מחשבות על החיים

אני מרגישה כאילו זרקו אותי למים ומאלצים אותי לשחות. אין לי כוח לשחות וגם אין לי יותר מדי ברירות כי אני צריכה לשרוד. הבעייה - אני לא אוהבת סתם לשרוד. אני מחפשת איכות חיים. ואולי אין איכות חיים באבל. (אני אבלה על בעלי שנפטר לפני חודש וחצי). במקום זה אני מרגישה את המחשבות אוכלות אותי מבפנים. אני כל כך מנסה להתעלם. לא לזכור אותו. לא לזכור אותי אתו. לא לזכור שפעם היה לי טוב - כי אולי לא יהיה לי טוב כל כך מהר. בדרך כלל אני בן אדם אופטימי, אני מגלה שמחה בדברים הקטנים של החיים. פתאום אני צריכה לגייס כוחות כדי להיות אני. אתמול הייתי מדוכאת בערב ואנשים בפורום עזרו לי, היו לי עוד משהו לשפוך את הבור שמתמלא ומתמלא. לפעמים אני שמחה כשאני מצליחה לא לחשוב. אני עדיין לא מבינה . הוא מת ואני מתפרקת. הוא מת ואני מרגישה כמו ילדה בת 10 שרוצה להרגיש טוב עכשיו ומייד. אין יכולת לדחות סיפוקים. אני עושה מאמצים לא להרגיש רע אבל הרע מבצבץ בהרס עצמי. יש לי מקצוע שאני אוהבת . יש לי תינוק משגע. אין לי אהבה. כנראה זה מה שגורם לי להרגיש במקום קרניים מלטפות קיפאון מהסביבה. כולם ידועים שאני באבל. איך זה חברה שלי שחשבתי שהיא חברה כה טובה שלי לא מדברת איתי כבר למעלה מחודש? היא עסוקה? למה אני מחפשת תשומת לב, הרי הוא מת ואני נשארתי אותה אחת.

היי אלמונית, זו זכותך להתפרק אחרי מות בעלך. למה את שופטת את עצמך? למה את אומרת על עצמך שאת מתנהגת כמו ילדה בת 10? ילדה בת 10 לא תמיד מבינה מה המשמעות של המוות...., את כן! ואם את רוצה להרגיש טוב, זה מוצדק, כי לא נעים לך להרגיש כמו שאת מרגישה, אבל את מבינה שזה לא יכול לבוא מיד, כי לאבד מישהו זה למצוא פתאום את כל הפעמים שהוא חסר לך, להבחין פתאום בפערים, בחורים, בבורות, שהוא תמיד היה ממלא.....ועכשיו זה ריק. למה את מנסה להרחיק כל הזמן את אותן מחשבות ש"אוכלות" אותך? אני לא יודעת....אולי בגלל שזה כואב מדי..?תסבירי לי. רק אם את רוצה. ויש לי רעיון....תתפסי רגע שיש בו הרים של מחשבות על בעלך....המון געגועים, זכרונות ואל תדחיקי, תמשיכי לחשוב, ועוד..ועוד....תלכי עם המחשבות, תראי את התמונות עוברות לך בראש.....הנקודה היא: שאומרים שאחרי דבר כזה, שהמוח מתעסק בזה יותר מדי, זה חולף, זה ממש עובר..תנסי...מה דעתך? מקסימום....זה לא יעבוד. זה לא שתפסידי משהו. איך שאת רוצה. אז תרגישי טוב, ממני. ואני כאן. את יכולה לפנות תמיד.

אלמונית יקרה, זכותך להרגיש כך, והאמיני לי: זה תקין. עבר רק חודש וחצי!!!!!!!!!! עדי

היי ג'קי! קראתי כרגע את מה שכתבת, ופשוט הייתי מוכרחה להגיב. בתור מי שמכירה אותך קצת יותר לעומק, ושתינו הרי יודעות מהיכן - אני מוכרחה לומר לך שהתשובה שלך מדהימה. את הרי כל כך צעירה, ולמעשה לא התנסית, עדיין, חלילה (עד כמה שידוע לי) במוות של אדם קרוב. ולך עצמך לא חסר חרא על הראש, כמו ששתינו יודעות. ובכל זאת יש בך את הכח והתבונה לכתוב תשובה כל כך נכונה! ומי כמוני, שכידוע לך עברה לא מזמן חוויה כזאת, יכולה להגיד לך עד כמה שהתשובה שלך קולעת בול! תאמיני לי, אנשים בני שמונים יכולים ללמוד ממך המון! אז תזכרי את זה תמיד - ובכל פעם שבא לך רגע נאחס - תחשבי על מה שיש לך ואל תתני לעצמך להיתפס למחשבות האלה שאת לא שווה וכל זה! אל תשכחי אף פעם כמה הרבה את שווה! שלך באהבה, אחת

אלמונית יקרה, מותר לך להיות באבל זה רק הגיוני שתהיה. אל תדחיקי את הזכרונות הטובים שלך מבעלך ז"ל אולי אפילו במקום מסויים זה יצליח לחזק אותך. אני יודעת מאמא שלי שמה שעוזר לה בשנת האבל על סבתא שלי הם דווקא הזכרונות הטובים שלה על סבתי. אל תדאגי את עוד תעלי על הגל, כן יקח קצת זמן וכך צריך. תנסי להיות חזקה בשביל הילד. בקשר לחברה, אולי היא לא ממש יודעת איך לעזור מה לומר. לא מצליחה בעצמה להתמודד עם המוות ומפחדת שחוסר ההתמודדות שלה לא יעזור לך. - זו רק השערה. או שבמצבים הקשים ביותר לצערי אנחנו מגלים מי החברים הטובים שלנו באמת.

בוקר טוב לך, זרקו אותך למים ואילצו אותך לשחות, אבל את יודעת לשחות בהם, כבר שחית בהם בעבר ותשובי לשחות בהם בעתיד. עכשיו אולי צריך קצת להכריח, צריך קצת להתאמץ, אבל פעם זה היה קל, וזה עוד יהיה קל. שחיה צריך ללמוד בהתחלה אבל אחר כך היא הופכת אוטומטית. אותו דבר החיים, בהתחלה צריך ללמוד לחיות, אני למדתי מחדש לחיות בגיל 29 וחצי, ואחר כך זה הופך שוב לדבר שכאילו קיים בתוכך מאז ומתמיד. יש גם הרבה שיטות שונות לשחות, לפעמים צריך להחליף פשוט טכניקה, מחתירה לחזה או לפרפר, ואולי את עכשיו קצת צריכה ללמוד שיטה חדשה איך לעשות את זה בינתיים, כשכל כך קשה כי דבר מאוד מהותי ומשמעותי נלקח מחייך, ואולי הדרך החדשה הזו תמצא חן בעינייך יותר מהשיטה הישנה ותדבקי בה, ואולי עם הזמן כשדברים ישתנו שוב, תחזרי לשיטה הישנה. הרצון הזה של לא לזכור את מי שמת, כל כך הרגשתי אותו גם בהתחלה, מין תחושה כזאת שאם אני אוכל לשכוח, אז כאילו הוא לא היה שם אף פעם, כמו שהוא איננו היום, ואז אם אין זכרונות, אין על מה להתאבל, הרי אין שם כלום, כאילו לא איבדנו כלום. אבל זה עובר גם כן, אם הזמן כבר לא רוצים לשכוח, כבר כן רוצים לזכור, גם את הדברים הטובים וגם את הרעים כדי לשמור על הקשר, כדי לא לאבד את מה שכן היה שם, עם הטוב ועם הרע. הזכרונות כואבים זה נכון, אבל הם גם מחזקים, בעלך היה שם איתך לאורך זמן, אהב ותמך, ועם הזמן תרצי לזכור את זה, כי זה יעניק לך כוחות, אבל ... אם עכשיו נוח לך פשוט לשכוח את זה כדי להתמודד עם האבל תלכי עם תחושת הלב, רק תזכרי שזה שלב ראשוני שיחלוף, אז אל תתיסרי על זה, יש לך מספיק דברים לכאוב עליהם כרגע, ואת לא צריכה להוסיף עליהם מעצמך, זה שלב טבעי, הוא קורה להרבה אנשים, כמעט לכולם, והוא עובר. ובקשר לחברה, זה אותו דבר כמו שאמרתי לך לגבי ההורים. מהנסיון שלי אנשים פשוט פוחדים להתקרב, פוחדים לאמר משהו לא במקום, פוחדים לפגוע יותר מאשר לעזור, לא יודעים מה לעשות, מרגישים חסרי אונים ובגלל זה מתרחקים. תושיטי יד ראשונית, תתקשרי תאמרי לה שאת צריכה לדבר או סתם ליהיות איתה, סתם ללכת איתה לארוחת ערב או צהרים בחוץ כדי לראות שהעולם ממשיך להסתובב, ואני בטוחה שהיא תשמח להיות שם בשבילך, ותרגיש עם זה מאוד טוב, תרגיש שפתחת לה דלת קטנה אליך, והיא יכולה לעזור. אנשים רוצים לעזור ולא יודעים איך והפחדים האלה מלפגוע בך יותר מאשר לעזור באיזו מילה שיאמרו והיא לא תהיה במקום, מרחיקים אותם במקום לקרב וזה חבל. אבל אם את תעשי את הצעד הראשון את רק תקלי עליה ועלייך. וכן את רוצה להרגיש טוב, מי לא ? כולנו רוצים שהאושר יגיע כאן ועכשיו, ומיד ועדיף אפילו אתמול, אבל זה לא עובד ככה. לילדה בת 10 קשה לחכות, אין אצלה מושג של דחיית סיפוקים, אנחנו כמבוגרים כבר יודעים שצריך להתאמץ כדי להביא את האושר, ושיש ארועים חיצוניים שלא בשליטתנו ולא תלויים בנו, שיכולים לגרום לנו להרגיש רע, ולוקח לנו יותר זמן להתגבר עליהם, ואנחנו גם יודעים לחכות קצת, ולתת לפעמים לזמן לעשות קצת את שלו, וקצת גם לעזור לו כשאנחנו יכולים. והתפרקות, לפעמים זה דבר טוב, לפעמים צריך את זה, בייחוד במצב של אבל ואובדן, אבל צריך לזכור כשאנחנו בתוכה, שהנה זה מגיע ונתחבר שוב, שנוכל לקחת את החלקים ולהרכיב מהם מחדש את השלם, להדביק חזק חזק ולהמשיך הלאה. תהיי חזקה, אביב.

היי אין בוקר טוב

בוקר טוב לך. רציתי לענות לך כתבתי לך הודעה ארוכה יחסית בנושא הרצון לשכוח אנשים אהובים ומחקתי את כולה אני פשוט לא מסוגלת להשמיע מתוך עצמי דברים כאילו.אני עצמי עשיתי זאת.אני הצלחתי להתעלם מעצם העובדה שהיו לי אהובים שנפטרו.היום אני מאמינה שאילו דברים שצריך להתעמת איתם כל עוד אפשר, כל עוד מרגישים שיכולים.אחרת, כמו למשל אצלי, זה עולה בתקופות קשות יותר, כשהגבולות העצמיים קצת מתפרקים, ואז זה עלול להוות תוספת לא קטנה. דוקא אתמול התעסקתי עם הנושא הזה,כתבתי עליו אימייל לטלי פרידמן, כי יש דברים שאין לי ממש אומץ לכתוב כאן . אני מבינה היום שאת עניין ה"לשכוח" לא עשיתי מתוך כישרון ייחודי לי , למרות שמרבית האנשים לא מסוגלים לזה, אלא פשוט זו היתה הדרך שלי להתמודד.ולא עם המוות, שאני לא חושבת שיש לי ממש בעיה להתמודד איתו.אלא עם ההשלכות שלו- עם כל הרוע בעולם, ואי הצדק והתחושה שפעם שמו פה במילים כ"כ מבטאות - "אין לאן לברוח". תשמרי על עצמך.תהיי חזקה. אנג'ל.