פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום בני בן שלוש וארבעה חודשים בגמילה כבר יותר מחצי שנה. אך קקי הוא עושה בחיתול או שבורח לו בלילה שהוא ישן עם תחתונים. ניסינו לעודד בפרסים מעודדים אותו ושום דבר לא הולך. חשוב לי לציין שלפני חודש בני התחיל ברזל וזה גרם לו לעצירויות והיה שלב שישר האינו שמים כי זה גם פחד וגם עצירות. היום בני מקבל משהו למנוע את העצירות מסכים לשבת בשירותים לנסות אך לא עושה,בוכה שכואבת לו הבטן יום יומיים ואז עושה בחיתול.אני ובעלי קצת מתוסכלים בננו הולך גם לגן עיריה. אנחנו חושבים שעשינו הכל מה עוד אפשר לעשות ואיך נוכל לעזור לבננו תודה

שלום יעל, אני מבינה שהקושי בגמילה התחיל עוד לפני הברזל, כי הוא נזקק כבר יותר מחצי שנה לחיתול כדי לעשות קקי. זהו, כמובן, מצב לא רצוי, שמושך את התהליך ומסבך אותו. גם בגן עירייה אמורים לסייע לילדים שלא סיימו את תהליך הגמילה, כך שאפשר להוריד את רמת הלחץ. עם זאת, בעיני, כל עוד החיתול הוא אופציה, הקשיים יימשכו. אני מציעה להודיע לו שגומרים את חבילת הטיטולים האחרונה, ואח"כ יהיה עליו לעשות בסיר. השאירו את הסיר בטווח ראייתו, והניחו לנושא. עזרו לו בתזונה עתירת סיבים, ותנו לטבע לעשות את שלו. אם הוא בוכה שכואב לו והוא פוחד, נסי לשבת לידו בסבלנות, עד שייצא, וקבלי בהבנה גם 'בריחות' ופספוסים. כנראה שאין ברירה אלא להתמודד גם עם זה, באווירה לא שיפוטית ולא כועסת. אם תרגישי שאינך מצליחה, פני להתייעצות עם איש מקצוע. בהצלחה ליאת

אני בעל אובססיה לאוננות מגיל 13 בערך,כיום אני בן 18 ואני בגלל זה בקושי למדתי כל התיכון ,לא רוצה לעבוד,אלא רק עסוק בהתמכרות שלי לאוננות מול המחשב,אני מבזבז בממוצע ביום כ-6-7 שעות על אוננות מול המחשב ואני מפספס את כל חיי בגלל האובססיה הזאת ,לא השקעתי בלימודים ולא בכלום רק באובססיה שלי,להגמל מאוננות נראה לי כמו דבר כמעט בלתי אפשרי ,מה אני אמור לעשות?

שלום רב, התמכרות, כל התמכרות, היא דרך להקל על עצמנו מפני הצפה של רגשות מכאיבים או קשים, שאנחנו לא מצליחים לווסת בדרך אחרת. הבעיה היא, שמה שמביא הקלה שטחית וזמנית מאד, לטווח הקצר, עולה לפעמים במחירים קשים לטווח הארוך, מה גם שהבעיה האמיתית אינה נפתרת. לפי מה שאתה מתאר, האוננות, שהיא פעולה מהנה ובריאה בדר"כ, הפכה לדרך היחידה לפרוק מתח ומצוקה, והיא קיבלה נפח גדול מדי, שאינו מאפשר חיי שגרה. אני מציעה לך לפנות ולקבל עזרה, וללמוד כיצד אפשר להקל על המצוקה שלך בדרכים נוספות, שיותירו לך זמן ואנרגיה גם לפעילויות חיים נוספות ומהנות. פנה לפסיכולוג קליני, והחזר לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

בני בן ה 5 מעדיף לשחק עם בנות . הוא מתחבר למשחקי אבא ואמא , אחות ורופא משחק עם בובות וכו... כשבאים אליו חברים בנים הוא גם משחק עם רובוטים ומכוניות אבל בעיקר הוא מעדיף לשחק עם בנות . מבחינה חברתית הוא מאוד מקובל ויש לו המון חברים משני המינים . האם אני אמורה לעודד אותו לשחק יותר עם בנים ... האם זה סימן שבעתיד הוא יעדיף בנים מבנות ?

שלום רב, ההעדפה של פעילויות מנוגדות-מגדר, כשלעצמה, אינה מנבאה בהכרח את ההעדפות המיניות בעתיד, וברוב המקרים הדאגה מתבררת כמיותרת. אני מציעה לאפשר לכל ילד לשחק ולפעול בסביבתו עפ"י נטיות לבו, ולספק לו גרייה מגוונת ועשירה ככל האפשר, עם מינימום שיפוטיות וביקורת. בברכה ליאת

בס"ד בוקר טוב! לאחרונה נתקלנו בבעיה מסוימת אצל בנינו בן ה-7, הוא לוקח לנו מהארנק או מהמכנס סכומים שונים של כסף. ואנו לא יודעים איך הכי נכון להגיב, כשאנו שואלים אותו מהיכן הכסף הוא טוען כי מצא אותו כל פעם במקומות שונים ברחוב. ואנו יודעים כי הוא לקח .. מה עושים? אציין כי לא חסר לבני כלום, לא מבחינה חומרית ולא נפשית. לאחרונה נולד לו אח קטן, אך גם אם זו דרך אולי להשיג יותר תשומת לב, מהי התגובה הכי נכונה במקרים אילו על מנת של יחזרו. דבר נוסף הוא שהוא לא עושה/קונה בכסף הזה , הוא רק אוסף אותו... האם אני אמורה להוכיח אותו ולהגיד לו שאני יודעת שהוא לקח(למרות שהוא מכחיש) או משהו אחר ?? תודה ויום טוב, אפרת.

שלום אפרת, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה למענך שתי תשובות קודמות שנתתי בנושא זה לא מזמן. אם תרגישי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת לשאול עוד - ילדים גונבים מכל מיני סיבות, ומרביתן אינן קשורות לחסך חומרי כלשהו, אלא לקשיים בשליטה על דחף ולנטייה אימפולסיבית. כמו שנכתב כאן לא פעם, כאשר ילד מתנהג בצורה שלילית, עליו ללמוד שלהתנהגותו יהיו תוצאות בלתי רצויות. כשמדובר בגניבה, הורים נוטים להגיב או בהתעלמות והפחתה בחשיבות המעשה ("ניצנים של העלמות חפצים") או בזעם רב ("הגבתי בחומרה רבה"). לא ברור לי כיצד הגבת, ומה נדרש מהילד מעבר להבטחה שלא יחזור על כך. בעיני, חשוב מאד לדרוש מילד שגנב לשאת בתוצאות באופן מיידי, דהיינו - להחזיר את הגניבה לבעליה, כולל התנצלות ובקשת סליחה מהקורבן עצמו (ולא רק בפנינו). כך מתנסה הילד בתוצאה בלתי נעימה בעליל של מעשיו, תוצאה שתזכיר לו בפעם הבאה שייתקל בפיתוי, שאולי לא כדאי. בנוסף, כדאי מאד לנסות ולתרגל את "שריר ההתאפקות", ולאמן אותו בעמידה בפיתויים. השאירו את ארנקו של האח בהישג יד, עם סכום כסף מפתה, ובסוף היום, שבחו אותו על כך שלא נגע בכסף. ("כל הכבוד! היה כאן המון כסף, ולא נגעת בו. ככה מתנהג ילד ישר. אנחנו גאים בך"). נצלו אירועי 'חדשות' בהם מדברים על גניבות ומעילות כדי לדון עם הילדים על ערכים של יושר, הגינות ואזרחות טובה. כדאי לזכור שילד בן 7 אינו גונב בגלל נטיות קרימינליות, אלא בגלל שמערכת הערכים שלו, כמו גם ההתפתחות המוסרית שלו, לא הבשילו עדיין. אם, למרות כל זה, הגניבות נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. *** גניבות אצל ילדים צעירים יכולות להיות קשורות לקושי בדחיית סיפוקים. כלומר: אם אני רוצה משהו, הוא חייב להיות שלי ומיד. תוכחות ואיומים לא תמיד יעילים במקרים כאלה, לפחות כל עוד לא מטפלים בבעיה האמיתית. היכולת לדחות סיפוק ולשאת תסכול ("אני מאד רוצה, אבל אין, אז אני אתאפק ואחכה עם זה") היא יכולת נרכשת, וכהורים יש לנו תפקחד מכריע בהקנייתה ההדרגתית. הורים "טובים מדי" המעניקים לילדיהם בלי סוף, חוסכים מהם את ההזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה ותסכול. במקרה של בנך, לדעתי יש לפעול בשני מישורים. ראשית יש לגבש אופן תגובה חד משמעי ועקבי בכל פעם שמתגלה גניבה. כלומר - לגרום לו להחזיר את הגניבה, להתנצל ולהפעיל סנקציות מתאימות והולמות את ה'עבירה'. זכרי שעונש שרירותי וכבד מדי יכול להחמיץ את מטרתו ולגרום לתחושת מרירות וזעם. במקביל, אני חושבת שעליכם לקבל הדרכת הורים, שתסייע לכם לבסס יכולת טובה יותר של הצבת גבולות. זה חשוב תמיד, וחשוב אפילו יותר מול ילד אימפולסיבי, הסובל מהפרעת קשב וריכוז. בשמחות ליאת

ליאת שלום, בעסוקי אני יועצת חינוכית שנים רבות. מרגישה צורך לכתוב לך היות ואני קוראת כבר זמן רב את תגובותייך לפונים. תגובותייך מחכימות אותי בתכנים ובאופן בו הם נאמרים. לא פעם ואף לא פעמיים אני מתפעלת מהיצירתיות שלך ו"הפשטות" דרכם את מציעה דרכים להתמודדות.. מודה לך ושמחה להכנס לפורום אותו את מנהלת ומנחה. דפנה.

תודה, דפנה יקרה, על מילותייך החמות. אני משתדלת :-)) נעים לדעת שהדברים פוגשים לבבות מן העבר האחר של המסך. ראי עצמך מוזמנת לקרוא ואף להגיב לדברים, ולתרום מניסיונך כאשת מקצוע. שמחה שאת כאן ליאת

שלום רב, מן הסתם זה לאמשהו מתיע או ייחודי לנו, אך בכל זאת רצינו להתעייץ כיצד לפעול נכון - התאומים שלנו בני שנה ו-8 חודשים. לאחרונה שמנו לב שאחד מהם התחיל לדחוף את השני מהצעצועים, מהמתקנים בגני שעשועים, וגם מאחד מאיתנו ההורים, למשל בזמן קריאת סיפור. רצינו לשאול כיצד נכון לפעול במקרים אלו? חייבת לציין כי "הדוחף" די פורץ בהיסטריה כשעוצרים אותו... בתודה זוהר

שלום זוהר, בעיני, הורה טוב הוא לאו דווקא מי ששומר על שוויוניות בכל מחיר, אלא כזה שיכול לתת את כל כולו לילד שהכי צריך באותו רגע. אם הילד ה'דוחף' נאבק כרגע על מקומו ועל הקרבה אליכם, חשוב לנסות ולהיענות לצורך הזה, כמובן מבלי לסכן את שלום אחיו התאום. הייתי מאפשרת לו קרבה פיזית צמודה מראש, כדי שלא יצטרך להילחם עליה. לא הייתי מרשה לו להכות או לדחוף את אחיו באופן שיסכן אותו, אך הייתי עושה הכל לתת לו שפע תשומת לב ייחודית, אולי גם בנפרד מאחיו, כדי ששניהם יוכלו ליהנות מדי פעם ממאה אחוזי הקשבה ותשומת לב, על פני המצב הכמעט תמידי של ה-50%. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ו- 9 חודשים. בגן ובבית אנחנו מלמדים אותו שאסור לחטוף דברים מידיים של מישהו אחר. לפעמים אנחנו מתארחים בבית של ילד אחר מהגן שלו, וכאשר הילד חוטף צעצוע מהיד של בני - בני בוכה שא. חטף לו את הצעצוע, ומסתכל עלי בציפיה שאעזור לו. אמו של הילד השני מתעלמת מהסיטואציה. אני לא מרגישה נוח לקחת את הצעצוע מהילד השני ולהסביר לו שאסור לחטוף - כי זה לא הבית שלי והצעצוע הוא של הילד שני, אבל מצד שני מה אני אמורה להגיד לבני? היום אמרתי לו שאנחנו בבית של א. ובבית של א. מותר לחטוף (שזאת האמת, כי האמא מרשה לבן שלה לחטוף), אבל אני מרגישה לא נוח עם זה. מה לדעתך אני אמורה לעשות בסיטואציה כזו?

שלום יעל, המשיכו לחנך את בנכם לאיפוק, וויתור והתחשבות בזולתו. אלה כישורים חשובים מאין כמותם. כאשר אתם נתקלים בילד חוטף, תוכלו לומר לילדכם משהו כמו "אתה צודק. זה באמת לא נעים שחוטפים לך צעצוע. נסה למצוא לך משהו אחר לשחק איתו, ועוד מעט נלך הביתה". אם את מרגישה שהבילוי בביתו של א' מזמן תסכול ומצבים בלתי נעימים עבורכם, פשוט הימנעו מביקור שם. למרבה הצער, אין לנו את היכולת לחנך אחרים, אך אנו יכולים לבחור את חברינו. לפעמים גם זו נחמה. למרות האמור כאן, כדאי להביא בחשבון שפעוטות מתקשים עדיין לשלוט בדחפים ולווסת רגשות עזים. בהחלא יתכן שאמו של א' מרגישה שבנה אינו בשל לוויתורים מצד אחד, אך גם לא לתוכחות והסברים, והיא בוחרת להניח לילד להסתדר בכוחות עצמו. גם זו אסטרטגיה לגיטימית, ויכול להיות שהיא תעבוד במקרה שלכם אם תתעלמי גם את, ותשדרי מסר מעודד כמו "תסתדרו ביניכם, ותנסו ליהנות ממה שיש". מה את אומרת? ליאת

שלום לך, ראשית, שמחה לציין כי גיליתי פורום נחמד שכזה. שאלה: הרבה אנשים וגם אני חינוך נוטים לכנות ילד שמספר דבר מה על ילד אחר "מלשן" ומוסיפים גם, שלא יפה להלשין למרות שהרבה פעמים בתי עזרה לי במלשנותה כאשר ראתה את אחותה עושה דברים אסורים. איך לדעתך מתמודדים עם סוגייה זו ? אשמח לקבל את תגובתך תודה ,

שלום רב, יש הבדל בין דיווח למבוגר על מצבים מסוכנים, לבין דיווח שמטרתו לשרת את צרכיו של המדווח, הן בדרך של האדרת-עצמו והן בדרך של הנמכת האחר. ההבדל הזה הוא שמבחין את ה'הלשנה' מהמצבים האחרים, והעניק לה את המוניטין המפוקפקים שלה בציבור. אם את מרגישה שבתך מלשינה על אחותה כדי לזכות בשבחים על חשבונה, השתדלי להתעלם מהמידע ככל האפשר, ולפרק את הנושא מן הרווחים הפוטנציאליים שהוא נושא עבורה. בברכה ליאת

הי ליאת, בננו ילד רגוע עם מזג טוב, תקשורתי להפליא, חם ומתוק. הוא ישן איתנו בחדר במיטת מעבר, כי אין לנו אופציה לחדר נוסף. בזמן האחרון מדי לילה או שניים הוא מתעורר ממשהו שמציק לו, לא ברור מה, ומתחיל בבכי רגיל. לאט לאט הבכי הופך להיסטרי מלווה בבעיטות ודחיית הצעות מצידנו כמו מוצץ, מים, ג'ל להרגעת שיניים. בעיקר הוא היסטרי כשמוציאים לו את המוצץ (לצורך הנ"ל או נורופן). במהלך היום לא נראה שמשהו פיזי מציק לו. אנחנו ממשיכים לשכב במיטה, אומרים לו דברים מרגיעים, לא לוקחים אותו אלינו כמעט בכלל, לפעמים אני מלטפת אותו ומנשקת אותו אבל אז הוא רוצה לבוא אלינו למיטה. לפעמים נותנת לו יד דרך הסורגים והוא מתרפק עליה, ולפעמים גם דוחה אותה. זה עובר אבל אחרי משהו כמו שעה. יש לי רושם שזה קצת יותר מדי זמן (בשבילו, לא בשבילנו). איך הכי נכון לנהוג? לקום אליו? לחבק אותו? בנוסף, מגיל שנה וחודשיים בערך הוא מצהיר כשהוא עושה קקי. אני לא רוצה למהר לגמול אותו כי הבנתי שמבחינה רגשית לא בטוח שזה חכם בגיל כזה, מצד שני אם הוא בשל אני לא רוצה להחמיץ הזדמנות לגמילה טבעית יחסית. מה את מציעה? ואם כן - איך? חשוב לציין שאני צריכה ללדת עוד חודש ואנחנו גם אמורים לעבור דירה בזמן הזה. תודה מראש.

שלום רב, תינוקות ופעוטות (ובעצם כולנו) מתעוררים מס' פעמים מדי לילה, וברוב המקרים מצליחים לחזור ולהירדם. אחד הדברים שעלולים לעודד בעיות שינה מהסוג שאת מתארת, זה ניסיונות 'הרדמה' אקטיביים מצד ההורים, שמרוב השתדלות לא מאפשרים לילד לחזור ולהירדם בכוחות עצמו. את מתארת ניסיונות רבים ומגוונים להרגיעו, שלדעתי רק מעוררים, מעצבנים, ומרחיקים את השינה. אם שללתם כל בעיה רפואית שיכולה להעירו משנתו (דלקת אוזניים, קשיי נשימה, וכד'), אני מציעה לסגת מהפעלתנות הלילית הזו, ולאפשר לילד להירגע בכוחות עצמו. אם אתם מאפשרים לו מדי פעם להגיע למיטתכם, ועושים זאת בעיקר לאחר שהתיש אתכם בבכי וצרחות, אתם מגבירים את הסיכויים לצרחות ובכי עקשניים גם בעתיד. נסו לעמוד בהחלטתכם, ולאפשר לו להירגע עם מינימום התערבות מצידכם. להערכתי, לאחר מס' לילות קשים, התופעה תחלוף מאליה. ובעניין הגמילה - אני מציעה לא לדחוק בתהליך רק בגלל הלידה הקרובה. ההצהרה על הקקי היא שלב חשוב, אך לא בהכרח האינדיקציה לבשלות. קשה לנבא מראש הצלחה מבלי להכיר את הילד. תוכלי לנסות להציע סיר ולבחון את הנכונות. אחרי הכל, פעם, בעידן חיתולי הבד, תינוקות נגמלו מוקדם יחסית ובהצלחה. אפשר לנסות, אך לעשות זאת בעדינות ולא לפתח ציפיות שייאשו את שניכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני הבכור בן ה- 6 (שתי אחיות) מתנהג בבית הן באלימות מילולית, וכלפי אחיותיו לעתים גם באלימות פיזית. כשאנו מציבים לו גבולות, כמו מניעת הנאות, הוא לא נכנע , צוחק בפנינו בזלזול וממשיך בעניניו. כשאנו מנסים למנוע ממנו פיזית, הוא מגיב באלימות ונחוש עד מאד להשיג את מבוקשו, בכל דרך. בסביבה החברתית (הגננת, חברים לגן, מדריך הקייטנה) התנהגותו, בנוכחותינו, קיצונית לכיוון השני: מרגיש חסר ביטחון,נאלם דום ואינו פוצה פיו. הבנו, שלא בנוכחותינו הוא פתוח יותר, אך עדיין מאופק מהרגיל. יש לציין שחבריו משוחררים לגמרי, פונים אליי בשמי כשאני מגיעה לגן ומשוחחים איתי על אירועים שהתרחשו בגן באותו היום. התנהגות זו נראית טבעית למדי לילד בן 6, אך בני, גם כאשר הורה פונה אליו בשאלה, הוא מתחבא מאחוריי ואינו עונה. יש לציין, שאנו מקפידים על "זמן איכות" איתו ונותנים לכל ילד את תשומת הלב הדרושה. כיצד עלינו לפעול? המצב בבית ובחברה מחמיר מיום ליום.

שלום מיכל, הפנייה שלכם מדגימה את אחת הסכנות המרכזיות ממצב של היעדר גבולות בבית, הקשורה לפגיעה פוטנציאלית בכשירות החברתית של הילד. אם בבית הילד עושה ככל העולה על דעתו, פועל את דחפיו ללא איפוק או שליטה, ולא מאומן בכישורים כמו התחלקות עם חבר, המתנה בתור, דחיית סיפוק וניהול קונפליקט - סיכוייו להשתלב בהצלחה בעולם החברתי בחוץ פחות טובים. כדי לאפשר לו הסתגלות טובה בעולם החברתי שמחוץ לבית, עליו להתחיל ללמוד ב'מעבדה הביתית' כיצד להתנהג. אני ממליצה לכם לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא תשובות לשאלות דומות. זכרו שאתם המאמנים העיקריים במקצה הזה, ואם אתם מתקשים לעשות זאת בכוחותיכם, פנו להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כנראה לא תארתי כראוי את הסיטואציה בבית. אנו מציבים לבננו גבולות, הבעייה שהוא מתעמת קשות מולינו, הן באלימות פיזית והן באלימות מילולית. מלחמת התשה שהוא המנצח. הילד פשוט לא מוותר ולא נכנע לגבולות, הוא נאבק בכל רמ"ח אבריו עד שמתיש אותנו ואת עצמו.

אני בן 14, אני עושה רושם על אנשים שאני בחור די אינטליגנט. ילד עם ראש על הכתפיים. המון זמן הייתה לי סוג של חרדה חברתית, לאט לאט זה עבר לי מאז שהצטרפתי לתנועת נוער מסוימת. יש לי המון בעיות בקשר להבעת רגשות מול אנשים. זה נובע מכך שאני לפעמים ממש חסר ביטחון. ואני פוחד שיראו אותי במצב של חולשה, במצב שאני נמצא בו למטה. ואני ניסיתי להתגבר על זה, הכרתי אנשים שניסו במיוחד לעזור לי עם זה. להיפתח רגשית אל אנשים. העזרה שהם נתנו לי קידמה אותי בעניין, אבל לא מספיק. ולפעמים פשוט אין לי בן אדם אמיתי שאני מרגיש שאני יכול להגיד לו את כל מה שאני מרגיש. אז כשישבתי בחדר שלי ונזכרתי במשפט 'אם אין אני לי, מי לי?', התחלתי פשוט לדבר עם עצמי. בהתחלה סתם דמיינתי שאני נואם מול קהל בנושא של דת והישרדות המין האנושי, ואז פשוט התיישבתי על המיטה, והתחלתי לדבר עם עצמי. על מה שאני מרגיש, על איך לפתור את הבעיות שעומדות מולי. כמובן שאני הייתי מודע ב100% לזה שאני מדבר אל עצמי, מה שכמובן מראה שאני איני לוקה בנפשי. אך גם נזכרתי בשיטת הדיבור, שהגה מורו של זיגמונד פרויד, אני כמובן מדבר על יוזף ברויר. אני דיברתי עם עצמי, לא עם אדם אחר. האם עדיין יצרתי אינטגרציה בין המודע לתת-מודע שלי?

שלום לך, במקום להתפלפל סביב סוגיות תיאורטיות על מבני אישיות עלומים, אני מציעה לך למצוא לעצמך מטפל, מולו תוכל לרכך את חומות הריחוק וההתבדלות, להחזיר לעצמך בהדרגה (ובסביבה ידידותית) את האמון בבני אדם, ואת היכולת לחלוק עמם את רגשותיך. הדיבור עם עצמך משאיר את הדיון צר מאד, וסובל מעודף הסכמה... הלא כן? ליאת

נכדי בן ה-14הבכור מבין שלושת נכדי האמצעית בת 9 והקטן בן 3,התארחו בביתנו במשך כשבוע, כשההורים היו בחו"ל התפרץ כלפי לאחר שלא הסכמתי לדבריו, בצעקות ובקללות ואף הרים עלי יד ואיים להכות אותי, עלי לציין שהיינו בהלם מתגובתו אני ובעלי, אנחנו אוהבים מאד את שלושת הנכדים ומעניקים להם המון, הדבר גרם לתחושהקשה מאד לא ידענו כיצד להגיב,הילד הוא מחונן ותלמיד מצטיין ומעולם לא ראיתי אותו במצב זה, האם הדבר מצביע על בעיה מסוימת.

שלום לילך, אני חושבת שהדאגה שלכם מוצדקת, ויש לעשות הכל כדי לבחון לעומק מה גורם לנער צעיר לחצות באופן בוטה כל כך את כל הקווים האדומים. עליכם ליידע את ההורים, ולעודד אותם לפנות להתייעצות. אני מוכנה להסתכן בהימור ולהעריך שהוא מפגין התנהגות דומה גם כלפי הוריו, אך אף פעם לא מאוחר להתחיל להציב גבול. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני ובת זוגתי עוברים תהליך גישור במטרה לסיים את פרק הזוגיות שלנו באופן מכובד. לצערי גם תהליך זה לא הצליח לשמור על תקשורת תקינה ומכובדת בנינו ועל האינטרס המשוטף שלנו שהוא ילדתנו בת ה-3. כחלק מהליך הפרידה בת זוגתי החליטה לעזוב את מקום מגורנו ולגור בקיבוץ הוריה המרוחק כ- 80 ק"מ ויותר ממקום מגורנו הקודם (ללא הסכמתי). במקביל לעזיבתה, בת זוגתי גם פוטרה מעבודתה וכרגע אין לה מקום עבודה אחר. הפרדה מבתי קשה לי ביותר ועל מנת לשמור (עד כמה שיותר) על הקשר איתה ביקשתי מבת זוגתי שפעם בשבועיים בזמן שהילדה איתי היא תשתתף בהחזרת הילדה ואחת לשבוע (אמצע השבוע) תסייע לי בכך שתתקדם לעברי כמחצית הדרך כדי שאוכל להגיע למקום עבודתי בשעה שתיחחשב כעדיין כמקובלת במקום עבודתי. לצערי, בת זוגתי, מפנה לי עורף ומציינת שלאור זה שאין לה משכורת בקשותיי מוגזמות ולא תקפות במבחן בית המשפט ולכן עלי לשאת בכל הנטל לבדי. ברור לי שלאורך זמן לא אוכל להמשיך בנטל זה והקשר עם בתי יחלש. מה עושים? כיצד ניתן לשמור על קשר עם ילדתי לאור הנסיבות? כיצד מסבירים לילדה שאבא אוהב אותה ומתקשה לראות אותה? נסיתי להסביר לבת זוגתי את טובת הילדה וכן שבראייה יותר רחבה הדבר גם ישרת אותה (יהיה לה זמן פנוי). אשמח לעזרה.

שלום לאב הדואג, את הילדה הקטנה שרוצה (וצריכה) לראות את אביה על בסיס קבוע, לא מעניינים שיקולים של דלק וקילומטרים. היא זקוקה לך כחלק יציב וזמין בחייה, ועליך לעשות הכל כדי ששגרת המפגשים שלכם לא תיפגע. אני מבינה עד כמה הנסיבות הנוכחיות מקשות עליך. זה באמת לא פשוט, ואולי גם בלתי מתחשב. עם זאת, אני יכולה להבין מדוע אישה צעירה וחסרת הכנסה, המטופלת בילדה קטנה, תרצה להבטיח לה ולילדתה פסק זמן בחסות הוריה ובחסות הקיבוץ. אחרי הכל, זה אינטרס גם שלך, שילדתך תהיה במקום מוגן ומיטיב, עם גני ילדים איכותיים ועם כל מה שסביבת הקיבוץ יכולה לאפשר לה כרגע. הניסיון שלנו מלמד, שככל שבני הזוג הגרושים מסיימים מהר ובשלום את שלבי הפרידה ביניהם, הנזק לילדים קטן יותר, ויכולתם להתגבר על המשבר טובה יותר. אני רוצה להאמין שעם הזמן, ככל שתצליחו לבסס יחסי כבוד והתחשבות, תגדל נכונותה של גרושתך ללכת לקראת, תרתי משמע. עד אז, עשה הכל כדי להישאר דמות יציבה בחיי בתך. ההוצאה והמאמץ בהווה יכולים לחסוך הרבה מאד בעיות (והוצאות) בעתיד. מחזקת אותך ומעודדת אותך לא לוותר על הילדה בשום מחיר, ובוודאי לא לגרום לה לשלם את מחיר מאבקי הכבוד בין הוריה. חזק ואמץ ליאת

ליאת שלום ותודה על תשובתך. האם משך הנסיעה עצמה (שעה עד שעה וחצי, תלוי בעומס התנועה) ומשך השהות של בתי (בת 2 ושמונה חודשים) עם אביה במקום מגוריו (80 ק"מ כל כיוון, לקיחה מהגן והחזרתה למחורת בבוקר פעם באמצע שבוע, וכול סופ"ש שני לקיחה ביום חמישי בערב והחזרתה במוצ"ש) עלולה לפגוע בילדה באופן כלשהו? או טובת הילדה בסופו של הדבר היא הקשר הרציף עם אביה גם עם כרוך נסיעות לא קצרות בסיטואציה הקיימת. בת זוגתי "היקרה" טוענת שיש לצמצם את המפגשים שלי עם בתי, כי לא הגיוני שהיא תיסע כ"כ הרבה. תודה שוב, אב דואג

שלום! יש לי ילדה בת 4 מקסימה. מאז שחגגנו לה יום הולדת השתנה לה האופי:פתאום ביישנית וחסרת בטחון ברמות קשות.שיש לציין שלפני זה המצב לא היה ככה אלא היה להפך,היה לה ביטחון עצמי. אני לא יודעת איך להתנהג עם המצב הזה שנמשך כמעט שנה ונהיה יותר גרוע. איך בעצם מקנים לילד ביטחון?אולי אני לא פועלת נכון!!!!! כמו שהילדה אומרת לי אני מתביישת אני עונה לה:את לא צריכה להתבייש. איך מתמודדים עם חוסר ביטחון?ואיך פועלים להרמת ביטחון עצמי?

שלום סיון, ביישנות היא תכונה מולדת בדר"כ, מאפיין אישיותי שמלווה את האדם במידה מסוימת לאורך חייו. ביטחון עצמי ודימוי משקפים את עמדתו של אדם ביחס לעצמו בזמן נתון, והם נוטים להשתנות בהתאם לחוויות חיים ולנסיבות משתנות. אם נתייחס לרגע למה שאת מתארת כביישנות שהופיעה מאז חגיגת יום ההולדת, סביר להניח שהיא הייתה שם גם קודם, אך (אולי) נסיבות החיים לא זימנו לה מצבים רבי-משתתפים כאלה, בהם ניכרה הביישנות באופן בולט. כאשר את אומרת לה "את לא צריכה להתבייש" את בעצם לא מאד עוזרת לה, שהרי אינה יכולה לעשות כלום עם האמירה הזו: היא *כן* מתביישת. ילדים (ומבוגרים) זקוקים מאד לתיקוף והבנה מצד האחרים המשמעותיים, ואמירות כמו "אתה לא צריך להתבייש/לכעוס/להיעלב/לפחד" רחוקות מאד מן החוויה שלהם. אני מציעה להכיר בביישנות, לכבד אותה, ולנסות לעזור לבתך לקחת חלק בפעילויות החברתיות באופן בו היא יכולה ורוצה. כדאי להשתדל לא להפוך אותה למוקד תשומת הלב, כדי לא לתגמל ולחזק התנהגויות של הימנעות. אם היא אומרת שהיא מתביישת, תוכלי לשאול אם יש משהו שיעזור לה כרגע, ואם לא, לאפשר לה להתנהל כרצונה, מבלי לשדל, לנזוף, לכעוס או לפצות. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה-6 נמנע מלהשתתף במפגשים חברתיים, מלדבר במפגשים בגן, נמנע מליצור קשר ראשוני עם ילדים חדשים וכן נמנע מלענות כשילד פונה אליו. עם זאת יש לו מספר חברים טובים. אני ובעלי מעוניינים בהדרכת הורים של גורם מטפל, על-מנת לחזק את הילד ולבנות לו ביטחון עצמית, ומתלבטים בין פסיכולוג קליני, חברתי או התפתחותי. בעבר פנינו לפסיכולוג קליני ולא הצלחנו לקבל ממנו עצות מעשיות כיצד יש לנהוג ולדבר עם הילד. למי מהגורמים המטפלים מומלץ לנו לפנות על-מנת לקבל עזרה ? תודה רבה

שלום גלי, פסיכולוג התפתחותי יוכל להעריך אם קיימת בעיית תקשורת ממקור התפתחותי, ולהנחות אתכם במידת הצורך לגבי המשך טיפול. גם פסיכולוג קליני (של ילדים!! זה שונה מעבודת הפסיכולוג הקליני של המבוגר) יכול לאבחן את הקשיים ולתת להם מענה, הן בהתערבות ישירה מול הילד, והן בעקיפין - דרככם. ניסיון אחד בלתי מוצלח לא חייב לייאש. נסו שוב אצל מטפל מומלץ ומומחה. אגב, פסיכולוגים חברתיים אינם 'מטפלים', ועיקר עיסוקם הוא בתחום המחקר והאקדמיה. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 8 וחצי כאשר לפני סיום שנת הלימודים התלונן על בחילות ולא רצה ללכת לביהס ולאחר מכן גם לא לקייטנה. שללנו כל בעיה רפואית אך מתחילת החופש כל יציאה שלו מהבית מלווה בבכי בטענה שיש לו בחילות והוא אכן נהיה חיוור.

יררתי בביהס האם היתה איזה שהיא בעיה אך אני יודעת כי היה איזשהו ילד שהציק לו בכיתה אבל מדובר בילד בעייתי שהציק לכולם כך שלא היתה התעללות ספציפית לבני.כאשר הוא יוצא לים או למקומות שאליהם הוא רוצה לצאת הוא בתחילה טוען שיש לו בחילות אך לאחר מכן משתחרר כאילו לא היה דבר. אני מפחדת מתחילת שנת הלימודים ההולכת וקרבה שמא לא ירצה ללכת לביהס. זקוקה לעצה דחופה מאוד

שלום ליאור, בהנחה שאכן נשללו כל האפשרויות הפיזיולוגיות, אפשר שמדובר בתגובת חרדה, שהשתרשה בהיותה מעניקה לו 'הטבות' ו'פטורים', ואפילו אהדה, יחס מיוחד והיצמדות שלכם אליו. לא מדובר במניפולציה, ואני מאמינה שהבחילה שהוא מרגיש אמיתית ומציקה, ונובעת מחרדה. מה שחשוב זה לנסות ולהתחקות אחר התגובות שלכם לבחילה, ולעשות הכל כדי להישאר ענייניים ויעילים. אני ממליצה על התייעצות עם גורם מקצועי, שיוכל להעריך את עוצמת החרדה, ולחשוב יחד איתכם האם נחוץ לטפל בילד (ללמדו אסטרטגיות של שליטה והתמודדות) או להסתפק בהדרכת הורים שתנחה אתכם כיצד להגיב לבחילות בהבנה ותוך מתן תוקף מצד אחד, ומבלי לזכות אותו ברווח משני, מאידך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בהמשך לשאלתי בנושא מעברים, מתאריך 4/8 רציתי לשאול, האם כשאת מדברת על נוכחות בחדר את גם מתכוונת לשכיבה יחד על המזרן? מה שלמעשה קורה עכשיו? כלומר שלדעתך, בעת המעבר לא כדאי להפסיק עם ההרגל הזה ? אודה מאוד להבהרה. תודה רבה, יעל

שלום יעל, את יודעת, ילדים קטנים מתעוררים הרבה בלילות, וההחלטה כיצד לטפל בכך משתנה במידה רבה מבית לבית. אני לא חושבת שיש פיתרון 'נכון' אחד. הפיתרון הנכון הוא זה שמרגיע את הילד מבלי לשעבד את הוריו ומבלי לעורר בהם טינה ועויינות. אם הנוהג של הבוקר מטריד אותך, את יכולה, כאמור, להפסיקו כבר הלילה, אך צפי אפשרות של בכי והתעקשות למשך מס' ימים. אני לא חושבת שצפוי נזק חמור לילדה עקב כך, אך די משוכנעת ששעות השינה שלך ייפגעו משמעותית, ושצפויות כמה השכמות מוקדמות ו'כואבות'. כמו שאמרתי שם, זה עניין של בחירה, ואף אלטרנטיבה אינה נראית בעיני נוראית, גם אם מדובר בתקופת מעבר. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן. ליאת

בני הקטן, מבין ילדיי, בן ה-7 חש דחף שאינו מובן לי לרחוץ ידים בתדירות גבוהה מאד. גם במהלך השיעור בכיתה מבקש מהמורה לשטוף את ידיו. הוא אוהב מאד ניקיון. גם שהוא נרטב ממים, מבקש מידית להחליף את הבגד הרטוב. כמו-כן הוא מבקש לשים פלסטר על כל פצע, שריטה או אדמומיות בעור ואפילו על קצה האצבעות ואף טוען לעיתים יש לי קוץ ולאחר בדיקה מאומצת לא נמצא דבר. מדוע זה קורה ומה ניתן לעשות על-מנת לגמול אותו מכך?

שלום רחל, רחצת ידיים כפייתית יכולה להיות סימפטום של אחת מהפרעות החרדה, אך יכולה (לחילופין או בנוסף) להיות ביטוי של בעיה בוויסות התחושתי-טקטילי (של המגע). את שתי הבעיות אפשר לאבחן או לשלול אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, או אצל מרפאה בעיסוק (בנושא התחושתי). חיבתם של ילדים לפלסטרים אכן מגיעה לשיאה בגילאים 5-6-7, בהם החרדה לשלמות הגוף רבה. ילדים רבים מתייחסים אל גופם כאל מיכל גדול, שכל דקירה או פצע עלולים לנקבו ולרוקן אותו. הפלסטר נותן מענה פשוט ומיידי לדאגה הזו, ולכן אין סיבה לא לאפשר זאת. בברכה ליאת

אחייני בן השש וחצי (עולה לכיתה א)מדבר מאוד לא יפה עם משפחתו. מקלל את אביו,אימו,ובסיטואציות מסויימות גם את הדודות. אחי נוהג להענישו, אם דיבר לא יפה, לא יראה טלויזיה למשל למשך היום וכו'.(לצערי האם מוותרת כדי להרויח שקט) מדובר בילד נבון ותחמן (!) עם הפרעת קשב וריכוז שאובחנה. אנו מציעים לאחי לקבל הדרכה מפסיכולוג קליני, אך עד אז אני מעונינת לדעת כיצד יש לנהוג במצבים שהילד מדבר כך. כיצד על האבא לנהוג, האם להמשיך ולהעניש? (לי זה נראה מיותר) וכן כיצד אנו, הדודות,הסבתא-סבא צריכות לנהוג במקרה שהילד מקלל או מדבר לא יפה? אני מתכוונת מבחינה פרקטית, מה להגיד לו, האם להגיד שעד שלא ידבר יפה לא נשחק איתו אלא רק עם מי שמדבר בכבוד? (אמרתי בעבר ויישמתי אך זה לא עזר) מדובר בילד שאימו לא מחנכת ולא מציבה גבולות ולמרות שאנשי מקצוע התערבו היא לא משנה את התנהגותה. אני בטוחה שהתנהגותו של הילד קשורה לכך, אנו לא רוצים להענישו או לתת לו תחושה שהוא כל הזמן במצב שכועסים עליו, אך השאלה איך ניתן לאזן אותו? כמו כן, כאשר יוצאים עם הילד החוצה, הוא נוהג להרים מהרצפה,לגעת בכל דבר,לתלוש פרחים וכו' למרות שאנו מבקשים יפה ומסבירים ואחר כך אפילו קצת כועסים זה לא עוזר. לעיתים זה השלב שבו הוא מקלל או אומר את דודה מגעילה או פשוט לא מגיב ולא מדבר וממשיך ללכת לפנינו (ומאוד קשה לעצור אותו). אני מאוד מקווה שאחי יחליט להגיע לאיש מקצוע, למרות שאני בספק רב אם אפשר לטפל בילד כאשר אימו ממשיכה בהתנהגות הלא תקינה בלשון המעטה ולא מוכנה לשנות למרות שפסיכולוגית קלינית התערבה במסגרת הגן. תודה רבה.

שלום דפנה, למרבה הצער, אין אנו יכולים לכפות טיפול ושינוי על מי שאינו מעוניין בו (או חרד מפניו), ועד שתבשיל הקרקע לכך, תוכלו רק לנסות למזער נזקים. אני מציעה לנהוג באחיין המשתולל ממש כפי שהיית נוהגת במישהו מחברייך שהיה פוגע/מעליב/מכה או משפיל אותך. מן הסתם היית מתרחקת, ומצננת את תגובותייך כלפיו, כדי שיבין שאינך מוכנה ויכולה להישאר קרובה אליו כל עוד הוא ממשיך בהתנהגותו. הייתי מציעה להימנע מתוכחות ונזיפות מילוליות, מהסברים מעייפים (שאת מרביתם הוא בוודאי כבר מכיר בע"פ) ומאיומים. בעיני, לפעולות ומעשים יש אימפקט גדול בהרבה. יכול להיות שהגישה העניינית הזו, תשכנע גם את אחיך ואשתו שהגיע הזמן לטפל, כדי למנוע מהילד קשיים חברתיים ובינאישיים בתוך ומחוץ למשפחה. בהצלחה ליאת

היי , אני תמר ואני בת 15 . מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי חברים דימיוניים .. כבר בגיל הגן היה "בן הזוג הראשון" ולאט לאט עם קבלת הנטייה המינית כרגע יש לי "בת זוג" . זה הזוי , אני בטוחה . אני מנסה "להגמל" ממנה אבל זה לא עובד . אני מדברת איתה ומנשקת אותה והיא בכלל לא קיימת !!!! האם זה נפוץ ? האם זה עד כדי כך חולני? אני צריכה פסיכיאטר ? האם טיפול פסיכיאטרי עשוי להועיל ? אני רוצה שהיא תלך ! לא רוצה לדבר לעצמי יותר .. אני חייה את המציאות המדומה הזו יותר מידי זמן ואני מרגישה חולת נפש . בבקשה תייעצו לי מה לעשות . אני מתחננת לתשובה , תודה , תמר .

שלום תמר, העובדה שאת יודעת שמדובר ביצירי דמיונך מרגיעה, ומבחינה אותך מהמקרים היותר מדאיגים, בהם האדם *משוכנע* באמיתותה של הפנטזיה (ונחשד, לכן, כסובל ממחשבות-שווא). עם זאת, העובדה שלפנטזיה יש מקום כ"כ מרכזי בחייך, מעידה אולי על קושי בעולם המציאותי, ועל צורך לקיים עולם פנימי 'מחתרתי' שלא ירגיז/יבייש אף אחד. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת כדי ללמוד לחיות בשלום עם העדפותייך המיניות ובכלל, ולצאת אל העולם ממקום פחות חרד ונחבא. דרך צלחה ליאת

הי ליאת, כמי שחווה פנטזיות (אחרות אמנם) אבל באופן מתמיד ודומה לתמר.. האם מותר לשאול שאלה כמו-סטטיסטית? האם אנשים רבים חווים פיצול כזה? עולם פנימי דומיננטי כל כך? עד כמה זה שכיח להערכתך? (כמה מתוך 100, נגיד? :-) תודה, יעל

שלום, יש לי ילד בן 7 שבזמן האחרון מתעסק הרבה עם הבולבול (למשל במקלחת אבל לא רק כשהוא לבד), הסברתי לו שזה בסדר אבל שיעשה את זה כשהוא לבד בחדר בשירותים לא ליד אנשים. יש לו אחות בת 5 ומצאתי אותם מראים אחד לשני את הטוסיק. הוא ילד מקסים וחכם ומאוד מדאיגה אותי ההתנהגות והדיבור בעניין. אני לא חושבת שזה משהוא מיני אבל הוא קטן איפה הגבול מתי זה נורמלי ומתי להעיר? אשמח לעזרה האם כדאי לגשת ליעוץ? מי מטפל בנושא? תושה

שלום ליאת, האוננות היא פעילות נורמלית ובריאה אצל ילדים, ובלבד שהיא נעשית בפרטיות ובמינון סביר (כלומר, שאינה משתלטת על מרב זמנו של הילד ואינה דוחקת פעילויות אחרות). החשיפה ההדדית שלו ושל אחותו, גם היא נורמלית, ומשקפת את הסקרנות הטבעית של ילדים צעירים סביב גופם ואיבריהם המוצנעים. כאשר את רואה זאת בפעם הבאה, תוכלי להעיר בשקט שהגוף שלנו הוא פרטי, ואין להרשות לאף אחד לגעת/לראות או ללטף, בעיקר כשמדובר במישהו זר. כרגע לא נראה לי שנחצה גבול כלשהו, ולכן גם לא הייתי מערבת שום גורם מקצועי. בשמחות ליאת

שלום רב! בכיתתי יש ילד שלא מדבר עם אף אחד בגלל טראומה שעבר בגיל 7 שאבא שלו התגרש מאמא שלו וברח לרוסיה ובגלל שהוא מתבייש בקול שלו , הוא מוכן רק לדבר בטלפון . רציתי לדעת איך אפשר לעזור לו , ואיך אפשרלגרום לו לדבר ? תודה מראש עידן !

שלום עידן, ילד שבוחר שלא לדבר עם אף אחד סובל, ככל הנראה, מקשיים עצומים, וחשוב שייקבל עזרה. כחבר, תוכל להמשיך ולהתעקש על תקשורת איתו דרך כל ערוץ שיבחר, טלפון או צ'ט, ובלבד שלא יחוש בודד ועזוב. אם תצליח לבסס איתו יחסי אמון וקרבה, ולגרום לו לסמוך עליך, תוכל להציע לו לפנות לעזרה מקצועית ולעודד אותו בתהליך. דרך אפשרית נוספת, זה להסב את תשומת לבם של הגורמים המתאימים בביה"ס (יועצת או פסיכולוגית), ולוודא שהם מודעים לקושי. חשוב לי להזכיר לך, שגם נסיבות חיים קשות מאד אפשר לשרוד אם יש לנו מעגלי תמיכה יעילים. נסה להתעקש עליו ולהיות חבר טוב. זה נראה כמו מטרה צנועה, אך היא יכולה להיות מצילת נפשות. שבת שלום ליאת

שלום רב יש לי ילד בן שנתיים וארבעה חודשים . עד השבוע האחרון הוא היה ישן בלילה טוב , אחרי שנרדם ישן לילה שלם מבלי להתעורר . מזה ארבעה לילות הוא מתעורר באמצע הלילה בבכי והוא מסרב להשאר במיטה . חשוב לציין שבגלל שיש לי רק חדר שינה אחד בבית הוא ישן בחדר שלי ושל בעלי במיטה שלו. גם במיטה שלנו הוא לא מוכן לישון ומבקש לצאת לסלון עם כרית ושמיכה . בהתחלה זרמתי איתו יצאתי איתו לסלון עד שנרדם ואז החזרתי אותו למיטה , אבל זה לא עבר , כל לילה אותו דבר . נראה שהוא מפחד ממשהו ... אני ובעלי לא מוותרים לו ומכריחים אותו להשאר איתנו המיטה ומרגיעים אותו עד שהוא נרדם ... עד כמה שידוע לי , לא קרה משהו חריג וטראומטי בתקופה האחרונה שיכול להסביר את התופעה . אולי חשוב לציין שיש לי עוד ילדה קטנה בת שנה . האם יכול להיות הסבר להתנהגותו ? האם עליי לחכות שזה יחלוף מעצמו ? איך עליי לנהוג ? לרצות אותו בבקשות שלו או לא לוותר ? תודה . אמא קצת מודאגת ...

שלום יפית, כמובן שהפיתרון של מעבר לסלון באמצע הלילה אינו בריא ואינו מעשי. המסר צריך להיות "הכל בסדר, תרגע ותמשיך לישון". ההתעקשות באופן כללי נכונה, אך היא צריכה להיות על הישארות במיטה שלו, כאשר אתם יושבים/עומדים לצידו, מחבקים לרגע, ומעודדים אותו לחזור לישון. הפיתרון של המיטה שלכם הוא אולי היעיל ביותר לטווח הקצר, אך מסכן אתכם בבעייה עקשנית שיהיה קשה מאד להיגמל ממנה לטוח הארוך. יישר כוח ליאת

ילד שלי בן 6 והוא אינטיליגנטי ויש לו התפתחות תקינה אבל לאחרונה התחלתי לשים לב שהוא בזמן השינה וכשנמצא לבד במיטה בחדר שלו הוא יושן על הבטן תמיד ומשחק לו בפיפי שלו ונע הרבה על הבטן כשהשמיכה עליו ומאונןכאילו שהוא רוצה שאף אחד לא יראה אותו אני מאוד רוצה שרופא יעזור לי כי זה מתחיל להציק לי וגם מגעיל אותי למרות שאני מנסה כל הזמן מנסה להעסיק אותו ולהסיח את דעתו בבקשה תעזרו לי אני הולכת להשתגע אין לי מושג מאיפה זה בא למרות שזה טבעי בתהליך ההתפתחות אבל אני רוצה להפסיק את הקטע הזה בבקשה אני מחכה. 

שלום גלית, אוננות היא פעילות בריאה ונורמלית בחייו של כל ילד, ואם הוא עושה זאת כשהוא במיטתו ולבד, אין להתערב בכך. אם קשה לך או מביך אותך, הניחי לו להישאר לבד בחדר, והעסיקי את עצמך במשהו אחר. בשמחות ליאת

שלום לך בני בן שנתיים וארבעה חודשים ורציתי את עצתך בנוגע למספר נקודות: 1. בחודש האחרון החל להרביץ נורא. כל פעם שמתעצבן על משהו או כשכועסים עליו מגיב במכה. בהתחלה התעלמתי, אח"כ התחלתי להעיר, הוא כבר ישב בפסק זמן מספר פעמים וכלום לא עוזר - איך מפסיקים את זה? 2.נורא קשה איתו נושא האוכל. הוא מבקש משהו ומשנה את דעתו עשר פעמים. מביאים לו משהו שביקש ואז הוא מחליט שאיננו רוצה. אוכל שני ביסים ומבקש משהו אחר. כל ארוחה זה סיפור בפני עצמו, איך מפסיקים את זה? 3. הוא לא ממש יודע להעסיק את עצמו ובכלל לשחק עם משחק כמו שצריך. תמיד הוא עסוק בלעשות בלאגן, להעיף דברים, לעבור ממקום למקום ולמשוך דברים, להתעסק עם דברים שלא אמור להתעסק איתם. הוא מאבד עניין די מהר ועסוק תמיד במסביב ולא בעיקר. אני יושבת איתו המון ומנסה לשחק איתו ולהביא אותו לידי ריכוז אבל זה לא ממש קל ותמיד נורא מתיש ומעייף. מעציב אותי שמאוד קשה לי לשחק איתו בכייף.מה עושים? אשמח לעצותייך, בברכה, טלי

שלום טלי, אנסה להשיב על שאלותייך כסדרן - 1. ילדים קטנים כ"כ עדיין מתקשים מאד להגיב באיפוק במצבים טעונים רגשות, בעיקר במצבי קונפליקט ואכזבה. להורים יש תפקיד מווסת ומרגיע, וחלק מהוויסות (כשמדובר בגיל שנתיים או שנתיים וחצי) זה לנסות למתן מעט את התסכול. כאשר את מרחיקה אותו לחדר אחר, כעונש, את עלולה 'למתוח' את היכולת שלו עד לקצה, להגביר את התסכול והזעם, ולהגביר את הדחף התוקפני. עדיף לעצור אותו פיזית (!) בזמן שהוא מנסה להרביץ, להגיד בתקיפות "לא!" או "אסור להרביץ!", ולנסות להסיח את דעתו כדי להרגיעו. תוכלי להשתמש גם באחיזה מרסנת (חיבוק חזק) שיעביר הן את המסר של הפסקה אקטיבית של המכות, והן מסר של קבלה, אהבה ושמירה עליו (גם מפני תוקפנותו שלו). 2. המצב שאת מתארת הוא הזדמנות נהדרת ללמד ילד מהו גבול. תוכלי לשאול אותו מראש האם הוא מעדיף שניצל או קציצה (למשל), ולהזהיר באופן בהיר שלאחר הבחירה לא יהיו שינויים נוספים. אם הוא משנה את דעתו, תוכלי לומר "היום בחרת קציצה, מחר נעשה לך בשמחה את השניצל. כרגע זה מה שיש". אם הוא בוכה או מתוסכל מאד, תוכלי לומר (בהבנה אמיתית) "אני מבינה שלא בא לך קציצה, ואתה באמת לא חייב. תגמור את כל האורז, ומחר יהיה שניצל". תוצאה טבעית (לא תאכל - תישאר רעב) היא הבי"ס הכי טוב לחיים. אני יודעת שאין דבר קשה יותר לאם יהודיה מהרעיון של ילד רעב. זכרי שתוך שעה שעתיים יש עוד ארוחה, ושבדר"כ מה שעומד בבסיס ההתנגדות שלו זה מאבק הכוח ולא ההעדפה הקולינרית. תהיי חזקה! 3. פעוטות בגיל שנתיים מסוגלים לפרקי קשב קצרים ביותר. בדר"כ הם יעדיפו לחקור את העולם באמצעות החושים, וסקרנותם מובילה אותם גם לפינות המסוכנות של הבית. מסיבה זו, בני השנתיים-שלוש מחזיקים בשיא המפוקפק של הכי הרבה תאונות/פציעות/כוויות וכד'. כאשר את מתעקשת איתו על פעילות המחייבת ריכוז והקשבה, את עלולה להשיג תוצאה הפוכה. זכרי את משפטם הידוע של חז"ל - "חנוך לנער עפ"י דרכו". אם בכל זאת חשוב לך שיישחק יפה במשחק, סלקי מהסביבה גירויים מסיחים. בתרבות השפע שלנו, חדרי הילדים נראים לעיתים קרובות כמו חנות משחקים מפתה: הכל בהישג יד, קורץ ומפתה, מפוזר ומסיח את דעתו של הילד, שממילא עדיין לא מסוגל להתמקד בגירוי אחד ולהתעלם מהיתר. עזרי לו! מקווה שקצת עזרתי שבת שלום ליאת

בני הבכור ( יש אחות בת שנה), בן חמש וחצי, ילד רגיש מאוד, אמוציונאלי מאוד , חכם מאוד ( מעל לגילו) וחרד מאוד. מאז שהיה קטן היו לו המון חרדות, וככל שהוא גדל החרדות גדלות. הילד חרד כמעט מכל דבר: חרד משינויים-מעבר מהגן לצהרון גורר בכי במשך שנה שלמהבלי סיבה אמיתית ( כששואלים אותו למה הוא אומר שפשוט "קשה לי".,הגעה למקומות בלתי מוכרים והפחד להשאר לבד כמו למשל ללכת לחברים, מוכרים וגם כאלה שלא ולהשאר שם בלעדינו. פחד מתחרויות- אינו מוכן להשתתף בשום תחרות, והפעלות ימי הולדת זו הדוגמא הקלאסית ובא ומתיישב בצד בפרצוף חמוץ שגורר כמובן בכי, הפחד מכישלון-לא מתחרה כי מפחד להפסיד ומפחד מהתוצאה של ההפסד :" מה קורה למי שמפסיד" הפחד שלא יאהבו אותי-:" אמא/אבא אתם כועסים עלי?, ואולי עכשיו אתם כועסים עלי? ואולי עכשיו??"... הפחד מהמוות, מה יקרה אם אני אמות, ואם את תמותי או אבא והתעסקות בלתי נגמרת במוות של בני המשפחה, פוביה איומה וקשה ממעליות, עד כדי צרחות כל פעם שנכנסים למעלית ( מעולם לא נתקענו או שהיה משהו בתוך המעלית ), לא מוכן ללכת לחברים שיש להם מעלית בבנין... פחד קשה מכלבים- צרחות הסטריה וכו'. הילד היפוכונדר בצורה רצינית ומדבר על מחלות ותרופות כאילו היו תכניות טלביזיה לילדים ( לרופאים הוא מאוד אוהב ללכת), בעלי ואני משתדלים למתן את הפחדים אך מרגישים שאין לנו את הידע והכלים לכך מפחדים שבתגובותינו עושים נזק. אנו לא מלחיצים אותו, לא מעניין אותנו אם ינצח או יפסיד, נותנים לו להרגיש תמיד אהוב לא משנה מה תהיה התוצאה של מעשיו, מעולם לא הענשנו אותו (כי פשוט לא היה צורך- הוא באמת ילד מקסים וטוב), אנו לא אנשים תחרותיים ולא דוחפים אותו בכח לשום דבר- למרות שהיינו מאוד רוצים שילך לחוגים וכו' ומנסים לשכנע ללא הצלחה (הוא לא רוצה כי הוא מפחד), הילד אהוב מאוד ומקבל חיזוקים חיובים על מעשיו והמון פירגון, אנו אוהבים כלבים מאוד ואני מנסה תמיד לכל כלב ברחוב לגרור אותו ללטף אותו " ואיזה כלב חמוד בה תראה ותלטף אותו..." כמובן ללא הצלחה. העניין עם מעלות נשגב מבינתינו (למרות שאני כילדה גם כן פחדתי- לא בצורה כזו אמנם אבל בכל זאת...). אין התעסקות עם מוות במשפחתינו וטפו טפו טפו כולם בריאים ,אף אחד לא הולך למות ולא מת בעבר. בהתחלה היינו מוותרים לו ונותנים לו תמיד "לנצח" במשחקים כדי לא לגרום לו לעגמת נפש, אחר כך כשהבנו את הטעות לימדנו אותו שלא משנה התוצאה העיקר שמשחקים יחד ונהנים, גם זה לא עזר ועשה רק נזק, ובסוף שלימדנו אותו שזה בסדר גם כשמפסידים ולא קורה שום דבר הוא פשוט לא מעוניין לקחת חלק בשום דבר שהוא עלול להכשל בו. אנו מרגישים שאנחנו לא יודעים אייך "לאכול" אותו וכל תגובה שלו כזו גוררת הלם מאיתנו. אנו מעונינים לקבל יעוץ לגביו/לגבינו לא יודעים אם הבעיה אצלו או כמובן אצלינו ומוכנים לכל דרך פעולה. אני חוששת מהמעבר לכיתה א' בעוד שנה.

שלום מעיין, ילדים רגישים וחרדתיים נוטים להגיב בעוצמה למצבים עמומים ולא מוכרים, והעולם אכן קשה להם. הכל נחווה מאיים ומתקיף, וכדרך להתגונן מתפתחת אוריינטציה של הימנעות או היצמדות לשגרה. במקרים רבים, ילדים חרדתיים הם 'דור שני' להורים (או הורה) עם נטייה דומה, אשר מתוך הזדהות והבנה, נותנים נפח גדול מדי לפחדים ולהסתייגויות של הילד. אני מזהה אצלך הרבה הבנה ותובנה, ועם זאת, משהו בהתנהלות שלכם כנראה נותר בלתי יעיל. אני ממליצה לך לקרוא עוד, כאן בפורום או באתרי הורות, על אסטרטגיות יעילות להתמודדות עם פחדים (אם לסכם את התורה כולה על רגל אחת, הייתי ממליצה לזהות ולמתן ככל האפשר את ה"רווחים המשניים" שמקבל הילד מסביבתו באמצעות החרדה). בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחסוך לכם הרבה זמן ועוגמת נפש, ולהביא אתכם מחוזקים יותר לקראת כיתה א'. בהצלחה ליאת

קשה לי לחשוב על עצמי ה"הורה חרד" ( שלא לדבר על בעלי) אבל אין לי ספק בכלל שאני וגם בעלי לא יודעים איך להתמודד נכון עם הסיטואציות היומיומיות האלה ובמתן לגמיטימציה לחרדות, או להפך- ב"ביטולן" אנחנו יוצרים נזק. אשמח לדעת ( גם המייל) אייך ומה הדרך הנכונה, ואם אפשר לקבל המלצה על מישהו/י שיכול/לה לעזור לנו. תודה רבה.

ביתי בת השנתיים נמצאת לקראת מספר מעברים משמעותיים בחייה: מעבר דירה, מעבר למיטת נוער, מעבר לגן חדש ובנוסף, קיים הרגל ממושך אותו אנו רוצים להפסיק: בכל בוקר, סביב השעה 5:00 היא קוראת לי (בבכי) ואני עוברת לשכב יחד אתה על המזרן פעילות שנמצא למרגלות מיטתה (כך אנו ישנות עוד שעה לפחות). הרגל זה נוצר עקב התעורריויות מוקדמות שלה ורצון שלנו לזכות בעוד קצת שינה... במידה ואני לא ניגשת היא ממשיכה לבכות ואז מתחילה את היום הפוך מאחר ומתעוררת מאוד מוקדם. גם הרגל זה רצוי שייפסק אבל אני לא יודעת אם לעשות הכל בבת אחת. חשבתי לא להכניס אפילו מזרן לחדר ופשוט לקבוע עובדה בשטח שאמא לא ישנה בחדר שלה יותר אבל אני לא בטוחה לגבי זה.. אנא עצתך..

שלום יעל, מעברים באמת נושאים איתם פוטנציאל משברי, ולכן אפשר לדרג קצת את התביעות החדשות, ולהתקדם לאט לאט, בכל פעם עם מה שמוכרחים. מאחר ומעבר הדירה הוא הפחות 'גמיש' בהשוואה ליתר המעברים (לפחות כך אני מניחה), נסו לדחות קצת את המעבר למיטה חדשה. אחרי שתתבסס אצלה תחושת ביטחון ושגרה בבית החדש, אפשר יהיה להיפרד מהמיטה המוכרת ולעבור למיטה של גדולים. את נוהל הבוקר קצת יותר קשה למגר, ויש לצפות לכמה בקרים ללא שינה. הייתי מנסה לבחון מה מעיר אותה, ולנסות בכל דרך להאריך את הלילה, אם בדרך של תריסים מוגפים, ואם בדרך של קיצוץ שעות השינה ביום. קביעת עובדות בשטח היא כמובן הדרך הדרסטית וההחלטית ביותר, אך היא עלולה לגבות מחיר של כמה בקרים קשים ללא שינה. זכרי שהבכי נמשך כל עוד הילד מאמין שכך ישיג את מבוקשו. לפעמים, בעיקר אצל פעוטות כה רכים, אפשר להתגמש קצת, להישאר נוכחים בחדר בשקט, ולזכות בעוד שעה שעתיים של שינה. עניין של בחירה. בהצלחה ליאת

ילדי בן 9 סובל לפי מה שאני רואה מתסכול ואגרסביות רבה. זה יוצר אצלו כעסים מוגזמים כמו זריקת חפצים, כל מה שנימצא לידו בזמן שהוא כועס, צועק הרבה וגם בוכה המון. אני חושבת שזה הרבה בגלל אחיו הבכור שבן 10 הוא, אחיו בעל ביטחון עצמי מוגזם הוא חושב שהוא יודע הכול וזה מה שרוב הזמן יוצר אצל אחיו הצעיר תסכול מתמשךך אני ניסיתי לעזור בכך שהפרדתי בניהם בחדרים אבל דבר לא עוזר הם עדיין רבים המון והצעיר יותר ניפגע מכול העיניין. אני חושבת שילדי הקטן צריך עזרה דחופה כי זה כבר מתחיל לצאת מכל פרופורציה. מה אני צריכה לעשות? למי לפנות??? (ניסיתי לפנות אפילו לסופר נני מהטלויזיה אבל עדיין אין לי תשובה. ענה עזרי לי דחוף כי ילדי בן ה 9 היחיד בסוף שיפגע מכל הענייןןן....

שלום עדי, ילדך בן התשע אכן מתקשה לעמוד באכזבה ותסכול, וספק אם האחראי לכך הוא אחיו. הגיוני יותר להניח שהקושי שלו נעוץ בכך שלא היו לו מספיק הזדמנויות להתאמן במצבים של איפוק ודחיית סיפוק. ילד שמקבל כל מה שהוא רוצה, או גדל להורים שמתקשים להציב גבולות בצורה עקבית ויעילה, מגיב בעוצמה רבה למצבי תסכול. יתכן שהמריבות בין האחים נובעות ממצב זה, ולא הגורמות לו. כמובן שכל האמור כאן אינו אלא השערה, וכדי להיעזר יותר, אני ממליצה אכן על פנייה לגורם מקצועי לצורך הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על תשובתךך. אבל רציתי לדעת לאיזה ורם לפנותתת??

שלום רב עומר בן 7.2, ילד נבון ופעיל, משחק טניס, נפגש עם חברים (עכשיו בחופשה קצת פחות), תלמיד סביר, ריאלי בתחומי העניין שלו. הוא אוהב מאוד לבנות בלגו, בונה מדהים לגילו, אך כשלא מצליח, התסכול אצלו גדול מאוד. הוא הולך לחדרו, עצבני וכועס, לא רוצה לדבר, טוען בקול רם שכולם נגדו, צועקים עליו, שלא אוהבים אותו ואמירות דומות אחרות. לעומר אחות בת 3.5 שרוב הזמן הם מסתדרים יפה. חשוב לי לציין שכשהיא מציקה לו, היא מקבל גם נזיפה מאיתנו ההורים. נראה שהוא מפתח פאסימיות, חוסר בטחון בהצלחותיו ואי הצלחותיו והמון המון תסכול. איך ניתן להתמודד עימו? תודה

שלום צביה, את מעלה שתי בעיות שונות, אבל קרובות; האחת, קשורה לסוג של פרפקציוניזם וחוסר סובלנות לכישלון, והשניה, קשורה לתחושת קיפוח ואפלייה. ילד שמגיב קשה לכישלון או הפסד מאמין בטעות שהם פוגעים אנושות בערכו בעיני הזולת. במשפחות בהן מעריכים מאד הצלחות והישגים, והילד הורגל לאספקה שוטפת של התפעלות והערצה, כישלון (גם מתון) נחווה כסכנה ממשית למעמדו בבית. כדי לעזור לו, אני מציעה לנסות למתן את התגובות לתוצרים שלו, ולשבח דווקא את התהליך, את ההשקעה, המאמץ והדרך. גם תחושות קיפוח יכולות להיות תולדה של אווירה תחרותית או "משווה", או לחילופין תוצאה של מאמץ מלאכותי ליצור שוויוניות בכל מחיר. אני ממליצה לעשות מאמץ לסגת ממעורבות ביחסי האחים, ולאפשר להם להתנהל בלי לשפוט מי צודק, מי התחיל, מי הטוב ומי הרע. אני מודעת לכך שלפעמים קשה יותר 'לא לעשות כלום', ומעודדת אותך בכל לבי לנסות :-)) בהצלחה ליאת

אכן, בהתייחס לכך שאנו (ההורים) מתעסקים רבות בהישגיות נראה שתשובתך מתאימה למצב בבית, נשתדל לעשות שינוי.. שאלה נוספת נוגעת לגמילה מקקי אצל הקטנה חן (3.5) נגמלה מטיטולים בפסח האחרון. הגמילה הלכה טובה ותוך שבועיים נגמלה בלילות והיא קמה בעצמה סביב השעה 23:30 ומבקשת PP. אבל, יש בעייה רצינית עם קקי. כמעט מההתחלה, היא לא עושה בסיר או בשרותים ורק על עצמה. זה החל בעצירויות קשות (4 ימים התאפקות) ואח"כ היא עושה 3-4 פעמים ביום בתחתונים כמויות קטנות. אחת "ל" היא עושה בסיר או בשרותים והיא מתוגמלת בדיבקיות והרבה שמחה בבית. אנו משתדלים להתעלם, לא לכעוס (למרות שלפעמים זה כן קורה), אבל נואשנו. קשה לשהות איתה מחוץ לבית בלי להחליף כ"כ הרבה פעמים, ההיגיינה קשה (ועל כביסות ביד אני כבר לא מדברת...) מה עושים....נואשנו...

בני בן 15 ברח מהבית לאחר פיצוץ רציני בינינו, ההורים לבינו הוא חזר אחרי יומיים וחצי, אין לנו שמץ של מושג כיצד אנחנו אמורים להגיב אליו ואיך לדבר איתו ולאן להמשיך וכמובן אנו מעוניינים בעזרה מקצועית להמשך אבל כרגע מה ואיך עושים בבקשה עזרה דחופה. רקע: הריב החל כתוצאה מכך שהוא ביקש לצאת ובמקרה באותו יום לא התאים לי שהוא ייצא אמרתי לו לא מבלי לתת הסבר מדוייק והוא ענה שהוא חייב לצאת כי הבטיח לחבריו שהוא בא והוא לא יכול להפר הבטחה, כמובן שלא אהבתי את זה והתחלנו לריב איתו הוא בעלי ואני, מכאן הכל רק הידרדר והוא יצא מהבית וחזר אחרי יומיים וחצי. מה עושים עכשיו.......תודה.

שלום רב, כאשר אנו מסרבים לבקשתו של ילד, רצוי ככל האפשר לעגן את הסירוב בהסבר כלשהו, שייתן תחושה של התחשבות וכבוד. כשהילדים שלנו מגיעים לגיל ההתבגרות, סירוב שרירותי לבקשתם עלול להיחוות כזלזול, כפגיעה מכוונת בהם, או כגחמה שרירותית שאין בה כל היגיון. התגובה העוצמתית מגיעה בהתאם, ובגיל ההתבגרות העוצמות גבוהות במיוחד. אני מציעה להימנע מלהיכנס למאבק כוח או כבוד, להכיר בפגיעה שלו, להבטיח להשתדל להתחשב בו יותר להבא, ובתמורה, לבקש ממנו להתחייב לפעול בהגינות גם בשעת כעס, ולא לפעול בדרך שתסכן את שלומו ותדאיג אתכם כך. זכרו שתקשורת פתוחה והידברות מתןך עמדה הוגנת, הן הדרך העיקרית להבטיח שאירועים כאלה לא יישנו. בברכה ליאת

ביתי בת 12, מדברת לאחרונה על התאבדות. חשה מקופחת, לא מרבה לצאת מהבית. כאשר פונות אליה חברות שלה ע"מ לצאת היא מתרצת כל מיני דברים כדי לא לצאת. מדובר על ילדה יפה, ללא מחסור בכלום. בשנים האחרונות חוותה אובדן של 2 הסבים (ממחלות שונות)

שלום שירה, יתכן שבתך בדיכאון, וחשוב להגיע ללא דיחוי להערכה אצל פסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים. בברכה ליאת

שלום לך, בתי בת 4, גמולה ביום כבר כשנה. אנחנו מתלבטים אם לנסות לגמול אותה בלילה. היא עושה המון פיפי בלילה, לפעמים נרטבת כי הכמות עוברת את החיתול. הבעיה היא שגם אם היא הולכת לישון בלי חיתול היא לא מתעוררת כשהיא רטובה. היא יכולה להיות רטובה לגמרי, קפואה מקור ולא להתעורר (החלפתי לה בגדים, כולל חולצה והיא לא התעוררה). היינו בעבר בטיפול של מרפאה בעיסוק בגלל קושי בויסות חושי מהסוג של חיפוש אחר גירויים, ודיאטה סנסורית עזרה לה מאד. השאלה היא האם יש טעם לתת לה לישון בלי חיתול או שכדאי לחכות? ואם כן מה הסימן? אמא שלי ואח שלי הרטיבו בלילה עד גיל מאוחר (אחרי 10), ואני לא מאחלת את זה לבת שלי. תודה מראש

שלום רב, אני מניחה שאם אני הצלחתי להתבלבל, אולי כך גם בתך... את שואלת האם לגמול אותה בלילה ולהוריד חיתול, והנה מסתבר שכבר ניסיתם, והחזרתם את החיתול. גמילה היא תהליך הדרגתי וסבלני, ויש לדבוק בו מספר שבועות לפני שמתייאשים ומחליטים שיש 'בעיה'. זה נכון שיש מרכיב משפחתי-תורשתי להרטבת לילה, אך נדמה לי שמוקדם להכריז על כך. בגיל ארבע ילדים בשלים לגמילת לילה, וחשוב לאפשר להם לקחת חלק בהחלטה ובאחריות. ילד שהולך לישון עם חיתול קם רטוב, כי הוא מבין (בצדק) שהוא יכול להשתין בלי בעיה. כשאנחנו מורידים את החיתול, הוא מבין שנדרש ממנו לקום יבש, ואז גם סביר שיעשה את המאמץ לכך. התחילי להוריד חיתול, וקחי בחשבון שיהיו לילות רטובים. כדי להעריך אם התהליך מתנהל כסדרו, נסי לעקוב ולבחון אם יש מגמת שיפור, כלומר, האם יש בהדרגה יותר ויותר לילות יבשים. במקרה הצורך, פנו למרפאת הרטבה והתייעצו. בהצלחה ליאת

תודה ליאת, רק להבהיר - לא "הורדנו" את החיתול והחזרנו, אלא פשוט שכחנו לשים אותו לילה אחד. בכל מקרה הבנתי שנכון להתחיל בתהליך הגמילה ונעשה זאת. תודה רבה

בני בן שנתיים וחצי עוד מעט. הוא התחיל ללכת לגן רק לפני ארבעה חודשים והיה לו לא קל להשתלב מכהמ סיבות: הוא התחיל באמצע שנה ויצא ככה ש- 99% מילדי הגן היו באזור גיל השלוש בעוד שהוא רק בן שנתיים והפער בהחלט היה מורגש. לקראת השנה הבאה שוחחתי עם הגננת והבנתי שבשנה הקרובה מרבית הילדים הבוגרים שהיו בקבוצה שלו עוברים לגן אחר, ישנם רק עוד 2 ילדים שהם באזור הגיל שלו בעוד שכל הילדים הנוספים שהצטרפו הם הרבה יותר קטנים (באזור השנה וחצי). העניין ממש מדאיג אותי כי אני חשה שיש כאן פספוס רציני מבחינת הילד. קשה לי נורא לראות כיצד ניתן לתת לבני את המקסימום מבחינת רמת הפעילות בגן כאשר מרבית הקבוצה (6 ילדים נוספים) הם ממש קטנים ודורשים התייחסות אחרת, גם ברמת טיפול שותף אך גם ברמת הפעילויות בגן. חשוב לי נורא שלילד תהיה חברה שמתאימה לו מבחינת טווח הגילאים, רמת השפה, ההבנה וכו' וכשמרבית הילדים בגן קטנים יותר, אני חוששת שהוא קצת ילך לאיבוד, לא יפיק את המקסימום ויפסיד חברתית. יש שאמרו לי שזה ממש לא נורא, אחרים הבינו את חששי אך אשמח לקבל חוות דעת קצת יותר מקצועית. האם לדעתך עדיף בשלב הזה להעבירו לגן אחר? תודה מראש, רויטל

שלום רויטל, הפער בין גיל שנתיים וחצי לשנה וחצי הוא עצום, לפחות ככל הנוגע לצרכים שאמורים לקבל מענה בגן הילדים. לכן, אני מסכימה איתך, וחושבת שעדיף למצוא עבורו מסגרת המותאמת לגילו, והמאכלסת ילדים בגיל קרוב. גם אם הקליטה תהיה מעט קשה עבורו, המאמץ הזמני שווה, ובוודאי עדיף על שנה שלמה של ביקור במסגרת שאינה מתאימה לו. זאת דעתי... בהצלחה ליאת

שלום בני בן 13 ובחצי שנה האחרונה הוא חרד ממה יקרה לו אם הוא ימות. בזמן שהוא חושב על הנושא הוא נמצא לבד (למשל במקלחת) והוא מתחיל לצעוק בחוזקה. אחרי מספר דקות הוא נרגע. ניסינו לדבר איתו מספר פעמים ללא תועלת. האם יש צורך בטיפול? האם העובדה שהוא מחונן מגבירה את האפשרות לחרדות מסוג זה? תודה

שלום רב, ילדים חכמים ורגישים אכן יכולים להיות פגיעים יותר לחרדה, בהיותם מסוגלים לחשיבה מופשטת ולהסתכלות 'קדימה' מעבר ל"כאן ועכשיו". ילדים סקרנים וחקרנים אוגרים מידע רב, כולל כזה המעורר דאגה ופחד. למרות הכישורים הקוגניטיביים המצויינים, המערכת הרגשית נשארת ילדותית ולא בשלה מספיק (לפחות לא כמו זו הקוגניטיבית), מה שיוצר את הפוטנציאל ה'מתקיף'. לפני הפנייה לפסיכולוג, הייתי מציעה להמשיך ולדבר איתו על הדברים, לא לפחד מלגעת בפחדי המוות, ולטפל בהם באמצעים העומדים לרשותנו - דרך חומרים ספרותיים, יצירות אמנות, התנסות יצירתית של הילד עצמו, והתמקדות בהיבטים הנשלטים של חיינו (שמירה על הבריאות, הכושר הגופני, למידה על הגוף ועל עולם הרפואה, עשייה למען אחרים, וכיוב'). הפסיכולוג הוא, כמובן, אופציה אפשרית, אך בעיני (במקרה זה) לא הראשונה... עד 120 :-)) ליאת

שלום רב, בני ילד בן 12, בני הבכור . יש לו הפרעת קשב וריכוז נוטל קונצרטה. חי בשני עולמות העולם החיצוני לכאורה בתפקוד לא רע בכלל חברותי רגיש אוהב לעזור תלמיד לא רע למרות שאינו מתאמץ כלל וכלל לא מכין שיעורים לא מגיש עבודות לוקח ילקוט ריק לבית הספר אך למרות זאת ציוניו הממוצעים הם 8.5. בבית הסיפור הוא אחר הילד פורק עול ילד ברמת תיפקוד ירודה ביותר .אני מתביישת אפילו לתאר עד כמה הוא בעייתי בבוקר טרם נוטל הכדור הוא צורח מקלל רוטן ונרגז קבוע מרגע הערה אנחנו חווים מידי יום גיהנום שלא תמיד אנו ההורים נשארים רגועים ונותנים לסערה לחלויף משום שהוא פשוט בלתי נסבל. בחורף הוא מתעקש ללבוש בגדי קיץ בקיץ הוא לובש בגדי חורף. הוא אינו מבצע שום מטלה בבית אנחנו התיאשנו אז אנחנו לא מחייבים אותו בשום מטלה. מבחינתי שיבצע מטלות בסיסיות כגון רחצה צחצוח שיניים ניקיון סביבתי סביר הייתי מסופקת, בכל אחד מהמקרים מדובר במאבק מילולי בצעקות מצידו . בנוסף לבעיותיו אלו הוא ילד מרטיב . בגיל 2 נגמל ובן 4 לאחר הולדת אחיו חזר להרטיב ומאז נשאר כך למרות כל הטיפולים פעמונים כדורים ההרטבה לא סדירה לעיתים עוברת תקופה ללא הרטבה ולעיתים בכל לילה אנחנו במשך שנים הערנו אותו בלילה או יותר נכון הולכנו אותו לשירותים במהלך הלילה על מנת למנוע הרטבה. לאחרונה יש אסקלציה במצב האלימות המילולית שלו הוא מלא כעס וזעם אותו הוא מפנה בעיקר כלפי הוא מקלל ומגדף אותי חדשות לבקרים ואף מייחל למותי. אני יודעת שהוא לא שונא אותי אך המאבקים שלי עימו על רקע דאגה לעתידו מושכים אליי אש אך החוצפה שלו גלשו לאחרונה גם כלפי בעלי -אביו .אני לא אשקר שבכל המצב הזה אני לא תמיד שומרת על קור רוח ואני לא מעט פעמים פוגעת בו בחזרה כשהוא השליך עליי חפצים וקילל אותי אף הכיתי אותו או יותר נכון ריתקתי אותו לרצפה דבר שגרר אצלי יום שלם של בכי . הוא החליט שעל מנת לא להרטיב בלילה הוא יקח עימו בקבוק לחדר ובלילה הוא ישתין לתוכו כך הוא החל במסורת מפוארת של השתנה לתוך בקבוקים אפילו גביעי יוגורט וכוסות חד פעמיות מאחר שהוא לא רצה שנגלה החל להסתיר את הבקבוקים בתוך ארונות מגירות מתחת למיטה ארגז מצעים.מיותר לציין שכשאני גיליתי את הבקבוקים אני כמעט יצאתי מדעתי .אני אישה מאוד נקייה בבית מאוד מטופח ולגלות שבני עושה דברים כאלה מזעזע אותי ברמות שאי אפשר לתאר. בעניין המזון שהוא צורך זהו דבר נוסף הוא אוכל ארוחת בוקר גדולה ואז מספר שעות לא מבוטל בהשפעת הכדור לא אוכל בערב הוא מקבל בולמוס אכילה שלא ניתן לשלוט בו הוא מתגנב למזווה וזולל כל מה שהוא רואה כשאנו עולים לחדרו אנו מוצאים כמויות של אריזות בתוך מגירות ארונו מאחורי ספרייה כולל פירות שהוא זורק אותם והם נרקבים אני ובעלי לא מצליחים להבין מה מוביל אותו להתנהג כך הוא גדל מאז ומעולם בבית נקי מסודר חמים ונעים אני תמיד דואגת שחדרו יהיה מזמין ונעים אך יש ימים שאני פשוט לא מוצאת כוחות לעלות ולהתמודד עם הבלגן אז כשאני כבר מגיעה לחדר שלו אני פשוט בחרדה טוטאלית. אנחנו גרים בשכירות והוא כל הזמן טוען שהוא שונא את הבית ואת החדר שלו ולכן הוא מזמין חברים אך מספיק לצעוד צעד אחד אלינו הביתה ולהבין שזהו קישקוש החדר שלו הוא חדר יפהפיה כל מי שעולה אליו טוען זאת ובכל זאת הוא מסרב לאחרונה להזמין חברים במיוחד חברים חדשים שלו.עד לפני שנה כל יום היו אצלו חברים ועכשיו הוא מתבודד עם המחשב כל היום יוצא מהבית לעיתים רחוקות וזה רק כשהוא נפגש עם חברים לא יוזם שום דבר לא משתף פעולה עם שום דבר.אני יודעת שמרוב שאני נסערת (אני שוב אחרי בוקר מסויט)יש קצת בלגן בתימצות הדברים אך אני ובעלי כבר לא יודעים מה לעשות איתו תמיד השקענו110 אחוזים בילדי והם תמיד מקור גאוותינו (שני אחים אחד בן 8 ואחת בת 6) ילדינו הקטנים הם כמו שני כוכבים זורחים ילדים מקסימים מטופחים להפליט כמו שהוא היה בעבר. העצוב הוא שאם נשאל אי מי ממורותי מדריכיו וחבריו כולם יהללו אותו ויתארו ילד מקסים וושובה לב הוא אפילו מוקד להערצת הבנות הוא ילד נעים למראה אך אנחנו לא יודעים להסביר למה הוא מתעקש להתנהג בצורה כל כך חריגה איתנו ההורים כל ניסיון שלנו להצבת גבולות לגיטימיים נתקל בחומה בצורה ובמלחה קשה מצידו אין הוא רואה את דאגתנו הוא חושב שאנו חפצים בדיכויו או ברעתו. אני אמא עצובה מאוד מדוכאת אני קשורה לילדיי בצורה העמוקה ביותר דואגת להם ויש בי צורך כפייתי ממש שהם יהיו מוצלחים ואנשים טובים ואין דבר שאני חוסכת מהם ולא מדובר בחפצים אני משקיעה בהם את כל כולי אני משחקת איתם מדי יום אני מכינה שיעורים עבודות משימות קוראת להם ומפנקת אותם על בסיס יומי אך המאבקים עם בני הבכור מתחילים להתיש אותי וליאש אותי. אודה לך מאוד אם תוכלי לעזור לי איך אני מתחילה לטפל בבני . בעבר פנינו לפסיכולוג כשהיה בן 8 אך הוא לא שיתף פעולה ולא התחבר למטפל ולאחר 10 מפגשים סיימנו . תודה מראש

שלום לוגי, התיאור שלך נוגע ללב ומכאיב, ולהערכתי המצב יילך ויסלים ללא עזרתו של איש מקצוע. בנך אכן נמצא במצוקה חריפה, והוא כועס וזועם על כך שנדחק ל'נישה' של הילד הבעייתי והמאכזב, בהשוואה לשני אחיו "הכוכבים הזורחים והמטופחים להפליא". צר לי מאד אף עלייך, ועל האכזבה התמידית שאת חשה, מול הצורך הכפייתי שלך בשלמות שלא פוגש מענה (בלשון המעטה). לטעמי, יש לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולדבוק בהמלצותיו. גם אם בנך יירתע תחילה, אני מאמינה שיקדם בברכה כל עזרה שתחלץ אותו מהמקום הקשה אליו נדחק. אם לא, אין לי ספק שגם הדרכת הורים אינטנסיבית תוכל להוביל לשינוי מערך הציפיות ודפוסי התקשורת בבית. בהצלחה ליאת

שלום, הנני אם לילד מקסים כבן 5. מיזה 2 לילות הוא מפספס פיפי. הוא קם בבוקר כולו רטוב. עושה רושם שלא מפריע לו במיוחד. למעט חיידק שיש לו בגרון ונטילת אניטביוטיקה - אין שינוי בחיי היום יום שלו. אני לא יודעת כיצד להגיב או להתנהג, אבל מצד שני אני מנסה להסביר לו שאם יש לו פיפי עליו לקום בלילה. עלי לציין שעד לפני 4 חודשים, לפני לכתי לישון היתי מרימה אותו לשירותים. אבל קרה פעם שנרדמתי ולא הרמתי אותו לשירותים ואז ראיתי שהוא קם יבש. וכך זה נמשך 4 חודשים ללא פיספוס אחד. האם זה אומר שהוא ברגרסיה? כיצד עלי לנהוג לנוכח המצב החדש? שאלה 2: בזמן האחרון, כל פעם שאני מנסה להציב לו גבולות או מכבה לו את הטלוזיה כי הגיע שעת ארוחת ערב - הוא מרביץ לי או בועט בי. למרות שהוא ילד קטן, אני מאוד כועטת שהוא עושה זאת ואני מסבירה לו שלא מרביצים לאף אחד. ואז אני שולחת אותו לחדר שלו להרגעות (הוא רואה זאת כעונש) ולא מקשיב לי וכל רגע יוצא מהחדר ואז הוא גורם לי לכעוס עליו יותר, דבר שאני מנסה כאימא לא להגיע איתו לכעסים. כאשר אני כועסת עליו הוא שואל אותי אם אני עדיין אוהבת אותו, המילים האלו חודרות לי עמוק ללב ומעציבות אותי שהוא חושב שאם אני כועסת אז זה סימן שאני לא אוהבת. למרות שאני מסבירה לו שגם כאשר כועסים לא מפסיקים לאהוב ושתמיד אימא אוהבת אותך. אודה לך אם תוכלי לתת לי עצה טובה לגבי 2 המקרים כיצד עלי לנהוג בברכה קרן.

שלום קרן, שני לילות של פיפי במיטה עדיין אינם 'רגרסיה', אלא תאונה שיכולה לקרות אצל ילדים בני חמש, בעיקר בתקופות רגישות של מתח או מצוקה. מסתבר שאווירה חסרת גבולות בבית בהחלט יכולה לעורר מתחים ואפילו חרדות, וכך מתלכדות, למעשה, שתי השאלות שלך לאחת. ילד שמכה את אמו ובועט בה, עלול לחשוב בטעות שהוא הדמות החזקה והדומיננטית בבית. מחשבה כזו יכולה לעורר אי שקט: אם אני החזק, מי בעצם שומר עלי? האם אפשר לסמוך על אמא שמרשה לי להכות אותה ולבעוט בה? האם אפשר לסמוך על אמא שמענישה אך אינה עומדת בהחלטותיה? לכן, אין להרשות לילד להכות את הוריו בשום מקרה, בשום גיל. בנוסף, אל תאיימי בסנקציות שאינך יכולה לאכוף. אם את חושבת שאינך יכולה לגרום לו להישאר בחדרו, סלקי את עצמך! זה נשמע מוזר, אך אם בנך יראה שבכל פעם שהוא מנסה לפגוע בך את נעלמת לחדרך (כן, את יכולה לסגור את הדלת!) ומפסיקה להיות נחמדה ונעימה, הוא יחשוב פעמיים לפני שירים עלייך יד או רגל. כאשר הוא שואל אם את אוהבת אותו, תוכלי לענות שכן, אך את כועסת עליו עכשיו, וייקח לך זמן עד שייעבור לך. אל תמהרי להתרצות, והישארי רצינית וכועסת כאשר התנהגותו פוגענית ואלימה. את גילויי האהבה המפורשים השאירי לזמנים בהם הוא מתנהג יפה, ואל תקשרי אותם לזמנים בהם את כועסת. אם אינך מצליחה לבד, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, וקצרי את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום רב ותודה על תשובתך. שאלה נוספת וקטנה לי אלייך. במקרים בהם היא מודיעה לי כל כמה דקות שעשתה משהו לא תקין, כגון: קללתי או נגעתי בפות וכו'. כיצד עלי להגיב. היא מצפה לתשובה האם עלי לומר לה "בסדר". האם להתעלם? האם לבקר קלות? הדברים פחות מגיעים ממני. הדבר הכמעט יחיד שאני עושה שמזין אותה הוא שאני מעירה לה קלות לאחר שהיא מספרת. איך עלי להרפות? תודה.

שלום אורית, ההגדרה של התנהגות 'תקינה' ו'בלתי תקינה', מוכתבת ע"י החברה והתרבות בה אנו גדלים, ולאור עולם הערכים עליו התחנכנו. ילד שגדל באווירה 'מהודקת' ומחמירה, עלול למצוא את עצמו דרוך וחרד, בעיקר אם מכון התקנים המשפחתי פועל ללא לאות, מבקר, מעיר ונוקט באמצעים. אני מציעה להרפות, ולאפשר לילדה להתנהל בחופשיות, לפחות ככל הנוגע לנגיעות שלה בגופה, ולאמירות שאינן 'פוליטיקלי קורקט'. מדובר בילדה קטנה, ומותר לה ללמוד על העולם ועל כללי ההתנהגות הנאותים בהדרגה ובאווירה חמה ומאפשרת. כשהיא אומרת לך "עשיתי כך וכך", נסי להתעלם או לומר לה "לבריאות". אל תעירי ואל תבקרי אותה (גם לא בהבעות פנייך), זאת בהנחה שהיא כבר יודעת מה דעתך בנושא. הדגישי שאת סומכת עליה ועל שיקול דעתה, ובטוחה שהיא ילדה נבונה ובוגרת. בברכת "להיות עם חופשי ב...אה...אה..ארצ..אה..נו" ליאת

שלום ליאת, אני יודע שזוהי ההודעה המאה כבר... אבל רציתי לספר לך על הבעייה בנוגע לאוכל: בתגובות קודמות כתבת לי שהחרדה עוברת תוך כמה זמן... עברו יותר משבועיים וחצי - החרדה לא עברה! אני עדיין מפחד להיחנק, מפחד ש''יברח'' לי גרגר אורז לקנה הנשימה... וזה לא עובר. אני עדיין מפחד לאכול עוף, וכו'... בבקשה תעזרי לי אני כבר מיואש. תודה, עמינדב

שלום עמינדב, סכנות ותאונות מאיימות על כולנו, ובכל זאת, מרביתנו נשארים בחיים עד שיבה. נדמה לי שהאירוע שעברת הותיר בך חותם, אך יותר מכך, עורר את מפלצת ה"פחד מאיבוד שליטה", שכנראה נמנמה שם עוד קודם. כאמור, תוכל להמשיך להיאבק בכוחות עצמך בפחד מחנק, תוך שאתה מזכיר לעצמך שהמכניזמים של הגוף מתוכננים כך שגופים מסוכנים נפלטים בעזרת שיעול או הקאה. הסיכוי שתחנק למוות נמוך מאד, וכולנו למדנו לחיות עם הסיכון הזה. אם אתה מרגיש שזה משתלט על החיים ופוגע בתפקוד היומיומי שלך, פנה לפסיכולוג התנהגותי וסלק את המפגע בעודו קטן. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בני בן השנה ו - 8 מהפנט את הסביבה במקסימותו, בהתפתחותו ובמזג הנעים והעליז שלו. הוא מדבר משפטים שלמים וברורים ומאוד תקשורתי, חייכן, חברותי, יודע לשחק יפה ומתעניין בהמון תחומים. מאוד קשור אלינו, ההורים, לאמא שלי ולאחותי. הוא הולך לגן כבר חודשיים, הסתגל אחרי שבועיים וניכר שנחמד לו שם. בזמן האחרון אני מבחינה בשינוי התנהגותי כלשהו שהולך ומקצין ואני רוצה לטפל בו בזמן, אם אפשר. מילד שלקח מוצץ רק לפני השינה או כשכאב לו משהו ואף סירב למוצץ במקרים אחרים, הפך לילד שלא עוזב את המוצץ 24 שעות, ואם אוכלים לדוגמא, מיד אחרי האוכל הוא שם לב שחסר לו משהו ומבקש. אם לא נותנים לו הוא לא מפסיק לבקש, מתחיל לנדנד, לקטר, וזה ממש מעסיק אותו עד שהוא מקבל את מבוקשו. בנוסף, עם או בלי קשר, כל דבר שלוקחים לו אפילו לשנייה - אם זה להוציא משהו מהיד לרגע כדי להכניס את היד לחולצה, לדוג', זוכה לבכי מרדני, הבכי מרגיז אותנו, אנחנו מגיבים בכעס, הוא מקצין את הבכי להיסטריה כאילו היה ילד שעובר התעללות חלילה, כל הפנים שלו דומעות ואנחנו מתוסכלים. אנחנו משתדלים ללוות כל פעולה בהסברים סבלניים ("אחרי שנצחצח שיניים ניקח חזרה את המוצץ, רק רגע חמוד, וכו'") לאט לאט עוד ועוד דברים גורמים לו להתנהג כך - אם אני שמה לידו על המיטה בקבוק עם דייסה והוא לא רוצה אותה (אנחנו אף פעם לא מכריחים לאכול ואף פעם לא היו לו בעיות אכילה), הוא יכול בבת אחת לכעוס, לבכות בהיסטריה, לבעוט וכו'. מה שמטריד אותנו שזה מאוד לא אופייני לו ולאופיו ואני חוששת שיהפוך לחלק אישיותי. מה עושים???

שלום רב, בנך הגיע לתקופה התפתחותית מרגשת וסוערת, המתאפיינת בתנודתיות רגשית גדולה, כשהפעוט והוריו מיטלטלים בין מאבקי "דווקא" זועמים כחלק ממלחמת עצמאות מוקדמת, התקפי צווחות ובכי בשל הקושי לווסת בצורה טובה רגשות אכזבה ותסכול, וגילויים לא צפויים של התנהגות 'תינוקית', כולל היצמדות להורה/למוצץ/לדובי/לחיתול, כל אימת שהפעוט מבין עד כמה הוא עדיין חסר אונים ונזקק. כל ה'חבילה' הזאת זכתה לכינוי המפוקפק "גיל שנתיים האיום", ואני ממליצה לך מאד לקרוא על כך עוד באינטרנט (יש המון מידע התפתחותי בכל אתרי ההורות). למרות שמדובר בתקופה מאתגרת ולא פשוטה כלל (בעיקר עבור הורים צעירים לילד ראשון), לא מדובר במשהו מדאיג, ובוודאי שלא בבעייה אישיותית של הילד. על ההורים לנסות להישאר רגועים ככל האפשר מול התקפי הזעם או הבכי, לגלות סלחנות כלפי הנסיגות התינוקיות, ולהתאזר ברוח טובה, סבלנות והומור. רצוי להימנע מזעם, ענישה, מאבק או לחילופין מנאומים והסברים 'חינוכיים'. נסו להישאר רגועים וענייניים, לנסות להרגיע ולווסת (הסחה!) את ההתקף, ולהתייחס אליו כאל שלב התפתחותי חיוני לצורך הגדרה עצמית ראשונית. הבשורה הטובה היא שזה עובר, וכולנו היינו שם... חזקי ואמצי ליאת

אני אמנם כבר אמא לילדים ואת מוגדרת פה כפסיכולוגית של הילד והמיתבגר, אבל מתבגר, זה לדעתי בלי מסגרת, ז"א שגם אנשים בעלי משפחות עדיין יכולים להיות מתבגרים לא ? לפחות כך אני מרגישה, כאילו עוד לא התבגרתי.הרבה דברים עדיין יושבים לי בתוך הבטן ואני מרגישה כמו גינה פורחת בגופי(זה מה שהסובבים אותי רואים) אך מה שאף אחד לא רואה הוא שכפות רגלי די שקועות בבוץ ולא מצליחות לזוז . בכל אופן הייתי מאוד רוצה לבקר אצל פסיכולוג(ית) ללבן דברים עם עצמי, לנסות להרגע, ללמוד להיות שלמה ומסופקת , יש היום כ"כ הרבה שיטות רבות ומגוונות, , יש קצר מועד, יש ארוך מועד, יש רוחני, כ"כ הרבה פסיכולגים, המון סוגים של טיפולים, טיפול אצל פסיכולוג כרוך בהמון כסף, איך אדע למצא את דרכי בסבך הזה? איך אדע לבחור בסוג הטיפול המתאים לי? בסוג המטפל? האם ע"י ניסוי וטעיה? אמרו לי לבדוק המלצות, אך הצלחה אצל אחד לא בהכרח תהיה הצלחה אצל האחר, הרי כולנו בני אדם שונים ומשונים, ולהתחיל לנסות ולעבור מאחד לאחר, כשכל פגישה עולה הון, ...... למי יש סכומים כאלו? איך בוחרים? איך מחליטים? האם יש לך עצה? תודה.

שלום דלית, למצוא מטפל זה לא פשוט, אך נדמה לי שזה פחות מאיים מכפי שאת מתארת. בתור פתיחה, וכדי להעריך הערכה ראשונית איזה טיפול מתאים לך, תוכלי להיעזר בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי - מדריך למשתמש". הנה - http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 לאחר מכן, תוכלי להיעזר בהמלצות, ולגבש רשימה של שלושה ארבעה מטפלים, עמם תוכלי לשוחח בטלפון, ולהתרשם התרשמות ראשונית. סביר שלאחר שיחת הטלפון הרשימה תתקצר מעט, ואז תוכלי לקבוע פגישה ראשונית עם אחד או שניים. זו אמנם הוצאה (לא הון!) אך בהתחשב בחשיבות הנושא עבורך, זה שווה. הישארי עם מי שמרגיש לך נעים, מחובר ו'נכון'. תחושות הבטן בדר"כ אינן מטעות. ולא לשכוח לוודא שהמטפל הוכשר כחוק. יש תעודות על הקיר או רישום בפנקס הפסיכולוגים. בהצלחה ליאת

שלום, שמעתי גניחות מהחדר של ביתי, והבנתי מכך שכנראה שהיא מקיימת סקס. ניסיתי לדבר איתה על אמצעי מניעה- קונדומים, חיסון לסרטן צוואר הרחם (גרדסיל) ואולי גם גלולות - אבל היא מסרבת לדבר איתי על כך. מה לעשות?

שלום רב, לא ציינת בת כמה בתך, אך הגיוני להניח שמתבגרת עם בן-זוג קבוע אכן - בסבירות גבוהה - מקיימת יחסי מין חלקיים או מלאים. כדי שבתך תתיר לך דריסת רגל בתחום זה בחייה, חשוב ליצור אווירה מאפשרת, קרובה ולא שיפוטית. אם את חוששת שאווירה כזו אינה אפשרית בשלב זה, גייסי למשימה קרובת משפחה או חברה מבוגרת שאת סומכת עליה, ואשר איתה יש סיכוי טוב יותר לפתיחות. בקשי מה'מתווכת' לעזור לך בריכוך האווירה, ואם לא - בהעברת המסרים החינוכיים החשובים. דרך אפשרית נוספת, אם כי לא מתאימה בכל מצב, זה להגיע דרך החבר, דווקא. אם את מכירה את הבחור והיחסים ביניכם ידידותיים, תוכלי לנסות גם את הערוץ הזה. בשמחות ליאת

שלום, יש לי 4 נכדים 2 מהת ו 2 מהבן. הנכד הבכור מהבת בן 4 ואחריו הנכדה בת 3 מהבן ועוד 2 נכדים מהבת והבן. בכל פעם שהנכד הבכור פוגש את הנכדה בת ה3 הוא נכנס לתוקפנות שמתבטאת בקללות לה ולהורים ולאחר מכן זה יכול להמשיך למכות ,דחיפות, איומים "אני אהרוג אותך" גם לילדה וגם להורים. הנכד מאוד כועס ורגזן לאורך כל המפגש גם שההורים שלו נמצאים וגם כשהוא נמצא ללא ההורים. אני לא מצליחה בשום דרך להרגיע אותו וכך גם ההורים. כאשר קצת רגוע הוא מנסה לחקות את הנכדה באוכל( רוצה לאכול בדיוק מה שהיא אוכלת) כל המפגש הופל להיות מאוד טעון. אשמח לקבל עצה

שלום יונית, כסבתא, תפקידך כמחנכת הנכדים מוגבל למדי, ובעיני טוב שכך. משימת הצבת הגבולות ואימון הילד בהתמודדות עם תסכול היא משימתם של ההורים. עם זאת, כדמות מרכזית ואהובה בחיי הילדים והנכדים, תוכלי לשמש מודל, ולהבהיר באופן נחרץ מה מותר ואסור אצלך בבית (למשל - "אצלי בבית לא מכים ולא חוטפים צעצועים"). כדאי לזכור שבנסיבות בהן מתאספים כל בני הדודים יחד, הם והוריהם, מצבי קונפליקט הופכים נפיצים יותר, וסף הרגישות יורד. כל מילה שלך עלולה להתפרש כביקורת, ולהגביר את המתיחות ואת ההתגוננות. כאשר תהיי בחברת בתך, רק שתיכן, תוכלי לשוחח עמה, ולהמליץ לה על פנייה להדרכת הורים. חזקי אותה על כך שהיא עושה כמיטב יכולתה, והזכירי לה שילד הגדל ללא גבולות נמצא בסיכון לפתח פחדים וקשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

שלום יונית, כסבתא, תפקידך כמחנכת הנכדים מוגבל למדי, ובעיני טוב שכך. משימת הצבת הגבולות ואימון הילד בהתמודדות עם תסכול היא משימתם של ההורים. עם זאת, כדמות מרכזית ואהובה בחיי הילדים והנכדים, תוכלי לשמש מודל, ולהבהיר באופן נחרץ מה מותר ואסור אצלך בבית (למשל - "אצלי בבית לא מכים ולא חוטפים צעצועים"). כדאי לזכור שבנסיבות בהן מתאספים כל בני הדודים יחד, הם והוריהם, מצבי קונפליקט הופכים נפיצים יותר, וסף הרגישות יורד. כל מילה שלך עלולה להתפרש כביקורת, ולהגביר את המתיחות ואת ההתגוננות. כאשר תהיי בחברת בתך, רק שתיכן, תוכלי לשוחח עמה, ולהמליץ לה על פנייה להדרכת הורים. חזקי אותה על כך שהיא עושה כמיטב יכולתה, והזכירי לה שילד הגדל ללא גבולות נמצא בסיכון לפתח פחדים וקשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 3 ו- 9 חודשים. בדרך-כלל הוא עצמאי, עד עכשיו הוא היה מסתובב בבית לבד, הולך לעשות פיפי-קקי לבד, לקחת שתייה לבד, משחק לבד וכו'. גם אם היינו בחוץ והיה צריך לעשות פיפי לדוגמא, היה הולך ועושה לבד. לפני כחודשיים הוא התחיל לדרוש שאלך איתו לכל מקום ולמעשה שאהיה דבוקה וצמודה אליו, שאלך איתו לשירותים, לקחת צעצוע ואפילו דורש שאשחק איתו בכל המשחקים. הוא לא מוכן ללכת לבד. אני אומרת לו שאין לו מה לדאוג, אני נמצאת פה בבית ולא אלך לשום מקום בלעדיו, הוא יכול ללכת לבד/לשחק לבד, אחר-כך לחזור, ואני אשאר פה לידו. אבל הוא בשום אופן לא מוכן. היה שלב שאמרתי לו, כשהלכנו לשחק בגן שעשועים, שאני לא מתכוונת להיות צמודה עליו ואם הוא מתכוון להיצמד אלי כל הזמן, כדאי לו כבר מעכשיו לוותר על הגן שעשועים. זה עבד. ניסיתי גם בבית, אבל זה לא עובד. מה לעשות? להגיד לו שאני לא מתכוונת ללכת איתו לשירותים, לדוגמא, ואז מה? ייצא לו קקי ופיפי בתחתונים? אציין שגם שאלתי את הגננת והיא אמרה שבגן הוא אינו נוהג כך ולא מבקש שיבואו איתו לכל מקום. אני מבינה שזה גיל של פחדים, אבל האמת שזה די מעיק. אשמח לעצתך. שבת שלום! 

שלום רב, הסיפור שלך מדגים היטב מצב בו היענות עניינית למצב זמני של פחד, 'התנפח' לממדים בלתי נסבלים של שיעבוד (שלך) ומתן שירותים מיותרים (פינוק!). אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי להבחין בחלקים הלא הגיוניים ("התחיל לדרוש ש..."), שאולי קצת קשה לך לראות בזמן אמת. גם ההורה הטוב והרגיש ביותר לא אמור להיצמד כך לילד שלו, אפילו במקרה של פחד גדול. אני מחזקת אותך בכיוון הפעולה בו התחלת בגן השעשועים, וממליצה לך לדבוק בו גם בבית. למה בעצם בבית זה לא עבד? מה קרה שם? למה היה לך קשה יותר בבית? תוכלי לשוב ולהסביר לילד שאינך מתכוונת ללוות אותו לשירותים, וכי את סומכת עליו שיוכל להסתדר בכוחות עצמו. אל תגידי לו "למה בגן אתה מצליח?" וכו', אלא רק "אני סומכת עליך". אם יברחו לו פיפי או קקי, עזרי לו להתנקות, ועשי זאת באופן קצר וענייני, ללא דיבור מיוחד. את מוזמנת לשתף יותר, לספר איך הולך, ומה הקשיים שלך בתהליך. אשמח להמשיך לשמוע ולעזור. ליאת

הי ליאת, בהמשך לתגובה שלך מלפני שבוע, אז ככה, התחלתי ליישם את מה שייעצת לי לגבי ההתנהגות בבית. בהתחלה זה היה קשה כי הוא התעקש שקשה לו וכו', אבל עשינו את זה בשלבים: אני אומרת לו שאני "מציצה" מהסלון ואז הוא מסכים ללכת לבד. כמובן שאני לא קמה לכבודו. הוא גם אמר לי איזה פעם או פעמיים בגאווה שהוא "הלך לבד לעשות פיפי/קקי/לקחת צעצוע וכדומה. נראה מה יהיה הלאה. כשהוא אצל אמי זה קצת יותר בעייתי: היא כמובן "קופצת" והולכת איתו מיד ולא משתפת איתי פעולה (כהרגלה בקודש),אבל אני יודעת שהוא עושה הפרדה. עובדה: אלי הוא לא פונה בכלל כשאנחנו אצלה. אז שהיא תקפוץ לדום בשבילו אם היא רוצה. שוב תודה ואשמח לעדכן אותך. שבוע טוב

בתי בת שלוש שנים, ולפני שלושה חודשים נולד אחיה הצעיר. לפני כשבועיים החלה למצמץ בעיניים בתדירויות משתנות. אנו לא מעירים לה על כך (הגננת אומרת שהיא מתלוננת על כאבי עיניים). בנוסף, היא מתעוררת בבכי היסטרי לפנות בוקר וקשה להרגיעה. במהלך היום היא מתנהגת מאד יפה כלפי אחיה הצעיר, ועמי היא קשה - לרוב, לא משתפת פעולה בפעולות יומיומיות. האם יש צורך לפנות לפסיכולוגית ילדים או לחכות שהתופעה תחלוף עם הרעפת חום ואהבה אליה?

שלום גלית, ראשית, כמו בכל מקרה של תלונה פיזיולוגית, אני ממליצה על פנייה לרופא (עיניים, במקרה שלכם) כדי לשלול בעיה רפואית. מצמוץ, לאחר שנשלל כל הסבר אחר, יכול לאותת על מצוקה ומתח אצל הילדה, והגיוני לקשור בין המתח ללידת אחיה החדש. לפני שפונים לפסיכולוג, אפשר בהחלט לנסות ולעזור לה בבית. מצד אחד, חשוב באמת לא לשכוח אותה ואת צרכיה, להעניק הרבה אהבה ותשומת לב. מצד שני, רצוי שלא לאפשר לה להשתמש בהתקפי זעם או בכי כדי לזכות באותה תשומת לב. אני ממליצה לעשות כל שאפשר כדי לגרום לה לחשוב ולהרגיש (!) שכדאי להיות גדולה ומשתפת פעולה, יותר מאשר מרדנית ובכיינית. נסי ליזום פעולות שיובילו אותה לחוויה של הצלחה ושיתופיות, ושבחי אותה בכל פה על כך. לעומת זאת, כאשר היא בוכה או מתנגדת, נסי לצמצם את המגע ביניכן, ולהפחית ככל האפשר "רווחים משניים" מהתנהגות כזו. גם הזמן עושה את שלו, וצריך לתת גם לו הזדמנות... בהצלחה ליאת

וממש ממש חשוב לי שתהיה מעולה מאיזור המרכז ודתיה! למי פונים?

שלום מילי, אם תקלידי בגוגל "פסיכולוגים דתיים", יוחזרו לך לא מעט תוצאות, בהם גם מכון ידוע, הנותן שירותים מהסוג שאת מבקשת בכל רחבי הארץ. בהצלחה ושבת שלום ליאת

בני האמצעי בן 15, סך הכל ילד טוב ותלמיד בינוני. מזה תקופה הוא חוזר הביתה לאחר מפגש עם חברים כשעל ידיו סימנים, לעיתים שריטות לעיתים סימנים כחולים. כל פעם שאני משוחחת איתו על כך הוא כועס וטוען שאינו יודע מה מקור הסימנים. בשיחה אתמול סיפר שלפעמים הם מנהלים "קרבי היאבקות" במעין סבב, כל חבר נותן "בוקס " בזרוע לחבר אחר וכך הם בודקים מי הכי חזק (רובם מתאמנים בחדר כושר), שאלתי היא- האם התופעה הזאת חריגה ואמורה להדאיג ,וכיצד אוכל להשפיע עליו לא להשתתף ב"משחקים" האלימים האלה עם חבריו. חשוב לי להוסיף שאני עם יד על הדופק כל הזמן ואני יודעת שמדובר בנערים טובים, אינם מעשנים, אינם שותים, אינם מבלים במועדונים ואני חוששת שזה אכן תוצאה של שיעמום.

שלום לילי, חייבת להודות שלא שמעתי עדיין על תופעה זו, ובעיני היא פסולה. נסי לבדוק עם אימהות נוספות, ולאמת את המידע. כל פעילות הכרוכה באקט אלים ופוגעני כלפי הגוף היא - לפחות בעיני - מדאיגה, ויש לעשות הכל כדי להפסיקה. שבת שלום ליאת

יש לי בת בת 17, הזקוקה לעזרה. בעיות אופיניות לגיל. אנו חברי קופ"ח מכבי. מחפשת המלצות מנסיון עם פסיכולוגית. תודה.

שלום רב, כתבי שוב (כמו שירה) והוסיפי את כתובת המייל שלך ואת אזור מגורייך. אולי יישלחו לך המלצות למייל. בהצלחה ליאת

שלום רב, אחותי בת ה16 בבעיה, לפני כחודש היא ניסתה לראשונה לשתות אלכוהול ולפי מה שהבנתי מחברותיה היא לקחה כמה לגימות (כ2 כוסיות קטנות)). לאחר שהיא שתתה היא נכנסה לפחדים וחרדות פן מישהו יגלה את זה בבית, מאז אותו יום ובמשך שבוע היא נכנסה למין בועה, לא תיפקדה, לא הגיבה לסובבים אותה, התכנסה בתוך עצה , לא זכרה שום דבר ממה שמדברים איתה, פחדה להכנס לבד לאמבטיה ובכלל להיות לבד, ממש בהלם מוחלט , ממש לא כמו שהיא מתנהגת ביום יום. אני חייבת לציין שהדבר שעלה לי ישר לראש זה שמישהו פגע בה אבל הבנתי ממנה שממש לא. זה ממש הפחיד אותנו כי ראו שהיא ממש "השתגעה" , היה לה מבט קפוא בעיניים, בלי שום רגש ,מבט חלול!! מאז במשך שבוע היא התנהגה ממש מוזר ואז זה חלף ונשכח והיא אפילו לא זכרה שהיא היתה במצב כזה ואנחנו לא הזכרנו כלום. אבל עכשיו זה שוב חזר ,אמנם היא יותר מדברת מהפעם הקודמת אבל עדיין מדברים איתה והיא במין בועה כזאת. היא ממש שוכבת שעות בחדר עם עיניים פקוחות ולא מגיבה לסוססים אותה. היא ממש לא אותה נערה שאנחנו מכירים, ממש מפחיד! למי פונים לעזרה??? לפסיכולוג? לפסיכיאטר? אני ממש מפחדת עליה!!

שלום לין, גם בעיני חשוב להגיע לאבחון בהקדם, וזה יכול להיות אצל פסיכיאטר או פסיכולוג קליני מומחה. בריאות ליאת

שלום רב, ביתי בת 6 ולפני כשבועיים התחילה להתנהג באופן הבא: 1.מדווחת לי על כל פרט קטן וחסר משמעות ונראה כי אינה יכולה לשלוט בכך וחייבת לספר לי,לדוגמא מספרת לי שעשתה פיפי עם דלת םתוחה ומיד משנה נושא באותו המשפט על מנת שלא אגיב 2.טוענת שהיא מקללת בלב ואינה יכולה לשלוט בזה. דיברתי איתה על כך שאיננו מקללים, אז היא עושה זאת בלב, מוודאת איתי שזה בסדר ומבטאת חוסר אונים בכך שאינה יכולה לעצור את זה. אני חשה כי זה ממש אובססיבי ואני ממש חוששת. אני , מצידי, אומרת לה שתעשה זאת בלב, שתחשוב אם הפרט שרוצה לספר לי חשוב וצריך לדווח עליו. מה עלי לעשות? אני חשדת באיזשהו קושי כפייתי. נא עצתך. אני מאוד חוששת. תודה!

שלום אורית, כמו כל התנהגות כפייתית, נראה שגם ההתנהגות של בתך קשורה לסוגיות של שליטה וחרדה מאובדן שליטה. בולט המתח בין הדחף, לבין האיסור (או החוויה שלה כאיסור) מול ההמלצה שלך "לעשות את הדברים בלב". אני ממליצה לנסות ולאפשר לילדה כה קטנה התנהלות יותר 'זורמת' ומשוחררת (גם אם תברח לה קללה פה ושם), ואווירה פחות מהודקת. זכרי שהתנהגות כפייתית אינה אלא דרך להפיג חרדה, ולהשיג אשליה של שליטה בתוך חוויה של עולם לא צפוי ומאיים. אם ידועים לך גורמי דחק בחייה של הילדה, פעלי להפחתתם. אם אינך מזהה מוקד מצוקה ברור, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים, לקבל הכוונה ולהרגע. בברכה ליאת

ליאת הנפלאה ואחרים, זקוקה להמלצה על מטפלת, רגישה ומבריקה, מתל אביב , רצוי מעל גיל 45, למפגשים טיפוליים. אני בשנות ה 30 לחיי. למייל [email protected]

שלום שירה, מקווה שיישלחו לך המלצות, ואולי תהיה מחר גם אחת ממני... בהצלחה ליאת