אומץ

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

03/06/2013 | 17:58 | מאת: יעל

שלום,עד שהיה לי האומץ להתחיל טיפול...סובלת מחסך ריגשי,לא יודעת מהי אהבה של אמא ,וזה כואבבבבב.התברכתי בבעל וילדים מקסימים.רוצה לצמוח ולפרוח איתם.בטיפול אני כחודשיים,לא מרגישה מספיק משוחררת, לעיתים חסומה.(אשה מול גבר,מחסום של דת)מה אפשר לעשות כדי להשתחרר מעט?לא להיות נבוכה.תודה

לקריאה נוספת והעמקה
11/06/2013 | 11:09 | מאת: פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, אכן, הפניה לטיפול היא צעד לא פשוט, צעד שהוא בבחינת אקט, קרי מעשה שבעקבותיו הסובייקט אינו עוד מה שהיה, חלה טרנספורמציה שהיא בבחינת שינוי ממשי בחיים. ככל אקט, ובראש ובראושנה האקט האנליטי, זהו צעד שאכן כרוך באומץ, הכותרת שבחרת למכתבך. מה שמלמדת הפסיכואנליזה לגבי האקט, נושא שלאקאן הקדיש לו סמינר של שנה, הוא שאקט תמיד כרוך בחצייה של מועקה. זאת גם משום אותו שינוי ממשי בחיים שמחולל האקט. יותא מכך שאין אקט ללא מועקה. אחד האפקטים הקרובים למועקה היא המבוכה, שהיא (ולא האומץ) החא האפקט שאת מציינת במכתבך. בסמינר העשירי, המוקדש לנושא המועקה, לאקאן מציין את המבוכה כקשורה לחשיפה של משהו מן המיניות, הוצה את מחסום ההדחקה, בפרט עבור אישה. לכן לא מפתיע שאת מציינת את המבוכה שלך כקשורה להבדל המיני ("אישה מול גבר") ולחצייה של "מחסום"). באותו סמינר, מלמד לאקאן תוך קריאה של פרויד כי גילום ממוסך של המועקה בחיים האנושיים הוא העכבה (אינהיביציה), מה שמופיע במכתבך כ"לא משוחררת). העכבה כמו הסימפטום (הסבל עימו פונה הסובייקט באנליזה) מופיע כ"מחסום", בחייו של הסובייקט, משהו שעומד בדרכו. זה לא בכדי, אם כן, שפרויד שם מושגים אלה בסדרה, המצויינת בכותר ספרו :"עכבה, סימפטום ומועקה." אותו גרעין ממשי שנחווה כמועקה (או בגילום אחר שלה, מבוכה) שמגולם בעכבה ובסימפטום הוא זה שאליו מכוון כל אקט אנליטי ואליו מכוונת האנליזה כולה, וחשוב לא פחות, הוא זה שמתנה כל אקט, כולל אקטים מצידו של האנליזנד. כלומר, המועקה והבמבוכה לא רק שנוכחות באנליזה. נוכחותם, מצד האנליזנד ומצד האנליטיקאי, היא תנאי הכרחי לעבודה האנליטית, הכרוכה בחצייתם. עבודה אנליטית כרוכה לא בהכחדה של המועקה והמבוכה. עניינה הוא ליעשות בהן שימוש טוב. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית