Lala , התגעגעתי...

it's been a long time... אז...ראית את התכנית המזעזעת... אני שמחה וחוששת כאחד: שמחה - משום שלמרות נסיונותיי הכנים לנסח תיאורים פלאסטיים מדהימים שיעברו ויזואליזציה מעברו השני של הצג - - - אין כמו לראות את התמונות בעינייך, לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. כמה שהשתדלתי- לא יכולתי להעביר לך את המסר - באותה בהירות איומה בה קלטת אותו מהתשדיר - המסר של כמה נורא להתעורר מצלצול השעון בערוב חייך, ולגלות שנותרו רק שעות החשכה... ה"ידיעה" הזו, שלא תגיעי לגיל זקנה כך, הידיעה הזו היא אשליה. כי הזמן עובר, השעון מתקדם גם כשאנו ישנים, ורק מנגנון הצלצול המקולקל מונע מאיתנו להיות מודעים להתקדמותו. ומה אם כשנתעורר, בסופו של דבר, כבר תעמוד השמש בפאתי מערב?? וחוששת... הרי אין צורך לציין מדוע... אוסטיאופורוזיס היא מחלה רצינית, ואין להקל בה ראש. למרות שהיא הדרגתית, שקטה, אולי בלתי מורגשת - עד השבר הראשון. גם "קצת אוזטיאופורוזיס" (כהגדרתך) הוא נורא, כשמדובר בבחורה מקסימה - שחגגה לא מזמן 24 - עם מערכת שלד של אשה בת 70 ... ללה שלי, קשה לנו להאמין בזה- אבל לא צריך להיות שלד במשקל 28 ק"ג כדי להיות חולה מאוד. הרי המשקל ניתן לתיקון בקלות (יחסית), אבל התיעוב העצמי, הרצון הנואש לשליטה, הפרפקציוניזם המוגזם, הייאוש מכל כשלון והדיכאון הזה... כל אלו סימפטומים קשים. אם תרצי- סימפטומים ל"דלקת חמורה של הנפש" ...והכאב פועם, מתפשט בגלים, שולח גרורות אל עבר החלקים הבריאים, החזקים. אני יודעת על עצמי : אנורקסיה היא ה"מורפיום" שלי, ההגנה מפני הכאב הזה. העניין הוא שהסם הזה ממכר - פיסית ונפשית. אנחנו אולי רגילות לזכור את ה"שליטה", את תחושת ההישג שבהתגברות על הרעב, את ה- high של תחילת ההרעבה - - - אך בפועל, הרגשות השולטים היום הם דיכאון, ייאוש ועצב תהומי... או אפאטיות מוחלטת. קשה להחליט מה גרוע יותר! דבר אחד לפני פסקת הסיום: אני מאוד מבינה את האכזבה הכך שלא נבחרת לתפקיד הניהול. מטבע הדברים, את מוכשרת, את חרוצה, את משקיעה המון - - -ובסופו של דבר מתבדות התקוות ומישהו אחר תופס את המקום הזה, שהיה אמור להיות שלך. זה כואב, זה מתסכל , ולא צריך להיות אנורקטית כדי להרגיש את ה "זה לא פייר!" , כדי לשמוע את הקול הקטן הזה בירכתי המוח הלוחש לך שאם רק היית יותר מוכשרת/חכמה/חברותית/יפה וכו' - או אז הכל היה אחרת... ההרגשה הזו תוקפת גם אנשים 'בריאים ', והיא מובנת לי. החוכמה היא לעצור לרגע, להרגע מסערת הרגשות, לחשוב שוב: האם זה שלא נבחרתי אומר שאני לא מוכשרת? לא מספיק טובה? לא שווה כלום?? או שזה פשוט אומר שלתפקיד הספציפי הזה דרושים כישורים אחרים, שונים מאלו שיש לי? אולי לא נבחרתי משום שהצדדים החזקים שלי לא יוכלו לבוא לידי ביטוי בתפקיד הזה, בעוד שבמקומי הנוכחי אני פורחת, ממצה את כשרונותי ואפילו נהנית מזה... יש כל כך הרבה סיבות אפשריות למה לא נבחרת את למחליפת המנהל! אנחנו, כמובן, "מתבייתות" מיד - כמו טיל מונחה מטרה - על ההשערות הפוגעות בנו, המציגות אותנו כנחותות, כמאכזבות, כ "לא-מספיק-טובות". מה דעתך לנסות, אפילו כתרגיל , למצוא סיבה ריאליסטית לכך שלא קודמת לתפקיד הניהולי. סיבה שלא תציג אותך כ "לא מספיק..." (טובה/ חרוצה/ מוכשרת וכו'). סיבה שאינה תלוייה באיכות כישורייך! בואי, נעשה נסיון... ופסקה אחרונה באמת: בואי נחליט שמוציאים מהלקסיקון את המשפטים המתנצלים על זה שאת "מכבידה" או כל מילת גנאי אחרת; את ההתנצלויות על זה שאת כותבת מכתב ארוך (ונהדר!!), על זה שאת "תופסת מקום"... די להיעלמות !! וברצינות: אני מקווה שאת כבר יודעת שאת חשובה לי, שאכפת לי מה קורה לך, וש... בלי שום קשר, אני אוהבת כל כך לקרוא את דברייך... !! חיבוק גדול ואוהב ממני! מישהי

היי לשתיכן, סתם כדרך אגב, גם אני ראיתי את התוכנית בערוץ 8 והאמת היא שנכון היא היתה מזעזעת במובן מסוים, אבל לדעתי, היא גם היתה קצת מפתה לאנורקסיה, במובן הזה שהיא הציגה את האנורקסיה כמחלת הסלבריטאים, הרקדנים, האנשים המוכשרים, והפרפקציוניזם, וביננו - מי לא היה רוצה להשתייך לקבוצה הזו ? אני זוכרת שכשחשבתי שאני לא אצא מתחום הפרעות האכילה התפללתי לפחות שאני אצליח להחליף את הבולמיה באנורקסיה, ברור בטח למה. הבולמיה מלוכלכת, תאוותנית, בלתי נשלטת, בלתי מסופקת, והאנורקסיה מעידה על שליטה ואצילות. אז - לקחת באמת את האזהרות מהתוכנית ולא את כל השאר. לא לשכוח שגם בצום יש חוסר שליטה למרות ההשליה וההטעיה כביכול של שליטה. שגם בזה אין גבולות. והסכנות הפיזיות הן באמת רבות, מעבר לצפיפות העצם, ללה הזכירה את ענין המחזור והנשיות שבעיני הוא הרבה יותר חשוב, אני מאמינה שכל אחת ממכם תרצה מתי שהוא בעתיד להביא ילדים לעולם... כדאי לחשוב על זה עכשיו, כדי שאחר כך לא יהיה מאוחר מדי. ובכלל - מישהי מיוחדת נעלמת קצת מה שלומך ? אני רואה שאת משתמשת גם בשיטות קוגנטיביות לשינוי המחשבה, אהבתי... ללה יקרה השתנה משהו מאתמול ? שלכן, אביב.

כיף לשמוע אותך שוב... אנחנו קצת ב"נדנדה" כזו: פעם את מותשת, פעמיים אני... :-)) עברו פשוט כמה ימים עמוסים - גם מבחן, גם פרוייקט, גם עומס עבודה, גם...כמה בעיות בתחום החברתי... (אולי, בנאמנות לשיטות הקוגניטיביות, אכנה אותן "אתגרים" ולא בעיות? :-)) האמת היא שאני בסדר, רק מותשת. כמובן- יש לזה השפעה על הדימוי העצמי והנטייה לייאוש, אך לשם שינוי אין השפעה על האוכל. גם זה הישג. יש גם כמה חדשות טובות... קיבלנו חזרה את הפרוייקט בג'אווה. לא יכול היה להיות טוב יותר..! אני שמחה שהממשבר חלף. כיף להיכנס לפורום ולראות את שמך בין הכותבים. הוא היה כל כך חסר שם בימים האחרונים...!! אוהבת ומתגעגעת, מישהי

אביב יקרה לי מאוד, מה שלומך את? ראיתי שאפילו בימים קשים שעוברים עלייך התמודדת עם כל מה שהלך פה (בפורום). אני יודעת שדברים קטנים כאלה יכולים ממש לפגוע, אבל אני רוןה שלא נתת להם לחדור. אבל בטח הימים עדיין קשים.... מתי יום ההולדת של אביך? (את לא חייבת :-) אני כתבתי עכשיו למישהי שבחורה אחת מהעבודה גוססת מסרטן. כל כך מזכיר לי את מה שעבר על אמא שלי. בדיוק אותו התהליך, אם אפשר לקרוא לזה ככה. יום אחד היא נראית מחייכת בכל כוחה, אפילו כשהיא מחוברת למכשירים וכעבור יום הסוף כבר קרב... עצוב לי על ילדיה הקטנים, שבוודאי לא יזכרו את אמם. כואב ויש מן רצון כזה אגואיסטי להכנס לרחמים עצמיים - הנה, גם אני נשארתי בלי אמא. אני לא אוהבת את הרחמים האלה. בסופו של דבר צריך להתמודד עם האבדן. ואני התמודדתי איתו הרבה שנים, אז ברגעים כאלה שהכל פתאום עולה, אני מרגישה קצת פתאטית. כאילו כל זה רק כדי למשוך תשומת לב. אבל כאן זה משהו משותף מאוד לאנורקסיה, שנועדה למשוך תשומת לב. אז כן, זה גם מה שקורה איתי בימים אלו, אולי כבר יותר קל לי לדבר על דברים, אבל משום מה יש צורך "להראות" אותם.... בקשר למה שכתבת על התוכנית. אני גם חושבת, וגם מישהי כתבה בזמנו על כל הגלוריפיקציה של אנורקסיה. אני כבר לא בשלב שזה יכול לפתות אותי, אני כבר די בפנים :-) וברצינות - אני באמת מסתכלת על הצד השחור. הרי כל "הזוהר" הזה הוא סמלי, כמו אבקה שמתנדפת עם נשיבת הרוח. אמנם לפעמים, אני מודה שזה כמו מן נחמה כזאת. אני מקווה שהימים הולכים ומתבהרים שם אצלך. תמיד יהיו דברים קשים שצריך לעבור. לפעמים מפתנ עד מאוד לשקוע בהם, אבל עד כמה שההר לא יהיה גבוה תמיד אפשר לעבור אותו ואני חושבת כך בכנות, גם ביום כמו היום. שולחת לך חיבו גדול!

התגעגעתי גם אני! כל כך שמחתי לראות את הודעתך וגרמת עכשיו להסתכל על הדברים קצת ביותר פרופורציה. כן, ברור לי שלא נבחרתי לתפקיד כי לי מתאימים דברים מקצועיים יותר ולא החלק האדמיניסטרטיבי. הבעיה אולי, שקצת קשה לי לקבל פיקוד, גם אם אינו מתבצע בחלק המקצועי. ונכון - אני מאמינה שבסופו של דבר זה לטובה. אני אוכל להתקדם לתחומים שמעניינים אותי יותר. וגם בסיום הקורס - אוכל לחפש עבודה בתחום (אם עד אז עולם ההייטק לא יקרוס סופית:-). ת'אמת הבוקר קצת קשה. קשה מכל מיני סיבות. שוב התחלתי להתעורר מוקדם בבקרים (מתסמיני הדכאון שכבר הספיקו להעלם). אבל זה לא אומר שאני מגיעה מוקדם לעבודה. פשוט שוכבת ובוהה. הרעב הגופני פתאום מורגש שוב, ושוב הוויכוח הזה עם עצמי - לאכול או לא לאכול (ממש המלט:-) אחת מעבודה שלי גוססת מסרטן. אזרתי כוחות וביום שישי הלכתי לבקרה בבית חולים (כשהיא עוד היתה במצב סביר). כל העניין הזה נורא קשה לי. מעלה בי זכרונות. די הופתעתי מעצמי שהייתי מסוגלת להכנס למחלקה האונקולוגית. מחלקה שלא הייתי בה כמעט 10 שנים... עכשיו מצבה גרוע. כנראה שהסוף קרוב. אני מנסה להיות אופטימית, כי זה משהו שלא חדש לי וגם בסך הכל לא הייתי קרובה אליה, אבל עדיין בפנים משהו כל כך כואב. למה אני משליחה את זה על עצמי? זאת השאלה... כאילו מנסה לחוות את הכאב הפיזי והנפשי. את לא כתבת לי בסוף מה קורה איתך? מה עם הלימודים? אני אהיה בסדר. זה רק יום כזה של חוסר כוח וחשק. יבואו ימים טובים יותר :-) אז אני כאן, בעבודה , מחוברת למסך :-) שיהיה לך יום טוב!!! חשוב מאוד !!! בי :-)