פורום פסיכולוגיה קלינית

שלחתי לך שוב את האי מייל עליו רציתי שתתיחסי, כנראה שלהוא לא עבר בפעם הקודמת. תודה, שיהיה סופ"ש קל ושקט ע'.

ועוד אחד בדרך...

ע', אני מחכה לאימייל. טרם קיבלתיו. שיהיה לך שבוע נפלא, טלי פרידמן

אני נשואה , בת 39 ואם לשתי בנות. מזה כ - 15 שנה אני מתעוררת כל לילה לפחות 6-8 פעמים ללא סיבה נראית לעין. אני לוקחת כדורי הרגעה ( קסנס ) כ - 3 שנים ובכל זאת מתעורת מדי לילה ומתקשה לשמור על שינה רציפה. הקימות מלוות בהזעה קרה , דפיקות לב מואצות ולעיתים אף רעידות. אני פוחדת לקחת כדורי שינה מחשש לדום נשימתי במהלך השינה. נוירולוג שפניתי איליו סרב לתת לי הפניה למעבדת שינה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה ואף נעזרתי בפסיכיאטר כדי להגמל מכדורי הקסנקס , אך ללא הועיל. את כדורים אלה אני לוקחת פעמיים ביום במינון של 25 מיל'. ברצוני לבדוק את המתרחש בראשי בזמן שינה ולדעת מדוע אני מתעוררת מדי לילה , גם שעתיים לאחר שנרדמתי. לטענת הנוירולוג , אני סובלת מנדודי שינה , אך לא כך הדבר שהרי אני כן נרדמת אך קמה לעיתים תכופות. השאלה : כיצד אוכל לקבל הפניה למעבדת שינה ?

שלום רב אינני עונה לך תשובה "פסיכולוגית", אלא סתם אינפורמטיבית, שקשורה לזכויותי וכנראה לזכויותיך גם, בקופת חולים: את זכאית לפנות אליהם כאל כל מכון מקצועי. בשעתו נעזרתי ע"י המכון ברעננה, והם מאד אינפורמטיביים. צלצלי אליהם לקבלת שאלון הפניה, ותתיעצי לגבי נוהל טופס ההפנייה. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

אני מרגישה כאילו זרקו אותי למים ומאלצים אותי לשחות. אין לי כוח לשחות וגם אין לי יותר מדי ברירות כי אני צריכה לשרוד. הבעייה - אני לא אוהבת סתם לשרוד. אני מחפשת איכות חיים. ואולי אין איכות חיים באבל. (אני אבלה על בעלי שנפטר לפני חודש וחצי). במקום זה אני מרגישה את המחשבות אוכלות אותי מבפנים. אני כל כך מנסה להתעלם. לא לזכור אותו. לא לזכור אותי אתו. לא לזכור שפעם היה לי טוב - כי אולי לא יהיה לי טוב כל כך מהר. בדרך כלל אני בן אדם אופטימי, אני מגלה שמחה בדברים הקטנים של החיים. פתאום אני צריכה לגייס כוחות כדי להיות אני. אתמול הייתי מדוכאת בערב ואנשים בפורום עזרו לי, היו לי עוד משהו לשפוך את הבור שמתמלא ומתמלא. לפעמים אני שמחה כשאני מצליחה לא לחשוב. אני עדיין לא מבינה . הוא מת ואני מתפרקת. הוא מת ואני מרגישה כמו ילדה בת 10 שרוצה להרגיש טוב עכשיו ומייד. אין יכולת לדחות סיפוקים. אני עושה מאמצים לא להרגיש רע אבל הרע מבצבץ בהרס עצמי. יש לי מקצוע שאני אוהבת . יש לי תינוק משגע. אין לי אהבה. כנראה זה מה שגורם לי להרגיש במקום קרניים מלטפות קיפאון מהסביבה. כולם ידועים שאני באבל. איך זה חברה שלי שחשבתי שהיא חברה כה טובה שלי לא מדברת איתי כבר למעלה מחודש? היא עסוקה? למה אני מחפשת תשומת לב, הרי הוא מת ואני נשארתי אותה אחת.

היי אלמונית, זו זכותך להתפרק אחרי מות בעלך. למה את שופטת את עצמך? למה את אומרת על עצמך שאת מתנהגת כמו ילדה בת 10? ילדה בת 10 לא תמיד מבינה מה המשמעות של המוות...., את כן! ואם את רוצה להרגיש טוב, זה מוצדק, כי לא נעים לך להרגיש כמו שאת מרגישה, אבל את מבינה שזה לא יכול לבוא מיד, כי לאבד מישהו זה למצוא פתאום את כל הפעמים שהוא חסר לך, להבחין פתאום בפערים, בחורים, בבורות, שהוא תמיד היה ממלא.....ועכשיו זה ריק. למה את מנסה להרחיק כל הזמן את אותן מחשבות ש"אוכלות" אותך? אני לא יודעת....אולי בגלל שזה כואב מדי..?תסבירי לי. רק אם את רוצה. ויש לי רעיון....תתפסי רגע שיש בו הרים של מחשבות על בעלך....המון געגועים, זכרונות ואל תדחיקי, תמשיכי לחשוב, ועוד..ועוד....תלכי עם המחשבות, תראי את התמונות עוברות לך בראש.....הנקודה היא: שאומרים שאחרי דבר כזה, שהמוח מתעסק בזה יותר מדי, זה חולף, זה ממש עובר..תנסי...מה דעתך? מקסימום....זה לא יעבוד. זה לא שתפסידי משהו. איך שאת רוצה. אז תרגישי טוב, ממני. ואני כאן. את יכולה לפנות תמיד.

אלמונית יקרה, זכותך להרגיש כך, והאמיני לי: זה תקין. עבר רק חודש וחצי!!!!!!!!!! עדי

היי ג'קי! קראתי כרגע את מה שכתבת, ופשוט הייתי מוכרחה להגיב. בתור מי שמכירה אותך קצת יותר לעומק, ושתינו הרי יודעות מהיכן - אני מוכרחה לומר לך שהתשובה שלך מדהימה. את הרי כל כך צעירה, ולמעשה לא התנסית, עדיין, חלילה (עד כמה שידוע לי) במוות של אדם קרוב. ולך עצמך לא חסר חרא על הראש, כמו ששתינו יודעות. ובכל זאת יש בך את הכח והתבונה לכתוב תשובה כל כך נכונה! ומי כמוני, שכידוע לך עברה לא מזמן חוויה כזאת, יכולה להגיד לך עד כמה שהתשובה שלך קולעת בול! תאמיני לי, אנשים בני שמונים יכולים ללמוד ממך המון! אז תזכרי את זה תמיד - ובכל פעם שבא לך רגע נאחס - תחשבי על מה שיש לך ואל תתני לעצמך להיתפס למחשבות האלה שאת לא שווה וכל זה! אל תשכחי אף פעם כמה הרבה את שווה! שלך באהבה, אחת

אלמונית יקרה, מותר לך להיות באבל זה רק הגיוני שתהיה. אל תדחיקי את הזכרונות הטובים שלך מבעלך ז"ל אולי אפילו במקום מסויים זה יצליח לחזק אותך. אני יודעת מאמא שלי שמה שעוזר לה בשנת האבל על סבתא שלי הם דווקא הזכרונות הטובים שלה על סבתי. אל תדאגי את עוד תעלי על הגל, כן יקח קצת זמן וכך צריך. תנסי להיות חזקה בשביל הילד. בקשר לחברה, אולי היא לא ממש יודעת איך לעזור מה לומר. לא מצליחה בעצמה להתמודד עם המוות ומפחדת שחוסר ההתמודדות שלה לא יעזור לך. - זו רק השערה. או שבמצבים הקשים ביותר לצערי אנחנו מגלים מי החברים הטובים שלנו באמת.

בוקר טוב לך, זרקו אותך למים ואילצו אותך לשחות, אבל את יודעת לשחות בהם, כבר שחית בהם בעבר ותשובי לשחות בהם בעתיד. עכשיו אולי צריך קצת להכריח, צריך קצת להתאמץ, אבל פעם זה היה קל, וזה עוד יהיה קל. שחיה צריך ללמוד בהתחלה אבל אחר כך היא הופכת אוטומטית. אותו דבר החיים, בהתחלה צריך ללמוד לחיות, אני למדתי מחדש לחיות בגיל 29 וחצי, ואחר כך זה הופך שוב לדבר שכאילו קיים בתוכך מאז ומתמיד. יש גם הרבה שיטות שונות לשחות, לפעמים צריך להחליף פשוט טכניקה, מחתירה לחזה או לפרפר, ואולי את עכשיו קצת צריכה ללמוד שיטה חדשה איך לעשות את זה בינתיים, כשכל כך קשה כי דבר מאוד מהותי ומשמעותי נלקח מחייך, ואולי הדרך החדשה הזו תמצא חן בעינייך יותר מהשיטה הישנה ותדבקי בה, ואולי עם הזמן כשדברים ישתנו שוב, תחזרי לשיטה הישנה. הרצון הזה של לא לזכור את מי שמת, כל כך הרגשתי אותו גם בהתחלה, מין תחושה כזאת שאם אני אוכל לשכוח, אז כאילו הוא לא היה שם אף פעם, כמו שהוא איננו היום, ואז אם אין זכרונות, אין על מה להתאבל, הרי אין שם כלום, כאילו לא איבדנו כלום. אבל זה עובר גם כן, אם הזמן כבר לא רוצים לשכוח, כבר כן רוצים לזכור, גם את הדברים הטובים וגם את הרעים כדי לשמור על הקשר, כדי לא לאבד את מה שכן היה שם, עם הטוב ועם הרע. הזכרונות כואבים זה נכון, אבל הם גם מחזקים, בעלך היה שם איתך לאורך זמן, אהב ותמך, ועם הזמן תרצי לזכור את זה, כי זה יעניק לך כוחות, אבל ... אם עכשיו נוח לך פשוט לשכוח את זה כדי להתמודד עם האבל תלכי עם תחושת הלב, רק תזכרי שזה שלב ראשוני שיחלוף, אז אל תתיסרי על זה, יש לך מספיק דברים לכאוב עליהם כרגע, ואת לא צריכה להוסיף עליהם מעצמך, זה שלב טבעי, הוא קורה להרבה אנשים, כמעט לכולם, והוא עובר. ובקשר לחברה, זה אותו דבר כמו שאמרתי לך לגבי ההורים. מהנסיון שלי אנשים פשוט פוחדים להתקרב, פוחדים לאמר משהו לא במקום, פוחדים לפגוע יותר מאשר לעזור, לא יודעים מה לעשות, מרגישים חסרי אונים ובגלל זה מתרחקים. תושיטי יד ראשונית, תתקשרי תאמרי לה שאת צריכה לדבר או סתם ליהיות איתה, סתם ללכת איתה לארוחת ערב או צהרים בחוץ כדי לראות שהעולם ממשיך להסתובב, ואני בטוחה שהיא תשמח להיות שם בשבילך, ותרגיש עם זה מאוד טוב, תרגיש שפתחת לה דלת קטנה אליך, והיא יכולה לעזור. אנשים רוצים לעזור ולא יודעים איך והפחדים האלה מלפגוע בך יותר מאשר לעזור באיזו מילה שיאמרו והיא לא תהיה במקום, מרחיקים אותם במקום לקרב וזה חבל. אבל אם את תעשי את הצעד הראשון את רק תקלי עליה ועלייך. וכן את רוצה להרגיש טוב, מי לא ? כולנו רוצים שהאושר יגיע כאן ועכשיו, ומיד ועדיף אפילו אתמול, אבל זה לא עובד ככה. לילדה בת 10 קשה לחכות, אין אצלה מושג של דחיית סיפוקים, אנחנו כמבוגרים כבר יודעים שצריך להתאמץ כדי להביא את האושר, ושיש ארועים חיצוניים שלא בשליטתנו ולא תלויים בנו, שיכולים לגרום לנו להרגיש רע, ולוקח לנו יותר זמן להתגבר עליהם, ואנחנו גם יודעים לחכות קצת, ולתת לפעמים לזמן לעשות קצת את שלו, וקצת גם לעזור לו כשאנחנו יכולים. והתפרקות, לפעמים זה דבר טוב, לפעמים צריך את זה, בייחוד במצב של אבל ואובדן, אבל צריך לזכור כשאנחנו בתוכה, שהנה זה מגיע ונתחבר שוב, שנוכל לקחת את החלקים ולהרכיב מהם מחדש את השלם, להדביק חזק חזק ולהמשיך הלאה. תהיי חזקה, אביב.

היי אין בוקר טוב

בוקר טוב לך. רציתי לענות לך כתבתי לך הודעה ארוכה יחסית בנושא הרצון לשכוח אנשים אהובים ומחקתי את כולה אני פשוט לא מסוגלת להשמיע מתוך עצמי דברים כאילו.אני עצמי עשיתי זאת.אני הצלחתי להתעלם מעצם העובדה שהיו לי אהובים שנפטרו.היום אני מאמינה שאילו דברים שצריך להתעמת איתם כל עוד אפשר, כל עוד מרגישים שיכולים.אחרת, כמו למשל אצלי, זה עולה בתקופות קשות יותר, כשהגבולות העצמיים קצת מתפרקים, ואז זה עלול להוות תוספת לא קטנה. דוקא אתמול התעסקתי עם הנושא הזה,כתבתי עליו אימייל לטלי פרידמן, כי יש דברים שאין לי ממש אומץ לכתוב כאן . אני מבינה היום שאת עניין ה"לשכוח" לא עשיתי מתוך כישרון ייחודי לי , למרות שמרבית האנשים לא מסוגלים לזה, אלא פשוט זו היתה הדרך שלי להתמודד.ולא עם המוות, שאני לא חושבת שיש לי ממש בעיה להתמודד איתו.אלא עם ההשלכות שלו- עם כל הרוע בעולם, ואי הצדק והתחושה שפעם שמו פה במילים כ"כ מבטאות - "אין לאן לברוח". תשמרי על עצמך.תהיי חזקה. אנג'ל.

אני: "אני רוצה למות"! מלאך המוות: "למה"? אני: מה איכפת לך?, תעשה ת'עבודה שלך וזהו. מלאך המוות: טוב. איך תרצי? מהר/לאט? אני: הכי לאט שאפשר,אפשר גם עם יסורים? מלאך המוות:בוודאי. רוצה להשאיר מכתב פרידה? א': אין לי ממי להיפרד. אין לי כלום. מ' המוות: בקשה אחרונה? א': כן! שתפסיק לשאול שאלות ותעשה את זה כבר. מ' המוות: טוב. מה את לחוצה? א': ככה. נוו, מה אתה מתמזמז, תמלא טפסים, תרשום פרטים ותעיף אותי מפה כבר. מ' המוות: טוב. שם פרטי? א': דפוקה. מ' המוות: שם משפחה? א': אין. אמרתי לך שאין לי כלום. מ' המוות: מה תרצי שתהיה הסיבה? א': מה יש לכם כאן? מ' המוות: אפשר תאונת דרכים, שרפה,רצח, התאבדות.... א': בוא נלך על התאבדות. מ' המוות: ממה? קפיצה מבניין? כדורים? סכין? תלייה? א': בניין זה לא היה הולך לי, גם תלייה לא...ואין לי כדורים. אז - סכין! מ' המוות: איפה? בבית? א': כן. מ' המוות: במטבח? בחדר? בשירותים? א': בחדר. המקלט הפרטי שלי. מ' המוות: טוב...הכל מסודר. את מוכנה? א': כבר ממזמן. מ' המוות: אה.....נזכרתי! יש דברים שאת רוצה להוריש? א': מה אתה דפוק? אמרתי ל שאין לי כלום! מה אתה מנסה לייסר אותי עוד יותר? מ' המוות: טוב, טוב. א': אהההה, בעצם יש (סליחה שהתנפלתי, סה"כ אתה עושה לי טובה לא קטנה)...יש גיטרה וספרים. ת'ספרים ל####, ת'גיטרה ל######. ות'דיסקים גם ל######, ת'מערכת לאחי, את המה שיש במגירה שישמידו, אותו דבר עם המחטים. שאף אחד לא ייאלץ להשתמש בהם. מ' המוות: אז כן יש לך דברים, מזל ששאלתי... א': טוב, שתוק! אה, ותגיד, האנשים שלך יכולים לעשות כמה הרמות בשבילי, עשה טובה, סה"כ אני לא אהיה פה יותר...?! מ' המוות: איזו טרחנית, נו...מה? א': טוב, אם תוכל לסדר איזו קריירה ל#### בקאמרי, הבחורה מוכשרת, ותביא לה גם קצת אושר, מגיע לה. ול###### תביא איזו גיטרה חשמלית בת זונה מחו"ל, אבל תן לה לבחור, ותעשה איזו ג'סטה, ותביא לה איזה פקט של...........אני לא יודעת מה היא מעשנת...גם את זה תתן לה לבחור. ואחי, אל תשכח להביא לה גם שקט נפשי, הבחורה מתוסכלת. וזהו. מ' המוות: אפשר כבר ללכת? א': כן, סופית. מ' המוות: יאללה, בואי נצא לדרך.

מה קרה? למה שלחת דבר כזה? אני מבינה שכואב לך ואת מרגישה מאד רע אבל אין שום סיבה בעולם לחשוב על מוות ! זה לא פתרון !!! אני כאן אם את צריכה לדבר... ואם את רוצה אז אפשר גם באיי,סי,קיו ? אליאן

למה שלחתי דבר כזה? כי ככה אני מרגישה, שעות על גבי שעות, ימים, שבועות.....זה שהוצאתי את זה, זה לא אומר שזה חדש. יכול להיות שלא הייתי צריכה לפרסם את זה... תודה לך על התמיכה אליאן.

סליחה שאני מתערב....אבל ג'קי.......א' האמין למלאך המוות שהוא יעשה עבורו את כל המטלות? דניאל

א', זו אני... עצבן אותי לכתוב כל הזמן "אני", אז קיצרתי את זה ל: א'. בכל אופן, מגיע למלאך המוות המזדיין. סה"כ אני בדרך למקום אחר. שיעשה כמה טובות וישתוק!!! ואם כבר...אז זה לא טובות בשבילי....אלא בשביל אחרים שמגיע להם לחיות...חוץ מזה, מה איכפת לך שמלאך המוות יעשה לי כמה ג'סטות..לכלב הזה לא מזיז בכלל...יאללה! שימות! תודה שהגבת.

ג'קי בוקר טוב, אני מקווה שעכשיו בבוקר הדברים נראים קצת יותר טוב באור היום. הייתי רוצה רק להוסיף לך נקודה למחשבה. האנשים שאת משאירה אחרייך, שום חפצים שלך לא יוכלו לפצות על אובדנך. הירושה היא ענין טכני בלבד. תנסי לחשוב איזה חלל וכאב ויסורים תשאירי אצלהם אם חס וחלילה הסיטואציה שתארת תתרחש. אני הרגשתי את זה עם אבא שלי, את בעצמך דיברת עם אלמונית שאיבדה את בעלה, ועם אורית ארנון שאיבדה את אמא. ואני יכולה להגיד לך שכל מה שאנחנו מרגישים הוא כאין וכאפס לעומת מה שההורים שלך ירגישו. אין דבר נורא מלאבד ילד. אתה נתת לו את החיים, ולא יכולת למנוע אותו מלהחזיר אותם, ולא יכולת להציל אותו מעצמו. ואת צודקת בדבר אחד מאוד, כל עוד את פה אפשר לבחור ויש אלטרנטיבות ואפשר לנסות ואפשר להתאמץ, ויש ימים רעים, אבל יש גם ימים טובים יותר, אבל ברגע שהחלטת למות, זה כבר סופי, משם לא חוזרים, זה החידלון האמיתי, ואז כבר אין סיכונים, אבל גם אין סיכויים, ואז אין כאב של ימים רעים, אבל גם אין הקלה של ימים טובים, אין כלום. לוותר על הכל בגלל הימים הרעים ? לא חושבת שכדאי. אני מתוך הנסיון שלי מאמינה שהימים הטובים שווים כל מאמץ, שווים את כל הימים הרעים שעברנו בדרך. שהתחושה הטובה שאנחנו יכולים להרגיש בהם, ולתת לאחרים להרגיש איתנו שווה את הכל. אתמול ביום שישי היה לי יום ממש טוב, יצאתי לשמש, ישבתי עם חברה טובה בבית קפה פסטורלי עם עצים וציפורים ושקט, ישנתי צהרים טוב, ובערב באו שתי האחיניות שלי בנות שנתיים וארבע ויכולתי להשתולל איתם כמו ילדה קטנה, לצחוק איתם עד לב השמים, לקפוץ , לשחק ואפילו לרקוד. יום כזה שווה ה - כ - ל !! את כל מה שעברתי בדרך ואת כל מה שאני עוד מן הסתם אעבור. את כל המשברים, כל הדכאונות וכל החרדות, וכל המאמצים שהייתי צריכה להשקיע כדי להפסיק להקיא. הרגשת האושר של האחיניות שלי כשדודה "חזרה" אליהם, מאושרת, ונותנת - מילאה לי ולהם את הלב. ועל רגעים כאלה אסור לוותר. חייבים להמשיך הלאה. כתבתי הרבה על עצמי, כי אני לא כל כך מכירה אותך, ולא יודעת באיזה דברים את יכולה להאחז, אבל אלה דוגמאות בלבד מהמקום שלי, ותחשבי לאן זה יכול לקחת אותך.. שלך, אביב.

לא יכול לראות אותך סובלת הצלקות שעל ליבך ורוצה לעזור את יודעת, זה קשה כי ככל שאני מנסה להחביא אז ככה זה יוצא לא יכול לראות אותך שותקת היתדות שעל נפשך כי אנחנו דומים ויודעים גם לוותר אבל זה שתמים הוא גם זה שמסכים שידרכו יותר... אז את וודאי עייפה, את ודאי מבינה, מגיע לך יותר...... ולעזאזל, לא מגיע לך למות!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כבר תקופה ארוכה שאני סובלת מלחצים וחרדות - לאחרונה אני חשה דקירות בחזה, עים הקרנה לאזור היד השמאלית. האים זה קשור? כמה זמן זה יכול להתמשך? עשיתי בדיקת א.ק.ג. שיצאה תקינה - רק דופק מהיר. אני בקרוב אהיה בת 28, כרגע אני כבר בשלב של הכרה והתמודדות וגם לוקחת כדורי הרגעה טיבעיים.

שלום לחצים בחזה יכולים בהחלט להיות סימפטומים אופייניים במצבי חרדה. אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי. הטיפול שאת לוקחת אינו יעיל בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני בן ה 9 וחצי, מאד אנרגטי, פעיל מבחינה ספורטיבית, אך בעל נטיה להשמנה. הוא מאד אוהב לאכול, מדבר הרבה על נושא האוכל, (מתי אוכלים, אני רעב.., אחרי ארוחת הערב אני אוכל את זה ואת זה וכו'). הוא לא נחשב לשמן, אך הוא מאד בריא וגדול ורחב במידותיו יותר מבני גילו. הנושא מאד מציק לו, כיון שלועגים לו ומכנים אותו שמן בבית הספר מידי פעם, דבר הגורם לו לעוגמת נפש רצינית. היינו אצל דיאטנית שהסבירה שהוא מאד גבולי במשקלו. בבית מאד מקפידים על תזונה בריאה ונכונה, אם זאת משתדלים לא לגרום לו לחסכים של דברי מתיקה וכד' (קונים ארטיקים קרח, מסטיקים נטולי סוכר, בוחרים בקפידה חטיפים מסויימים ומקפידים על הכמויות). למרות ה"תסביך" שנוצר אצלו בנושא, עקב לעג חבריו, והרצון העז שלו להקפיד,למרות הידע שלו לגבי מזונות בריאים ולא בריאים (אלה המשמינים), קשה לו מאד להתאפק. אנו מאד פוחדים שבקצב זה (נפשי ופיסי) הוא אכן יהייה מאד שמן ואז יהיה מאוחר מידי. היום, לדעתי, אנחנו עדיין במצב טוב, בו הוא לא "גונב" אוכל, לא אוכל מאחורי גבינו ועומד ב"תנאים" שמציבים לו, חטיף ליומיים, ארטיק ליום וכו'. מה עושים? תודה מראש ההורים המודאגים.

שלום רב, השמנה אצל ילדים מצריכה הבט טוב אל נתוני הגדילה וההתפתחות, וזה הצד הרפואי של העניין. אם נשללה בעיה מהותית בכיוון הזה, יש לפנות, במקביל, לפן המשפחתי-חברתי (אוכל הוא עניין של דגם חיקוי, וגם דפוס אינטראקציה) - - ולפן האישי/פסיכולוגי (צרכים פסיכולוגיים שאינם מסופקים, מתמלאים ע"י תחליף בדמות אוכל). בשל מצבו של הבן, מבחינת המימדים הפיזיים (לאור התאור הקצר), מומלץ שתעזרו בפסיכולוג/ית, להנחיית המשפחה וגם לסיוע לבן. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לנעם שלום. אני מסכימה עם יוסי לגבי פנייה לטיפול פסיכולוגי לצד ההקפדה על הדיאטה. הסיבה לפנייה לטיפול הינה להתמודד עם התסביך (כפי שקראת לו) העשוי להשפיע על הדימוי העצמי/ גופני שלו וללוות אותו במשך חייו. יתכן כי האוכל עונה על צורך כלשהו- עליו ניתן יהיה לעמוד בעזרת איש המקצוע. באם תרצו- נוכל לחשוב אתכם ביחד על טיפול מתאים ציבורי או פרטי באזור מגוריכם. בברכה. רוית.

נועם, יש אפשרויות של קבוצות תמיכה לילדים ובני נוער שמנים. מה דעתכם לנסות את זה? עדי

עדי יקרה, תודה על עצתך. אין, כמעט, תחום הקשור לענין זה שלא נבדק על ידנו. במקרה שלי בני אינו שמן, אלא בתהליך השמנה (ושוב זאת דעתנו, יכול להיות שבעוד שנתיים שלוש נתבדה ונראה שזאת היתה תקופה בלבד). בדקתי את נושא קבוצות התמיכה ולא מצאתי שהן יכולות לעזור למקרה שלי. הילד רגיש מידי, מפותח מידי וזה רק עלול לפגוע. בנוסף, מדובר על ילדים שמנים מאד והוא כפי שציינתי לא בקטגוריה זאת. קבוצות אלה נפגשות לפגישות ארוכות (שעתיים, שלוש שעות כפעמיים בשבוע), שיכולות להתאים לגיליים מבוגרים יותר ולא לילד בן תשע וחצי. תודה בכל אופן שבת שלום.

המון תמיכה... המון אהבה... הרבה חיבוקים... הרבה הקשבה.... והכי חשוב, להיות איתו תמיד, ולהזכיר לו שלא משנה מה אתם אוהבים אותו ותהיו איתו תמיד... (ואת הילדים שצוחקים עליו כנראה שלא אוהבים... זה לא באשמתו...)

המון תמיכה... המון אהבה... הרבה חיבוקים... הרבה הקשבה.... והכי חשוב, להיות איתו תמיד, ולהזכיר לו שלא משנה מה אתם אוהבים אותו ושתמיד תהייה לו כתף לבכות עליה או סתם להניח ת'ראש כשהוא צריך... (ואת הילדים שצוחקים עליו כנראה שלא אוהבים... זה לא באשמתו...)

אני שולחת לך מייל. אבל יש שם איזה שורה-שתיים שהם לא מכוונות אלייך אלא למשהו אחר, אז אל תביני אותי לא נכון כי לא כ"כ הרגשתי נוח לפרסם את זה כאן בפורום... אוקיי? אוהבת אותך.

קראתי את המייל אני מבינה את הקושי בלהעלות שירים פרי עטך לפורום.גם לי קשה לעשות את זה ואני מהססת עשרים פעמים עם להעלות שירים מלפני שנתיים,ושירים מהיום בכלל לא עולים על הפרק. אני תמיד מפחדת שיצחקו עליי,שיגידו שיש לי סגנון מוזר וכאילו. אני חושבת שהבנתי אילו שורות לא מכוונות אליי.יש בשיר הזה תחושות עמוקות של בדידות,ואת האמת-יכולתי להבהל ממנו מאוד ,במיוחד מהסוף. אבל אני סומכת עלייך חמודה. עזבי את החלום הלילי הרע שהיה לי עזבי את התקף החרדה שעברתי א-ת עשית לי את היום ואת יודעת איך? מהכותרת של האימייל! "איזה מזל יש לי שאת קיימת" :) אז הנה...יש לי כבר סיבה אחת להיות קיימת אני מקווה מעמקי נשמתי שאת מרגישה יותר טוב. אני פורשת קצת לנוח כי אני מתה מעייפות לא ישנתי בלילה יותר והייתי גם ככה עייפה ומוכנה לישון בבוקר יצאתי לאנשהוא וחזרתי עכשיו בי חמודה נדבר:)

שרה- לשאלתך : אני לא מפחדת ממשהו מוגדר. זאת הבעיה בהתקפי החרדה. לא פוחדים ממשהו שאפשר להצביע עליו , אלא יש מן הרגשה כללית רעה , שמלווה בסימפטומים פיזיים של חרדה כמו דפיקות לב מהירות , חוסר שקט וכד'. אבל.... (ואני מקווה שגם אביב קוראת עכשיו).... עשיתי זאת. היינו בגן , וחגגנו ,ושרנו . היה כל כך שמח. וכשהגעתי הביתה , פתאום שמתי לב שבעצם לא חשבתי בכלל על החרדות , לא היתה לי שום הרגשה פיזית רעה. פשוט הייתי ככל האדם. ועכשיו כשאני מודעת לזה - אני מרגישה אפילו יותר טוב. ולספר לכם משהו בסוד??? התחלתי לחשוב גם על חזרה לעבודה. וזה לא מלחיץ אותי כל כך (רק קצת). אסיים בברכת שאמשיך כך. שבת שלום לכם יקיריי בילי

בילי תודה רבה על הברכה. אני שמחה שיום ההולדת עבר בשלום ובלי חרדות. אני מצטערת אבל שחכתי בן כמה הוא. תחושת החרדות לא מוכרת לי אבל מנ שמוכר לי ניטב זה פחדים. אני מפחדת פחד מוות מקשר עם מישהו או מהרבה דברים בחיים. בעיקר מפחדת להפגע. אחת הסיבות לבולמיה. כמובן שלא חסרות סיבות. לגבי חזרה לעבודה - תעשי את זה ואם מפחיד או מחריד, לאט לאט, יום בשבוע, יומיים וכו'. עד שתרגישי מספיק בטוחה. רציתי להכין לאבא שלי עוגת היער השחור אבל אז הוא לא יואכל מזה. אני נאלצת להכין עוגה פשוטה יותר אבל גם טעימה - עם יין היא לא היסטרית. הכי טעים לאכול אותה חמה. 200 ג' מרגרינה 1 כוס סוכר 1\2 כוס אבקת קקאו מבשלים בסיר על אש נמוכה 1 כף נס קפה קורט מלח 4\3 כוס יין מתוק 6 חלבונים - מערבבים מוסיפים 4 כפות מהקרם מערבבים ומוסיפים שוב לקרם לאט לאט. שומרים כוס במקרר. מוסיפים לקרם שנשאר 2\1 1 כוסות קמח תופח מקציפים 6 חלבונים עם 2\1 כןס סוכר מערבבים את הקרם יחד עם קצף החלבונים בצורת קיפולי מעטפת. אופים על חום בינוני 50 -60 דקות. תלוי בתבניות. אם את משתמשת בתבניתשטוחה יכול להיות שהעוגה תהיה מוכנה גם אחרי 25 דקות כשהעוגה מוכנה מורחים עליה את הקרם שנשאר במקרר בתאבון. אם את רוצה עוד מתכונים מכל הסוגים יש לי מעולים

שלום, התנהגותו של בני בן ה-5 מטרידה אותי. הגננת מתלוננת שהוא לא מרוכז, כשכל הגן יושב במפגש לשיחה / לימוד נושא מסויים, הוא קם ממקומו ומחליט לעשות ככל העולה על רוחו, את ארוחת הבוקר (בגן) הוא "מורח" על זמן ארוך מידי מכיון שהוא משוחח עם חברים תוך כדי האכילה וזה גוזל מהזמן שמוקצה לו לארוחה. בצהריים, אחרי שעות הלימודים בגן הוא נמצא בצהרון עד השעה 16:00 ואח"כ נמצא עם אחיותיו הבוגרות (10,14) בבית, בעלי ואני חוזרים מהעבודה בין השעות 17:30 ל-18:30. יש לציין שהבעיה קיימת גם בבית: אכילה לאורך זמן, "קוצים" בישבן בזמן שהוא צריך לעשות משהו בין אם הוא בחר לעשות זאת ובין אם זה הוטל עליו. אנו משתדלים לתת לו לעבוד בחוברות עבודה שונות וגם אז הוא לא מסוגל לשבת לאורך זמן, אם הוא צריך להכין ברכה ליום הולדת בגן, זו לעיתים משימה בלתי אפשרית, הוא מתחיל ומסיים רק בעוד כמה ימים. מה מומלץ לעשות ? האם זוהי בעיה של חוקים וגבולות ? תודה

למירי שלום- את מתארת קושי בריכוז, שעשוי להיות בעית קשב. אולי כדאי לעשות איבחון נאורולוגי בכדי לשלול או לאושש את ההשערה. זה במידה ותמיד היה כך- ולא השתנה רק לאחרונה, ולא בעקבות ארוע כלשהו בחייו. האם כך הם פני הדברים? ואיך הוא בשאר התחומים- שינה, התנהגות חברתית, וכד'? תודה. רוית.

הבעיה לא תמיד היתה והיא רק מהחודשים האחרונים. בנוגע לשינה - תלוי במידת העייפות, לא תמיד קל להשכיב אותו לישון. לגבי התנהגות חברתית - אני לא יכולה להצביע על בעיה ספציפית, אבל גם זה לא הולך כל-כך בקלות. אשמח לקבל את תגובתך. תודה

שלום מירי. ראשית כל, כדאי לשלוח את הילד : א. לאבחון למרפאה בעיסוק שיכולה להקנות לו אסטרטגיות למידה ולמצוא דרכים ללמד אותו הרגלי עבודה מסודרים. ב. במקביל לייעוץ נירולוג על מנת לשלול בעיות רפואיות שיכולות להביא למצב זה. ג. במקביל - לרופא משפחה (שיבדוק ראייה ושמיעה) כדאי לבדוק בבית מתי הילד כן יושב - איזה פעילויות הוא אוהב ומוכן להתאמץ לשבת בשבילן. אפשר לפתח הרגלי למידה לאו דוקא מחוברות עבודה שיכולות להיות משעממות ודורשות תווך של מבוגר, אלא בעבודות יחד אתכם. לדוגמא - ללכת לסופר ביחד ולבקש ממנו להביא לך 2 עגבניות ומלפפון אחד, לזכור בייחד שמות של מוצרים, לתאר מסלול בסופרוכדומה. אני ממליצה להשתמש בצבעים יפים כך שהתוצר יהיה יפה וכדאי יהיה לטרוח לעשותו, ולנסות לשלוח את התוצר ולשוויץ לסבתא , למשל. אשמח לייעץ ולעזור דלית מרפאה בעיסוק מוסמכת בתחום ילדים

היי מירי סליחה שאני מתערבת כי אני לא רופאה אבל היתה לי את אותה הבעיה עם הבן שלי. שעשה מה שבא לו בגן וגם לי הגננת התלוננה. התשובה היא לגלות מה חסר לילד.ולא להקשיב לגננת ולא חשוב מה היא אומרת. תסתכלי מהצד ותגלי מה הוא רוצה להגיד. לכי לנוירולוג בכול מקרה סתם אבחון. אם יש בעיה טפלי . אבל אם הנוירולוג יגיד לך שהכול בסדר ."שתקפוץ הגננת" אצלי הבעיה היתה עד כיתה א ב בסוף בהמלצת חברה הלכתי להומופטית טובה. כי התחילו לדבר איתי בבית הספר על ריטלין ., והילד הוא ילד חדש. תאמיני לי אם ההתי יודעת קודם. אבל לומדים. בכול מקרה אל תאמיני במערכת לכול גננת יותר נוח שהילדים ישבו ויקומו כמו רובוטים. נ.ב. חשבתי שאולי בגלל שהילד לא רואה אותכם מספיק כי כשהורים חוזרים מהעבודה הם עיפים ועד שהם מתישבים הילדים צריכים ללכת לישון. יכול להיות שהוא מנסה למשוך התיחסות כמה שיותר.{אולי} מקווה שעזרתי מאירה

אינני שוללת כל טיפול שעוזר, לפעמים מתן תשומת הלב לילד עוזרת גם היא, אבל נתקלתי בלא מעט ילדים להם בית הספר הוא אסון, הן מרגישים רע שאינם מצליחים לעמוד בדרישות (מדובר בילדים נבונים) ולהסתגל והוריהם סרבו לתת טיפול תרופתי אלא טיפולים אלטרנטיביים כמו טיפול הומאטפטי ....יכול להיות שיש כמה סוגים של טיפול כזה, אנני בקיאה בתחום. בכל מקרה- לרוב לא נותנים טיפול תרופתי לילדים בגן אלא במקרים חריגים. דלית מרפאה בעיסוק מוסמכת

שלום, לגננת לרוב יש נסיון ויש למה להשוות. לדעתי, כשהיא אומרת משהו, כדאי לבדוק אותו. עדי

מעשה בדייג,שמידיי יום ביומו היה הולך לנהר לדוג עם חכתו הארוכה. הייתה לו פינה קבועה שבה היה משקיף על כל מה שאירע בנהר הענק. בוקר אחד,הופיע לפניו פרש עם מרכבה ושניי סוסייו. שלום אדוני..פנה אלייו הפרש..שלום לכבודו ענה לו הדייג. ולאן מועדות פנייו?שאל הדייג. למעברו של הנהר ענה הפרש...האם לדעתך אוכל לעבור את הנהר עם סוסיי שאל הפרש? ללא בעיה ענה הדייג. האם אתה בטוח שלא עמוק מדיי שאל הפרש ? איין בעיה ענה הדייג. וכך נפרדו לשלום ..והפרש התחיל בחציית הנהר.מתקדם 10 מטר...והמיים מתחילים להיות עמוקים עוד 10 מטר והמים מגיעים עד הצוואר..עוד 10 מטר וכל ראשו של הסוס במיים עוד10 מטר ו...הסוס טבע ומת. בא הפרש בזעם ובזעף לעברו של הדייג:תגיד לי חתיכת מטומטם,אמרת לי שאין סכנה והנה הסוס שלי טבע. ענה לו הדייג מעט במבוכה:נשבע לך..שהבוקר ראיתי את הברבור חוצה את כל הנהר........ מוסר השכל? בחלון הבא... דניאל

מה אני מתכוון ...פורום זה שיהיה הכי תומך והכי כייף לא נועד כתחליף לטיפול בידיי מי שהוסמך לכך. כיףף הכי כייף שיהיה בעצות לאחרים ובתמיכה לאחרים..צריך להלקח בערבון מוגבל שהריי כולנו בניי-אדם איש איש למגבלותייו הוא. וכל מה שנאמר זה רק בגדר הצעה ולא בגדר ביצועה...ולכן יש את הרופאים שהם ורק הם המומחים לביצועה. לכן גם אם נאמר וגם אם בוצע...לאף אחד איין הזכות להאשים אותך. שבת-שלום דניאל

דניאל יקירי בוקר טוב, אהבתי את הסיפור ואהבתי עוד יותר את מוסר ההשכל, ואין לי מה לאמר חוץ משאתה צודק... הפורום בעיני יכול להוות משענת נוספת על טיפול מקצועי, פסיכולוגי או פסיכיאטרי. הוא לא יכול להוות את הכלי העיקרי, והוא בטח ובטח לא תחליף לטיפול. האמונה שלי היא, שהדבר העיקרי והמשמעותי הוא הטיפול, היד המלווה והאוחזת והתומכת והצמודה, שיכולה להוות משענת בעיתות משבר ומצוקה, ויכולה לאהוב, ולא מרפה אף פעם, גם כשהמשברים והמצוקות גדולות מדי ומכבידות מדי, והאפלה שחורה מדי. כשנוסף על זה גם התמיכה והאהבה והשיתוף והקבלה וההבנה והלמידה מהפורום, זה אידיאלי. כי אז אפשר לשלב בין השניים, והכוחות מתעצמים. אבל העצות בפורום הן לא במקום הטיפול, למי שצריך ויכול לאפשר לעצמו. כבר כתבתי בעבר, למלחמה הזאת צריך לגייס את כל החיילים שאפשר. האדם שעומד בראש הצבא בעיני הוא באמת המטפל/ת המקצועי/ת של כל אחד ואחד, וכל השאר שמגויסים, כמו האנשים כאן בפורום, הם החיילים הפשוטים, שעוזרים לא פחות כשצריך, אבל אין להם את הראיה הכוללנית שלך כאדם, כמו שיש למטפל שלך. כל אחד בוחר להביא ומביא כאן לפורום רק מה שהוא רוצה, ובגלל זה לפעמים העצות לא תמיד קולעות או מתאימות לאדם שלו הן ניתנות. וכל אחד צריך ללמוד לסנן ולקחת ולתת רק את מה שמתאים לו ומה שהוא יכול. אין לי יותר מה להוסיף, חוץ מאשר עוד נקודה אחת לגבי עצמי, שאני תמיד מקפידה לציין בפני החדשים לפחות, שאני לא מקצועית ולא מתיימרת לתת עצות מקצועיות. וכל השאר כבר מכירים אותי. וכמובן - שאני אוהבת אותך ומתה עליך תמיד, ושאני כאן בשבילך כשתבחר וכשתרצה, ואיך שתבחר ואיך שתרצה, ושתיהיה לך ולכולם שבת מקסימה ורגועה ושקטה. אוהבת אביב.

:-)

דניאל יקר, כמה יפה. עכשיו צריך להעתיק ולהפוך את הסיפור שלך להודעה הקבועה של הפורום. תודה, דרור

יפה.. יפה... :-)

..

אני כמו תמיד

חלום רע... התעוררות... עדיין חצי נמנום,בגלל העייפות... והתקף חרדה...שאני אולי זוכרת אחד חזק יותר ממנו. חשבתי שזה לא יגמר לעולם:( הייתי משותקת לגמרי עדיין מתאוששת... מסדירה נשימה,ועוד רועדת... למה? רציתי כ"כ לישון...

הי גם אני כאן עובדת משמרת לילה אני מכירה את החלומות האלה גם לי יש כאלה לפעמים אבל אילו רק חלומות , הם אומנם מבטאים את רגשותינו העמוקים ביותר אבל גם את הרגשות העמוקים אפשר לשנות בעזרת הדמיה מודרכת ועיבוד הנתונים מחדש כך שיהלמו את רצונותיך או אולי אם את לא מצליחה לבד עם עוד איש מקצוע ובקשר לשינה הדברים לא תמיד מסתדרים לנו כפי שאנחנו רוצים כמו שקרה אצלך גם לי זה קורה לפעמים שאני פשוט לא נרדמת טרודה במחשבות ויש לי משמרת למחרת או בלילה וזה קשה אבל זה בטח לא בא בהזמנה זה פשוט קורה יכול לקרוא לכולם אני מקווה שתתגברי על החלום הרע ותמשיכי לישון אני מתעודדת שבעוד שעתיים גם אני אלך לישון אם תרצי לדבר בזמן הקרוב אני אהיה כאן ביי ביי ליאת

שלום גקי מה דעתך לדבר על דברים יותר שמחים האמת אני חושבת שאם חיים את החיים באמת בלי אשמה ביקורת וכו אפשר לחיות חיים טובים וליהנות מהם ויש לי הרגשה שלך גם יש פוטנציאל לחיות חיים טובים ומאושרים את רק צריכה להתגבר על התחושה שאין לך כוח להתמודד , אם את מתמודדת שכ"כ קשה לך ? ושאת מעדיפה לעזור הרגשתי מהמכתב שלך שיש לך איזשהיא חסימה רגש שחוסם אותך מלהיפתח לחיים אם תפתרי אותו הדברים יהיו יותר פשוטים אני מאמינה שהם יכולים להיות פשוטים ועוד דבר התחלתי להיפגש עם בחורים ממערכות היכרויות אני מנסה את מזלי האמת שזה משהו שעושה לי טוב וכשאני אכיר את הבחור המתאים בטח יהיה נהדר אשמח לשמוע ממך ליאת

ליאת היי, בוקר טוב, רציתי להגיד לך שקראתי את השתלשלות השיחה שלך עם ג'קי, ומה שאני ראיתי אצלך שאת פשוט צריכה פסק זמן ואולי קצת חופש, כדי להתנתק. כמו כולנו בתקופות קשות. במילים שלך - "מתחשק לי להתפרק ולא לעשות כלום..." אני לא חושבת שאת באמת לא רוצה לחיות כמו שכתבת בכותרת, נראה לי שאת פשוט עמוסה במטען מאוד כבד, בדברים מאוד קשים שמכבידים עליך, וצריכה קצת לנוח, אולי. התפרקות היא סוג של להרפות מהדברים, והתוצאה שלה אולי היא שאחרים קצת יקחו את הדברים לידיים ויטפלו בהם בשבילנו. מוות הוא גם סוג של צעקה לחופש, קצת להשתחרר מהרגשות ומהתחושות. אבל התפרקות ומוות הם הפתרונות הסופיים. תמיד יש פתרונות ביניים גם, של להקל את המטען לא בדרך של התפרקות, אלא בדרך של שיתוף וחלוקה, ואז הוא יותר קל, כי יותר אנשים סוחבים אותו. ומוות הוא לא חופש בכלל. הוא סופי. אין ממנו חזרה. בניגוד להפסקה קצרה שממנה אפשר לחזור, ויותר מזה לחזור בכוחות מחודשים ורבים יותר. אני חושבת שזה גם משתקף מהדברים שלך, התחלת מויתור מלא על החיים, לא רוצה בהם, ואני שמעתי גם לא צריכה אותם קצת, כי הם כבדים ומעיקים מדי, אבל ככל שהעץ התארך הדברים היו אופטימיים יותר ונהיו טובים יותר. אני חזקה, אני רוצה לחיות, ולנצל את החיים, ואהבה אמיתית יכולה לתקן את מה שהיה חסר לי מאמא שלי. אז יש לך תקוה ויש לך אופטימיות ויש לך כוחות, תעברי את התקופה הקשה, אם צריך חופש או קצת לברוח, זה לגיטימי וברור, ואפשר לעשות את זה, אבל בטח הדרך היא לא לאבד את התקוה בחיים, והאמת היא שלא נראה שעשית את זה, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב את זה. אז נשימה עמוקה, לקחת אויר להמשך, ולחיות... ולנצל את החיים, אביב.

הי האמת היא שאני לא יודעת מה זה לקחת פסק זמן וחופש מצד שני אני גם לא רוצה להישאר בלי לעשות כלום ולהיות בבית כל היום האמת נראה לי שהמעמסה הריגשית "מהבית" היא זו שמכבידה עליי ולא החיים עצמם אלא איך שאני מפרשת אותם , ניסיתי גם לחלוק את הדברים עם מישהי אבל זה לא כ"כ שיחרר את הלחץ אז ניסיתי לפנות לפסיכולוג ואני מזה מקווה שהוא יעזור לי להשתחרר כבר מכל המטען הזה ולחיות את החיים בכיף נישאר אופטימים ליאת

ליאתי! ברור שאם מדברים על דברים יותר שמחים, אז החיים מתנהלים טוב יותר. אבל איך אפשר? איך אני יכולה לנהל ת'חיים שלי על הצד הטוב שבהם אם אני מרגישה כל הזמן חרא בטירוף...? איך אפשר לחשוב על החיים שהם יפים כשמהרגע שאתה קם בבוקר ועד שאתה הולך לישון, אתה מבלה את יומך בבכי ודיכאונות? איך....? יום נעים!

זה באמת קשה אבל לפעמים אם יש מישהו שאוהב אותך הוא יכול להוציא אותך מהבאסה למרות שהיום היה לי חלום על המוות וכל זה ושאני ממש רוצה לעשות את זה והתעוררתי והרגשתי את החלום ולא היה לי חשק ללכת לעבודה ולעשות כלום ולהמשיך ולחלום ולחיות את התחושות שנתנו לי הרגשה של לעשות את מה שאני באמת רוצה כי נראה לי שעמוק בפנים זה מה שאני באמת רוצה..... אבל קראתי ספר בשם "בוחרים להרגיש טוב" ונכתב שם שהרצון למות נובע מחשיבה שגויה ושאחרי שמטפלים בה הרצון עובר וזה משהו שאני מנסה לעשות ולראות איך זה יעזור אם זה יעזור הרבה אני אספר לך על כך יותר.... בכל אופן אני באמת חושבת שאהבה יכולה לשנות את המצב לי זה שינה פעם...בעבר הרחוק ואולי גם עכשיו זה ישנה.... נ.ב. הרעיון שאמרת שנשמור אחת על השניה עד הטיפול הבא היה מאוד יפה ועוד נ.ב. נוסף חשבת פעם באופן יותר מעשי על התאבדות ? ניסית ? מחכה לתשובה ליאת

איך??? תתפלאי, אבל יש הרבה דרכים... אתה רק צריך לרצות מספיק... למשל, לידיד שלי יש תיאוריה כזאת שאם הוא יקום בבוקר ויגיד לעצמו "היום יהיה לי אחלה יום, אני שמח ומאושר, ולא אתן ששומדבר ידכא אותי", אז הוא באמת ירגיש ככה. הוא למד לשלוט על הרגשות שלו. הוא האלוהים של עצמו, ואם הוא יחליט שהוא שמח - הוא יהיה שמח - לא משנה מה. לפי תורת הקוונטים למשל, איך שהעולם מתייחס לאדם, נובע מאיך שהאדם עצמו מתייחס אליו, לסביבה שלו, ובכלל לחיים. את יודעת, "חייך לעולם והעולם יחייך אליך..." בולשיט?! אולי....

הי עד עכשיו התכתבתי בעיקר עם אביב. באמת בחורה מקסימה. אני מתמודדת עם מחלה מגעילה בשם בולימיה. ( מגעילה מכל המובנים למי שמסתכל מבחוץ למרות שלצערי קיא לא מגעיל אותי יותר) רציתי לשתף אותכם בהרגשה מפגרת שהיתה לי קודם. לפני כן, הסבר. מערכת היחסים שלי עם אבא שלי בנויה על 10 משפטים ביום. הוא אדם קשה וסגור. בקיצור, הוא ניגש אלי ושאל אם אהיה מוכנה להכין בשבילו עוגה לשבוע הבא לכיתה שהןא מחנך. כמובן שקפצתי ואמרתי כן. הרגשתי כמו ילדה קטנה שקיבלה סוכריה על מקל. לעומת זאת עכשיו באמצע הכתיבה אמא שלי באה לומר לי לילה טוב ולספר מה היא עושה מחר ובכלל לא היה לי כח להקשיב. לא עניין אותי מה היא עושה. זה קואה לי הרבה וחבל לי. יום טוב, שרה.

קודם כל אני מסכימה איתך- אביב מקסימה ! (אביב תפסיקי להסמיק ...). דבר שני , טוב שכתבת את מה שכתבת , כי בטח הקלת על עצמך מעט. את לא צריכה לזלזל בעצמך בגלל שהתלהבת מבקשתו של אבא שלך. החיים קצת מוזרים ץ ההורים שלנו קשים איתנו , ממררים לנו את החיים , ולפעמים אנחנו חושבים שמוטב לנו בלעדיהם ... אבל .... באורח פלא - אנחנו עדיין אוהבים אותם , ובכל פעם שהם טיפה נחמדים אלינו , אנחנו כאילו שוכחים את כל מה שעברנו איתם ובגללם. למה זה ??? לא מובן לי . אולי מישהו מאנשי המקצוע יודע להסביר. מה שחשוב הוא שהעיקר שזה עשה אותך , ואפילו למעט זמן , מאושרת . החיזוקים הקטנים האלה מההורים כנראה בכל זאת חשובים לנו... אז איזה עוגה הכנת ?? נא לשלוח מתכון. מקווה שאת מרגישה יותר טוב שלך בילי

כתבתי לך תשובה בקשר לחרדות . תחפשי אותה בפורום.

היי שרה, שלום שלך, את מתכוונת להגיד שאותה "מחשבה מפגרת" שהייתה לך היא.... רגע, את אולי אומרת שחבל לך שכשאבא שלך דיבר אלייך אז את שמחת והסכמת לדבריו, אך כשדיברת עם אימך, זה היה להיפך? את היית קרה וכו'... אם זה זה...אז תסלחי לי, אבל זה לא מפגר בכלל... רק תאשרי לי ואני אמשיך יום נעים שרה! שמחתי להכירך.

Jacki גם אני לא ממש הבנתי מה שאמרת. אני אסביר מההתחלה. אבא שלי סגור בעיות לא חסרות לו. הוא לא מאמין בפסיכולוגים למרות שאני ואמא שלי הולכות. אני מאמינה שאם היה הולך אולי היתה אווירה טובה יותר בבית. רוב הזמן הוא מאופק ולא מצליח להבין שטון הדיבור שלו רוגז. עם אמא שלי אני מדברת יותר. היא בסך הכל מאוד משתדלת שיהיה לי טוב ולא יושבת לי על הורידים. קשה לי להסביר את ההתרגשות שהיתה לי לכן אמרתי שהיא מפגרת. מעין התיחסות שהביא לשמחה. אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות לך. p/s/ nice to meat u

שלוש שאלות של קיום ביקום- מי אני? למה? לאן? שלוש תחנות בדרך- לידה חיים מוות. ורביעית- חיים, האמנם? מוגש כחומר למחשבה וכחיזוק כתגובה להודעות הרבות שפוקדות את הפורום בנושא מסויים . תחזיקו מעמד אנג'ל.

והתשובות שלי לשאלות - מי אני ? מה שאני בוחר להיות. למה ? כי החיים ניתנו לי במתנה ובמתנות צריך להשתמש ולהפיק מהן את הטוב ביותר. לאן ? לאן שהדרך תוביל אותי ביחד עם היד האוחזת שלצידי המגנה והתומכת והאוהבת, ורק השמיים הם הגבול. לילה טוב, שלך אביב.

גם לך ותודה...:)

דניאל, אני יודעת שאתה שם, קורא את מה שאני כותבת וכועס. אני בטוחה שאתה לא מבין. הלוואי ודברים היו יכולים להעשות אחרת. וכמו שבזוגות נשואים, אומרים "זה לא אתה, זו אני", וזה בדיוק כך, אצלנו. אמרתי לך שזה קשור לכל מי שהיכרתי בפורום, ואתה יודע כמה רע זה עושה. אתה יודע היטב ואתה יודע מה עוד? אני עושה את זה יותר בשבילך מאשר בשבילי בשביל מה אתה צריך להיות בקשר עם מישהי כמוני? אתה בחור כזה מקסים, יש לך לתת המון, לאנשים שראויים, ולא חסר כאלה. אני מקווה שמאוחר יותר הכעס יעבור ותוכל להבין. ואביב, אם את קוראת, אני אשמח לקבל ממך עזרה פה. אני באי סי קיו, במספר 55703707, זה חשוב. ואני לא יכולה לכתוב בפורום כי זה אישי מידי. "נודניק".

אני מכירה אותך בשם אחר ? קצת קשה לי להתקשר לאנשים חדשים, ובטח באי.סי.קיו. שהוא מאוד אינטימי... אז אולי רמז ? שאני אדע לפחות למי אני מתחברת. אביב.

את תדעי שם. את מכירה אותי

אני במשבר וקשה לי אני מרגישה שמופנות אליי הרבה טענות ואני לא עומדת במעמסה הריגשית הזו חייתי חיים מאוד קשים שגרמו לי לרצות למות אני לא עומדת בדרישות של הסביבה והם כ"כ רבות ותובעניות התחלתי ללכת לטיפול אבל הפגישה הבאה תהיה רק ביום ראשון ואני מקווה שאני אחזיק מעמד עד אז פשוט לפעמים בא לי לעזוב הכל וללכת למקום אחר בלי תביעות ודרישות ולהיות חופשייה מכל האשמה והסבל שעברתי אני לא רוצה להלחיץ אף אחד אבל זה המצב שאני נמצאת בו כרגע ולא מצליחה לראות את האור אולי במהלך החיים אני אפגוש אנשים שיתמכו בי ויהיו לי יותר סיבות לחיות אני כבר לא הילדה החזקה שהייתי נשברתי במהלך התקופה האחרונה ואין לי כוח להחזיק מעמד כמה ועד לאן אני צריכה להחזיק מעמד לתפקד בצורה מושלמת אין לי כוח....כבר אני זקוקה לניחום, למילות עידוד ועזרה אני אודה למי שישמע ויענה ליאת

הי ליאת. תמיד יש בחירה, אבל לא נראה לי שהאופציות האחרות יותר טובות. אין לי תשובות מדהימות כי אני צריכה לשכנע את עצמי גם כן בענין הזה. זה קשה. לא צריך להיות מושלמת. היי את. אני פה.

היי אלמונית אני חושבת שאולי המוות יבטל לי את כל המטען הריגשי שאני סוחבת עליי ושאולי יהיו שם אנשים שיאהבו ויבינו אותי למרות שנראה לי שגם אם אני אמות אני אקח איתי את המשקעים גם לשם אז עדיף לפתור אותם כאן האמת שאני רק רוצה שיאהבו ויבינו אותי ולא יבקרו אותי ביקורת הספיקה לי , כל חיי שמעתי ביקורת הרסנית מהוריי ואין לי יותר מקום לביקורת אני שונאת שמבקרים אותי זה גורם לי להרגיש אשמה ולתחושות לא נעימות איפה אפשר למצוא אהבה שתרפה את נפשי ותניע אותה מחדש נראה לי שאני אזדקק גם לטיפול פסיכולוגי טוב להתמודד עם מצבי ועם משקעי העבר אני פשוט רק רוצה להוריד את המטען הזה ממני להיות חופשיה מביקורת אשמה וכו לחיות את חיי בעזרת המהות האמיתית שלי ולא האישיות שהוריי ניסו להלביש עליי או שהסביבה מצפה ממני לחיות את אותו זיק פנימי שמאיר את חיי לפעמים לחיות את האמת הפנימית שלי שכה הודחקה ולא באה לביטוי בנסיבות החיים שעברתי חוץ מזה תודה לך שאת כאן זה גם מעודד

היי ליאת, וואוו, יש לי טונות של דברים שאני יכולה לענות לך. אני אנסה לתמצת. אז כהה....קודם כל...אני מ-א-ו-ד מקווה שתחזיקי מעמד עד יום ראשון. אם זה יעזור לך, גם הפגישה הבאה שלי היא רק ביום ראשון, אז נוכל לשמור אחת על השנייה ממעשים פזיזים. מה את אומרת? כל יום הוא מלחמה. כל יום היאוש תוקף אותך, מנסה למשוך אותך איתו למטה. דבר שני, כאן..אין לאף אחד דרישות ממך, את יכולה להיכנס....לא להיכנס... להגיב..לא להגיב....אני פה...כולם פה...וכולם יכולים לתמוך בך פה. דבר שלישי ואחרון, רציתי לשאול...מי דורש ממך? מה דורשים ממך? את חייבת לעשות כל מה שדורשים ממ? את חייבת לרצות כל הזמן? מה עם החופש שלך...? זה גם זכות מסוימת, לא? תעשי לי טובה קטנטנה... ותחזירי לי תשובה... נתחיל..עד יום ראשון... אחרי זה אנחנו כבר נדבר... ואנחנו נדבר - על בטוח! שלך, אני.

תודה על התשובה הכנה האמת שכל החיים הייתי רגילה לציית לדרישות הוריי שהיו תובעניות ביותר ועכשיו אני משתדלת לרצות את כולם בעבודה אבל מתחשק לי לשבור את הכלים לא לעשות כלום לצפצף על כל העולם לעשות שטויות להיות חופשיה מכל הביקורת , התובעניות והדרישות האמת שהתרגלתי לענות לדרישות של הוריי ועכשיו זה מושלך על חיי הרגילים אני מנסה להשתחרר מהדפוסים האלה אבל נראה לי שאני גם זקוקה לאישור מהסביבה שאני "בסדר" עושה את המוטל עליי אבל לפעמים לא בא לי לעשות כלום רק לשכב בנוחות ולתת לאנשים טובים ומבוגרים לטפל בי ולהחזיר לי את כוחותיי שאבדו במהלך השנים מעולם לא ניטענתי באהבה וזה קשה לחיות בלי אהבה , הקטע הוא שכ"כ התרגלתי לביקורת עצמית שאני בעצמי עושה את זה לעצמי ואני יודעת שזה לא טוב בשבילי אבל אני מנסה לעבוד גם על זה ולהשתחרר מכך אני מזה מקווה שהפסיכולוג יעזור לי ושאני אצא יותר מחוזקת אבל בסה"כ עמוק בפנים בפנים מתחת להכול היכן ששוכנת מהותי האמיתית שוכנת גם אהבה שלי כלפי עצמי היה לי גם חלום מיוחד במינו בנושא חלום שעודד אותי האמת שאין סיכוי שאני יעשה מעשה פזיז כי אני לא עושה דברים כאלה אבל לפעמים מתחשק לי להעיז כי גם מסקרן אותי מאוד מה קורה בעולם הבא אם יותר נעים שם ונחמד ואם יש שם אנשים תומכים זה פשוט מושך אותי כמו יציאה למסע לגילוי עולמות חדשים.....אבל אני לא הייתי מסוגלת לקפוץ מבניין או לעשות משהו אחר זה לא אני אז אני מניחה שאני אשאר כאן ואנסה למצוא את ההרפתקה שלי בעולם הזה אעפ"י שנדמה לי שכאן משעמם יותר ושבעולם הבא הרבה יותר מעניין אשמח לשמוע ממך ליאת

היי! אז ככה. לפי דעתי התשובה לכל השאלות ןהפתרון לכל הבעיות היא א ה ב ה. בין אם זה לעצמך ובין אם זה מאחרים. את צריכה לאהוב את עצמך, קודם כל. כשתלמדי לעשות זאת, יהייה לך קל יותר להפסיק לחשוב כ"כ על אחרים, ולא לדאוג לרצות אותם כל הזמן כדי שלא לאכזב. כי ברגע שץדעי בדיוק כמה את "שווה", לא יהייה איכפת לך מה אחרים חושבים, או מה אחרים מצפים ממך. ות'אמת, לא צריך להיות איכפת לך!!! את חיה בשביל עצמך! אלו החיים שלך, רק חבל שאת חיה אותם בשביל אחרים... הם לא שווים את זה.... שלך, polly

הי פולי זה פשוט קצת קשה להשתחרר מהרגשות האלו שתיארתי זה משהו שנטוע בי מגיל קטן למרות שאני אוהבת לעזור לאנשים אחרים אז זה גם חלק מהעניין אבל לפעמים פשוט אין לי כוח לחשוב על כל מה שנדרש ממני ומתחשק לי להתפרק ולא לעשות כלום... ליאת

ליאת, קראתי את כל מה שכתבת ואת כל מה שכתבו לך ואיך לומר... הכל מוכר לי. הלחץ. הלחץ הזה הפנימי. הלחץ של להוכיח. להוכיח לכולם שאת בסדר, שאת שווה, שאת.. מ ו ש ל מ ת, שאת... (תוסיפי...). ולמה הכל מוביל בסוף? למטמון שכולנו מחפשים שנקרא א ה ב ה . מטמון שאצל רובנו, נקבר עמוק באדמה בגיל צעיר ולך עכשיו תחפש אותו... אני מסכימה עם פולי. האהבה היא הסיבה, הדרך, המטרה ובקיצור הכל. כדאי מאד להכניס לחייך אהבה. בכל דרך. דעי לך, שאם אהבה והבנה אמיתיות את משתוקקת לקבל אזי "נגזר" עלייך למצוא את המקום שבתוכך שמכיל את האיכויות האלו ו.. לתת אותן. רק אז (ואלה הם חוקי הטבע) את תמצאי עצמך מקבלת אותן מהסביבה יותר ויותר. וזה ייקח זמן, זמן ארוך, אולי שנים, של הטמעה והפנמה של חשיבה והתנהגות אחרות לגמרי. כל יום אצלי, למשל, הוא מאבק. מאבק בחרדה שממנה אני סובלת. חרדה ממש לא קלה שרוב הזמן מביאה אותי לפחוד כמעט מכל דבר! אבל רצוי וכדאי לדבוק בחיים. איפושהו שם, ממתין הפרס עבור אלו שחיכו והשקיעו והתמודדו ודבקו.., פרס של הפיוס והשלווה הפנימיים. האמיני לי. הכל בסדר. הכל בסדר. והכל קורה כמו שהוא צריך לקרות. והעיקר, הרבה הבנה, סליחה (לכל אלו שפגעו בך במתכוון או שלא ובמיוחד ל ע צ מ ך ) ו... כבר אמרתי לא?? א ה ב ה (בהקשר זה, הקשיבי הרבה לשיר של אריק אינשטיין: "יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע, יש בי אהבה והיא ת נ צ ח !!!!") אמן. ממני, מיכל

אחלה שיר! רעיון טוב. צריך לקרוא לפורום הזה ככה. :-)

היה לי יום רגוע יחסית. אני יודעת שרגוע עדיין לא ממש נחשב.בשבילי רגוע זה הרבה. היו רגעי דיכאון ובדידות ומחשבות אנורקטיות,אבל איכשהוא מצאתי להם תשובה פחות או יותר,ומוזר שאפילו לא ניסיתי להעיף אותן מהראש.נחלשתי למולן מאוד בימים האחרונים ואני לא מוצאת את הכוח להתעלם מהן.אבל מה שכן הצלחתי לעשות,לפחות, זה להעביר את היום בשלווה,אף על פי שהמחשבות שם,לזהות את הרגעים שאני מרגישה בהם חזקה יחסית כדי לאכול. בגלל שהתנדבתי להשאר יותר שעות במשרד,הייתי היום הרבה לבד,אבל את הזמן שביליתי בחברת אנשים ניצלתי כדי להצחיק אותם. אני אוהבת שצוחקים מבדיחות שלי.זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.אני אוהבת שאחרי זה אנשים חוזרים לחפש את חברתי, כדי לצחוק קצת לפעמים. אבל יש לי בעיה,שאולי תשמע לך מוכרת מאיזשהוא שלב בהתמודדות שלך, או שזה פשוט דבר מוזר שאני חווה בלבד. מהירות התגובה שלי מהירה מאוד,וחזקה מאוד לכל דבר. אל תצחקי -זה קשה לי, אבל כל דבר "מקפיץ לי את הלב": רעש של ספרים שנופלים,דלתות נפתחות,אנשים שמגיחים משום מקום.זה מטריד כי אני מרגישה שאני מגיבה בחוסר פרופורציה ונבהלת ממש מהר וגם כי לוקח לי כמה שניות להרגע מדפיקות הלב המהירות משטויות,ומזה שאני מרגישה כאילו הזמן עמד מלכת לרגע . אולי יש לזה סיבה פיזיולוגית.אין לי מושג.קרה לך פעם? זה היה קורה לי תמיד,אבל אף פעם לא לתקופה ממושכת כזו ובפערים קצרים יחסית. ספרי על היום שלך יותר בהרחבה עם בא לך, אוהבת, אנג'ל.

אנג'ל יקרה, סליחה שהתעכבתי בתשובה, היה איזה משברון וקראו לי... אז ככה, יום רגוע מבחינתי, זה יום מצוין, מי צריך יותר מזה. תחשבי כמה ימים רגועים היו לך בתקופה האחרונה, ותנסי להאריך את הרוגע והשלווה והשגרה הזאת פתאום. פתאום אפשר סתם להיות במשרד, ולהצחיק ולצחוק, ולהתחבר לאנשים. אידיאלי, מה צריך יותר מזה ? ההנאות הפשוטות של החיים, שעושות אותנו מאושרים. אולי עכשיו את עוד לא יכולה לראות עד כמה זה משמעותי אבל עם הזמן, תלמדי להנות מהרגעים הקטנים האלה של החיים, הנורמליים, ולהפיק מהם את המקסימום. אני באופן אישי הכי אוהבת את הימים הרגועים האלה, חוץ מאשר את הימים המאושרים כמובן. ובקשר לתגובות המוגזמות, צר לי, לא קרה לי. מה שאצלי בדרך כלל קורה זה מין פחד או חרדה שפתאום דוקרים בלב בלי שום גירוי חיצוני, אבל גם הם עוברים די מהר בדרך כלל, אז אין לי עצות. אבל נראה לי שאם הזמן אולי זה יפחת ? תנסי אולי לשאול את המטפלת שלך אם היא מכירה או יודעת מה גורם לזה ? ולפרט על היום שלי, אין מה, את אמרת יום רגוע, עבודה, פגישות, מחשב... סתמי וכייפי, שליו... ועכשיו סופשבוע, ואפשר לנשום לרווחה ולנוח עם הרגלים למעלה, ולהנות קצת מהשמש. מקווה שיש לך תוכניות כיפיות. שלך, אביב.

תודה על התשובה. שאלתי אותה. היא נתנה הצעה וביקשה ממני לחשוב עליה. סתם רציתי להתייעץ. היא אמרה שמה שאני מספרת יכול לגרום לי להרגשה או למחשבה תמידית,גם אם לא מודעת, שזה הולך לקרות לי שוב ואז אני כאילו תמיד במצב "היכון". מעין הרגשה שאורבים לי בפינה. ואז אני נמצאת במצב של חרדה מתמשכת...רדומה כביכול.

לחלק התחתון של ההודעה? תודה, אנג'ל.

לא כל כך הבנתי מה את שואלת... טלי פרידמן

רציתי רק לומר לך שאני מאד מעריכה את ההשתתפות הפעילה שלך בפורום ואת התשובות והתגובות שאת כותבת היישר מתוך הלב ועם כל הלב. את בחורה מיוחדת !

כןכ ן. לא ציפיתי לתגובות כל כך כנות. כאילו שצלצלתי לטלפון של משהו שאיני מכירה וקלעתי בול לתגובות שרציתי לשמוע.

לאורית ולאלמונית, אין צורך בתודה או בהערכה, באמת, אני עושה את זה מכל הלב הקטן שלי, ולפעמים רק צר לי שאני לא יכולה לעשות יותר. הייתי שם באותו המצב בדיוק ואני יודעת מה ההרגשה ועד כמה זה כואב, וכל מה שאני מנסה לעשות זה לחלוק בטישו לנגב את הדמעות וקצת לנסות להקל על ידי שיתוף מהנסיון שלי. ובכל מקרה המון המון תודות, שלכן, אביב.

תודה, אני מרגישה שכתיבה כאן יכולה להיות שווה איזה צריחה הגונה. יש לי תינוק, אני לא יכולה לבטא את האבל יותר מדי. חזרתי לשגרה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת ומנסה לחפש עוד זוג סנדלים, עוד וילון אמבטיה, מנסה לחפש דברים ספציפיים- וכשאני מוצאת אותם אין לי עדיין הקלה. אני מטופלת ע"י פסיכולוגית, מבינה שהתהליך אורך זמן (בעלי נפטר ללפני חודש וחצי) אבל אני רוצה הכל מהר, רוצה לא להרגיש אפס. הוא היה חולה ומת, ואני מרגישה שאני מאבדת עניין בדברים שהיו חשובים לי קודם. רוצה חיים. לא רוצה לחייך מתוך בכי לבן שלי שהתעורר אחרי שקראתי את ההודעה שלכם, אביב ואורית. אולי כבר ימציאו איזה קיצור דרך?

אלמונית יקרה, כשתמצאי את קיצור הדרך תשלחי לי link אליו. לצערי, אין קיצורי דרך בדברים האלה, צריך לעבור את כל המסלול המייסר והכואב והמתסכל. :-((( אני אשתף אותך קצת בדברים שהמטפלת שלי לימדה אותי. לא סתם קיבלנו מההלכה שנת אבלות, צריך את שנת האבל הזו, ככה אפשר באמת לעבור את כל השלבים של עיבוד האובדן והשכול. וזה לוקח זמן, שנה ולפעמים גם יותר. אני גם 9 חודשים אחרי, עוד לא בטוחה שאני מבינה מה קורה כאן. איך פתאום אבא הלך ואיננו ולא ישוב עוד לעולם. רואה אותו כאילו הוא פה מולי בחדרו בבית כרגיל, אבל הוא איננו. אבל הרעיון האופטימי הוא, שעם הזמן פתאום תמצאי את עצמך מחייכת באמת, אולי התינוק פתאום יתחיל לדבר, או יעשה משהו מצחיק, ואז תחייכי באמת מכל הלב, וזו תהיה הפעם הראשונה, ואחר כך יבואו עוד פעמים, וכשתביני איפה את עומדת תחזרי גם לחיות ולהרגיש. הכל עוד מאוד טרי אצלך, רק חודש וחצי עבר, תני לעצמך זמן להבין איפה את נמצאת, ומה בכלל קרה לך. גם אבי היה חולה המון שנים ובסוף נפטר, וזה לא רק המוות, זה גם ההתמודדות עם המחלה, ועם הנסיונות לרפא ולהבריא, ועם הבית חולים, אצלי בכל אופן, ואולי גם אצלך. ואת מוזמנת לצרוח פה בפורום כמה שאת רוצה, ומתי שאת רק צריכה, ואני מבטיחה להקשיב לצרחות, לצרוח איתך, ולבכות איתך. אביב.

תודה אביב. אני יודעת שאני צריכה ליצור יותר קשר עם אנשים אבל פתאום קשה לי להגיד להם כמה רע לי. יש לי תקופות שאני מצליחה להרגיש טוב בלי לזייף (והבן שלי עושה לי המון טוב) אבל מאידך יש לי זמנים מגעילים מאד. נראה לי שלהורי יהיה קשה אם פתאום אני אתקשר אליהם ואתחיל לבכות. האסטרטגיה שלהם היא לראות אותי חזקה ומתמודדת.קשה לי כי כל מני בעיות שבהם טיפלתי בעבר (כמו בעיות אכילה) פתאום צצות ועולות ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה על עצמי. ואולי - לאבד שליטה זה מה שצריך כדי להגיע לתחתית ולעולות ממנה חזרה.

אני כל כך מבינה אותך. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לצרוח באמת. החיים נמשכים כאילו שהם לא יודעים שאמא שלי כבר איננה. כולם ממשיכים לצחוק ולתפקד כאילו לא התמוטטו השמיים והארץ ואז אני מרגישה כל כך לבד וגרוע מזה - כל כך מנותקת מהעולם, מהחיים וזה כל כך מפחיד. אני יודעת מה את עוברת ובדיוק כמוך אני מקווה שיום אחד אני אוכל לזכור את אמא שלי בחיוך ולא רק בדמעה.

היי, איפה נעלמת היום? ואיך את מרגישה... אמרת שתשלחי משהו אתמול ולא שלחת. :-) משהו אופטימי אמרת... אני מקווה שלא נבהלת מהכינוי :-) אליאן

נשמה שלי, נראה לך שנבהלתי, ישר ידעתי שזאת את. אני מרגישה בסדר גמור, קצת תשושה, היתה לי פגישה טיפולית לא כל כך קלה היום, אבל אני בסדר, זה חלק מהדרך, ומתקבל בהבנה, והעיקר שקיבלתי את זריקות החיזוק והעידוד שלי גם כן בדרך. האמת היא שהיום היה לי לחץ היסטרי בעבודה, והמון פגישות... אז לא היה לי זמן כל כך להיכנס לפורום... אבל תאמיני לי - "לי זה כאב יותר..." :-)) ובנוגע לקטע האופטימי מאתמול, רציתי... אבל אז קראתי אותו שוב, והחלטתי שדווקא לך הוא לא כל כך מתאים, וסביר להניח שיגע לך בנקודה מאוד מאוד רגישה, אז התחרטתי... סליחה, מצטערת... מבטיחה לחפש לך משהו אחר, או ל"בשל" לך משהו אחר ממני לסופשבוע. אוהבת אביב.

אביב, דווקא בגלל שזה עשוי לגעת בנקודה רגישה ,אני מבקשת שתשלחי לי את זה. פעם אמרתי לך שזה לא טוב ? שאת נוגעת בנקודות רגישות? אני חושבת להיפך, שזה דווקא כן טוב. משהו כמו מן תזכורת... אז אנא !!!

אני מרגישה כל כך לבד, מנסה לעשות דברים, מנסה לא לחשוב על זה שאין לי מקום בעולם. בעלי נפטר ואולי אף אחד לא יאהב אותי יותר. הדמעות פורצות לי מהעניים. תהיי חזרה . כן בטח. בינתיים תאכלי את עצמך מבפנים.

אני מכירה את ההרגשה. אני לא יכולה לומר לך שאת לא צריכה להרגיש לבד כי זה בדיוק תהליך האבל. אני יודעת כי גם אני עוברת אותו. אני מתגעגעת לאמא שלי עד כדי כאב ולפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך לחיות בלעדיה כי אין לי שום גב ושום בטחון בחיים. אני יודעת כמה ההרגשה הזו כואבת אבל צריך להאמין שזה עם הזמן משתפר. פשוט חייבים להאמין שיש משהו טוב יותר כי אם לא נאמין נשבר. ואני אומרת את זה מניסיון. מקווה שתמיד תרגישי יותר טוב ואני תמיד פה אם תרצי לדבר עם מישהי שעברה את זה ובעצם עוברת את זה יום יום שעה שעה

אלמונית יקרה, קראתי את הודעתך, נצבט לי הלב והתחלתי לבכות.. כל פעם עולה הענין הזה מחדש בפורום ואף פעם אין לו תשובות, איך מתמודדים עם מוות ? אני ניסיתי למצוא את התשובות כשאבי נפטר לפני כמעט 9 חודשים, ולצערי עדיין לא מצאתי. תהיי חזקה ? בבוטות אני אגיד לך שטויות. בא לך לבכות - תבכי, בא לך לצרוח - תצרחי, את צריכה לכאוב את הכאב עכשיו, להתמודד עם האובדן ועם השכול. הכי חשוב אל תהיי לבד, תמצאי מישהו שיכול לכאוב איתך ביחד, להתאבל איתך ביחד, להבין את המקום הקשה שבו את נמצאת, חבר, חברה, אח, אמא, דוד או אפילו מישהו מקצועי, שיכול לעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזו. הלוואי והיו לי עצות יותר טובות בשבילך, אבל העצה הכי טובה היא ללכת לפי הלב והבטן, ומה שהם אומרים לך - פשוט לעשות. אבל מעבר לזה, כשגמרת לבכות ולצרוח, חשוב גם לא להסתגר בבית עם הכאב, כשאת מרגישה שאת קצת מסוגלת וקצת פרקת את הדברים מהלב וקצת שחררת את המועקה ואת הפחד, תעשי עוד מאמץ קטן, ותחזרי לשגרת החיים. אם את עובדת - תחזרי לעבודה, אם יש לך חברות - תחזרי להיפגש איתם. מאוד חשוב לא להסתגר בתוך האבל, מאוד חשוב לשתף ולחלק, ולחזור לחיים. מאוד נוח וקל להסתגר בבית עם עצמך לבד, אבל זה גם אחר כך הופך להיות הכי קשה והרגשת הבדידות מחריפה וקשה לשבור את מעגל הבדידות ככל שנמצאים בו זמן רב יותר. צר לי שלא יכולתי לעזור יותר, אביב.

שלום רב, טוב ששיתפת אותנו. יש קבוצות של אנשים במצבך, ואשמח להפנות אותך. אם אין לך כוחות לכך, יתכן שסיוע מקצועי, לטווח קצר, הוא הראוי לך כעת. פני למייל האישי שלי להפנייה, וכל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני לא מוותרת... עדיין לא....

.

.

יש לי המון מה להגיד בקשר לזה אבל זה לא לפורום. ז"א...זה לא שאני סתם אומרת את זה.... יש לזה הרבה השלכות לגבי, ולגביך. אז עשי טובה ואל תפרשי את זה בצורה לא נכונה.

העתקתי את התשובה שלי מההודעה הקודמת. ראיתי שהיא כמה דפים אחורנית. אם לא באה לך לענות אז רק תכתבי לי את זה. תודה, שרה. אביב, הי. טוב אז ככה, לגבי אחי אני חושבת שאת טועה כי תמיד הינו קרובים מבחינה נפשית. אנחנו מאוד קרובים ודומים באופי. סיפרתי לו על הבולימיה כשביקרתי אותו בינואר. חצי שנה אחרי שהכל התחיל. אחותי לא נראה לי שכרגע תוכל לעזור לי או יותר נכון לומר לא נוח לי לבקש. השבוע הזה זועתי היו לי כבר 4-5 הקאות ורע לי עם זה. חלק בגלל הפורום, ההתמודדות במשך כל השבוע ולא רק פעם בשבוע - מבחינת דיבור מעשי. לא שזה תרוץ. אני רוצה לנצח מבחינת הפסקת ההקאות לתמיד. היום הכרזתי על היום האחרון של ההקאות. היתה אחת בבוקר. נראה כמה זמן אני אחזיק. אני רוצה גם להצליח להביס את תסביך השומנים שלי. להיות מסוגלת מרוצה ממנו - מהגוף. כעקרון הבית לא מקום טוב בשבילי. רוב הבולמוסים נוצרים כאן. הכי טוב לי להיות מחוץ לבית. זה מה שעשיתי אחרי בולמוס הראשון, כדי שלא יווצר עוד אחד יצאתי ולא חזרתי עד 19:30 הגעתי לשניה ויצאתי לאימון. ההורים שלי הציאו לי לשלם לי עבור שכר דירה. אני עדיין לא מסוגלת לקחת מהם סכומים כאלה וגם אני לא בטוחה במאה אחוזים שאני מוכנה נפשית לצאת מהבית. למרות שאני מאוד עצמאית. אבא שלי היה מובטל 5 שנים ומגיל 12 הפסקתי לקחת מהם כסף. היום אני לומדת לאט לאט לקבל מהם כסף. רק שתביני את האבסורד, הלכתי עם אמא שלי להצגה. אני קניתי את הכרטיסים. לקח לי זמן עד שהסכמתי לקחת ממנה את הכסף עבורם ומההתחלה היא הבהירה שהיא מזמינה אותי. לא נראה לי לנכון לבקש מהם להוציא את המתוק מהבית. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מה הייתי עושה אילו היתה לי בת כמוני, עניתי לה שמיד היתי מוציאה את המתוק מהבית. הכל בגלל גישה מתחשבת מזדיינית תסלחי לי על הביטוי. את מצליחה לנהל מערכת יחסים? אני כל כך מפחד ממנה שאני מצליחה להרוס אותן. הנה דוגמא לכל מה שהכתיבה יוצרת אצלי. הספקתי לאכול 3 פרוסות לחם, כאילו למלא איזה חלל ריק שנוצר חור גדול מאוד. כל השבוע הזה אני עצבנית ומרשעת יותר מהרגיל. אצלי זה שחור או לבן מבחינת אנשים שאני אוהבת. את מי שאני אוהבת אני אעשה עבורו הכל אבל מי שאני לא אוהבת יעבור 7 מדורי גהנום. תשמרי על עצמך, שרה.

שרה יקרה, אני כאן בשבילך ובשביל לנסות לשקף לנסות לייעץ ולנסות להראות מה אני עברתי ואת הנסיון שלי בדברים. אין כאן ענין של אם בא לי לענות, בדרך כלל כשאני מתחברת לדברים אני עונה, אבל... לפעמים לוקח לי קצת זמן לעשות סדר, ולהבין מה אני מצליחה לראות, וזה גם קרה לי בהודעה שלך, ובגלל זה לא עניתי מיד וסליחה. אבל לפעמים התשובה שלי מתעכבת כי אני לא רוצה ולא יכולה סתם ל"שלוף משהו מהשרוול", אני צריכה להרגיש מה הדברים מעוררים אצלי, איזה רגשות, איזה תחושות, ואז אני מגיבה. אז שוב סליחה, אבל אני נוהגת לתת תשובות רציניות, ובגלל זה אני לפעמים צריכה לסדר את הדברים, קודם אצלי בראש ורק אחר כך יכולה לכתוב. אז לתשובה שלי, לגבי אחיך מאוד יכול להיות שאני טועה, זו סתם היתה השערה שבאה מהמקום שלי ומההיכרות שלי את הדברים. בקשר לזה שעכשיו את מקיאה יותר, לפי דעתי זה דבר מאוד טבעי ומאוד מובן. דווקא בגלל שבאמת עכשיו הדברים מתחילים לצאת החוצה, הדברים הקשים והכואבים באמת שאיתם צריך להתמודד. כל הבעיות והקשיים והכאבים והפחדים האמיתיים צפים, ועדיין לא כל כך יודעים מה לעשות איתם, איך באמת מתמודדים, אז ההקאות קצת גוברות בהתחלה. יש יותר דברים שצריך להסוות. אבל עם הזמן כשתלמדי גם להתמודד עם הדברים שעלו, ההקאות יפחתו, רק אל תתני לזה להפחיד אותך. זה שלב ביניים שקורה הרבה בהתחלת טיפול ואצלך הדברים יוצאים פתאום לא רק בטיפול, אלא גם פה בפורום, ואת לא יודעת איך לאכול אותם, איך לבלוע אותם, איך לספוג אותם, איך לעבד אותם, אז את ממשיכה בדרך הישנה של להקיא אותם. אבל שוב תני לדברים זמן, תני לעצמך זמן לעכל, ואז תוכלי גם לספוג ולא תצטרכי להשתמש בהקאות. לגבי ההחלטה ש"מהיום אני לא מקיאה". לפי דעתי אנחנו צריכים להיות ריאליים ומציאותיים ולא להציב לנו מטרות שאולי הן בלתי אפשריות ואפילו קצת מאיימות, ואולי כשלא תצליחי זה קצת ירפה את ידייך, אם לא תצליחי. תנסי להציב לעצמך מטרות יותר קצרות טווח, בהתחלה לעבור ארוחה אחת, אחר כך יום שלם בלי להקיא, אחר שבוע, ועם הזמן תגדילי את הטווח. ככה אני עשיתי, חשבתי כל פעם על הארוחה הבאה, לא חשבתי כל כך רחוק, זה מפחיד זה מאיים לחשוב שמעכשיו לא מקיאים, לא כל כך ברור עוד בהתחלה איך אפשר ליישם את זה, וארוחה אחת או יום אחד זה קצת יותר קל. להיות מרוצה מהגוף אומר לי להיות מרוצה מעצמך, לקבל את עצמך עם הפגמים ועם חוסר השלמות ולא לשאוף לפרפקציוניזם. לא לשאוף להיות דוגמנית צמרת פתאום. להבין שאולי שני קילו יותר או פחות לא אומרים אם את שווה יותר או פחות. כשתלמדי לקבל את עצמך איך שאת, תוכלי גם להשלים עם הגוף שלך. עצמאות מגיל צעיר כלכלית זה דבר מאוד מוכר לי מעצמי, אבל עדיין לעזוב את הבית זה מעבר לכסף לשכר דירה, זה המון. זה צעד ענק, שלפי דעתי חשוב להבין טוב לפני שעושים אותו את ההשלכות ואת המשמעויות של הדברים בייחוד כשאת אומרת שאת לא מוכנה כרגע רגשית, או לא מרגישה מוכנה. אני יודעת בוודאות שכזה שינוי דווקא יכול לגרום להחרפת הבעיה של האוכל, בגלל שפתאום יש עוד משהו שקשה מאוד להתמודד איתו. אפילו שעכשיו את מרגישה שבבית יותר קשה ויותר בא להקיא, השינוי הוא דרסטי ולפי דעתי יגרום לנפילה נוספת, אבל תשבי תבדקי עם עצמך טוב טוב אם את מוכנה לפני שאת עושה כזה צעד, ותקחי את הזמן להחליט. ושוב סליחה על העיכוב, שלך, אביב.

אביב, תודה על התשובה. מאוד הייתי רוצה לצאת מהבית אבל עדיין לא. מכל הבחינות. יש לי שאיפה לסיים את הקורס ברפסולוגיה באפריל ולהיות מסוגלת לטוס. קשה לי לשקר לחברות שלי שלא יודעות. מבחינתן היה ברור שאיך שאני מסיימת את הצבא אני באוסטרליה. טסתי לשם לפני הצבא עם מי שהיה אז חבר שלי. הייתי חודשיים וחצי בטיול תרמילאים. פשוט מעולה. היום אני מספרת שצריך כסף כדי לטוס ובשאיפה באפריל יהיו לי 30,000. התחושה של חוסר ודאות בחיים משגעת אותי. תמיד ידעתי פחות או יותר מה קורה איתי. היום אני כבר לא יודעת. קשה לי עם העובדה שאני בארץ ולא בחו"ל. מצד שני אני שמחה שהיה לי מספיק אומץ להשאר ולהתמודד. התחלתי ללמוד על עצמי הרבה וגם להתפתח. הכי חשוב הוא שלמדתי ולומדת לדבר. לפני חצי שנה אין סיכוי שהייתי רושמת כל-כך הרבה. מקטנות הייתי בונקר של דיבורים ורגשות. לאמא שלי היה לוקח הרבה מאוד זמן עד שהייתה מצליחה להוציא ממני משהו או שלא הצליחה. שאלה לא קשורה, איפו בדיוק כתובת ה - e mail מופיעה בפורום???? כן, את צודקת, ההתמודדות היום יומית בפורום לא פשוטה ומעלה לי את ההקאות. הדיאטקאנית שלי גם אמרה שזה יקרה כשההתעסקות עם הבעיות תתגבר. כמו משוואה במתמטיקה. אני חייבת לומר שאיני מבינה מאיפו לך כל הכוחות לענות לכל כך הרבה הודעות. אני לא מוצאת כוחות להגיב להודעות של אחרים. קצת אגוצנטרי. אולי תקופה שתעבור. אני צריכה ללכת ולנקות את הבית לצערי. יאאלה בי שרה.

יכולה לנסות שוב ? ביי ותודה

אלי-שלחתי שוב, אם לא קיבלת תכתבי לי הודעה ואני אעתיק את מה שכתבתי כאן לפורום. מצטערת, אני לא ממש שולטת בתוכנת הדואר שלי. לילה טוב ותשני טוב.

ושוב אני מוצאת את עצמי מודה . הפעם התודות לג'קי ואביב באופן ספציפי, ולכולם באופן כללי ( כי אני מתעודדת גם ממה שאתם כותבים לאחרים). שיהיה לכולם סוף שבוע נעים. אני יודעת שאני אחגוג!! מחר אנחנו עושים לילד שלי (המשגע) יום הולדת בגן. כבר בן שנתיים הפיצקלה הזה. התאריך המקורי הוא ב-25 לחודש , אבל ככה זה בגן. חוגגים כשאפשר. כבר הכנתי עוגה , וקניתי ממתקים והפתעות לילדים , המצלמות מוכנות... ו.......... כן , אני לא אכחיש שעוברת בי המחשבה איך אני ארגיש מחר , ושזה קצת מכניס אותי ללחץ (והנה הגלגל שוב מסתובב). אני מבטיחה לדווח. בילי (אמא כבר שנתיים)

מזל טוב!

בילי מקסימה, אין צורך בתודה לא בשבילי בכל אופן, כיף לשמוע ממך כל פעם, וכיף לכתוב לך, אז תודה לך. והמון המון המון מזל טוב לילד הקטן בן השנתיים, נכון שהם מקסימים בגיל הזה. תלכי ליום ההולדת ותתרגשי כמו כל אמא נורמלית וגאה, ותרגישי את הכיף. אין מה לפחד מהחרדה, תחשבי על זה כרק גן של ילדים בני שנתיים... את יכולה לעשות את זה, ולהיות שם בשבילך ובשביל הילד הקטן שלך. ואכן תחזרי לדווח. שלך, אביב.

בילי. מזל טוב לילד. אם אפשר לשאול ממה את מפחדת מחר? אני פשוט קצת חדשה בשכונה. שרה

לד"ר אורן קפלן שלום, שלחתי לך אי מייל. אשמח לקבל תשובה. ענבר

שלום ענבר אוליי תשתפי אותנו גם? כי אם לא אז למה נפתח חלון זה?

שיהיה לכם אחלה סוף שבוע! שמש, ים, חברים וכל מה שתבחרו!! וגם אם אפשר - קצת חיוך :-) נתראה ביום ראשון, ללה

סוף שבוע טוב גם לך.

שיהיה לכולם גם סוף שבוע טוב. נעים, חסר פחדים ודכאונות. תחשבו שאתם על אי בתילאנד שרה

שלום, אני סובלת כבר כמה שנים מהפרעות אכילה, הייתי בכמה טיפולים ואף אחד מהם לא הצליח. שמעתי לא פעם על ד"ר מטרני, אבל אני לא יודעת איך להשיג אותה. האם היא מטפלת באופן פרטי? פסיכולוגית קלינית? בתודה מראש, מחפשת מטפלת

היי עד כמה שאני יודעת, מיטרני היא הפסיכיאטרית המנהלת את המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. אפשר לפנות אליהם להערכה וקביעת טיפול. יש גם מחלקה מצויינת להפרעות אכילה בירושלים, אם את מהאיזור... בכל מקרה, שיהיה בהצלחה . אם תרצי עוד פרטים, אני כאן...

כמו שכתוב שם דר' מיטרני מנהלת את הפרעות אכילה בתל השומר, אני יודעת גם שהיא מקבלת באופן פרטי. את המספר את יכולה להשיג במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר 5305103 או 5305101 בהצלחה.

אני סובלת מחרדה חברתית במשך 4 שנים ובחודשים האחרונים מנסה למצוא מטפל/ת שיעזור לי להתמודד עם הבעיה ואולי אפילו להתגבר עליה.... אני צריכה עזרה, אני מתחתנת בעוד מס' ימים וממש חרדה מה יהיה (400 אורחים!!) אני גרה באזור השרון. אשמח מאוד אם מישהו ימליץ לי על מטפל/ת מומח/ית באזור או יתן לי עצות טובות תודה טלי

שימי לב, טל ישנה מישהי בשם צופי מרום. היא ד"ר והיא מטפלת מומחית בחרדה על כל צורותיה ועושה מפגשי קבוצה עם הרבה צעירים שסובלים מאותה בעיה ומטפלת. שמעתי שהיא מעולה. כדאי לך. אני אפילו חושבת שהיא גרה ו/או מטפלת באזור שלך. הטלפון שלה הוא 7656922 - 09 הלואי שתצליחי. מיכל האי מייל שלי הוא [email protected] כתבי לי ישר לשם, אם תרצי.

מיכל שלום אוכל להפנות אותך לפסיכולוגית המקבלת בהרצליה ומתמחה גם בטיפול קצר מועד. מאחר ואת מדברת על יעד קרוב מאוד אז זקוקה למשהו מהיר. יתכן שתוכלי להיעזר בהיפנוזה וכן ב EMDR במידה ותרצי את השם שלחי אלי מייל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, תודה ושוב תודה.....

התחלתי בפגישות עם פסיכולוג ואני לא יודע מה עלי לבקש ממנו האם להתייעץ אתו בקבלת החלטות יום יומיות ומה לשאול אותו אשמח לקבל הדרכה כללית

שרון שלום חשוב שאת השאלה הזו תברר עם הפסיכולוג ועם עצמך. לכל אחד צרכים אחרים בפניה לפסיכולוג ולכן חשוב למצוא על מה מתאים שאתה תדבר איתו. בעיקרון, כל נושא יכול להתאים, תלוי מה מטריד אותך ואת מה אתה מנסה לפתור. זו לא התלבטות לחוץ אלא לתוך חדר הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלחתי לך מייל וצר לי אם הדברים שנכתבו שם קשים. שיהיה לך יום טוב אליאן

מה זאת אומרת צר לי? אני רק מתרחבת הכל בגלל הגלידות. להת'.

היי, בוקר טוב עולם... כמה אתם ישנים לא חבל על הזמן... ``באתי אליכם מארץ רחוקה. לכוכב שלי אין שם. אין שם מלחמות ואין שנאה. ואין כזה דבר ``אשם`` או ``לא אשם`` אווו לואיס. ..הכוכב שלך מאיים עלינו כל כך קשים אתם לעצמכם ולסביבה." / ארקדי דוכין, כוכב האהבה. קחו את היום ואל תהיו קשים לא לעצמכם ולא לסביבה, בלי מלחמות ובלי אשמים... לטלי - כתבתי לך בעמוד הקודם. לאליאן - את עושה קולות של "שטיח" בזמן האחרון, מה הענינים ? לשרון - את בכלל נעלמת לי ? את פה מתישהוא ? :-((( למישהי - חיבוק וקצת כוחות בדרך בתוך בלון ענקי. לאורה - הכל בסדר ? עדיין בעבודה ביום האחרון ? תחשבי על החופש שאחר כך... לדניאל - (((((((( אוהבת אותך ))))))))))) מי ניצח בכדורגל ? לללה - האופטימיות נשמרת ? ג'קי - מה שלומך את ? אנג'ל - איתך כבר דיברתי בבוקר, אבל את תמיד מוזמנת. שיהיה יום מקסים לכולם, שקט ועם חיוך על הפרצוף, שלכם אביב.

בוקר.... דווקא לא ! מזמן הפסקתי לעשות קולות כאלו ,אם כי הקול שיוצא בזמן האחרון הוא מעט תוקפני, אבל לפחות זה משהו... נגעת בנקודה רגישה אצלי.... אבל אני אלמד לדבר, מבטיחה ! למרות הקושי בדבר... וזה לא שאין לי מה להגיד, אלא שזה יוצא אחרת לגמרי אם בכלל.. במקרה,ממש במקרה או שלא במקרה... על זה שוחחתי אתמול עם המטפל שלי... אז מתוקונת... שיהיה לך יום מקסים ומלא הפתעות שיגרמו לך לחייך... אגב,לקחתי אתמול אליו את מה שכתבת כאן על החיים בארבעה פרקים (הטיבטי) וכנראה שאני בפרק שני... לפחות עברתי פרק אחד... :-))))))))))

מה קרה הערת אותי מוקדם....... נבהלתי לרגע חשבתי מה קרה? וזה עוד נשמע כנאום פרידה....אל תדאגי יקירה אנו פה לכל שעה.... ומי ניצח?ביננו למי איכפת.... העיקר שאביב שלנו מרגישה נפלא............ ואני ............ לאחר ההשכמה. שלך לעד דניאל

עשית לי בוקר מצויין... תודה רבה! אני לוקחת את הבלון בשתי ידיים, שואבת ממנו את כל הכוח והאופטימיות ששלחה אלי חברה מקסימה אחת! ושולחת חיבוק גדול בחזרה...

הי, אצלי כבר צהריים. הבקרים מסרבים להתחיל לפני 09:00, אז כשכתבת את ההודעה אני עוד הייתי בתוך חלום:-) אני חושבת שהאופטימיות נשמרת. היא תמיד שם , פשוט לא תמיד אני מרגישה אותה. לפעמים יש עננים שמאפילים על הכל, אבל הם לא מספיק מאיימים כדי שהיא תעלם לגמרי. אחרי כל גשם יוצאת השמש, לא משנה עד כמה ארוך הוא יהיה. יש לי הרבה מרץ ליום הזה וגם לסוף שבוע. למחר בעיקר. שבתות אני לא כל כך אוהבת, זה קשה. קשה פתאום להרגע, אחרי המירוץ השבועי, מוכר? בכל מקרה, אני רוצה לאחל לך גם יום נפלא, שלא לעצלנים כמוני, הוא כבר יותר מתקרב לקיצו :-) יום, שלא יהיו עוד כמוהו, לטובה ולרעה, סתם יום ייחודי :-) בי

מה שלומך? איך עבר עלייך היום?

היי אנג'ל, היה יום טוב, כמו שהחלטתי, עמוס עבודה ופגישות. ואצלך ? היה טוב או רע ? אביב.

חבל.... אפילו חבל מאוד.... :-( אבל אביב...תודה בכל אופן על זה שאת מתעניינת. זה מעודד. ממני. כל הזמן את דואגת לאחרים. אבל מה איתך? איך עלייך עוברים הימים?

ג'קי מקסימה, "אצלי הכל בסדר... " טוב תודה, באמת, אם לא היה ככה, תאמיני לי היית יודעת, היו מרגישים בהודעות שלי, או פשוט לא רואים אותי פה, בדרך כלל אני נעלמת קצת כשקשה... אבל תודה לאל, הכל בסדר, ותודה לך שחשבת עלי. ובאמת, חבל שלא ראית את זה בבוקר... :-( שלך, אביב.

תודה על תגובתך לגבי 4 השבועות. זה לא היה מתאפשר בלעדייך. באשר לאתמול(אם את זוכרת מה הייתי אמורה לעשות-כתבתי לך באימייל)- קמתי בהרגשה שזה הולך להיות הכי גרוע בעולם,ורק ניחמתי את עצמי שכמו כל יום גם זה יעבור. להפתעתי,בסוף היה די משעשע.היו חוויות לא הכי נחמדות ,אבל הם הפכו להיות מצחיקות בגלל האנשים שם. נו,את מכירה אותי.לא יכולה להיות אדישה להומור.זו נקודת התורפה שלי,מה לעשות? ציניות,אירוניה,סרקסזם שחור ואפילו "הומור של כתה טיפולית"-הכל הולך אצלי,תלוי במצב הרוח. הדבר השני לא ממש התבטל אתמול,אלא הוקדם לשעות הבוקר.התקשרתי אליה וביקשתי,ואח"כ היה החלק הקשה-לשכנע שיתנו לצאת.אז לקחתי עוד כמה שעות ביום אחר,כדי שיתנו לי להגיע מאוחר אתמול.גם בגלל שלא רציתי לספר לאן אני הולכת ככה שלא יכולתי לבקש התחשבות. הייתי חייבת לעשות את זה. הייתי חייבת קצת להתפרק.הימים האחרונים היו קשים מדי והרגשתי כאילו אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר. אבל שהגעתי הביתה מאוחר...שוב שקט...שוב בדידות.היה לי פתאום מאוד קר,רעדתי מקור לא מוסבר.לבשתי הרבה בגדים ארוכים ועדיין היה לי קר.קלטתי מתישהוא שזה קור מבפנים. למזלי,הייתי מותשת לחלוטין.בשעה שתים עשרה בערך,כל מה שרציתי היה לישון.ישנתי טוב הלילה יחסית. אני אנסה להרגע בסוף השבוע.שבוע הבא הולך להיות קשה ומכביד.התחושות הבודדות של אתמול יוכפלו שבעתיים.אבל אולי זה המבחן האמיתי עכשיו:להתמודד עם אנשים,עם רגעים של לבד...לשמור על פרופורציות נכונות ואיזון. טוב,מצטערת שנתתי לך כ"כ הרבה לקרוא ככה על הבוקר. אני יודעת שאני מעצבנת בזמן האחרון. אנג'ל.

בקשר לבעיה הטכנית שעלתה לי עם הטיפול,עזיבת העבודה. אין לי מושג איך זה יהיה. בינתיים יש לי , כי עשיתי יותר כסף ממה שהייתי צריכה לטיפול. אבל אני אצטרך לחפש אלטרנטיבה נוחה יותר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד,וגם לא להרשות לוותר על הטיפול... אני גם לא יכולה להרשות לעצמי לקחת מההורים... מסכנים,אחרת הם ירגישו מחוייבים להתמודד עם זה(כן,כן,בציניות). תאחלי לי בהצלחה גם בעניין הזה? די,אני מרגישה מציקה ... מה קורה לי בזמן האחרון? אני מרגישה כאילו אני תופסת יותר מדי מקום..:(((((

אנג'ל, בטח שאני מאחלת לך בהצלחה...איזו שאלה?? :) וחוץ מזה, אני שמחה שאיכשהו עברת את הדברים הקשים. לפחות את חלקם. ויותר מזה, השינה המיוחלת. אני שמחה בשבילך שהצלחת לישון טוב. זה חשוב. ליל מנוחה, טלי פרידמן

.... יהיה היום יום טוב או גרוע?

אנג'ל יקרה, בוקר טוב גם לך. מעבר לדברים שלא בשליטתנו כמו פיגועים או תאונות, את יכולה לבחור, איזה יום את רוצה טוב או רע, גרוע זה לא בלקסיקון בכלל . אני קמתי בבוקר והחלטתי שהיום יהיה יום טוב, מקווה שגם את, ואם שום דבר לא יפול, נצליח להשיג את זה עם קצת מאמץ. הקושי תמיד קיים, אבל גם תמיד אפשר לתרגם אותו ולחשוב עליו כעל אתגר, ואז כל יום טוב הופך להצלחה והוא הרבה יותר מספק כשהשגנו אותו בכוחות עצמינו, והימים הטובים שבאים רק נותנים לנו טעם ומשאירים אותנו עם תחושה שאנחנו רוצים עוד כאלה ויש לנו גם כוחות להשיג אותם. אז שיהיה באמת יום טוב לכולם, אביב.

היי,בוקר טוב גם לך. תודה. את צודקת מאוד. אתמול קמתי,מהרבה סיבות,בהרגשה שהיום הולך להמתח כמו מסטיק ולהיות אחד הגרועים בחיי.חשבתי אפילו לא לאכול כדי להתמודד עם העניין(זה עדיין קורה לי לפעמים), בסוף הסתבר שהיה יום די חווייתי ומשעשע. היום הולך להיות ארוך גם כן,כי מסיבות השמורות לי התנדבתי לחזור בו מאוחר הביתה.אבל נו מילא,הייתי חייבת. אני מכינה נרות.תחביב חדש.את אוהבת? בינתיים אמא שלי מתלהבת. ואבא שלי ראה משהו אחר שעשיתי ואמר לאמא שלי שתגיד לי שזה מקסים ושהוא היה בטוח שזה קנוי. הוא אמר "מקסים",את קולטת??? רק לא לי,לאמא שלי.

אני אוסיף לספור.מבטיחה.על אף שקשה . אליאן-תודה על המסיבה הגדולה.נורא שמחתי שנשאר קצת מה לחגוג... אביב-תודה על האיחולים והחיבוק.קחי עוד אחד.אני אפנק אותך. ג'קי- תודה על ים ההודעות באיי סי קיו.בימים האחרונים הוצפתי במחשבות רעות,בזכרונות קשים וברגשות לא נעימים,אבל גם בהודעות שגרמו לי לחייך. אז כמה הסברים בשבילך , ג'קי: אני לא רואה את החלפת הצבע באיי סי קיו שלך.מצטערת.אני משתמשת בגירסא ישנה של תוכנה.תודה על האיחולים מכל הלב.מצטערת שדיברנו מעט בימים האחרונים.עוד נחזור לדבר.בקשר לבדיקות,אני אספר אם יהיה משהו טוב,מבטיחה! אורה-אני מתגעגעת ומפספסת אותך כל הזמן.אולי תכתבי לי מייל.לכתובת הישנה.אני לא מצליחה לשלוח לך דרך החדשה. ולכל השאר מישהי- מקווה שתרגישי טוב יותר.קחי גם חיבוק. גם את פולי. שרון-מתי תהיי באיי סי? ו...מקווה שלא שכחתי אף אחד ואם כן אני ממש מצטערת. אה...ושחר-ברוך בואך לפורום.

ההודעות - עליי!!! תמיד....אני רק מקווה שזה לא מפריע לך שאני מציפה לך ת'אייסי בהודעות, אני דווקא נהנית מזה. עזבי, שטויות שלי.... אל תשכחי שאני אוהבת אותך הכי בעולם מותק שלי אני מתגעגעת...... אני. נ.ב אני שמתי לב שאת לא מרגישה הכי טוב, ראיתי אותך ממש פחות ולא כ"כ הגבת להודעות.... אבל אני מאחורייך, בגלל זה לא לחצתי, אולי השארתי טונות של הודעות.....אבל בבקשה תרשי לי להמשיך...?!

קראת כבר את הנסיך הקטן? יש שם שורה "אני מצווה עליך להמשיך" :-)

יש לי ילד בן 4 כמעט- מגמגם. רציתי לדעת באילו מקרים מומלץ שילד מגמגם יטופל ע"י פסיכולוג ולא ע"י קלינאי תקשורת, או מתי מומלץ לשלב בין שני הטיפולים?

לגילה שלום רב. השילוב בין שני הטיפולים הינו השילוב האידיאלי. לדעתי הספיכולוג יבקש איבחון של קלינאית תקשורת בכדי לשלול סיבות אורגניות לגימגום. זה בהנחה כי העיה הינה רק בדיבור וכל שאר התחומים בסדר: החברתי, ההתנהגותי, וכד'. ניתן לעשות זאת דרך קופות החולים או באופן פרטי. כדאי בהקדם- כי אולי הגמגום משפיע על הדימוי העצמי והבטחון של בנך ביחסיו עם העולם. אם תרצי הכוונה נוספת- כתבי ואנסה לעזור. בברכה. רוית.

גילה כתב/ה: > > יש לי ילד בן 4 כמעט- מגמגם. רציתי לדעת באילו מקרים מומלץ שילד > מגמגם יטופל ע"י פסיכולוג ולא ע"י קלינאי תקשורת, או מתי מומלץ > לשלב בין שני הטיפולים?

ברצוני לשאול כמה זמן לוקח עד שפגה תופעת הלוואי של תרופות אנטידכאוניות וכמה זמן לוקח עד שמרגישים שיפור ממשי .

מה הן בכלל תופעות הלוואי של תרופות כמו פרוזאק למשל. איך הוא משפיע וכו'...וכמו שיעל שאלה, מתי פגה תופעת הלוואי? תודה.

ברצוני לשאול כמה זמן לוקח עד שנעלמות תופעות הלוואי בתרופות אנטידכאוניות ומתי אפשר כבר להרגיש שיפור.

יעל שלום לצערי אין כרגע פסיכיאטר בפורום. בכל מקרה, זו שאלה שכדאי להפנות לפסיכיאטר המטפל שלך. לאור הכרותו איתך ועם סוג הטיפול שנתן תשובתו תהיה האמינה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

סתם שמעתי את השיר של מיקה קרני ברדיו וחשבתי שיש בזה משהו מאוד מעודד, כי הדברים יקרו ולאו דווקא דברים רעים אז קחו קצת מהאופטימיות :)

אני לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת... כל השיר מדבר...? שלך, אני.

כל קיץ / מיקה קרני כל קיץ קורה דבר מה ואך שכאילו כלום לא השתנה מעונה לעונה הלב יותר נכנע לפיתויי הליל של האדמה כפוף על אהבתך הכוכבית קינת קיץ אחרונה. לא זכרתי איזו מתנה ביקשת שאביא לך בשובי זהו פזרון נפש שלאחר קציר, הכל אסוף, רק שיכחה קיצית. זו העונה המתה שלך, מישהו מקשיב. מישהו חדל לשיר ואת, מה את יושבת פרחונית שלי, שתמיד אביב? ומה בדבר בגידת הזמן ומה בעניין העננים שחונים בפאתי הסתיו הריחני עד מתי את חושבת אפשר לשחק באוהבים. אכן, שיר מקסים, וכשזה בא מלווה בלחן הנהדר...זה ממש יפיפה! וגם עניין האופטימיות, אכן ניכר במילים. "כל קיץ קורה דבר מה..." שיהיה אחלה קיץ...הלוואי! טלי פרידמן

(((((((((((((((((((((((((( דניאל אהובי )))))))))))))))))))))))))))))) כתבתי לך גם למטה, אבל התעלמת מהשאלה שלי... במכוון ? :-)) לא פנית אליו באמת ? נכון ? אתה יודע על מה אני מדברת, על התשובה שלך לגבי מחיקת ההודעות. ובכל מקרה ובכלל... אוהבת אותך עד השמים, שלך לתמיד אביב.

יקירה....ממך להתעלם? האמת שלא ראיתי שום שאלה שלך אליי..... ואפילו שאני באמצע משחק כדור-רגל...אלייך ישר מתפנה והכל עוזב. עדיין לא פניתי.......... אבל לא מן הנמנע שאעשה זאת בהקדם..... כי אותך אני הכי הכי אוהב. שלך.. דניאל

((((((((((((((((((((שכחתי חיבוק)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))דניאל כתב/ה: > > יקירה....ממך להתעלם? > > האמת שלא ראיתי שום שאלה שלך אליי..... > > ואפילו שאני באמצע משחק כדור-רגל...אלייך ישר מתפנה והכל עוזב. > > עדיין לא פניתי.......... > > אבל לא מן הנמנע שאעשה זאת בהקדם..... > > כי אותך אני הכי הכי אוהב. > > שלך.. > > דניאל

שלום לכולם, אני בת 23 ומעוניינת להתחיל לארגן קבוצת תמיכה לכל הסובלים מחרדה על כל סוגיה ורמותיה. אני גם סובלת מזה כבר שנים ולצערי "מלאה ניסיון" ואני יודעת בוודאות שעם הארגון הנכון והרצון הטוב - קבוצת תמיכה זו יכולה להיות לעזר רב (וזאת בלשון המעטה) לכל חבריה. צרו קשר. אל תהססו. זה הכי נכון. חוץ מזה אם יש לכם משהו להגיד/להוסיף/להציע... אנא עשו זאת. אוהבת, מיכל

מיכל שלום, לדעתי זה רעיון מצוין תמר

תמר, תודה, דרך אגב, את "אחת המחברה"? ואם כן, מעוניינת להצטרף?

גם אני מחפש קבוצת תמיכה בנושא זה.

אני לא סובלת מהתקפי חרדה או משהו דומה, אז רציתי לשאול במה מתאפיינים התקפים כאלה, יש סיבות מסוימות שגורמות להם? מה ההרגשה ? איך מתמודדים עם זה? הרבה שאלות....? תודה מראש, אני.

ראשית, רעיון הקבוצה נראה לי מצויין ואני מאחל בהצלחה לגבי השאלה על מהי חרדה, מדובר בתגובה בעלת מאפיינים רבים אפשריים שלכולם משותף מקור שאינו ידוע (אחרת מדובר בפחד מדבר ידוע) ותחושה לא נעימה. הדבר יכול להיות מלווה בתגובות גופניות שונות כגון רעידות ודפיקות לב, הפרעות בשינה ועוד, וכן סוג של תחושה דיכאונית. בהתאם לעוצמת רמת החרדה כך גם הפגיעה באיכות ובתפקוד החיים. לגבי הטיפולים המקובלים אני מצרף תקציר לשאלה שעולה פעמים רבות בפורום. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח לשמוע שמצאת קבוצה ולקבל על כך פרטים -דחוף.....תודה

את חייבת לקרוא את גייא אוני ! וגם את כל הספרים של מילן קונדרה.... החיים הם במקום אחר,הצחוק והשיכחה ובכלל. ובינתיים זהו שלא תתרוששי ! אני אשלח לך מייל יותר מאוחר. ביי לעת עתה

את מילן קונדרה קראתי ואהבתי. יש לך המלצה לספרי ילדים? הלהיטים האחרונים אצלנו הם מרק דלעת, וסדרת ספרי צפרדע. אני קונה ספרים בדרך כלל בצומת ספרים, יש להם מדף של פגומים, בדרך כלל אפשר למצא שם ספרים חדשים עם פגם ממש לא משמעותי. שם כל ספר עולה כ-30 שקלים, לא נורא. אין לנו ספריה טובה בקירבת הבית, לצערי הרב. איך המצב? לא קיבלתי עוד מייל. להתראות בנתיים.

אם ילדה בת 9 מאוד מעצבנת את אמא שלה והאמא מאבדת עשתונות ומתחילה להרביץ כמו משוגעת בלי שום כוונה מה על האמא לעשות כדי לא לעשות זות

לירדנה שלום רב. להרביץ זה פתרון לא טוב. להרביץ מתוך אובדן עשתונות זה הגרוע ביותר. פני לעזרה בקשר לכך- ובהקדם. חבל עליך וחבל על ביתך בת ה-9 . ניתן לקבל עזרה במסגרות ציבוריות או באופן פרטי. אם תרצי נוכל לכוון אותך למישהו או למקום כלשהו באזור מגורייך. יפה שעה אחת קודם. בהצלחה. רוית.

יש בחנויות ספורט שקיי איגרוף, יש לה בטח בבית 4 קירות שבהם תוכל להטיח את ראשה, רגליה, ושתי הידים שלה. תגידי לה שתנסה את זה. ואם זה נעים לה אז שתמשיך... נראה אותה מרביצה למישהו או מישהי בגילה או בגודל שלה... נו באמת ! חוכמה גדולה להרביץ לילד !

שלום, אצלנו מעולם לא הרביצו. אם היא עושה לך דברים שהם לא לרוחך, מנעי ממנה לעשות דברים שהיא אוהבת. עדי

מכות הם לפעמים דרך חינוך, היה רב אחד שכשהיה רוצה להכות את בנו , היה לובש מעיל מיוחד, מברך "על חינוך הבנים" ואז היה מכה את בנו, בדרך כזו ברור שאם כבר היכה זה היה מדוד ומבוקר, ובודאי מחויב במציאות ומועיל. אבל, כל הרבנים העוסקים בחינוך , אומרים שהדור השתנה, היום מכות לא מחנכות את הילד , הן מקוממות אותו, הוא שונא את הוריו, ומורד בהם, היום כל הרבנים אומרים שלהכות את הילד זה דבר גרוע, אני לא מדברה, על מכה קטנה כרפלקס למעשה מסוכן, שאת זה אנחנו לא יכולים להרשות בכלל ללמוד על הבשר. ובכוונה אני מביאה את הגישה הזו, כי יש כאלה שיגידו "הרי כתוב חוסך שיבטו, שונא בנו" וכמה נוח לפרש את המילה "שבט" כמקל, כאשר יש לה פירושים שונים כמו "שבט לשון" שהוא תוכחה, אז אם היא מעצבנת אותך, תבדקי למה, אולי את עיפה מידי , אולי את מוטרדת ממשהו, ומה שחסר לך זה רק ילדה בת 9 שדורשת תשומת לב, אבל למבה להכות בגיל כזה בכלל, הרי היא כבר ממש ילדה גדולה. מניסיון עם ילדים אני יודעת, שאם ילד דורש תשומת לב, ולי אין כמה דקות אפילו להקדיש לו, הוא לא יניח ליוינדנד וישגע אותי במשך שעות, אבל אם אני אעזוב הכל לחצי שעה, ואתעסק איתו, הוא ישבע, וקרוב לודאי שאחרי פחות מהזמן הזה, הוא ילך לשחק, או להתעסק בעינים אחרים. ילדים רוצים, גבולות ברורים וביטחון באהבה אליהם, ואת זה אנחנו חיבים לתת להם, ואם תשנני את זה לעצמך, אולי תוכלי להקל בענין של קלות המכות, דבר נוסף ומרוד חשוב, הוא כל הזמן לדבר עם הילד כשווה אל שוה, ולא כמו אל ילד קטן ומפגר, אמנם לא להרשות חוצפה, וכו', אבל בהחלט להסביר לו דברים, אפילו בני בן השנתיים, כשאני מסבירה לו דברים שאני חושבת שהוא לא מבין, עושה אחר כך פעולות שמדהימות אותנו, ומראות עד כמה הוא קולט, ויתרה מזו, השפה מועשרת, הם יכולים להביע את עצמם בקלות, הם גם לומדים שאם רוצים משהוקשה להגדרה, אז מסבירים את זה, ואז מעצבנים פחות.

ירדנה שלום. לא ברור לי מתוך הדברים שכתבת אם אכן מדובר בך ובביתך. בכל מקרה, אני מעריכה מאד את היכולת לפנות ולבקש עזרה. הורה מכה הוא לעיתים קרובות בנו של הורה מכה אחר. ילד שגדל בבית שבו כל עימות הסלים לסכסוך אלים, לומד מהר שיש רק דרך אחת לפתור עימותים- באמצעות מכות. הוא לא לומד לעמוד בתסכול, הוא לא לומד לוותר או להתפשר. הוא לומד שיש בחיים צד חזק וצד חלש, והחזק תמיד מנצח. הוא לומד לפתור בעיות בדרך כוחנית. גם אם אינו יכול להפעיל אלימות פיסית, הוא לומד את נקודות החולשה של ההורה, וגם יודע איך ללחוץ עליהם. יש משפחות שנכנסות לסחרור של מאבקי כח ושליטה, שבהם ההורה מאבד שליטה, מכה, חש רגשות אשם, מפצה, כועס וחוזר חלילה. רוב הילדים במהלך ההתפתחות הטבעית עוברים שלבים של מרד ובדיקת גבולות. לעיתים תגובת ההורה אינה הולמת את השלב ההתפתחותי, ההורה חושב שהילד מגזים, חוצפן, וכדומה. תגובה לא הולמת גורמת החרפה של ההתנהגות מצד הילד, והמאבק נמשך. חשוב אם כן לנסות ולהבחין בין התנהגות הולמת גיל, והתנהגות "מוגזמת". לעיתים להורה לילד ראשון, הורה חסר נסיון, קשה יותר להבין ולקבל את ההתנהגות של הילד שלו. במקרה כזה כדאי לפנות ליעוץ כדי לקבל הדרכה כיצד להבין יותר את הילד. לעיתים, ההתנהגות של הילד היא בעוצמה ובתדירות שאינם שכיחים בדרך כלל, ואינם לפי כוחותיו של ההורה, במקרה כזה חשוב לברר את הסיבות להתנהגות הזו. האם הילד מאותת בדרך זו על מצוקה רגשית? האם לילד קושי בויסות ההתנהגות, כמו במקרים של ילדים היפראקטיביים? במקרה כזה כדאי מאד לפנות לאנשי מקצוע, על מנת לברר סיבות אפשריות להתנהגות הילד, ובכך לעזור בהפחתת ההתנהגויות המובילות לתגובה קשה מצד ההורה. בכל מקרה, מכות גורמות סבל רב, ומשאירות הן את ההורה והן את הילד בתחושות קשות מאד, שנמשכות זמן רב. חבל לא לפנות לטיפול. בהצלחה רבה בהמשך.

הי! אכן אני לומדת במדעי הרוח...(ב"א כללי - ספרדית\אומנות\ספרות דר' אמריקאית...) היום אני מרגישה טוב. מתכננת בערב ללכת ליריד הספר, בהתחלה היו לי ציפיות שאם אלך למקום הומה אדם, בימים אלו... אולי יקרה משהו..... אבל אני לא רוצה על המצפון שלי שיקרו דברים גם לאנשים אחרים שסביבי. עוד משהו לגבי (בתקווה שלא ישנה את דעתך עלי): בגלל כל העניין שלי בלהכאיב לגוף וכדומה, אני מוצאת כדבר מספק (לאותו רגע לפחות), את נושא הקעקועים והפירסינגים.... אל תדמייני אותי כאדם מחורר מלא ציורים- כי אני לא. אבל יש מעט קעקועים מתחת לבגדים ככה שלא רואים, וחורים למיניהם רק באוזניים... מה שאני רוצה לומר, שלאחרונה התעורר בי הג'וק לעשות עוד משהו!!! וזה ממש מעסיק אותי! גם משעשע אותי הרעיון שאנשים שלא מכירים אותי , רואים אולי מבחוץ, משהו שאני לא. (או שאני כן) רק לפי ההופעה החיצונית. השעה 12:30 , ובינתיים אכלתי רק אבטיח! יהיה בסדר? בתקווה שאוכל קוטג בצהריים (אם לא אצליח לדחות) וסלט בערב.... הייתי אמורה לעשות בדיקות דם לפני שבועיים! אבל אף פעם אני לא מצליחה לצום לפני....... טוב, אלך לקנות דיאט קולה!!

גם אני חשבתי לשוטט קצת ביריד של שבוע הספר, ולקחת איתי את הבנות, ולמען האמת אני קצת חוששת. אני מחכה שבעלי יפנה איזה אחר צהריים ויבוא איתנו. זה דבר חדש אצלי, אף פעם לא הגבתי כך, אבל יש כנראה סף ספיגה לכל אחד. אני כותבת לך את זה כי אני משוכנעת שעוד אנשים מרגישים כמוך וכמוני, וזה כנראה קשור לתחושות שמעוררת בנו המציאות, לא לכוחות מאגיים שכאילו נמצאים בנו. אני אפילו לא מוצאת אומץ להגיד לך- לכי ואל תפחדי, כי המציאות באמת מסוכנת. ובכל זאת, אני מקוה שתלכי, ותהני, ותחזרי בשלום הביתה. (אם היית שואלת לגבי קפיצת בנג'י לא הייתי כותבת אחרת.) את הרפתקנית? כשאת עושה פירסינג- את מרגישה כאב, או תחושה עמומה שאפשר לעמוד בה? ואם תרשי לי לשאול עוד שאלה- איזו תלמידה היית בבית- ספר? אהבת ללמוד? מה היו המקצועות החזקים שלך? סקרנות, סקרנות............ להתראות בנתיים ושמרי על עצמך.

הי אביב, קודם כל אני רוצה להתנצל בכל ליבי אם גרמת לך עוגמת נפש ראשית, לא כתבתי מכתב ככ"כ חריף ושנית, מיד לאחר ששלחתי את המכתב - הצטערתי. גם אני הייתי המצבים נפשיים קשים ביותר, ואני יודע שאין דבר יותר טוב מלדבר אחרים ולשתף אותם בכאבך. עכשיו מצבי טוב יותר, אבל אם אני כותב מדי פעם בפורום כנראה שתמיד יכול להיות טוב יותר... אני רוצה לאחל לך שתרגישי יותר טוב, כי כמו שאני הצלחתי לצאת מזה כמעט לחלוטין, גם את יכולה. אגב, אשמח לדעת מה מעיק עליך, כי עדיין איני מעורה כ"כ בפורום כל טוב שחר

בוקר טוב שחר, עכשיו השחר מתחיל להפציע פה והאור לזרוח, ואני שמחה על כך. ניסיתי רק להסביר את המקום שלי, ונראה לי שהצלחתי, שהדברים שלי אכן חדרו ללבך, אז ראשית דבר ברוך בואך לפורום ובוא נתחיל מחדש וברוח טובה יותר ממה שהיה בלילה. מה מעיק עלי ? בוא אני אספר לך קצת על עצמי בקצרה ותבין. עד לפני שלושה וחצי חודשים הייתי בולמית, והפסקתי עם זה בקושי רב, ובדרך ארוכה שכללה דכאונות פחדים ומשברים. בתקופה האחרונה היה לי קשה להתמודד עם האסונות והפיגועים פה במדינה מאחר וזה התקשר לי לפחדים אישיים שלי מבתי חולים ומוות, בעקבות מותו של אבי לפני 8 חודשים. זה ממש על קצה המזלג, אם תספר קצת על עצמך, ואולי גם תשאל קצת, אני אוכל לפרט יותר, כשאני אדע למה מכל אלה אתה מתחבר. ואני מקווה לפגוש אותך פה גם בעתיד, אביב.

הי אביב, אני שמח שאת סולחת לי. אגב בת כמה את ומה את עושה בחייך ? לגבי עצמי, אני בן 24 וכאמור גם לי היו תקופות קשות. בעיקר לפני הצבא. היה לי פרופיל קרבי, ופחדתי ללכת ליח' קרבית. בסוף הגעתי לשריון, ויצאתי רק אחרי שיחה עם קב"ן. היום רע לי כי אני מרגיש די בודד. אומנם יש לי הרבה מאוד חברים אבל מאז שנפרדתי מחברתי לפני 10 חודשים, אני לא מוצא את עצמי. כל אחת אני משווה לאחרונה, וכך הם נפסלות אחת אחת (יש לציין שאני נראה ממש טוב) זהו פחות או יותר אשמח לשמוע תגובות שחר

המשך ככה שחר ידידנו...... אנו זקוקים פה רק למילים חמות. שאל חופשי....ותתעניין חופשי..... אבל רק שתדע ....שאביב היא שלי....... (:- דניאל

שומר על הטריטוריה שלו, דניאל... כל הכבוד! אביבה, תודה על הצעת העבודה (איזה בובה!) אני לא מאזור המרכז ואני לא במחשבים אלא יותר בתחום משאבי אנוש, כח -אדם ובזמנים קשים אלו גם אדמיניסטרציה. אבל תודה בכל אופן אני מתלבטת האם ללכת למשרד העבודה ולבקש את הקורס תכנות שלהם "מחשבה" אני לא חושבת שיתאים לי תכנות (אין לי ראש אנליטי) אבל חשוב לדעת את הדברים האלו וכיף ללמוד משהו לא על חשבוני. איך עובר היום, מבינה שזה ה יום הקשה, חושבת עלייך המון ותכתבי לי אי- מייל אם בא לך

כל הכבוד! לא יכולתי להתאפק. אם יש איזושהי גדולה אצל אנשים היא היכולת להגיד סליחה. טעיתי. ובכן, מה שלא יהיה, אוזן קשבת אחת כבר הרווחת. יום טוב,

היי, רק עכשיו קראתי את הודעתך ... אתמול עבר היום עובר ומחר ? אלוהים גדול ! נחת מהילדים יש תמיד רק חבל שזה בא יחד עם הרבה כאב. והאמת שבימים האחרונים קצת קשה לחייך. לא יודעת מאיפה היה לי כל כך הרבה בטחון שהנפילה שלי תגיע רק אחרי ספטמבר. אבל אומרים שיהיה בסדר... לא? אז מוכרח להיות !

יקירתי, שולחת לך חיבוק ענק והמון כח שיעזור לך לשרוד היה קצת משעשע בפורום קודם אני רואה, בזכותך האמת היא שכאשר ראיתי את הכותרת (חזיר פסיכוטי) חשבתי שהתכוונת לבעלך(נשבעת) רק אח"כ קראתי את התוכן וצחקתי. תראי איזה מדהימה את איך את מצחיקה אנשים בזמנים כאלו אפשר לקבל פוסטר או חתימה לתלות בחדר? פעם שיעשו סרט על החיים שלך אני ....

הלו,לו,לו זה על משקל צעקות השמחה של האינדיאנים... כל הכבוד ! תמשיכי כך... 28,29,30,31,32,33,34,35,36,37,38,39,40,41,42,43,44,45,46,47,48,49,50 ונמשיך לספור....

וגם אני שולחת איחולים!!! המון !!! ואהבתי את עניין ה: לו,לו,לו.... מצחיק....

וגם אני בספירה, ובמזל טוב, וכתבתי לך משהו למטה מהבוקר בענין... אביב.

אנג'ל, גם אני מצטרפת לחגיגה מה שלומך? איך עבר היום והלילה שלפניו, ישנת קצת?

היי אנג'ל היקרה, אני מצטרפת לסילסולי ה"לו-לו-לו" של אליאן. ומאחלת לך עוד הרבה חגיגות שכאלו, ויותר מזה, הרבה ימים "נקיים" ללא הקאות. ארבע שבועות ראשונים מאחוריך. את גדולה! טלי פרידמן

היי, מה שלומך?

מה? אלי לא התגעגעת...גע,גע,גע,גע,

נשמה שלי, נראה לך ??? אביב.

היי אליאן, אני בסדר. שורדת את היום הזה, שהוא לא כל כך קל, אבל איכשהוא יעבור. כן, היום זה היום של ה.. הולדת. לא נורא, יעבור גם כן, ואחר כך הכל יהיה בסדר. מה שלומך ? בא לך איזה קטע אופטימי שמצאתי בפורום אחר ? אביב.

(((((((((((((((((((בוקר טוב אהובה שלנו))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) ((((((((((((((((((ולא נסכים שאףאחד יעכיר את מצב רוחך))))))))))))))))))))) (((((((((((((((((כי אותך אנו אוהבים)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) ((((((((((((((((ובקרוב אותך אנו ממנים)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) (((((((((((((((כי את התרופה הכי טובה שלנו)))))))))))))))))))))))))))))))))) ((((((((((((((ולכן יקירה שימי פס על כולם)))))))))))))))))))))))))))))))))))) (((((((((((((ותאמרי את כל אשר על לבך))))))))))))))))))))))))))))))))))))) ((((((((((((כל מלה מפיך מוסיפה לנו חיוך)))))))))))))))))))))))))))))))))))) (((((((((((ובשם כולם אותך אנו אוהבים))))))))))))))))))))))))))))))))))))) ((((((((((ובשמי..עלייך אני מת...)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) (((((((וזה רק חיבוק קטן..)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) שלך לעולמיי עד דניאל

אביב, שרון, אורה, ללה... וכולם, אני חוזרת אחרי כמה ימים עמוסים, שהותירו אותי... עם הלשון בחוץ. כמו בכל דבר בחיים, הימים האלו כללו חוויות טובות, וגם פחות טובות. אני לא רוצה לכתוב הרבה כרגע. אני קצת מותשת ונדמה לי שזה לא המצב האידיאלי לכתוב. אבל לא שכחתי, ואני לא נעלמת. אני רק לוקחת נשימה, כדי לחזור לעצמי. אתן חסרות לי... כתבו מה אתכן, עדכנו מה קורה. אני אמנם לא כותבת הרבה עכשיו, אבל אני מתכננת להיכנס כל יום כדי לקרוא, ואני אנסה גם להגיב... חיבוק גדול לכ-ו-ל-כ-ן !

למישהי מיוחדת, כתבתי לך קצת למטה בהמשך להודעה של ללה, קחי נשימה ואפילו שתיים, וקחי גם חיבוק גדול וחזק, שיחזיר לך קצת את הכוחות. נראה לי שהתקופה הזאת לא קלה לאף אחד במדינה הזו, הרבה דברים קורים ובשילוב עם מה שעובר עלינו באופן אישי ההתמודדות הופכת לקשה יותר. אבל - לא לשכוח, הגלים האלה עוברים ובאים ימים טובים יותר, אחרי הנפילה תמיד אפשר לקום, ואחרי החושך אפשר להדליק את האור, ואחרי הסערה תמיד בא השקט... אני מחכה לך, קחי את הזמן, אוהבת אביב.

it's been a long time... אז...ראית את התכנית המזעזעת... אני שמחה וחוששת כאחד: שמחה - משום שלמרות נסיונותיי הכנים לנסח תיאורים פלאסטיים מדהימים שיעברו ויזואליזציה מעברו השני של הצג - - - אין כמו לראות את התמונות בעינייך, לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. כמה שהשתדלתי- לא יכולתי להעביר לך את המסר - באותה בהירות איומה בה קלטת אותו מהתשדיר - המסר של כמה נורא להתעורר מצלצול השעון בערוב חייך, ולגלות שנותרו רק שעות החשכה... ה"ידיעה" הזו, שלא תגיעי לגיל זקנה כך, הידיעה הזו היא אשליה. כי הזמן עובר, השעון מתקדם גם כשאנו ישנים, ורק מנגנון הצלצול המקולקל מונע מאיתנו להיות מודעים להתקדמותו. ומה אם כשנתעורר, בסופו של דבר, כבר תעמוד השמש בפאתי מערב?? וחוששת... הרי אין צורך לציין מדוע... אוסטיאופורוזיס היא מחלה רצינית, ואין להקל בה ראש. למרות שהיא הדרגתית, שקטה, אולי בלתי מורגשת - עד השבר הראשון. גם "קצת אוזטיאופורוזיס" (כהגדרתך) הוא נורא, כשמדובר בבחורה מקסימה - שחגגה לא מזמן 24 - עם מערכת שלד של אשה בת 70 ... ללה שלי, קשה לנו להאמין בזה- אבל לא צריך להיות שלד במשקל 28 ק"ג כדי להיות חולה מאוד. הרי המשקל ניתן לתיקון בקלות (יחסית), אבל התיעוב העצמי, הרצון הנואש לשליטה, הפרפקציוניזם המוגזם, הייאוש מכל כשלון והדיכאון הזה... כל אלו סימפטומים קשים. אם תרצי- סימפטומים ל"דלקת חמורה של הנפש" ...והכאב פועם, מתפשט בגלים, שולח גרורות אל עבר החלקים הבריאים, החזקים. אני יודעת על עצמי : אנורקסיה היא ה"מורפיום" שלי, ההגנה מפני הכאב הזה. העניין הוא שהסם הזה ממכר - פיסית ונפשית. אנחנו אולי רגילות לזכור את ה"שליטה", את תחושת ההישג שבהתגברות על הרעב, את ה- high של תחילת ההרעבה - - - אך בפועל, הרגשות השולטים היום הם דיכאון, ייאוש ועצב תהומי... או אפאטיות מוחלטת. קשה להחליט מה גרוע יותר! דבר אחד לפני פסקת הסיום: אני מאוד מבינה את האכזבה הכך שלא נבחרת לתפקיד הניהול. מטבע הדברים, את מוכשרת, את חרוצה, את משקיעה המון - - -ובסופו של דבר מתבדות התקוות ומישהו אחר תופס את המקום הזה, שהיה אמור להיות שלך. זה כואב, זה מתסכל , ולא צריך להיות אנורקטית כדי להרגיש את ה "זה לא פייר!" , כדי לשמוע את הקול הקטן הזה בירכתי המוח הלוחש לך שאם רק היית יותר מוכשרת/חכמה/חברותית/יפה וכו' - או אז הכל היה אחרת... ההרגשה הזו תוקפת גם אנשים 'בריאים ', והיא מובנת לי. החוכמה היא לעצור לרגע, להרגע מסערת הרגשות, לחשוב שוב: האם זה שלא נבחרתי אומר שאני לא מוכשרת? לא מספיק טובה? לא שווה כלום?? או שזה פשוט אומר שלתפקיד הספציפי הזה דרושים כישורים אחרים, שונים מאלו שיש לי? אולי לא נבחרתי משום שהצדדים החזקים שלי לא יוכלו לבוא לידי ביטוי בתפקיד הזה, בעוד שבמקומי הנוכחי אני פורחת, ממצה את כשרונותי ואפילו נהנית מזה... יש כל כך הרבה סיבות אפשריות למה לא נבחרת את למחליפת המנהל! אנחנו, כמובן, "מתבייתות" מיד - כמו טיל מונחה מטרה - על ההשערות הפוגעות בנו, המציגות אותנו כנחותות, כמאכזבות, כ "לא-מספיק-טובות". מה דעתך לנסות, אפילו כתרגיל , למצוא סיבה ריאליסטית לכך שלא קודמת לתפקיד הניהולי. סיבה שלא תציג אותך כ "לא מספיק..." (טובה/ חרוצה/ מוכשרת וכו'). סיבה שאינה תלוייה באיכות כישורייך! בואי, נעשה נסיון... ופסקה אחרונה באמת: בואי נחליט שמוציאים מהלקסיקון את המשפטים המתנצלים על זה שאת "מכבידה" או כל מילת גנאי אחרת; את ההתנצלויות על זה שאת כותבת מכתב ארוך (ונהדר!!), על זה שאת "תופסת מקום"... די להיעלמות !! וברצינות: אני מקווה שאת כבר יודעת שאת חשובה לי, שאכפת לי מה קורה לך, וש... בלי שום קשר, אני אוהבת כל כך לקרוא את דברייך... !! חיבוק גדול ואוהב ממני! מישהי

היי לשתיכן, סתם כדרך אגב, גם אני ראיתי את התוכנית בערוץ 8 והאמת היא שנכון היא היתה מזעזעת במובן מסוים, אבל לדעתי, היא גם היתה קצת מפתה לאנורקסיה, במובן הזה שהיא הציגה את האנורקסיה כמחלת הסלבריטאים, הרקדנים, האנשים המוכשרים, והפרפקציוניזם, וביננו - מי לא היה רוצה להשתייך לקבוצה הזו ? אני זוכרת שכשחשבתי שאני לא אצא מתחום הפרעות האכילה התפללתי לפחות שאני אצליח להחליף את הבולמיה באנורקסיה, ברור בטח למה. הבולמיה מלוכלכת, תאוותנית, בלתי נשלטת, בלתי מסופקת, והאנורקסיה מעידה על שליטה ואצילות. אז - לקחת באמת את האזהרות מהתוכנית ולא את כל השאר. לא לשכוח שגם בצום יש חוסר שליטה למרות ההשליה וההטעיה כביכול של שליטה. שגם בזה אין גבולות. והסכנות הפיזיות הן באמת רבות, מעבר לצפיפות העצם, ללה הזכירה את ענין המחזור והנשיות שבעיני הוא הרבה יותר חשוב, אני מאמינה שכל אחת ממכם תרצה מתי שהוא בעתיד להביא ילדים לעולם... כדאי לחשוב על זה עכשיו, כדי שאחר כך לא יהיה מאוחר מדי. ובכלל - מישהי מיוחדת נעלמת קצת מה שלומך ? אני רואה שאת משתמשת גם בשיטות קוגנטיביות לשינוי המחשבה, אהבתי... ללה יקרה השתנה משהו מאתמול ? שלכן, אביב.

כיף לשמוע אותך שוב... אנחנו קצת ב"נדנדה" כזו: פעם את מותשת, פעמיים אני... :-)) עברו פשוט כמה ימים עמוסים - גם מבחן, גם פרוייקט, גם עומס עבודה, גם...כמה בעיות בתחום החברתי... (אולי, בנאמנות לשיטות הקוגניטיביות, אכנה אותן "אתגרים" ולא בעיות? :-)) האמת היא שאני בסדר, רק מותשת. כמובן- יש לזה השפעה על הדימוי העצמי והנטייה לייאוש, אך לשם שינוי אין השפעה על האוכל. גם זה הישג. יש גם כמה חדשות טובות... קיבלנו חזרה את הפרוייקט בג'אווה. לא יכול היה להיות טוב יותר..! אני שמחה שהממשבר חלף. כיף להיכנס לפורום ולראות את שמך בין הכותבים. הוא היה כל כך חסר שם בימים האחרונים...!! אוהבת ומתגעגעת, מישהי

אביב יקרה לי מאוד, מה שלומך את? ראיתי שאפילו בימים קשים שעוברים עלייך התמודדת עם כל מה שהלך פה (בפורום). אני יודעת שדברים קטנים כאלה יכולים ממש לפגוע, אבל אני רוןה שלא נתת להם לחדור. אבל בטח הימים עדיין קשים.... מתי יום ההולדת של אביך? (את לא חייבת :-) אני כתבתי עכשיו למישהי שבחורה אחת מהעבודה גוססת מסרטן. כל כך מזכיר לי את מה שעבר על אמא שלי. בדיוק אותו התהליך, אם אפשר לקרוא לזה ככה. יום אחד היא נראית מחייכת בכל כוחה, אפילו כשהיא מחוברת למכשירים וכעבור יום הסוף כבר קרב... עצוב לי על ילדיה הקטנים, שבוודאי לא יזכרו את אמם. כואב ויש מן רצון כזה אגואיסטי להכנס לרחמים עצמיים - הנה, גם אני נשארתי בלי אמא. אני לא אוהבת את הרחמים האלה. בסופו של דבר צריך להתמודד עם האבדן. ואני התמודדתי איתו הרבה שנים, אז ברגעים כאלה שהכל פתאום עולה, אני מרגישה קצת פתאטית. כאילו כל זה רק כדי למשוך תשומת לב. אבל כאן זה משהו משותף מאוד לאנורקסיה, שנועדה למשוך תשומת לב. אז כן, זה גם מה שקורה איתי בימים אלו, אולי כבר יותר קל לי לדבר על דברים, אבל משום מה יש צורך "להראות" אותם.... בקשר למה שכתבת על התוכנית. אני גם חושבת, וגם מישהי כתבה בזמנו על כל הגלוריפיקציה של אנורקסיה. אני כבר לא בשלב שזה יכול לפתות אותי, אני כבר די בפנים :-) וברצינות - אני באמת מסתכלת על הצד השחור. הרי כל "הזוהר" הזה הוא סמלי, כמו אבקה שמתנדפת עם נשיבת הרוח. אמנם לפעמים, אני מודה שזה כמו מן נחמה כזאת. אני מקווה שהימים הולכים ומתבהרים שם אצלך. תמיד יהיו דברים קשים שצריך לעבור. לפעמים מפתנ עד מאוד לשקוע בהם, אבל עד כמה שההר לא יהיה גבוה תמיד אפשר לעבור אותו ואני חושבת כך בכנות, גם ביום כמו היום. שולחת לך חיבו גדול!

התגעגעתי גם אני! כל כך שמחתי לראות את הודעתך וגרמת עכשיו להסתכל על הדברים קצת ביותר פרופורציה. כן, ברור לי שלא נבחרתי לתפקיד כי לי מתאימים דברים מקצועיים יותר ולא החלק האדמיניסטרטיבי. הבעיה אולי, שקצת קשה לי לקבל פיקוד, גם אם אינו מתבצע בחלק המקצועי. ונכון - אני מאמינה שבסופו של דבר זה לטובה. אני אוכל להתקדם לתחומים שמעניינים אותי יותר. וגם בסיום הקורס - אוכל לחפש עבודה בתחום (אם עד אז עולם ההייטק לא יקרוס סופית:-). ת'אמת הבוקר קצת קשה. קשה מכל מיני סיבות. שוב התחלתי להתעורר מוקדם בבקרים (מתסמיני הדכאון שכבר הספיקו להעלם). אבל זה לא אומר שאני מגיעה מוקדם לעבודה. פשוט שוכבת ובוהה. הרעב הגופני פתאום מורגש שוב, ושוב הוויכוח הזה עם עצמי - לאכול או לא לאכול (ממש המלט:-) אחת מעבודה שלי גוססת מסרטן. אזרתי כוחות וביום שישי הלכתי לבקרה בבית חולים (כשהיא עוד היתה במצב סביר). כל העניין הזה נורא קשה לי. מעלה בי זכרונות. די הופתעתי מעצמי שהייתי מסוגלת להכנס למחלקה האונקולוגית. מחלקה שלא הייתי בה כמעט 10 שנים... עכשיו מצבה גרוע. כנראה שהסוף קרוב. אני מנסה להיות אופטימית, כי זה משהו שלא חדש לי וגם בסך הכל לא הייתי קרובה אליה, אבל עדיין בפנים משהו כל כך כואב. למה אני משליחה את זה על עצמי? זאת השאלה... כאילו מנסה לחוות את הכאב הפיזי והנפשי. את לא כתבת לי בסוף מה קורה איתך? מה עם הלימודים? אני אהיה בסדר. זה רק יום כזה של חוסר כוח וחשק. יבואו ימים טובים יותר :-) אז אני כאן, בעבודה , מחוברת למסך :-) שיהיה לך יום טוב!!! חשוב מאוד !!! בי :-)

היי, כתבת לאמא של... שמזמן משתמשים בחזירים לניסויים. האם התכוונת לניסוי שקשור לסכיזופרניה ? או משהו אחר? ובאמת מעניין אותי לדעת מה הם הסימנים לסכיזופרניה אצל החזיר... האם לפתע יאבד קשר עם המציאות ויתחיל לדבר ? או, האם הקשר החברתי שלו יפגע והוא יחשוש לחייו ואז הוא יתבודד ולא ירצה להשתובב עם חבריו החזירים בדיר ? ומה לגבי טיפול פסיכולוגי ? מי בעצם יכול ליצור קשר עם חזיר ? פסיכולוג? עו"ס? או אולי פסיכיאטר ? ןלשאלה האחרונה . האם זה לא יצור בעיה אם יראו רופא או מטפל אחר משוחח עם חזיר ? את מי יאשפזו ? את הרופא או החזיר? בשורה התחתונה ! הניסוי נראה לי מיותר וחסר טעם במקרה הספציפי הזה. ולסיום ! הייתי רוצה להיפגש עם חזיר פסיכוטי...נשמע מעניין,לא? שיהיה לך בוקר טוב !!!

אליאן שלום האופן שאת מתארת את זה נשמע באמת משעשע, אבל בתחומים רבים של רפואה נעשים ניסויים בבעלי חיים קודם שהם נעשים בבני אדם. לכן יש בהחלט גם חזירים, עכברים ועוד סכיזופרניים. המודל של סכיזופרניה בבעלי חיים הוא מורכב ואכן יש בעיות לא קלות בהשלכה מהתנהגות החיות ותגובותיהם לבני אדם. ובכל זאת, יש דמיון רב. כמובן שתגובותיהן של החיות אינן נמדדות ברמת האינטרוספקציה שלהן, אבל יש מדדים של התנהגות בסיסית יותר שכן ניתן למדוד. למשל יכולת קשב ולמידה. אחת מהתופעות הנחקרות בשנים האחרונות נקראת "עכבה סמויה" שהיא למעשה תופעת פילטר אוטומטי שמטרתו לנפות ממערכת הקשב גירויים לא רלוונטיים כדי שאפשר יהיה להתמקד בעיקר ולא בטפל. מסתבר שזו מערכת אוניברסלית לחיות רבות כמו גם לבני אדם. אחד הממצאים החשובים שעולה ממחקרים אלו מתייחס לבעית קשב של חולים בסכיזופרניה להפריד עיקר מטפל. בהמשך לממצאים הקוגניטיביים נעשו באמצעות מודל זה מחקרים רבים פיזיולוגיים הנוגעים לתהליכים במוח ולתרופות. בשורה התחתונה, רוב החזירים הפסיכוטיים מגיעים לפסיכולוגים מחקריים באוניברסיטאות. לעיתים הם מגיעים גם לרופאים. אני מודה שעוד לא שמעתי על אחד שטופל על ידי עו"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי עוד כמה שאלות, אתה חושב שחזיר או עכבר יכול להבדיל בין עיקר לתפל? או, מה בעצם החזיר לומד כדי שהוא יצטרך להגדיל את טווח הריכוז והקשב שלו? והפעם , שלא כמו תמיד, פיספסת ! לא התכוונתי לשעשע בכלל ! זה פשוט נראה לי בזבוז משווע של כספים,כוח אדם וזמן ועוד... להשקיע בחזירים כשמדובר במחלה הזו ,ואני מדגישה את המילים במחלה הזו ! זה נכתב יותר בציניות או כעס או אכזבה או יאוש... בכל אופן אני לא מאשימה אף אחד והתחושות שלי לא מופנות כלפיך או בגללך או מישהו אחר בכלל. אגב, הפיסקה האחרונה גרמה לי לחייך.... ותודה שענית ! אליאן

אליאן חמדתי- מה שלומך? כבר מזמן לא נהנתי כל-כך לקרא הודעות בפורום. תראי איך הרעיון של שימוש בחזירים למחקר היפרה כל-כך הרבה תגובות, ותגובות נפלאות, לדעתי- שלך ושל אורן ורוית. אחד העקרונות של המתודה המדעית- הינו העקרון ההיוריסטי: עד כמה התאוריה או המחקר מעורר מחשבה ומוביל לכיווני התפתחות נוספים. למרות שלא נראה לי שלכך התכוונו עורכי המחקר שציטטה אמא של.... , בכל זאת אי- אפשר להתעלם מהתוצאות....... :-) יש לי תחושות מעורבות לגבי שימוש בבע"ח למחקר, וכמו רוית, גם אני מכירה אנשים שבשימחה הייתי תורמת למטרות מחקריות. בקשר לשאלה המקורית- איך יודעים שהחזיר פסיכוטי, יש לי כמה תשובות: 1) שואלים את אשתו 2) יש ענף במדע שנקרא אתולוגיה- חקר התנהגות בעלי-חיים. מפנים את החזיר לאתולוג והוא עושה לו אבחון. 3) חשוב לשלול רווחים שלישונים- למשל אם הוא לפני מילואים או לפני משפט. 4) זה לא השאלה החשובה. השאלה החשובה היא אם הוא מרגיש טוב עם זה, ומקבל את עצמו כמו שהוא. שיהיה לך יום מחוייך ונעים................ הרבה בריאות.

ושימצאו תרופות לכל המחלות !! כמו שאמרת רחל ,הרבה בריאות... ולגבי שאלתך איך אני מרגישה... פעם רע, פעם גרוע, ופעם נורא... אבל כשאני קוראת את דברייך, זה הרבה יותר... טוב! אני רואה שהגעת כבר הבייתה, מה שלום הבנות? ובעיקר מה שלומך? אגב ספרים, הספר שהשאיר עליי רושם עז ולעיתים אני חוזרת במחשבה אל הגיבורה שלו ואל ההתמודדות שלה עם כל מה שעברה הוא גיא אוני /שולמית לפיד איזה ספר ! בטח קראת אותו... אז בינתיים גם לך יום נעים ומלא חיוכים... ביי

אליאן יש לך חוש הומור. גדולה. חני

היי מה שלומך? ההודעה שלי למען האמת נכתבה ברגעים לא נעימים אך יחד עם זאת נחמד לדעת שזה משעשע. ספרי מה קורה אצלך ?

זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על חזירים פסיכוטיים, ואני חושבת שזה מאוד מרתק לפגוש אחד כזה..... אפשר ללמוד הרבה....... :-)

היי ג'קי! את רוצה? אין בעיה!