מדבר אל עצמי וזה.

אני בן 14, אני עושה רושם על אנשים שאני בחור די אינטליגנט. ילד עם ראש על הכתפיים. המון זמן הייתה לי סוג של חרדה חברתית, לאט לאט זה עבר לי מאז שהצטרפתי לתנועת נוער מסוימת. יש לי המון בעיות בקשר להבעת רגשות מול אנשים. זה נובע מכך שאני לפעמים ממש חסר ביטחון. ואני פוחד שיראו אותי במצב של חולשה, במצב שאני נמצא בו למטה. ואני ניסיתי להתגבר על זה, הכרתי אנשים שניסו במיוחד לעזור לי עם זה. להיפתח רגשית אל אנשים. העזרה שהם נתנו לי קידמה אותי בעניין, אבל לא מספיק. ולפעמים פשוט אין לי בן אדם אמיתי שאני מרגיש שאני יכול להגיד לו את כל מה שאני מרגיש. אז כשישבתי בחדר שלי ונזכרתי במשפט 'אם אין אני לי, מי לי?', התחלתי פשוט לדבר עם עצמי. בהתחלה סתם דמיינתי שאני נואם מול קהל בנושא של דת והישרדות המין האנושי, ואז פשוט התיישבתי על המיטה, והתחלתי לדבר עם עצמי. על מה שאני מרגיש, על איך לפתור את הבעיות שעומדות מולי. כמובן שאני הייתי מודע ב100% לזה שאני מדבר אל עצמי, מה שכמובן מראה שאני איני לוקה בנפשי. אך גם נזכרתי בשיטת הדיבור, שהגה מורו של זיגמונד פרויד, אני כמובן מדבר על יוזף ברויר. אני דיברתי עם עצמי, לא עם אדם אחר. האם עדיין יצרתי אינטגרציה בין המודע לתת-מודע שלי?

שלום לך, במקום להתפלפל סביב סוגיות תיאורטיות על מבני אישיות עלומים, אני מציעה לך למצוא לעצמך מטפל, מולו תוכל לרכך את חומות הריחוק וההתבדלות, להחזיר לעצמך בהדרגה (ובסביבה ידידותית) את האמון בבני אדם, ואת היכולת לחלוק עמם את רגשותיך. הדיבור עם עצמך משאיר את הדיון צר מאד, וסובל מעודף הסכמה... הלא כן? ליאת