אביב את שם??

העתקתי את התשובה שלי מההודעה הקודמת. ראיתי שהיא כמה דפים אחורנית. אם לא באה לך לענות אז רק תכתבי לי את זה. תודה, שרה. אביב, הי. טוב אז ככה, לגבי אחי אני חושבת שאת טועה כי תמיד הינו קרובים מבחינה נפשית. אנחנו מאוד קרובים ודומים באופי. סיפרתי לו על הבולימיה כשביקרתי אותו בינואר. חצי שנה אחרי שהכל התחיל. אחותי לא נראה לי שכרגע תוכל לעזור לי או יותר נכון לומר לא נוח לי לבקש. השבוע הזה זועתי היו לי כבר 4-5 הקאות ורע לי עם זה. חלק בגלל הפורום, ההתמודדות במשך כל השבוע ולא רק פעם בשבוע - מבחינת דיבור מעשי. לא שזה תרוץ. אני רוצה לנצח מבחינת הפסקת ההקאות לתמיד. היום הכרזתי על היום האחרון של ההקאות. היתה אחת בבוקר. נראה כמה זמן אני אחזיק. אני רוצה גם להצליח להביס את תסביך השומנים שלי. להיות מסוגלת מרוצה ממנו - מהגוף. כעקרון הבית לא מקום טוב בשבילי. רוב הבולמוסים נוצרים כאן. הכי טוב לי להיות מחוץ לבית. זה מה שעשיתי אחרי בולמוס הראשון, כדי שלא יווצר עוד אחד יצאתי ולא חזרתי עד 19:30 הגעתי לשניה ויצאתי לאימון. ההורים שלי הציאו לי לשלם לי עבור שכר דירה. אני עדיין לא מסוגלת לקחת מהם סכומים כאלה וגם אני לא בטוחה במאה אחוזים שאני מוכנה נפשית לצאת מהבית. למרות שאני מאוד עצמאית. אבא שלי היה מובטל 5 שנים ומגיל 12 הפסקתי לקחת מהם כסף. היום אני לומדת לאט לאט לקבל מהם כסף. רק שתביני את האבסורד, הלכתי עם אמא שלי להצגה. אני קניתי את הכרטיסים. לקח לי זמן עד שהסכמתי לקחת ממנה את הכסף עבורם ומההתחלה היא הבהירה שהיא מזמינה אותי. לא נראה לי לנכון לבקש מהם להוציא את המתוק מהבית. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מה הייתי עושה אילו היתה לי בת כמוני, עניתי לה שמיד היתי מוציאה את המתוק מהבית. הכל בגלל גישה מתחשבת מזדיינית תסלחי לי על הביטוי. את מצליחה לנהל מערכת יחסים? אני כל כך מפחד ממנה שאני מצליחה להרוס אותן. הנה דוגמא לכל מה שהכתיבה יוצרת אצלי. הספקתי לאכול 3 פרוסות לחם, כאילו למלא איזה חלל ריק שנוצר חור גדול מאוד. כל השבוע הזה אני עצבנית ומרשעת יותר מהרגיל. אצלי זה שחור או לבן מבחינת אנשים שאני אוהבת. את מי שאני אוהבת אני אעשה עבורו הכל אבל מי שאני לא אוהבת יעבור 7 מדורי גהנום. תשמרי על עצמך, שרה.

שרה יקרה, אני כאן בשבילך ובשביל לנסות לשקף לנסות לייעץ ולנסות להראות מה אני עברתי ואת הנסיון שלי בדברים. אין כאן ענין של אם בא לי לענות, בדרך כלל כשאני מתחברת לדברים אני עונה, אבל... לפעמים לוקח לי קצת זמן לעשות סדר, ולהבין מה אני מצליחה לראות, וזה גם קרה לי בהודעה שלך, ובגלל זה לא עניתי מיד וסליחה. אבל לפעמים התשובה שלי מתעכבת כי אני לא רוצה ולא יכולה סתם ל"שלוף משהו מהשרוול", אני צריכה להרגיש מה הדברים מעוררים אצלי, איזה רגשות, איזה תחושות, ואז אני מגיבה. אז שוב סליחה, אבל אני נוהגת לתת תשובות רציניות, ובגלל זה אני לפעמים צריכה לסדר את הדברים, קודם אצלי בראש ורק אחר כך יכולה לכתוב. אז לתשובה שלי, לגבי אחיך מאוד יכול להיות שאני טועה, זו סתם היתה השערה שבאה מהמקום שלי ומההיכרות שלי את הדברים. בקשר לזה שעכשיו את מקיאה יותר, לפי דעתי זה דבר מאוד טבעי ומאוד מובן. דווקא בגלל שבאמת עכשיו הדברים מתחילים לצאת החוצה, הדברים הקשים והכואבים באמת שאיתם צריך להתמודד. כל הבעיות והקשיים והכאבים והפחדים האמיתיים צפים, ועדיין לא כל כך יודעים מה לעשות איתם, איך באמת מתמודדים, אז ההקאות קצת גוברות בהתחלה. יש יותר דברים שצריך להסוות. אבל עם הזמן כשתלמדי גם להתמודד עם הדברים שעלו, ההקאות יפחתו, רק אל תתני לזה להפחיד אותך. זה שלב ביניים שקורה הרבה בהתחלת טיפול ואצלך הדברים יוצאים פתאום לא רק בטיפול, אלא גם פה בפורום, ואת לא יודעת איך לאכול אותם, איך לבלוע אותם, איך לספוג אותם, איך לעבד אותם, אז את ממשיכה בדרך הישנה של להקיא אותם. אבל שוב תני לדברים זמן, תני לעצמך זמן לעכל, ואז תוכלי גם לספוג ולא תצטרכי להשתמש בהקאות. לגבי ההחלטה ש"מהיום אני לא מקיאה". לפי דעתי אנחנו צריכים להיות ריאליים ומציאותיים ולא להציב לנו מטרות שאולי הן בלתי אפשריות ואפילו קצת מאיימות, ואולי כשלא תצליחי זה קצת ירפה את ידייך, אם לא תצליחי. תנסי להציב לעצמך מטרות יותר קצרות טווח, בהתחלה לעבור ארוחה אחת, אחר כך יום שלם בלי להקיא, אחר שבוע, ועם הזמן תגדילי את הטווח. ככה אני עשיתי, חשבתי כל פעם על הארוחה הבאה, לא חשבתי כל כך רחוק, זה מפחיד זה מאיים לחשוב שמעכשיו לא מקיאים, לא כל כך ברור עוד בהתחלה איך אפשר ליישם את זה, וארוחה אחת או יום אחד זה קצת יותר קל. להיות מרוצה מהגוף אומר לי להיות מרוצה מעצמך, לקבל את עצמך עם הפגמים ועם חוסר השלמות ולא לשאוף לפרפקציוניזם. לא לשאוף להיות דוגמנית צמרת פתאום. להבין שאולי שני קילו יותר או פחות לא אומרים אם את שווה יותר או פחות. כשתלמדי לקבל את עצמך איך שאת, תוכלי גם להשלים עם הגוף שלך. עצמאות מגיל צעיר כלכלית זה דבר מאוד מוכר לי מעצמי, אבל עדיין לעזוב את הבית זה מעבר לכסף לשכר דירה, זה המון. זה צעד ענק, שלפי דעתי חשוב להבין טוב לפני שעושים אותו את ההשלכות ואת המשמעויות של הדברים בייחוד כשאת אומרת שאת לא מוכנה כרגע רגשית, או לא מרגישה מוכנה. אני יודעת בוודאות שכזה שינוי דווקא יכול לגרום להחרפת הבעיה של האוכל, בגלל שפתאום יש עוד משהו שקשה מאוד להתמודד איתו. אפילו שעכשיו את מרגישה שבבית יותר קשה ויותר בא להקיא, השינוי הוא דרסטי ולפי דעתי יגרום לנפילה נוספת, אבל תשבי תבדקי עם עצמך טוב טוב אם את מוכנה לפני שאת עושה כזה צעד, ותקחי את הזמן להחליט. ושוב סליחה על העיכוב, שלך, אביב.

אביב, תודה על התשובה. מאוד הייתי רוצה לצאת מהבית אבל עדיין לא. מכל הבחינות. יש לי שאיפה לסיים את הקורס ברפסולוגיה באפריל ולהיות מסוגלת לטוס. קשה לי לשקר לחברות שלי שלא יודעות. מבחינתן היה ברור שאיך שאני מסיימת את הצבא אני באוסטרליה. טסתי לשם לפני הצבא עם מי שהיה אז חבר שלי. הייתי חודשיים וחצי בטיול תרמילאים. פשוט מעולה. היום אני מספרת שצריך כסף כדי לטוס ובשאיפה באפריל יהיו לי 30,000. התחושה של חוסר ודאות בחיים משגעת אותי. תמיד ידעתי פחות או יותר מה קורה איתי. היום אני כבר לא יודעת. קשה לי עם העובדה שאני בארץ ולא בחו"ל. מצד שני אני שמחה שהיה לי מספיק אומץ להשאר ולהתמודד. התחלתי ללמוד על עצמי הרבה וגם להתפתח. הכי חשוב הוא שלמדתי ולומדת לדבר. לפני חצי שנה אין סיכוי שהייתי רושמת כל-כך הרבה. מקטנות הייתי בונקר של דיבורים ורגשות. לאמא שלי היה לוקח הרבה מאוד זמן עד שהייתה מצליחה להוציא ממני משהו או שלא הצליחה. שאלה לא קשורה, איפו בדיוק כתובת ה - e mail מופיעה בפורום???? כן, את צודקת, ההתמודדות היום יומית בפורום לא פשוטה ומעלה לי את ההקאות. הדיאטקאנית שלי גם אמרה שזה יקרה כשההתעסקות עם הבעיות תתגבר. כמו משוואה במתמטיקה. אני חייבת לומר שאיני מבינה מאיפו לך כל הכוחות לענות לכל כך הרבה הודעות. אני לא מוצאת כוחות להגיב להודעות של אחרים. קצת אגוצנטרי. אולי תקופה שתעבור. אני צריכה ללכת ולנקות את הבית לצערי. יאאלה בי שרה.