תשובה שלילית

שלום ליאת, אני דודה לשני אחיינים, בן 6 ובת 3. ארוחת ערב משותפת בשישי בערב הפכה להרגל .. בכל שישי מתקשר אלי בן השש (לפעמים גם בת השלוש) ומבקש שאבוא לאכול ולשחק איתם. אם אני עונה שאבוא - שמחה וצהלה. אם עניתי בשלילה, בן השש מניח את הטלפון ומפסיק לדבר איתי,בוכה, קרה שאמר לי שאם לא אבוא הוא לא יאכל ארוחת ערב, מבקש ממשהו אחר להגיד לי שלא אבוא יותר,מתעצבן לפעמים זה גורם לו להשתולל ולהתנהג לא יפה וכו'.(למרות התנהגותו אני לא מגיעה) הוריו מנסים להסביר לו שהוא רשאי לומר שהוא מאוכזב וכו' אך לא להתנהג באופן כזה שלא נעים לי וכו' אני חושבת שכדאי לדלל את הארוחות המשותפות בימי שישי(זה הפך לקבוע גם מבחינת ההורים) ועל ידי כך לא לחזק את ההרגל של הילד. ברור לי שהדבר נובע,חוץ מהקשר שלו אלי,גם מהקושי של הילד לשמוע תשובה שלילית ומהצורך שלו בשליטה (שמתבטא בדרכים נוספות) ודילול הארוחות לא בהכרח יעזור לו להתמודד עם הקושי ולמרות זאת.. אשמח לשמוע את דעתך כיצד עלי לנהוג וכיצד אפשר ללמד את הילד לקבל תשובה שלילית... אגב, כאשר אני משיבה תשובה שלילית,אני מקפידה לא להתנצל או לשכנע אלא באופן ענייני לומר שאני לא יכולה היום ואבוא בפעם אחרת. (מודה שיחד עם זאת קשה לשמוע את תגובותו ואכזבתו) ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על הפורום הנפלא, שמאפשר גם לדודות ללא ילדים, ללמוד הרבה ולהבין את עולמם המיוחד של הקטנים !! תודה :-)

שלום דפנה, ראשית, נדמה לי שעלייך לשמוח על כך שהפכת חשובה כל כך בחייו של ילד קטן. בעיני זו המחמאה הגדולה מכולן. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך בעניין דילול הארוחות המשותפות. חינוך הילד לאפוק וסבלנות מוטל על הוריו ולא עלייך, וכל הכייף עם סבים ודודים הוא ביכולת 'להחליק' במקומות שאי אפשר עם ההורים. כמובן שאיני מתכוונת לכך שתפעלי במנוגד להחלטות ההורים, אלא שתמשיכי להיות הדודה הכייפית והאהובה, שמגיעה כשבא לה והיא יכולה, ולא באה כשלא יוצא... המציאות תעשה את שלה בעניין הזה, אל דאגה. ותודה על המילים החמות :-)) שבוע טוב ליאת