פורום פסיכואנליזה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות. לפורום הפעיל - פסיכולוגיה קלינית
מהו טיפול פסיכואנליטי? כיצד ובאילו תנאים ניתן להעזר בו? למה ניתן לצפות ממנו? כיצד ייתכן שעצם הדיבור והתערבויות המבוססות על הדיבור מביאות להקלה בסבל, כולל סבל המתגלם בגוף? מהי בעצם "טראומה"? מה ההסבר לכך שמה שאנו סובלים ממנו בחיינו נוטה לחזור על עצמו בווריאציות שונות? מדוע חשוב לדבר ב"אסוציאציה חופשית"? מהו בכלל ה"לא מודע"? מהו "סימפטום" מבחינת הפסיכואנליזה? מדוע נגיעה בחלומות, פליטות פה וקולמוס, זכרונות ושכחות ילדות, ושאר תופעות הנדמות לעיתים שוליות למה שמטריד כאן ועכשיו היא אופן טיפול יעיל ביותר בסבל האנושי? פורום זה הוא מקום לקבלת מענה מקצועי לשאלות כגון אלה ואחרות, הנוגעות לסבל הפוקד את האדם, כלומר את הייצור המדבר, בחייו, ולאופן בו הפסיכואנליזה של פרויד ולאקאן מטפלת בסבל המופנה אליה. הנחיות לשימוש בפורום: * פורום זה אינו מהווה תחליף לטיפול נפשי. * ההודעות בפורום תתפרסמנה רק לאחר אישורה של מנהלת הפורום; הודעות שיש בהן משום פגיעה או זלזול לא תזכנה להתייחסות. * רצוי לכלול בפנייה אמירה כלשהי אודות מה הביא לפנייה דווקא בזמן זה. .
50 הודעות
45 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכואנליזה

שלום פרופ' שירלי שרון-זיסר, ברצוני לשאול, האם מועמדת שעברה טיפול תרופתי בכדורים מסוג ציפרלקס סיכוייה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית קלושים עד אפסיים? תודה, עדי

שמעתי תוכנית ברדיו פסיכולוג שסיפר על מקרה של התאהבות ממבט ראשון בתמונה של בחורה, שבעיניים אובייקטיביות של כל אדם שייסתכל עליה היא נראית בת 20. הבחורה מצטלמת בתנוחות ופוזות מאוד סקסיות, בוגרות, עם בגדי ים ופוזות מאוד בוגרות כאילו היא עושה טיזינג לפורנו. יש לה חזה מפותח מאוד, יש לה בטן מאוד גדולה והפנים שלה בוגרות אבל משהו בפנים שלה מאוד מדבר ומושך, כמו גם הגוף שלה. הבחור נדלק עליה, אוהב את החזה המפותח שלה, אוהב את הבטן שלה שלה, את השיערות שלה בגוף, מקבל אותה כמו שאף אחד לא יקבל אותה, הוא מקבל אותה. פתאום אימא שלה רושמת לו בצ'ט שזו ילדה בת 13 ! הבחור מתבאס מאוד כי הוא כבר נדלק עליה וחשב שהוא רוצה אותה, מרוב רצון להכיר אותה הוא רושם לאימא שלה שהוא מוכן לחכות בשבילה כמה שנים שתגדל, אז הוא רושם לאימא שלה את זה, אבל אימא שלה מבקשת שימחוק שהוא רשם לבת שלה שהיא מושכת. אז הוא מוחק, אבל הוא בשוק איך זה יכול להיות שהיא רק בת 13, והיא נראית ומתנהגת כמו בת 20 ?! אז עכשיו כל הזמן מדברים על זה בתקשורת שהנוער מתבגר מוקדם והמסרים מהמדיה. אבל איך קוראים לבעיה כזאת של להתאהב ממבט ראשון במישהי ? ואיך קוראים לתסכול הזה של שמבחינה אובייקטיבית כל אחד יחשוב שהיא בת 20, אבל היא בעצם בת 13 ואתה כבר התאהבת בה ?! איך קוראים לבעיה הפסיכולוגית של הבן אדם שנתקל בסיטואציה כזאת ? ואיך אפשר להימנע מלהיתקל במצב דומה ?

03/12/2013 | 13:54 | מאת: דודו 111

איך אוכל לעזור לעצמי ? גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנ.ימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . אני ממשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . ללא תכנים פסיכוטיים . לאחר חודש חזרתי עוד פעם למעקב אצל הפסיכיאטר שלי הוא כתב במכתב של הפגישה שהאבחנה שלי Schizophrenia F20.0 שכיזופרניה . הוא כתב שאני לא יציב מבחינה תרופתית וכל הזמן מתלונן על תחושות אי שקט . מרגיש כעסים ומתפרץ בזעם , ללא ביטוי פסיכוזה , ללא אובדנות . היום אחרי 17 ימים מתאריך השינוי התרופתי האחרון (או מתאריך לקיחת הטיפול החדש עם השינוי האחרון) אין הטבה או שיפור במצבי הנפשי , להיפך יש התדרדרות במצבי הנפשי , אני מרגיש מדוכא ומתוסכל יותר מתמיד , לא אוכל , אין תיאבון , מרגיש כעס , כעוס , מרשל את עצמי את ההיגיינה שלי ואת המראה החיצוני , מתפרץ התפרציות כעס\זעם , משתולל , מקלל את ההורים ואת בני המשפחה שלי , זורק ושובר דברים וחפצים , לא מצליח לישון בלילה למרות שאני לוקח כדור שינה ואז אני ער בלילה וישן ביום , יום הפוך , סובל מהפרעת שינה כרונית , אין לי סדר יום , לא מתפקד , מעשן בשרשרת ושותה הרבה קפאין , עצבני יותר מתמיד , מרגיש תקוע בבוץ , מיואש , חסר תקווה , מרגיש חוסר אונים , מצב רוח רע וגרוע ביותר . פניתי באופן פרטי לדר חיים שם דוד שכתב בסיכום מחלה שאני סובל מהפרעה טורדנית כפייתית עם תובנה ירודה לחלק מהתכנים הטורדניים בצירוף הפרעת אישיות מאשכול A . יש לציין שכאשר התפרצה המחלה לפני האישפוז בביה"ח העמק בעפולה (לפני הטיפול בסרוקוול ואפקסור) יש לציין שההסתגרות המוחלטת שלי בבית נבעה מכך שאני לא רציתי לראות את השכנים שלי ואת הסביבה שבה אני חי ופשוט רציתי להתנתק מהסביבה הזאת לחלוטין (עבדתי אצל השכנים שלי והרגשתי שהתייחסו אלי באופן רע ע"י הערות שליליות שלהם בנוגע לעבודה שכללו גם צעקות וביקורת קשה ואני רגיש מאוד לזה) וגם סבלתי מחרדה ופחד לצאת מהבית . סבלתי מביקורת קשה מאבא שלי ואבא שלי ביקורתי באופן קיצוני וגם אבא שלי היה אומר דברים שפוגעים בבטחון העצמי שלי ופוגעים בגבריות שלי וגורמים לי לרגשות נחיתות גם סבלתי מאלימות מילולית ולפעמים פיזית מאבא שלי שכללו גם צעקות וזה גם היה המצב בעסק המשפחתי שבו גם סבלתי מהרבה ביקורת מצד הבוס שהוא קרוב משפחה גם סבלתי מצעקות והעלבות ויחס רע מצד הבוס וגם מאלימות מילולית מצדו יש לציין שהבוס הוא גם שכן שלי . בקיצור סבלתי מהרבה ביקוריות קשות שפגעו בביטחון העצמי שלי .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

08/11/2013 | 17:24 | מאת: הללי

שלום שירלי, אני נמצאת בטיפול דינמי הרבה שנים, ולאחרונה אמא שלי במצב בריאותי קשה. אני מרגישה שאני זקוקה ליותר מפגישה חד שבועית, והמטפלת בי חושבת כמוני. היא נמצאת בתהליך הכשרה פסיכואנליטי, והציעה לי להיות בטיפול אנליטי- 3-4 פעמים בשבוע. באופן שלא מתאים לי, אני מרגישה שאני מאוד רוצה. מאוד צריכה המון ממנה (ולא אכפת לי לשכב בשביל זה... :-) זה כמעט ברמת הדחף.. אין לי כבר סבלנות לחכות. אני לא יודעת כלום על אנליזות. לא יודעת מה לדמיין.. רציתי לשאול אותך למה את חושבת שעליי לצפות. גם ברמה התהליכית והקשר איתה וכל זה, וגם ברמה הקונקרטית.. איך נפתח מפגש אנליזה? איך זה נראה- פיזית? אני קצת מרגישה שאני נפרדת ממנה.. כי עליי להיפרד מפניה. האם אנליטיקאים מדברים במהלך אנליזה, או בעיקר מקשיבים? כי אני מאד זקוקה לדבריה, לקשר שדומה עד כמה שאפשר לקשר אנושי רגיל.. תודה, הללי

הללי שלום, אכן, מה שמניע את האנליזה, ההעברה, נמצא "ברמת הדחף": האנליטיקאי, כובת פרויד, נושא בהעברה את חותם הגלופה של כל אנליזנד, שאינה אלא הצבר משקעים מהתנסויותיו בשדה הסיפוק הדחפי, וליתר דיוק, מהתנסויתיו באבדן סיפוק בשדה זה. כפי שנכר היטב מדבריך, סצנת ההעברה החיא סצנת המציאות של הלא מודע, שהיא, כותב לאקאן, מציאות מינית. האנליטיקאי ממוקם במציאות זו כאחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. אלא שהוא עצמו אינו מתמקם כאובייקט סיפוק עבור האנליזנד. להחיפך, ניהול הריםוי כרוך בסרוב לתביעת האנליזנד לסיפוק מהאנליטיקאי, בין אם תביעה זו מתנסחת כתביעה לדיבורו, למגעו, או לכל אופן אחר של סיפוק דחפי במהלך המפגשים. זאת לא בשם מוסר כלשהו, אלא על מנת לאפשר לאנליזנד להפיק ולחצות את הפנטזמה שלו ולמצוא, בסופו של דבר, את אופן הסיפוק הייחודי לו בסצנה של חייו ולא בסצנה האנליטית. מסיבה זו סרב פרויד , למשל,לתביעתן של האנליזנטיות ההיסטריות שקמו מן הספה וביקשו שינשק אותן. משנמצא סיפוק זה, מתייתר האנליטיקאי והאנלזנד יכול להפרד ממנו. בין שתי נקודות אלו של התחלה וסיום שניתן לתאר מבנית במדויק, פרושה האנליזה עצמה, ועליה לא ניתן לדעת מראש. פרויד מדמה מצב עניינים זה למשחק שח, בו ניתן להצרין את רגע הפתיחה ורגע הסיום, אך לא ניתן לדעת מראש את מהלכו. מצב זה הוא חיוני לאנליזה: שהרי אנליזה אינה אלא התנסות בהתקלות בלא מודע כזר, כלא מוכר, כמפתיע. בהקשר זה, האנליטיקאי מתמקם באנליזה בדיוק כסוכן של הבלתי צפוי. expect the unexpected בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

30/11/2013 | 22:27 | מאת: הללי

נשמעת כמו הזמנה להרפתקה! אני מודה שאת רוב הדברים שכתבת התקשיתי להבין עד הסוף, אבל את 2-3 המשפטים האחרונים הבנתי דיי, ובם מצאו חן בעיניי. לשמחתי, מאז שאמא שלי הדרדרה לי ומאז שהיא הציעה שניפגש יותר במתכונת אנליטית, אני מרגישה אמון ואהבה גדולים אליה, וזה משנה את אופן, עומק וקצב הנשימה במפגשים שלנו. גם אני שונה ומתמסרת יותר, ולתחושתי- גם היא שונה ומגיבה לזה. הלוואי שתהיה לי הרפתקה טובה.. תודה לך, הללי

הללי שלום, אכן, מה שמניע את האנליזה, ההעברה, נמצא "ברמת הדחף": האנליטיקאי, כובת פרויד, נושא בהעברה את חותם הגלופה של כל אנליזנד, שאינה אלא הצבר משקעים מהתנסויותיו בשדה הסיפוק הדחפי, וליתר דיוק, מהתנסויתיו באבדן סיפוק בשדה זה. כפי שנכר היטב מדבריך, סצנת ההעברה החיא סצנת המציאות של הלא מודע, שהיא, כותב לאקאן, מציאות מינית. האנליטיקאי ממוקם במציאות זו כאחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. אלא שהוא עצמו אינו מתמקם כאובייקט סיפוק עבור האנליזנד. להחיפך, ניהול הריםוי כרוך בסרוב לתביעת האנליזנד לסיפוק מהאנליטיקאי, בין אם תביעה זו מתנסחת כתביעה לדיבורו, למגעו, או לכל אופן אחר של סיפוק דחפי במהלך המפגשים. זאת לא בשם מוסר כלשהו, אלא על מנת לאפשר לאנליזנד להפיק ולחצות את הפנטזמה שלו ולמצוא, בסופו של דבר, את אופן הסיפוק הייחודי לו בסצנה של חייו ולא בסצנה האנליטית. מסיבה זו סרב פרויד , למשל,לתביעתן של האנליזנטיות ההיסטריות שקמו מן הספה וביקשו שינשק אותן. משנמצא סיפוק זה, מתייתר האנליטיקאי והאנלזנד יכול להפרד ממנו. בין שתי נקודות אלו של התחלה וסיום שניתן לתאר מבנית במדויק, פרושה האנליזה עצמה, ועליה לא ניתן לדעת מראש. פרויד מדמה מצב עניינים זה למשחק שח, בו ניתן להצרין את רגע הפתיחה ורגע הסיום, אך לא ניתן לדעת מראש את מהלכו. מצב זה הוא חיוני לאנליזה: שהרי אנליזה אינה אלא התנסות בהתקלות בלא מודע כזר, כלא מוכר, כמפתיע. בהקשר זה, האנליטיקאי מתמקם באנליזה בדיוק כסוכן של הבלתי צפוי. expect the unexpected בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

06/11/2013 | 08:09 | מאת: שיקי

היי, מאוד מעניין אותי לדעת איך פסיכואנליזה מתרחשת היום. האם זה כמו בימיו של פרויד? ספה, המטפל נסתר מן העין? האם רעיונותיו של פרויד, כולל הקיצוניים שבהם (חרדת סירוס, או כל רעיונותיו על מקום המיניות בנפש האדם) עדיין בשימוש? האם המטפל אינו מתערב, או לפחות ממעט מאוד בדבריו? האם עדיין מדובר על ניקוי ארובות ועל אסוציאציות חופשיות? זה מסקרן.... תודה :)

שלום לך, רב תודות על שאלתך. הפסיכואנליזה היא הצמאתו של פרויד, כפי שהלא מודע הוא גילויו. ככזו, הפסיכואנליזה אינה יכולה אלא להיות מוגדרת כמה שמתרחש בשדה הפרוידיאני, הווה אומר בשדה שאת הקואורדינטות שלו הניח פרויד. הכלל הבסיסי של האנליזה הוא אכן כלל האסוציאציה החפשית, הווה אומר מתן מקום לדיבורו של יאנליזנד. זה על דיבור זה שפועל האנליטיקאי כשהוא מאזין, כפי שלימד פרויד, כפי שמאזינים לשפה זרה הנשמעת ממרחק, ובהתערבויותיו שאינן אלא, כפי שמלמד לאקאן, עריכה של הטקסט של האנליזנד (ללא הוספת מובנים לטקסט זה), הוא מפיק את הלא מודע . באשר למגשגים, שהם כלי העבודה באמצעותם יכול האנליטיקאי לכוון את הריפוי, מובן שהם אלו אותם הסיק פרויד -- עם דיוקם של מושגים אלו שאיפשרה חזרתו של לאקאן לטקסטים של פרויד. עיקרי מבין כלים אלו הוא ההעברה (טרנספרנס). משום שהאנליטיקאי ממוקם בהעברה לא כפרסונה אלא כדמות בפנטזמה (המציאות הנפשית) של האנליזנד, הוא יודע שיחסו של האנליזנד אליו הוא למעשה לדמות שלישית, ולכן מרגע שמוםיעה דמות זו הוא מסרב לפגוש את האנלזנד פנים אל פנים: זהו רע המעבר לספה שהוא רגע מבני חשוב באנליזה, רגע בו היא עוברת משלב פגישות מקדימות אותו ממשיל פרויד לקנית כרטיס רכבת, לשלב האנליזה עצמה, אותו ממשיל פרויד לעליה לרכבת ונסיעה בה. במידה שהתערבויותיו של האנליטיקאי (הדגשה או קטיעת דברי האנלזנד על מנת לגרום לעליית מסמנים נוספים מן הלא מודע) מחוללת גם שינוי בכלכלה הליבידינלית שלו, כלור בסיפוק שהוא מפיק מן הסבל הפנטזמטי, ניתן לומר שההתנסות האנליטית היא התנסות של אבדן סיפוק, ואם כך בסרוס. גם לאקאן עצמו אמר לתלמידיון בערוב ימיו: "אתם יכולים לקרוא לעצמכם 'לאקאניינים' אם ברצונכם בכך; באשר לי, אני פרוידיאני." לסקרנות יש קשר לאיווי אליו מכוונת ההתנסות האנליטית. כדאי להקשיב לה. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

26/07/2013 | 15:52 | מאת: מאיה

שלום פרופסור שירלי, רציתי לדעת האם מטפלים באמת יכולים לאהוב את המטופלים שלהם? האם אתם לפעמים נזכרים בנו? אולי אפילו חולמים עלינו? רציתי גם לשאול האם תלות במטפל עוברת במהלך הטיפול? כי התלות מאוד מפריעה לי... כאילו אני חיה מפגישה לפגישה תודה רבה :)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מאיה, כאילו אני חיה מפגישה לפגישה.... פרויד אכן נהג לומר לאנליזנטים שלו שבמהלך האנליזה, תהיה היא הדבר החשוב ביותר בחייהם. גם המחיר שמשלמים עבור כל פגישה אנליטית, גם הזמן הממשי בחיים שמקדישים לכך, ומה שמכתבך מעיד עליו יותר מכל -- ההשקעה הליבידינלית בהעברה -- הם מרכיבים חיוניים בהתנסות האנליטית. יוצא מכך שמה שאת מכנה תלות עשוי להצביע דווקא על המחויבות שלך לטיפול, וטוב שכך. מי שמחויב לא פחות הוא כמובן האנליטיקאי, הנושא על כתפיו, לעיתים במשך שנים ארוכות, את כל כובד המשא של מה שהאנליזנד עדיין אינו אותה לדעת עליו דבר, וודאי שלא לוותר עליו. אחריות זו היא חלק ממה שהופך את הפסיכואנליזה לאחד ממה שפרויד כינה המקצועות הבלתי אפשריים. ובגינה על האנליטיקאי להבנות כל מקרה ומקרה ולחשב כל התערבות, שביניהן דווקא אלו היכולות להידמות שוליות ביותר, כמו הנהון הוא המהום, עשויות להיות כבדות המשקל ביותר. הן דורשות מחשבה רבה מצד האנליטיקאי, וכן, גם השקעה ליבידינלית. במהלך אנליזה, הופך אנליטיקאי למרכיב מן הלא מודע של האנליזנד: הוא מתמקם במקום אובייקט הסיבה המניע את המערך הנפשי של האנליזנד. מכאן נובע שהוא מעורב מעורבות עמוקה ביותר. אמנם, לסובייקטיבי ואת שלו אין מקום באנליזה עצמה (פרויד לימד שעל האנליטיקאי להיות לוח חלק עבור האנליזנד), אך מתוקף המעורבות העמוקה בסובייקטיביות של אחר בודאי שלאותה סובייקטיביות ישנם אפקטים על זו שלו, שאכן יכולה לבוא לידי ביטוי בתצורות של הלא מודע כמו חלומות. את אלה מביא אנליטיקאי לאנליזה שלו או להדרכות אצל אנליטיקאים שהגיעו לנקודה רחוקה יותר בהכשרתם - שני מרכיבים חיוניים בהכשרה האנליטית, הנמשכת לאורך החיים כולם. כמובן, שמבחינת האנליזנד יש להשקעה הליבידינלית הטרנספרנס סוף: סיומה. של אנליזה הוא בדיוק כאשר אין צורך עוד בפרסונה שתקל על עצמה את מקום אובייקט הסיבה הנפשית של סובייקט. בנקודה זו, הטרנספרנס נופל ואת האנליטיקאי ניתן להשליך מן הסצנה האנליטית. זהו סיומה הלוגי של אנליזה. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

23/07/2013 | 01:20 | מאת: שואלת

שלום פרופ' שירלי, קראתי את תשובותיך בפורום, והן מרתקות. רציתי לשאול אותך, ואשמח אם תוכלי לענות גם ובעיקר באופן מעשי, האם מחיר של 5,500 ש"ח לאנליזה, לחודש (4 פעמים) הוא לא מוגזם? אני יודעת שהנטיה להתיחס לכסף היא בעיקר רעיונית/נפשית, ופחות מעשית, אך הייתי שמחה אם היית יכולה לומר גם כמה מילים לגבי המחיר כפי שהוא ללא משמעויותיו. תודה!

20/07/2013 | 01:37 | מאת: אסנת

שלום, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי מתאהבת בגננת, במורה, מפקדת, בוסית , פסיכולוגית ... וכל דמות סמכות שהייתה לי אני יודעת שזה מחסך עצום והזדקקות, אני כל הזמן בשאיפה להיות בקשר סמביוטי כי אחרת אני מרגישה ריקנות עצומה וקשה לי לוותר על זה. הסיבה שאני רושמת את ההודעה היא שאני באמצע שנות העשרים, אף פעם לא חוויתי קשר זוגי ואני מרגישה שאיני יכולה בכלל להתאהב בגברים למרות שאני מאוד נמשכת אליהם . אני חיה בפיצול של משיכה ורגש. הרגש הולך לנשים והמשיכה לגברים. אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה והאם זה בכלל אפשרי? אגב, הבעיה שאני מתארת של פיצול בין משיכה לרגש זה דבר מוכר? מזה אומר על הנטייה המינית שלי? האם אני דו? אני מאוד מבולבלת אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים ולבנתיים לא רואה תקווה שהמצב ישתנה. הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה שיהיה לי בעלו וילדים אך אני לא מבינה איפה אני עומדת. כמובן שאני אדבר על זה עם המטפלת אך מאוד אשמח לשמוע את דעתך בעניין! תודה רבה !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, בדבריך ישנו ניסוח של שאלה: "איפה אני עומדת?" אכן, שאלה של מיקום; ואכן, שאלה של עמדה. עמדה הקשורה למיניות ולהבדל המיני. מיניות – גברית או נשית – לימד לאקאן, אינה בעיקרה עניין של ביולוגיה או אנטומיה, אלא עניין של עמדה. אף השאלה עצמה "האם אני דו?" הווה אומר, האם עמדתי במיניות היא נשית או גברית, היא בגדר עמדה. זוהי עמדה סובייקטיבית המאפיינת מבנית את מבנה הבסיסי של נוירוזת ההגנה שגילה פרויד, הנוירוזה ההיסטרית. שאלתו הלא מודעת היסודית של הסובייקט ההיסטרי באנליזה היא בדיוק השאלה המנוסחת במסווים שונים במכתבך: ("האם אני דו?" "איפה אני עומדת?" "אני מאד מבולבלת") : האם אני גבר או אישה בבחינת העמדה מול המיניות? מבחינה זו, את נמצאת בנקודה סובייקטיבית פורה ומבורכת לתחילתה של חקירה אנליטית. במהלך אנליזה, שאלה לא מודעת זו של הסובייקט ההיסטרי עשויה לעבור גלגולים רבים, ובסופו של דבר, כאשר מדובר באנליזה של אישה, להוביל לחקירה של שאלת הנשיות עצמה, הווה אומר של האופן הייחודי עבור הסובייקט בו מדובר להיות אישה, בין אם במישור של היחסים עם המין האחר (במכתבך, הפנטזיה על "בעל") ובין אם במישור של האימהות "ילדים"). מה שמאפשר חקירה זו, ובסופו של דבר, את הפתרון הייחודי לשאת הנשיות שמפיק הסובייקט אף הוא דבר מה שמבצבץ במכתבך: עניין של וויתור. וןויתור על דבר מה שאף הוא קשור במשהו מן הנשיות, משהו שנקבע ונצרב בסובייקט בשלב מוקדם מאד של החיים אותו כינה פרויד "פרה-אדיפלי" – שלב של יחסי אם-בת בו יש מעט מאד, אם בכלל, הפרדה שמספק גורם שלישי, שלב המאופיין ברגשות עזים ולעיתים קשים, רגשות שאכן כרוכים, כפי שאת אומרת במדוייק, ב"חסך" – באותה תביעה של הבת מן האם שלעולם נותרת חסוכת מענה. הפתרון הייחודי לשאלת הנשיות שעשוי להבנות במהלך אנליזה כרוך בויותור על משהו מן החזרה על אותם רגשות עזים, על הסיפוק האקסטטי הכרוך בהם, וויתור שאינו אלא יצירה של הפרדה, של גבול ממה שלאקאן מכנה "ההתענגות הנשית" שהוא-הוא האופן הייחודי של היות אישה עבור סובייקט. במקרה שלך, את מעידה, "קשה לי לוותר על זה" – ואת המחיר על אי ויתור זה את משלמת, כפי שאת מעידה, בחיי האהבה. אך למול הקושי לוותר על ההתענגות הנשית, הפרה-אדיפלית, שמקורה בחסך, מפעם בך משהו שהוא מסדר אחר, משהו שמביא אותך לא רק לשאול, ולהפנות את השאלה אלי, ואל המטפלת שלך, אלא גם להשתוקק, לרצות, להמשך ... זהו דבר מה שהוא מן הסדר לא של ההתענגות אלא של מה שלאקאן מכנה "אייווי" (desire) והוא בדיווק המקום הסובייקטיבי הריק המתגלה כאשר ישנו וויתור על משהו מן ההתענגות. הפיצול שאת מתארת בין האיווי להתענגות (מה שא מנסחת כ"משיכה ורגש") לא רק שהוא מוכר אלא שהוא-הוא סיפורם של החיים האנושיים, סיפורה של כל אנליזה, שלובש גוון שונה בכל מקרה ומקרה. אותו איווי עיקש הוא שיוסיף וינחה אותך באנליזה, שהרי את האנליזה ניתן גם לתאר כחשיפתו של האיווי הלא מודע, כהליכה בעקבותיו. המשיכי לשאול, המשיכי להבנות את זכרונותייך ואת חיי הנפש שלך כפי שאת עושה יפה כל כך במכתבך (למשל, הסדרות של דמויות נשיות שהן מושא ל"רגש," למשל, ה"פיצול" בחייך), לכי בעקבות תצורות הלא מודע (חלומות, פליטות פה, חידודי לשון וכפלי מובן, מעשי כשל, וכמובן סימפטומים) שהן, מלמד לאקאן "מסכות" לאיןווי – ותחצי גם תחצי את דרך החתחים של האנליזה שהתחילה בשאלתך אודות העדה המינית. בהצלחה בנתיבי האיווי, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אני מנהל יומן חלומות ומהרהר בחלומות במהלך היום – האם היית אומרת שזו דרך להכיר את הלא-מודע? האם החלומות הם הלא-מודע או רק חלק מן הלא-מודע?

שלום לך, הן יומן שאתה מנהל, והן פנייתך אלי, הם עדות לעניין בלא-מודע. עניין שכזה של סובייקט בלא מודע שלו הוא כמובן תנאי חשוב בהתנהלותה של אנליזה, אך הוא אינו יכול להיות שקול לאנליזה מכמה סיבות. ראשית, אנליזה אינה בפשטות הרהור בלא מודע ותצורותיו. מה שמאתחל אותה אינו סקרנות לגבי הלא מודע אלא תלונה של סובייקט ביחס לדבר מה שאינו הולך בחייו, כלומר סימפטום. מה שמניע אנליזה גם הוא אינו הסקרנות והעניין בלא מודע אלא אהבה: אהבת ההעברה לאנליטיקאי , המתגלמת כהנחת ידע כלפיו. התמקמותו של האנליטיקאי בהעברה וההתערבויות שיעשה ביחס לתצורות הלא מודע המופיעות בסצנה ההעברתית, כולל חלומות, הן שתתוונה במידה רבה את גורל האנליזה. רבים מהחלומות המופיעים במהלך אנליזה ומובאים אליה נחלמים עבור האנליטיקאי ומוגשים לו כמתנה. מכך ניתן ללמוד שחלומות משתנים במהלך אנליזה, והם מעידים על שינויים בעמדת הסובייקט כתוצאה מן העבודה האנליטית. בין אם באנליזה ובין אם מחוצה לה, חלומות, כמו סימפטומים, וכמו מעשי כשל ופליטות פה, הם תצורות של הלא מודע. כלומר, הם אופנים מוסווים, מוצפנים, בהם הלא מודע מגיח. שהרי הלא מודע, מלמד פרויד, הוא אותו משלב של ייצוגים בחיי הסובייקט שאינם עוברים תרגום לייצוגים מודעים משום שתרגום שכזה יהיה כרוך באי עונג גדול מדי עבור הסובייקט. לכן, מה שהוא לא מודע לעולם לא יופיע ככזה, אלא רק באופנים מוסווים ומוצפנים שהחלום הוא אחד מהם. מה שנזכר ממה שנחלם הוא מה שפרויד מכנה תוכן גלוי של החלום. תוכן זה הוא תוצר עבודת החלום באמצעות המנגנונים של עיבוי והתקנה הפועלים על התוכן הסמוי של החלום, הייצוגים הלא מודעים. פרוש החלום באנליזה הוא ההיפוך של עבודת החלום: נסיון להתחקות אחר המסמנים הלא מודעים שמאחורי התוכן הגלוי, המתעתע לעיתים קרובות. כך גם לגבי התצורות הנוספות של הלא מודע שהוזכרו, בראש ובראשונה הסימפטום, שהוא שמביא סובייקט לאנליזה. תצורותיו של הלא מודע מופיעות בחיים האנושיים באשר הם, וניתן לשים לב אליהם ולהרהר בהם. עבודה אנליטית היא עבודה המתרחשת תחת טרנספרנס לאנליטיקאי, ובנוכחותו. היא לא תתרחש ללא אקט: זה של האנליטיקאי, וזה של הסובייקט המחליט לפנות, ומחליט שוב ושוב להביא את גופו ואת סבלו האינטימי ביותר למפגשים. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

01/07/2013 | 22:49 | מאת: איתי

האם את מכירה סרטי קולנוע בהם היה תיאור אמין של טיפול פסיכואנליטי? אני אבהיר שאני לא שואל לצורך מחקר כלשהו אלא מתוך סקרנות אישית.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום איתי, במאמר על הלא מודע כותב פרויד כי להבין דבר מה ולהתנסות בו הן שתי חוויות מסדר שונה לחלוטין. ההתנסות האנליטית, לפחות במקרה של נוירוזה, כרוכה במה שמכונה חצייה של הפנטזמה. פנטזמה, שם אחר למציאות נפשית, אינה אלא תסריט לא מודע באמצעותו נותן הסובייקט פרוש לארועים בחייו, לעיתים קרובות, פרוש שהוא עצמו גורם לו סבל. יחד עם זאת, לפנטזמה יש תפקיד ממסך ומגן בחיי הסובייקט: התסריט הפנטזמטי פרוש כמסך על פני המועקה. התסריט הפנטזמטי קשור במיניות: זה בו שמתעלמים תנאים ארוטיים שונים של הסובייקט. תנאים אלו הם פרטיקולריים, תולדות, בין היתר, של האופן בו סובייקט לקח על עצמו ייצוגים שונים בהם נתקל בהיסטוריה שלו. לא מעט סרטי קולנוע ניסו לכלול בעלילה ובתסריט שלהם סצנות של פגישות אנליטיות. אלא שתסריט עשוי להיות א-מין עבור סובייקט במידה והוא התסריט של הפנטזמה הפרטיקולרית שלו עצמו , על האופן בו מיניותו כרוכה בה. זה כשדבר מה בתסריט הפנטזמטי נסדק, כשאופן הפרשנות השגור של סובייקט, הסיפור שנוהג הוא לספר לעצמו, אינו פועל עוד, שמתרחשת פניה לאנליזה, פניה שעשויה להפוך לשאלה סובייקטיבית, שאלה שעימה ניתן יהיה לחצות את הפנטזמה. לשאלה מהסרטים יש כתובת אפשרית שאינה דווקא הכתובת הקולקטיבית של הקולנוע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

21/06/2013 | 17:11 | מאת: רויטל

אני רווקה בת 32, בטיפול אצל מטפלת רביעית.(ולא באנליזה) בערך 8 שנים בטיפול, פחות או יותר שנתיים אצל כל אחת... המטפלת הנוכחית חמה ונוחה לי באופי אבל שמעתי על מישהי מומחית במיוחד וחושבת אולי לעזוב ולהחליף מטפלת .... לצערי, לאחר כל הטיפולים שעברתי הגעתי למסקנה שטיפול עוזר מעט מאד, כשהגעתי לטיפול קיויתי שבזכות הטיפול אראה קבלות של הצלחה בשטח= אזכה בעבודה מוצלחת יותר, בזווג מוצלח, באושר פנימי... ולאכזבתי, מנסיוני הטיפול טיפה מקדם ולא יותר. אנא, אל תכתבי לי במילים גבוהות, אם אפשר- ברור ומעשי: האם מנסיונך, יש טיפולים שמשנים מטופל מכשלון להצלחה, או תמיד זה תמיכה מועטת? אני כבר מיואשת מטיפולים שכמעט לא עוזרים או עוזרים בקושי...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, כן, בהחלט, מניסיוני אני יכולה להעיד כי טיפול פסיכואנליטי משנה חיים באופן רדיקלי וממשי. שבת שלום, פרופ שירלי שרון-זיסר

20/06/2013 | 02:13 | מאת: בעילום שם

האם פרויד אמר משהו לגבי הקשר בין *סקס לבין אלימות? כלומר ככול שהחברה עסוקה יותר בתכנים מיניים ככה האלימות גודלת בה? די מובן לי שאלימות והנאה אלה שני דברים שכרוכים יחדיו בסקס ולכן אני תוהה לדעת האם יתכן שהפורנוגרפיה הזמינה כל כך דרך האינטרנט משפיעה לרעה על החברה במובן האלימות שבה? ידוע שמוזיקת "רוק" משפיע על החברה ונחשבת למוזיקה שמעוררת מרדנות, אלימות וכן משפיע בצורה ארוטית על נפשות המאזינים. הכל מתקשר ביחד כאשר קצב פעימות הלב עולה המצפון והמוסר מעורפלים. *אני הוספתי את הכוכבית אי שם למעלה ליד המילה סקס משום שהכוונה לא ליחסי-מין אלה למין נטול רגש או יותר נכון נטול אמפתיה או אהבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, שאלתך אכן נוגעת בנושאים שהעסיקו את פרויד ושנותרו בלב ליבה של הפסיכואנליזה: סוגיית ההתענגות (סיפוק הדחף) וסוגיית מיקומה ץפ דף של ההתענגות בתרבות. אחד מגילויו המוקדמים של פרויד היה הקשר בין התענגות להגנה. הנוירוזה -- הן הנוירוזה םהאובססיבית והן הנוירוזה ההיסטרית -- נבנות כהגנה מפני חוויה מינית ילדית שנחוותה כסיפוק: סיפוק עודף, סיפוק טראומטי, ועל מנת שלא לדעת דבר על סיפוק זה. הסימפטום מל פהנוירוטי כהגנה מפני ההתענגות הוא תופעה תרבותית מעצם מבנה. בחיבוריו אודות התרבות כמו טוטם וטאבו ותרבות בלא נחת מראה פרויד כיצד עצם כינונה של תרבות כרוך בוויתור על סיפוק (למשל סיפוקץםץתץםץ אינססטואלי, או רצח האב הקדמון, או הסיפוק ללא גבולות של האב הקדמון עצמו שדבר לא עצר מבעדו מלשכב עם כל אישה שחפץ בה או להרוג את כל מי שעלה על דעתו. אי הנחת המלווה את התרבות הוא תולדה של הויתור על הסיפוק. במילים אחרות, ישנה שקילות מבנית בין הסימפטום הנוירוטי לבין התרבות עצמה. כפי שזה מלווה בתלונה, מלווה זו באי נחת. אלא שבתרבות בת זמננו מצב העניינים מורכב: אנו חיים בעידן המאופיין בדחיפה לסיפוק, עידן בו הציווי השלט הוא הציווי להתענג: להיות מאושר, מסופק, בעיקר באמצעות צריכת אובייקטים חדשים ומתחלפים תדיר המוצעים לממכר. מצב עניינים זה מתגלם בריבוי תופעות של מין מנוכר ושל אלימות ללא אידאלים. האומנות כמו הקולנוע או המוזיקה מכניסות את ההתענגות לשדה הייצוג, אך גם בה ניכר השינוי בתרבות: כמוזכר במכתבך, יש בה ריבוי ייצוגים של מין ללא אהבה ושל אלימות חשופה. ובאשר לקליניקה, אליה מגיעים יותר ויותר סובייקטים בעלי מבנה פסיכוטי, הווה אומר כאלו שסובלים מפלישה של התענגות ללא רסן בלא ההגנה שמקנה הסימפטום הנוירוטי, וסובייקטים נוירוטים הכורעים תחת עודף התענגות חסרת פשר. במצב עניינים כזה, מציעה הפסיכואנליזה את האמונה בלא מודע, את האפשרות להיות סובייקט באמצעות דיבור תחת העברה המכוון לפרטיקולרי ביותר, כאופן יעיל, ואנושי ביותר, לטיפול בהתענגות. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

19/06/2013 | 20:45 | מאת: מטופל

פרופסר זיסר הנכבדה, אני נמצא בפסיכואנליזה כמעט 9 חודשים (5 פעמים בשבוע ) מזה מס חודשים אני בעניין לעזוב , המטפלת לא מסכימה לעשות םרידה מסודרת ,ואף טוענת שאני עושה טעות ברצוני לעזוב אותה, יש ים של העברות והעברות נגד , העלבות ,שיחות טלפון שאני יוזם שלא במסגרת השעות האנליטיות תסכול שלי מהטיפול ואפילו היו מקרים שלא רציתי לעזוב "בתום הטיפול" ומשכתי כמה דקות למורת רוחה של המטפלת שאמרה לי שאני עובר גבול ומנסה לחדור ללחיים הפרטיים שלה, היו כבר כמה פעמיים שהודעתי לה שאני עוזב ואף בקשתי לבטל פגישות אבל תמיד בדקה האחרונה בגלל ההזדקקות הגדולה שלי בה והתלות שלי בה חזרתי לטיםול בעידודה עכשיו אני מנסה למצוא פסיכואנלטקאת אחרת , מה המלצתך?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, כל מה שמתרחש בין אנליזנד ואנליטיקאי, כותב פרויד במאמר על ההעברה, עשוי מן החומר של ההעברה כהתנגדות. זה בסצנת ההעברה, אליה אתה גם מתייחס מפורשות, שמשתחזרים תווים סובייקטיביים שהם מן הסדר של מה שלא נכנס לדיבור -- מה שטרם נאמר ומה שאינו יכול להאמר כלל -- מה שהוא מן הסדר של הטראומה והדחף. זאת גם משום שההעברה עצמה מיוסדת על מה שפרויד מכנה גלופה דחפית: מעין חותמת עשויה משקעים דחפיים, או בלשונו של לאקאן עקבות של היתקלויות רעות בשדה המיניות, היתקלויות של אבדן סיפוק. האנליטיקאי הוא אחד מסדרת האובייקטים של חיי האהבה של הסובייקט , עליהם מוטבעת חותמת זו. משהו מסגנון ארוטי זה, אם כן, יבוא לידי ביטוי בכל קשר בשדה האהבה, כולל אהבת העברה. הסגנון הטרנספרנסיאלי, הווה אומר ארוטי, עליו אתה מעיד, כולל הזקקות גדולה וזעם, המקנה להעברה גוון שלילי. דווקא הטרנספרנס השלילי חיוני לאנליזה, בתנאי שעושים בו שימוש טוב, שימוש שתולדתו שינוי בכלכלה הליבידינלית של הסובייקט המאפשרת לו לחיות תוך פחות סבל. השאלה, נראה לי, היא שאלת ההסכמה שלך לעשות שימוש במה שמופיע על בימת ההעברה על מנת להתמיר מה שכרגע מנוסח כבלגן לידע סובייקטיבי הקשור למה שהביא אותך לפנות לאנליזה מלכתחילה. כיצד הוא קשור למה שמתרחש בחיי האהבה שלך, או בשדה הסיפוק בחייך בכלל? בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

זה מאוד סייע לי, אך פרופסר שרון זיסר, איך כל "הבלגן" מתקשר לאהבה לארוטיקה? (ביני לבין המטפלת?) ולמה את מתכוונת שאת מציננת "כלכלה הליבידינלית "? ואיך ניתן להתמיר את זה ?. אגב לעת עתה אנחנו מאחריי הבלגן, לא לפניי שבטלתי פגישות והיא אמרה שהסיבה היא רגשית וצר לה על הסבל שלי וכן היא תמתין לי בשעות הקבועות ,ולבסוף תמיד הגעתי , כמו כן כבר מזה 10 יום הפסקתי להתקשר אליה ,(למרות שהיא בתחילת הטיפול עודדה לעשות זאת שאני מרגיש מצוקה ) בסך הכל כיום לאחר שנפל לי האסימון שגם היא מוגבלת ולא סופר סטאר הוקל לי ואני רואה את כברת הדרך הארוכה המפותלת הלא ידועה והלא צפויה ,שנעשה ביחד, כמה שידרש לחקירה האנליטית שזה היה הקטליזטור לבואי אליה , המון תודה על עבודת הקודש שאת עושבה בפורם זה מצפה לתשובתך

03/06/2013 | 17:58 | מאת: יעל

שלום,עד שהיה לי האומץ להתחיל טיפול...סובלת מחסך ריגשי,לא יודעת מהי אהבה של אמא ,וזה כואבבבבב.התברכתי בבעל וילדים מקסימים.רוצה לצמוח ולפרוח איתם.בטיפול אני כחודשיים,לא מרגישה מספיק משוחררת, לעיתים חסומה.(אשה מול גבר,מחסום של דת)מה אפשר לעשות כדי להשתחרר מעט?לא להיות נבוכה.תודה

שלום לך, אכן, הפניה לטיפול היא צעד לא פשוט, צעד שהוא בבחינת אקט, קרי מעשה שבעקבותיו הסובייקט אינו עוד מה שהיה, חלה טרנספורמציה שהיא בבחינת שינוי ממשי בחיים. ככל אקט, ובראש ובראושנה האקט האנליטי, זהו צעד שאכן כרוך באומץ, הכותרת שבחרת למכתבך. מה שמלמדת הפסיכואנליזה לגבי האקט, נושא שלאקאן הקדיש לו סמינר של שנה, הוא שאקט תמיד כרוך בחצייה של מועקה. זאת גם משום אותו שינוי ממשי בחיים שמחולל האקט. יותא מכך שאין אקט ללא מועקה. אחד האפקטים הקרובים למועקה היא המבוכה, שהיא (ולא האומץ) החא האפקט שאת מציינת במכתבך. בסמינר העשירי, המוקדש לנושא המועקה, לאקאן מציין את המבוכה כקשורה לחשיפה של משהו מן המיניות, הוצה את מחסום ההדחקה, בפרט עבור אישה. לכן לא מפתיע שאת מציינת את המבוכה שלך כקשורה להבדל המיני ("אישה מול גבר") ולחצייה של "מחסום"). באותו סמינר, מלמד לאקאן תוך קריאה של פרויד כי גילום ממוסך של המועקה בחיים האנושיים הוא העכבה (אינהיביציה), מה שמופיע במכתבך כ"לא משוחררת). העכבה כמו הסימפטום (הסבל עימו פונה הסובייקט באנליזה) מופיע כ"מחסום", בחייו של הסובייקט, משהו שעומד בדרכו. זה לא בכדי, אם כן, שפרויד שם מושגים אלה בסדרה, המצויינת בכותר ספרו :"עכבה, סימפטום ומועקה." אותו גרעין ממשי שנחווה כמועקה (או בגילום אחר שלה, מבוכה) שמגולם בעכבה ובסימפטום הוא זה שאליו מכוון כל אקט אנליטי ואליו מכוונת האנליזה כולה, וחשוב לא פחות, הוא זה שמתנה כל אקט, כולל אקטים מצידו של האנליזנד. כלומר, המועקה והבמבוכה לא רק שנוכחות באנליזה. נוכחותם, מצד האנליזנד ומצד האנליטיקאי, היא תנאי הכרחי לעבודה האנליטית, הכרוכה בחצייתם. עבודה אנליטית כרוכה לא בהכחדה של המועקה והמבוכה. עניינה הוא ליעשות בהן שימוש טוב. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

09/05/2013 | 11:53 | מאת: שירה

מה דעתך לגבי הענקת מתנה למטפלת כביטוי לאהבה והערכה? האם יש כאן בעיה אתית? האם עדיף להמנע מכך? האם מוכרחים לחפור במניעים ובמשמעויות או שאפשר להתייחס לכך כמחווה של אהבה בלי פרשנות יתר? תודה שירה

שלום לך שירה, כל מה שמתרחש בין אנליזנד לאנליטיקאי, כתב פרויד באחד מן המאמרים על הטכניקה הפסיכואנליטית, עשוי מן החומר של ההעברה כהתנגדות. הווה אומר, כל מה שבין אנליזנד לאנליטיקאי – כולל מה שמתרחש בעת התשלום, כולל מה שמתרחש לגבי הזמן (למשל שכחת פגישות או איחורים), כולל מה שנאמר ליד הדלת, כולל אובייקט שניתן לאנליטיקאי אן שנשכח בקליניקה וכו' – הוא חלק מן האנליזה עצמה. יתרה מזו, לעיתים לא רחוקות דווקא בתופעות שוליים לכאורה אלו נרשמים על בימת ההעברה תווים שהם מהסדר לא של המסמן, של המילים הנאמרות על הספה, אלא של האובייקטים של הדחף. זה ככאלה שאנליטיקאי שם לב אליהן וקורא אותן. קורא אותן אין פרושו מעניק מה שאת מכנה "פרשנות יתר" הווה אומר הוספת "משמעויות" כדבריך: נהפוך הוא: אלה תופעות שהן בשדה שאינו זה של המשמעות, שדה הדחף והסיפוק. עצם המילים שאת משתמשת בהן כדי לנסח את השאלה שאת מפנה אלי ("לחפור," "יתר," "עדיף") הן מהשדה של הדחף או ההתענגות: השדה של מה שעודף בחיים, של היותר מדי. באשר למתנה, הרי שפרויד מלמד כי היא תופעה אנושית שממוקמת בשדה התביעה וקשורה לאובייקט האנאלי: הוא האובייקט הראשון שנתבע מן הילד ושניתן כמחווה של אהבה לאחר. כתופעות בשדה של ההתענגות, אין מה להוסיף משמעויות לתופעות כגון מתן מתנה, אך ניתן ניתן למקמן במבנה ולשאול על מיקומן באנליזה. זאת גם משום שאם אנליזה פרושה לקיחת אחריות על אופן הסיפוק בחיים, מי שנמצא באנליזה נקרא לקחת אחריות גם על אופני הסיפוק כפי שהם מופיעים מול האנליטיקאי. זו אכן שאלה אתית במובן האתיקה של הפסיכואנליזה. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

08/05/2013 | 11:11 | מאת: א'

שלום רב, ראשית אבקש סליחה על חוסר הידע אך זה כניראה בשל גילי הצעיר. אני בת 15, נמצאת בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי כתוצאה מטראומה קשה שעברתי, לאחרונה המטפלת שלי עברה הכשרה לטפל בפסיכואנליזה והציעה לי ולהוריי שאעבור לשיטת טיפול זו בשל הקושי הגדול, הכאב והתסכול שאני חווה. לפי מה שהסירה שיטה זו מעמיקה יותר ובעזרתה ניתן להגיע לכאבים עמוקים יותר והבנות עמוקות, רציתי לבקש יותר פירוט בנושא הטיפול באנליזה ומה ההבדל בין טיפול פסיכואנליטי לטיפול פסיכודינמי?. תודה מראש!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, "חוסר הידע" שאת ממהרת לבקש "סליחה" לגביו הוא-הוא דווקא המנוע לעבודה בפסיכואנליזה... אחד הדברים שמלמדת הפסיכואנליזה הוא כי דווקא מהמבואות הסתומים בידע, ממה שהוא אניגמה עבור הסובייקט, צומח ידע חדש בנוגע למה שלא הולך בחייו. מתוך עמדה של מי ש"יודע" אי אפשר לחקור את הלא מודע, וזה לכן שההליך האנליטי עצמו כורך מה שאנו מכנים "היסטריזציה" – שאינה אלא שימה שסימן שאלה של הידע השגור שלנו; מה שנדמה לנו שאנו יודעים ובטוחים בו לגבי עצמנו. בטקסט שלך את גם חוזרת ומציינת (פעמיים) שאת "מבקשת"; כלומר, את מפנה מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים "תביעה" כלפי אחר שאת מניחה לו ידע. גם תביעה שכזו היא מסד לאנליזה, שהרי אי שם חבוי בה מה שאנו מכנים האיווי (desire) שלך שיעלה לאחר שיתרוקן הסבל המיותר שאת חוקרת. סבל זה -- מה שאת מנסחת כ"טראומה קשה" או "קושי גדול, כאב ותסכול" -- נחקר תוך כדי ובאמצעות התביעה שאת מפנה לסובייקט שאת מניחה לו ידע כפי שאת מניחה אצלו את הסבל שלך ומה שעדיין איך יודעת עליו: כלומר לאנליטיקאי בקשר אהבת ההעברה. אנליטיקאי הוא אכן מי ש"עבר הכשרה": הכשרה זו אינה קורס או תכנית אקדמית. היא האנליזה של האנליטיקאי עצמו, אנליזה שלעיתים קרובות אינה דבר מה שמתרחש "לאחרונה" אלא הוא תהליך הנפרש על פני שנים ארוכות, ושמתלווים אליו גם שנים ארוכות של הדרכה אצל אנליטיקאים וותיקים יותר ושל לימוד ועבודה באסכולה של פסיכואנליטיקאים שנמשכים לאורך החיים כולם. פסיכואנליחזה, כתב לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, ופסיכואנליטיקאי הוא תוצר של האנליזה שלו. אם כך, במידה וקלינאי עבר כברת דרך באנליזה האישית שלו והסמיך את עצמו החל מרגע מסוים בה (ולא החל מתכנית לימודים שסיים "לאחרונה"), הרי שהטיפול שהוא מנהל עשוי להיות בגדר אנליזה (אם כי נתן יהיה לאמת זאת רק בדיעבד, אם הסובייקט שעבר אנליזה יחליט להעיד על כך). אם כך הם פני הדברים לגבי מי שאת מפנה אליה תביעה טרנספרנסיאלית, הרי שאת נמצאת כבר באנליזה. אם אינם כך, הרי ששינוי בתדירות הפגישות, למשל, לא יהפוך אותו לאנליזה. בקרב הציבור הרחב, מקובל לכנות "פסיכודימי" טיפול שהתפישה התאורטית של הקלינאי המנהל אותו כוללת מונחים שונים שניסחו אנליטיקאים מפרויד והלאה אך שמתנהל כשיחה בין שתי פרסונות, כלומר ללא מתן מקום להפקה של הלא מודע והתערבויות של האנליטיקאי ביחס אליו ובלא שהקלינאי עצמו עבר הכשרה אנליטית (ההווה אומר בראש ובראשונה אנליזה אינטנסיבית וממושכת). פסיכואנלחיזה, לעומת זאת, אינה בדיוק "שיטת טיפול" אלא אתיקה שלוקח על עצמו מי שעבר אנליזה בכל מפגש קליני שהוא מקיים, שמכוונת לסובייקט של הלא מודע: למתן מקום לסימםפטום ממנו הוא סובל, ולהפקת ידע חדש אודות הסימפטום הזה החל מפענוח תצורות של הלא מודע שנעשה בעיקר על ידי הסובייקט עצמו. זוהי אתיקה שנותנת מקום ללא ידוע ולמפתיע, לא לפרוטוקולין ידועים מראש של "שיטת טיפול." עוד מילה לבי המילה "עמוק" שמופיעה מספר פעמים בטקסט שלך: פרויד הבהיר כבר בראשית דרכו כי הדיבור על המנגנון הנפשי כמרובד (לא מודע, סמוך למודע, מודע) אין פרושו כי הלא מודע הוא "עמוק." הרי הלא מודע אינו ממוקם ב"עומק" כלשהו בתוך הפרסונה. לאקאן הוסיף כי אין לדבר על "עומק" ביחס ללא מודע שהרי זה על פני השטח שמופיעים הסימפטומים שהם תצורות הלא מודע המובילה סובייקטים לבקש אנליזה: למשל, בתופעות בגוף כמו פצעונים על הפנים. הלא מודע, אם כן, אינו עומק אינו אלא מה שפרויד כינה ה"סצנה האחרת," הזר שבכל אחד מאיתנו, שגם לאחר שהוא מגיח בפגישה אנליטית יוותר זר למה שהוא בלשון פרויד ה"אגו הרשמי" שלנו. פסיכואנליזה היא בראש ובראשונה הסכמה של אנליזנד להתקל בסצנה אחרת זו ולחצות אותה. באמצעות החסר בידע. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

... וניתן להוסיף: פסיכואנליזה אינה אלא המפגש עם מי שמהמר על העובדה שסובייקט עשוי לעשות שימוש בטראומטיזם שהוא הלא מודע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

06/05/2013 | 01:42 | מאת: אני

הייתי שמחה להבין מה התועלת במובנים היותר קונקרטיים שלי לעבור אנליזה. במה זה יכול לקדם? אני סובלת מעיכוב ביכולת שלי לקיים קשרים אינטימים עם גברים. רק רגשית ובעיקר הפן הפיסי ומגע מיני זה משהו שמרתיע אותי. לא המין עצמו (למשל אין לי בעיה עם אוננות) אלא הנוכחות עם עוד אדם בסיטואציה מינית אינטימית. האם אנליזה יכולה לסייע להשתחרר מהמחסום ופחד הזה הוא שעדיף לי לפנות לטיפול יותר ממוקד ככגון סקסולוגי. תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, הפסיכואנליזה באה אל העולם בדיוק כמענה למה שלא הולך בשדה המיני, לא הולך "עם עד אדם בסיטואציה מינית." זה משום שבשדה האנושי המיניות מתווכת על ידי השפה. במקום שאין שפה המתערבת בחומר החי, ההזדווגות מתרחשת כתגובה לאינסטינקט, ויש פרוטוקולים ברורים לחיזור שקודם לה ולאופן בו היא מתרחשת. זה בשדה בו מדברים שמופיעות תופעות כאלו שאת מתארת: "עיכוב" ו"מחסום" או עכבה או "פחד" שהפסיכואנליזה מכנה "פוביה." העכבה, הסימפטום והמועקה (שם אחד מספריו של פרויד) הן תופעות שמופיעות מול המיניות בשדה של מי שמדברים. והן כרוכות בשפה: במחשבות או זכרונות שאייננו יכולים לשאת, באופן לא מודע שיש לכל אחד מאיתנו לפרש את המיניות (מה שהפסיכואנליזה מכנה פנטזמה). בשדה המיניות האנושית הזה אין עוד חוקים ברורים ותקפים לכל לגבי "איך לעשות את זה" עם אחר – איך להעביר את הסיפוק האוטוארוטי (למשל האוננות שאת מתארת) לקשר עם אחר. מאחר ותופעות כאלו שאת מתארת – עכבה סימפטום ומועקה בתחום המיני – הן תוצר של השפה והדיבור, זה בשפה ובדיבור בלבד שניתן לטפל בהן. זו למעשה התגלית הפסיכואנליטית. הקליניקה הפסיכואנליטית שהסיק פרויד מתגלית זו היא למעשה היחידה שהיא "ממוקדת" כזו שאת מחפשת – שהרי בניגוד לטיפול סקסולוגי שלרב נושא גוון קוגניטיבי-התנהגותי (כלומר פועל לפי פרוטוקולים של אילוף האמורים להיות תקפים לכל) היא מכוונת לפענוח העכבה והסימפטום, למציאת הסיבות הייחודיות – הזכרונות, הפנטזמות, הזכרונות המודחקים והקשרים הספציפיים והחד פעמיים ביניהם שיצר הסובייקט. כל סובייקט נתקל במיניות באופן אחר, מפרש אותה באופן אחר, וכל סובייקט ייצר אופנים שונים של עכבה, סימפטום ומועקה בשדה המיניות. הפסיכואנליזה היא הקשר החברתי היחיד המאפשר מתן מקום לאחרות זו. היא מרחב בו העכבה , הסימפטום והמועקה שלך מול המיניות יכולים להפוך ליידע ייחודי שלך שישנה אותם עצמם משום שממנו הם עשויים. השינוי יהיה אופן ייחודי שלך לעשות עם המיניות. אופן שהוא לא אילוף כזה שמציע טיפול סקסולוגי ולא פונה אל אידיאל של אופן כלשהו של סיפוק שכל חריגה ממנו היא בבחינת סטייה שיש להתבייש בה ו"לרפא" אותה בשם הסתגלות, מה שלא פעם מופיע בשדה הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. דרך הדיבור בפסיכואנליזה, הממוקדת במה שייחודי בלא מודע ומכוונת ליצירת הפתרון הייחודי לא פחות מולו היא הדרך הממוקדת היחידה המוכרת בשדה האנושי לעשות עם מה שלא הולך עבור בני האדם באשר הם: מה שלא הולך בשדה המיני. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

04/05/2013 | 12:49 | מאת: גליה

שלום אני נמצאת בפסיכואנליזה כשנתיים ויותר. כאשר המטפלת שלי יוצאת לחופשות, אלו ימים מאד קשים לי. אני כואב וכועסת עליה. אני 'מחפשת' מידע עליה. לאחרונה 'הצלחתי לגלות' את שמות ילדיה ואת בעלה וגם להיכנס לפייסבוק שלהם. כך שגיליתי אודותיה דרכם. השאלה שלי באם כך למעשה אני 'הורסת' את הטיפול שלי. שכן אני לא אמורה לדעת עליה דבר, אך הסקרנות שלי וחסרונה מניעים אותי לחפש אודותיה באינטרנט. האם גילוי פרטים על ילדיה, תמונות ומידע עליהם, יכול להזיק לאנליזה שלי? תודה

05/05/2013 | 13:38 | מאת: פרופ' שירלי שרון-זיסר

גליה שלום, אנליזה אכן פרושה "אתה יכול לדעת." אין פרוש הדבר כלל שעליך לדעת הכל. לפעמים כדאי גם לא לדעת בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

גליה שלום, אנליזה אכן פרושה "אתה יכול לדעת." אין פרוש הדבר כלל שעליך לדעת הכל. לפעמים כדאי גם לא לדעת. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

30/04/2013 | 11:01 | מאת: שי

שלום רב פרופסור , לאחרונה התחלתי להתעניין בטיפול פסיכואנליטי ,משיקולים כלכלים נראה שבמידה ואכנס לתהליך על בסיס 3 פגישות שבועיות (להבנתי זהו המינימום הנדרש) אוכל לממן טיפול למשך 3-4 חודשים בשלב זה. שאלתי היא האם יש תועלת בטיפול קצר טווח שכזה? תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שי, שאלה מורכבת שאלת. ראשית, אחזור ואומר כי פסיכואנליזה אינה מוגדרת במספר הפגישות בשבוע. לטיפול פסיכואנליטי אין סטנדרט: הוא טיפול המכוון לסובייקט בייחודיותו, שהיא ייחודיות סיפטומטית, והסימפטום ככזה הוא בדיוק מה שחורג מן הסטנדרט: סטנדרט ההומאוסטזה בכלכלה הנפשית של הסובייקט שהסימפטום פורע. לכן אין "מינימום" כדבריך, של מספר פגישות בשבוע, כפי שאין מחיר קבוע לכולם וכפי שאין אורך פגישות קבוע לכולם. הכלכלה של האנליזה היא כלכלה ליבידינלית, והיא תלויית סובייקט. מה שהביא אותך לשקול פניה לאנליזה הוא, מן הסתם, אכן "שיקולים כלכליים": משקל עודף שיש בחייך לסבל מן הסימפטום. סבל זה הוא במהותו כלכלי: רמת גריה במערך הנפשי שהיא גדולה מרמת ההומאוסטזה (רמת הגריה שהיא נסבלת עבורך). עודף גריה זה הוא שנחווה כאי-עונג, הווה אומר כסבל. אל מול סבל זה, שהוא במהותו מסדר כלכלי, מה שמציעה הפסיכואנליזה הוא מן הסדר של המפגש: מפגש עם פסיכואנליטיקאי. מה שמגדיר טיפול פסיכואנליטי, אם כן, הוא בראש ובראשונה ההכשרה האנליטית שעבר הפסיכואנליטיקאי, הווה אומר האנליזה שלו עצמו. זה עם הכשרה זו, ולא עם ידע שנרכש במסגרות אקדמיות ובודאי לא עם פרוטוקולים ידועים מראש לגבי מספר פגישות בשבוע, מספר קבוע מראש של פגישות בכלל, מחיר לגפשיה או אורך כל פגישה, שאנליטיקאי עושה עם פניות המגיעות אליו. ההחלטה לצאת מן הסצנה האנליטית כמו ההחלטה להכנס אליה כרוכה בהכרעה של סובייקט. הכרעה זו גם היא, מן הסתם, הכרעה כלכלית. סוף אנליזה אינו ארוע מן הסדר של הידע: הוא כרוך בשינווים בכלכלה הנפשית של הסובייקט, בהפחתה בסבל ההתענגותי, בעודף שהביא את הסובייקט לאנליזה. שינויים כאלה מתרחשים כל העת מרגע שהחלה אנליזה, במידה ואכן החלה. גם במספר מצומצם של מפגשים עם אנליטיקאי עשוי להתחולל מה שלאקאן מכנה "רגע לראות": בידוד כלשהו של מבנה סובייקטיבי מבלי שזה עובר את התהליך של חציית הלא מודע וחציית הפנטזמה אותו מכנה לאקאן בשם "הזמן להבין." אך מאותו ה"|רגע לראות" אכן ניתן, כמשתמע מדבריך, להמשיך. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

20/04/2013 | 10:38 | מאת: מר יוסף

אני נמצא באנליזה מזה שנתיים ואני מרגיש שהטיפול לא הולך לשום מקום בעיקר משום העובדה שהאנליטיקאי אינו מסתפק בלהיות אנליטיקאי ומרגיש מעין צורך לשמש כמדריך ויועץ-על לענייני הכל. ולמרות שטרחתי להבהיר את העובדה שדעתו בענייני השעה מעניינת אותי כקליפת השום, עיקר זמננו מתכלה על ויכוחים חסרי תועלת. האם יש מקום לצפות שאצל אנליטיקאי אחר אוכל לקבל הקשבה אמיתית ולא "קואוצ'ינג" מטומטם או שהאופנה הזו הרסה כבר כל חלקה טובה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, שאלה שמעורר מכתבך היא "מהו אנליטיקאי?" שאלה שהעסיקה את לאקאן, ומוסיפה להעסיק את האסכולה הפסיכוטאנליטית בזמננו, לא מעט. מה שברור הוא ש"אנליטיקאי" אינו דווקא מי שמכריז על עצמו ככזה, או מי שמטופליו מכנים אותו כך. ידע בפסיכואנליזה מוסק בדיעבד. לאקאן המציא את מנגנון ה"פאס" (מעבר) העדות הנמסרת בסוף אנליזה, כמנגנון שתפקידו לאמת אם אכן התרחשה אנליזה ואם אכן הובאה אל סופה הלוגי. כיום ישנן גם עדויות מתוך אנליזה. אפשר שגם דבריך הם עדות מעין זו. מה שנכר ממנה הוא זעם טרנספרנסיאלי ניכר. השאלה היא, אם כן, האם ניתן להשתמש בזעם זה לטובת האנליזה או שהוא פגע ב"כל חלקה טובה" בטרנספרנס עצמו. במקרה הראשון, יכול האנליזנד לעשות שימוש בארוע בטרנספרנס (הזעם) על מנת לנסות ולפענח במה נתקל: כיצד ממוקם האנליטיקאי במערך הנפשי שלו? מהם עבורו המסמנים "יועץ על לענייני הכל"? איזה תפקיד משחק בטרנספרנס אידיאל של "אנליטיקאי" שהמטפל נמדד כל העת ביחס אליו? מה משרת , אצל האנליזנד, השיפוט המתמיד של האנליטיקאי? במקרה שנהרסה כל חלקה טובה בטרנספרנס וישנה גם נפילה של הנחת הידע , הרי שלמעשה לא מתרחשת אנליזה שהרי חסר התנאי ההכרחי לה שהוא אהבת ההעברה. אך במידה והזעם שעלה מול אנליטיקאי זה הוא מבני עבור הסובייקט וחלק מן התנאים הארוטיים שלו, שהם אלה לפיהם נבחר מטפל,, הוא יתגלם באופן זה או אחר גם ביחס למטפל אחר. בכל מקרה, חשוב לזכור כי "אנליטיקאי" אינו פרסונה אלא אובייקט שאנליזד עןושה בו שימוש על מנת לחצות את הלא מודע ולפוגג את ההתענגות מהסימפטומים. ההכרעה הסובייקטיבית המשמעותית אינה לגבי פרסונה זו און אחרת. זוהי הכרעה ללכת בדרך החתחתים של הלא מודע, ויותר מכל, הסכמה לנסות לוותר על משהו מן ההתענגות. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

21/04/2013 | 21:52 | מאת: גל

אבל, נכון שהאנליטיקאי הוא אינו פרסונה אלא משמש כאובייקט. אך האם אפשר כך לבטוח בכל האנלטיקאים בני ימינו שהם אכן נקיים כאובייקטים, עד כדי כך שאין אף פעם סיבה להחליף אנלטיקאי ?

09/04/2013 | 20:46 | מאת: תת

שלום לך! אני מטופלת כבר 3 שנים (לא אצל פסיכואנליטית ). באחת הפגישות האחרונות לפני כמה חודשים , שמתי לב שאני מדברת ואומרת הכל אך יחד עם זאת גם לא אומרת כלום וזה . רציתי להגיד לך משהו שקשור לקשר בינינו אך לא הצלחתי וזה תסכל אותי , והתסכול הזה עורר בי דחף לשבור את המראה בשירותים , דמיינתי את היד שלי נפצעת ואת הדם ניגר ממני , ופשוט שאלתי אותה כמה זה יעלה לקנות מראה דומה ? אמרתי לה אני רוצה לשבור אני רוצה את הדם ואז התחלתי לבכות .. מאז אני מרגישה שנגמרו לי המילים , אין לי מה להגיד לה יותר . אני רוצה שתתן לי לשבור ואני רוצה את הדם , ואני רוצה שתהיה שם איתי . אמרתי לה את זה בפעם האחרונה שראיתי אותה , והיא לא הבינה וניסיתי להסביר , שנגמרו לי המילים ושהלוואי והייתה לי דרך אחרת לספר לה את מה שלא ניתן לתמלל , יענו את מה שאין לו מילים . אחרי חודש וחצי שלא ראיתי אותה התקשרתי , רק כי התגעגעתי אבל לא קבעתי פגישה בתירוץ שאני עדיין לא יודעת מה הלו"ז שלי בעבודה ואני גם לא מתכוונת לקבוע , כי אין לי מה להגיד . הקטע הוא שיש בי דחף אדיר לשתות כל פעם שאני מגיעה אליה , לרוב אני משתכרת אחרי הפגישות , ואין לי מושג למה . אני לא מצליחה להבין את עצמי יותר . אני לא מצליחה גם לתמלל , זו רק תחושה של חוויה קפואה , שמולה היא הופכת למוחשית כל כך , עד כדי כך שאני מרגישה שכל כך כואב לי והדרך היחידה שלי לבכות היא לשתות . כמו תינוק שבוכה הפוך , שכואב לו . אבל אני לא רוצה לבכות הפוך ולשתות אני רוצה שהיא תראה איפה כואב לי כדי שאני אדע איפה זה כואב ולמה . אוף עם זה , מה אני לא אומרת בין כל מה שאני כן אומרת ? אלו המילים החסרות בין השורות שאומרות הכל ואני לא מצליחה לקרוא אותם .

שלום לך, תודה לך על האומץ שבפנייתך ובמילותייך. אכן, אלו המילים החסרות בין השורות שאומרות -- לא את הכל, אך לא מעט; ואת אותן מילים חסרות את מתעקשת לקרוא. מתעקשת גם לנוכח מי שמבקשת לאו דווקא לקרוא אלא להבין. הצדק עימך: באנליזה אין מדובר על הבנה של מטפל את מטופלו, אלא בקריאה - קריאה של האנליזנד והאנליטיקאי את הלא מודע של הסובייקט ואופני הסיפוק הייחודיים לו. בזה כמו בזה כרוכה חזרה. ישנו מה שמופיע, במהלך אנליזה, כזיכרון מודחק, שמחיר הדחקתו היה סימפטום שגרם אי נחת או אפילו סבל בחיי הסובייקט, משמופיע זכרון כזה על בימת האנליזה, הוא עובר פענוח מצד הסובייקט ונתון להתערבויותיו של האנליטיקאי, וכתוצאה מאלו, דבר מה עשוי להשתנות בכלכלה הנפשית של הסובייקט, בסבל שלו, בסימפטום שלו. ישנו גם מה שגרם אי עונג גדול כל כך עד כי לעולם לא יופיע אף כזיכרון מודחק; מה שיופיע אך ורק ברמת הסיפוק הדחפי ושלא ניתן לומר עליו דבר פרט לכך שהוא מה שהוא -- אך ניתן לעשות איתו משהו. התופעות שאת מתארת הן מסדר זה. ישנו לא מעט מן המודחק הממתין, ממתין כנראה כבר בקוצר רוח, לעלות על בימת הטרנספרנס, אהבת ההעברה שלך למטפלת. אלא שהמודחק יכול להופיע לא בציר הדואלי, הבבואתי, של מטופל ומטפל המשקף אותו. לא בכדי הפנטזיה המופיעה אצלך ביחס לטרנספרנס כרוכה בניפוץ של מראה. זהו בגדר מסר שיש לקראו ברצינות, מסר הקורא, ככל הנראה, למיקום של הטיפול בציר של קריאת הלא מודע ולא של השיקוף וההבנה. יתכן מאד שצרוף המילים המיחד והמרתק תינוק שבוכה הפוך הוא בצבוץ של זכרון מודחק הממתין לעיבוד ולפענוח, ומעניין יהיה לגלות אלו עוד אסוציאציות ותגובות סובייקטיביות כגון חלומות יעלו בעקבותיו וביחס אליו. אך מודחק קדום זה אינו כולו ניתן לאמירה ולתמלול. ישנה גם החזרה הדחפית, של מה שלעולם לא יאמר כי מעולם לא נרשם כלא מודע, אך נחרט כתו של סיפור ראשוני בסבל שיחזור כגרעין התענגותי של סימפטום, כמה שמספק בסבל אך לא ניתן לתמלל, כפי שאת כותבת, או לפענח אותו עד תומו. לא סתם מופיעה המילה דחף" פעמיים במהלך מכתבך (דחף לשבור את המראה, דחף לשתות). והדחף, מלמד פרויד, שותק. שותק אל מתעקש להופיע כחזרה. זה הדחף שמתעקש וחוזר בסצנה הטיפולית, על בימת ההעברה, במקום בו אינך יכולה עוד לתמלל (נגמרו לי המילים) , חוזר ביחס למטפלת (אני רוצה לשבור ורוצה את הדם ורוצה שתהיה שם איתי ; יש לי דחף אדיר לשתות על פעם שאני מגיעה אליה ... לרב אני משתכרת לאחר הפגישות), באופן מוחשי מאד, כדבריך, אך ללא מילים. עבור האנליטיקאי, מה שמן הדחף שמופיע באופן כזה חשוב ביותר, וניתן לקריאה שאינה מן הסוג של הפענוח למילים או מובנים. חשוב משום שהוא מעיד על קרבה למה שפרויד מכנה גרעין פתוגני ולאופן סיפוק ייחודי לסובייקט, על סגנונו הארוטי/התענגותי. את הגרעין של אופן הסיפוק, שבנקודה זו מופיע כסבל, כמה שכל כך כואב לא ניתן לפענח, כאמור, אך ניתן לעשות איתו משהו כך שתוכלי להמשיך לחיות ללא כאב רב על כך וללא שאופן סיפוק זה יהיה הרסני עבורך. לשון אחר, דווקא הופעתן של התופעות שאת מעידה עליהן מעידה על כך שהגעת לנקודה חשובה מאד בטיפול , ומשתווה את הדרך להמשכו. חשוב ביותר להמשיך ולהגיע לפגישות דווקא בנקודה זו. באנליזה אנו נותנים מקום של כבוד לשקט של הדחף. הוא מסמן לנו כיוון. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

11/04/2013 | 17:51 | מאת: תת

תודה על תגובתך . לא ממש הבנתי על מה את מודה לי . אם זה קשור לשבירת המראה אז התכוונתי לזה בצורה מטאפורית ,אני רוצה אבל אני בחיים אעשה את זה . תראי, האמת היא שלאחרונה פשוט אין לי כל כך חשק לחיות או מוטיבציה. הטיפול נמאס עלי והחיים בכלל . אני עובדת לומדת מתפקדת אך בלי חשק . האלכוהול מתפקד עבורי בהיבט הרגשי . שזה כואב נורא אז שותים ושהריק בלתי נסבל גם שותים כמובן רק שאני לא צריכה לתפקד שזה 80 אחוז מהזמן . נמאס לי כל כך מהחיים לפעמים ,אני יודעת שלפעמים שאלכוהול הוא לא הבריחה עצמה הוא רק הבריחה שמקורה בבריחה המקורית . אני לא אובדנית בשיט , ואולי נכון להגיד שמאחורי המילים "אני רוצה למות " , הכוונב היא שאני פשוט רוצה לחיות ורק לא יודעת אך . תמיד ידעתי שלא באמת נמאס לי מהחיים ,נמאס לי מהמוות הזה שמחופש למה שמוגדר כחיים .

שלום לך, "תמיד ידעתי שלא באמת נמאס לי מהחיים," " אני בחיים אעשה את זה" .... שתי אמירות אלה, הממסרות את מכתבך, ושכותרת המכתב ("חיים") היא להם נציג של ייצוג (סינקדוכה), מצביעות על לא מעט חיות וכח חיים - מה שהפסיכואנליזה מכנה "איווי". מצביעות על לא מעט גם משום שהראשונה שבהם ("אני אעשה את זה בחיים") היא ככל הנראה מעשה כשל (מה שנכתב במקום "אני לא אעשה את זה בחיים). מעשה הכשל הלשוני – מה שנכתב ונאמר מבלי כוונה מודעת או בניגוד לה – הוא אחת מתצורות הלא מודע, לצד הסימפטום, החלום ומעשה הכשל. אלה אופנים בהם עולה הסובייקט של הלא מודע, וזה אחריהם שעוקבים באנליזה, גם משום שהם מעין מסכות תחתן זורם האיווי. כשאין שועים אל האיווי, בטיפול או גם מחוצה לו, בא לשכון במקומו של האיווי אותו "מוות שמחופש למה שמוגדר כחיים" – ההתענגות הממיתה שב אה לידי ביטוי בתחושת "אין לי כל כך חשק לחיות או מוטיבציה" או בצריכת האלכוהול. והצדק עימך: ההתענגות היא חזרתית: " לא הבריחה עצמה אלא רק הבריחה שמקורה בבריחה המקורית." ההתענגות אינה אלא השם שנתן לאקאן למה שפרויד כינה "כפיית החזרה", שמקורה בטראומה ראשונית, שמשהו ממנה בצבץ במכתבך הראשון. כל ארוע התענגותי, למשל שתיית אלכוהול, הוא שחזור מספק של הכאב הראשןויני, ונחווה כאילו הוא הפעם הראשונה. זה גם משום כך שקשה כל כך לעצור את ה כפיית החזרה ההתענגותית, ששם אחר שנתן לה פרויד הוא "דחף מוות." זו בדיוק תחושת חוסר החיות שאת מתארת. ובכל זאת, האיווי, תחושת החיים המפעמת בך היא חזקה והיא שמסמנת עבורך כיוון. זה לא בכדי שמול תחושת חוסר התוחלת שאת חווה בטיפול, בקשר ההעברתי, את פונה אל נקודה שעבורך היא מחוץ לטיפול ושאת מניחה לה ידע כלשהו, כשאת מנסחת משאלה "לשבור את המראה" – להתיק את הקשר ההברתי מן הציר המראתי, הדואלי, שאין בן מקום לסובייקט ולאיווי. את מכוונת לציר אחר עליו יכול להתמקם טיפול" ציר הסובייקט של הלא מודע שביחס אליו מתמקם אנליטיקאי. ומה שעולה , ולא בכדי, בעקבות ניסוח פניה ראשונית זו והתגובה שמוחזרת אליך לגביה הוא ניסוח מפורש שלך "אני פשוט רוצה לחיות." ברור מדבריך שדרכך לפנות את כובד ההתענגות שאת חווה בחייך הוא לא דרך המראה אלא דרך הלא מודע. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

היי, קודם כל אני חייבת להודות לך על התשובות המפורטות והמרתקות!! (על אף שהייתי חייבת להתאמץ בכדי להבינן הייטב.) ולשאלותי: - מהו ההבדל בין טיפול פסיכואנליטי לטיפול פסיכודינאמי?? - האם בתור מטפלת בהבעה ויצירה את משלבת בטיפול פסיכואנליזה ופסיכודינאמי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, רב תודות על מילותיך ... מעניין ביותר בהם מה שמושם בין סוגריים. הפסיכואנליזה מלמדת כי מה שמושם בסוגריים, היינו מבודד ומוחסר מידע אוניברסלי, או ממה שידוע לאחר, או ממה שמופיע עבור אדם כידע מודע, הוא-הוא מקומו של הסובייקט: של הלא-מודע ושל האיווי. מקום זה הוא שמיוצר ונתמך במהלך האנליזה. וכפי שמעידות מילותיך, זהו מקום שיצירתו כרוכה במאמץ, או ליתר דיוק ב"התאמצות," שהרי מדובר בפעולה שזמן מכריע בה אינו זמן סביל של מה שנעשה לסובייקט -- ומשום כך, בין היתר, אין הגיון בדבור על "מטופל" או "פציינט" בפסיכואנליזה – ואף אינו רק זמן פעיל. זהו זמן רפלקסיבי, של פעולה היוצאת מן הסובייקט, וחוזרת אליו במהופך, בבחינת היותו הגורם למה שהוא המושא שלו, זמן ההתפעל. זמן פרדוכסלי זה של פעולה המוחזרת אל מחוללה, שהוא קריטי לפעולת הדחף, הוא גם זה בו דיבורו של הסובייקט באנליזה מוחזר אליו – במהופך, מה שמאפשר לו לעיתים להתקל בו באופן אחר, מפתיע, כך שדיבור זה מופיע עבורו לא ככזה בו הוא "יודע מה הוא אומר," אלא כזר, מוזר, אחר. מה שמהפך את המסר הוא מה שהדיבור נתקל בו כמכשול: האובייקט (בלעז, גם מה שמתנגד, (objects . האנליטיקאי בנוכחותו השותקת הוא שמגלם מכשול זה לדיבור המהפך תא המסר. "פסיכואנליזה" הוא שם למבנהן של קשר חברתי בו אנלחיטיקאי נוכח כאובייקט, בו מתחוללת, כתוצאה מנוכחות זו, הנתמכת במה שאנו מכנים "האיווי של האנליטיקאי," האפשרות לסוגריים בהם יכול לעלות הסובייקט של הלא מודע באופן שהמסר שלו מתהפך, כפי שכבר מתרחש במשפט אחד מבין דבריך. אפקט אחד של הדיבור במסגרת קשר חברתי משונה זה, שבא אל העולם עם התגלית הפרוידיאנית, הוא ניסוחן של שאלות סובייקטיביות, הווה אומר, שאלות פרטיקולריות של הסובייקט אודות הסיבה לסבל בחייו. שאלה כזו היא תנאי לעבודה אנליטית, והיא כרוכה בלקיחת אחריות של הסובייקט לסבל עליו הוא מתלונן, לעיתים קרובות כמה ש"נגרם" לו על ידי אחר מרושע – עוד מופע של היפוך. בדבריך, בעקבות הסוגריים והמבנה הרפלקסיבי של הפועל, מופיע גם המבנה הדקדוקי של השאלה (אפילו עם שני סימני שאלה... "??") אם לא בקשר לנקודה סובייקטיבית, באשר לסקרנות לגבי הפסיכואנליזה, ולגבי אנליטיקאית מסויימת ... זו התחלה. המסמן "פסיכודינמי" הוא כותרת מקובלת בתחום בריאות הנפש בגילומו המוסדי והאקדמי לגישות טיפוליות שאינן מתייחסות לאדם רק כאורגניזם – בין אם כזה שמגיב לחמרים כימיים או מגיב לטכניקות אילוף קוגניטיביות-התנהגותיות – אלא לתהליכים סובייקטיביים. רובן ככולן של גישות אלה נטועות בפסיכואנליזה הפרוידיאנית ושואבות ממנה או מנגזרותיה. אלא שמסגרת מושגית אל מטפל ובהשכלתו האקדמית, גם אם היא כוללת טקסטים של פרויד ולאקאן, אינה כלל מה שמכשיר אותו כאנליטיקאי. פסיכואנליטיקאי הוא בראש ובראשונה תוצר של האנליזה האישית שעבר, וזה כאפקט שלה, ולא של סיום מכסה מסויימת של שעות לימוד, שהוא מסמיך עצמו כאנליטיקאי. לכך נוספת הכשרה, בין אם בהדרכות אליהן פונה האנליטיקאי מצד עמיתים אנליטיקאים הנתפשים בעיניו כמי שנמצאים בנקודה רחוקה יותר בהכשרתם, בין אם בלימוד במוסדות לימוד שאינם תחומים בדרישות האקדמיות של שלשו שנות לימוד לתואר או תעודה בפסיכותרפיה אלא נמשכים כל עוד לאנליטיקאי יש צורך ועניין בכך, וחשוב מכל, באסכולה של פסיכואנליטיקאים שם יכול הוא למסור משהו מהתנסותו בקליניקה כאנליזנד או אנליטיקאי ולשמוע את מה שמוחזר אליו מקהילה זו. הכשרה זו, מטבע הדברים, היא אינסופית, ומניה וביה אינטנסיבית וארוכה יותר ממה שמציעוצ מגרות לימוד אקדמיות. יוצא מכך שפסיכואנליטיקאי עשוי להיות בעל תעודות אקדמיות שונות, ביניהן של פסיכולוג, פסיכיאטר (כפי שהיה לאקאן), נוירולוג (כפי שהיה פרויד), מטפל בהבעה ויצירה, עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט, פילוסוף (למשל, ז'אק אלאן-מילר) ועוד. אף אחת מתעודות אלה אינה מה שעושה אותו לאנליטיקאי – ואף לא לא-אנליטיקאי. פסיכואנליזה, יוצא מכך, וכפי שאומר לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, הווה אומר מי שהסמיך את עצמו החל מן האנליזה שלו ונמצא בתהליך ההכשרה באסכולה של אנליטיקאים על שלוש מימדיה שנמנו לעיל. טיפול כזה , כאמור, מקיים גם סוג מסויים של קשר חברתי או "שיח," אותו מכנה לאקאן "השיח של האנליטיקאי," ובו מתמקם האנליטיקאי, כאנוור, כאובייקט-סיבה מול הסובייקט של הלא מודע, ושהמידה והאנליזה מובלת עד סופה הלוגי,לא רק שמופק בה אופן סיםוק ייחודי לסובייקט עימו יכול הוא "לעשות את החיים," אלא גם ניתן להפיק ממנה ידע חדש עובר הפסיכואנליזה. מובן, שלא כל טיפול "פסיכודינמי," העושה שימוש במושגים שמקורם בפרויד, מחולל מבנה זה של שיח. ומאחר ושאלתך נסובה על שאלת "ההבדל," ניתן להוסיף כי ההליך הפסיכואנליטי אכן מכוון להבדל: החל מההבדל שעושה ההבדל המיני בחייו של כל סובייקט, דרך התקלות בכל פגישה אנליטית, בעוד ועוד ניואנסים, עוד ועוד דקויות, עוד ועוד הבדלים, בשיח הלא מודע של הסובייקט, וכלה בבידודו, בסוף הליך זה, של מה שלאקאן מכנה ה"הבדל המוחלט": אופן הסיפוק הדחפי הייחודי לחלויטן של הסובייקט, המהווה את אמצאתו הייחודית לחלוטין בחיים. מכאן ניתן להמשיך ... : בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

10/04/2013 | 11:13 | מאת: גל

תודה רבה על התשובה הארוכה והמושקעת!! אציין הפעם ללא סוגריים... כי קראתי פעמיים בכדי לקלוט ולהבין. רק לא הצלחתי להבין את שתי השורות האחרונות של הפסקה הראשונה, לגבי המבנה הדקדוקי וההמשך. תודה מראש!

05/04/2013 | 15:22 | מאת: יעל

שירלי שלום. אני נמצאת בטיפול קרוב ל 10 שנים עם קשר טוב עם המטפלת. המטפלת שלי החלה ללמוד טיפול פסיכואנליטי, ולדבריה, בשל הצורך שלי ביותר מפגשים והחסך של הפעם הבודדה בשבוע היא מציעה לי כי נעבור לאנליזה הכוללת 3 מפגשים בשבוע.מעבר לכך שמדובר על עלות כפולה שככל שאני מנסה להתבונן ולנסות לא נראה לי שיש באפשרותי לעמוד בתשלום של סכום כל כך גבוה כל חודש והדבר לא יתאפשר במסגרת המשפחתית שלי, עצם הרעיון מעורר בקרבי סקרנות ורצון כן להתחיל בתהליך. קיים בי רצון עז לטיפול יותר מעמיק וקרוב עם המטפלת שיוביל אותי למחוזות שטרם הגעתי אליהם ו/או נמנעתי ביודעין מלהפגש עימם. הספקות והחששות שלי רבים מאוד. אני חוששת מתלות שרק תלך ותבר, אני חוששת מהחופשות של המטפלת וחוששת מסיום התהליך שיוביל לסיום הקשר ביננו. אני משוחחת עימה על הדברים ונוטה להישאר עם הקיים, קרי מפגש אחת לשבוע שאכן משאיר אותי עם ריק מאוד גדול למשך השבוע ועם כאב וחשיבה עליה כל העת. ובכל זאת הייתי שמחה לדעת מהן יתרונות האנליזה ועד כמה ראוי ומשתלם תהליך זה בפאן האישי ומה יהא שונה ממה שהיה עד כה.

לקריאה נוספת והעמקה

יעל שלום, תודה על פנייתך. מה שנכר ממנה יותר מכל הוא אהבת ההעברה שלך אל המטפלת. ההעברה היא-היא המסד לעבודה האנליטית, אך חשוב לומר שהיא אינה תכליתה של עבודה זו. כפי שמעיד המקרה שלך, מדובר באהבה עזה, עזה ביותר, שהרי כפי שמסביר פרויד במאמרו על הדינמיקה של ההעברה, יסודה באותו סגנון ארוטי של הסובייקט שנטבע בו כפי שהטבעת גלופה, בהיתקלויות מוקדמות בשדה הדחף והסיפוק האובייקטלי. כך יוצא שהאנליטיקאי, כפי. שמלמד פרויד, הוא אחד בסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד, שתחילתם ביחסי האהבה המוקדמים ביותר. יחד עם זאת, אהבת ההעברה היא אהבה מסוג אחר. היא מתרחשת בסצנה האנליטית ולא בחייו של הסובייקט. לא מעט אנליזנדיות היסטריות של פרויד פיתחו כלפיו העברה חזקה כדי כך שהשתוקקו לקשר קרוב יותר ומתמשך עימו, בדומה למה שאת מעידה עליו במקרה שלך. פרויד לא נענה לתשוקתן זו לא משום שלא חיבב אותן ולא משום שסבר שיהיה זה בלתי הולם או בלתי מוסרי להיענות לאהבתן, אלא, כפי שהוא מסביר במאמרו על אהבת העברה, כיוונה של האנליזה המונעת על ידי אהבת ההעברה הוא כיוון הסיפוק שישג האנליזנד בחייו שמחוץ לסצנה האנליטית. מכאן נגזר כי לא התשוקה לאהבה מצד האנליטיקאי ולקרבה עימו היא אינדיקציה לאנליזה. נהפוך הוא. האנליזה חותרת בסופו של דבר לפוגג את ההעברה. על מנת שבסופו של דבר תתפוגג ההעברה שהיא מסד האנליזה וסיפוקו של הסובייקט יותק מן הסצנה האנליטית, סצנת אהבת ההעברה, לסצנת חייו, יש צורך בוויתור על סיפוק. וויתור על סיפוק מן הסבל הסימפטומטי שהביא את הסובייקט לאנליזה מלכתחילה, אך גם על סיפוק מפענוח הלא מודע תחת ההעברה, ומאהבת ההעברה עצמה. התשלום עבור כל פגישה הוא גילום בפועל של ויתור זה, ואף מתפקד כגבול המשמר את מקומה ש ל אהבת ההעברה כמקום שונה בחיי הסובייקט עם כל היותה מאופינת באותו סגנון ארוטי הצובע את חיי האהבה שלו כולם. על מנת שתפעל האנליזה יש לוותר, לשלם, ובמובן זה חיוני לעמוד בתשלום שאינו, ואבוי אם יהיה משתלם אך עשוי בהחלט להציל חיים. זה לכן שבמקום שנכר כי אהבת ההעברה עצמה תופשת מקום של אופן סיפוק מועדף על הסובייקט, יש דווקא אינדיקציה להעלות את מחיר הפגישה. אך מהי, למעשה, אנליזה? מה שהופך טיפול לאנליזה אינו כלל וכלל מספר הפגישות בשבוע וגם לא מה שהתחיל ללמוד המטפל, בודאי לא במסגרת אקדמית כלשהי. אנליזה, מלמד לאקאן, הוא הטיפול הניתן על ידי אנליטיקאי. ניתן לומר אם כן, שבמידה ובמטפלת יש מן האנליטיקאית, הרי שאת ממילא נמצאת באנליזה. כפי שהאנליזה אינה מוגדרת כמותית או אקדמית, על ידי מספר פגישות או השכלה של המטפל, כך גם האנליטיקאי עצמו אינו (בשונה מפסיכותרפיסט, פסיכולוג, פסיכיאטר וכו) מוגדר על ידי דיפלומה. אנליטיקאי, מלמד לאקאן בעקבות פרויד, הוא תוצר של האנליזה האישית שעבר. ומה שמסמיך אותו אינו לימודים כי אם האנליטיקאי הוא שמסמיך את עצמו כתולדה של האנליזה שלו. אמת היא כי במקרים מסויימים תדירות הפגישות גבוהה יותר, לפחות בתקופות מסויימות של האנליזה: הן בשל איווי לדעת כזה שנכר גם הוא מדבריך, וכנגזר ממנו תנאים טובים להגחת חומר נוסף מהלא מודע, הן בשל האקוטיות של הסבל והאפשרות של ויתור על יותר ממנו במשך זמן קצר יותר, שהרי הזמן ממשי ואינו מחכה לאיש, וחבל על שנות החיים המוקרבות לסבל מיותר, הן משיקולים אנליטיים אחרים וספציפיים לכל מקרה ומקרה. תדירות הפגישות עשויה להשתנות מעת לעת באנליזה, כמו גם משכה של כל פגישה. ישנן גם ישנן אנליזות המתנהלות בתדירות של פעם בשבוע ולא תדירות הפגישות היא שקובעת אם מדובר באנליזה אם לאו. אך אם מפעמת בך סקרנות, כדבריך, איווי לדעת, נכונות להתקל במה שלדבריך נמנעת מלהתקבל בו עד כה -- על מנת שישתנה משהו בסבל שלך, אדרבא, לכי בעקבות האיווי. לשם כך יש גם להסכים לשלם. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

18/03/2013 | 17:52 | מאת: חיים

לא הכי בטוח שזה המקום להגיד את מה שאני הולך להגיד אבל, אני עוקב אחר פורם זה זמן רב, ומרגיש כאן הכי בנוח. אוקי, אז ככה אני אומנם סובל מהפרעות קשב וריכוז (ADD) מקבל קונצרטה במינון 90 מ"ג יחד עם מודאל (סוג של תרופה נגד חרדות). אני מרגיש שאין טעם להכנס להיסטוריה יותר מידי אבל רק לרקע, אני מאובחן כבר זמן רב כסובל מהבעיות הק"ר ורק לאחרונה קיבלתי את התרופות נגד החרדה (3 חודשים אחרונים). בזמן האחרון אני מרגיש מוזר, לא יודע אם זה נורמלי או לא נורמלי, אני גם לא בטוח כמה זמן אני מרגיש ככה כי זה און ואוף , אני פשוט מרגיש לא טוב, חושב לא מעט על לפגוע בעצמי, אני לא חושב על להתאבד או משהו, ואני לא חושב שזה נורמלי, אני יודע ומרגיש שמה שאני חווה פסול. אז בשבוע האחרון פיתחתי לי הרגל מגונה של לשתות אלכהול באמצע היום( בזמן שאני על קונצרטה). לא בטוח שזה משפר את ההרגשה שלי אבל כהראש שלי תפוס מהאלכהול אני איך שהו מרגיש מנותק. לפעמים בא לי לקחת כדורים, לא בשביל למות...אפילו לא יודע להסביר בשביל מה. שבוע שעבר, החלטתי שאני צריך לעשות עם זה משהו וקבעתי לי תור לפסיכאטר שיהיה רק אחרי פסח, שהאמת במידה כזו או אחרת אני מפחד לספר לו את הדברים האלה שאני לא אגמור בסוף תחת אישפוז כפוי (פרנויהה). הקטע שהכי מוזר לי שכל זה לא מרגיש לי הגיוני. למה שזה יקרה? יש לי הכל.. משפחה,חברים, חברה, וגם באוניברסיטה הציונים שלי טובים מאוד. אני לא עצוב, או מדוכא. טוב אולי קצת יש ימים ויש ימים. רוב הימים שלי עוברים בתחושת אפטיות כזו, הכל משעמם אותי, כן זו המילה המרכזית ש-ע-מ-ו-ם. חברים משעממים אותי. חברה שלי משעממת אותי...אני לא מצליח להחליט אם זה היא או שזה האפרריות שלי שגורמת להכל להראות אותו דבר. היום, הברזתי מהלימודים. הגעתי הביתה מזגתי לי כוס של איזה משקה אלכהולי שתיתי ואחר כך הלכתי ושפכתי את כל התוכן לכיור. אחר כך הצטערתי על זה. אני חייב להגיד, שאני לא שותה אלכהול בדרך כלל (חוץ מהתקופה האחרונה הכוונה) ואז התקשרתי והשתפכתי בפני אמא שלי על כל התקופה האחרונה, כמובן שלא חשפתי בפניה את הכל, אחרי הכל לא רציתי להדאיג אותה. יש אותה הרבה דברים שאני מרגיש או חווה שכרגע לא עולים לראש, אבל אלה העיקרים. חברים יקרים, כשאני קורא את מה שכתבתי לעיל זה נשמע לי מוזר, מרגיש לי לא אני, מסתבר שיש הבדל כשהדברים נמצאים אצלך בראש או כתובים מול העניים. מה אתם חושבים שעלי לעשות? האם אני בדיכאון? יכול להיות שזה מהכדורים?או שלפעמים יש לי בכלל את ההרגשה שאני משחק אותה או שאני בוחר לחוות את הדברים כמו שאני חווה\מפונק-הרגשה נוראית. תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

חיים שלום, ראשית, התנצלותי העמוקה על התגובה המאוחרת. זה עתה רק שבתי מחופשת הפסח. תודה על מילותיך. לא בטוח, לא יודע,  נאמר מספר פעמים בדבריך, -- ויחד עם זאת יודע דבר מה שהוא ידע מסוג שונה מן הידע היודע והבטוח המופיע בתחילת מכתבך: הידע הפסיכיאטרי האוניברסלי של אבחנות תואמות מינוני תרופות. זהו אכן ידע לא יודע, לא בטוח --- מוזר, כפי שאתה חוזר וכותב ובכך מעיד על מה שהוא אותו ידע: ידע חורג מן השיח הרפואי המקטלג; ידע פרטיקולרי שלך, ידע סובייקטיבי, שתחילתו בניסוח אני פשוט מרגיש לא טוב. ההתקלות בפרטיקולרי והמוזר מעוררת מועקה, גורמת למה שתומכים בתחושת המציאות (נדמים, בלשון הפסיכואנליזה) שלך (יש לי משפחה, חברים, חברה ... ציונים טובים) להתערער. ולא בכדי. המועקה, מלמדת הפסיכואנליזה, היא-היא הזר הבא לשכון במקומו של המוכר שם אין מצפים לו. מול מועקה זו מופיעות גם שתי תגובות סובייקטיביות: הפניה לדרך האלכוהול והכדורים, שאינה אלא המשכה של דרך מחיקת הסובייקט של השיח הפסיכיאטרי (וגם מכאן החשש בהבאת הדיבור הפרטיקולרי, המוזר בפני פסיכיאטר) --- ומולה דרך הפניה לאחר שיקשיב דווקא למוזר: תחילה אמא שאינה אלא אחר ראשוני, ובהמשך אחר שאינו חלק מסיפור חייך ולכן אינך חושש להדאיגו, כפי שאינו חלק משיח פסיכיאטרי שאתה מורגל בו ראך שלתפיסתך אינו עושה מקום ל מוזר -- אחר שביחס אליו, לדבריך, אתה חש הכי בנח, ושלא בכדי, פועל תחת המסמן פסיכואנליזה. הפסיכואנליזה היא אכן מקומו של הפרטיקולרי, של הזר והמוזר שבי שבשל כך אכן מופיע, כדבריך כלא אני, כמשוסע מן האני של ההזדהויות המודעות (מי שיש לו משפחה, חברים, חברה, ציונים טובים). ברוך הבא. דבריך מעידים על הימור סובייקטיבי ברור על דרך הדיבור הסובייקטיבי לעומת דרך החומרים הכימיים המביאה, כפי שאתה מציין מפורשות לניתוק: ניתוק מהסובייקט. זה לא בכדי שלפני הפניה לדיבור אתה שופך את האלכוהול. זהו אקט שאומר. תוך כדי הדיבור למקום אחר בו אתה חש הכי נח לא זו בלבד שמופיע מה שבפסיכואנליזה מכונה שיסוע סובייקטיבי: ההתקלות במילותיך שלך כלא אני -- מה שמעיד על היותן מן החומר של הלא מודע -- אלא בעקבות כך גם שאלה סובייקטיבית למה שזה יקרה? שאלה כזו, שאלה המכוונת לסיבתיות נפשית, היא אכן מנוע יקר ערך לחקירה וריפוי אנליטיים. וזה הודות לה והודות לפניה לדיבור שמתנסח גם מסמן לתחושה ולאפקט הלא טוב: ש-ע-מ-ו-ם מסמן אותו אתה מפרק לאותיות מופרדות על ידי מקפים. המשך פניה של דיבור למקום בו אתה חש הכי נח, מקום של אהבת העברה, ובעקבות השאלה הסובייקטיבית שכבר התחילה להתנסח אצלך עם הגחת המועקה, לאפשר לך להמשיך ולפרק מסמן זה לאותיות הדחפיות המרכיבות אותו כדי שאתה מפענח את אותו חלק שבו הניתן לפענוח, ובכך גם לפוגג את האפקט המעיק שהוא מתאר. בשתי נקודות בטקסט שלך מופיעה השמטה רטורית (אליפסיס) המצוינת בשלוש נקודות (...): ביחס לחיי האהבה (בת הזוג) וביחס למוות. הסינכרוניה של ההשמטות מצביעה על כוון של חקירה לגבי מה שהושמט ולא מופיע עדיין מפורשות בדבריך אלא כתחושת אפרוריות או הכל אותו הדבר. כיצד, אם כן, קשורה המועקה למקום האישה בחייך? המשך חקירה פוריה בנפתולי המסמן והלא מודע, פרופ שירלי שרון-זיסר

15/03/2013 | 17:28 | מאת: ניבה

שלום לך קראתי מעט מתגובותיך. מושקעות מכבדות ועמוקות. אני באנליזה מזה כשנתיים. לפני כן הייתי בטיפול פסיכולוגי כשבע שנים. פניתי לאנליזה בגלל מועקה תמידית וכאב נפשי מתמשך לצד היותי אמא ועובדת ממשרה מלאה. אני סוחבת סיפור חיים קשה וטראומות ילדות קשות אשר חשבתי שלא מעיבות על נפשי , באופן שאני מבינה היום שכן. לאחרונה, הפסיכואנלטיקאית. שלי ממליצה לי לפנות לפסיכיאטר ולהיעזר בתרופות נוגדות דכאון וחרדה. אכן החרדה שלי גדולה יותר ואכן, אני בוכה בקלות יותר ואיבדתי חשק מדברים רבים. שאלות על הקיום ועל מהותו. אבל אני כועסת עליה שאני צריכה להיעזר בתרופות. לא יכולתי לדעת מראש שכך יהיה המצב. מה דעתך על ההפניה לטיפול בתרופות? תודה ניבה

לקריאה נוספת והעמקה

ניבה שלום, ראשית, תודה על מילותיך... ובאשר למילים: אכן, הפסיכואנליזה היא, כפי שאמרה אנה או, אחת האנליזנדיות הראשונות של פרויד, טיפול בדיבור. ולא זו בלבד שמילים הן המדיום של הטיפול: הטיפול עצמו מכוון אל ונוגע במילים, מה שפרויד כינה ייצוגים או עקבות זכרון, שהם-הם מרכיבי הלא מודע. בכך הוא אכן שונה מטיפול פסיכולוגי. בייצוגים הלא מודעים אליהם מכוונות התערבויות האנליטיקאי כרוכים אפקטים לא פשוטים: זה בדיוק בשל אי העונג המוטען בהם שייצוגים אלו נותרים מודחקים, לא מודעים. לכן אין זה מפתיע שהתערבויות אנליטיות עשויות לעורר מידה של מועקה. במקרה שלך, העמידה נוכח טראומות הילדות , ההתקלות בטראומה על בימת הטרנספרנס באנליזה, מלווה ברגע זה של האנליזה בהתגברות של המועקה ואבדן חשק. זהו סבל מן הסוג שפרויד כינה סבל נוירוטי סבל מיותר. כמובן, לא לכך מכוונת האנליזה. היא מכוונת להמשך חקירת הלא מודע, בדיוק כדי שבהמשך יפחת הסבל הנוירוטי שהוא תוצר הייצוגים המודחקים. לעיתים קורה שהסבל המיותר המופיע במהלך האנליזה מפריע להמשך הדיבור. במקרים כגון אלו, הפחתת הסבל יכולה לסייע ואפילו להיות תנאי להמשך הדיבור והעבודה האנליטית, ואין, מבחינת האוריינטציה האנליטית, סיבה עקרונית שלא להסתייע לזמן מה במינון מוגבל של תרופות -- כדי שאפשר יהיה להמשיך לעבוד. הפסיכואנליזה אינה רואה את האדם כאוסף של גנים, חלבונים וכימיקלים, אלא כסובייקט של הלא מודע והאיווי, והיא מציעה את עצמה כמשכן לסובייקט על מנת שהמקום שהיה סתום בהתענגות ממיתה שלעיתים קרובות כרוכה בחזרה על טראומות מוקדמות שהיכו בסובייקט יתרוקן כך שייחשף בו האיווי, כח החיים. לשם כך, כפי שאת מעידה, יש צורך לחצות חוויות לא פשוטות המשוחזרות על בימת ההעברה. אין סיבה עקרונית שלא להקל על חצייה זו באמצעות תרופות, בתנאי, כמובן, שלא מוותרים על אף צעד ממנה. באשר לכעס שהתעורר מצידך עם הצעתה של האנליטיקאית להיעזר בתרופות, כדאי להשיב אותו לסצנה האנליטית ולנסות לחלץ ממנו ידע: מדוע התעורר, מדוע עכשיו, מה זה עבורך לקחת תרופות או להיות מופנה לרופא... באילו אסוציאציות , זכרונות, חלומות מלווה הכעס ...? האנליזה היא דרך חתחתים לא פשוטה; גם פרויד נעזר במקל טיולים. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

20/03/2013 | 22:11 | מאת: ניבה

פרופסור שירלי שרון זיסר תודה על תגובתך האם יתכן מצב בו כתוצאה משימוש בכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, ישתנו תהליכי ההעברה / העברה נגדית? האם לדעתך זה נכון האופן הזה שבו תמצית הנפש משתנה, ממותנת ואז לא באים לידי ביטוי קולות אוטונטיים ועוצמתיים כטבעם ובאופן שקיימים בנפש הגולמית? תודה מראש ניבה

11/03/2013 | 21:36 | מאת: אדוה הילה

האם זה קשור לאנליזה בה המטפל יושב מאחורנית ולא רואים את פניו ?

:) ... יפה שאלת, אדווה... וגם התחלת לענות. נכר כי את לומדת לקרוא סימפטומים, וזה מעיד טובות על העבודה האנליטית שלך. לעניין המבט הצידי, לאקאן מתייחס בסמינר האחד עשר שלו לתופעת האנמורפוזה בציור, למשל זו המופיעה בציור השגרירים של הנס הולביין, שם מופיע כתם משונה באמצע ציור פרספקטיבי, שרק למבט מזווית אחרת, כשהמבט נוטה הצידה ומלמטה, מתגלה כציור גולגולת. כך גם בפנטזמה, קרי המציאות הנפשית של הסובייקט: הפנטזמה היא סצנה בנויה היטב, שכביכול מייצגת מציאות (כמו ציור פרספקטיבי). אלא שזוהי מציאות נפשית המתפקדת כמסך על פני משהו אחר, מעורר מועקה, שהסובייקט אינו רוצה לדעת עליו דבר ושיכול להתגלות רק עם שינוי נקודת התצפית והקריאה. עבודת הפענוח של האנליזנד תחת העברה ובהכוונת האקטים של האנליטיקאי שיושב מאחור וזווית מבטו אחרת ביותר ממובן אחד, אסימטרית לזו של האנליזנד, מאפשרת את חצייתה של הפנטזמה, פירוקה, כך שהסובייקט נתקל אט אט במה שזר לו, מעורר מועקה, בזוועה שהפנטזמה ממסכת -- ולפירוק זה, כמובן, יש אפקטים מיטיבים על החיים, שכן עימו מתעורר לחיים האיווי .... בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

03/03/2013 | 13:12 | מאת: אדוה הילה

הי שרון, אני בעיצומה של האנליזה, דברים מתחילים לעלות, חוויות מהעבר מהילדות, דברים שחוויתי, פתאום דברים מתחילים לצוף , וזה מפחיד אותי, אני רוצה לברוח ,אני רוצה להגיד לא רוצה יותר ,כל כך מפחדת ! יש משהו ספציפי שמנסה לעלות כבר הרבה זמן, כבר עוד מעט שלוש שנים אני בטיפול וכבר רציתי לדבר על זה לא מעט פעמים, ואני לא מצליחה זה גדול עלי,הכאב כל כך גדול..! שרון מה עושים ? אני בדרך כלל לא מבטלת פגישות ובכל השלוש שנים של הטיפול לא החסרתי אפילו פגישה אחת,ככה זכור לי,ועכשיו אני רוצה לבטל לא רוצה לבוא,,,,,,,, ואני בפנים יודעת שזה לא נכון, אבל נמאס לי כל הזמן לשלוט בעצמי וכן לבוא אפילו שקשה, פעם אחת לבטל טיפול זה בסדר , נכון ???? א. הילה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך אדוה הילה, המועקה שאת מתארת מוכרת, מוכרת מאד. מוכרת למי שחווה אנליזה, ומוכרת לאנליטיקאים. לפרויד היו עבורה שמות והמשגות שונות כמו ה"בריחה אל תוך המחלה," "התגובה התרפויטית השלילית," "ההתנגדות." כפי שאת כותבת בדיוק ובגילוי לב, "פתאום," דווקא כאשר ישנה התנעה של התהליך האנליטי, ועימו חשיפה של יותר ויותר מסמנים מן הלא מודע, כך, במקום שהישה רצון להמשיך הלאה מופיע דווקא הרצון לברוח. ובכן, לא צריך להבהל. המועקה והקושי שאת חווה הם חלק בלתי נפרד מן התהליך האנליטי, ומן הסתם לא היו מופיעות אלמלא הייתה בו התקדמות. המועקה, הרצון להגיד "די," עליהם את מעידה הם גם עדויות להתעקשותו של מה שלמעשה הביא אותך לאנליזה: התעקשותו של אופן סיפוק בסבל (התענגות) שנמצא בשורש הסבל עימן פנית אל האנליטיקאי. ברור כי דווקא כשהעבודה האנליטית מתחילה לפורר ולרוקן דבר מה בהתענגות זו: התענגות זו מרימה את ראשה ומתעקשת. אין דבר קשה יותר ליצור המדבר מלוותר על אופן הסבל החביב עליו, וניתן לומר כי במובנים מסויימים האנליזה היא מאבק נגד אותו סיפוק בסבל, שאינו אלא דחף המוות. במאבק הזה אסור לוותר, מדובר בחיים שלך, באפשרות לפנות בהם מקום כך שבמקום הסבל הנורא שאת מתארת יבוא לשכון האיווי, הווה אומר תחושת החיות. אז כן, להמשיך לבוא אפילו שקשה, ולתפוש כי הקושי הוא אפקט בלתי נפרד של ההתקדמות באנליזה, והוא בשירות החיים. כפי שא אומרת: "אני בפנים יודעת שזה לא נכון ... לבטל, לא לבוא." זהו קול האיווי שלך. הקשיבי לו. יחד עם זאת, חשוב לומר כי העבודה באנליזה כנגד ההתענגות, כלומר נגד אופן הסיפוק בסבל החביב עליך, פרושה גם כי העבודה באנליזה גםאינה מתנהלת מטעמו של הסופר אגו: אותה פונקציה סובייקטיבית שדווקא דורשת עוד ועוד התענגות. משום כך, הצמדי לכלל הבסיס של האנליזה: אימרי מה שעולה לך בראש, ופרושו של דבר גם שלא תאלצי את עצמך לומר את מה שבחינתך הוא, לפחות עדיין, בבחינת הבלתי אפשרי לומר. מה שמבחינת הסובייקטיביות שלך יכול לעלות באנליזה ברגע נתון, יעלה, בצורה האפשרית לו: דרך תצורות הלא מודע : חלומות, מעשי כשל, משחקי לשון לא מתוכננים, וכמובן, מה שמתחרש ברמת הסימפטומים עליהם את מתלוננת. מה שאינו יכול לעלות עכשיו, מה שהוא בגדר הבלתי אפשרי לומר, ה"כואב מדי" כלשונך, יעלה בתצורות הנכונות לו ובזמן שתאפשר האנליזה. סימכי על הלא מודע שלך, לא על הסופר אגו. דרך צלחה בנתיבי הלא מודע והאיווי, פרופ' שירלי שרון-זיסר

02/03/2013 | 07:06 | מאת: ייאוש ומצוקה

שלום. אני בת 35 ובעלי בן 40. לפני כשבועיים בעלי החליט פתאום שהוא רוצה חופש ולא רוצה חיי משפחה. קם ועזב וכל זה ברקע שקנינו בית חדש שעוברים בעוד חודשיים ורכב חדש ותיכננו הכל ביחד. נכון שלא היו חיים קלים אבל רק עכשיו הכל הסתדר מכל הבחינות גם כלכלית. באותו ערב שהוא עזב מצאתי הודעה מאישה אחרת בפלפון. אני חושבת שהוא עבר לחיות איתה ועם הילדים שלה. כל נסיון לדבר מוביל לתעזבו אותי בשקט אני רוצה לחיות איך שאני רוצה, האמא שהייתה בשבילו מקום ראשון הוא מקלל ושופך ליכלוך עליה ועלי. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ואיך לאכול את זה. האם זה עובר? האם להתגרש?....????

שלום לך, נתקלת במצב לא פשוט, פתאום," ורק עכשיו כשדברים הסתדרו." ניתן להניח כי גם בן זוגך נתקל בדבר מה שהוביל אותו לפעולה דרמטית. מול אותה פעולה, הנסיון לדיבור עימו כושל, ואף מופיע עבורך כקללות. אך יש לך גם תשובה שהיא דרך התמודדות אני חושבת שהוא עבר לחיות עם אישה אחרת וילדיה. למעשה, תשובה זו היא שאלה שעולה אצלך, שאלה על מקומך בקשר עם בן זוגך, עליך כאישה... שאלה גדולה עבורך כפי שמעידים סימני השאלה הרבים שבסוף מכתבך. ניתן להתיר את הדיבור שכושל מול בן הזוג למקום של דיבור אחר כזו שמציעה הפסיכואנליזה, ושם לחקור את שאלתך. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

26/02/2013 | 16:41 | מאת: .

מה אומרת הפסיכואנליזה על מגע בטיפול? כמו חיבוק למשל?

שלום לך, הנושא שאתה מעלה העסיק את פרויד מתחילת דרכו. פרויד הבחין בכך שלא אחת מההיסטריות שהיו אצלו באנליזה הביאו משאלה מוסווית או מפורשת למגע ארוטי מצידו. זה בהקשר לתופעה זו שהופיעה במיעמד הקליני שתפש פרויד את מבנה ההעברה, שהיא למעשה הבמה עליה מתרחשת האנליזה, ותנאי יסוד לה. ההערבה אינה אלא סוג של אהבה, הסיק פרויד, במסגרתה ממוקם האנליטיקאי כאחד מסדרת האובייקטים בחיי האהבה של האנליזנד. למעשה, האנליטיקאי נבחר על פי אותם תנאים ארוטיים או מה שפרויד מכנה "סגנון ארוטי" שמכתיבים את הבחירות בחיי האהבה. מכל זאת כמובן לא נגזר כי האנליטיקאי נענה לתביעות האהבה, ולא כן שכן לתביעות הארוטיות שמםנה אליו האנליזנד. וזאת לאו דווקא משיקולים מוסרניים, אלא משיקולים אתיים, הווה אומר שיקולים של הכוונת הריפוי כריפוי אנליטי, כזה שמאשםר הפקתו של סובייקט. אנליטיקאי לא יענה לתביעה ארוטית של אנליזנד, אם כי כן יסכים, במידה, לקחת על עצמו א אהבת ההעברה כהנחה של ידע, על מנת לאפשר לאנליזנד לחקור את הלא מודע שלו ואת אוםפני השגת הסיםוק שלו -- וכל זאת על מנת שאת הסיפוק הממשי בחייו שישיג, מעבר להעברה ובתנאי שתתמוסס ההעברה בסופה של האנליזה -- לא על בימת הטרנספרנס אלא בחייו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום פרופ' שרון זיסר, ואם הצורך של האנליזנד במגע פיסי מהמטפל. בחיבוק, עירסול וכו' הוא לא ממקום אירוטי? מה אז ? למשל, מטופלת מהמטפלת שלה ? המטופלת לא נמשכת אל המטפלת מינית אלא הצורך של המטופלת במגע פיזי הוא צורך ממקום של תינוקת קטנה ? משהו מהמקום של שמירה, עטיפה, הגנה . מהמקום של להרגיש מגע עור ? חום אנושי ?

21/02/2013 | 08:26 | מאת: דור

שלום רב. אני בן 25, איני בטוח שזה הפורום הנכון אם לא אשמח אם תעבירו את ההודעה לשם. משהו שרציתי לפרוק ורץ איתי במהלך השנים, הוא עובדה שאני זוכר את עצמי מגיל קטן תמיד מוקף בחברים, וכנראה שעם השנים ההתנהלות החברתית שלי לא הייתה מספיק אינטליגנטית בשביל להצליח לשמר את המצב שהיה, כלומר להיות מוקף בחברים. תמיד הסתכלתי על עצמי בתור מישהו שגם מאוד טוב לו לבד, אבל אולי טעיתי? יש לי היום 2-3 חברים קרובים, חברה, אבל בכל זאת למה בעצם אני עוד מידי פעם נזכר ואפילו חולם, על אותם חברים כביכול שהייתי חלק מהם? וזה צובט בי מחדש, אני מרגיש כאילו פספוס, כאילו אני צריך קרבה של יותר אנשים מסביבי. להתחשב בעובדה, שיכלתי במשך השנים האלה, צבא, עבודה, טיול, לרכוש המון חברים מסביבי, קצת מוזר לי שכל כך הרבה שנים אחרי אני עוד "חי" את מה שהיה פעם, וכמו שאמרתי אפילו חולם על אותם חברים "של פעם", וכמה חבל שאנחנו לא בקשר. (אגב הם עד היום נשארו חבורה מלוכדת של אנשים - קשה היום להיכנס פתאום לתוך המעגל הזה). לגבי קשרים חדשים עם אנשים, אני יכול להגדיר את עצמי מאוד חברותי, אבל כאילו המקום ממנו גדלתי ואיך שגדלתי, מנעו ממני מלהזמין אלי אנשים, ולוקח לי אני חושב זמן עד שמכר, באמת הופך להיות חבר קרוב.

דור שלום, אתה פונה עם שאלות, זו שמנוסחת בכותרת מכתבך וזו המתנסחת במהלכו. הראשונה מנסה למצוא מילה למה שצובט, מה שאולי אבד אך מוסיף להופיע בחלומות; השניה כבר מתחילה לתהות על הסיבה (למה אני מוסיף לחלום עליהם) . בהמשך כבר מופיע תחילתו של פרוש הקשור להיסטוריה שלך. אנליזה עשויה להתחיל במהלך דומה, והיא תוסיף ותנסה לפענח על מה ויתרת, בעצם, כשויתרת על אותם חברים? ברור, מכל מקום, שמה שמדובר בו בויתור זה אינו עניין של אינטליגנציה אלא של עמדה סובייקטיבית: כזו שבמהלך אנליזה ניתן לנסח אותה ושבעקבות כך עשויה גם להשתנות. בברכה פרופ שירלי שרון-זיסר

13/02/2013 | 08:42 | מאת: מאיר

שלום רב, 1.למי מתאים סוג כזה של טיפול? (אנליזה קבוצתית) 2. האם לאדם עם אישיות סכזואידית עדיף טיפול פרטני או קבוצתי? 3. ממה נובעת אישיות סכזואידית עפ"י התיאוריה של הפסיכואנליזה? 4. מה הסיכויים לשנות את האישיות במסגרת טיפולית?, האם יש גם סיכונים? תודה מראש מאיר

שלום מאיר, שאלותיך נסובות סביב שלושה מונחים: "אנליזה קבוצתית," "אישיות" "סכיזואידית". ובכן, שלושתן קטגוריות שאינן פרוידיאניות ואם כן, אם אנו דבקים בטקסט הפרויידיאני, כפי שעשה לאקאן, אינן פסיכואנליטיות. ישנו חיבור אחד של פרויד בו הוא מתייחס לסוגיית הקבוצה. זהו החיבור "פסיכולוגיית ההמון (באנגלית Group Psychology ) לא בכדי, חלקה השני של כותרת החיבור הוא "האנליזה של האני (האגו). פרויד מסביר כי קבוצה היא תופעה אנושית המבוססת על האגו. מאחר והאגו הוא אוסף של הזדהויות, שהפונקציה שלהן בחיי הסובייקט היא בין היתר למסך על הדחפים החלקיים שהם הזירה בה מתחוללת מיניותו, יוצא שהמנגנון הפועל בקבוצה הוא מנגנון ההזדהות. בנוסף על היותה המנגנון המבנה את האגו, ההזדהות מכוננת את היחס לזולת (האחר הדומה לי) כיחס של אהדה או אגרסיה כלפי יריב. זה על בסיס מנגנון זה של ההזדהות על שני קטביו שמכוננים שני סוגי הקבוצות הנפוצות בחיים האנושיים: "כנסייה" (כלומר קבוצה המכוננת על בסיס הזדהות עם אידיאה או אידיאל) ו"צבא" (כלומר קבוצה המכוננת על בסיס ההזדהות של חבריה כיריבים של "אויב" הנמצא כבכיול "מחוץ" לה.). תופעה נוספת שהיא פועל יוצא של קבוצה כתוצר של הזדהות היא ההמון.: התאגדות שההזדהות ההדדית של החברים בה מבוססת על כך שכולם שותפים להערצה למנהיג (או במונחיו של פרויד, תפקודו של אותו מנהיג כאגו אידיאלי עבור כל חבריה). מיותר לציין, כי ההמון כפי שפרויד מיטיב לנתח אותו הוא בסיס ללא מעט זוועות בהיסטוריה האנושית. מכל האמור לעיל נובע גם שקבוצה אינה כלל ועיקר תופעה אנושית המתקיימת ברמה של הסובייקט של הלא מודע, שאליו ואליו בלבד מופנה הריפוי האנליטי. האני או האגו שהוא הבסיס למבנה הקבוצה הוא בדיוק מה שמשוסע מן הסובייקט של הלא מודע. זה משום כך, בין היתר, שהמונח "אנליזה קבוצתית" ששגור בפיותיהם של תאורטיקנים פוסט-פרוידיאנים מסויימים, הוא תרתי דסתרי מבחינת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית- לאקאניאנית. בריפוי אנליטי יש סובייקט אחד בלבד: האנלזנד. האנליטיקאי עצמו אינו נוכח באנליזה כסובייקט ובודאי ובודאי שלא כזולת (אני אחר) שהוא הבסיס למבנה קבוצה, אלא כאובייקט שהאנליזנד עושה בו שימוש על מנת לפלס את דרכו בנתיבי הלא מודע, והלא מודע הוא תמיד ייחודי, כלומר יוצא מן הכלל מכל קבוצה. מעניין כי הפועל המופיע בשאלתך אודות טיפול קבוצתי הוא "מתאים." אכן, הפנטזיה לגבי "התאמה" כלשהי (בין "אישיות" ל"סוג טיפול", בין "מטפל" למטופל," ובסופו של דבר ותמיד, בין גבר לאישה) אינה יכולה להיות אלא תוצר של האגו, שהרי לוגיקת ההתאמה אינה אלא לוגיקת הדומות שבבסיס האגו, ומניה וביה בבסיס קבוצה באשר היא. פניה לאנליזה עשויה להתרחש בדיוק כאשר דבר מה נסדק בפנטזיה זו של התאמה, יהא אשר יהא ניסוחה המודע בחייו של אדם, כלומר בעקבות התקלות של סובייקט דווקא במה שלא מתאים, לא הולך, מתגלם כמכשול. זה אז שמשהו עשוי להסדק באגו ובהזדהויות כאלו המאפשרות השתתפות בקבוצות למיניהן ועשוי לבצבץ משהו מהסובייקט של הלא מודע עימו ניתן לעבוד באנליזה. גם במקרה שמופיע שיסוע באגו ובהזדהויות, אפשר כמובן לבחור במה שיטליא את האגו מחדש כמו טיפול קבוצתי. אנליזה, המכוונת לסובייקט הפרטיקולרי, אם כן, אינה יכולה במהותה להיות מה ש"מתאים." היא התקלות חוזרת ונשנית בלא מודע כזר שאינו "מתאים" ואינו מתיישב עם האגו. האנליזה היא התנסות אפשרית לכל סובייקט שבוחר בה, ובמידה ותתרחש, היא תהיה תפורה כפי מידתו הייחודית. רגע של קרע בהזדהויות עלול להיות לא קל. מפגש עם אנליטיקאי עשוי לעזור לשאת אותו. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

המונח "אישיות" המופיע שלוש פעמים בשאלותיך, אף הוא, כאמור, אינו פרודיאני. הוא שגור בפיותיהם של פוסט-פרוידיאנים כגון קרנברג, ונפוץ בפסיכיאטריה בת זמננו, העושה שימוש בתוויות גון "אישיות גבולית," או "אישיות דו-קטבית" וכיוצא באלו אבחנות. הפסיכואנליזהף כאמור, עניינה בסובייקט של הלא מודע ובכלכלת הסיפוק שלו. סובייקט אינו זהה לאיניבידואל או פרסונה -- person -- שניתן לומר שהוא הוויה "בעלת" תכונות או התנהגויות קבועות פחות או יותר שהן בגדר "אישיות" -- טpersonalit סובייקט של הלא מודע אינו בגדר הוויה אלא בגדר חסר בהוויה, מלמד לאקאן. הוא מה שמתגלם, למשל,בפער או במרווח שבין ייצוג או עקבת זכרון אחת של הלא מודע לאחרת. כחסר בהוויה, סובייקט אינו יכל להיות "בעליו" של דבר, ובכלל זה "אישיות." מה שמאפשר אותו הוא האי-בעלות, אבדן הסיפוק, הסרוס. סובייקט מהגדרתו לעיל משתנה כל העת, ואין הגחה שלו ברגע נתון בפגישה אנליטית יכולה להיות זהה להגחה אחרת. חשוב מכך מבחינת הריפוי הפסיכואנליטי הוא השינויים בכלכלת הסיפוק של הסובייקט, קרי, בסיפוק בסבל שהוא מפיק מן הסימפטומים שלו. ספוק זה מן הסבל עשוי גם עשוי להשתנות במהלך אנליזה, גם אם הסימפטום עצמו לא ישתנה. אכן, יש סיכון בשינוי שכזה: הסיכון שבאבדן הסבל האהוב על הסובייקט. אפשר גם להסתכן במפגש עם הזר שמזמנת הפסיכואנליזה וכתוצאה מכך במציאת אופן סיפוק ייחודי שהוא לא מן הצד של הסבל אלא מן הצד של החיים, והסכמה לו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר \\

07/02/2013 | 13:53 | מאת: רמי

היכן אפשר למצוא רשימה של פסיכואנליטקנים לאקאניאנים שעובדים באזור המרכז?

שלום לך, בקישור הבא תוכל למצוא רשימה של אנליטיקאים ישראלים החברים באסכולה הלאקאניינית החדשה (NLS)של הארגון העולמי של הפסיכואנליזה (AMP): http://www.amp-nls.org/page/gb/89/membres-par-autres-pays תחת (ISRAEL) פרטי התקשרות של פסיכואנליטיקאים אלה מופיעים אלפביתית באתר הארגון העולמי של הפסיכואנליזה: http://www.wapol.org/en/acercaamp/anuario/Template.asp לרשימה מקיפה יותר, שאינה נגישה ברשת, ניתן לפנות אלי. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

29/03/2013 | 14:21 | מאת: עע

ברצוני להתחיל טיפול פסיכותרפי בגישה לאקאניינית בצפון הארץ. אני גרה בגליל העליון (איזור קריית שמונה) והתנסיתי בטיפול שכזה במרכז הארץ במשך כשבע שנים, טרם עברתי להתגורר בצפון. נתרמתי מכך המון- מהקשר הבלתי אמצעי עם המטפלת ומסוג הידע היחודי אותו רכשתי עבור עצמי. במהלך התקופה האחרונה ניסיתי כבר שלשה מטפלים (בגישה דינאמית) שכפי שאני מבינה מטפלים בגישות אינטרסובייקטיביות או מודרניות (איך שלא אקרא לזה)חשתי מעורבות גדולה מאוד מצד שלשתם ופער גדול מאוד בהתייחסות הטיפולית לעומת המטפלת הקודמת שעבדה בגישה לקאניינית. כמו כן קיבלתי פירושים שבעיניי שטחיים וחשתי כי אין ביכולתם באמת לראות אותי.. אני לומדת מקצוע טיפולי ובעתיד רוצה לעסוק בטיפול בעצמי. אני מבינה שיש קשר בין הטיפול המוצלח שעברתי לבין חוסר שביעות רצוני מן הנסיונות האחרונים, אולם אני גם מבינה שלאחר התנסות משמעותית שכזו (בטיפול שעברתי) אני מחפשת סוג ידע מסויים בעצמי שאיני מצליחה למצוא באינטראקציות אחרונות אלו. אני לא מכירה מטפלים בגישה לאקאניינית באזור בו אני מתגוררת. האם קיימים כאלו באזור? תודה

06/02/2013 | 20:29 | מאת: לא חשוב

היי, חלמתי שאני עוברת איזה שהוא שיתוק בפה שלי שאני מנסה להגיד דברים ולא יכולה, ההורים שלי היו לידי נסיתי בקושי להגיד להם שאני אוהבת אותם מאוד ואני בוכה וכשהם נעלמים ממני כמו שהמוות לוקח אותי ואני אומרת להם המשפט האחרון שאני אוהבת אותם ומנסה להרים היד שלי בכדי לגעת בהם והם בוכים פתאום הרגשתי שאני מתה ואז התעוררתי עם חרדה. מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה??? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, חלמת חלום ובו חומר נפשי שבדרך כלל נותר ממוסך ומודחק היטב הצליח לעשות דרכו, עטוף בפחות הצפנות מהרגיל, אל התודעה החולמת, וכפי שקורה לא פעם בחלומות מסוג זה, דווקא בחלום מגיעה התעוררות: התעוררות שלך למה שבחייך גורם כל כך הרבה אי עונג עד כי האופן היחיד שלו להגיח הוא כחרדה או מועקה, מה שאינו יכול להיות מנוסח אלא כ"זה" שבכותרת מכתבך, כותרת המצביעה על הזרות הקיצונית שלו. מכאן התחושה הקשה עימה ואליה התעוררת ("התעוררתי עם חרדה," את כותבת). בעיקבות החרדה מופיעות שאלות (מה זה יכול להיות?? מה זה אומר?? האם יש הסבר לזה או מה???) מלות בסימני שאלה רבים – שאלות שהן עצמן כבר תחילתו של אופן טיפול של הסובייקט (שלך) באותה חרדה – ובאופן שאינו מעלים אותה אלא דווקא מבקש לעשות אותה לדבר מה פרודוקטיבי, למנוע לחקירה. הפרקטיקה הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי החרדה או המועקה אינה דווקא אפקט שיש להשקיט בכל מחיר, אלא שבמידה נסבלת, כפי שמלמד החלו שלך והתגובה שלך אליו, היא אכן עשויה להיות שימושית. בקליניקה הפסיכואנליטית, המועקה משמשת מצפן: התעוררותה היא סימן שהסובייקט נתקל בדבר מה (אותו "מה" שבכותרת מכתבך) מן הסדר של מה שהכי ממשי עבורו: הווה אומר זר לחייו המודעים באופן הקיצוני ביותר. אל אותו "מה" חותרת עבודת הפענוח האנליטית כולה. את אותו "מה" אי אפשר לומר, כפי שמלמדת גם סצנת הפתיחה של החלום ("אני מנסה להגיד דברים ולא יכולה") לפחות לא לחלוטין. אך אפשר להתקרב אליו ולהפוך אותו לפורה בחייך, במקום לדבר מה שמחולל סבל. מעניין באיזה רגע בחייך הופיע החלום. מעניין גם שמול הבלתי אפשרי לומר שמופיע בחלום לא רק שהתעוררו אצלך שאלות סובייקטיביות, אלא אף בחרת להפנות אותן לאחר. זה עשוי להיות רגע לפנייה לעבודת פענוח באנליזה. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר ,

06/02/2013 | 07:22 | מאת: מיכ

רציתי לשאול שכשמרגישים בדיכאון אז אומרים שיש רווח מזה...הרי לא רוצים להיות בדיכאון נכון? זה מקום קשה.... אסביר לך על עצמי..גיליתי בפגישה (אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית לא טיפול בפסיכואנליזה) שה"רווח" שלי מהרגשה כזו רעה הוא שאני יכולה לאהוב את עצמי רק כשרע לי ממש...ואולי גם הרגשה שאחרים יכולים לאהוב אותי רק במצב כזה? אז איך לומדים שלא רחמים עצמיים יביאו אותי לאהבה עצמית וגם לא רחמים של אחרים יובילו לאהוב אותי?????חבל שזה ככה........אוף...אבל הכאב הוא כאב והוא רע....והוא מגיע בד"כ ממקום שלא מבינים אותי, מקום בודד ומקום שקשה להכיל עומס רגשי ומשנאה עצמית.אז איך זה מסתדר עם זה שאני אוהבת את עצמי רק כשממש רע לי?????מוזר לי..........זה מסובך לי.......את יכולה להסביר קצת על העניין המוזר הזה???ואיך אפשר להפסיק את החשיבה הזאת שרק ככה יאהבו אותי? וגם ממה זה נובע? הרי בבית אף אחד לא ריחם עליי כשהיה רע להפך לעגו לי..או לא התייחסו לזה ברצינות.......ואפילו הייתה דחיה לפעמים....אז איך זה מסתדר????ואיך עובדים על זה בטיפול? הרי יש לפעמים הרגשה שאולי הטיפול מנציח את זה כי כשרע אז מדברים על הרע ואז יש קבלה ואמפתיה...ובבקשה אם תוכלי לפשט את הדברים כי אני לא ממש מבינה כשאת מסבירה לאחרים כאן,(אני לא מהתחום) אם תוכלי לכתוב פשוט זה יעזור. תודה

שלום לך, "מוזר לי," את כותבת, וחוזרת ומצביעה על "העניין המוזר הזה," בתוספת סימנים רבים: סימנים של שאלה (????) ושל השמטה (.....). ה"מוזר" הוא אחד השמות האפשריים ללא מודע, לסובייקט. מדובר באותן עקבות זיכרון הנושאות חותם בחירה לרשמם, ובאופן מסויים, המעיד על אופן ארגון המציאות הנפשית (מה שאנו מכנים בפסיכואנליזה "פנזטמה"), אך שתרגומם למחשבות מודעות, אפילו תחת ההצפנה והמיסוך של תצורות הלא מודע (חלום, מעש כשל, חידוד לשון, סימפטום) יגרום אי-עונג גדול מכפי שהסובייקט מוכן לשאת... בלא מודע אכן נתקלים באנליזה כמה שהוא "מוזר" ו"זר": לא אוסף של תובנות על מה ש"אני" אלא מה שלעולם יוותר "מוזר," מה שלעולם לא ארצה לומר עליו: "זו אני." ונתקלים בו לא כמידע שניתן "ללמוד" באופן קוגניטיבי אלא דווקא כמה שעולה כמקוטע, כלא מובן, לא מוסבר -- לא בתובנות פסיכולוגיות מנוסחות ביחס לפרסונה שהיא "אני" כגון אלו שבטקסט שלך, אלא דווקא בפערים והשמטות כאלו שמופיעים בטקסט זה. פערים והשמטות אלו בדיוק הם אלו שמגלמים את הלא מודע כמה שהוא במהותו חתוך, משוסע מן ה"אני" של הפרסונה הנדון בפגישות של טיפול פסיכולוגי. פער, השמטה, עמימות, מקוטעות – אלה, אומר לאקאן בסמינר האחד עשר שלו, סימני ההיכר של הלא מודע ככזה (לא, כפי שניתן אולי להניח, סימני היכר לכך ש"עדיין" איננו "מבינים"). אלו וההתקלות במה שבכל אלו שהוא "מוזר." התקלות במאפיינים אלו של הלא מודע היא שעשויה, אצל סובייקט בעל מבנה נוירוטי, להביא להופעת אניגמה: תעלומה, שאלה, לגבי הסובייקט, שעשויה, בהנתן נהול נכון של האנליטיקאי את ההעברה, לדחוף את האנליזנד (ולא את האנליטיקאי) לנסיון נוסף לפענוח. סימני שאלה מופיעים גם פופיעים בטקסט שלך, ומעניין שהם מופיעים בצמוד דווקא למה שלדברייך נוסח כ"גילויים" בטיפול פסיכולוגי. גילויים מנוסחים ביחס לפרסונה, בעיקר אם הם באים מצידו של המטפל, הם אכן בדיוק מה שעלול לסתום את הפער בו עולה הסובייקט של הלא-מודע. אך דווקא שם הסובייקט, במקרה שהוא את, מתעקש להוסיף ולשאול, לא מסכים עם הפרשנות שקיבל, וטוב שכך. זה בעקבות השאלה של הסובייקט שמתעקשת שמופיע בדבריך משהו שאינו מן הסדר של ה"תובנה" המודעת לגבי הפרסונה אלא מה שהוא מן הסדר של ההיסטוריה הפרטיקולרית של הסובייקט: "בבית אף אחד לא ריחם עליי כשהיה רע להפך לעגו לי.. או לא התייחסו לזה ברצינות.......ואפילו הייתה דחיה לפעמים." מה הקשר בין אותה חוויה (חוזרת?) של לעג, דחייה כש"רע לי" ואותו ה"רע לי" שממשיך לחזור בחייך כמה שמנוסח כ "עומס רגשי" ו"שנאה עצמית"? עלייה של חומר כזה מצידו של הסובייקט וניסוח אניגמה ביחס אליו ("איך זה מסתדר?") היא שעשויה לשמש מקור לחקירה ופענוח נוספים במהלך אנליזה. זה בעקבות חקירה שכזו של הלא מודע, לא מניסוח תובנות ביחס לפרסונה ולימוד קוגניטיבי של "מה לעשות" שעשוי להשתנות דבר מה בסבל. בהצלחה בדרכים הפתלתלות של חקר הלא-מודע, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לאמפטיה, גם כאן הצדק עימך. אמפטיה לסבל היא אכן תנאי יסוד לטיפול, היא ביטוי של אנושיות. הפרדוכס, שנראה מדבריך שאת ערה לו, הוא שיותר מדי "קבלה ואמפטיה" לסבל של המטופל הוא בדיוק מה שעלול ל תגבר ו"להנציח" סבל זה דווקא במקום שאמור לטפל בו, שהרי הפסיכואנליזה אכן מלמדת כי פעמים רבות מה שמופיע בחייו של סובייקט כסבל הוא בדיוק מה שהוא רוצה" -- רוצה כהתענגות, קרי כאופן סיפוק -- לא בשל דינמיקה פסיכולוגית המופיעה בניסוחים כמו "רק ככה יאהבו אותי" אלא פשוט כאופן סיפוק של הדחף, קרי אופן של הסוביקט לחיות את מיניותו. הסימפטום, כתב פרויד אותו סימפטום שהתלונה עליו מביאה את הסובייקט לאנליזה -- "הוא חיי המין של הנוירוטי." בהנתן ויצור על עודף אמפטיה מצידו של האנליטיקאי, ויתור על סבל כזה עשוי להופיע בפסיכואנליזה, לא כהחלטה מודעת ומנוסחת קוגניטיבית אלא כאפקט של עבודת הפענוח עצמה. כל טוב, פרופ' שירלי שרון-זיסר

04/02/2013 | 18:55 | מאת: אדוה

בשביל להגיד תודה, כל כך מתמסר מצידך , קיבלתי הרבה חומר למחשבה עבור הטיפול שלי, אך בעיקר את זה שאשתדל להגיד הכל, כי אני חושבת שאני היום כבר פחות במקום של התשוקה לבורות ויותר במקום שרוצה לחקור את האמת. שיהיה לך ערב נעים, :) אדוה

בשמחה ... המשך עבודה פוריה בדרכי חקירת האמת של הלא-מודע, שאינן אלא דרכי האיווי ... פרופ שירלי שרון-זיסר

03/02/2013 | 20:16 | מאת: אלמקייס

החיים קצרים וכסף תמיד חסר. מדוע כדאי למוישה היפוכונדר לבזבז שנים מחייו, ומאות אלפי שקלים מכיסו כאשר הוא יכול למצוא פתרון בכדורים מלוא החופן, אלכוהול או כל דרך אחרת בה "התמודדו" אנשים עם צרותם – הנפשיים והחומריים – עוד בזמן שאבותיו של פרויד גידלו תרנגולות בשטעטל? מהספרות הפסיכואנליטית שקראתי נראה שהמצב כיום גרוע משהיה בזמנו של פרויד, והיום הפסיכואנליטקנים, בעיקר הלאקאניאנים שביניהם, אפילו מתגאים על היותם בלתי-יעילים משל הרצון לרפא את המטופל מהווה מעין מכשול בדרך להגשמת מטרות הפסיכואנליזה.

שלום לך, מאחר והפנית אלי מילים, מרשה אני לעצמי להניח כי אכן גם שאלה וסובייקט נמצאים מאחוריהן, אי שם, לכל הפחות כאפשרות, בין הוויה לאי הוויה. הפסיכואנליזה הינה מרחב לאפשרות זו, אפשרות של הסובייקט של הלא מודע, הווה אומר של כח החיים, של האיווי, במקום בו אלמלא כן הייתה שלטת ההתענגות, הסיפוק בסבל שבני האדם אכן ממשיכים להשקיט באמצעים שונים אך בכך רק מתגברים אותה, ובכך למעשה את דחף המוות. פסיכואנליזה מאפשרת הפקה של סובייקט, מה שמבדיל אותה מכל תרפיה, אם כי דווקא אין עוררין על היעילות התרפויטית המתלווה לכך, שהרי מדובר בפינוי מקום בחיים שאלמלא כך היה סתום בכובד של דחף המוות על גילוייו השונים במהלכם של חיים אנושיים. הפקת סובייקט בתהליך של אנליזה מאפשרת ומצילה חיים, פשוטו כמשמעו. נכון גם שהפסיכואנליזה הולכת רחוק יותר (ולא פחות) מהיעילות התרפויטית. היא ממשיכה גם מעבר לצמצום בסבל, עד לזיקוק של האיווי והאופן הייחודי של הסובייקט להשיג סיפוק שאינו סיפוק בסבל ולחיות את מיניותו. כמובן, היא לא עבור כל אחד. היא התנסות אפשרית עבור מי שבוחר ודבק בה. אפשר גם לבחור בתשוקה לבורות. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

02/02/2013 | 22:41 | מאת: Chips

מהי פסיכואנליזה? כמה פעמים בשבוע? האם תת התמחות מיוחדת בפסיכותרפיה? אני מטופלת 4 פעמים בשבוע. שיחה פנים-אל-פנים עם המטפל. האם זה נחשב לאנליזה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, סימני שאלה רבים בטקסט שלך , וגם כותרת המבקשת הסבר ... מאחוריהם, אולי, שאלות סובייקטיביות שהובילו אותך לפנות לטיפול, שדווקא הפרטים הנוגעים אליו מנוסחים במשפטי חיווי. ובכן דווקא השאלות הן הנוגעות למה שהוא מתחומה של הפסיכואנליזה. פסיכואנליזה אינה מוגדרת על ידי נתונים שניתנים לניסוח במשפטים כגון אלה. לא נתונים כמותיים כמו מספר פגישות בשבוע, ואפילו לא בהכרח על ידי שכיבה על ספה -- אין אנליזה שמתחילה בשכיבה על ספה, והמעבר לספה, במידה והוא מתרחש, הוא רגע מובחן ומחושב היטב. מה שמתחיל פסיכואנליזה הוא שאלה סובייקטיבית, כזו שעומדת אולי מאחורי סימני השאלה שלך: שאלה אודות סבל בחיים שאינו נתפש כתופעה ביוכימית ולא כאוסף התנהגויות שניתן לסיווג אוניברסלי, אלא כעובדת חיים שהסובייקט מעורב בה ותוהה על פישרה, מבקש לה הסבר, פענוח. פסיכואנליזה היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, כלומר מי שעבר בעצמו פסיכואנליזה עד סופה הלוגי. פרושו של דבר שפסיכואנחיזה אינה התמחות או תת התמחות אקדמית. הכשרתו של פסיכואנליטיקאי היא בראש ובראשונה האנליזה שלו, ולאחריה הדרכות שהוא מקבל מאנליטיקאים מנוסים ממנו ולימודים במוסד הוראה אנליטי שמשכם אינו קבוע מראש ולרב ארוך הרבה יוצר משלוש שנות הלימוד בתכניות לפסיכותרפיה, ולאחר מכן לימוד באסכולה של אנליטיקאים הנמשך לכל אורך שנות פעולתו של אנליטיקאי. פסיכואנליטיקאי אם כן, אינו תואר אקדמי : אין דיפלומה של פסיכואנליטיקאי בדומה לדיפלומה של רופא, פסיכולוג, או פסיכותרפיסט, בין היתר משום שהכשרתו של אנליטיקאי מורכבת הרבה יותר וארוכה הרבה יותר מכפי שמאפשר מבנם של מוסדות אוניברסיטאיים, והיא למעשה נמשכת לאורך חייו כולם. עניינה של אנליזה חקר הלא מודע הייחודי לסובייקט מסויים וחקר אופני ההתענגות או הסיפוק שלו. לאנליזה יש כלל אחד: כלל האסוציאציות החופשיות, המורה לומר את כל מה שחולף בראש, ללא צנזורה; ובמקרים של נוירוזה, מובילה אותה קריאה של תצורות הלא מודע: החלום, מעשה הכשל, חידוד הלשון, ובעיקר הסימפטום: אותה תופעה מטרידה, חורגת מההומיאוסטזה של החיים, עימה פונה סובייקט באנליזה תוך שהוא שואל למה זה קורה לי? ותוך שהוא לוקח אחריות על מעורבותו בסבל זה. מה שמאפשר את החקירה ואת האפקטים שלה הוא בעיקר ההנחה של הסובייקט כי לאנליטיקאי יש ידע אודות סבלו, הנחה שאינה נפרדת מאהבה, ושפרויד כינה בשם העברה. לחקירת הלא מודע תחת העברה והחל מניסוח שאלה סובייקטיבית אודות הסבל מהסימפטום יש אפקטים תרפויטים ניכרים, אך פסיכואנליזה אינה בשום אופן פסיכותרפיה, משום שמה שמוביל אותה הוא בראש ובראשונה אתיקה: מתן אפשרות לאדם להיות סובייקט של הלא מודע, להפגש בסצנה האחרת, בזר שבתוכו, על מנת בסופו של דבר לזקק את האיווי (desire), מה שבתרבות בת זמננו, בה מה שנמצאים במוקד הם המדע המכליל, הקפיטליזם, ואובייקט הצריכה המעלימים את הסובייקט הוא לא עניין של מה בכך .... האם התרחשה אנליזה? בכך יכול אנליזנד להתווכח רק בדיעבד, אם לאחר שלא נותר לו עוד מה לומר באנליזה ונסתתמה אהבת ההעברה, הוא בוחר לנסות ולמסור ידע חדש שהופק מהאנליזה שלו לקהילה של אנליטיקאים.... קריאה פוריה, פרופ שירלי שרון-זיסר

31/01/2013 | 11:44 | מאת: אדוה

שלום לך שירלי , מה שלומך? יש לי כמה שאלות ועוד כמה הגיגים. 1.למה בטיפול אנליסטי שוכבים מה המשמעות של זה ? 2.מה המשמעות של המפית שהמטפל שם על הכרית שזאת מפית שהיא רק שלי. 3.שאלה יותר עמוקה ,אני מאובחנת עם דיכאון מזורי ,לפני כמה ימים כתבתי למטפל שלי הודעה שאני החלטתי לצאת מהדיכאון שנמאס לי שארבע שנים זה יותר מידי בשביל להיות בדיכאון!!! את חושבת שבכח ההחלטה אני אוכל לשנות את המצב? האם הדיכאון שירת אותי באיזה שהוא אופן וצריך כח בשביל להיפרד מהדיכאון ? 4.זה לא שאלה יותר שיתוף - אני מרגישה דיסוננס מצד אחד רוצה שהמטפל "יגע " בי ,כי אני ממש מרגישה אותו נוגע במילים בטון דיבור באמירות המדויקות שלו.מצד שני אני מפחדת מהדיוק הזה אני מוצאת את עצמי אומרת לו" ____ אל תכאיב לי!! " בבקשה אל תכאיב... בדרך כלל לא אומרת יותר אומרת בלב. אני מעריכה מאוד את התשובות העמוקות שלך והמושקעות רק אם תוכלי לשים לב בתשובות שאני אוכל להבין אותם..... בתודה מראש , שיהיה חם בלב למרות הקור שבחוץ אדוה

שלום לך אדווה, ותודה על מילותיך. שאלות רבות לך, ואתחיל בזו שהיא ככל הנראה בעלת המשמעות הסובייקטיבית המכרעת ביותר עבורך. מעניין שבסוף שאלתך השלישית את מתייחסת לדיכאון בלשון עבר (האם הדיכאון שירת אותי?) . עצם הטיית הפועל בזמן עבר מצביעה על מרחק כלשהו ממה שאת מכנה דיכאון. גם עדותך כי כתבת לאנליטיקאי שלך הודעה בדבר החלטה לצאת מהדיכאון מצביעה על רגע משמעותי --אגב, מדוע לכתוב ולא לדבר באנליזה עצמה...? אך המשמעותית ביותר היא השאלה הסובייקטיבית שאת מעלה: האם הדיכאון שרת אותי באיזה שהוא אופן? שאלה כזו עשויה להיות פוריה ביותר להמשך חקירה וקריאה באנליזה. יש בה עמדה שונה לחלוטין מזו המנוסחת בתחילת השאלה (אני מאובחנת עם דיכאון מזורי), ניסוח שבו את אובייקט סביל של מגדיר אוניברסלי. הפסיכואנליזה אינה עובדת עם אבחנות מעין אלו הנשענות על אוסף של תופעות אמפיריות ומכנסות אותן לכדי מה שנקרא הפרעות נפשיות, הן משום שהקליניקה שלה, קליניקה של מבנים סובייקטיביים העולים באנליזה עצמה, היא קליניקה של הפרטיקולרי, לא האוניברסלי (מה שהופך אותך לאדווה, כולל האופן בו את סובלת) הוא בדיוק מה שאי אפשר ללכוד אותו בהגדרה כוללנית, והן משום שהיא אינה גורסת כי תופעות סובייקטיביות הן הפרעות ביחס לנורמה כלשהי. אלו הן דרכים של הסובייקט לחיות, בחירות סובייקטיביות מול הטראומה שהיא עצם המפגש של החומר החי עם השפה, בחירות שלעיתים בא עימו סבל אותו ניתן להתיר באנליזה. השאלה שלך מאפשרת תחילתה של התרה כזו: מהו דיכאון עבורך, כהתנסות ולא כאוסף של תופעות אמפיריות? אילו עוד מילים עומדות מאחורי ההגדרה הזו? לאילו התנסויות מוקדמות יותר קשור הדכאון? האם את יכולה לומר משהו על מה, בהיסטוריה האישית שלך, הביא למה שאת מכנה דיכאון? וכן, גם הדיכאון, כתופעות סובייקטיביות אחרות שהפסיכואנליזה נותנת דעתה עליהן, הוא בחירה. בחירה לא מודעת של הסובייקט שכרוכה בה התענגות, כלומר סיפוק בסבל. פרויד, למשל, דיבר על כך שהמצב אותו כינה מלנכוליה הוא תולדה של סרוב לא מודע של הסובייקט לוותר על אובייקט אהוב שמסיבה כלשהי כבר אינו נוכח בחייו. כתוצאה מאותו סרוב, במקום להפחית את השקעת הליבידו בייצוג האובייקט שאבד, כך שישתחרר ליבידו (מה שאת מכנה כח) שיוכל להיות מושקע באובייקטים אחרים או אפילו לספק את תחושת החיות, אותו ייצוג נספג אל תוך האני. בעקבות זאת, האני משתנה, מתפצל לייצוג האובייקט שאבד ולחלק המבקר ומעניש את החלק הראשון על כך שנטש... במקום הבסיס לקוהרנטיות, האני הופך להיות שדה קרב בו החלק המעניש מתעמר בחלק המזוהה עם האובייקט האהוב שאבד -- לעיתים עד כדי הרס מוחלט שלו שמוצא לפועל על גופו של הסובייקט עצמו. הדיבור באנליזה, החל משאלות סובייקטיביות כמו זו ששאלת, מאפשר לשחרר ליבידו מאותה השקעה בייצוג אובייקט אהוב שאבד שנספגה לתוך האני. לעצם דיבור זה, דיבור בנוכחות שותקת בעיקר של אנליטיקאי, דרושה הסכמה סובייקטיבית, כמו גם לשחרור הליבידו מייצוג האובייקט שאבד ולוויתור על הסיפוק מן הסבל הכרוך במאבק בין שני חלקי האני אך יש לזכור כי כמו בכל עניין באנליזה, מדובר בהכרעה סובייקטיבית, הווה אומר לא מודעת, ולא בהחלטה מודעת . בהצלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אדווה יקרה, באשר לדיסוננס שאת מתארת, הרי שהוא מאפשר להדגים כיצד בא לידי ביטוי במקרה המאד ייחודי שלך, אחד האופנים של מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים שיסוע סובייקטיבי. הסובייקט של הלא מודע, שבו ורק בו מתעניינת הפסיכואנליזה, אינו המודע ואינו האני. בוודאי שאינו האינדיבידואל אליו ועליו מדברת הפסיכולוגיה. הלא מודע גם אינו ידע שעדיין אינו ידוע. הלא מודע הוא מה שכינה פרויד הסצנה האחרת , כלומר מה שהוא בי והוא זר לי, ויישאר זר לי גם לכשאתקל בו באנליזה. ההתקלות באותו זר ומוזר אכן עשויה להיות דבר מכאיב, כדבריך, שהרי אותם ייצוגי זכרון המשומרים בלא מודע (מודחקים) משומרים שם בדיוק משום שתרגומם למודע עשוי לגרום אי עונג לסובייקט. לכן זה לא בכדי שאותה סצנה אחרת משוסעת לתמיד מן המודע ומן האני, שמחסום ההדחקה ממשיך לפעול, גם ואולי אף ביתר שאת במהלכה של פגישה אנליטית. יחד עימו, פועלת תשוקה עליה אמר לאקאן שהיא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם: התשוקה לבורות, החזקה משתי התשוקות החזקות האחרות : אהבה ושנאה. אין מדובר, כמובן, ברצון שלא לרכוש השכלה, אלא בתשוקה שלא לדעת דבר על הסצנה האחרת, ועוד יותר מכך, שלא לדעת דבר על ההתענגות (הסיפוק שאנו מפיקים מן הסבל). גם מי שפונה לאנליזה ומגיע לפגישות עדיין בהכרח אינו רוצה לדעת על/את אותו זר שבו, ומכאן אותו אל תכאיב... התקדמות באנליזה, בפרט במקרים של נוירוזה, תלויה במאבק נגד אותה תשוקה כבירה לבורות, מאבק שמבנית אינו יכול להיות אלא זה של מה שאנו מכנים האיווי (desire) הלא מודע. אנליזה תתקדם ככל שיתעורר בסובייקט איווי לדעת, לפענח את הלא מודע הייחודי שלו, לא מודע שאין מדריך ומגדיר אוניברסלי לקריאתו. אותו איווי לדעת הוא שמגולם בתחושה שאת מנסחת כרצון שהמטפל יגע במילותיו המדויקות.... אגב, הכלל הבסיסי באנליזה שניסח פרויד אומר לומר כל מה שחולף בראשך -- הווה אומר לא רק בלב... לא בכדי התעורר משפט כמו בבקשה אל תכאיב לי ברגע בט הוא עולה, לומר אותו בקול רם, לא בלב ולא בכתב, עשוי לפתוח שדה פורה לפענוח. ברוכה הבאה אל השיסוע הסובייקטיבי, פרופ שירלי שרון-זיסר

שלום לך, נהפוך הוא. זוהי תשובה המכבדת את דבריך וקוראת אותם קריאה צמודה. בתגובה מתנסחת אצלך שאלה.זוהי שאלה הנוגעת לסובייקטיביות שלך. עםשאלה כזו ניתן להמשיך ולעבוד בפסיכואנליזה. קיראה פוריה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

האם בכל טיפול משתחזרת טראומה או זה לא מחייב ?

שלום לך, הלוגיקה של הפסיכואנליזה היא לוגיקה של "לא הכל." בניגוד לגישות שהלוגיקה שלהן היא לוגיקה של אוניברסל ("תמיד," "כל") פסיכואנליזה מאפשרת מקום לסובייקט בייחודיותו. פרושו של דבר שהיא מכוונת להפתעה, ללא ידוע שבכל מקרה ומקרה. פרויד יעץ לאנליטיקאים אפילו לשכוח מכל נסיון קודם שלהם בעת שהם מקבלים מקרה, להתייחס לכל מקרה כאילו היה הראשון. מכאן נגזר גם שאין לפסיכואנליזה יעד מוגדר מראש לגבי סובייקט (למשל, ה"הסתגלות" עליה נוהגים לדבר פסיכולוגים, או סיפוק גניטלי באהבה בשלה, עליה דיברו כמה מתלמידיו הראשונים של פרויד). יעד מוגדר שכזה הוא דבר מה הממוקם מן הצד של האידיאל והמוסר, ואלו, הראהכבר פרויד, קשורים קשר הדוק להתענגות ולדחף המוות. אנליזה מתקיימת "ללא זכרון וללא תשוקה" כתב האנליטיקאי האנגלי ווילפרד ביון: ללא זכרון של מקרים קודמים ולכן ללא ציפיה לגבי מה ש"אמור" להתרחש, וללא תשוקה לגבי מה "נכון" עבור סובייקט מסויים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לשאלה מהי טראומה, הרשומה בכותרת מכתבך אך לא בגופו, הרי שזהו מונח שפרויד שואל מן הרפואה, שם הוראתו "פצע." אלא שפרויד אינו מתייחס לפציעה זו בהוראה הפופולרית שקיבל מושג זה מאז, היינו ארוע איום ונורא ב"מציאות" (למשל פיגוע). את פרויד עניינה המציאות הסוביייקטיבית, המציאות של הלא מודע, ובמציאות זו, טראומה היא אפקט, תוצר של צירוף של שני רישומי ארועים. בדוגמה שמביא פרויד בחיבו מוקדם שכותרתו "פרוייקט לפסיכולוגיה לנוירולוגים," הוא מספר על אישה שהגיעה לאנליזה עם תלונה על סימפטום פובי: פחד להכנס לחנויות בגדים. היא קישרה פחד זה לארוע שזכרה מסביבות גיל 8, בו ביקרה בחנות והמוכרים לעגו לה. במהלך האנליזה, מתברר כי הזכרון המודע משמש מסך לזכרון מוקדם יותר, מודחק, אותו הוא ממשמע בדיעבד: ארוע בגיל 4 לערך (לפני האיסור על המיניות) בו נכנסה לחנות, אחד המוכרים גיפף אותה באיבריה האינטימיים, והיא חוותה מכך עונג. הקישור הלא-מודע בין שני הארועים הוא-הוא הטראומה. החוויה של הארוע הראשון עצמו כמובן אינה "משתחזרת" שהרי היא עצמה נגישה לסובייקט כייצוג בלבד (שייתכן ואף נחוותה כפנטזיה ולא כארוע בממשות, אלא שכאמור, מה שמעניין את פרויד הוא אותה תערובת של ממשות ופנטזיה שהוא המציאות הנפשית הלא-מודעת של הסובייקט); אך היא חוזרת גם חוזרת בחייו של הסובייקט. במקרה אותו מציג פרויד, העונג שנחווה בגיל 4 חוזר בכל ארוע של כניסה לחנות, חוזר בסבל מן הסימפטום הפובי. כך בכל חזרה סימפטומטית עימה פונה סובייקט לאנליזה: בגרעין הסימפטום החוזר ופוקד את הסובייקט בחייו, מעבר לכל פענוח שיוכל הסובייקט לפענח את הסימפטום באנליזה, ישנו גרעין של סיפוק עליו אין הסובייקט יודע דבר. אותו אופן סיפוק נסתר עשוי לבוא לידי ביטוי גם במה שפרויד מכנה הסגנון הארוטי של הסובייקט בחיי האהבה שלו, שההעברה, האהבה לאנליטיקאי, היא מומנט מסויים שלו. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

24/01/2013 | 23:35 | מאת: סקרנות

מה התפקיד של תנאי הסטינג בטיפול. כל אותם כללים וגבולות ו'הסירוס' שהם יוצרים בעצם. מה תפקיד שלל מחירים שאנליזנד נאלץ לשלם שהוא פונה לאנליזה? הרי אנליסט פועל תחת תנאים אלה.

שלום לך, המונח "סטינג" החביב על פסיכולוגים דווקא זר לפסיכואנליזה. הווה אומר, אין לאנליזה זמן ומקום קבועים – שהרי הזמן והמקום בהם מדובר הם אלו של הלא מודע. פרויד למשל, קיים לעיתים מפגשים אנליטיים תוך כדי טיול עם האנליזנדים ב"פראטר" בוינה. זאת משום שה"מקום" של האנליזה הוא ה"סצנה האחרת" של הלא מודע, והתנאי להגחתה של סצנה זו אינה קליניקה או ספה אלא התמקמות נכונה של האנליטיקאי במבנה הסובייקטיבי של האנליזנד: המיקום של מי שמסכים להנחת הידע מבלי להאמין בה יותר מדי, ותופש את המקום, במערך הנפשי של הסובייקט, של אותו סיפוק ממשי שנרשם אך הושם תחת מחיקה, ומאז ואילך פועל כמה שלאקאן כינה הסיבה הנפשית של הסובייקט. זה משום כך שבפסיכואנליזה ישנו רק סובייקט אחד: האנליזנד, ולא ניתן לחשוב על האנליזה כעל אינטרסובייקטיבית, ובודאי לא כשיחה בין שתי פרסונות. באשר לזמן, עקרון יסוד של הפסיכואנליזה הלאקאניינית, בפרט באנליזה של הנוירוזות, הוא המשך המשתנה של הפגישות. הזמן של הלא מודע אינו הזמן הדיאכרוני, הכרונולוגי. זהו זמן של פעימות, ומשכה של פגישה אנליטית עשוי להיות פעימה אחת כזו, בה מגיח הסובייקט. כלומר, אין "סטינג" באנליזה במובן של "כללים וגבולות" קבועים מראש ותקפים לכל באשר לזמן ולמקום, וממילא לא באלה מתגלם הסרוס (אבדן סיפוק) והם אינם "יוצרים" אותו. באשר לתשלום, אף כאן אין "סטינג" ואין סטנדרד, וגם כאן אנליזה בניגוד לפסיכורתפיה או טיפול פסיכולוגי גזורה לפי מידה. אלא שכאן, משום שמה שמדובר בו (בשונה מצירי החלל והזמן) הוא אובייקט סיפוק דחפי, אכן מדובר באבדן סיפוק, ולכן בסרוס. ואכן, יש תפקיד לאבדן הסיפוק באנליזה. בסבל מהסימפטום עימו פונה סובייקט לאנליזה ישנו גרעין של סיפוק נסתר. סיפוק זה, אותו כינה לאקאן "התענגות" הוא שנמצא בבסיס מה שפרויד כינה כפיית חזרה: החזרה על אותו סבל שעשוי להראות לסובייקט כגורל מר שפוקד אותו או כנטייה של האחר להתעמר בו. משום הסיפוק הכרוך בסימפטום קשה מאד לוותר עליו. "תפקיד" אבדן סיפוק ממשי בכל פגישה אנליטית—התשלום – מכונן מנגנון של אבדן סיפוק התומך מבנית באבדן הסיפוק שבסבל מן הסימפטום. אך כמובן, אין סובייקט ש"נאלץ לשלם כשהוא פונה לאנליזה." פניה לאנליזה היא רגע של בחירה. כך גם המשכה, עד סופה. באשר לאנליטיקאי, הוא "פועל תחת תנאים אלה " במובן זה שמה שהפך אותו לאנליטיקאי אינו תעודות או תארים אקדמיים (אין תואר או דיפלומה של פסיכואנליטיקאים) אלא ההליך האנליטי שעבר ושהוא תוצר או אפקט שלו. ומאותו רגע בו הפך מאנליזנד לאנליטיקאי, כתוצר של האנליזה שלו, זה הוא, אומר לאקאן, שמשלם: משלם, למשל, במילים שלו (שאינו אומר), בפרסונה שלו שנוכחת בפגישות נוכחות שותקת (אין אנליזה שמתקיימת בהעדרות, כתב כבר פרויד, אמירה שמקבלת משנה תוקף בימינו בהם מוצעים טיפולים בטלפון או באינטרנט), בשיפוט האיטימי שלו (לא הוא שיקבע, למשל, מה טוב או נכון עבור אנליזנד)... בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

23/01/2013 | 20:11 | מאת: אני אחת

לא נהנית יותר מכלום ,אין לי חשק לקום בבוקר, ואין לי חשק ללכת לישון בלילה גם שאני עייפה אני מורחת את הזמן עד שאני הולכת לישון לפנות בוקר,בוהה בטלויזיה ורק אחרי הרבה זמן אני שמה לב שהיא בווליום נמוך מידי מכדי לשמוע משהו בכלל, אני עצובה מאוד לא מוצאת לעצמי כיוון בחיים לא מתפקדת לא לומדת לא עושה כלום במשך היום רק כמה מאוחר הצהריים אוכלת מעט מאוד ובוהה בטלויזיה או סתם בספה עד שעות מאוחרות בלילה ורק אז הולכת לישון בייאוש. איבדתי את התקווה הגדולה שפעם היתה לי ,זה כבר לא אני . אני בדיכון עמוק כבר שנים טופלתי גם בכדורים ולא עזר . אין לי עוד כוחות להמשיך לבסול . התייאשתי מהבל ואני לא יכולה עוד.

שלום לך, "לא נהינית," "לא מוצאת," "לא לומדת," לא מוצאת" -- ובכל זאת שוללת פעלים ופעולות לא מעט. שוללת בדיבור שאת מפנה, ממענת לאחר שיתכן ואת מניחה לו ידע על סבלך. יתכן ויש בכך הימור על הדיבור במקום בו לדבריך הכדורים לא עזרו. הפסיכואנליזה היא אכן הימור על מיעון שכזה כמה שעשוי לשמש נקודת עיגון, שהחל ממנה עשוי להשתנות דבר מה בסבל. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

ואם תנאי הטיפול מסרס ומתסכל סיפוקים לאן זה מוביל? האם הצורך בסיפוק נעלם או שהוא פשוט מתועל לאפיק אחר? ולמה בעת טיפול פסיכולוגי אנליטי המפגש עם תסכול במקרה שלי היה נורא כ"כ, ממש תחושה של אובדן שליטה 'וחורבן עולם'? ובעצם האם התשלום למטפל נועד להוות גורם מסרס ומתסכל בשירות אמונה טיפולית או שזה תשלום עבור משהו אחר שהמטפל מעניק למטופל? איך זה מסתדר?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, כותרת של שאלה למכתבך, שאלה על הבדל, ולמעשה על יחס בין שתי קטגוריות (פסיכואנליזה" ו"פסיכותרפיה פסיכואנליטית"); וסיומו שאלה על "איך זה מסתדר?" בתווך, בגוף המכתב, סדרה של שאלות שתכנו של רובן נסוב סביב סיפוק ואבדנו, ומבנהו של רובן נשען על ו'ו חיבור תחילית ("ואם תנאי הטיפול ..." "ובעצם האם..." "ולמה במקרה שלי..."). ו'ו החיבור היא אוגד האמור להצביע על משפט מחובר, אך כשהיא תחילית היא מצביעה למעשה על משפט חסר. דבר מה הלך לאיבוד, נשאר לא נאמר, הוחסר, מן הטקסט שלך עצמך. דבר מה, אם כן, לא הסתדר. ההתנסות הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי דבר מה אינו מסתדר. בעיקר בין גבר לאישה, בעיקר ביחסי האהבה, יש משהו שתמיד לא הולך, לא מסתדר בשדה של ההבדל, שהוא בסופו של דבר תמיד ההבדל המיני. לאקאן כינה זאת "אין יחס מיני." אין הרמוניה אידילית גם ביחסי האהבה המאושרים ביותר, כפי שאמר פרויד. אלא שלעיתים קרובות, דווקא הסבל הנובע מהעדר היחס המיני מתברר באנליזה כמקור הסיפוק של הסובייקט: סיפוק פרדוכסלי שהוא סיפוק בסבל, סיפוק אותו כינה לאקאן בשם "התענגות." סיפוק מבעית וממית זה שחוזר בחייו של הסובייקט כאילו הוא כפוי עליו חזרה שאינה אלא גילום של מה שפרויד כינה דחף המוות הוא שניתן לוותר עליו, לאבד חלק ממנו, במהלך הריפוי הפסיכואנליטי. אבדן הסיפוק שכרוך בתשלום הוא גילום מבני מסויים של אבדן סיפוק זה. הויתור על ההתענגות שהפונה לאנליזה סובל ממנה בה בעת שהיא הדבר שקשה לו ביותר להפרד ממנו משופ הסיפוק הכרוך בה מאפשר את הפקתו של הלא מודע, כלומר של הסובייקט, כתוצר של האנליזה עצמה. בשונה מכל מה שמכנה עצמו "תרפיה" לפסיכואנליזה אין תכלית, אך יש לה סיבה: הסיפוק שאבד ועשוי לשמש כסיבת הסובייקט, סיבת האיווי. לכן כפי שאיו יחס בין גבר לאישה אין יחס בינו לבין הפסיכואנליזה גם אם הוא עושה שימוש במושגים מבית היוצר של פרויד ולאקאן. העדר היחס, עם זאת, הוא העדר פורה ממש כמו אבדן הסיפוק שהפסיכואנליזה מכנה סרוס. זה בתחומו שמתאפשרות האמצאות בחיי האהבה, ומתאפשרים החיים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, כותרת של שאלה למכתבך, שאלה על הבדל, ולמעשה על יחס בין שתי קטגוריות (פסיכואנליזה" ו"פסיכותרפיה פסיכואנליטית"); וסיומו שאלה על "איך זה מסתדר?" בתווך, בגוף המכתב, סדרה של שאלות שתכנו של רובן נסוב סביב סיפוק ואבדנו, ומבנהו של רובן נשען על ו'ו חיבור תחילית ("ואם תנאי הטיפול ..." "ובעצם האם..." "ולמה במקרה שלי..."). ו'ו החיבור היא אוגד האמור להצביע על משפט מחובר, אך כשהיא תחילית היא מצביעה למעשה על משפט חסר. דבר מה הלך לאיבוד, נשאר לא נאמר, הוחסר, מן הטקסט שלך עצמך. דבר מה, אם כן, לא הסתדר. ההתנסות הפסיכואנליטית אכן מלמדת כי דבר מה אינו מסתדר. בעיקר בין גבר לאישה, בעיקר ביחסי האהבה, יש משהו שתמיד לא הולך, לא מסתדר בשדה של ההבדל, שהוא בסופו של דבר תמיד ההבדל המיני. לאקאן כינה זאת "אין יחס מיני." אין הרמוניה אידילית גם ביחסי האהבה המאושרים ביותר, כפי שאמר פרויד. אלא שלעיתים קרובות, דווקא הסבל הנובע מהעדר היחס המיני מתברר באנליזה כמקור הסיפוק של הסובייקט: סיפוק פרדוכסלי שהוא סיפוק בסבל, סיפוק אותו כינה לאקאן בשם "התענגות." סיפוק מבעית וממית זה שחוזר בחייו של הסובייקט כאילו הוא כפוי עליו חזרה שאינה אלא גילום של מה שפרויד כינה דחף המוות הוא שניתן לוותר עליו, לאבד חלק ממנו, במהלך הריפוי הפסיכואנליטי. אבדן הסיפוק שכרוך בתשלום הוא גילום מבני מסויים של אבדן סיפוק זה. הויתור על ההתענגות שהפונה לאנליזה סובל ממנה בה בעת שהיא הדבר שקשה לו ביותר להפרד ממנו משופ הסיפוק הכרוך בה מאפשר את הפקתו של הלא מודע, כלומר של הסובייקט, כתוצר של האנליזה עצמה. בשונה מכל מה שמכנה עצמו "תרפיה" לפסיכואנליזה אין תכלית, אך יש לה סיבה: הסיפוק שאבד ועשוי לשמש כסיבת הסובייקט, סיבת האיווי. לכן כפי שאיו יחס בין גבר לאישה אין יחס בינו לבין הפסיכואנליזה גם אם הוא עושה שימוש במושגים מבית היוצר של פרויד ולאקאן. העדר היחס, עם זאת, הוא העדר פורה ממש כמו אבדן הסיפוק שהפסיכואנליזה מכנה סרוס. זה בתחומו שמתאפשרות האמצאות בחיי האהבה, ומתאפשרים החיים. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

25/01/2013 | 03:05 | מאת: אני

רשמת בתשובתך שהפונה לאנליזה סובל מן ההתענגות אך גם מפיק ממנה סיפוק- כי הסיפוק הזה מאפשר הפקת הלא מודע, הפקת הסובייקט כתוצר של האנליזה. לא לחלוטין הבנתי את הכוונה. האם אפשר להמחיש זאת בשפה נגישה יותר או בדוגמא? נאמר אדם מגיע לטיפול עם ההשלכות שלו וציפיות ומשאלות שמפנה בהעברה לאנליטיקאי.. מתוך תקווה לפתרון לסבל הוא מוכן לשלם מחירים וכל מה שכרוך באנליזה, אבל אח"כ המחירים האלה הופכים לסיבה הנוכחית לסבל כי לא מספק מענה מושלם, אין התאמה מושלמת, משהו תמיד חסר.. תמיד יש על מה להתלונן או כמיהה לחתור אל ההרמוניה, ואז טיפול מפנה להתבונן על זה- על הסבל שכרוך בהעדר הזה? אבל איך יוצא מזה משהו פורה? האם ההעדר הזה לא מזמין בסופו של דבר מרד מצד האנליזנד על תנאי הסירוס, מחאה והסתלקות מן האנליזה?

באשר לשאלה "אם האנליטיקאי רותם יחסי העברה כדי לכוון פציינט לקבל החלטות בחייו בכוון הסתגלותי," עמדתו של לאקאן הייתה חד משמעית כי אנליטיקאי מכוון את הריפוי, לא את הפציינט. אנליזה מכוונת להפקתו של הסובייקט של הלא מודע ושל הפתרונות הייחודיים לו, ולכן וודאי שכיוונה אינו "הסתגלותי." בשונה מפסיכותרפיה, אנליזה אינה מסתיימת ביישור קו עם "מציאות" שמצופה מהפציינט "להסתגל" אליה. יישור הקו הוא תנאי להתחלתה, לא סופה, של אנליזה, והוא אינו עם סטנדרד אוניברסלי כלשהו, אלא עם ממשותו הסובייקטיבית של הסבל עימו פונה אדם לאנליזה. מדובר על רגע בו הסובייקט מכיר בסבלו לא כמה ש"קורה" לו אלא כמה שיש לו עצמו חלק בהתחוללותו . בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

באשר לשאלה בדבר סיומו של יחס ההעברה, סיום זה אינו כלל ראיית האנליזנד את האנליטיקאי "כאדם כמוהו," שהרי אנליטיקאי אינו פועל בהעברה כזולת (אדם אחר, אדם "כמוהו") וגם לא כסובייקט (מי שנוכח בטיפול עם הלא מודע שלו, כפי שטוענות גישות אינטרסובייקטיביות והתייחסותיות בפסיכותרפיה), אלא כאובייקט: כמי שמתמקם באותה נקודה במערך הנפשי של האנליזנד שהיא סיבתו. וזה כאובייקט שאנליטיקאי מושלך מן ההעברה. גם רגע זה, כמו רגע הפניה לאנליזה, הוא אקט: רגע של הימור מצידו של הסובייקט. לרגע זה לא ניתן לתת ערבות מראש, אך ניתן לדעת עליו בדיעבד, במידה וסובייקט שיצא מן הסצנה האנליטית בוחר לתת עליו עדות בפני אסכולה של אנליטיקאים: לחלץ ממה שהייתה האנליזה שלו ידע חדש שניתן למסירה. זה מנקודה זו בלבד שניתן להווכח בכך שהתחוללה אנליזה.

08/01/2013 | 05:01 | מאת: אני

האם זה לא תרמית שאדם מציג עצמו כאיש מקצוע אבל ברגע שמטופל מצפה לקבל ממנו ידע ותשובות ופתרונות הוא אומר 'אין לי' ו'זאת השלכה שלך עליי'... ? בטיפולים פסיכולוגים הרבה פעמים משתחזרים באופן רגשי חווייתי טראומות מעבר, האם בפסיכואנליזה זה לא כך??

שלום לך, שתי שאלות מנוסחות במכתבך, ולא בכדי; וכותרת המכתב מנסחת משהו במדיוק אודות הקשר המבני ביניהן, שהוא במוקד השאלה שאתה מפנה. שאלת הידע בפסיכואנליזה העסיקה רבות את לאקאן, שאף הקדיש סמינר של שנה לחקירת "הידע של האנליטיקאי." באיזה "ידע" מדובר? ובכן, על מנת שאנליזה תצא לדרכה יש צורך ראשית כל בידע מונח, כלומר בהנחתו של מי שפונה לאנליזה כי לאנליטיקאי "יש" ידע: לא מידע, כלומר לא ידע אקדמי ואוניברסלי, תקף לכל, אלא ידע ייחודי על מקורות הסבל של הסובייקט (ה"מטופל."). מכיוון שזהו ידע שהסובייקט מניח לאנליטיקאי ואצל האנליטיקאי, ידע שהסובייקט מפקיד אצלו, "יש" לאנליטיקאי את אותו ידע -- כמה ש"מונח" אצלו. למעשה, מה שמדובר בו באותה הנחת ידע הוא מה שפרויד כינה "העברה" לאנליטיקאי: האהבה אל האנליטיקאי כאחד האובייקטים בחיי האהבה של הסובייקט. ככל שאנליטיקאי מסכים לקבל על עצמו את אותה הנחת ידע מצד הסובייקט מבלי להאמין בה יתר על המידה – מקבל אותה על עצמו, כותב פרויד, כפי שעוטים גלימה על הכתפיים – אכן ישתחזרו ביחס לאנליטיקאי, במהלך האנליזה, רישומים שונים מן ההיסטוריה המוקדמת של הסובייקט. מדובר בעיקר ברישומים לא מודעים שהם ברמת הדחף: התקלויות מוקדמות באובדנים שונים. הופעתם של רישומים אלה בהעברה אל האנליטיקאי במהלך האנליזה הם חלק ממה שהאנליטיקאי קורא, בצד קריאתו את המילים שאומר הסובייקט בפגישות האנליטיות, ושבחלקן עולים ייצוגים לא מודעים אותם מפענח הסובייקט (ולא האנליטיקאי). נגזר מכך שהידע של האנליטיקאי הוא ידע לקרוא (את מה שמופיע בהעברה כהנחת ידע) וידע לעשות (לנהל את ההעברה). ידע זה אינו "מומחיות" אקדמית. הוא אפקט של האנליזה שעבר האנליטיקאי עצמו ושהיא (ולא התעודות שלו) מה שהכשיר אותו לפעול כאנליטיקאי. את אותו ידע שהסובייקט מניח לאנליטיקאי באופן לא מודע (הידע על סבלו ומקורותיו), כמובן אין לאנליטיקאי ולא יכול להיות לו. זה משום כך שאנליטיקאי אינו יכול כעמדה עקרונית לתת לסובייקט "תשובות ופתרונות." לחיים אין הוראות שימוש, ולאנליטיקאי אין ידע כזה שמניחים לעצמם מאמנים, יועצי תדמית, ו"גורו"אים למיניהם. תשובות ופתרונות לשאלות של הסובייקט שמתנסחות באנליזה מופיעים גם מופיעים באנליזה מנוהלת כהלכה, אך לא כניסוחים או תכתיבים מצידו של האנליטיקאי, אלא כאפקטים, כשינויים ממשיים בחייו של הסובייקט, שניתן להצביע עליהם בדיעבד. כלומר, העניין אינו בברירה (או/או) אלא בצירוף, ותוך דיוק בנוגע לידע בו מדובר: לאנליטיקאי "יש" ידע (מה שמופקד אצלו על ידי הסובייקט, גם משום שהסוביקט אינו רוצה לדעת את אותו ידע ושהאנליטיקאי עצמו אינו יכול לדעת עליו דבר; מה שהופק מהאנליזה שלו עצמו, וכתוצאה מכך ידע לעשות בנהול ההעברה), אך ידעים אלו אינם נתנים לניסוח כאינפורמציה, הוראות או עצות הניתנות למטופל. במובן זה, האנליזה אכן נשענת על "תרמית" בהקשר לידע הלא מודע. אלא שזו תרמית פוריה, שבהנתן ניהול נכון של ההעברה כהנחת ידע, ועבודה אנליטית רצינית מצידו של האנליזנד, יופקו שינויים בסימפטום שהביא את הסובייקט לפנות לאנליזה, יתפנה מקום בחייו שקודם לכן היה תפוש בסבל, יופיעו "פתרונות" ואמצאות שונות של הסובייקט שמאפשרות לו לתחום את הסבל ולנהל את חייו עם יותר תחושת חיות וסיפוק, ואם יש ברצונו של אותו סובייקט – מכל אלה ניתן גם להפיק ידע: ידע ייחודי וחדש שניתן למסור אותו חזרה לפסיכואנליזה... בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

21/01/2013 | 04:26 | מאת: המשך

האם האנליטיקאי רותם יחסי העברה כדי לכוון פציינט לקבל החלטות בחייו בכיוון הסתגלותי או שמא אסור עליו להתערב באופן אקטיבי שכזה ואנליטיקאי רק משקף ומפרש? וכיצד יחס ההעברה מגיע על סיומו ומתחיל לראות הפציינט את האנליטקאי במימדים ראלים כאדם כמוהו, האם האנליטיקאי פועל אקטיבית להוביל לכך או שמא זה הכרה זו צריכה לנבוט אצל המטופל בקצב שלו? איך זה קורה? איך מוודאים תהליך פורה ומונעים התפכחות בטרם עת או טראומטית ביחסים? ? "ככל שאנליטיקאי מסכים לקבל על עצמו את אותה הנחת ידע מצד הסובייקט מבלי להאמין בה יתר על המידה – ישתחזרו ביחס לאנליטיקאי, במהלך האנליזה, רישומים שונים מן ההיסטוריה המוקדמת של הסובייקט. מדובר בעיקר ברישומים לא מודעים שהם ברמת הדחף: התקלויות מוקדמות באובדנים שונים. הופעתם של רישומים אלה בהעברה." מה ההסבר להשתחזרות זו ברמת המח? האם מדובר בגישה לזכרון חושי עמוק יותר שהקשר עם המטפל פותח צוהר אליו לאחר הסרת מנגנוני הגנה? זה תהליך שקורה מעצמו בתנאים של אנליזה? האם מתאימה אנליזה למטופלים שמתקשים לראות מבחוץ השתחזרות האירועים היסטורים וחווים זאת כטראומה בכאן ועכשיו? איך עובדים איתם בלי 'לאבד אותם'? ואם אפשר הסבר על מושגים 'האיווי' 'וחסר' והאופן בו באים לביטוי בתהליך אנליטי?

07/01/2013 | 21:21 | מאת: טאלוש

הייי, אני כבר שנתיים בטיפול פסיכולוגי בגלל שהייתי סובלת מחרדה לאחרונה היא משתפרת, אבל לפי דברי הפסיכולוגית שיש לי קשיים יותר בקשרים ובתקשורת בין ותוך אישית ונתנה לי אבחנה של קווי אישיות גבולית. הבעיה שלי שלפעמים ולאחרונה זה מתגבר בסוף המפגש או אפילו לפעמים באמצע המפגש הרגל שלי מתחילה לרעוד ואני מרגישה כמו שיתוק שלא יכולה לעמוד עליה, לפעמים זה נמשך כמה דקות ופעם אחרונה זה נמשך כמעט חצי שעה, לפעמים גם יש ליכאבים ביד שלי ולאחרונה מרגישה כאבים בחזה שלי. מה קורה לי?? המטפלת אמרה לי שזה לא התקפי חרדה אלא משהו יותר עמוק מה קורה לי??? ומזה לפעמים אני לא יכולה לאכול טוב, מה קורה לי ומה אני צריכה לעשות??? האם אני חייבת בתרופות??? מה הן??? רוצה שמות, והאם יש דרך אחרת??בלי תרופות?? יש לי עוד משהו לפעמים אני מתקשרת עם המטפלת שלי בהודעות או טלפונים ואני במצב מאוד קשה ובוכה ולפעמים בא לנו לפגש יום אחרי הסערה אני מגיעה לטיפול בסדר ואפילו לפעמים מחייכת למרות שלפני יום היה לי מאוד קשה, אני מתעצבנת על עצמי מזה לא יודעת למה קורה לי את זה במפגש, אולי אני מתביישת ממנה או זה מסתיר לי הלחץ לא יודעת האם יש הסבר לזה ומה אפשר לעשות. דרך אגב המטפלת שלי מציעה לי לקבל טיפול תרופתי אבל אני מסרבת באופן מוחלט ודיברנו על זה הרבה פעמים ואני לא מוכנה לתרופות ולפסכיאטר. מה דעתך האם יש סיכוי שאשתפר או מה?? לאחרונה השן שלי נשבר זאת פעם ראשונה שקורה לי את זה, זה קשור לתזונה?? ירדתי 10 קילו בתקופת כמה חודשים בגלל הטיפול היה לי מאוד קשה. אשמח לכל תגובה ןעזרה. תודה,

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, הרבה סימני שאלה יש במכתבך, ולצידם סימונם של אירועים בגוף: "הרגל שלי מתחילה לרעוד," "יש לי כאבים ביד," "מרגישה כאבים בחזה," "לא יכולה לאכול טוב," "ירדתי 10 קילו," "השן שלי נשבר." הסימנים והסימונים אינם מתנסחים לכדי "אבחנה" או הצעה כאלו שלדבריך שמעת מן הפסיכולוגית, אך הם כן מתנסחים לכדי שאלה שמתעקשת כמה פעמים בטקסט שלך: "מה קורה לי" ובתוספת קטנה, של אות אחת, "למה" זה קורה לי." זו שאלתך, שאלה אודות הסבל הפוקד אותך בגופך, ןחשוב מכך, אודות הסיבה לסבל זה לא בכלל אלא בחייך שלך ("למה זה קורה לי). ניסוח כזה של שאלה מצד הסובייקט אודות הסיבה לסבל הסימפטומטי הפוקד ספציפית אותו ספציפית, ולא ישות מופשטת כלשהי שיש לגביה ידע כללי המתנסח באבחנות או במידע ביוכימי הוא נקודה חיונית בתחילתה של אנליזה. הוא מעיד על תחילתו של מעבר מעמדה של תלונה על מה ש"קורה" וקריאה לפתרון קסם שיסלק את מה ש"קורה" לעמדה של קריאה, בה הסובייקט מנסח את הקורה לו ותוך כדי כך גם "קורא" אותו, מפיק ממנו, בהשענות על התערבויות האנליטיקאי, ידע חדש, ידע סובייקטיבי ייחודי שעם הגחתו עשוי גם להשתנות משהו במה ש"קורה." מה ש"קרה," במקרה שהוא את, ושלדבריך הביא אותך לפניה לטיפול, הוא "חרדה." ההתנסות הפסיכואנליטית מלמדת כי החרדה או המועקה מופיעה בחייו של סובייקט בהתקלות עם מה שאינו ניתן לניסוח, אפילו לא מודע. זה משום כך שבמקרים של מועקה עצם המאמץ לניסוח סביב המועקה בפגישות האנליטיות, להעביר אותה בחלקה לשדה המילים, מפיג משהו מן המועקה. לכן, אולי, השיפור עליו את מעידה. עצם המעבר החלקי ממה שאי אפשר היה לומר אותו והופיע כמועקה לשדה המילים מלווה בהופעתם של אירועים בגוף – סימפטומים – שגם הם, כמו המילים שעזרו לפוגג משהו מן המועקה, הם דרך של הסובייקט לטפל בה, אלא שכפי שאת מעידה, זוהי דרך שאף היא מלווה בסבל. אך סבל זה אינו עקר: הוא מופיע בפניך כאניגמה, תעלומה שמביאה אותך לתחילתה של קריאה שמבקשת להתחקות אחר מקורותיו. דרך קריאת הסימפטום, .דרך זו, שנכר מדבריך כי את מתעקשת עליה, היא דרכה של הפסיכואנליזה. קרייאת סימפטום היא קריאה הן של האנליטיקאי והן של האנליזנד, אלא שכל אחד מהם ממוקם אחרת בקריאה זו. בכל מקרה, מקומו של האנליטיקאי הוא של מי שמכוון את הקריאה כריפוי – אותה, ולא את הפציינט. זה דרך הקריאה בה התחלת, שריאה שמתעקשת להתחקות אחר הסיבה, שעשוי להשתנות גם דבר מה בסבל הפוקד אותך. קריאה פוריה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

הי שירלי, בהצלחה עם הפורום החדש!! יש לי שאלה לגבי שיטת הטיפול המתאימה לי. אני סובלת מדיכאון וחרדות.אני יודעת מה הסיבות לדיכאון ולחרדות אבל אני לא ארחיב(ברשותך) בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי במרפאה ציבורית,טיפול דינמי פעם בשבוע ובמקביל טיפול תרופתי לאחר כשנה הפסקתי עם הטיפול התרופתי והשיחות ואחרי כמה חודשים פניתי שוב, הפעם לפסיכולוג פרטי והייתי אצלו בטיפול כשנה אבל ללא טיפול תרופתי שני הטיפולים הסתיימו בכעס ואכזבה שלי מהמטפלים,דיברנו על זה ועל למה אני מאוכזבת וכו' וכו' אני לפחות שמתי הכל על השולחן ועדיין...נשארתי בתחושה שלא מבינים אותי עד הסוף בתוך הטיפול ואז פשוט הפסקתי לבוא. מאז עברו להם כארבע שנים ללא טיפול מסודר ,הייתי במס' פגישות הכרות עם כל מיני פסיכולוגים אבל לא הרגשתי שמשהו מתחבר ויחד עם זאת כן מרגישה צורך להיות בטיפול ,ולא סתם כי "בא לי לדבר" אלא כי באמת אני רוצה לעשות שינוי(לנסות לפחות..) כמעט כל המטפלים שהייתי אצלהם לא נתנו לי תחושה הכי נוחה..ולא הרגשתי שיש חיבור וכימיה איתם היו גם כאלה שטענו שהטיפול היחיד המתאים במקרה שלי הוא אנליזה זו דעתם המקצועית ,אני לא מסכימה עם זה,אני חושבת שגם פעם בשבוע יכולה לעזור. האם אני אמורה להקשיב לדעה מקצועית של מישהו? או ללכת על מה שאני מרגישה שנכון לי? הרי לא כל המטפלים יהיו בדעה שאני חייבת אנליזה ויהיו גם כאלה שיחשבו שפעם בשבוע זה בסדר ושאלת מיליון הדולר,אני רוצה להתנצל שאני שואלת את זה אבל אני בנאדם מאוד חשדן.. האם יכול להיות שפגשתי מטפלים לא ישרים ולא הגונים שבכוונה הציעו לי אנליזה כי זה יותר משתלם להם כלכלית? ואיך מוצאים את המטפל או המטפלת המתאימים? אשמח לשמוע את דעתך עברתי המון דברים נורא קשים בחיים ואני לא ארחיב...וכל מה שעברתי משפיע עליי לרעה.וזה מתבטא בהמון בכי ,דיכאון אני באופיי מאוד חרדתית ,למרות שלא רואים עליי ,אני ממש לא משדרת לא דיכאון ולא חרדה, אני כל הזמן "שומעת" מאנשים שאני בחורה נורא עוצמתית ,חכמה מדהימה ויפה אבל אני לא תופסת את עצמי ככזו. אני בעיקר חושבת שאני לא "שווה" ואני רק משדרת לסביבה את מה שאני רוצה לשדר אבל בעצם אני ממש לא כזאת אני מאוד לא מרוצה מעצמי בשום בחינה אני לא מרוצה מהעיסוק שלי,אני עובדת רק כדי להרוויח את הכסף ואני מתה לעזוב את העבודה וגם בזוגיות,תמיד בחרתי לעצמי בני זוג שהם כביכול (לטעמי) לא הכי איכותיים ולא עשו לי את זה מבחינת מראה (אני בחורה יפה) אבל מאוד אהבו אותי,פינקו אותי בלי סוף (יש לי חסכים אולי כי גדלתי בבית שבו לא קיבלתי את מה שהייתי אמורה לקבל כילדה וכנערה) יצא לי להכיר בחורים שעונים על הדרישות שלי מכל הבחינות,איכותיים, מדהימים אבל פחדתי שבהמשך הם יעזבו אותי כי הרי הם בחורים איכותיים אז למה שהם יישארו איתי ? מבחינתי אני בתפיסה שלי לא ראויה להם ולא שווה אני לא מחפשת את אביר חלומותיי אבל אני בת 29 אני רוצה לממש את האמהות ולהיות בזוגיות עם בן זוג שיתאים לי ,במיוחד בשבילי הבעיה שאני חוששת מהכרות עם בחורים שיש בהם את התכונות ש*אני* מחפשת בגבר,אני אוהבת גברים מעניינים ,חכמים,רגישים ועוצמתיים אבל אני לא מאמינה שמגיע לי מישהו כזה . הכרתי המון בחורים איכותיים ו"שווים" .הם היו מעוניינים בי ולא נתתי להם צ'אנס כי פחדתי להתאכזב מהם בכל המערכות יחסים שלי,שהיו ארוכות ..התפשרתי.. המערכת האחרונה הסתיימה לפני כחודש,אחרי 3.5 שנים כי לא רציתי להתפשר .. אבל אני שוב ושוב מתפשרת ,הערב אני יוצאת עם מישהו ששוב לא מוצא חן בעיני ..ובא לי לבטל אבל לא נעים לי לבטל...ואני הרוסה עכשיו...בא לי להיכנס למיטה ולישון ולא לענות לו לפון ,אבל אני לא אעשה זאת.. עוברות אצלי כל מיני מחשבות עכשיו אני חושבת שאני צריכה להגיד תודה שגברים בכלל מסתכלים לכיוון שלי .. יש בחורות שגם את זה אין להם ,ולי יש המון מחזרים אז למה אני מתבכיינת פה?? וגם הורס אותי שאני לא מרגישה כלום לבחור הזה שאני יוצאת איתו היום ואני מרגישה מועקה כשאני מדברת איתו כי הוא כל כך לא מוצא חן בעיניי ,אבל כרגע הוא האופציה היחידה לזוגיות ,הוא ממש מעריך אותי ואפילו מעריץ אותי ואוהב אותי אני לא יודעת מה לעשות אם להתפשר או לא.. אמנם אני רק בת 29 אבל אני מרגישה כאילו אני בגיל המעבר כאילו עוד מעט אני בבית אבות ופספסתי את ההזדמנות לזוגיות שתוביל למיסוד ולילדים .וכדי להגיע לזוגיות המתאימה אני אהיה חייבת להתפשר וללכת על בחור שמעוניין בי גם אם איני מעוניינת בו. אני לא צופה לי עתיד טוב עם הפשרות,אבל אולי כשאביא ילדים ואני נורא יאהב אותם אז זה ימלא לי את החוסר אהבה לבן זוג ואת היעדר הרגשות הרומנטיים? לא יודעת...אני נורא מבולבלת... בסה"כ רציתי לשאול על שיטת טיפול המתאימה לי ותראי לאן הגעתי חפרתי לך... אז סליחה שארוך.. כנראה שהכל יושב עליי כבד והייתי צריכה קצת מילים,מקווה שזה בסדר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, "הייתי צריכה קצת מילים": הנה, במילים שלך, אמרת משהו על מה, עבורך, מקל "כשהכל יושב עלי כבד." כשמתחילים לשאול, מתוך סבל כזה שאת מעידה עליו, ומתחילים לדבר, אכן מגיעים רחוק, כפי שאת אומרת בסיום דבריך. זו בדיוק הדרך שמציעה הפסיכואנליזה. פסיכואנליזה אינה מוגדרת על ידי מספר הפגישות בשבוע. אין סטנדרט קבוע מראש למספר הפגישות בשבוע, משך הפגישות, משך האנליזה, משום שמה שמנחה אותה הוא ייחודיותו של הסובייקט. משום כך היא טיפול גזור כפי מידה: מידתו של הפונה אליה. פסיכואנליזה היא ריפוי בדיבור הנשען על אמונה בלא מודע ובכוחן של "קצת מילים." יש לה כלל בסיסי אחד: כלל הדיבור באסוציאציה חופשית של האנליזנד (זה הפונה לאנליזה). הוא -- ולא האנליטיקאי -- זה שבסופו של דבר מפרש את חלומותיו, את זכרונותיו, את דיבורו ... לכן, יש משהו מן העמדה האנליטית עצמה בסרוב שלך לקבל קביעות אדנותיות בנוגע לסוג הטיפול המתאים לך ומספר הפגישות בשבוע. ישנן אנליזות שתדירות המפגשים בהן, בתקופות שונות, היא פעם בשבוע או אף פחות מכך. יש גם משהו בעמדה האנליטית בהתעקשות שלך על המטפל ה"נכון," זה שתהיה איתו "כימיה." בפסיכואנליזה אנו קוראים לכימיה זו "העברה," והיא למעשה הנחה (לאנליטיקאי) של ידע (על הסיבה לסבל שלי). פרויד מלמד אותנו גם שההעברה היא סוג של אהבה וכי האנליטיקאי הוא אחד מסדרת האובייקטים בחיי האהבה של הסובייקט. לכן יש קשר בין החיפוש שלך אחר בן זוג, פרטנר בחיי האהבה, לבין חיפוש מטפל "מתאים." מה שניכר מכל מדבריך הוא שאת מחפשת את הנכון ביותר עבורך, אינך מוכנה לקבל תכתיבים של "מומחים," וחשוב מכל, יודעת לעשות שימוש ב"קצת מילים" שלך על מנת למצוא הקלה ומענה לשאלות שאת שואלת, שהן שאלות בשדה האהבה והמיניות. אלו בדיוק התנאים בהם עשויה להתחולל אנליזה. ייתכן שזהו רגע נכון לפנות ... בהצלחה, שירלי שרון-זיסר

הי לך שרון ברוכה הבאה ובהצלחה לך -לנו בפורום החדש . אני כתבתי הרבה בפורום של ענבל בזמנו פורום פסיכותרפיה . אני מטופלת בפסיכותרפיה כבר שלוש שנים . מעניין שבדיוק עכשיו בשבוע הבא אני מתחילה טיפול באנליזה . במבי את לא לבד......... אני עוברת תקופה מאוד לא פשוטה והחלטתי ללכת לטיפול הזה בשביל התמיכה שאני אוכל לקבל בו . אני רוצה לשאול אותך שרון - האם בטיפול אנליטי מגדירים מטרות? איך יודעים שהטיפול מצליח ז"א מה הקריטריונים שאומרים הנה השגנו !!! אני שואלת את זה בגלל החשש שלי שהטיפול יהיה ארוך מאוד ושאני ילך לאיבוד באמצע ....... למרות שאני מאוד סומכת על המטפל שלי ....... מקוה שהובנתי. שבת שלום אדוה

לקריאה נוספת והעמקה

אדווה יקרה, ברוכה הבאה לפורום פסיכואנליזה. הפניה לאנליזה היא רגע לא פשוט. זהו רגע של הימור: הימור על דרך הלא-מודע, הימור על קריאת מה שנכתב בדיבור של עצמך, הימור על המפגש עם האינטימי ביותר של החיים שהוא בה בעת גם הזר ביותר. למעשה זהו הימור שכרוכים בו עצם החיים של מי שפונה לאנליזה. לכן, הפנייה לאליזה עשויה להיות מלווה במועקה, כזו שאת מעידה עליה. עצם הופעתה של המועקה מעידה על האומץ והרצינות של הפנייה שלך לאנליזה. במהלך אנליזה, המועקה מושמת בעבודה, עבודה של דיבור סובייקטיבי המתמיר אותה, לפחות בחלקה, לידע חדש, ידע לא מודע. ההופעה של ידע סובייקטיבי במקום בו היו מועקה וסבל מלווה בהקלה ובשינויים ממשיים בחיים, שלא ניתן לצפותם מראש, אך ניתן להבחין בהם בברור. אלו הם האפקטים של העבודה האנליטית. סיומה של אנליזה, ממש כמו הכניסה אליה, הוא אקט של סובייקט, פרי הכרעתו של האנליזנד (שלכן איננו מכנים אותו "מטופל") ולא של אמת מידה אוניברסלית, חברתית, לא של דעתו של המטפל, ולא של מטרה נתונה מראש. זה מתוך רגע היציאה שניתן לקרוא, בדיעבד, איזה פתרון לסבל עמו פנה הסובייקט ייצרה האנליזה, כלומר מה הייתה ה"מטרה" שלה. ההכרעה על סיום האנליזה באה בדרך כלל עם תחושה ש"זה" -- האהבה לאנליטיקאי, ההנחה שהוא יודע משהו על הסבל הפרטיקולרי שלי, או כפי שניסחת זאת, "אני סומכת עליו מאד," -- "נגמר." מכאן ברור, שגם משך האנליזה אינו ידוע מראש. גם בנקודה זו הפסיכואנליזה תפורה לפי מידתו של הסובייקט שבוחר לעשות בה שימוש על מנת לשנות דבר מה בסבל הפוקד אותו בחיים. אין משך סטנדרטי של אנליזה. האנליזה של המלחין גוסטב מאהלר עם פרויד, למשל, נמשכה פגישה אחת. ישנן גם אנליזות ארוכות. מה שמלמדות האנליזות, בלא קשר למשכן, הוא כי לדיבור הסובייקטיבי שמזמינה ומאפשרת האנליזה אפקטים מקלים שניתן להבחין בהם מהר למדי. במהלך אנליזה אנו אכן מאבדים. אנו משלמים בכסף וזמן, שהם רכיבים ממשיים של החיים, כמו גם בהבאה של גופנו, פעם אחר פעם, לנוכחות בפגישה האנליטית. אנו משלמים במילים שאנו אומרים בפגישות, שאומרות את האינטימי ביותר שהוא גם הזר ביותר שבנו. במהלך אנליזה, אנו גם נתקלים באובדנים שונים, גילומים שונים של מה שאין לנו בשדה הסיפוק. אותו חסר בשדה הסיפוק שנתקלים בו שוב ושוב באנליזה הוא מה שכינה פרויד "סרוס." פרויד לימד גם שאותו אבדן סיפוק ממשי הוא חיוני: חיוני לחיים הסובייקטיביים ולמעשה לעצם האפשרות לדיבור. יוצא מכך שהאבדנים השונים בהם נתקלים בהלך אנליזה פועלים כחלק מהריפוי, וכי ההקלה בסבל שעימו ובעטיו פונים לאנליזה היא במידה מסויימת תולדה שלהם. זאת משום שהסבל עימו פונים לאנליזה כרוך לעיתים קרובות בסיפוק נסתר. העבודה האנליטית על ההתקלויות בסרוס הכרוכות בה מאפשרת לוותר על משהו מסיפוק זה בסבל, לאבד אותו. מה שאובד באנליזה, אם כן, אינו "עצמי," אלא אם כן "עצמי" פרושו עצם סובל, הוייה של סבל. אך ככל ש"עצמי" מכוון לסובייקט של הלא מודע הפרטיקולרי שלך, הכרוך בזכרונות מודחקים שלך, במילים ששמעת, חוויות שחווית, וקשרים שטווית בין אלו, עבודה אנליטית לא רק שאינה מאבדת אותו, אלא היא-היא התנאי להגחתו, ועימה, עליית תחושת החיים. דרך צלחה, שירלי שרון-זיסר .

04/01/2013 | 15:38 | מאת: אדוה

הי שרון תודה על תשובתך המפורטת . מה שלא הבנתי את סוף תשובתך על הסבל ועל הסרוס שפרויד דיבר עליו וגם על העצמי. קראתי כמה פעמים ולא הצלחתי להבין . תוכלי לפשט את זה קצת ? אני רוצה לספר לך על חוויה שחוויתי עכשיו . אני עם תואר ראשון . בעקבות משבר נפשי שעברתי איבדתי מקום עבודה מסודר שעבדתי בו שש שנים. כרגע אני עדיין לא מצאתי עבודה במקצוע שלי לכן אני עובדת בעבודות פשוטות יותר . והלכתי עכשיו לנסות לעבוד בנקיון . ואני מרגישה שזה לא הצליח לי שהיא לא היתה מרוצה ממני היא לא אמרה לי לבוא בשבוע הבא וגם היו לה הרבה הערות בקיצור לא הלך . ואני מאוכזבת . קשה לי לשאת אכזבות ותסכולים. לא נורא זה יעבור ..... שתהיה לך שבת שלום אדוה

03/01/2013 | 22:33 | מאת: .במבי פצוע..

הי שירלי, אני עוברת פסיכואנליזה 5 פעמים בשבוע (על הספה) כבר למעלה משלוש וחצי שנים אצל פסיכואנליטיקאית ויניקוטיאנית .כמו כן שמחה ומתרגשת על הפורום החדש שנפתח. אני חברה קבועה בפורום של אודי-בפורום פסיכולוגיה קלינית כבר שלוש שנים וחודשיים. מרגישה קשורה ומחוברת אליו ולחברי הפורום. יחד עם זאת, רוב החברים מטופלים בטיפול דינמי שנע בין פעם לפעמיים בשבוע. אולי אני היחידה מבין חברי הפורום שעוברת ממש פסיכואנליזה. וקורה לא אחת שאני רוצה להעביר את התחושות של מי שעובר ממש פסיכואנליזה אבל זה קשה.. ואולי משאיר קצת בתחושת לבד.. לכןאני שמחה ומתרגשת על פתיחתו של הפורום הזה. בהצלחה לך. :) אגב שירלי, מה היא האסכולה הלקנייאנית ? קצת דומה לויניקוטיאנית ? שונה ממנה ? מיכל יקרה ! ..אז מה ? אנחנו ממשיכות ? :) חיבוק ענקי לך יקירה. במבי.

03/01/2013 | 15:21 | מאת: מיכ

נעים מאוד, כתבתי במשך תקופה בפורם פסיכולוגיה קלינית ונפרדתי שם לפני שבועיים בערך....(באותו הכינוי) וסתם דפדפתי לי והוא נעלם ביומיים האחרונים...קצת נלחצתי..אולי כי הוא הפך למקום מאוד משמעותי עבורי...רציתי לשאול האם זה אומר שמוותרים על פורם פסיכולוגיה קלינית? לאן הוא נעלם? האם אפשר להחזירו? בהצלחה בפורם החדש :) מיכל

גולשים יקרים, אנו שמחים לבשר לכם על פתיחתו של פורום חדש - פורום פסיכואנליזה. גלישה פורייה צוות האתר