מיכל תוגבתך לשאלתי על החפירה בהיסטוריה

ליהי אשמח עם תשתפי אותי עד כמה באמת החפירה בהיסטוריה עזרה לך עד לאן חופרים איזה גבולות סמים לזה והאם זה לא משתלט ואת נכנסת למקום של רחמים עצמיים תודה

טוב... אני אנסה . אני מקווה שאצליח להעביר לך פחות או יותר את העניין... נתחיל מזה ,שאת צריכה למצוא פסיכולוג\ית טוב\ה שתהיה לך כימיה מעולה איתו\ה ומאד חשוב- אמון. שתרגישי שאת יכולה לסמוך עליה ולהגיד לה הכל מהכל בלי לפחד מהתגובה. אם יש בסיס כזה, רק הזמן יגיד, מתי את תוכלי להתחיל לגעת בהיסטוריה שלך כילדה, בחוויות קשות ומכאיבות ובטראומות שהדחקת. לי זה לקח יותר משבעה חודשים להתחיל לדבר על זה, שיהיה לי את האומץ לגעת "שם". ההתעסקות גרמה לי כאב בל יתואר. יעידו על כך חבריי פה בפורום שעברו איתי ימים ולילות ארוכים של בכי, של עצב תהומי וכן.. גם רחמים עצמיים כמו למה זה הגיע לי וכו... אני זוכרת כמעט לפרוטרוט איך היה לי רע ועצוב כי זה היה ממש לא מזמן, משהו כמו לפני חודש. את יכולה להקיש את השם שלי ולדפדף אחורה , ולקרוא את כל התחושות שלי אז. זה היה ממש עצוב. אני לא אגיד לך שתוך חודש שכחתי הכל, או הבנתי הכל, או קיבלתי הכל ושאין יותר עצב או כאב. יש. יש המון!. יש לי עוד המון לגעת בנושא, כמו שכבר אמרתי ואני אומרת לך שוב- רק לפני חודשיים התחלתי לטפל בעבר. אני הולכת בקצב שלי, הוא לפעמים איטי ולפעמים מהיר. הוא משתנה בהתאם להרגשה. אני היום במצב לא כל כך מוגדר ולא ממש ברור לי. אני מרגישה חזקה מאד. חזקה כמו שלא הרגשתי אי פעם. יותר רגועה ויותר מקבלת. אבל!..... אל תטעי.... אני לא משלה את עצמי שפתרתי את כל הבעיות. להיפך! אני הולכת בגישה של: עכשיו אני חזקה, תודה לאל. ובגלל שאני חזקה- אני יכולה לחטט עוד יותר עמוק בפצעים. בכאבים ההם, הישנים, המודחקים. אני לא פוחדת לעשות את זה משום שאני מרגישה שיש לי את הכוח. כוח שלא היה לי לפני חצי שנה או יותר, כשרק התחלתי את הטיפול. אז- לא הייתי מוכנה לדבר כמעט על שום דבר שהיה קשור להוריי או לילדותי. "אז" (לפני שמונה חודשים בערך) הייתי בן אדם מת. חייתי אבל לא ידעתי בשביל מה. הרגשתי מבולבלת. טועה. מגששת בחשיכה לשווא. מחפשת אחרי תשובות מאנשים שמעולם לא הגיעו ונמשכת למקומות ולאנשים שגרמו לי הרבה כאב. כאב שהיה מאד דומה לכאב שהגשתי בילדותי. מיכל (זהו שמך\כינוייך, נכון..?)- אני עדיין בפנים. בתוך התהליך ולכן אני לא במצב של לתת לך "עצות בדיעבד". אני יודעת להגיד לך- שעם כל החוזק שאני מזהה בעצמי , יחד איתו, אני עדיין מכילה המון כעס. המון זעם. וכן יש עדיין אזורים מאד כואבים, פצועים , מדממים שאני נחושה בדעתי לפתוח אותם על מנת לנקות את האיזורים החולים שבנפשי. רק לפני כמה ימים הפנה אותי חבר מפורום שכן לאתר שעוסק בהתעללות. כשהתחלתי לקרוא שם איזו כתבה, מצאתי את עצמי רועדת מפחד. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם כל התחושות שהכתבה העלתה לי- עד שהחלטתי שאני אדחה את קריאת הכתבת במלואה קרוב למועד הטיפול או שאולי אביא אותה איתי לפגישה. עוד לא החלטתי. בכל אופן, מאז לא התקרבתי לאתר "ההוא"... את מבינה.. יקרה? הדרך ארוכה היא ורבה. רצופה היא מכשולים רבים. אבל, אני כל כך יכולה להרגיש את השינוי שחל בי לטובה, שאני מאחלת לכל אהוביי את ההרגשה שלי. והכל מתחיל - בצעד הראשון- בלהרים טלפון ולהתחיל טיפול פסיכולוגי. מילים לא יוכלו לתאר את גודל הסיפוק שלי ! אני רק יכולה להגיד דבר אחד- מ ת נ ה !

לגבי הגבולות.... את שמה גבולות בלי שבכלל תהיי מודעת לזה.... יגיע יום, יכול להיות שייקח לו זמן להגיע ויכול להיות שלא... אבל יגיע יום, שאת תגידי היום אני מרחיקה קצת את גדר הגבול ומרשה לעצמי ללכת עוד כמה צעדים קדימה, ו... נראה מה יקרה... את לא יכולה לשלוט ברגשות שיעלו לך. זה משימה בלתי אפשרית, שכן, רגש זה לא שכל. אין בו הגיון. לכן, את צריכה להרגיש שאת מוכנה לקבל את התחושות וההרגשות שיעלו בך, גם אם זה הולך להיות מייסר מאד. ולמה זה טוב שיש פסיכולוג? כי זה מישהו שנותן לך כלים (לא מודעים) להתמודד. בדמיון שלך, ברוח את יודעת שיש לך תמיכה. ואת לא חייבת להתמודד עם הכל לבד( אני אפילו חושבת שזה ממש לא מומלץ).

לליהי תודה על תוגבתך לא ברור לי עדיין האם החפירה בעבר למשל תסביר לי למה אני מרגישה כה בודדה שנים החפירה בעבר לא נראה לי שתסביר למה אני עדיין לא מוצאת חתן החפירה לטעמי תוביל אותי לדכאון עמוק דיכאון שכבר הייתי בו. נ.ב בת כמה את