פורום פסיכולוגיה קלינית

אמרתי לפסיכיאטר שלי שאני יודע מה זה פסיכיאטר ואני לא יודע מה זה משוגע תשובת הרופא : זה דבר נדיר

כנראה שהפסיכיאטר שלך מזן נדיר...

עניתי על המייל. ואני באמת חושבת, שזו העובדה שהדברים שאני כותבת באים מהראש נטו - בלי לערב רגשות...

תפסיקי לעבוד על עצמך:))) יש פה דברים שבאים ממך מבפנים. השירים לדוגמה. ההתענינות. העצות שלך ברובם הם מניסיון. וידע שצברת אם זה מפסיכולוגים פסיכיאטרים מההורים. מדברים שראית. יש לך הרבה דברים שם בפנים. אולי יש גם השפעה רבה אבל זה גם חלק מניסיון החיים שרכשת במשך השנים. @-----)----- איתן

אני לא עובדת על עצמי!!! (יש עוד זמן עד ה - 1 באפריל). אתה יודע שעל השירים אנחנו לא מסכימים... זה משהו שאף-פעם לא יכולתי לקבל... אני לא רואה בהם שום דבר מוכשר, וזה ממש לא קשור להצטנעות. כשאני קוראת שירים של דליה רביקוביץ' (לדוגמא), אני רואה כשרון. אני לא רוצה "להפחיד" פה אף-אחד, אז אני לא אכתוב איזה ידע צברתי מפסיכיאטרים (בקצרה - שום ידע) - הם לא מנסים ללמד אותך כלום (בשביל זה יש פסיכולוגים), אלא לדאוג שתקבל את התרופה הנכונה לאבחנה הנכונה. אל תשכח, שפסיכיאטר הוא קודם כל רופא שהתמחה בתחום מסויים. אני גם לא ארחיב על הדברים "שיש לי בפנים", כי אז באמת לא יישאר פה אף-אחד :-)

הרה כתבתי לך תשובה ואם איתן חזר מהתוכנית של קיציס לפורום אז היום קיציס לא היה לטעמי מוצלח ולא צחקתי אפילו פעם אחת . ערב הלביבות עבר הם בלעו אותם ונהנו .אני צריכה לסיים ולצאת מהפורום כרגע אז מחר בבוקר אקרא את תגובותיכם.

לילה טוב. עניתי בעמ' 514.

שלום בני בן התשע וחצי אובחן כ- mcdd ובכל הרשת לא נמצא אתר אחד שמדבר על הקומפלקס הענף הזה שמאגד בו את כל התופעות של הפרעות בהתפתחות. בני סובל מהפרעות קשב וריכוז, קשיי חשיבה, קשיים חברתיים ולקות למידה. הוא מסוגל ללמוד כאשר הלימוד הוא פרטני- אחד לאחד. בכתה בה הוא לומד (רגילה), הוא הולך "לאיבוד" ומוסח בקלות ע"י עולמו הפנימי. יכלת החשיבה שלו פגומה- הוא אינו מצליח לעבד באופן מסודר את המסרים שלו והם נפלטים לפעמים באופן לא כל כך מובן. דימויו העצמי ירוד וכן קשריו החברתיים- יש לציין שהוא ילד מקסים, טוב לב שלרוב ילדים לא נטפלים אליו אך אינם מחפשים את חברתו. הוא לבדו רב הזמן- בעולמו הפרטי או במשחקים שהוא אוהב לשחק- מחשב , וידאו ושאר אלמנטים פאסיביים. אנחנו מנסים לשפר את הפן הפיזיולוגי שאולי לקוי ע"י מתן ויטמינים ותוספים טבעיים כדי לחזק את הצד הזה שאולי גם מכשיל אותו באיזשהו אופן. אך היום נתבקשנו ע"י הפסיכאטר שמלווה אותו , לשקול מתן ריטלין, שממנו אנחנו חוששים מאד(בעיקר לאחר נסיון די עקר לפני שנתיים). הילד מלווה ע"י מורות פרטיות, דרמה טרפיסטית וכל הנוגעים בו מודעים למצבו ועוזרים לו. להוציא תסכולים לעיתים, הוא ילד שמח ואופטימי- אוהב חברה ואוהב את ביה"ס. היכן ניתן למצוא חומר על mcdd? אילו אופציות עומדות בפנינו? אילו עוד טיפולים אפשריים במקרה כזה? ומה הצפי לעתידו- מטוב ועד רע?

גם אני נתקלתי באבחנה זו לאחרונה ונמסר לי שזו תת קבוצה של PDD. PDD אלו כל ההפרעות הקשורות לאוטיזם. מעצם הגדרה זו נראה לי שזה מקביל לPDD שהרי MCDD זו הפרעה התפתחותית רבה ומורכבת. לפי דעתי שווה לך לחפש את כל מה ששיך לספקטרום האוטיזם ונא לא להיבהל! ספקטרום הפרעות האוטיסטיות הוא רחב מאד מאד ונמצאים בו גם ילדים שבהחלט יכולים להשתלב בחברה. אם הבן שלך לומד בכיתה רגילה כבר מצבו טוב. הייתי שמחה אם הבת שלי היתה במצב של הבן שלך!!!

שלום הכנסי למנוע חפוש GOOGLE והקלידי Multiple Complex Developmental Disorder תקבלי מגוון אתרים העוסקים בנושא בהצלחה עמי

ד"ר אבני תודה על הניווט לאתרים. תבורכו על האתר הזה !

במסגרת הקורס האקדמי "מבוא לפסיכולוגיה" בו אני משתתפת, עלי לכתוב עבודה בנושא אישיות מרובה. קשה מאוד למצוא ספרות עברית בנושא !!! האם ישנם ספרים/מאמרים הדנים בהפרעה באופן מקיף? תודה.

דנה שלום יש חומר רב בנושא חפשי תחת הפרעה דיסוציאטיבית או דיסוציאציה. ראי למשל http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/iden.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה שלום רב, ישנם מספר מקורות מידע שאת יכולה להשתמש בהם: ראשית, מרכז המידע של מכון הנרייטה סאלד. את יכולה להגיע לשם דרך האתר של סנונית: www.snunit.co.il, תיכנסי למאגר המידע של מדעי החברה. תוכלי למצוא שם מאמרים, ספרים ועבודות תיזה ודוקטורט. שנית, נכתבו על הנושא מאמרים בכתב העת לפסיכותרפיה "שיחות". תוכלי למצוא את כתב העת בסיפריות אקדמיות. אני משוכנעת שתוכלי לדלות משם מידע רב. שלישית, לאחרונה מוצגת בערוץ 8 סדרה על פסיכופתולוגיה, ויש שם סקירה של כל ההפרעות הנפשיות למיניהן, ובין היתר על ההפרעה הדיסוציאטיבית ועל אישיות מרובת פנים. ייתכן ותוכלי להשיג עותק על הקלטת דרך ערוצי הכבלים או משהו כזה. בהצלחה, טלי פרידמן

לא קראתי על אחד שיצא מזה יש תקווה?

מי שבאמת רוצה לצאת מזה -ייצא.

פגשתי רבים מאוד כאלה. צריך התמדה בטיפול ומוטיבציה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

בבקר תוך כדי ריצה מטורפת לעבודה גיליתי ש"אין פלאפון " לא בחדר לא בסלון. היה נדמה לי שאבדתי אותו אתמול באוטובוס. עליתי לאוטובוס בדרך לעבודה ומתוך סקרנות שאלתי את הנהג כיצד אני יכול לברר האם נמצאה האבדה . הנהג האדיב מסלי את הסלולארי האישי שלו והציע לטלפן לסלולרי שלי. ענה לי בחורציק צעיר תיכוניסט שהזדהה בשמו ושמח לעזור לי ולהחזיר לי את הפלאפון. עכשיו הולך לקבל ממנו בחזרה את הסלולארי במסגרת בו הוא מתנדב סתם רציתי להתחלק בחויה חיובית פעוטה אבל משמעותית. אגב לא יודע כיצד לתגמל את הילד. להציע לו כסף נראה לי מעליב . להודות לו בלבד לא מספק... אחשוב על משהו. יש לכם רעיונות ?

סאשה, טוב לשמוע שיש עוד אנשים הגונים בעולם! אני חושבת, שהצורך שלך לתגמל את אותו תיכוניסט מובן, אבל זה לא נחוץ. עצם המעשה מראה שמדובר בנער אחראי, שמוכן לעזור ברצון. אבל תן למצפון שלך לקבוע...

פגשתי את הנער והחזיר לי את הסלולארי סירב בתוקף ונימוס לקבל מתנה כלשהי ואף עדכן אותי ביחס לשיחות שהוא קיבל. לא להאמין !!!!!

thanks for a nice story to make all of us smile......:)))

מסתבר... וזה למרות שלעיתים נדמה לנו שכל האנשים הטובים נכחדו מהעולם... :) אני שמחה בשבילך שמצאת את האבידה, ושמחה בשביל כולנו לגלות (מחדש) שעדיין נותרו אנשים טובים...אכן, יש תקווה! :) טלי פרידמן

לפני שנה אובחנתי כסובלת מחרדה ודיכאון טופלתי בתרופה ציפרמיל+פסיכולוג, רק כעבור חצי שנה הרגשתי טוב יותר ואז נאמר לי להפסיק את הטיפול כעבור חושיים לאחר תקופה של ויכוחים עם בן הזוג הרגשתי שהכל חוזר ומאז כל מה שקורה לי אני משליכה לחרדות,פשוט לא מצליחה לחשוב בהיגיון , אני מנתחת את עצמי - האם אני שמחה, עצובה האם זה חוזר איך אטפל כי כלום לא עוזר {אני גם מטופלת ברפלקסולוגיה} וכך אני לא מצליחה לתפקד השאלה היא האים זו חרדה דיכאון - אני יודעת שאני לא חושבת בהגיון ושאם אפסיק לחשוב על זה זה יעבור אבל לא מצליחה ולכן כועסת ושונאת את עצמי-מה עושים כולם אומרים לי פשוט להפסיק לחשוב ואני לא יכולה אני משתכנעת שאני אשמה שהכל בראש ולכן תרופות לא יעזרו, חשוב להגיד שמטיבעי אני שלילית לחוצה וביקורתית כלפי עצמי לכן אני לא יודעת אם יש פתרון או שככה אני (לפני המשבר הזה שהגיע אחרי שפעת, היתי היסטרית אבל חייתי עם זה } דחוף!עוד דבר קראתי על תרופה טיבעית בשם פרע המופק מהיפרקום פרפורטום -צמח זה יכול לעזור?

נא התערבותך, בדרך כלל התיחסויותך נבונות וענייניות . לי אין מה לומר ונראה לי שאתי מאוד סובלת

אני הייתי ממליצה לך לנסות תרופה כמו פרוזאק או סרוקסט. אני סבלתי מדיכאון ומזה כשנה אני לוקחת 2 סרוקסט כל יום ושיחות עם פסיכולוגית כפעם בשבוע וכך אני מצליחה לתפקד ואפילו להנות לפעמים ולהיות שמחה. שווה לנסות . אין טעם להאשים את עצמך בכך שאת סובלת מדיכאון ומחרדות כי את ממש לא אשמה והמחשבות האלו גוררות אותך למצב גרוע יותר. כל אחד נולד עם מטען גנטי אחר. אני נולדתי עם מטען גנטי של השמנה (מאמא שלי) ושל דיכאון (של אבא שלי) ועם זה אני צריכה לחיות בצורה הכי טובה שיש, תוך שימוש בעזרה הכי גדולה שאני יכולה למצוא.בהצלחה וכל טוב וחג שמח.שיריתה.

אתי, בכל מה שקשור לטיפול תרופתי, המושג שלי שווה לאפס... כבר כמה שנים שאני לא לוקחת תרופות. אבל בכל זאת נראה לי, שאת צריכה לחזור לטיפול (לפחות פסיכולוגי בתור התחלה)... אם משהו תרם לך בעבר, למה שהוא לא יישפר את הרגשתך גם הפעם? רוב האנשים מנתחים את עצמם ברמה כזו או אחרת, אבל כשזה נעשה גורם שמפריע בחיים, צריך לטפל בזה... לנתב את זה למסלול בריא, ולא למסלול של חרדות. זה נכון, אם כולם יגידו לך להפסיק לחשוב, זה לא יעזור. רק את נמצאת במקום שלך, ואף-אחד אחר (גם אנשים עם המון רצון טוב) לא יכול להגיד לך על מה ואיך לחשוב, גם אם המחשבות מציקות. גם אם את שלילית, לחוצה וביקרותית כלפיי עצמך, אפשר לאזן את זה בצורה כזו, שתוכלי לראות את הדברים (גם השליליים) בצורה נכונה ולא עקומה, כמו שקורה לך עכשיו. לפעמים האשמה עצמית היא פתרון נוח... ז"א, את לא "רבה" עם הסביבה, וככה נשמר איזשהו שקט יחסי ולא אמיתי, כי את "ברוגז" עם עצמך... אתי, אני חושבת שאת יכולה לעזור לעצמך, את רק צריכה לתת לעצמך דחיפה קטנה ולפנות שוב לקבלת טיפול. תרגישי טוב, HERA.

אתי שלום דומה מהמכתב שאת במצוקה שתוך המצוקה שקול הדעת שלך משתבש איכשהו בהחלט יתכן שחזרה לטפול כולל טפול תרופתי תועיל היפריקום הוא למעשה תרופה המופקת מצמח למעט הילה "טבעית" הוא תרופה לכל דבר אולי מעט פחות יעילה לסכום די לבלבול פני לטפול (ויצא לי חרוז) בהצלחה עמי

ד"ק אבני שלום תודה על התשובה רציתי לדעת מהן ההשלכות של טיפול תרופתי לאחר שמפסיקים אותו והאם יכול להיות שבגלל שהפסקתי את הציפרמיל נגרם לי שיבוש ובכלל האם זה הגיוני שרק אחרי חצי שנה היו תוצאות ורק לחודשיים? האים התרופה לא התאימה לי? מה אתה ממליץ? האם יש בדיקה -סיטי מוח אולי שיכולה לבדוק האים יש צורך בתרופה זה נראה חסר אחריות שאחרי 2 דקות שיחה עם פסיכייטר אני אקח כדורים ועוע שתי שאלות קטנות -מהו הורמון הסרטונין ותפקידו מהו אופן הפעולה של התרופות וכשלקחתי תרופות הרופא שלי אמר אחרי 5 חודשים שכבר הייתי אמורה להרגיש טוב יותר וכדי שארגיש כך כדי שאפסיק עם הכדורים לכן הייתי בלחץ לסיים איתם-השאלה היא האים שימוש בכדורים מוגבל לזמן מסויים האים יש נזק בשימוש לטווח רחוק והאם כדי שמסיימים את התרופה לעבור לקחת תרופה חלשה יותר כגון פרע ורק אז להפסיק מקווה שתענה על כל שאותי- הרבות-אני פשוט מרגישה שאין לי עם מי להתייעץ היות ןגם הפסיכולוגית וגם הפסיכייטר אז לא אמרו לי הכל וחלק מהמידע שנתנו לי לא היה מדוייק

אני פורשת. לא בגלל שאני עייפה אלא בגלל שלא בא לי להסתבך עם מבקרים למינהם שטוענים שאנחנו משתלטים על הפורום. הרה... לא קיבלתי ממך שום מייל (למה..:-(((...???) איתן.. שיהיה לך לילה טוב חביבי (או חביבתי.. מה שבא לך..) הרוש... תרגישי טוב מתוקה שלי.. ו.. אני עדיין מחכה למייל... לילה טוב!

מממממממהההההההההה? (לא, אני לא כבשה) לא קיבלת מייל? מוזר... אני אשלח אותו שוב. כן. בדיוק כתבתי לאיתן, שתיכף יעשו מאיתנו קציצות בגלל כל המקום שתפסנו... אז תודה. ולילה טוב. נ.ב. ד"ש לפוך ולכלב...

גם אני מחכה למייל ממך:))) לילה טוב לך:)) ושתחיכי פה היום בערב:)) זה נר שלישי:)) @-----)---- איתן:))

שניכם מחכים למייל ממני? טוב, אז שלחתי לשניכם.

היי אני בת 25 ניפרדתי לפני מספר חודשים מחבר שעמדנו להתחתן,יצאנו 4 שנים. פשוט אני בדיכאון מאוד קשה לי ,אבל יוצאת ומכירה גברים חדשים אבל מאוד קשה לי להתאהב ,האם יש עזרה ?פשוט קשה לי מאוד .מה עושים במצב כזה? פשוט לא יכולה לצאת עם אף גבר אחר.(לא רוצה ולא נימשכת). אנא עיזרו לי מאוד קשה לי . בתודה מראש קארין.

קארין... אם אני אגיד לך, שגם אני בת 25 ושגם לי היה חבר שלוש שנים (נפרדנו לפני שנתיים פלוס) ושעמדנו להתחתן זה יעזור במשהו..? :-))) מתוקה... אני לא כל כך יודעת מה להגיד כדי לעזור לך להפסיק לכאוב ולכן אולי הפיתרון הוא לתת לכאב ולעצב לגיטימציה... אולי במקום לנסות לברוח לפגישות ודייטים עם בחורים - תנסי להיות עם עצמך לבד. להרשות לעצמך לבכות, להתאבל על הקשר שהיה ואיננו עוד, להבין שזה נגמר. כל התהליך הזה לוקח זמן וכמו שריטה אמרה פעם (וצדקה) "הזמן אינו רופא אבל הוא מביא איתו הקלה.." סבלנות. הרבה סבלנות. הימים הטובים עוד יגיעו אבל לפני כן צריך להתמודד (ולא לברוח).

קארין היקרה:) מי אמר שאת צריכה לימצוא מישהו עכשיו ומיד????? את נמצאת במצב שממש לא מתאים לקשר רציני. את צריכה קצת זמן. וכפי שנאמר בצורה נדושה ונכונה. "הזמן הוא התרופה הטובה ביותר". 4 שנים זה ממש לא מעט. את מצפה שהכל תוך חודש חודשיים יעלם???? קשר כזה זה קשר מורכב אם הרבה רגש. תחכי קצת על תסתערי על הגברים בבת אחת:))) קודם כל תשקמי את עצמך. תמצאי עבודה ואם את עובדת תעסיקי את עצמך בקורס או משהו כזה. תתני לנפש שלך להרגע מהכאב. ובמשך הזמן אחרי שתתחני מיליון פעם את מה שהיה עד שימאס לך. אז, שימאס לך . ותרגישי שאת מחפשת באמת אהבה אחרת יותר טובה יותר בונה. אז תתחילי מחדש. בחיים יש הרבה פרידות בכל מיני מצבים. ובד"כ זה לא קל זה אפילו כואב. אבל אם כל הכאב והצער. החיים ממשיכים. לשכוח אי אפשר. אבל לפנות מקום למשהו חדש טוב יותר תמיד יש. רק צריך למצוא את המקום הזה שנימצא שם בפנים. קוראים לזה "כח" ופשוט לתת לו הזדמנות. אני מקווה שעכשיו לפחות תדעי מה לעשות ומה לחפש. בכל מיקרה את תמיד יכולה לחזור ולספר מה מטריד אותך @--------)----- איתן

קארין, את יודעת, זה נראה כאילו את "מכריחה" את עצמך למצוא קשר חלופי - ומהר... עד שלא תתאוששי קצת מהמשבר הזה, לא תמצאי מישהו אחר. כי עכשיו, נראה שכל בחור רק ישמש כפיצוי, כממלא-מקום, של ה-X. אל תלחיצי את עצמך... גם ככה קשה לך. כשתהיי מוכנה לקשר חדש, את כבר תדעי את זה. את שקועה עכשיו בתוך מן "הבטחה שלא התקיימה", זה בהחלט מעוות את כושר השיפוט. מאחלת לך שתרגישי טוב, HERA.

קארין שלום אם מדובר בחבר שעימו עמדת להתחתן ובקשר משמעותי טבעי שיקח זמן להתאבל על מה שאבד. אמנם עדיין לא התחתנתם אבל זה בכל זאת סוג של גירושין. ניסיון של רבים מורה שתקופה של כשנה היא זמן ממוצע וסביר לעבור את תגובת האבל הזו. לעיתים זה מהיר יותר ולפעמים פחות, אבל שברון לב דורש את הזמן שלו, וזו אולי התרופה. ואח"כ האהבה החדשה שתגיע ואולי תהיה בשלה ונכונה יותר בשבילך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעבר פניתי לפסיכולוג למתן שרות. בני שי התאשפז במוסד לאישפוז יום עקב התקפיי חרדה. ההתקפים היו בעיקר כשהיה אמור לצאת את הבית. ימים בני ישב בבית מתקשה לצאת. הוא התלונן על סחרחורות וכאבים - הרופא אבחן כי זה התקפי פאניקה ונתן לו כדורי קסאנקס. שי חשב כי הכדורים הם אלה שגרמו לחרדות אולם הוא טעה ועקב כך השתמש בוואליומים. ובעוד סוגי סמים למיניהם. אני חושש כי הוא מעשן סמים ואף עבר לסמים כבדים. היום הוא שוב חדל מללכת למחלקה והוא יושב בבית ומתעסק במחשב באינטארנט וגם עדיין סובל מהתפרצויות זעם... מקווה כי תוכלו לעזור לי... ערב טוב אהרון משולם

שלום אהרון, אני מבחינה בכאב הרב שלך. אם בנך משתמש בסמים קלים/קשים הוא זקוק לטיפול גמילה. בן כמה הוא? לעיתים קרובות כאשר בעיות אינן מטופלות בדרך הנכונה הן מחריפות ואף גוררות אחריהן בעיות קשות פי כמה. יש מס' טיפולים יעילים למצבי חרדה, הפתרונות שכפי הנראה בנך בחר מובילות אותו לתהומות של תחושה רעה, והדרדרות בלתי נמנעת. האם בנך מעוניין להיפגש עם מטפל? מאילו חרדות הוא סובל? ספיר

אהרון שלום אני מציע שתפנה למחלקה בה מטופל בנך ותבקש פגישת ייעוץ. אין ספק שהיכרות אישית עם בנך והמשפחה חשובה כדי לתת לך עצה מועילה. המצב שאתה מתאר נשמע מדאיג וכדי לפנות מייד לעזרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה חום עכשיו?... מה שוב עוללת ...? :-))) ITS REALLY ME MY DEAREST HERA..... אני קצת חסרת שקט היום, ועכשיו במיוחד. היית מאמינה מה אני כולת עכשיו?.... שניצל עם פסטה... באחד בלילה!!!!! עכשיו את מבינה למה שאלתי את מה ששאלתי?...

גם לי יש נטייה לאכול בלילה... גם פסטה. פתאום ככה סתם נהייתי חולה. אני רק מתחילה עם זה... אני מקווה שזה לא יחמיר, כי אני שונאת את זה... באופן הגיוני - לא? אני מבינה למה שאלת את מה ששאלת, אבל התשובה שלי היתה די סתומה... לא ממש יצא לי כמו שרציתי... וחוץ מזה? מה עורר את חוסר השקט הזה?

לימודים. זו הסיבה היחידה כרגע לחוסר שקט. הכל הלך לי כל כך טוב אבל עכשיו נתקעתי (אני לא יכולה לפרט, לא כאן בכל אופן, אני אסביר לך יותר בפירוט באי מייל) ואולי אני שוב אפספס את המועד הקרוב של המבחן הממשלתי. זה גורם לי לתגובות לא רצוניות, כמו לחצים בחזה , עצבנות ונדודי שינה..... כמו שאת רואה...

מה עושים כשמרגישים שחייבים לאכול משהו , וזה לא בגלל שרעבים, אלא מתוך עצבנות או מתח..? הרבה פעמים כשאני עצבנית או מתוחה אני מוצאת את עצמי טוחנת שטויות, העיקר להעסיק את עצמי. יש ימים שזה ככה לאורך כל היום. אין לי בעיית משקל, ולכן אני לא כל כך מודאגת מהשמנה(אני שומרת על משקל די קבוע). אני שואלת, כי זה מציק לי. אני יודעת שמה שאני עושה זה לא ממש בריא. סתם להעמיס על הקיבה המסכנה שלי כמויות מיותרות. וזה יכול להיות משהו מתוק ואחרי זה משהו מלוח ואחרי זה משהו חריף וכו כו... מה זה הצורך הזה באוכל?... כאילו להשתיק משהו חסר מנוחה...? מוזר מאד...

is it realy u? הצורך באוכל מכסה על הצורך במשהו אחר... אני לא אבלבל לך את המוח בנושא ההתפתחות לפי פרויד, אבל האכילה קשורה לשלב האוראלי בהתפתחות (כל האנשים עם הראש הכחול - תסתמו!!!!!)... ותפקידה מילוי צרכים (כשהראשוני הוא, כמובן, הרעב)... בהמשך, הרבה פעמים מלמדים ילדים לקשר בין ממתק למעשה טוב (כמעט כמו כלבים...). ליהוש... יש לי חום, לכן אני מבלבלת לך ככה במוח... :-)

קודם כל חג שמח לך:))) את אומרת דברים שמתאימים ממש לחג של האוכל בשמן:))) ואת האמת. תמיד שקרובים למקרר אוכלים. תילכי ברגל איזה שעה בערב. וכבר תחסכי לך שעה של אכילה:))) רק אל תיקחי צידה לדרך:))) אם את כועסת תחשבי למה את כועסת. איזו סיבה יש לך לכעוס. חוץ מיזה. למה את צריכה לכעוס בגלל איזה מטומטם?? זה שווה את כל הקילוגרמים שאת עלולה לעלות???:))) בטוח שלא:))) @------)---- חג שמח איתן

אני מזמן כבר לא כועסת בגלל המטומטם. תודה לאל ממנו כבר נפטרתי!

אני חושבת שלפעמים הצורך באוכל בא מתוך איזהשהו שיעמום. עדי

ליהי שלום רובנו אוכלים לא רק כדי לספק את צרכינו הביולוגים בלבד אלא גם כדי להשביע צורך נפשי כלשהו. זה טבעי ואפילו קשור למנגנונים פזיולוגיים בגוף (סוכר מעורר שמחה...). המינון הנכון הוא כמובן התשובה לאכילה נכונה, אבל מה לעשות, זה לא תמיד עובד. אם האכילה מספקת צורך נפשי צריך להבין באיזה מצבים מתרחשת "האכילה הפסיכולוגית". אפשר אפילו לתעד את זה, בכל פעם שאת מתכוונת לאכול לרשום לעצמך מה את מרגישה ומה עוצמת הרעב הנפשי. העצירה וההתבוננות עשויה לעזור להפחית את הכמויות, ולאחר מכן ניתן להתבונן אחורה כמה ימים ולנתח מה קרה. מאחר ואת מספרת שאין לך בעית משקל כרגע אלא יותר מוטרדת מהתופעה, יתכן שההתבוננות העצמית תספיק. בברכה ד"ר אורן קפלן

ליהי שלום רב, בהודעתך מיד אחרי שאלתך "מה זה הצורך הזה באוכל" צמודה התשובה האישית שנתת "כאילו להשתיק משהו חסר מנוחה"... המזון שאנו אוכלים, איננו אוכלים אותו רק לשם אכילה וסיפוק צרכי הגוף. משולבים בכך גם תהליכים וצרכים נפשיים. לכן כאשר אנו נמצאים במצבים נפשיים שונים משתנים דפוסי האכילה שלנו, בהתאם לתחושות ולרגשות. זה דבר נורמטיבי, אם כי כאשר נגרמת פגיעה בגוף (בשל השמנה או הרזיה קיצונית) יש לטפל בכך ולא להזניח. בברכה, טלי פרידמן

שלום ד"ר!! הייתי רוצה לעניין אותך במה שקורה לי לאחרונה: בחצי שנה האחרונה עברתי תקופה לא קלה שבעקבותיה נכנסתי למצב שהוגדר ע"י פסיכיאטר כדכאון אך אני מנתח את זה יותר בילבול מאשר דיכאון. קצת יותר פירוט: אני חש כאילו אני כל הזמן לא בעניינים, ושאני ממש ממש אבל ממש מבולבל ולא סתם מבולבל על משהו ספציפי אלא בכלל אני לא מפוקס לא מרוכז ,נמצא במצב של מן סחרחורת מסויימת שקשה לי לתאר אותה,אני מקווה מאוד שתוכל להבין. שאלתי היא: למרות שאני לא בוכה וישן לא רע וגם אוכל בצורה סדירה,האם בכל זאת המצב של הבלבול הרב ואי פיקוס שאני חש אלו הם תסמינים של דכאון שעובר שלי כרגע? אני מבקש שתענה לי מנסיון אם נתקלת בעבר במצב מוזר שכזה? אני מאוד רוצה לשלוט בזה אבל מרגיש אזלת יד כי בכל פעם שאני נלחם בהרגשה אני נכשל מחדש.הגעתי למצב שמרוב שאני מבולבל ולא מפוקס חשבתי שיש לי בעיית ראיה והלכתי בעקבות חשד זה לרופא עיניים שאמר לי שהכל בסדר!!!! מה בעצם קורה לי? הפסיכיאטר שלי נתן לי לטפל בתרופה טבעית שנקראת:היפריקום ובמקביל לכך גם רדיולה וקומפלקס של וויטמין B ו- C כי לטענתו וויטמין B אחראי בין השאר על דכאון. שוב פעם וסליחה שאני חוצפן,פשוט אני רוצה מאוד לקבל תשובה מה קורה איתי בדיוק והכי חשוב האם אני לא חריג??????!!!!! בתודה מראש,ארנון

ארנון שלום צר לי אם אתה רוצה חוותדעת אין מנוס מבדיקה - יתכן מאד שאתה סובל ממצב של חרדה עם או בלי דכאון ואם כך קרוב לודאי שמצב יחלוף בסופו של דבר יתכן והתופועת קשורות לדברים שעוברים עליך לאחרונה עצתי - אם אינך בטוח בדעת הפסיכאטר שלך אתה יכוללפנותלעוד פסיכאטר לחוות דעת נוספת בהצלחה עמי

שלום! רציתי לשאול אותכם שאלה... אני עושה עבודה חקר בנושא האנורקסיה והקשר בינה לבין פרסום טלויזיוני.. מה דעתכם? האם יש קשר? או אין? האם קראתם מאמר? ראיתם אתר בנושא? נא ליצור איתי קשר בפורום, אפשר גם באימייל. תודה, לי. נ.ב: חג שמח !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לי שלום ישנה טענה שהשימוש בדוגמניות רזות במיוחד בפרסומות ובתוכניות בידור למיניהן הן אחת הסיבות להתפתחות הפרעות אכילה בתקופתנו. בעבר היפה היה נחשב שמן, כי אנשים רזים היו עניים. במאה האחרונה התפתח פולחן הגוף הרזה ובהחלט סביר שהתרבות יצרה הגברה של הפרעות האכילה. השפעות תרבותיות יכולות להשפיע על דברים רבים. לדוגמא, בתקופתו של פרויד בוינה השמרנית היו הרבה שיתוקים הסטריים, תופעה שכמעט איננה קיימת כיום. אין ספק שתוכלי למצוא כתבות בעניין. עשי חיפוש בכל מאגר כתבות ומאמרים ובוודאי תמצאי שלל רב. בברכה ד"ר אורן קפלן

לי שלום רב, ישנם מאמרים בנושא במאגרי מידע אקדמיים שונים, וכמו כן על גבי רשת האינטרנט. אגב, איזה סוג של מחקר זה? בהצלחה, טלי פרידמן

כמה דברים: 1. חיפשתי באינטרנט..ואני לא ממש מוצאת. ניסיתי לחפש בכל מנועי החיפוש תחת כותרות שונות.. אני בטוחה שיש על הנושא כתבות רבות.. אני רק לא יודעת איכן למצוא אותם.. יש למישהו אולי אתר מסויים, או "כותרת" שיש לשים במנועי החיפוש שתעזור לי למצוא..? 2. כעיקרון, העבודה הזאת היא עבודת חקר רגילה, אני יכולתי לבחור את הנושא ומכיוון שאני מתקשרת לאנורקסיה, מסיבות שונות, בחרתי לעסוק בנושא זה. אין ספק שיש קשר בין שני הדברים, אני רק צריכה הוכחות ומידע.. ממקורות שונים.. ספרים\אנטרנט\עיתונים וכולי... לי.

המפגש בין הצעיר הישראלי לבין המסגרת הצבאית יוצר אינטראקציה יחודית. הצעיר,בדרך כלל בגיל ההתבגרות המאוחרת (18-21) שרוי בעיצומו של תהליך חיפוש וגיבוש זהות,על הבטיו הביופסיכוסוציאלים. הוא מתחבט בפרידות הקשות ממגוון האוביקטים של עולם הילדות ונאבק על האוטונומיה שלו בתחום הקונפליקט המתמשך שבין תלות ועצמאות. תקופת גיל ההתבגרות נקטעת בצורה כפויה וחדה על ידי הגיוס לצבא.המסגרת הצבאית מכתיבה תשובות משלה למגוון הבעיות בהן מתחבט הצעיר. היא כופה עליו פרידות ומסגרות חדשות,מאפשרות לו עצמאות ואוטונומיה מסוימת במחיר הטמעות ותלות ראשונית,ודורשת קבלה של מרכיבי זהות בין כדרישה ערכית אידאולוגית או כנובעת מאופי השרות. כל זאת בצורה רבת עוצמה ובילתי מתפשרת. מפגש ייחודי כזה עלול להביא למצבי משבר שונים ומגוונים. בעיות הזהות: א. אידאולוגיה רשמית מול "אידאולוגית נעורים" : השרות הצבאי בישראל נוצק במסגרת ערכית קיומית: " צבא ההגנה לישראל". עם זאת ברמה הקונקרטית, מתורגמת האידאולוגיה הצבאית לשפה רישמית משלה,בצורה כופה ומוכתבת, והדבר קשה במיוחד לצעיר התוהה ומתחבט באשר לסוגיות ערכיות, ואשר עלול לנטות לעימות עם כל אידאולוגיה רישמית המוכתבת מלמעלה,ומעבר לעימות המהותי,נוטה לווכחנות לשמה ולשימוש בולט בשפה וז'רגון של בני גילו. השרות בצבא כערך קיומי,המצדיק את הוויתור על החופש האישי למען שרות העם והמדינה, מופנם אצל מירב הצעירים הישראלים. צעירים אלה לא יחוו את השרות הצבאי כאובדן מוחלט של חרותם ויוכלו גם להסתגל ולצמוח במסגרת הצבאית. צעירים אחרים לעומתם,המשוללים קבלה והפנמה ערכית כזו,עלולים לחוש תסכול רב עקב התחושה שחירותם נשללה והדבר יפריע מאוד ליכולת הסתגלות הצבאית. ב. אנונימיות מול שמירה על ייחוד אישי : המסגרת הצבאית דורשת הטמעות ואנונימיות של הפרטים השונים. ביטויים קונקרטיים לכך הם ההופעה האחירה במדים ונשיאת אמצעי זיהוי כמו דיסקית ופנקס חוגר. הזיהוי אם כן הינן על ידי מספר אחד בתוך רצף עצום של מספרים דומים. המתבגר בתקופה זו נוטה דווקא להבליט את ייחודו כחלק מעיצוב זהותו. נטיה זו עשויה להתבטא על ידי לבוש ייחודי,תספורת מתחוחכמת,סידור מיוחד של פינת מגוריו וכד, הגיוס לצבא כחלק ממעבר חד, מבטא קונפליקט זה בכל עוצמתו,כאשר הצעיר מעבר בחטף מעולמו המוכר בו מולו ניסה להגדיר עצמו ובתוך זמן קצר ניטלים ממנו סממני ייחודו והוא הופך לחייל מן השורה. מעבר זה עלול להיות קשה ומאיים ולהביא למשברים בדרגות חומרה שונות. בז'רגון הצבאי מוכר המונח " הלם בקו"ם "המתאר חייל נבוך, מבולבל ובוהה שאינו מסוגל למצוא את מקומו במסגרת חדשה. ואשר לנערות, עוד לפני זמו קצר טיפחו את הופעתן הנשית והנה משגויסו נכפית עליהן הופעה חיילית המטשטשת את הדימוי הנשי שכה שקדו עליו. הקונפליקט המתואר בין המסגרת הצבאית והדימוי הנשי מודש ביתר שאת בשלבי השרות הראשונים בטירונות,כשהנערה נדרשת להתאמן ב"חיילות" המזוהה באופן ברור עם מקצוע גברי. כל זאת על רקע המעבר החד והניתוק מהחממה הביתי,עם דרישות והקשיים הפיזיים,עלול להביא למצבי משבר שונים. ג. חוסר פרטים מול טריטוריאליות:מגורים,מקלחות,שרותים וחדרי אוכל משותפים מאפיינים את חיי הצבא ומביאים לפלישה אינטנסיבית ומתמדת לתחום הפרט, בתקופה בה מתרכז מאבקו של המתבגר לטריטוירה משלו,לפינה או לחדר בשליטתו המסודרים כראות עיני ולאפשרות לנעול את חדרו או את חדר הרחצה. החשיפה. לקבוצה מתקיימת בכל הרמות ואים אפשרות להמנע ממנה. היא מאיימת במיוחד על צעירים רגישים ומופנמים המתקשים להסתגל לחיי החברה. הקבוצה מזהה במהירות את המתקשה להסתגל והחלש. כחלש הוא הופך מוקד להשלכת החולשות של כולם, נושא ללעג ולבוז ועלול להקלע למצוקה נפשית קשה. ( הערת המעתיק: לגולשים הצעירים הרגישים והמופנמים אל תתרגשו מהכתוב זו אופציה אחת מיני רבות ,לעתים דווקא החשיפה הכפויה למצב חברתי מעורר גיוס כוחות חבוים המאפשרים גדילה והתפתחות רגשית וחברתית ) ד. לגיטימציה לתקפנות מול חרדה מאיבוד שליטה: הצבא ברמה הערכית ומעשית נותן לגיטימציה לתוקפנות ואף דורש שימוש בה בצורה המוחשית ביותר: בקרב מגע,בשימוש בנשק וכד'. הלגיטימציה לביטוי תוקפנות עלולה לעורר חרדה ניכרת מאיבוד שליטה על דחפים תוקפניים בהם מועסק הצעיר המתבגר בצורה אינטנסיבית. השימוש בכלי נשק מעורר בצורה בוטה וישירה שאלות זהות מהותיות: מי אני כפוגע כהורג? ויחד עם זאת ממחיש את החרדה מהאפשרות לפגיעה עצמית לנכות ואף למוות.

סאשה נראה שאתה זקוק לאשפוז פסיכיאטרי . יש לך אובססיה לצטט מאמרים. היום יש בשוק תרופות נגד הפרעה אובססיבית.

בקשר לשאלתך, אני בת 25, רווקה. את אומרת, שלא ברור לך, מה החפירה בעבר תועיל לך, ובכן.... גם אני לא ידעתי. וגם את לא תדעי עד שלא תנסי. מאידך, אם את חושבת שאת לא מספיק חזקה כדי לעשות את זה אולי זה לא הזמן. האם את בטיפול? ובת כמה את? אני מצרפת לך מאמר בנושאhttp://www.macom.org.il/whydig.asp

היי להיה תודה על תגובותיך. אני בת 33 לא חוויתי התעללות פיזית ממשית בחיי אך חוויתי התעללות נפשית שמלווה את חיי ברור לי שחוויתי בילדות יצרו אצלי מחסומים פגעו ברוח השימחה ובהערכה העצמית שלי אך לא ברור לי מה החפירה ההצגה של הדברים בפני הפסיכולוגית לאן זה יוביל מה זה יתן בכל אופן אני מודה לך על התגובה.

שלום, אני נוטלת ואלפורל 200 מ"ג ליום כשבוע. האם התרופה מרדימה? כמה זמן לוקח עד שהתרופה אמורה להשפיע? מתי אפשר לעלות ל400 מ"ג ליום? האם צריך להפסיק בהדרגה? האם ידועות תופעות לוואי? התרופה עוזרת לי עד כה אולי בגלל תכונות מרגיעות... לצערי אין לי פסיכיאטר שיכול לענות על שאלות אלו... תודה, אסילום.

אסילום שלום זו תרופה שעלייך לקחת אך ורק תחת פקוח פסיכיאטרי יש צרוך במעקב אחר רמות בדם ולטטר את מנון התרופה בהתאם אנא פני בהקדם לפסיכיאטר שיטפל בך בברכה עמי

חברתה של אמי נפטרה לפני שנה וחצי והיא מעוניינת היום לתרום את כל בגדיה לצדקה אולם שתינו לא מכירות ארגוני צדקה באיזור הצפון (חיפה והקריות). האם ידוע לכם להיכן ניתן לתרום את הבגדים?

תנסי לברר בויצ"ו.

אנסטסיה שלום רב, כל ארגון או עמותה יישמחו לקבל את הבגדים המשומשים שברשותכם, וישנם כאלו רבים: מרכזי קשישים, בתי חולים פסיכיאטריים (יש ליד חיפה), נעמ"ת, ויצ"ו, הוסטלים של חסרי ישע (מפגרים/חולי נפש/נכים וכו'), חב"ד, ארגונים למען משפחות נזקקות וכו'. כל הכבוד על הנכונות ורוח ההתרמה, יישר כוח! טלי פרידמן

יכול להיות שהגוף שלי פשוט עמיד לתרופות (כלומר לא מושפע מהן)? יש דבר כזה?

מינרווה, קראתי מחקר, שהתפרסם לפני שלוש-ארבע שנים, שנטען בו, שרבע מהאוכלוסיה (המטופלת) לא מגיבה לתרופות... גם אני בזמנו חשבתי שאני שייכת לרבע הזה... מאז יש תרופות חדשות, ככה שאני לא יודעת אם המחקר עדיין תקף.

גם הגוף שלי לא מגיב ......................לבלונדניות

מינרווה שלום א . יתכן אך ספק ב. ספק מכל מקום אם אכן יש צורך בתרופה הייתי ממשיך לנסות ולמצוא מה מתאים בהצלחה עמי

שלום לכולם. מקווה שזהו הפורום המתאים לשאלתי: אני בחודש השביעי להריוני הראשון. (אני בת 35). מדובר בהריון רצוי ביותר, גם על ידי וגם על ידי בעלי, שמאוד תומך בי - מכל החינות. עד לפני שבועיים חשתי מצויין מכל - הן פיזית והן רגשית, ואפילו מאוזנת יותר מבחינה רגשית מאשר בתקופות שלפני ההריון. בשבועיים האחרונים (ובעיקר בימים האחרונים) אני חשה מאוד פגיעה, מאוד רגישה, נוטה למצבי רוח, בכי - לא תמיד עם סיבה הגיונית. חשוב לי לציין כי אני בחורה רגשית למדי שדי לוקחת את החיים ללב. דווקא בהריון חשתי מאוזנת הרבה יותר מתמיד. כמו כן, עולים גם החששות כעת, האם אהיה אמא טובה, האם אספק לתינוקת סביבה טובה, תומכת וכו' וכו'. אודה להתייחסותכם

למיקי שלום. הריון הינו תקופה מרגשת ומסעירה. מדובר בשינוי הגדול ביותר בחיים, שאין דבר המשתווה לו. במקביל קורים שינויים בגוף- חלקם הורמונאליים וחלקם חיצוניים. כדרכם של שינויים- וודאי גם זה מערב בתוכו חששות מעצם השינוי ומן התפקיד החדש ההולך ונרקם. כבר בהריון אנו נקשרות אל התינוק הנישא ברחמנו- מדמיינות כיצד יראה, אילו תכונות אופי יהיו לו- וכיצד יהיו יחסיו עימנו. האם יהיו דומים או שונים מיחסינו עם הורינו, האם נעשה את אותן טעויות שהם עשו עימנו? האם נדע לאהוב אותו, לשמור עליו ולדאוג לבטחונו כראוי? אלו רגשות מאוד טבעיים ואפשר לומר גם אוניברסאליים. חשוב לתת להם מקום. טבעי שאת חרדה מן המעבר החד, מן הלידה ומהפיכתך לאם. אין הדבר מעיד על חוסר איזון או רגישות יתר. דברי על כך עם האנשים הקרובים אלייך, עם אמהות אחרות- ותראי כמה תמיכה תקבלי. ואם תזדקקי למנה מתוגברת- אנחנו פה גם עבורך. ספרי לנו כיצד עובר ההריון, שתפי במחשבותייך- ולאחר הלידה נשמח לשמוע על תחילת החיים של תינוקך ועל הפיכתך לאמא. בהצלחה. רוית.

האם נכון שפרוזק ושאר תרופות מהסוג הזה גורמות להשמנה ולירידה בדחף המיני?

פרוזאק ותרופות נוספות מאותן משפחות בכללן: סרוקסט, גורמות לתופעות לואי שונות. אני נוטלת סרוקסט במשך שבועיים ובן השאר אני חווה נדודי-שינה, יובש בפה וירידה בדחף המיני. לאחר התייעצות נאמר לי שזה קורה בשלב ההתחלתי של נטילת התרופה. אם זה ימשיך אז ברור מאליו שהתרופה תוחלף. המטרה איננה להחליף רעה חולה על חשבון תענוג כמו סקס. על כל פנים לחרדות קלות ומתונות מומלץ לקרוא את הספר: חרדה - הטיפול האלטרנטיבי ע"י ד"ר הרולד בלומפילד. פרוזאק ידועה כגורמת תופעות לואי רבות, נא להיות ערני לכל שינוי והעיקר להקשיב לעצמך ולא רק לרופאים. בהצלחה, נעה חן.

קישורים עם מידע: http://www.infomed.co.il/questions/q_042701_2.htm http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=202 http://www.cfs.co.il/articlescdc.html http://www.doctors.co.il/search/ התקבל ע"י שרון אדלר , מנהלת פורום מידענות רפואית

XX שלום לא בהכרח מכל מקום יש לנוסת למצוא תרופה שלא יהיו לה השפעות שליליות על האדם הספצפי שכן על כל אחד ההשפעה שונה עמי

בנוגע לשאלתי מה8/12 לגבי בולמיה. האם קיימים מרכזים ( לא לנוער) המטפלים בבעיה ולא כוללים אשפוז / הפניה ? אשמח לדעת פירוט לגבי מקומות כאלו באזור המרכז. תודה.

שלום רב, ישנם מרכזים כאלו: האחד בהוד השרון ונקרא "נופית" שניהולו של ד"ר אינספקטור. השני בקיבוץ נען (ליד רחובות) ונקרא "שחף" בניהולה של ד"ר גולן. את הטלפונים תוכלי להשיג דרך בזק. בהצלחה, טלי פרידמן

הטלפון של מרכז " שחף " הוא 08- 9357035 . מרכז מצויין להפרעות אכילה , אבל גם מאוד יקר .

היי אני מקווה שאני בפורום הנכון.. אם לא עז תגידו לי לאיזה פורום ליפנות הבעיה שלי היא שיש לי גזים בבטן מה לעשות???

אופיר יה בבון חזור לוואלה . בפורום הזה אתה כבר שרוף

בוא תמלא לי את הסיפולוקס:))))

אופיר - מה קרה? לדפנה ולחבר'ה בוואלה נמאס ממך? אז למה אתה מעניש אותנו?

אני חייבת להפרד ממכם ולטוס לנסות לישון כי אני צריכה לקום ב 7.00 לעבודה . אז מחר כולם נדליק נרות חנוכה לילה טוב

לילה טוב. עדי

יונת אומנם אני לא מכיר את בעלך. ויש לי המון סבלנות. ובנים אף פעם לא יבינו בנות ובנות לא יבינו בנים:))) אבל. יש הבדל בין זה לבין להבין הרעבה עצמית. הייתי עוד איך שהוא מבין אם את מנסה להתנקם במישהו ועושה לו או לה משהו רע. אבל לפגוע בעצמך?????? יש מישהו ששווה את זה??????? מצטער אני לא חושב ככה. אם כל ההבנה. אולי אצלי משהו לא בסדר. אבל את זה באמת אני לא מצליח להבין. אולי אצלי משהו לא בסדר. בכל מיקרה חג שמח:)) @------)---- ותיזכרי זה מצוה לשמוח:)) לאכול סופגניות ולביבות ולהדליק נרות ולשיר עד שירד גשם:))) איתן

לאיתן החביב ! ! ! - - - אתמול לא יכולתי להיכנס לפורום ובכלל להגיע למחשב , אבל היום נכנסתי וראיתי שהגבת למה שכתבתי לכם .אז הסבר קצר : בהרעבה או באנורקסיה או בכלל הפרעות אכילה לוקות ב 95 % בנות ובעיקר מגילאי העשרה + וישנן גם בחורות בגילאים שונים [ תלוי באופי והנפש של אותה הבחורה ] שסובלות מהפרעות אכילה . אני לא באה להתנקם באף אחד בהרעבה וזה לא מתוך נקם , זאת פשוט מחלה שהיא ביטוי לבעיות ומצוקות נפשיות שלי . וכמו שכבר נכתב הרבה פעמים שהלחץ החברתי היום שהמראה הרזה הוא המקובל והמייצג והמצליח והמוערך בכל מקום שכף רגלנו דורכת , והשמן דחוי , מרחמים עליו לא מתקבל כיפה ורצוי בחברה ואפילו בקבלה למקומות עבודה . האם ראית פעם בעיתון " לאשה " כתבות של אנשים שמנים שהם לא בנושא " הרזיה " ? רק תמונות של רזות וחתיכות שזה מראה לנו קוו ההסתכלות היום .וזה מה שרק יכול להוסיף לבחורה שלוקה בהפרעות אכילה . אני מקווה שהצלחתי להסביר לך איך מגיעים להפרעות אכילה . רק שתדע הלחץ החברתי הוא מישני בלבד קודם כל הבעיה הנפשית התנהגותית של אותה בחורה חולה במקרה שלנו זאת אני. אתה בטח זוכר שהייתי לפני יומים מאוד עצובה בפורום וכתבת לי שאת חנוכה אני צריכה לחגוג והכל לישכוח אז אתמול כך עשיתי הכנתי לביבות למשפחתי והדלקנו נרות חנוכה שרנו ועשינו שמח ------- אתה יודע מה זה עשה לי קצת יותר טוב והשכיח את העצב , [ קצת ] איתן שיהיה לכולנו חג - - - שמח - - - איתן תאמין לי אצלך הכל בסדר אם אתה לא מצליח להבין אותי כי אדם בריא לא יכול להבין את המחלה הזו אז תירגע אצלך הכל בסדר .

אני חייבת להפרד ממכם ולטוס לנסות לישון כי אני צריכה לקום ב 7.00 לעבודה . אז מחר כולם נדליק נרות חנוכה לילה טוב

יום חדש... מה איתך היום? מיישמת את העצה של איתן, ומחייכת קצת?

הרה היי - - - אתמול אפילו לא יכולתי להיכנס לרגע למחשב כי בני משפחתי עשו עליו תורות מי אחרי מי והם מאוד אנטי הפורום שחס וחלילה אני לא אחשף ושלא אחשוף את צרותי לרבים ומה זה נותן לי .כך שלא רציתי לשמוע זלזול ודחיות והייתי עוד לפני כן כמו שאומרים " על הקנטים ," אבל ביקשו שנעשה ערב חנוכה ושאני יעשה להם לביבות אז היכנתי לביבות הדלקנו נרות והיתה אוירה של חנוכה . אז ניזכרתי באיתן שאמר לשים את העצב בצד ולשמוח .בכל זאת כנראה ניכר עלי שאני לא ממש כולי בתוך השמחה כי בעלי העיר לי ושאל : מה לא בסדר לך את ניראת מוטרדת ועניתי לו שהכל בסדר , הוא ראה שאני משקרת . כי אני לא אוהבת לשתף אותו בריגעי העצב והדיכאון שלי . זה פרטי שלי ואף אחד לא יכול להבין אותי. זה גורם לו להתרחק ממני . היום הבטחתי להם לעשות שוב לביבות לבקשתם ותחנוניהם אז כמובן שאני צריכה לשחק אותה שמחה ונחמדה ואולי ממשחק זה יהפך גם לשמחה אמיתית . - - - - אז שיהיה לך , לאיתן , לליהי , לעדי . ולכל חברי הפורום - - - - - - - - - - - ------------------------ חג שמח ---------- .

חג חנוכה שמח ומאושר לכולם:)) הלואי ויהיה נס גדול פה. וכולם יהיו מאושרים ושהבעיה היחידה תיהיה מתי להתחיל את שעון החורף או הקיץ:))) אני מאחל לכולם שלווה. וכח להתמודד אם קשיי החיים. ובכל מיקרה LET IT BE:)) בהמון אהבה לכולם @-------)----- איתן

איתן, שיהיה לך חג שמח. שלא תשרוף את הבית עם החנוכיה... שלא תתלכלך מהריבה של הסופגניה... ו... שלחתי לך מייל בחזרה... שלא יגידו שהפורום זה לא המקום לכל הדברים האלה...!

המיל לא הגיע אני אומנם לא אשרוף את הבית:))) אבל אני אשמח להתלכלך מהריבה של הסופגניה:)))) אמי אפתה לביבה לי לביבה מעופרת יצוקה לביבה מעופרת יצוקה:))) יודעים אתם לכבוד מה יודעים אתם לכבוד מה??? לכבוד האינתיפדה:)))) @-------)---- איתן:)))

חג שמח וכמה שיותר שקט. מעדי

צודקת... הלוואי וזה באמת יהיה ככה... שלפחות תהיינה סיבות לחגוג.

והנה הסיפור: פעם אחת הזמין בסרבאי אורח ליטאי לביתו בחנוכה. בעלת הבית הכינה לביבות מטוגנות בחמאה, כהלכות הבסרבאים,והאורח הליטאי,שריח הלביבות עורר בו את התיאבון לאכילה,רצה להראות את כוחו בתורה. נטל לביבה אחת ואמר: אחת אני נוטל כנגד הקדוש- ברוך-הוא, שהוא יחידו של העולם. חזר ונטל שתי לביבות ואמר:שתים אני נוטל כנגד שני לוחות הברית. חזר ונטל שלוש ואמר:שלוש אני נוטל כנגד שלושה אבות. חזר ונטל ארבע ואמר: ארבע אני נוטל כנגד ארבע אימהות. הלביבות ערבו לחיכו,ותיאבונו הלך וגבר עם האכילה. חזר ונטל בבבת אחת שתים עשרה לביבות, הכניסן בקערתו ואמר: שתים עשרה אני נוטל כנגד שנים עשר שבטים. ראה בעל הבית, כי תאבונו של אורחו הליטאי גדול מידי, ועוד ידו נטויה לקחת ולקחת. הזדרז ואמר לאשתו: שרה, מהרי לסלק את הקערה מעל השולחן. חושש אני,כי אורחנו הנכבד יטול עכשיו כנגד שישים ריבוא מישראל... וזה הסוף:)))) בקיצור עלינו להזמין את הבחור הליטאי לטפל בבולמיה שלו בפורם. ושיפסיק אם החרטה הזה:))) חג שמח:))) @------------)----- איתן

i just wanted to join u all and say- HAPPY HANUCA!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! it is great to read your things here and smile................... have a geat holll day!!!!!!!! love u all anat

תודה! את חוגגת את חנוכה? כבר הדלקת נרות? שרת שירים לחג?

שלום אני משתמשת בסרוקסט כבר יותר משלושה שבועות נגד חרדה חברתית, חוץ מזה שהסרוקסט חיסל כליל את חיי המין שלי (ואני חיה עם בן זוג), אך הבנתי שזו תופעה ידועה, אני שמה לב שלראשונה בחיי אני מאוד אלימה, אני כל הזמן מחפשת להכאיב ולהכות את בן-זוגי, ובלי סיבה, אפילו צורך סתם לאחוז בחפצים בכח, לפעמים לנשוך. למישהו ידוע משהו בנושא? מעולם לא הייתי אלימה, לא חייתי ואני לא חיה בסביבה אלימה, וללא ספק האלימות לא נובעת מעצבנות או כעס. אשמח אם למישהו יש מידע בנושא (הפסיכיאטר שלי פשוט נורא מפחיד אותי ואני מפחדת להתקשר אליו, הוא בטח שונא אותי..., אולי בעצם יש לי פראנויה ולא חרדה חברתית). ולעניין אחר: בן זוגי מעוניין לדעת על פלואנקסול (הוא נוטל תרופה זו נגד דכאון 9 מ"ג ליום): 1. הוא נוטל את התרופה כבר 3 שנים והיא עדיין פוגעת לו בזכרון, בדחף המיני (אך לא בתפקוד), גורמת לבחילות ולהפרעות בראייה. יש לציין כי לא היו לו בעיות מסוג זה לפני כן. האם יתכן כי אלו הן תופעות לוואי שלא נעלמות? 3. הפגיעה בזכרון ובראייה היא נזק בלתי הפיך? 4. האם יכולה להווצר פגיעה בתפקוד הכבד? בתודה, נועה

נועה שלום סרוקסט עלול לגרום לדחפים אלימים אם זה קשה שוה לעלות במנון התרופה לאט יותר או להחליפה לגבי בן זוגך שישקול החלפת התרופה לשניכם - אנא מצאו פסיכאטר שתוכלו לדבר עמו בברכה עמי

ברצוני לשאול האם מישהו ניתקל בתרופה רמרון והאם יש לה תופעת לואי קשות? בתודה על התשובה המהירה

סכנה!!!!!!!!!!!!!!!! לרמרון יש תופעה שלפחות לי היתה איומה - לקחתי רמרון, ולא הצלחתי להתעורר במשך יומיים. זה היה כמו להיות יומיים בתוך איזה ענן. בעצם... אולי יש כמה שיאהבו את זה, אבל בכל-אופן אי-אפשר לתפקד כשלוקחים רמרון.

רמרון בהחלט גורם לשינה מרובה ולתאבון מוגבר אבל ככל שעובר יותר זמן מתרגלים אליו והתופעות לוואי הופכות להיות פחות דומננטיות...

אני לוקח רמרון כבר כמה חודשים ומאוד מרוצה. אני מרגיש טוב, רגוע, סוף סוף ישן טוב בלילה, ויחסית בלי תופעות לוואי. לפי מה שהבנתי מהרופא שלי, מדובר בתרופה טובה, שלא ממכרת ושיחסית יש לה פחות תופעות לוואי. לפני הטיפול הרופא הכין אותי שאני יכול להיות קצת עייף בשלושה ימים הראשונים - אבל אני לא הרגשתי שום דבר כזה. בכל אופן לדעתי כדאי לך לנסות! בהצלחה.

כשיושנת בלילה אני תמיד חולמת , מבחנתי לא רע לחלום . אבל מה שמדאיג אותי שרוב חלומתי מפחדים . בע"ח שמטרדים אותי כמו- חתולים, נחשים , כלבים... . או אנשים שמתים בחלום . או אנשים שמרבצים לי . מה לדעתך הסיבות לחלמות מפחידות כאלה ?

שלום רב, אם תלכי בכיוון של פשר החלומות הפרוידיאני - את אמורה להגיע לתובנות אודות חרדותייך. זהו הכיוון, בהתאם לתכנים שמסרת. אבל, לידיעתך: למרות הפופולריות של מונח "פשר החלומות", המחקר בנושא הניב לאורך השנים ממצאים ממש ממש לא תקפים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום לכם, כיצד אפשר לעשות מנוי על המגזין "חברה ורווחה"?

אנסטסיה שלום. אינני יודעת את הכתובת של המגזין- אבל בטוח לא בעיה לברר- פני לאיגוד העו"סים בהסתדרות והם יוכלו לענות לך ולהפנותך. עד כמה שידוע לי אין מגבלה על מנוי רק לאנשי מקצוע. בברכה. רוית.

תודה רבה. יש לך במקרה את הטלפון שלהם באיזור חיפה?

אישתי עזבה עם הילדים לחו"ל ונשארתי לבד עם עצמי וארבע קירות. כבר לא ילד, שם לעצמי גבולות כדי לא לעשות שטויות. הגיל מכרסם בי ופוגע בכל חחלקה טובה. אולי אוכל לשקם את עצמי למצוא נפש תאומה מחדש או אולי נדונתי לבדידות ( מי יודע ) לא מחפש פורקן של רגע, גם לא מחפש להתחבר לבחורות צעירות אלא למצוא אהבה בוגרת. לא רואה את עצמי מחפש בת זוג במדורים לפנוים\פנויות, או מחפש להחלץ להבדידות בדרך סנטטית אחרת. המצב ממש מביך... האם משהו\י מזדהה עם מצבי , מכיר מצב דומה אצל מכר ? יכול הציע עצה בריאה ?

מצבך מוכר להרבה אנשים. הפיתרון - פשוט להגיד וקשה לעשות. GO OUT THERE תפגוש אנשים!! ומה רע במדורי פנויים פנויות? שם אפילו יש לך הזדמנות לסנן פניות ולבחור מה מתאים לך. כשתצא - תזכור שאתה יוצא לכיף. תתחיל לחיות. תאהב את עצמך. תחשוב טוב טוב מה אתה הכי רוצה לעשות ולך על זה. החיים נועדו לאנשים שיודעים לחיות אותם טוב. דיכאון הוא כמו גלגל ענק - רד ממנו. אם תמשיך להסתובב זה יעשה לך רק רע. ובינתיים אפשר לשלוח רק חיוכים ואהבה. זה הכי טוב שיש

תודה רבה צודק\ת , צריך אכן לנצל את הרגעים היפים שבחיינו ולהפיק את המיטב מהם. באמת ען טעם לשקוע ברחמים עצמיים.

שלום רב, לא סיפרת על נסיבות הפרידה, ויש להניח שמשהו בדמות "הפקת לקחים" - יוכל לסייע לך בתהליך הגיבוש של זוגיות חדשה. הוועצות מקצועית מאד מסייעת לדבר הזה. ולעניין הצעד הבא: אין שום רע בלהעזר במדורי פנויים/ות, או מקומות מפגש כאלו. זו שיטת מפגש עניינית, וכמו בכל דבר אחר - צריך קודם לבדוק ולרחרח האם המיקום והאווירה מתאימים לך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי, אני יכולה להזדהות עם חלק ממה שכתבת. מצאתי את הנפש התאומה שלי אבל היא לא רוצה אותה, הבינה שאינה אוהבת אותי. זה כואב. קשה לחשוב על "לחפש" נפש תאומה אחרת. מזויף משהו. ספיר.

1. יכול להיות שתרופות לא ישפיעו בגלל תת-משקל? 2. יכול להיות שתרופות (לוסטרל וסרוקסט) יגרמו להזעה לילית?

הזעות זה אופייני

כן וכן עמי

בתי היום בת 6 לפני כשנתים כנראה כמו שאומרים גילתה את פות כמו שרבים אמרו לי "זה טבעי זה יעבור לא להתייחס..." וכך גם התנהגתי אבל לפני כחצי שנה בגגנת בגן חובה העירה את תשומת לבי שבתי מאוננת בצורה אגרסיבית ומרובה יכולה לעשות פעילות מסוימת ובסיומה או רגע לפני להפסיק את הכל ולאונן,ואז התחלתי לעשות מעקב וראיתי לא פעם או פעמיים סיום את בתי מאוננת יש לומר שלא עשתה זאת בסלון,אלא בחדרה על השטיח או במיטתה גם לפני השינה וגם לא לפעמיים בחדר משחקים מול הטלויזיה לאחר שיחה עם פסיכולוגית הוחלט לצרף אותה לחוג מיוחד לתמיכה ריגושית ומאחר והפסיכולוגית טענה שזה יעזור לה וכך נעשה היום בתי בכיתה א' המורה יודעת על מה שקורה ואומרת שהיא לא נתקלה במצב זה עם בתי בכיתה ואבל אני עדיין יכולה לראות את בתי מאוננת שוב בחדרה או בחדר המשחקים בפומבי או בסלון לידי או ליד בעלי בתי לא מאוננת אני אובדת עצות לא יודעת אולי אני עשיתי או עושה או בעלי משהו לא בסדר בתי היא ילדה שניה אמצעית בתי הבכור בן 9 בני הקט בן 3 אני חושבת שאנחנו משפחה נורמלית עם כעסים וצעקות מריבות שיש בבית רגיל בביתנו אין מרביצים אבל יש עונשים כגון: ריתוק לחדר לאותו יום,או אין ללכת לחברים או שחברים יגיעו למס' ימים נתתי כמה שאני חושבת מידע על משפחתי ועל בתי בכדי שאולי מישהו שיכול לעזור יידע כמה שיותר אם חסר עוד מידע אנא ידעו אותי תודה למי שייענה לי ויעזור לי סופי

לסופי שלום. אינני מבינה בדיוק למה את מתכוונת בוננות "אגרסיבית"? סכה"כ נשמע כי ביתך שומרת על הגבולות- מענגת את עצמה בחדרה- בפרטיות ולא ליד כולם. האין זה כך? אינני בטוחה שאני מבינה את הבעיתיות. בבקשה נסי להסביר יותר. תודה. רוית.

אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך בתי מאוננת בכל מצב נכון אנני רואה אות העושה זאת בנוכחתי אבל לפעמים בני הבכור צועק לי מחדר המשחקים "אמא, שני נוגעת בפות" ואז אני מבקשת בתקוה שזאת צורה נכונה שני מספיק לא יפה לנגוע בנוכחות אנשים שוב אולי עקב שיחות שהיו לנו עם הפסיכולוגית לבד או לחוד הילדה הבינה משהו שלא היתה צריכה להבין אני אומרת זאת מכיון שפעם ניסתי לדבר עימה כמו שהפסיכולוגית אמרה והילדה נסרה כלפי הנושא הזה עימי או אולי שאלותי לא היו במקום פשוט רוצה לדעת מה מניע אותה לאונן אם יש לה איזה חוסר במשהו גשמי רגשי שהיא מקבלת מהאוננות אני יודעת שכל ילד והתנהגותו וגידלתו לא יכולה להיות דומה לילד אחר אבל אצל בני הבכור תקופת האוננות היתה ממש יותר קצרה אולי אני טועה במחשבותיי מקווה לתשובה *אגריסביות -היא ממש נהיית אדומה,והאוננות בתכיפות מוגברת למרות הכל. סופי

שלום הרה אני קוראה לאחרונה , מתוך עניין אישי , את הבעיות המתפרסמות בפורום זה, הכוללות גם הרבה מתגובותיך... עושה רושם שמדובר במי שיודע, ויש לו מה לאמר , וכל זאת עם הרבה שכל וטקט. אני סקרנית לדעת- האם יש לך השכלה פורמלית בנושאים הקשורים לפורום זה? לי אישית יש בעיה מסויימת הקשורה בפחד לנהוג בדרכים בין עירוניות, בעייה שלשמחתי הולכת ומאבדת מעוצמתה, עם הזמן, ובזכות העבודה העצמית שאני מצליחה לעשות לפני, ובזמן הנהיגה.....בשל הבעיה הנ"ל הגעתי לפורום, ויצא לי להתקל בשמך ובהיותך כה מעורבת.. מצאתי לנכון להחמיא לך,, למרות שאני רק "משתתפת סמוייה", - כי אני נהנית לקרוא את עצותיך, תגובותיך ,והאכפתיות הבלתי נגמרת שלך . למען האמת, גם אני אשה (בוגרת) שאכפת לה, וששמחה להיות לעזר, אך אינני מעיזה להביע דעה כי נראה היה לי שאנשים המשטחים בעיותיהם בפורום, מעוניינים לקבל סיוע מאנשי מקצוע או ממי שבאמת למוד ניסיון, האם אני טועה?? המשיכי בדרכך. זה נהדר!!! בברכה אסתי

אסתי, תודה רבה. לא, אין לי השכלה פורמלית בתחום, רק ניסיון מצטבר מהחיים (אגב, אני "רק" בת 23, ככה שצברתי הרבה ניסיון ביחס לשנות חיים). גם אני מוצאת את עצמי חסרת תשובות מול דברים מסויימים שעולים פה, ואז אני מעדיפה פשוט "לשתוק", או לחשוב על הדברים ולהגיב מאוחר יותר. אין לי ספק, שכתבתי פה גם הרבה "שטויות" (הווה אומר דברים לא נכונים, או אפילו פוגעים) - אני באמת משתדלת להימנע מזה, וכשצריך - מתנצלת. לפעמים אני מגיעה עם מטען כבד משל עצמי, ואז יש דברים שנראים לי חסרי פרופורציות... ברור לי, שכל אחד שמעלה פה שאלה/בעיה, סובל באותו רגע (או תקופה) בצורה איומה, ולכן אני בוחרת שלא לכתוב כלום, עד יעבור זעם :-) חשוב שיהיו לפורום גם "משתתפים סמויים" כהגדרתך, משום שיש כאלה שנעזרים בדברים שכותבים אחרים, וזה יותר טוב מכלום... מה גם, שבסופו של דבר, כולם מוצאים את הרגע להיכנס לקצת "פעילות" פה. לגבי הבעיה שלך - התייעצת עם איש מקצוע, או שאת מסתדרת בכוחות עצמך? מה בעצם מעסיק אותך בזמן הנהיגה? חשש מאיבוד שליטה על הרכב? נהגים פרועים אחרים? וכמו שאני מרבה לכתוב פה לאחרים - את התשובות את לא חייבת לי, אלא רק לעצמך. לפעמים, כשמתחילים לחפש את התשובות, זה כבר מרגיע טיפה. פתאום הפסיביות הופכת לאקטיביות (גם אם מינימלית), זו לא התחושה של "הכל קורה לי - אין לי שליטה על הארועים". אני מזמינה אותך (וכולם מסכימים איתי) לכתוב מה שבא לך, למי שבא לך ובזמן שמתאים לך. ושוב תודה, HERA.

אני רוצה לדעת למה אנשים אוהבים לראות סרטים מפחידים? מה זה עושה להם? והאם זה טוב?אני מבקשת חוות דעת ממוחה . תודה .

אז תעברי לסרטי םםםםם מצויריםםםםם

שלום רב, בסרטים מפחידים מסוג סרטי ג'יימס בונד נוצרת הזדהות עם הגיבור, ואח"כ תחושת ניצחון או גדלות, כמוהו בסרט. זו הרחבת החזה בגאווה של "עשינו את זה". בסרטי אימה, כמו דרקולה, יש תהליך של כניסה מרצון למצב פחד מקפיא, מה שמאפשר אחר כך תחושת שיחרור והקלה די ממסטלת. התהליך הזה, בגירסה התרפויטית שלו, מאפשר שליטה על מצבי חרדה באמצעות הרפייה שרירית. בסרטי מתח בלשיים, מוצא עצמו הצופה בפאזל מסקרן - ובהתמודדות כייפית נגד השעון: מתי, ובאיזה שלב של הסרט, הוא זיהה את הרוצח האמיתי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם את משבר גיל ה- 40 עוברים גם נשים וגם גברים האם יש סימפטומים מוגדרים למשבר זה, שאלתי מתייחסת בעיקר לגברים.

בשנות הארבעים בחייו ,הגבר נכנס לתקופה שיכולה להביא למימוש ציפיותיו כשם שהיא יכולה להיות כרוכה באכזבות. לסביבה הרגשית המיידית של הגבר יש השפעה רבה על רמת ציפיותיו או על דרך קבלת כשלונותיו. סביבה זו יכולה להיות מקור לתמיכה חיובית או לביקורת שלילית. בשביל האשה זה גיל שבו היא מנסה לשלב את האמהות עם מקצוע ותחביב. תקופת נוכחותה ההכרכית בבית מצטמצמת ומאפשרת להפנות משאבים לנושאים שמחוץ לבית. תקופה זו עלולה ,לעתים,להביא למשברים קלים באיזון המשפחתי,אך הם חולפים בדרך כלל,עם בניית שווי משקל משפחתי חדש. ההתיחסות אל ההורים משתנה בגיל זה. יחסי התלות שהיו בעבר,משתנים בגיל זה ליחסים של הדדיות. כל זוג מגבש מסגרת חינוכית משפחתית עצמאית,המשלבת בדרך כלל ערכים והרגלים מבית ההורים עם עמדות עכשוויות עצמאיות. הצרכים הכלכליים והמשפחתיים לוקחים בחשבון לא רק את העתיד הזוג אלא גם את חינוך הילדים ועתידם. החל מגיל 45 ואילך מופיע, בשלב מסוים, גיל המעבר אצל האישה הנובעת מסיבות הורמונליות,יכולות להתלוות תופעות נשפיות.אופן ההתמודדות האשה עם גיל המעבר תלוי במספר גורמים כגון: הזדהותה המינית עם הנשיות, המקום שזהות זו תפסה עד גיל זה בחייה, חשיבות ההריונות והפוריותבחברה שבה היא חיה, העידון שיצרה עד גיל זה על ידי רכישת מעמד מקצועי או חברתי,דעות ואמונות הרווחות בסביבתה המיידית באשר לתופעות גיל המעבר.

תגיד לי, סאשה, חוץ מלצטט כל מיני מאמרים, ספרים וכו' - אתה יודע לתת עצות אמיתיות? למה שפשוט לא תציין פה מראה מקום, ואנשים ימצאו את מה שכתוב לבד?

לא התכוונתי להרגיז או לתפוס מקום. הערכתי שהציטוטים יהיו בעלי ערך כלשהו למשתתפי הפורום. זו היתה כל כוונתי. למי שמצא עניין חסכתי את היפוש היות ומדובר במקומות שמחוץ לפורום. אם הדבר מפריע פשוט אמנע מלצטט לא שערתי שאפריע . בברכה סאשה

סאשה בוקר טוב אין כל סיבה שתפסיק לצתת כתבות שנראות לך רלוונטיות לנושא שאתה מרגיש שאתה יכול לתרום לו מידיעותיך או הבאת ציטוטים ממקומות אחרים . - אז מה אם מישהו נותן הארה על כך . בפורום זה יש אדם בשם "אור " והוא מביא המון חומר מכל מיני מחקרים או כתבות או פורומים ולמרות שלפעמים ארוך מאוד -- תמיד -- מעניין ולעיניין וגם זה נותן מידע מיקצועי שלא כל אחד יכול להגיע אליו או יש לו זמן . החומר שהבאת היה מעניין ולעיניין . אין סיבה שתתקפל אם מישהו העיר הערה מיותרת . תמשיך לתרום לפורום . זה 10 . ----------------------------------

סאשה שלום אכן ציטוטך עזרו לי , תמשיך לספק לנו חומר גם אם הוא "רק ציטטוטים" ולך מיקי 1 אתה לא חייב לקרא את מה שמגישים לך , אתה יכול לחפשששששששש! ושוב תודה סאשה

שלום רב, התבוננות בעצמך בתקופת "אמצע החיים" הינה משותפת לשני המינים. עם הרבה הכללה, וכדי לתת משפט מסכם אחד, אומר כי: ניתן לצפות שהגברים יהיו עסוקים בעריכת "מאזן תקופתי" אודות המיניות והקריירה, והנשים אודות הזוגיות/מיניות וההגשמה העצמית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם נטילת Seroxat עלולה להתנגש ולגרום נזק נוסף למעשני מריחואנה וכו'??

א ברור שלום הנח היסוד היא שאתה לוקח מריחואנה סרוקסט היא הבעיה לא ברור למה מריחואנה לא ברור למה סרוקסט מכל מקום לפחות לגבי דכאון וחרדה מריחואנה עלולה להיות פתרון למספר שעות עם החרפה לאורך זמן בעצמת ההפרעה ממנה אתה סובל לתשומת לבך בהצלחה עמי

ד"ר אבני, אני מודה לך מאוד על תשובתך, הנחת היסוד שלך נכונה, אך אני נמצא בתקופה מאוד ראשונית של התנסות עם הסם כך שאין לי קושי לסיים התנסות זו. הפסיכיאטר שמטפל בי רשם לי סרוקסט לאחר שאיבחן אצלי סוג של חרדה שגורמת לי לחצים ואי נוחות, שרב הפעמים לא נגרמים מסיבה ברורה, לכן אני מטופל גם אצל פסיכולוג. הפסיכיאטר לא יודע על ההתנסות שלי עם הסם ולכן הרגשתי צורך לברר את העניין. אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לאיכות התרופה עצמה ורמת התאמתה למקרה שלי, וליחס של כמות הסם העלול להשפיע על הטיפול.

כן !!!! מאוד !!!!!!!! עשה לי רע נורא רק בגלל גוינט קטן !!!!!!! NEVER AGAIN~

קטע מועתק לעיון הגולשים הנתונים בחרדה: יש להפריד בין החרדה כסמפטום,המצויה בכל הספקטרום הרחב של ההפרעות הפסיכיאטריות לבין החרדה כתיסמונת או כנברוזת החרדה. החרדה דומה לפחד, בייחוד במלווים הסומטים שלה, אך היא שונה מהפחד בשתי בחינות חשובות : ראשית,בהיותה סמפטום נברוטי היא מהווה תגובה נפשית לסכנה פנימית,דהיינו לדחף יצרי פנימי,לאו דווקא לסכנה חיצונית ושנית, יש לה איכות של פחד חזק וחסר פשר. החולה בחרדה אינו יודע ממה הוא פוחד ואינו יכול לברוח מהסכנה שאינה ידועה לו. החרדה כסמפטום מהווה גורם מרכזי בנברוזת החרדה,אך היא מופיעה גם כנברוזה הפובית,היא מלווה שכיחה בנברוזת הכפייה, היא נפוצה בין חולים הסובלים מדכאון. החרדה יכולה להופיע או בצורה חריפה בהתקפי חרדה, או בצורה כרונית במתח מתמשך וציפיה לאסון מתקרב או בצורה מעורבת : התקפי חרדה חריפים וחרדה מסוימת גם בין ההתקפים. גילויי החרדה או הפאניקה הם סומטיים-אוביקטיביים וחוייתיים-סוביקטיביים כאחד. הסמפטומים האוטונומיים הפיזיים הם : מתח שרירים מוגבר טכיקרדיה,עלייה בלחץ הדם,הסמקה,הזעה ,שלשול ותכיפות בהטלת שתן. נוסף לכך יש נשימות עמוקות ומהירות,לפעמים כאבים בחזה והרגשת קוצר וחוסר נשימה עד כדי מחנק. גרד בידיים וברגליים,גלי קור וחום וחולשה. התופעות המוטוריות הן: צמרמורת,רעידה ואי שקט פסיכומוטורי. מבחינה סובייקטיבית יש לעתים קרובות הרגשת סחרחורת,אי יציבות בגוף,קשיי ריכוז עד כדי בילבול,הרגשה של פחד גדול מסכנה לא מוגדרת שבבירור מתגלה כפחד מאובדן שפיות הדעת או מאיבוד שליטה עצמית. מצבים ממושכים יותר של חרדה יש מתח שרירים מוגבר, לחץ בחזה או בברום הבטן,תחושת מלאות בבטן מלווה בשיהוקים וגיהוקים,באבים בעורף,בגב וכאבי ראש חזקים, נטיה לשילשול או לעצירות. טיפול: טיפול על ידי תרופות הרגעה טיפול תמיכתי מרגע טיפול על ידי הרפיה מודרכת,היפנוזה, מדיטציה. טיפול התנהגותי פסיכוטרפיה דינמית של תובנה,אפשר בטיפול אינדיבידואלי או בטיפול קבוצתי או משפחתי. פסיכוטרפיה בשיטת גשטלט. אישית סובל \סבלתי מכל הסמפטומיםנ ( לא כולם ביחד) וקיבלתי את כל הטיפוליים המתוארים.החרדה לא נעלמה אבל יכול לשלוט . זהן המסר שרציתי להעביר למישמעוניין.

הסתייגות: להמנע עד כמה שניתן מליטול בנזודיאזפינים לטווח ארוך.

סרוקסט זה בונזיביאיד ? מה הסכנה ?

at: www.panicdisorder.up.co.il

הייתי מעוניינת בתשובתו של אחד המומחים. מהן הסכנות הבריאותיות בבולמיה? האם יש סיכוי להפרעה בזכרון? קראתי ששיעור התמותה מבולמיה כ- 10% - 15% , אם הנתונים הללו נכונים ממה התמותה? אני שואלת את כל הנ"ל מכיוון שאני חולה כבר 10 שנים ולא מצאתי פתרון. מאד מעוניינת לדעת לגבי ההשלכות הבריאותיות מכיוון שאני לא מרגישה חולה פיזית. אם יש סיכויי תמותה מישהו מוכן להסביר לי כמה זמן נשאר לי? ומתי אני אתחיל להתפרק?

שלום רב לבולמית, הנזקים הנגרמים מבולימיה ממושכת הם רבים, ובאים לידי ביטוי אצל כל אדם בצורה שונה וברמת חומרה אחרת. באפו עקרוני יש נזק לכל מערכות הגוף, השיניים, הקיבה, הלב, המערכת החיסונית ועוד. לא ניתן לקבוע את רמת הנזק, ככל הידוע לי, כיון שמדובר בנזקים פנימיים בעיקר, מתמשכים שאינם באים לרוב בצורה אקוטית. זאת בדיוק הבעיה בבולימיה. בניגוד לאנורקסיה, שם ההפרעה והפגיעה הגופנית בולטת לעין, הבולימיה היא מחלה הנסתרת מן העין, ולמרות זאת היא עושה בגוף שמות. אבל לא רור לי מדוע הרמת הידיים הזו, והמחשבה על מתי גופך יתפרק... נשמע שאיבדת את התקווה שאת יכולה לצאת מזה, וחבל. אין לי מושג מה ניסית לעשות עד היום, אבל מה שלא ניסית, טרם ניסית הכל. אל תרימי ידיים. אפשר לצאת ולהחלים מבולימיה. באמת. אם ת רוצה שאעזור לך לבחון את האפשרויות הקיימות...רק תגידי. שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום, אני בן 23, ויש לי בעיה. כאשר אני מדבר עם בחורות ומתחיל איתן בקשר, אני נעשה אובססיבי אליהן, וזה גורם לבחורה להיתנתק ממני. מה עלי לעשות בנדון.

אז אל תיהיה אובססיבי... תיהיה נחמד...עדין... תיהיה גבר...תשפיל את עצמיך תוריד את הזבל תעשה כלים...כביסה תלך למכולת תלך לדואר תשלם ..מים טלפון חשמל תעשה ספו"נגה תגהץ...ותקפל את הכביסה תנקה את האבק ובסוף היום בערב...כבר לא תיהיה אובססיבי אבל תרגיש סמרטוטיבי.......!!!! מה אתה אומר???

אליעזר שלום קודם כל אתה צריך להבין מדוע אתה נעשה אובססיבי כלפיהן. אם תבין את המקור אפשר יהיה לחשוב מה באמת לעשות. האם אתה מבין מה קורה לך בקשרים? בברכה ד"ר אורן קפלן

המייל ששלחת לי יצא כולו בג'יבריש! איזה מעצבן...!....... תשלחי שוב :-(

נו אז תלחצי על תצוגה קידוד....ותנסי ויזואל או משהו אחר ואז יהיה בסדר

יופי נחמה..... אתה לא חושב שניסיתי את זה....???

ליהי יקירתי! ויוי לא תהיה מספר ימים באינטרנט כיוון שהמחשב שלה בתיקון. אז נחכה לה בסבלנות!!! שלך מיקי

תודה! :-)))

מתוקה שלי... מה שלומך היום?.... אין איזה מסיבת יום הולדת או משהו כזה...? :-)) אני התארחתי אתמול אצל חברות, היה אחלה וחזרתי רק בבוקר הביתה... אז בגלל זה קצת נעלמתי.. אבל עכשיו אני פה.... אז... תני איזה סימן או אות חיים שאני אדע שאת פה... :-))))

אני עדיין חיה, ואפילו מגיעה לכאן לפעמים... :-) דווקא הוזמנו לארוחת צהריים, אבל ההורים שלי פטרו אותנו מזה, ונסעו לבד... איזה הורים נהדרים... :-) אז ניקית קצת את הראש אתמול? מעולה! שבת הבאה אני אנקה את הראש... יש איזושהי תערוכת כלבים, ואני נוסעת לשם... תאמיני לי, בשבילי זה ניקוי ראש מצויין.

אני בטוחה שזה יעשה לך טוב. קצת להתאוור ואם זה עם יצורים מקסימים כמו כלבים אז בכלל.... המממ.... תגידי.. אז מה הפסדתי בזמן שלא הייתי פה?... משהו מעניין?...

יש לי חברה שאני מאד אוהב ואעשה הכל בשבילה. לפני 7 שנים היא נאנסה בידי בן דודה וחברו, פעמיים. לאחרונה היא החלה לסבול מסיוטים חוזרים והיא מתעוררת בלילה רועדת ובוכה. אני מחבק אותה ומנס לגרום לה להרגיש בטוחה (מדליק את האור, אומר לה שהם לא כאן ושלעולם לא יפגעו בה שוב וכד'). לפעמים אנחנו אפילו מדברים על החלום או על מה שהיה ועל איך היא מרגישה אבל לא תמיד היא נרגעת מהר. לפעמים היא ממשיכה לרעוד כל הלילה ולפעמים אפילו מקיאה מרוב פחד. לאחרונה היא החלה טיפול פסיכולוגי אבל אני עדיין רוצה לדעת מה עוד אני יכול לעשות כדי לעזור לה. אני לא יכול לסבול את זה שהיא סובלת כל כך ולאחרונה אני מתמלא ברגשות של נקמה.

רובי, כל מה שאתה יכול לעשות זה להיות שם בשבילה!!!!!! עדי

רובי, רגשות הנקמה שלך ברורים, פגעו במישהי שיקרה לך - אבל לא יועיל לאף-אחד אם תממש אותם... ובנוגע לחברתך: טוב שהיא החלה לקבל טיפול, יש דברים שיושבים בפנים ומזיקים בנוכחות שלהם. עכשיו היא תוכל, לאט-לאט, להשתחרר מעט מהטראומה - למרות שאי-אפשר להיפטר ממנה לגמרי. כל מה שאתה צריך זו המון- המון סבלנות, מכיוון שמדובר בתהליך ארוך ומייגע. ייתכן ותהיינה פעמים, שהיא תתפרץ עליך - תזכור שהיא לא רואה אותך באותו רגע, אלא את השד הפרטי שלה.

רובי שלום חוסר האונים שאתה מרגיש אל מול הסבל של חברתך מובן ואני לא יודע אם ניתן להקל עליו באופן מיידי. טוב שחברתך פנתה לטיפול, חשוב שתהיה עבורה כפי שאתה ותעזור לה ברגעים הקשים. התהליך עלול להיות ארוך כיוון שזכרונות טראומטיים נחרטים בצורה חזקה מאוד בזיכרון וקשה להפתר מהם. הם משפיעים על תחומי חיים רבים ולכן דרוש תהליך כדי להתגבר. כאמור, טוב שהיא פנתה לטיפול וכעת אתה יכול ללוות אותה בתהליך. במידה ויתעוררו אצלך תחושות ושאלות נוספות אתה מוזמן לכתוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

עצוב ומזעזע.

עצם העובדה שחברתך מסוגלת לדבר אתך על הנושא הכאוב שהיא חוותה ונשענת עלייך כשהיא זקוקה לך והעובדה שאתה כל-כך רוצה לעזור לה ומבין אותה - כבר אומר הכל. העזרה שלך יחד עם הטיפול המקצועי זה המתכון הנכון לסיוע. אני חייבת לסיים באימרה נדושה אבל הכרחית כאן - חבל שהחלק הנבזי של העולם מתגלה דווקא לאנשים הטובים שבינינו.

אני מטופל באפקסור למעלה משנה!!, בעקבות אלרגיה שמתבטאת בפריחה ניתן לי "לורסטין" ושכחתי לציין בפני הרופא שאני מטופל באפקסור,,ושאלתי האם ניתן להשתמש בלורסטין שהוא ממש "ההיסטמינים,, ללא חשש?? תודה // פז //

פז שלום על פניו אין בעיה עם זאת תאלץ להוועץ ברופאך שמכיר אותך האם אתה בטוח שרק "שכחת" לציין זאת בהצלחה עמי

ליהי אשמח עם תשתפי אותי עד כמה באמת החפירה בהיסטוריה עזרה לך עד לאן חופרים איזה גבולות סמים לזה והאם זה לא משתלט ואת נכנסת למקום של רחמים עצמיים תודה

טוב... אני אנסה . אני מקווה שאצליח להעביר לך פחות או יותר את העניין... נתחיל מזה ,שאת צריכה למצוא פסיכולוג\ית טוב\ה שתהיה לך כימיה מעולה איתו\ה ומאד חשוב- אמון. שתרגישי שאת יכולה לסמוך עליה ולהגיד לה הכל מהכל בלי לפחד מהתגובה. אם יש בסיס כזה, רק הזמן יגיד, מתי את תוכלי להתחיל לגעת בהיסטוריה שלך כילדה, בחוויות קשות ומכאיבות ובטראומות שהדחקת. לי זה לקח יותר משבעה חודשים להתחיל לדבר על זה, שיהיה לי את האומץ לגעת "שם". ההתעסקות גרמה לי כאב בל יתואר. יעידו על כך חבריי פה בפורום שעברו איתי ימים ולילות ארוכים של בכי, של עצב תהומי וכן.. גם רחמים עצמיים כמו למה זה הגיע לי וכו... אני זוכרת כמעט לפרוטרוט איך היה לי רע ועצוב כי זה היה ממש לא מזמן, משהו כמו לפני חודש. את יכולה להקיש את השם שלי ולדפדף אחורה , ולקרוא את כל התחושות שלי אז. זה היה ממש עצוב. אני לא אגיד לך שתוך חודש שכחתי הכל, או הבנתי הכל, או קיבלתי הכל ושאין יותר עצב או כאב. יש. יש המון!. יש לי עוד המון לגעת בנושא, כמו שכבר אמרתי ואני אומרת לך שוב- רק לפני חודשיים התחלתי לטפל בעבר. אני הולכת בקצב שלי, הוא לפעמים איטי ולפעמים מהיר. הוא משתנה בהתאם להרגשה. אני היום במצב לא כל כך מוגדר ולא ממש ברור לי. אני מרגישה חזקה מאד. חזקה כמו שלא הרגשתי אי פעם. יותר רגועה ויותר מקבלת. אבל!..... אל תטעי.... אני לא משלה את עצמי שפתרתי את כל הבעיות. להיפך! אני הולכת בגישה של: עכשיו אני חזקה, תודה לאל. ובגלל שאני חזקה- אני יכולה לחטט עוד יותר עמוק בפצעים. בכאבים ההם, הישנים, המודחקים. אני לא פוחדת לעשות את זה משום שאני מרגישה שיש לי את הכוח. כוח שלא היה לי לפני חצי שנה או יותר, כשרק התחלתי את הטיפול. אז- לא הייתי מוכנה לדבר כמעט על שום דבר שהיה קשור להוריי או לילדותי. "אז" (לפני שמונה חודשים בערך) הייתי בן אדם מת. חייתי אבל לא ידעתי בשביל מה. הרגשתי מבולבלת. טועה. מגששת בחשיכה לשווא. מחפשת אחרי תשובות מאנשים שמעולם לא הגיעו ונמשכת למקומות ולאנשים שגרמו לי הרבה כאב. כאב שהיה מאד דומה לכאב שהגשתי בילדותי. מיכל (זהו שמך\כינוייך, נכון..?)- אני עדיין בפנים. בתוך התהליך ולכן אני לא במצב של לתת לך "עצות בדיעבד". אני יודעת להגיד לך- שעם כל החוזק שאני מזהה בעצמי , יחד איתו, אני עדיין מכילה המון כעס. המון זעם. וכן יש עדיין אזורים מאד כואבים, פצועים , מדממים שאני נחושה בדעתי לפתוח אותם על מנת לנקות את האיזורים החולים שבנפשי. רק לפני כמה ימים הפנה אותי חבר מפורום שכן לאתר שעוסק בהתעללות. כשהתחלתי לקרוא שם איזו כתבה, מצאתי את עצמי רועדת מפחד. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם כל התחושות שהכתבה העלתה לי- עד שהחלטתי שאני אדחה את קריאת הכתבת במלואה קרוב למועד הטיפול או שאולי אביא אותה איתי לפגישה. עוד לא החלטתי. בכל אופן, מאז לא התקרבתי לאתר "ההוא"... את מבינה.. יקרה? הדרך ארוכה היא ורבה. רצופה היא מכשולים רבים. אבל, אני כל כך יכולה להרגיש את השינוי שחל בי לטובה, שאני מאחלת לכל אהוביי את ההרגשה שלי. והכל מתחיל - בצעד הראשון- בלהרים טלפון ולהתחיל טיפול פסיכולוגי. מילים לא יוכלו לתאר את גודל הסיפוק שלי ! אני רק יכולה להגיד דבר אחד- מ ת נ ה !

לגבי הגבולות.... את שמה גבולות בלי שבכלל תהיי מודעת לזה.... יגיע יום, יכול להיות שייקח לו זמן להגיע ויכול להיות שלא... אבל יגיע יום, שאת תגידי היום אני מרחיקה קצת את גדר הגבול ומרשה לעצמי ללכת עוד כמה צעדים קדימה, ו... נראה מה יקרה... את לא יכולה לשלוט ברגשות שיעלו לך. זה משימה בלתי אפשרית, שכן, רגש זה לא שכל. אין בו הגיון. לכן, את צריכה להרגיש שאת מוכנה לקבל את התחושות וההרגשות שיעלו בך, גם אם זה הולך להיות מייסר מאד. ולמה זה טוב שיש פסיכולוג? כי זה מישהו שנותן לך כלים (לא מודעים) להתמודד. בדמיון שלך, ברוח את יודעת שיש לך תמיכה. ואת לא חייבת להתמודד עם הכל לבד( אני אפילו חושבת שזה ממש לא מומלץ).

לליהי תודה על תוגבתך לא ברור לי עדיין האם החפירה בעבר למשל תסביר לי למה אני מרגישה כה בודדה שנים החפירה בעבר לא נראה לי שתסביר למה אני עדיין לא מוצאת חתן החפירה לטעמי תוביל אותי לדכאון עמוק דיכאון שכבר הייתי בו. נ.ב בת כמה את

"פתאום נגמרו לי החיים" - נועה ברק ורוני ברגר בעקבות גל פיגועי הטרור האחרונים, נחשפים אנשים רבים למצבים קיצוניים של איום על חייהם ועל חיי יקיריהם. ההחלמה מאירוע כזה אינה מסתיימת במחלקות בתי החולים. ד"ר נועה ברק וד"ר רוני ברגר, מהמרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, מתארים את ההתמודדות הנפשית הקשה והארוכה עם הטראומה שערו בנפשכם כי ברגע זה בו אתם מעיינים בכתבה, פולש טרוריסט לביתכם, ומתחיל לרסס את הבית בכדורים מטווח קצר. סגרו את עיניכם ונסו לדמיין תמונה איומה זו. מה אתם חשים בגוף? מה המחשבה הראשונה שעולה במוחכם? איזה רגש עולה ומבצבץ? קרוב לודאי שאם נכנסתם לתרגיל דמיוני זה, התחלתם לחוש בדופק מואץ, נשימה מהירה, מתח שרירי, צמרמורת וזיעה קרה. מבחינה רגשית, אתם עלולים להגיב בהלם, חרדה, פחד, צער רב, כעס או חוסר אונים. יתכן ותחושו בלבול, קושי בחשיבה, או חשיבה שתראה מוזרה בעינכם. אם האירוע היה מתרחש, חס וחלילה, סביר להניח כי היו חלים בכם גם שינויים התנהגותיים, כגון שינוי בדפוסי התנהגות קבועים, נסיגה חברתית, קושי בקבלת החלטות וכיוצא בזה. כמה ימים לאחר האירוע, יתכן שתראו לפתע תמונות מן האירוע (פלשבק), ויעלו בכם מחשבות טורדניות הקשורות בו. אולי אף תתקשו בשינה ותחלמו חלומות בלהה, תהיו עצבניים ובלתי מרוכזים ותחושו התקפי זעם, פאניקה או בכי. יתכן שתמצאו את עצמכם בוהים בחלל. אוקי, אתם נורמלים לחלוטין. כל הסימנים הללו מאפיינים תגובות לחץ קיצוניות, האופייניות למרבית האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי, אם כי לא לכולם. תגובות אלו אינן עקביות והן יכולות להתהפך כהרף עין. הן עלולות להימשך מספר ימים או אפילו כחודש, ואז להיעלם לחלוטין. לעיתים הן נשארות לאורך זמן רב יותר ומתחילות להתגבש לתסמונת פוסט טראומטית. מכבש האיום בכלי התקשורת נהוג להשתמש במונח טראומה לעיתים קרובות, גם אם אין מדובר בשימוש מדויק במונח. במדורי הספורט לדוגמא, נראה לעיתים את הכותרת הבאה: "עשרות אלפי אוהדים בטראומה לאחר ההפסד הצורב". טראומה? מהפסד צורב? זה נשמע נפלא, אבל ממש לא נכון מבחינת ההגדרה המקצועית. אם לא די בכך, הרי כל אחד ואחת מאתנו, לא ישכחו לפחות פגישה עיוורת אחת במהלך חייהם הרומנטיים שהייתה עבורם "טראומטית". וכך אנו רואים שהשימוש במונח טראומה הפך לשגור ויומיומי בקרב הציבור, וזה אולי הרגע להבהיר מהי טראומה. מקור המונח טראומה במילה היוונית טראמוס, שפירושה פצע שנגרם באופן פתאומי. בהקשר הפסיכולוגי, מדובר בפצע נפשי. התופעה של תגובה נפשית טראומטית היא אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית (פרויד בנה את הפסיכואנליזה סביב המושג של 'טראומת ילדות'). עם זאת, ההכרה בתסמונת הפוסט טראומטית וקטלוגה הרשמי כהפרעה נפשית באה רק בשנות ה70-, בעקבות מלחמת וייטנאם. חלק מהחיילים האמריקאים שנלחמו בוייטנאם סבלו מהתסמונת הזו, ותבעו הכרה בכך על מנת לקבל פיצוי וטיפול על פגיעתם הנפשית. גם בישראל זכתה הבעיה של נפגעי תגובת קרב (טראומה על רקע צבאי) להכרה לאחר מלחמת לבנון, למרות שהתופעה הייתה ידועה זמן רב קודם לכן. אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית הגדירה לראשונה את התסמונת הפוסט טראומטית כ"תגובה חריפה, שבאה כתוצאה מאירוע בלתי רגיל, ומתבטאת בפחד, חוסר אונים ותחושת אימה, הקשורים לאיום על החיים או על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם או הקרובים לו". ככל שהאיום מתמשך וככל שעוצמתו גדלה, כך גוברת הסכנה לפיתוח התגובה הטראומטית. אירועים טראומטיים יכולים להיות אישיים, כגון תאונת דרכים, ניצול מיני, אונס או רצח; או ציבוריים, כגון פיגועים, רעידת אדמה, שריפה, הצפה, או מלחמה. נהוג גם להבחין בין טראומה 'פשוטה', הנגרמת בעיקר בבגרות ולרוב מאירוע חד-פעמי (כגון פיגוע), לבין טראומה 'מורכבת', שהיא טראומה ממושכת בילדות (כגון ניצול מיני). איום ממושך, במיוחד אם הוא מתרחש בתקופת הילדות או מלווה בתחושה ממושכת של חוסר תקווה, כמו במחנות ההשמדה, עלול לגרום לשינויים קשים במבנה האישיות של האדם ולהפרעות אישיותיות, כגון הפרעת אישיות גבולית או הפרעת אישיות מרובה. הטראומה בעיני המתבונן אנשי בריאות הנפש, העוסקים באבחון הפסיכיאטרי, נוטים כיום שלא להדגיש את היותו של האירוע הטראומטי בלתי רגיל, או 'חריג', הן בשל היותן של טראומות דבר שבשגרה, והן בשל העובדה כי לא חייב להיות קונצנזוס לגבי חריגותו של האירוע. למרות שישנם אירועים עליהם יש הסכמה שהם אירועים טראומטיים עבור מרבית הציבור (למשל מוות פתאומי או רצח של ילד), התפיסה של אירוע כטראומטי היא חוויה אישית של הנחשף. למשל, אובדן של חיית מחמד, כמו כלב, יכולה להיות אירוע לא נעים עבור אדם אחד, בעוד שעבור אדם אחר, למשל אדם ערירי שהכלב הוא כל עולמו, זוהי טראומה קשה מנשוא. דוגמא אחרת לכך היא מטופל שהגיב בצורה טראומטית קשה וממושכת לפליטת כדור מנשקו בעת תרגיל שדה בשעת לילה. למרות שלא נגרם נזק לאיש, אי הודאות לגבי תוצאות הפליטה, שנמשכה כחמש דקות, די היה בה כדי להביא לתוצאות נפשיות קשות ביותר. במקרה זה, התברר כי אותה חוויה "יושבת" על חוויות לא מעובדות קשות הרבה יותר, שהן למעשה הגורם לתסמונת הפוסט טראומטית. למרות שיש דמיון רב בין התגובות לאירועים טראומטיים שונים, נט"ל, המרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, רואה בטראומה על רקע לאומי תופעה ייחודית. ראשית, טראומה על רקע לאומי משפיעה על מעגלים רחבים יותר, בשל העובדה שהיא מגיעה להכרה ציבורית רחבה יותר (כולנו, למשל, חווינו את הלינץ' ברמאללה באמצעות הטלוויזיה). שנית, העובדה כי החשיפה לטראומה על רקע לאומי באה כתוצאה מהיותנו אזרחי המדינה, משנה לעיתים את ההתייחסות לפגיעה ואת יחסי הגומלין בין הנפגע למדינה. קטיעת רצף החיים מדוע אנו מגיבים למצבי לחץ טראומטיים בצורה כל כך חריפה וקשה? הבסיס למכלול התגובות שתוארו נובע מההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי ומהמבנה של מוח האדם. האינסטינקט ההישרדותי שלנו מכתיב לנו במצבי לחץ דפוס התנהגות של "לברוח או לתקוף". בהתאם לכך מופיעות התגובות הפיזיולוגיות, הרגשיות, החברתיות והקוגניטיביות השונות לאחר האירוע הטראומטי. דרך אחרת להסביר את החוויה של פיגוע הטרור אותו דמיינתם, היא לצייר אותו כמובנה ברצף החיים המובן מאליו. כרגע, כאשר אתם ממשיכים בקריאת הכתבה, אתם מניחים באופן מודע או שלא במודע, כי בסיום הקריאה תמשיכו בשגרת חייכם ותרגישו באופן יחסי בטוחים בקיומכם. אדם שחווה חוויה כמו זו שתיארנו, אינו יכול להמשיך בשגרה היומיומית. ההנחות המקובלות על אי-פגיעותכם, היותם של בני אדם טובים מיסודם, היותו של העולם מקום בטוח והגיוני יחסית, וציפייה לעתיד טוב יותר, מתרסקות עקב האירוע הטראומטי. "אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני הפיגוע" יאמרו רבים, "הכל נראה מאיים ומפחיד", "קשה לתכנן את המחר", יטענו אחרים. במובן מסוים, ניתן לומר כי קטיעת רצף החיים המקובל מביאה את האדם הסובל מתסמונת פוסט טראומטית להיתקע במקום בו התרחש האירוע, מבלי היכולת להתקדם הלאה. אי היכולת לעכל ולעבד את החוויה הטראומטית, מותירה את הנפגע בתוך בועת זמן, ומנתקת אותו מהמציאות העכשווית ובודאי מזו העתידית. לא פלא, אפוא, שנפגעים פוסט טראומטיים מתקשים לתפקד בחברה מבחינה מקצועית, חברתית ומשפחתית. אולם האם כל האנשים מועדים באותה מידה להיפגע מטראומה? נראה שכן. בעבר נהוג היה לחשוב כי קיים הבדל אישיותי בחוסן הבסיסי של האדם, בין אלו שלוקים או שאינם לוקים בתסמונת פוסט טראומטית. אולם מחקרים רבים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם בארץ, לאחר מלחמת יום הכיפורים ולאחר מלחמת שלום הגליל, הראו שאין למעשה הבדלים אישיותיים בין חיילים שלקו בתגובות הלם קרב לבין אלו שלא. רסיסי זיכרונות פעמים רבות, קשה לנפגעי טראומה להפוך את החוויות הטראומטיות לסיפור נרטיבי רצוף, והן נשמרות בזיכרונו בצורה מקוטעת. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי זיכרון החוויה הטראומטית מאוכסן במוח באזורים לא מילוליים. משמעות הדבר היא, בין השאר, שבכדי לעבד חוויות טראומטיות, מן הראוי להשתמש גם בטכניקות לא מילוליות. על מנת להתמודד עם חוסר האונים שבעקבות הטראומה, מנסים הנפגעים לשלוט ככל האפשר בעולמם, ולהשפיע עליו בצורה שתמנע מהם פגיעה נוספת. דרך אחרת להתמודד עם חוסר האונים היא לנסות להבין את החוקיות בעולם, כדי לאפשר ניבוי וסדר בתופעות שאינן בשליטתו של האדם. לכן, במצבים של איום מתמשך, אנשים מחפשים גורמים חיצוניים, כגון מידע, תמיכה חברתית או סיוע מקצועי, שיחזקו את עמידתם מול אותו איום. כך, למשל, אדם שחלה במחלה קשה זקוק למידע מוסמך מרופא על מנת להחליט החלטות חשובות בהתמודדות שלו עם המחלה. במלחמת המפרץ, לנוכח האיום של לוחמה כימית, המידע שסופק לציבור היה חיוני כדי שנרגיש שאנחנו בשליטה ומסוגלים לתפקד טוב יותר. הצורך במידע קיים גם בשלב הפוסט טראומטי, שבו זקוק הניצול להבנת תהליך התגובה וחוקיה, כדי למקד את מאמציו בהחלמה ולצמצם את החרדות הלא רציונליות שמאיימות עליו. "יש עתיד" הטיפול הפסיכולוגי שניתן לנפגעי טראומה מתחיל ב"שלב המכה", שנועד לעזור למטופל להבין בצורה טובה יותר את האיום שאליו נחשף. כחלק מתהליך ההבנה, המטפל מדבר עם המטופל על התגובות הרגשיות שעומדות מאחורי הסימפטומים הגופניים שהוא חווה. לאחר מכן, בשלב הפוסט טראומטי, מנסים לערער על תחושת חוסר האונים ועל הציפייה המתמדת לקטסטרופה נוספת. על מנת לעבד את החוויה הטראומטית, עובדים עם המטופל בניסיון להוציא את העוקץ הטראומטי מהחוויות הנורמליות, היומיומיות. כך, למשל, רעש אופנוע בגבול הצפון הופך בחזרה להיות רעש של אופנוע במקום שריקת קטיושה. טכניקות רבות ושונות משמשות לטיפול בנפגעי טראומה. חלקן שמות דגש על היבטים קוגניטיביים, אחרות שמות דגש על היבטים התנהגותיים או גופניים, וחלקן עושות שילוב של התחומים השונים. פייר זנה, למשל, פיתח כבר במאה ה19- טכניקה טיפולית הנעזרת בהיפנוזה, שמכוונת לסימפטומים ולזיכרונות הקשורים בטראומה ומשנה אותם. שיטות התנהגותיות פועלות על חשיפה שיטתית לזיכרונות הטראומטיים. במהלך הטיפול, מוצגים בפני המטופל גירויים מהטראומה במטרה לעבד מחדש את הזיכרונות, להקטין את הפחד מפניהם ולהגביר את תחושת השליטה של המטופל, המשפרת את הדימוי העצמי שלו ומצמצמת את תחושת חוסר האונים. קיימות גם שיטות של טיפול קצר מועד, המתמקדות בחיזוק ביטחונו של המטופל ומעודדות אותו לראות בטראומה אתגר המאפשר צמיחה והתבגרות. השיטות הנוירו-קוגניטיביות משלבות בצד ההיבט הנפשי של הפחתת מתחים (למשל על ידי יציאה לחופשה מהעבודה) גם טיפול בתרופות הרגעה, להתמודדות עם התופעות העצביות וההורמונליות שגורמות לאדם להיות דרוך יתר על המידה. טכניקות נוספות כוללות ביו-פידבק והרפיה, שמטרתן להגביר את המודעות לתחושות הגופניות כדי לשלוט על הסימפטומים של חרדה ואי שקט גופני. ההנחה העומדת מאחורי הגישות הללו היא שהחוויה הטראומטית מקובעת ברמה הגופנית, ולכן העיבוד שלה חייב להיות גופני. הטיפול הפסיכולוגי, באשר הוא, מאפשר לנפגע לעשות הבניה מחדש של החוויה הטראומטית. התפיסה העצמית של חוסר אונים, מתחלפת ביכולת התמודדות ("אני לא פגיע או שביר באופן שאינו ניתן לתיקון. אני פגיע באופן חלקי, אבל אני יכול להתמודד"). גם תפיסת העולם שלו ותפיסת האנשים שסביבו משתנה מ"מקום מסוכן שמזמן פרעות וסכנות" למקום "שיש בו גם יופי והנאות", ואפילו "אנשים אמינים". השינוי החשוב ביותר הוא ביחס לעתיד: "העתיד קיים ויש תקווה". תהליך השינוי הזה מאפשר לנפגעי טראומות לשוב ולהתמודד באופן פעיל עם המציאות ולחזור לתפקד בעולם החיצוני. ד"ר נועה ברק היא פסיכולוגית קלינית ורפואית, העובדת בבית החולים שיבא ובנט"ל - המרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי. ד"ר רוני ברגר הוא פסיכולוג קליני, מנהל את השירותים הקהילתיים בנט"ל, ובמכון פרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים. הקו הפתוח של נט"ל, מרכז לסיוע ולתמיכה במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי: 1-800-363-363 www.natal.org.il

מעניין מאוד ומעורר תקווה .ידוע לך אולי האם הם מטפלים באנשים שעברו חוויה טראומטית שלא על רקע לאומני.

אור יקר , תודה ,,על המאמר (אגב מאפה..) למרות שקראתי ולמדתי המון חומר , אני שמחה תמיד למצא משהו להיאחז ולהיתחזק איזה פיסת מידע מיוחדת ,כדי להמשיך ולפעול (לפעמים אני נסחבת יחד איתו למטה. ) בקשר לתהליכי הטיפול ,,אז יש כל מיני טיפולים ,,גופנים (גופנים לא היתמיד ,כדורסל , רפלקסולוגיה,,וביו פידבק) , וחברתיים .(חברתיים לא עזרו ). כרגע הוא עובר טיפול פסיכולוגי ( גם תרופתי כמובן ),ורציתי מאד לדעת איך ועל מה לשים את הדגש שם ,עכשיו אני יודעת ! לשים לי (ולו) את המטרה מול העינים במילים יותר ממוקדות וברורות,את עיניין התפיסה . 1. להחליף את התפיסה של חוסר האונים ביכולת להיתמודד , בהווה .ובידיעה שהעולם הוא " יפה ויש בו הנאות.".( זאת התפיסה שלי ,,למרות שהיא הולכת ופוחתת...) 2.שבעתיד (אני מקווה הקרוב)הטיפול ,יאפשר לו לשוב ולהיתמודד באופן אישי ופעיל עם המציאות ולחזור לתפקד בעולם. לחשוב ולהבין שיש תיקווה והעתיד קיים.( התפיסה אצלו מאד מקובעת שאין עתיד ,,,,אין גם הווה , יש רק עבר). מאד קשה,,אך אנו מיתמודדים המון שנים ,ומיתקדמים קצת. שוב תודה ,, "אור. שיהיה לך גם אחלה שבת. שלך ויוי

עזבי כל הטיפולים שווים לתחת יכולים להקל פה כדורים שם אבל זה לא זה פעם אמרתי שבקצב הזה חצי מדינה תסבול מחרדות וכו חבל שרק לאחרונה התחיל ליפול האסימון לגורמים המוסמכים אבל לכולם יש עוד הרבה מה ללמוד.... הדבר הכי מדאיג כרגע מבחינתי זה שבעקבות הכתבה בטלוויזיה אתמול גם ילדים בגיל הרך ....מתחילים לגלות סימנים פוסט טראומטיים ליבי ליבי לילדים כי למרות כל הקשקשנים הנזק לצערי בלתי הפיך אבל אין אם מי לדבר......

עזבי כל הטיפולים שווים לתחת יכולים להקל פה כדורים שם אבל זה לא זה פעם אמרתי שבקצב הזה חצי מדינה תסבול מחרדות וכו חבל שרק לאחרונה התחיל ליפול האסימון לגורמים המוסמכים אבל לכולם יש עוד הרבה מה ללמוד.... הדבר הכי מדאיג כרגע מבחינתי זה שבעקבות הכתבה בטלוויזיה אתמול גם ילדים בגיל הרך ....מתחילים לגלות סימנים פוסט טראומטיים ליבי ליבי לילדים כי למרות כל הקשקשנים הנזק לצערי בלתי הפיך אבל אין אם מי לדבר......

ההודעות של רונן הן העתק של הודעות קודמות מהחודשים ספטמבר\אוקטובר.כלומר, אין כיום רונן אמיתי שנכנס לפורום . מישהו מעתיק את הודעתיו. רונן המקורי היה מכור לבנזודיאזפינים הרבה שנים ולכן התמרמרותו, בינתיים נגמל וטוב לו בחיים. למישהו אחר, ( ככל הנראה בחור בן 17 שמטריד גם בוואלה ) יש עניין , מסיבה כלשהי להעתיק את הודעותיו. יתכן ונהנה מהתגובות לפרובוקציה שלו. אולי מקנה לו תחושה של שליטה. אז אם מישהו רוצה להגיב , שישקול להגיב לבחורציק . אתמול הוצע לו לשתף אותנו בבעיותיו. מי יודע אולי יפתח וישתף אותנו בכנות בבעיותיו.

מועתק: הפרעת אישיות פרנואידית. הקו בולט ביותר הוא חוסר האימון והחשדנות שחשים תמיד כלפי הזולת.קיימת רגישות מופרזת לדחיה,להשפלה ולפגיעה ובעלי הפרעה זו חשים שעושים להם עוול גם כשאין להרגשה זו הצדקה אוביקטיבית. קיימת נטיה לפרש בצורה מעוותת ומגמתית את התנהגות הזולת וציפייה מתמדת ליחס של עוינות וזילזול. בעל אישיות הפרנוידית חש את עצמו נרדף ומוכן להאבק בכל כוחו למען הצדק שלו והזכויות שלו,כפי שאלה נתפשים על ידו. אנשים רואים בעלי אישיות זו כאנשים תוקפניים, ביקורתיים,עקשנים ורגישים מידי שנוטים לסכסוכים ומאבקים מיותרים ומפריזים בעמידה על משמר זכויותיהם. כמובן שגישתם זו גורמת להפרעה בתפקודם החברתי ולתקלות ביחסיהם עם הסביבה ולהרגשה של סבל סויביקטיבי בקשר יותר קרוב עם אדם בעל אישיות פרנואידית אפשר לראות את החשדנותו בכך שהוא מחפש משמעויות נסתרות ומוטיבים סמויים בהתייחסויות כלפיו. אמונתו בזולת קטנה והוא נוטה לקנאה ולהרגשה שהוא נבגד וננטש. קשה לו להגיע למצב של הרפיה והנאה כי עליו " לעמוד כל הזמן על המשמר".התנהגותם של בעלי אישיות פרנואידית עושה רושם של נוקשות,קור ריגשי והעדר חוש הומור. הם גאים ברציונאליות שלהם,בחוש הצדק שלהם בעקשנותם, אך בסך הכל היחסים עם הסביבה הולכים בדרך כלל ומתדרדרים. ככל שהיחסים נעשים גרועים יותר,כך גוברת ההרגשה שאכן בני אדם הם רעים. על אף מלחמתם,כביכול למען הצדק,הם עצמם מזלזלים בחלשים וחסרי אמפתיה לסיבלם. קשה לבעלי אישיות זו לבטא רגשות של רוך,עדינות או רגשנות.

תודה על השיעור המאלף בפראנויות!

אני נתון להתעללות, נפשית. מגיל 4 או 5 (או אולי בכלל מההתחלה) אני נתון להתעללות נפשית מצד אבי, לעיתים התעללות זו הפכה להיות גם גופנית אך לרוב היא נפשית: ירידות, שבירת חפצים שלי, פריצה לחדרי, גידופים, קללות וכך הלאה... כשהייתי קטן והוא היה צועק באוטו היה לי משחק :"אבא צועק באוטו טייק 1" וכך זה היה. הוא כל הזמן מאיים בכך שהוא יעזוב ושהוא יתגשר ושזו לא משפחה...מה ילד בן 4 ששומע דברים כאלו צריך לעשות? היו לילות רבים שנרדמתי תוך כדי דמעות... אבי הוא מסוג האנשים שקונים כל הזמן דברים שלא צריכים ומצפים שבכך ניתן להם את נשמתנו ונפאר אותם (לדוגמה: להגיד אין ספור פעמים "תודה".) אימי המסכנה...כמה שהוא סופגת ממנו.... והיא אישה שקטה שלא מגיבה ושומרת הכל בפנים... היום פשוט כבר לא הייתי יכול יותר, הכל התחיל בזה שדיברתי עם חבר שלי שסיפר לי שכאשר הוא הוא התקשר לדבר איתי ולא הייתי אז אבי העליב אותו בטלפון. הערב באתי לאבי ואמרתי לו, או יותר נכון ביקשתי, שיפסיק להעליב את חבריי. בתגובה לכך הוא התחיל לצעוק עלי ולאיים איומים שונים, לא היה לי כוח או רצון להתחיל להתווכח איתו אז נכנסתי לחדרי ולא הגבתי... הוא פרץ לי את הדלת והתחיל להרוס לי דברים בחדר תוך כדי כל שהוא צועק עלי ומקלל אותי...האם זה נורמלי שנער בן 17 פורץ בדמעות? האם זה נורמלי לחיות כך?...לי כבר באמת אין מושג.... כבר פעמים רבות חשבתי על התאבדות.... פעם אחת כבר ממש הייתי עם חבל התלייה מסביב לראשי ממש מוכן לקפוץ מן העץ... בבקשה, תעזרו לי

דורון, תפנה דחוף ליועצת בית הספר, רשויות הרווחה. אם יש לך אחים, גם הם סובלים!!!! עדי

אופיר?

דורון שלום הדברים שאתה מתאר קשים וזו התמודדות יומיומית בלתי אפשרית. חשוב שלא תמשיך לחוות את תחושת הטרור התמידית הזו. אני חושש שמסגרת הפורום אינה מספיקה כדי לעזור לך, אתה זקוק לעזרה של אדם שאינו וירטואלי ואשר יוכל לייעץ לך ולעמוד מאחוריך. במידה ואתה במסגרת לימודית תוכל לפנות לפסיכולוג/ית ביה"ס. ניתן להגיע אליו דרך יועצת ביה"ס או להתקשר ישירות לשירות הפסיכולוגי העירוני ולבקש לדבר איתו. כמו כן תוכל לפנות לעובד/ת סוציאלי/ת בעיריה. במידה ואתה מרגיש שהפניה הישירה עדיין קשה תוכל להמשיך ולכתוב לכאן לפורום או ליצור קשר עם מוקדי החרום הטלפוניים של ער"ן ודומיו. בכל מקרה, חשוב שלא תישאר לבד עם התחושות הקשות. תשמור על עצמך ועל חייך, ופנה לקבל עזרה באופן מיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דורון אתה מתאר דברים קשים מאוד מאוד. ואת האמת שזה קורע לי את הנשמה מה שכתבת וגם מה שיסמין מתחתך כתבה. אני פשוט בוכה הלב שלי בוכה שיש אנשים כאלו. אתה צריך לשים קץ לפעולת הטרור הזאת!!!! לא בדרכים אלימות!!! כי אז אתה חס וחלילה תיהיה כמוהו. אל תתאבד. הוא לא שווה שאתה תאבד את החיים בגללו. ואל תעשה דברים אלימים אחרים שבטח עלו לך לראש. יש רשויות ויש חוק. למרות שלפעמים זזים לאט. אבל היום הם לפחות זזים. אתה חייב לצאת מהמעגל הזה. ככה מתנהג פושע ולא אבא. כמו שהמליץ ד"ר קפלן. תפנה ליועצת לשירות העירוני לער"ן לאוזן קשבת ולכל מי שמוכן להקשיב. אל תרפה לרגע. זאת תיהיה המלחמה שלך. שתפנה דרך החוק. ותראה שאתה לא כמוהו. אין שום הצדקה לאלימות!!!!! אני אתן לך מספרי טלפון של אוזן קשבת ושל ער"ן בחיפה. אם אתה לא גר בחיפה אז או שתפנה ל144 או שפשוט תתקשר והם יפנו אותך לאן שצריך. אל תיתיאש כולנו כאן מאחוריך. אסור לתת לאנשים כאלו להרוס חיים של אנשים אחרים!!!! זה לא יהיה קל. אבל צריך להתחיל מאיפה שהוא. וככל שתקדים להפסיק את ההתעללות הזאת. כך יטב לך ולאמך. ושוב בלי אלימות ער"ן אני חושב שזה ארצי 1202 אוזן קשבת. 048229488 אל תיתיאש אם תירצה אנחנו כאן. לתמוך בך. ולתת לך כוח איתן

זה נורא קל להגיד "אתה לא צריך לחיות תחת טרור" אבל במציאות המכוערת ההורים הם כל מה שיש לך בתור ילד. ומה שאנחנו כילדים מכירים ובוטחים זה בהורים ובבית. וזה כל כך הרסני, לצערי אני יודעת את זה מנסיון. דורון אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. כיום אני בת 22, בשל חוויות הילדות ההחלטות שלי בהווה כל כך גרועות ולא נכונות, לא ניתן בהנפת שרביט לשנות את חייך ואת האנשים מסביבך. אבל מאוד כדאי ואתה לא יודע עד כמה להיות בטיפול נפשי ולקבל עזרה ותמיכה ולא להגיע למצב שנשברים. לצלקות הנפשיות האלו השלכות רבות על העתיד. בבקשה תפנה לפסיכולוג. אוהבת ספיר

הייי נזבורה התגעגעתי....... מה נשמע.. עשיתי זאת, אני לא מאמינה! היה שינוי קטן,פתאום יצא לי לדבר לפעמים.. אבל הרבה המחשבה ואיי ואייך חושבים.. הרבה בנות מדברות ומספרות..ואני לא..אני מרגישה בחוץ..יש לי הרגשה שכמה בנות צוחקות אליי.. הרה אחריי מה שעברתי, היה קשה נפשי יותר מפיזי! אני לא מצליחה ויכולה לחשוב אייך אני הולכת יום ראשון... אני לא מצליחה להכל זאת. קיבלתי תפקיד כפקידה בחיל רגלים.לא ידוע לי איזה פקידה ומה ....... אני נורא חוששת,ונורא שופטת את עצמי על כול משפט. כשאני אמיתית טוב לי ואני לא חושבת על כלום. וכשאני מגעילה... ו חנפנית ויותר מידי נחמדה גם לא טוב לי..שתי אלה גורמים לי לחשוב מה ומה וממה... כי זו לא אני האמיתית כך. קשה לי להתנהג כתמיד במצב רוח אחיד פעם אני ככה ופעם אני דג ופעם חנפנית ופעם מגעילה.. כול זה בזמנים קצרים.....מוזר..... הרה מה עושים אני לא יכולה עוד..אבל!אם זה היה היום האחרון מה שעברתי הייתי רואה את זה כחוייה! באמת. היה קשה אבל טיפה נחמד והמוןןןןןןןן קשה. נפלתי אל בנות ממש שקטות. לא רעות. אבל דיי מגובשות וחברותיות קשה לי... הם ככבוצה נראה לי שהכירו ויש שלא. הכול קשה ומסובך,ויש הבדל בין תיכון לצבא ,נראה.... אוףף אוהבתתתתת הבעייה היא שאני לא מסוגלת להיות כול כך הרבה עם בנות... לפעמים אני מדברת דיבור שלא אני..זה מוזר לי אין לי מילים לתיאור..

היי גילת! תיאחזי במשפט מפתח אחד שכתבת: עשיתי זאת! ואכן עשית זאת, ותעשי עוד הרבה דברים. ואני מאמינה שגם הקשר שלך עם הבנות ישתפר ויתפתח - רק תני לזה עוד קצת זמן... אם הן לא רעות זה כבר סימן טוב, התחלה טובה! ואגב, איך הסגל שלכם - את יודעת - המ"כיות, סמלת המחלקה והמ"מית? - כי אולי את לא יודעת, אבל אם חלילה יש לך איזו בעיה - את יכולה תמיד לפנות אליהן ולדבר איתן. ואם יש להן חזות קצת נוקשה - אל תיבהלי! הן כולן בחורות קרובות לך בגיל, מקסימום שנה מעלייך, ויש להן אותו ראש, הן רק חייבות למלא את התפקיד שלהן... ועוד משהו חשוב: העובדה שאת כבר יודעת לאיזה תפקיד תשובצי - היא יתרון אדיר, שפעם לא היה קיים. אין לך מושג איזו הקלה זאת, את לא יודעת איזה מתח היה עד שנודע לכל אחת לאן היא משובצת... אז לפחות זה נחסך ממך וגם משאר בנות המחזור שלך... ובקשר לתפקיד עצמו - אין לי מושג מה זה, אבל אם זו פקידות, בוודאי תעבדי עם מחשב, ובתור מי שמשתמשת די הרבה במחשב - בוודאי לא יהיה לך קשה! אני ממשיכה להחזיק לך חזק-חזק ולהאמין בך - ומחכה לשמוע את המשך החוויות (שנקווה שתהיינה רק טובות!) נזבורה

גילתוש, דבר חשוב אחד: כשאת מספרת חוויות מהצבא - תיזהרי רק לא לדבר כאן יותר מדי על עניינים צבאיים מובהקים - את יודעת, בטחון שדה וכל זה... ((-: ומחוץ לזה - אל תחששי משום דבר! שלך, נזבורה

הייי הרוש.. מה נשמע.. עשיתי זאת, אני לא מאמינה! היה שינוי קטן,פתאום יצא לי לדבר לפעמים.. אבל הרבה המחשבה ואיי ואייך חושבים.. הרבה בנות מדברות ומספרות..ואני לא..אני מרגישה בחוץ..יש לי הרגשה שכמה בנות צוחקות אליי.. הרה אחריי מה שעברתי, היה קשה נפשי יותר מפיזי! אני לא מצליחה ויכולה לחשוב אייך אני הולכת יום ראשון... אני לא מצליחה להכל זאת. קיבלתי תפקיד כפקידה בחיל רגלים.לא ידוע לי איזה פקידה ומה ....... אני נורא חוששת,ונורא שופטת את עצמי על כול משפט. כשאני אמיתית טוב לי ואני לא חושבת על כלום. וכשאני מגעילה... ו חנפנית ויותר מידי נחמדה גם לא טוב לי..שתי אלה גורמים לי לחשוב מה ומה וממה... כי זו לא אני האמיתית כך. קשה לי להתנהג כתמיד במצב רוח אחיד פעם אני ככה ופעם אני דג ופעם חנפנית ופעם מגעילה.. כול זה בזמנים קצרים.....מוזר..... הרה מה עושים אני לא יכולה עוד..אבל!אם זה היה היום האחרון מה שעברתי הייתי רואה את זה כחוייה! באמת. היה קשה אבל טיפה נחמד והמוןןןןןןןן קשה. נפלתי אל בנות ממש שקטות. לא רעות. אבל דיי מגובשות וחברותיות קשה לי... הם ככבוצה נראה לי שהכירו ויש שלא. הבעייה היא שאני לא מסוגלת להיות כול כך הרבה עם בנות... לפעמים אני מדברת דיבור שלא אני..זה מוזר לי אין לי מילים לתיאור..

"לילה ראשון בלי אמא, כל הבסיס מחריש. מה שעובר בי פנימה לא מעניין שום איש" החוויה של הלבד בטירונות מוכרת להרבה אנשים. יכול להיות שהגיעה קבוצה של בנות, שגרות באותה עיר, ומכירות מהתיכון. בד"כ הקד"צניקיות עושות טירונות מקוצרת בנפרד. המחשבה על "איך לחשוב" לא צריכה להיות כל-כך דומיננטית... פשוט תחשבי מה שבא לך, ואחרי זה תחליטי מה להגיד. אם זו מחשבה שלילית על אחת הבנות, תשמרי אותה לעצמך, אבל אם זו מחשבה חיובית - תגידי. מותר לך לקטר על התנאים, הלא מספקים... מותר להגיד שאת מתגעגעת הביתה... וכו'. את רואה? יש הרבה דברים לומר, שלא יכולים להזיק לאף-אחד. ההרגשה שלך, שכמה בנות צוחקות עלייך, מבוססת על משהו, או סתם הרגשה ערטילאית? את נמצאת במצב רגיש, שבו צל הרים נראה כהרים... חוץ מזה - את צריכה להיות איתן תקופה קצרה, ואחרי זה אתן מתפזרות בין הבסיסים. השופט הכי מחמיר של כל אדם הוא... עצמו (בד"כ, אני לא מתייחסת לסוציופתים)! תנסי לשחרר קצת את הלחץ שאת מפעילה על עצמך. תהיי את האמיתית, את לא צריכה להתחנף לאף-אחת, הן לא יותר טובות ממך. אולי בהתחלה זה ישכנע אותן להיות חברות שלך, אבל מהר מאוד הן לא ירצו להיות חברות של חנפנית יותר מדי נחמדה... אז פשוט תהיי את. ככה תדעי גם, מי חברה באמת ומי לא. אין אדם שמסוגל להתנהג באחידות כל החיים, גם לבנות שאיתך יש מצבי רוח טובים או רעים. לא מצפים ממך להיות באותו מצב-רוח כל הזמן... אחרת את לא אנושית. כתבת שהיה גם טיפה נחמד... קחי את התחושה הזו ושימי תחת זכוכית מגדלת... תתמקדי בפרטים הקטנים של הנחמד, לא של הגרוע.