אביב...

היה לי יום רגוע יחסית. אני יודעת שרגוע עדיין לא ממש נחשב.בשבילי רגוע זה הרבה. היו רגעי דיכאון ובדידות ומחשבות אנורקטיות,אבל איכשהוא מצאתי להם תשובה פחות או יותר,ומוזר שאפילו לא ניסיתי להעיף אותן מהראש.נחלשתי למולן מאוד בימים האחרונים ואני לא מוצאת את הכוח להתעלם מהן.אבל מה שכן הצלחתי לעשות,לפחות, זה להעביר את היום בשלווה,אף על פי שהמחשבות שם,לזהות את הרגעים שאני מרגישה בהם חזקה יחסית כדי לאכול. בגלל שהתנדבתי להשאר יותר שעות במשרד,הייתי היום הרבה לבד,אבל את הזמן שביליתי בחברת אנשים ניצלתי כדי להצחיק אותם. אני אוהבת שצוחקים מבדיחות שלי.זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.אני אוהבת שאחרי זה אנשים חוזרים לחפש את חברתי, כדי לצחוק קצת לפעמים. אבל יש לי בעיה,שאולי תשמע לך מוכרת מאיזשהוא שלב בהתמודדות שלך, או שזה פשוט דבר מוזר שאני חווה בלבד. מהירות התגובה שלי מהירה מאוד,וחזקה מאוד לכל דבר. אל תצחקי -זה קשה לי, אבל כל דבר "מקפיץ לי את הלב": רעש של ספרים שנופלים,דלתות נפתחות,אנשים שמגיחים משום מקום.זה מטריד כי אני מרגישה שאני מגיבה בחוסר פרופורציה ונבהלת ממש מהר וגם כי לוקח לי כמה שניות להרגע מדפיקות הלב המהירות משטויות,ומזה שאני מרגישה כאילו הזמן עמד מלכת לרגע . אולי יש לזה סיבה פיזיולוגית.אין לי מושג.קרה לך פעם? זה היה קורה לי תמיד,אבל אף פעם לא לתקופה ממושכת כזו ובפערים קצרים יחסית. ספרי על היום שלך יותר בהרחבה עם בא לך, אוהבת, אנג'ל.

אנג'ל יקרה, סליחה שהתעכבתי בתשובה, היה איזה משברון וקראו לי... אז ככה, יום רגוע מבחינתי, זה יום מצוין, מי צריך יותר מזה. תחשבי כמה ימים רגועים היו לך בתקופה האחרונה, ותנסי להאריך את הרוגע והשלווה והשגרה הזאת פתאום. פתאום אפשר סתם להיות במשרד, ולהצחיק ולצחוק, ולהתחבר לאנשים. אידיאלי, מה צריך יותר מזה ? ההנאות הפשוטות של החיים, שעושות אותנו מאושרים. אולי עכשיו את עוד לא יכולה לראות עד כמה זה משמעותי אבל עם הזמן, תלמדי להנות מהרגעים הקטנים האלה של החיים, הנורמליים, ולהפיק מהם את המקסימום. אני באופן אישי הכי אוהבת את הימים הרגועים האלה, חוץ מאשר את הימים המאושרים כמובן. ובקשר לתגובות המוגזמות, צר לי, לא קרה לי. מה שאצלי בדרך כלל קורה זה מין פחד או חרדה שפתאום דוקרים בלב בלי שום גירוי חיצוני, אבל גם הם עוברים די מהר בדרך כלל, אז אין לי עצות. אבל נראה לי שאם הזמן אולי זה יפחת ? תנסי אולי לשאול את המטפלת שלך אם היא מכירה או יודעת מה גורם לזה ? ולפרט על היום שלי, אין מה, את אמרת יום רגוע, עבודה, פגישות, מחשב... סתמי וכייפי, שליו... ועכשיו סופשבוע, ואפשר לנשום לרווחה ולנוח עם הרגלים למעלה, ולהנות קצת מהשמש. מקווה שיש לך תוכניות כיפיות. שלך, אביב.

תודה על התשובה. שאלתי אותה. היא נתנה הצעה וביקשה ממני לחשוב עליה. סתם רציתי להתייעץ. היא אמרה שמה שאני מספרת יכול לגרום לי להרגשה או למחשבה תמידית,גם אם לא מודעת, שזה הולך לקרות לי שוב ואז אני כאילו תמיד במצב "היכון". מעין הרגשה שאורבים לי בפינה. ואז אני נמצאת במצב של חרדה מתמשכת...רדומה כביכול.

לחלק התחתון של ההודעה? תודה, אנג'ל.

לא כל כך הבנתי מה את שואלת... טלי פרידמן