פורום פסיכולוגיה קלינית

נפרדתי מבן זוג אבי 2 ילדיי לפני 15 שנים. טרם הפרידה הוא אובחן ע"י פסיכולוג קליני כמי שסובל מ"הפרעת אישיות נרקסיסטית קשה". אני עוברת יחד עם ילדיי 15 שנים של גיהנום. אני "מחתימה כרטיס" בבית משפט, חווה טרור משפטי. לא רק אני סובלת- כל אנשי במקצוע,, השופטים, הרשמים כולם. הוא מאיים על כולם (לא איומים פיזיים), מגיש כנגד כולם תלונות במשטרה, מבקש לפסול כל איש מקצוע, כולל את השופטים. הכל באיומים. אינו מכבד פסקי דין, מגיש אינספור בקשות ותביעות. השאלה שלי, האם ניתן , להגיש לאיש מקצוע כתיבה של הנרקסיסט (מול בית המשפט, מול גורמי המקצוע, מול הילדים) ועל בסיס זה לקבל אבחנה , האם עם אדם שכמותו ניתן לנהל הליך משפטי תקין , או שמתוך ההתנהלות שלו ניתן להגיד שהוא סובל מדברים שלא יאפשרו הליך תקין , ובהתאם להטיל מגבלות? פשוט הוא לעולם לא יסכים ללכת לאיבחון. בעבר בית המשפט קבע שיש לבצע איבחון משפחתי (לבקשתו) , והוא סרב לשתף פעולה מחשש בתיבדק המסוגלות ההורית שלו..

זמנים קשים לכולם עכשיו קצת קשה לי להכנס עכשיו אמא שלי שוב מאושפזת בבית החולים ביום שישי האחרון שוב נפלה הפעם לא בבית שלה אלה אצלי בבית ופתחה את הראש אין לכם מושג כמה דם יצא לה מהנפילה מיד הזמנו אמבולנס ובעלי נסע איתה לבית החולים וזהאחרי שביום ראשון כבר הייתי איתה בחדר מיון הקפוא למוות שם בגלל סיבוך וזיהום שלה בפה מהשיניים התותבות שלה וחיכיתי במיוחד לרופא פה ולסת כמה שעות שיטפל בה אחר כך כמובן חזרה אלי הביתה ואז קרה ביום שישי שנפלה ולא ברור מדוע ופתחה את הראש עדיין מאושפזת ועוברת בדיקות ואני בבית מאחר ובמוצאי שבת עד אתמול בבוקר ישבתי איתה לטפל בה ובגלאים האלה 90 פלוס כבר הרבה יותר קשה איתם חזרתי הביתה חולה עם שילשולים וחום עכשיו בעלי כל הזמן מחליף אותי לא יכולה להיות לידה צריכה גם לטפל בעצמי סוף סוף טוב שיש לה מטפלת גמישה שנמצאת איתה בשעות שאני בבית בנתיים אין תשובות מעודדות על מצבה הבריאותי עצוב וכואב שכך מזניחים אנשים בגיל הרביעי חטולית

יש לי רגישות לצלילים מסוימים, לא בעצמה גבוהה כמו: משיכה באף, טיפוף עם הרגליים או היד, שריקות, ציקצוק, לעיסות וכ"ו. הבנתי שקוראים לזה מיסופוניה ושמאבחן איש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. אני רוצה לעבור אבחון למיסופוניה. האם זה דורש התמחות מסוימת\ספציפית? האם לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר? זה משהו שמאבחן רק איש מקצוע פרטי או גם בקופ"ח?

משהו כמו שבוע אולי יותר כשניסיתי להכנס לכאן היה חסום עבורי, כתבו הודעה כזו שזה בגלל פרסום פוגעני או משהו שכתבתי..תמוהה כזה. חסימה לכל האתר "דוקטורס" אז כתבתי לאודי באתר שלו בשם שלי פה "מיכל" תודה אודי אם ראית ותיקנת. זה הרגיש כאילו זורקים אותי מפה בלי הסבר..למרות שידעתי שזה לא הגיוני. דילגתי על שתי פגישות שזה יצא שלושה שבועות שלא אראה את המטפלת(שבוע הבא ניפגש) בשל נסיעה לחופשה. היה כייף להתנתק מפה, מהכל...עם כל הכאב שקורה במדינה הייתי חייבת לעצמי ניתוק כזה. אני ממש מתלבטת לגבי הכיוון שלי עם המטפלת, האם כבר עכשיו פשוט להתחיל תהליך של פרידה, האם לחכות לפרידה שהיא תחליט לפרוש? האם ללכת איתה למקום החדש להתחיל להתרגל לחדר חדש ואז פרידה? האם לפתוח נושאים? לסגור נושאים? לא מובן לי וגם היא לא יודעת מתי בדיוק היא תפרוש.. היא נפרדת מאנשים עד שלא ישארו לה מטופלים, זה נותן הרגשה של "מחכה שתסיימי" למרות שברור לי שלא כך הדבר. לכן אמרתי שאני אהיה זו שמכבה את האור אחרונה..וגם המצב במדינה הרעש הזה שכל הזמן יוצרים פה, אנחנו לא יודעים שאפשר לחיות אחרת כבר. לא יןדעת מה אני רוצה לומר..פשוט רוצה לחיות בשקט, בנחת, וכן להשאר עוד קצת בטיפול..איתה לא רואה עצמי מטופלת של אחרת...האם אני כ"כ תלויה בה? לא בטוח. אני פשוט רגילה אליה ואוהבת אותה..

הי, כואב נורא בגוף ומתפשט, לא כיף. כבר כמה שנים כאלה. אמר הרופא, ואני מבינה, שיש מרכיב רגשי. באמת מבינה. איני יודעת כרגע, בתוך התקופה למצוא איים של רגיעה. נכחתי באותו אירוע של יקירי אחרי שעות ארוכות של עבודה קשה, בקושי נגעתי באוכל, סיימתי בבחילות ובקושי עמדתי על הרגליים. לא יכולתי להנות. נראה מה יהיה. משהו חסר. ועוד מעט שוב לעבודה. וזו עבודה קשה ממש. סוריקטה

הי חברות ואודי, מסתבר שהפעם אני חולה. חולי פיזי. תמיד מתלווה אליו קריסה נפשית. לקחתי חופש מחלה שזה דבר נדיר ביותר אצלי. היה מותר לי גם קודם, אבל לא העזתי. סוריקטה

חיילים נכנסו לכיבוש (נורא) אחד מהם הוא חייל ממשפחתי הקרובה, ונוסף הוא בן של אחד החברים הטובים ביותר. צרחה. סוריקטה

סוריק יקרה! כאבים בגלל מצב נפשי אי אפשר לראות, קשה להבין אותם לעיתים..זה פשוט מתעתע. מבינה כ"כ. גם אצלי זה קורה וקשה לשים את האצבע על הסיבה ממש. ולעבוד בחום הזה קשה ומסוייט. מקווה שיהיה לך חופש בספטמבר לפחות או עד התינוקי הבא ;) אני כבר עם הראש בעבודה...חיבוק נעים ומתאים עבורך שמרגיע את הכאב.

הי חברות ואודי היקרים והיקרות, לא באמת מצליחה לנוח. כבר שבוע עם קורונה, שזו לא מחלה קלה עבורי, אסיים באנחה ובקשת סליחה, סוריקטה

כל כך מבינה אותך זמנים לא יציבים משובשים לגמרי היה לי ארוע משפחתי השבוע ןלא הלכנו בגלל סיבות משפחתיות שרובן הן בגלל אמי שבקושי זזה או הולכת האמת גם בגלל שהקירבה המשפחתית אינם אינה כבעבר ישנה התרחקות גדולה. גם המרחק הפיזי ואין רכב להגיע ______________________ יקרה שאת מודה לך מאוד על כל מילותיך המחזקות ועל דרך הראיה שלך על הדברים אגב קירבה משפחתית מנסה לאמץ את הגישה הזו בכל מקרה חיזקת אותי בדבריך חיבוק אם מתאים חטולית

הי חטולית יקירתי, אולי הרגשת שכל האירוע הזה גדול עליך נפשית וזה מספיק בפני עצמו. גם זה בסדר. אפילו אם מרגישים החמצה - באותו רגע פשוט לא יכולת. מותר לכאוב ולא חייבים בכוח. אם יש משהו שמכווץ לפחות אותי הוא לעשות דברים כי מישהו אחר רוצה או דורש אותם עבורי או מצפה ממני או מחליטים שיודעים טוב ממני מה טוב לי. אז אולי אני סוג של מורדת לפעמים. איתך, סוריקטה

הי אנשים, התקופה תקופה אסונית. הזמינו אותי בסוף השבוע לחגוג אירוע משפחתי במקום מיוחד. יש בי קול שזועק שעכשיו לא מתאים. הכי לא מתאים. איך זה בכלל שהעולם ממשיך להיות סואן ופעיל במקביל. כאילו כלום. ועוד חגיגות. מחשבה שמאפיינת שורדי שואה וגם דור שני. בפועל - כן אלך, כי זו חגיגה עבור אחד האנשים היקרים ביותר בעולמי. ושוב לרגע לא אהיה סינדרלה. רק חצי. לא יודעת איזה מחיר אשלם אחר כך. רגשות מבולבלים. סוריקטה

המטפלת שלי תמיד אמרה שהיא כאן, אמרה גם כשנפרדנו, משפט שלה "הדלת שלי תמיד פתוחה" אז לא נכון!!!! אוףףףףף. היו לי כמה פרידות ממנה ידעתי שבעת צרה אוכל לפנות אליה וכך גם קרה! נפרדנו ולאחר תקופה אימי נפטרה, אני קבעתי פגישה והתחרפנתי..חטפתי היפומניה והיא הייתה איתי וליוותה וחזרתי לטיפול. זהו! המשוואה הזו תגמר. כי אם היא יותר לא תקבל מטופלים זה אומר שאין קליניקה, אין חדר! אין מקום למפגש ואין מקום לכלום. זה נשמע סופי...אף פעם לא היה נשמע כל כך סופי כמו עכשיו. זה כאילו היא "מתה" לא תהיה יותר קיימת בשבילי. ברור לי אודי שיש את העכשיו, שאנצור כל רגע, שאצטרך לשאת אותה בליבי ומשהו ממנה ישאר בי. ובכל זאת זה לא זה!! איך איך אפתח איתה מה מפריע לי? איך אשתף רגיל כשאדע שהיא יכולה כל רגע להודיע מהיום עוד x זמן נפרד...לא יודעת. ומה נמאס לה לטפל?? נהייתי מעמסה והיא שחוקה מהמקצוע? גם לה מגיע להיות בפנסיה ברור..אבל עצוב לי.

הי מיכל, המשפט 'אני תמיד כאן בשבילך אינו מדויק' בעיניי. אף פעם לא. למרות שמובן מה הכוונה. יש הורים שאומרים זאת לצאצאיהם וזה אכן נשמע מרגש ומפעים ומרחיב את הלב ולכאורה מפחית את החרדה, אבל לעולם אינו מדויק. ולא נכון, לדעתי, להיות תלוי בזה מידי. הייתי מנסחת - ככל שאוכל והמצב יאפשר. יש הורים מאד טובים שמזדקנים ומאבדים יכולת. הם מילאו את תפקידם החשוב והעיקרי בעבר. אתן שתי נשים נפרדות. והפעם יש לכך משמעות כואבת עוד יותר. והנפרדוּת - תמיד יש את הזולת ואפילו צרכיה הבסיסיים. כשהיא עסוקה בהם, היא עסוקה בעיקר בעצמה וטוב מאד שכך. משאלת ההתמזגות קיימת גם אצלי, מאידך מימוש שלה הוא הרסני עבורי. ברמת הרס החיים. נראה לי ששנים חלפו עד שהבנתי את העניין לעומק. עדיפה אמת, כואבת ככל שתהייה ולא אשליה. יכולה להתחבר לחוויה בפרידה שזרקו אותי או הפנו לי את הגב. גם, למשל, בתקופה כזו בה אני מסיימת פרק זמן של עבודה עם משפחה ותינוק. בסך הכל הם ממשיכים הלאה. ההיגיון יודע לדקלם. אבל אני, החלומות והרגשות מדברים הרבה. העיפו אותי, אני גרועה, לא צריך אותי, מגיע לי לשבת בין סורגים ולרעוב ולחטוף מכות ולהיבעט ולזרוק אותי לפח. מאד יכולה להזדהות עם ההרגשה שלך. היא גם עוזרת לי להתבונן ממעוף הלוויין. אני גם מהמטופלים האלה שלא מוכנים לסיים טיפול רשמית. זה מעביר אותי על דעתי. ואפילו ששנים נפגשנו ולא עשינו איזו עבודה רגשית עמוקה, הפגישה עצמה היא בערך המקום היחידי שלי לדבר ולשתף בחומרים לא נעימים פנימיים, וגם אחרים נעימים יותר. אני אדם מאד שותק. הכתיבה פה בפורום, אפילו המענה אליך כרגע מאד תורמים לי. לפחות הרגשתי כרגע. גם זה לא יהיה לעד. הסופיות אמיתית ומעצבנת לפעמים. לפעמים יש דברים שאנחנו כן כמהים שיחלפו כבר וקורה שהם מסתיימים. ואז יש ריקנות. דבר מוכר, גם אם נוראי לנו, חלף. אז רגע מה נעשה עם המקום הפנוי. חפרתי, סוריקטה

לא יודעת מה לכתוב לך..תודה על שאת כאן, משתפת.

אז כן זו עדיין הבת דודה שלי שיודעת הכל מכל וכל יותר טוב מכולם היא כבר מתאמנת במשך 4 שנים במכון פיזיומיינד ליד מגוריה אך כמ טוב עבורה והצפיות שלה ממני גבוהות כמו עד הכוכבים ... היא מנסה להראות כמה היא גמישה וקלת תנועה בכל התרגילים שהיא מבצעת האמת התרשמתי ממנה באמת לטובה אך.... מכאן ועד אלי שרק לא לפני הרבה זמן שהתחלתי לעשות פיזיאותרפיה כחודש ימים אין בכלל מה להשוות אני רק בתחילת הדרך עדיין מגושמת כבדה גם במשקל ולא מתכוונת אפילו להתחיל שום סוג של תחרות איתה ולא עם אחרת אין בכלל מה לדבר ובטח לא להשוות ! אני יודעת שאת.מסוגלת לזה אז בואי ונעשה ביחד תראי כמה "קל" חחחחחח עבור מי שמתאמנת 4 שנים רצוף ביומיום בטח קל נסיתי להסביר שאין לי את הניסיון שלה ..זה נקרא דברי אל הקירות הם שומעים ומבינים ... לא התנדבתי לשום פעילות כזו או אחרת איתה לא מתאים לי וזהו שתקבל את זה כמן שבה לה הלחץ המשוויץ שלה לא עשה עלי רושם וגם לא היה באמת משהו שמזמין לבוא לראות להתרשם מול כל האולפן הענק שלהם בהם כולם כבר מתאמנים כמה שנים והמשכתי בשלי באימונים שלי לחיזוק הרגלים לנסות לייצב את כפות הרגלים לכדי הליכה לא כואבת אך לוקח זמן אז מה שיקח זמן לאט אך יותר בטוח ולמה בכלל אני אמורה להיות חיית המחמדת שלה מול כל המתאמנים התיקים? לא מתאים לי לא נכון לי ולא הלכתי כבר בפעם ה3 שביקשה שאבוא אני אלך אך ורק בקצב הנכון שלי ובזמני הנכון להתחיל את יום האימון שלי ומתי אסיים אותו כך אומר המטפל שלי בפיזיותרפיה... אפילו במקום לקבל זמן מוקצב מראש מתי מתחילה ומתי מסיימת גם לא נקבע מראש אלה רק תוך כדי האימון אם יש אפשרות להאריך את הזמן קיבלתי אישור ואם לא אז מפסיקה אחרי הכל יש לו למאמן אחריות על כולם של שלא יפגעו בעיני בת דודתי לא מצא חן למה רק ככה ? המאמן הסביר שכך נהוג ולא עוברים על הכללים כאן במכון ! לא מצאתי חן בעיניה וחזרה למכון שלה חחחח ועד שהתחלתי להתקדם בעצמי ואני נהנית בשבועיים הקרובים המכון יהיה סגור גם המאמן זקוק לחופשה מה שנכון נכון בנתיים אבדוק מה אוכל לעשות תרגילים בבית למרות שאין לי כאלו מתקנים נראה כבר אייך אסתדר והיא טסה לה לשבועיים לבקר את בת הזקונים המקסימה שלה אי שם ומאמינה שגם שם תצבור חןןיןת וגם המון הערות שתחלק לכולן שם יהיה שמייייח טוב שבוע מבורך לכל באי הפורום ונשבשר בשורות טובות יודעת ששכחתי לרשום עוד דברים כעת לא זוכרת כן משהו על הדפק שלי במול אבל זה כבר מתחיל להיות ארוך אולי גם משעמעם כמוני אכתוב שוב בפעם אחרת עייפתי מכאבים אוהבת את כולם חטולית

קשה לסנן רעשי רקע ומבינה שאת נפגעת מהם. עם השנים למדתי לסנן רעשי רקע, כמוך גם לי תמיד הפריע מה שנאמר לי ואנשים מתנשאים וכו' תעשי מה שלך טוב!!! מה שאת מסוגלת. הלוואי שתצליחי פחות להפגע ולקחת ללב מה שאחרים אומרים לך. אני אומרת העיקר לזוז, מה שאני יכולה אני עושה ומה שלא חבל אבל זה מה יש!!! אני אוהבת לשחות אז שוחה..והעיקר לזוז, ללכת וכו. מה שניתן. עם כאבים תמידיים, כבר,שכחתי מה זה שלא כואב לי כלום בגוף :( אז אם היא משווה אותך אליה נסי לסנן! שלא יכנס ויחדור ללב..קל להגיד קשה לבצע יודעת..איתך.

הי חטולית, ממליצה להתבונן על שיפור והתקדמות ביחס לעצמך ונקודת הפתיחה שלך. ולא במיידי, אלא לאורך זמן. בגיל מבוגר, ובוודאי עם נכות התהליכים הללו איטיים. וגם אם אין הישג מרשים, או גם אם רק שמרת על הקיים והאטת את הדינמיקה שמייצרת כאבים נוספים או מוגברים - הנה עשית משהו. אבא שלי, למשל היה מאד חולה בשלל מחלות בעשרים שנותיו האחרונות. הוא היה נכה. כן נעזר כדי להאט את הקצב. ובמקום שיהיה משותק באיברים רבים תוך זמן קצר, בדיעבד, הטיפולים הקטינו את ההתקדמות של המחלה שהייתה גם הופכת מהר מאד לממאירות מתקדמת. מה שאת יכולה ומועיל, אם את יכולה , וכמה שאת יכולה - זה טוב. אנחנו מזדקנים ומרגישים את זה. ואם את מוצאת את רוחך צעירה עם הנכדה המיוחדת - זה, למשל, גם נפלא. סוריקטה

כל הכבוד לך על השמירה הבריאותית שלך מניבה תוצאות טובות הלוואי עלי נכון שהמצב נגרר מבאס הכי הרבה בגלל החטופים אני מבינה כמה קשה המצב הזה לא רק להבנת גם להכיל כולנו באותה ספינה רק שלא תטבע נקווה לבשורות טובות יותר בימים הקרובים רק שלא נהיה שוב במצב מלחמה שעדיין לא הסתיימה ורק לא שוב טילים גמני במצב די כמו שלך לא מוצאת כל כך הרבה מילים לנחם חטולית

הי חטולית, לא זוכרת אם כבר הגבתי קודם. אבל נראה לי שתגובתי למיכל תתאים גם כאן. השמירה אינה פשוטה וככל הנראה הופכת להיות מורכבת או מסובכת יותר עם השנים. החזיקי מעמד, והמון תודה, סוריקטה

זה שהיא מצמצמת ימי קבלה לא אומר שזה בגללך למה תמיד לחשוב שלילי כנראה שגם אצלה מצטצמים הימים קחי בקלות חטולית

חטולית יקרה, אם קראת גם את ההודעה השניה אז את מבינה שהיא מצמצמת כי היא רוצה להפסיק לטפל...אני לא חושבת שזה בגללי, וזה עצוב ממש. זה לא יקרה כרגע, אבל בהדרגה. ואני חשבתי שאוכל להעזר בה תמיד :(

היי, הייתי נסערת. דברתי עם המטפלת בפגישה, תראו היא אישה מבוגרת, כלומר היא בגיל פנסיה כך שביקשתי כנות על צמצום שעות העבודה שלה ותארתי לעצמי שבטח היא רוצה לצאת לפנסיה.. היא אמרה שכבר שנה היא לא מקבלת מטופלים חדשים, אז אמרתי שהיא מחכה שכלם יסיימו ;( לא הכחישה..כן, היא אמרה שהיא לא מאיצה אף אחד וכמה שיקח. הייתה ממש כנה. אמרה שברור שאם היא תחליט להפסיק מעצמה היא תתן מספיק זמן לפרידה כמובן. בנתיים היא מקבלת יומיים בשבוע, הטיפול עובר למקום אחר. אני רוצה טיפול לנצח איתה! ממש כזה בלי סיום. אבל ממש ממש מבינה אותה, היא אמרה שהייתה רוצה להיות מסוגלת למשל לטוס לחו"ל לאיזה חודש או משהו כזה, יאמר לזכותה שהחופשות שלה מקסימום שבועיים לא יותר, מעולם לא לקחה חופש ארוך. היא כזו מחוייבת..וכשבאתי אליה זה היה דרך קופ"ח היום זה פרטי. והיא מקבלת רק פרטי כך שלאט לאט לא תמשיך לטפל...חשבתי שהיא מאלה שירצו לטפל לנצח- לא באמת ;) אבל לא יודעת. אז לזה היא התכוונה במצמצמת..אוףף. קראתי את סיפרי יאלום, הבן אדם לא הפסיק לקבל מטופלים המון שנים..ככה דמיינתי אותי איתה ;) מצחיק. טוב, יקח זמן אולמ עד שאפרד ממנה בנתיים אבל זה עצוב לי ממש. ומצד שני משמח אותי שהיא רוצה להקדיש זמן לעצמה- מגיע לה!!! וגם יש לה נכדים והיא בטח רוצה להקדיש גם להם זמן...אני זו שבחרה מטפלת מבוגרת ממני מלכתחילה כי רציתי מישהיא מנוסה.אז מקווה שיקח זמן עד הסיום שלנו..רוצה להיות המטופלת האחרונה שלה שתסגור את האור, חחח. אני שמחה שדברה איתי ממש בכנות על כוונותיה, לפחות זה.

הי מיכל, אהבת האמת היא דבר נדיר, בעיניי. על הכאב, לעתים קיצוני אפילו, שבה. גם אני, או חלקים בי - כנראה מדויק יותר, כפי שהבנת, מתנגדים לפרידה 'רשמית'. ונפרדנו ולא נפרדנו - זה אולי את המצב. ובסוף תמיד נפרדים... נפרדוּת אותו שורש. יש לך מטפלת מתוקה סוריקטה

הי אודי, מה שרשמת, אתה ומיכל היקרים, מזכיר לי שהמטפל שלי אמר שהוא לא יהיה האחרון שיכבה פה, במדינה, את האור. והנה הוא באמת עבר עם משפחתו. אני עדיין בהלם שכתבתי את זה. ממנו מקבלת את הרושם שהמדינה הלכה, ונסחפת עם הייאוש ואולי המרירות. אתה משדר קצת שונה. כמו כן, הוא ומשפחתו גם כך כל השנים על הקו בין חו"ל לכאן. מקווה שיישאר אור. יישאר? השמש תישאר. ויחיו כאן בני אדם ככל הנראה. איך? שאלה. סוריקטה

הי חברות ואודי, בחודשיים האחרונים הקפדתי יותר על כללי התזונה הידועים והמומלצים בשילוב הפעילות שלי, ונראו תוצאות משופרות בבדיקות. אנחנו כבר בגיל שדורש הקפדה יתרה לשימור. אף שאני חלשה בהמון תחומים - בזה איכשהו מצליחה. בינתיים. כאדם בודד - אך זה נכון עבור כל אחד - מקווה שיהיו לכך גם יתרונות. הלוואי שתגיע כבר מעט נחת בגלובלי, אם כי מסתמן שכרגע אנחנו בשלב נגרר מאד. חסר איזה אסון טבע נוסף ואז יראו שוב איך אנחנו מאד לא מוכנים. הבלתי צפוי הפך לצפוי. סוריקטה

שמחה לשמוע שאת שומרת על עצמך...לי קשה לשמור ככה באדיקות. הגב שלי גמור..כואב רב נזמן. דיקור סיני, פיזיותרפיה ולשמור על כושר גופני זה מצויין אבל קשה לי עם זה, להקפיד כנ"ל תזונה וכו. כל הכבוד שאת שומרת ויש לך איזון.

הי מיכל, גם לי יש כאבים כרוניים. כמה שנים. פיזיותרפיה או פילאטיס, שיאצו, דיקור וכיו"ב החריפו את המצב. לכאב הזה לא מצאתי פתרונים. כואב ומאד כל הזמן. ויש דברים שכן הצלחתי. ואני פעילה למרות הכאבים. וחכי, רק חודשיים, נראה כמה אוכל עוד עם ההגבלות, משהו שנדרשים מאמצים מיוחדים עבורו עם הגיל. תודה :-) סוריקטה

תודה

מעניין..הם הולכים ונעלמים..וכך דמוקרטיה נעלמת. גם אני מרגישה בתוך כל זה נעלמת..לא יכולה להביע את דעותיי באמת. לא הצלחתי מקודם להכנס הייתה איזו תקלה פה אולי... מקווה שההודעה תראה ולא תעלם. בזמן האחרון מרגישה..הפסיכו' שלי מצמצמת ימי קבלה וכנראה צמצום במטופלים גם..בכל אופן אמרה שהיא "מצמצמת ימים". ולי זה נשמע מצמצמת "בהרחבת" המובן ..מטופלים? אותי??? אולי בכלל אצטרך להצטמצם מה זה אומר? היא תעבור מקום גם.. לא יודעת חושבת על המילה "צמצום"..היא אמרה שהיא מצמצמת ימים בהקשר לכך שביקשתי עוד יום ואמרה שמקבלת רק יומיים בשבוע פתאום...וגם ביקשה שנעבור מקום נחליף גם את היום.. מרגישה שהמדינה- השלטון מצמצם גם אותי..מצמצם את מה שמותר להגיד בקול..אוף לא באמת רק הרגשה כזו בראש שאסור להגיד מה חושבים... מקווה שאני מובנת. עצוב ממש..החטופים נשכחים ככה??? והם ממשיכים לפטר את כלםםם זה נקרא שאין איזונים ובלמים הם יעלמו...ואז מה? נהיה אחרונים לסגור את האור? מצמצמים....אוףףףף

הי ושבוע מתחיל, מוקדם כרגיל, מספר פעמים - אתמול ושלשום ניסיתי להיכנס לכאן והעליתי חרס בידי. הנה הצלחתי. ראשון ט באב. לשאלתך אודי - אכן יש קשר בין החרדות פרידות. יודעת זאת. מרגישה פרוצה ופגיעה במיוחד וחוששת ששוב אשען כביכול על דמות שאינה מיטיבה עימי, להרגשתי, אלא מכאיבה מאד. חודש של עבודה קשה מאד לפניי. והסיפורים בחדשות - מפוררים את הנפש. 'אתם לא לבד, אנחנו אתכם' מכריזים - אבל במקום כלשהו וגם בהיות עדים מזדהים ותומכים ומאד, החוויה בסדר גודל שלה על הבשר שעוד נותר, עם נותר, בודדה מאד. יום חורבן וכאילו גם יום רגיל. 'התרגלנו' זה נורא. סוריקטה

היי במיוחד נפלאה שאת גמני אוהבת את הארץ הקטנה שלנו כמו שהיא על כל מה שהיא מביאה זו הייחודיות שבארץ שלנו והיא שלנו תודה יקרה על כלממה שהעלית וכתבת חטולית

פרידות הן בלתי נמנעות גם הרקורד שלך יודע זאת נכון צודקת וכמה נפלא עבורכם שיצאתם לטיולים שונים זיכרון גם עבורך לימים אחרים את משקיעה את כך כולך בטיפול ומי שרק מרוויח זה התינוק בר המזל שאת נפלת בחלקו. הלוואי שתמצאי חלופה נהדרת בקרוב חיבוק אם מתאים חטולית

הי חטולית היקרה, משקיעה מאד מאד, ואז יום אחד קטנצ'יק הולך לגן והקשר הקרוב קרוב שלנו ממשיך לדרך אחרת. סוריקטה

היי מיכלי לא הלכתי לראות אף אחד ליאור שליין הוא לא בדיוק מה שאני חושבת אבל לא נורא ואת יודעת מה אני מסכימה עם מה שאת כותבת בהחלט מספיק לנו מה שאנחנו לא צרכים עוד תוספות מדל אחרים חיבוק עד אליך אם מתאים חטולית

תודה יקרה על ההבנה והחיבוק. מחבקת בחזרה :)

הי לכם, הגבתי לך מיכל מתיישהו על הודעתך לגבי ירידה מהארץ. אני אוהבת את מה שכתבתי שנובע מהבטן, מהלב ומהראש שלי.. לא קיבלתי תגובה וזה חסר לי ולכן החלטתי להעתיק ,להנכיח ולשלוח לכם.. למה יש לי צורך בתגובות להודעה הזו ? אין לי תשובה.. אולי יש בי רצון שעוד ועוד ועוד אנשים יראו את הטוב ובעזרת האנרגיה שמוזרמת לוורידים ולעורקים בעזרת ההסתכלות על הטוב והאופטימיות נוכל גם לשנות את הטעון שיפור.. אולי.. זו תקווה? אז מפה אני שולחת את מה שהעתקתי : אני מרגישה כל כך ,כל כך נטועה למקום הזה.. המדינה שלנו אולי מטורפת ? מופרעת? הגיעה למחוזות פסיכיים אבל.. אני כל כך אוהבת את הארץ הזו, את הנקודה הקטנטונת הזו שבקושי מצליחים לסמן על המפה... אוהבת את הריחות שמשתנים עם העונות המתחלפות. אוהבת את ריחות ההדרים באביב, אוהבת את שטיח עלי הדולב על המדרכה, אוהבת את ריח המצות לפני פסח, אוהבת את המכלול האנושי שקיים פה על המגזרים, מגדרים,דתות, צבעים שונים, החדש עם הישן, הייטק עם אברהם אבינו שהלך בבאר שבע, קופאית בסופר שרוטנת ברוסית לצד הגבעטרון ששירתם היא אינפוזיית חיים בשבילי עם ריח החציר, הדשא וחדר הילדים של הקיבוץ. יהודים עם טליתות ביום הכיפורים בתפילת כל נדרי ונעילה לצד נזירות ופעמוני כנסייה . אוהבת את הקירות הספוגים בדמעות וזיעה לצד גורדי השחקים.. אוהבת מאוד מאוד מאוד את המקום הזה שנולדתי בו ושאמא שלי עלתה אליו כילדה, נישקה את אפר הארץ כשירדה מהאונייה שאספה אותה מגיא צלמוות ,ילדה שעברה את מוראות השואה. שלכם, במבי

הי במבי, אמי שורדת שואה, ומהצד של אבא אנחנו דורות רבים בארץ. אישית, כמו שהבנת, אני מנסה לייצר פה נקודות טוב, איים של אור. בצמחיה ובבעלי חיים. יש כאן, כבכל מקום, אנשים עם קווי אופי או תפיסות שאני פחות מחבבת. הם חלק שעבורי נכון לשמור מהם מרחק. אבל תחושתי היא, שהאיזון השתבש עד למידה שכבר לא ניתן להתרחק מספיק, המעשים והדיבורים האיומים חודרים ודוחקים מאד. אשאר פה ולו רק משום שכאן אני מכירה ואיני יודעת להיות במקום אחר, שאגב, יש בו טרדות אחרות, חדשות ועוד פחות מוכרות. וגם תחושת זרות ואי שייכות קיצונית יותר. אז אשאר כאן, עם הפגמים הרבים, כמוני, וזהותי שלי על הטרגדיות שלה. סוריקטה

ימים של פרידות ועוד. כבר סיפרתי. 'שמרי על עצמך' מהדהד בראש ואני חושבת כיצד. אנחנו - תינוקי ואני - מבלים במקומות שונים מהרגיל שכנראה הפך לכבד מידי. אני שמה גבולות למי שמנסה לחטט בעניינים אישיים שלי. רציתי לכתוב משהו ושכחתי ויצאו לי המילים הללו. אז בינתיים, בוקר, תיכף יוצאת לעבודה. סוריקטה

בהחלט שמרי על עצמך! ראיתי את ליאור, מכירה גם את הסגנון שלו..אז מה אומרת? ראית? בכייף אדמיין את פינת החמד שלך,תודה. אוהבת גינות מאוד :) וגם יש כמה כאלה קרובות אליי...וגם בגן יש.

יש מישהי שיודעת שיש לי נפילות והרגשות לא טובות ויותר מידי מתעניינת בשלומי ומשלבת שאלות שנחוות בעיניי כחדירה לפרטיות. רק היא מתנהגת מולי ככה. ואני מרגישה שזו אינה דאגה לי, כי אם חרדות שלה שהיא מחפשת להרגיע. זה מציק לי מאד, ואני עדינה ולא מעיפה אותה לעזאזל למרות שהיא כאילו מבקשת את זה. היא כנראה מבינה שיש דחייה ומנסה ליצור מפגשים עם הילדים הקטנים שלה. היא רואה את עצמה כחברה או שותפה למרות שלא נוצרה בכלל מערכת יחסים עמוקה ובטח לא אמון. לא יודעת מה לעשות איתה. היא בחורה טובה, לפעמים, ובמקביל יש לה שליפות אימפולסיביות שאני בהלם מהן. לא הולך לי להתרחק מספיק. סוריקטה

כתבתי אתמול הודעה נוספת שכנראה לא נקלטה ורשמתי בה את האימה בה אני שרויה - המטפל אי שם, ואני פוחדת שלא אדע לשמור על עצמי (הנה זה בדיוק מה שנאמר בהודעות הנוספות) וגרוע יותר - שאהפוך להיות אישה משוגעת שלא מתפקדת. זו חרדה שלי שאצטרך למצוא דרך להרגיע אותה. סוריקטה

כל מה שקורה פה גם אותי מעציב, מעליב, מרתיח וכו' נכון שיש מיואשים, ברור שיהיו, למה לזלזל? גם לי יש אזרחות ישראלית בלבד! לפוליטיקה הוא לא ילך כמו רבים וטובים לא שאני אומרת שהוא כזה טוב חחח.. אז ברור שאין קונטרה לממשלה הזאת. לא מסכימה עם כל מה שהוא אומר ואני דווקא כן לנסות לגשר ולא חייב להיות ממש להפך..אבל צריך בשביל זה אנשים טובים. אבל בכל צחוק יש שמץ של אמת "אז אנחנו נישאר פה להקרין לשאר את הסוף" המצב לא טוב. כואב הלב לומר שנופלים לשווא... אופטימיות מליאור שליין?? הצחקת אותי. :) אני במיעוט יודע למה? כי אני אדם מאמין, לא חילונית ואני נמצאת בתוך ציבור דתי ימני שאיני שייכת לדעותיו ואיני יכולה לומר את דעותיי בחופשיות וחבל. אנחנו מתויגים כאילו כל מי שדתי הוא ימני או בעד הממשלה הזו וזה לא ככה. הקול שלי בציבור לא נשמע וזה מעולם לא היה הקיצוניות הזאת עד כדי כך..לכן זה מפחיד. אני מגדירה את עצמי ציונית ואוהבת עד עמקי נשמתי את הארץ הזאת..אז יאוש? לא יודעת. אבל רצון עז לשינוי בהחלט! ולראות את הסוף הטוב קצת קשה. רואה המון עוול! "כל דאלים גבר".ומקורבים ופשע. מפחיד .ואגואיזם במקום אנושיות...והגנה על פושעים. מה אגיד?שוב שואלת האם נחיה ברע בכל מחיר?על זה הימין הקיצוני בונה...שנשאר פה לא משנה מה או שפשוט נעזוב כי חושבים אחרת מהם..עצוב. אודי, אתה הישראלי היפה..ויש עוד כאלה הבעיה אלו שהולכים עם העדר וימשיכו להצביע בדיוק אותו הדבר לא משנה מה.

לא פלא שאין גננות/מורות טובות! המערכת חולה ממש. גם מי שהיא טובה ועובדת מצויין! לא יודעים להעריך, לא מדברת על מילה טובה כי את זה יש בשפע!! מדברת על תנאי עבודה! מה כבר ביקשתי? שלא לעבוד עם מישהיא שלא הסתדרנו וניסו לגשר והכל. למה שוב להחזיר לעבוד יחד??? למה? מעצבן שאין התחשבות. הרי חסרות לכם גננות. בכח רוצים שאלך? שאבקש פנסיה מוקדמת. ואולי בכלל בעלי צודק, פה האזרחים הם למען המדינה והמדינה לא למען האזרח!!!! אוף בכל מקום בירוקרטיה- אנשים איבדו את המשפחות והבתים והם רודפים לקבל מה שמגיע להם..תחבורה נוראית! רפואה- רופאים מעולים אבל לך תגיע אליהם רק אם אתה מליונר, חינוך מתדרדר משכורות נמוכות והביטחון נוראי. מלחמות כל הזמן ובעונש עם כל העולם בגלל מדיניות...למה למה למה??? אי אפשר לחיות פה בשקט??? ולמה למרר את חיינו? למה המדינה לא למען האזרח??? בחו"ל הכל נח וזמין וכן יש הרגשה שעושים למענך! לא צייתת לחוק אז יש עונש! פה זה בגדר המלצה החוק..מצפצפים על חוקים, מושחתים ועוד מגנים על מי שפשע. אוף אוף אוף. רוצה שלפחות במקום העבודה שלי יהיה לי נחת ורוגע!! למה לעבוד עם מי שבקשתי לפני שנתיים שלא! למה להחזיר אותנו יחד???? וכן אמרתי...האם יעזור? לא נראה לי. אני יכולה להגיד. בכח רוצים שאנשים יעזבו את המערכת...ואחר כך טוענים שאין מורים..פלא ממש! ולא אני לא רוצה לעזוב..לצערי מבינה את מי שכן רוצה. בחו"ל הבעיה שאנחנו תמיד נשאר יהודים או ישראלים שנואים בגלל מלחמות בארץ וחוסר רצון לפתור אותן! אוף אוף ושוב תסכול...ממש!!! וכן אוהבת את האנשים פה..האם הם יחוללו שינוי? קשה להאמין מי ילך לפוליטיקה? האנשים הטובים לא יגיעו לשם. אודי- תודה שאתה מזדהה עם הרצון להשאר פה ואני כבר מתלבטת האם בכל מחיר???

הי מיכל, מוזמנת בדמיון לסייר בגינה שהקמתי. הגינה, באופן משונה, מזמינה אליה אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה ויש בה משהו מרכך ושיתופי. (וכן, גם גניבות וונדליזם, אבל עניין של איזון). הייתי רוצה להאמין שעדיין, לדעתי, ניתן למצוא באזורים מסוימים איים של שפיות ולחבור אליהם. הפורום הזה, למשל :-) הולכת לראות דקות לפני שיוצאת לדרך מה ליאור שליין פרסם. סוריקטה

הקיץ הזה חם נורא והלחות עוד יותר קשה לא פלא שקשה לך לתפקד מבינה אותך לגמרי שוב פרידה מתינוק ואחר כך מה ? כבר יש משהו חדש במקום ?? התנהלות איטית היא חלק בלתי נפרד כעת בגלל מזג האוויר הנורא סוף יולי כבר כאן מה יהיה על אוגוסט ? אולי יפתיע ופתאום ירד מעט גשם לשטוף את החום הזה ?.. נקווה לימים קלים וטובים מהחום הזה חטולית

הי חטולית, יש לי הרבה הצעות עבודה, אך בינתיים לא בחרתי. סוף יולי ומרגישה כבר שהימים מתקצרים. עוד הרבה חום לפנינו, אבל כדרכי מורגשים שינויים עוד בקטנה והרבה לפני הזמן ואנשים על פי רוב לא מבינים. כך גם, למשל, בתהליכים במדינה. וראיתי מה אודי כתב, והולכת לראות את ליאור שליין, שבדרך כלל עוקבת אחריו ממילא. אני שרדנית, ובפרט שרדנית קיץ, אבל החום והלחות נהיים מאתגרים עוד יותר, והשנים גם מראות שעברו עלינו. וכפי שסיפרתי - הקמתי אצלנו, ככה לפני שהורסים את הכל, נווה מדבר קטן בגינה. תהיינה לי עוד כמה שנים, מניחה, להשתעשע עם צמחים ובעלי חיים קטנים. כל עוד אני כאן ומתפקדת. זו תקווה. תמיד אזכור שבמצבים הגרועים ביותר שלי, המטפל, שבחר לעזור לי - ראה אצלי הרבה תקווה. מבינה מה הוא ראה. אוויר ולדרך, איתך, סוריקטה

היי במביי נהדרת שאת כל הכבוד לך בהחלט משחרר רציתי גם לנסות אך אין לי מקום מתאים שמחה עבורך ואודי שיר משנות ה..80 אחד היפים ותמיד מתאים חטולית

הי אנשים, ביום חמישי, החל מאחת בלילה, הרגשתי איום ונורא. אף על פי כן ולמרות הכל הלכתי לעבודה בבוקר, ואחר כך עוד עניינים. לא יודעת איך הצלחתי. בשישי ושבת הייתי יחסית פחות פעילה וחזרתי לאכול (מה שפחות הצלחתי קודם). אבל עייפה מאד. הדאגה שלי היא שהעייפות הכבדה תישאר, כי קשה לתפקד ככה ועוד בתוך החום של שיא הקיץ. לפניי עוד פרידה מתינוקי. נורא קשה לי. סוף יולי הארוך. סוריקטה

הי כולם, וואי, ממש אין לי כוח ללכת לעבודה. אבל אגיע, כמובן. אולי טוב שלא סגרתי שום דבר חדש לשנה הבאה ואנסה שוב לנוח. קצת. או אעבוד חלקית. זו עבודה מאד מאד קשה ואני מתמידה בה לאורך שנים ברמה של משרה מלאה פלוס. והמטפל בחר לגור בחו"ל בזמן הקרוב, לא קל, אבל מבינה. בין השאר הוא הפך להיות נרדף פוליטי וביטלו לו משרות ועוד ועוד. אבל גם קיבל יופי של מכתבי תמיכה. תהיינה שיחות זום. גם משהו. אישה אנרגטית כמוני אומרת שהיא עייפה... סוריקטה

הי לכם אהובים, גם אני רוצה לצרוח צרחה ענקית שתזעזע את כל העולם. אהההההההההההההההההההההההההה שומעים? ועל מה הצרחה? א. זה משחרר ב. יש כל כך הרבה סיבות שאני יודעת ג. יש כנראה סיבות רבות שאינני יודעת ד. חוזרת ל א. זה משחרר גם אני על חוף הים ב 5:00 בבוקר צורחת אהההההההההההההההההה שלכם, במבי

הי במבי מתוקה, אני מדמיינת צרחה, אבל לא באמת מבצעת. היא נתקלת בקירות פנימיים וחוזרת כמו פינג פונג. גם בחלומות היא נבלמת. ואודי - בשעתו, וכנראה גם היום, אהבתי את הלהקה וגם את mad world. סוריקטה

היי, אני מחפשת מידע על מקום שבו המטפל מנסה לרצות ולמצוא חן בעיני המטופל. האם אתה יכול לעזור לי? והאם יכול להיות קשר להעברה נגדית? תודה

אני אדם מרצה. אז זהו שכבר לא! וזה קשה. ומה פתאום לרדת?? כי נמאס..וצריך שקט נפשי שאין פה. הכל מובן. וכן צריך גננות בחו"ל(לא אספר פה לאן)מהבחינה הזו לא כל כך בעיה ויש לו שם עבודה ומחכים לו שם בכייף...אז מה הבעיה? שלושה חיילים פה!!! להשאיר להם את הבית ככה? הם יסתדר...פחח הצעיר כשחוזר נושםםםם בית, אוכל, כביסה ועוד...ולהשאיר פה את אבא שעוזרת לו ואת הוריו שעוזר להם..נכון יש גם אחים... ולא לרדת לתמיד הוא אומר..לנסות שנה, שנתיים..לא יודעת. לא. גם לי קשה פה.פעם עוד יכולתי לומר קצת מה דעתי על המצב. היום מפחדת לדבר, פוליטיקה הופכת לויכוחי סרק. לא יורדים..מה פתאום?? הורינו נלחמו לחיות פה. עברו שואה הוריהם..כאילו מה??? הוצאתי קיטור. מה דעתכם? הנה מצטרפת לצרחה של סוריקטה..צרחהההההההה

וואוו מיכלי... נשמע.. נשמע..?? וואוו... מה אגיד לך? לא יודעת מה להגיד לך אבלכן אני יכולה לומר לך שאני מרגישה כל כך ,כל כך נטועה למקום הזה.. המדינה שלנו אולי מטורפת ? מופרעת? הגיעה למחוזות פסיכיים אבל.. אני כל כך אוהבת את הארץ הזו, את הנקודה הקטנטונת הזו שבקושי מצליחים לסמן על המפה... אוהבת את הריחות שמשתנים עם העונות המתחלפות. אוהבת את ריחות ההדרים באביב, אוהבת את שטיח עלי הדולב על המדרכה, אוהבת את ריח המצות לפני פסח, אוהבת את המכלול האנושי שקיים פה על המגזרים, מגדרים,דתות, צבעים שונים, החדש עם הישן, הייטק עם אברהם אבינו שהלך בבאר שבע, קופאית בסופר שרוטנת ברוסית לצד הגבעטרון ששירתם היא אינפוזיית חיים בשבילי עם ריח החציר, הדשא וחדר הילדים של הקיבוץ. יהודים עם טליתות ביום הכיפורים בתפילת כל נדרי ונעילה לצד נזירות ופעמוני כנסייה . אוהבת את הקירות הספוגים בדמעות וזיעה לצד גורדי השחקים.. אוהבת מאוד מאוד מאוד את המקום הזה שנולדתי בו ושאמא שלי עלתה אליו כילדה, נישקה את אפר הארץ כשירדה מהאונייה שאספה אותה מגיא צלמוות ,ילדה שעברה את מוראות השואה. וואוו מיכלי... איתך, במבי

היי סוריקטה יפה שלי את יכולה להכנס לכאן ולצרוח בכל הכוח אם זה יעזור צרחה כתובה לפחות אפשר לראות לקרא חטולית

הי חמדתי, אני לא באמת צורחת. רוב הזמן שותקת ומאד. בודדה ומאד. לפעמים יוצאות ממני זעקות שבר בלי פילטרים ורק בבית או מול החתולים. תודה יפה שלי, סוריקטה

... אז עכשיו היא יותר. הצרחה. אבל אין מי שיראה או ישמע. מניחה שאולי יעברו כאן בשבוע הבא. להתראות, סוריקטה

סוריקטה מתוקה, אני שומעת את הצרחה, אודי שומע את הצרחה, מיכלי שומעת את הצרחה, חטולית שומעת את הצרחה, גם את ,סוריקטה, שומעת את הצרחה, גם השחפים הלבנים שחגים מעלייך רואים אותך בכאבך, שומעים את זעקתך. גם גלי הים רואים אותך סוריקטה, רואים ילדה קטנה עזובה על חוף הים, מערסלים, ממיסים אבני כאב.. איתך, במבי

במבי צודקת.שומעים היטב. חיבוק כזה שמתאים ומחזק שרואה אותך!

הי חברות ואודי, ניסיתי לשלוח אתמול תגובה, לדעתי לא נקלטה במערכת והעמוד נתקע. כתבתי תודות לבמבי ולחטולית. המשכתי לרשום שכאבי הנפש היו עזים כל כך עד כדי ששכחתי מכאבי הגוף הכרוניים ומשך כמה ימי סופ"ש די התרחקתי מאנשים ומפגשים. רציתי לומר תודה על מי שראתה בעדינות, ראייה כזאת שלא גורמת לתחושה שמערטלים אותך, או מציצים לך. והכי תודה למי שמקבלת אותי כמו שאני, ולא מנסה לשנות אותי כך שיתאים למשאלותיה שלה. עוד יום, ואין לי חשק ללכת לעבודה, לא כל שכן בימים הלוהטים האלה. תרתי. עומס יתר לכולנו. סוריקטה

במבי היקרה, את, נו, את משוררת :-) לא סתם שאת כוכבת בסדנה. תודה, סוריקטה

אודי יקר אתה לגמרי צודק ממש לא מובן מאליו שהפורום עדיין פתוח מסכימה ומקווה שלעוד זמן ... גמבי נהדרת שאת המון תודות על כל מה שכתבת לי מעריכה מאוד אף פעם לא ראיתי את עצמי כמו שכתבת עלי שזו המראה שלי . . מאחלת לך תשובה על מה שהגשת כמו שאני מרגישה אותך הכתיבה שלך שתקבלי שזו עבודה מצויינת !! ואגב כתיבה עלו בי זכרונות נוסטלגיים על הזמנים שהבנים שלי היו עדיין קטנים וכל ערב הייתי מספרת להם סיפור שהייתי ממציאה על סבא זקן עם זקן ארוך ארוך ולבן שגם ביער קסום אי שם והבין גם את שפת החיות גם היה מטפל בהם בכל מי שנפצע לסבא היו גם 2 נכדים שעם הזמן למדו ממנו לטפל בחיות...וכו' . לבן הקטן שלי שהגיע אחרים כבר הייתי לוקחת אותו למיטה לפני השינה ושואלת אותו לאן אתה רוצה ללכת או לנסוע הפעם? עם איזה כלי תחבורה ? ומשם כיד הדמיון הייתי מספרת לו סיפור . הייתי די צעירה והסבלנות שלי עדיין במותני .. הבנים שלי עודדו אותי לכתוב כל מה שאני מספרת ובאמת כך עשיתי אך לצערי הרב פרצו לנו לבית וגנבו כל מה שיכלו כולל את המחברות שלי עם כל מה שכתובתי כך נגמר כל החלום שלי להוציא ספר סיפורים לילדים לפני השינה. תם החלום ונסתיים לפני שרק התחיל זה הסיפור שלי .מקווה שתשמרי היטב על כל מה שאת כותבת חטולית

הי חטולית, הסיפורים שהפלגת בהם על כנפי הדמיון ושסיפרת לילדייך לפני השינה כנראה חרוטים בנפשם ,כך שהסיפורים לא הלכו לאיבוד.. יחד עם זאת, אם מתחשק לך, את יכולה בתור תרגיל לא מחייב לשבת במקום שאת אוהבת ,לנשום מס' נשימות, ו'לחלום' בכייף.. אולי יצוצו להם סיפורים חדשים לילדים לפני השינה..? אולי ייצא סיפור אחד, לאחר זמן אולי סיפור נוסף.. וכך אולי תגשימי בסוף חלום? ישנו שיר שאני אוהבת 'לפעמים חלומות מתגשמים... אני כן מאמינה בחלומות שמתגשמים ,ואולי רק באופן חלקי.. אך כן מאמינה.. שלך, במבי

היי שלום לך כאמור בהחלט מבינה את הפחדים,שלך גם לי יש בן גרוש עם ילדה מהנשואים האלה אך עדיין לא מימש קשר חדש עם.. באמת מדאיג אך אני נוטה לתת עוד זמן די מספיק להכרות של הבחור החדש פשוט לתת לזמן לעשות את שלו תמיד אפשר לדבר עם הבת ולהעלות בפניה את כל הלבטים,שיש לך גם להזכיר לה מה היה קודם ולשמוע ממנה מה היא חושבת באמת על הקשר החדש כי הוא באמת די חדש 6 חודשים אינם כבר נשואים אל תפחדי לדבר אולי את באמת תצליחי גם לפקוח לביתך את העינים ? מותר להורים לחשוש לא בושה חטולית

איזה כייייף היית בים ראית צמחיה נהנית מהשהות שלך חוץ מהמסוק שעבר מקווה שלא קילקל לך את השבת רציתי כבר מזמן לכתוב לך ולא הספקתי צר לי על היצור שהלך לעולמו עצוב כשאת משקיעה בנתינה כזו ובמסירות כזו ואז. עבודה קשה נכון ילדים קטנים דורשים המון תשומת לב מה שלח יש בשפע באמת מקווה שלא מנצלים אותך לרעה . חטולית

מבינה שנבהלת ולא שמחה בכלל על ההיפו...? סליחה לא מצליחה לכתוב את זה כמו שצריך עדיין לא חושבת שבאמת אפשר לדמיין אותך כפי שאת לכל אחת יש דמיון משלה לתאר אותך אני רק מתייחסת לדמות הדומיננטית שלך כגננת ואת משמשת דוגמה נפלאה לדעתי כך אני רואה אותך כל הכבוד לך על ההשקעה שלך בילדים חטולית

תודה חטולית על ההודעה הזאת, עשית לי טוב על הלב :) הכוונה בהיפומניה שזה משהו שמוגדר כתחושה מעולה ומרץ רב וכייף..אצלי זה היה אחרת קוראים לזה "מעורב" כלומר גם תחושה של "כל יכולה" מרץ וכו יחד עם חרדה מאוד גדולה, דיכאון חזק עד כדי דחף לעשות לעצמך משהו....הסביבה לא מצליחה להבין אותך את רבה עם כלם ובעצמך לא מבינה מה קורה לך- זה ללא שליטה. זה קורה מעבר לעצמך..כאילו דחף חיצוני. קשה מאוד להסביר את התחושה הזאת. זה מצב נוראי שלא הייתי מאחלת לשונאים שלי להרגיש. ואחרי זה ירידה של דיכאון...זוועה בקיצור. תודה לאל שאני בסדר בלי תרופות לאיזון וחזרתי לעצמי. מבחינת העבודה עם ילדים, כייף ממש ותודה לך. קשה לדמיין מישהו בלי לראות אותו ממש ;) אותך אני מדמיינת כמאמא כזו שדואגת לכלםםם. עם לב פשוט ענקי. בריאות יקרה. שמרי על עצמך

הי ושבוע, ... אז לקחתי מונית לים אתמול בבוקר. לא מאד מוקדם כי רציתי לסדר כמה דברים לפני כן. אמרתי שלום לים. שבת, והשעות היו עדיין יחסית שקטות. אם כי לא כמו בשעה חמש לפנות בוקר, אניח. אמרתי שלום לים ולצמחיה המיוחדת מסביב ואחר כך הסתובבתי עוד, מסוק צבאי עבר בשמיים בשל אירועי מלחמה עצובים. חשבתי לי על מרחב, אבל מכירה שאם אקח ממנו ה'קרציות' ינסו באופן מניפולטיבי להשתמש בי, כי הזמן פנוי. בינתיים זה רק חשד, אבל בסבירות גבוהה זה אכן יורד למציאות. מחד העבודה הקשה היא מידי, מאידך היא גם אמתלא טובה לסרב לטובות או מפגשים שאנשים שאני לא בהכרח רוצה נוטים לבקש. העיסוק גם משאיר בשגרה, למרות שתמיד יש לי מה לעשות, גם אם זו אינה עבודה רשמית. שנעבור עוד יום, סוריקטה

ים, בוקר, שבת, שקט, סוג של חלום... מסוק צבאי בשמיים קורע מהחלום באלימות למציאות כואבת.. הרגשתי כאב בבטן כשהגעתי לשורה של המסוק.. הרגשתי שנקרעתי מהחלום שיצרת עבורך/עבורי (?) שלך, במבי

שלום, ביתי (בת 30) התגרשה לפני כשנה , בחצי שנה האחרונה היא הכירה בחור ונראה שהדברים הולכים לכיוון רציני , בשבועיים האחרונים הם עברו לגור יחד אצלו בבית. אנחנו רואים את הבחור פעם בשבוע כאשר הם מגיעים אלינו לארוחת ערב בשישי. הבחור עבר ילדות לא קלה, מגיל 12 לא נמצא בקשר עם הוריו, היה בבתי אומנה וברחובות עד שבגיל 17 אומץ על ידי משפחה. ניכר עליו שהוא בחור טוב, אך עם הרבה "עניינים" כשאנחנו נפגשים הוא לא מרבה לדבר רק אם אנחנו פונים אליו, הוא עצמאי ועובד בעבודה לא משהו. על פניו נראה שלבת שלי טוב איתו, אך אנחנו כהורים לא הכי שמחים מהבחירה , אנחנו מודעים למורכבות של הנושא המשפחתי שקיים ואף חוששים מכך שזה ישליך בעתיד על היציבות ועל הקשר הזוגי שלו ועל המשפחתיות שתהיה להם (במידה ויחליטו למסד את הקשר- נראה שהם בכיוון) כן חשוב לי לציין שהבחור הולך לטיפול אצל פסיכולוג. יש המון דברים שלא נראים לנו .(מאוד קשה לו לקום בבוקר, הוא חסר בטחון, לא מדבר עם ההורים שלו ) מכיוון שהוא מגיע רק פעם בשבוע לשעתיים אנחנו לא ממש מכירים אותו לעומק ולבת שלי יש קטע כזה שהיא דיי מיפה דברים לפעמים. מצד אחד אנחנו לא רוצים להוריד לה את הביטחון ולעלות בה ספקות-גם כך הערך העצמי שלה נמוך כשהיא הולכת אליו נראה שטוב לה ומצד שני אנחנו דיי מהססים מכיוון שעם בעלה לשעבר היא סיפרה שהכל בסדר וגם לא ראתה את האמת שהייתה מולה. מה גם שהיא נכנסה למערכת היחסים החדשים דיי מהר (היא גם בטיפול) בנוסף הבחור מעשן סיגריות בכמויות, גם ביתי מעשנת ומאז שהיא איתו נראה לנו שעלתה בצריכת הסיגריות. אם הייתה איזו נקודת אור שתפסיק לעשן עכשיו הסיכוי קלוש. לא נעים לי לרשום אני כאמא הייתי שמחה לבחירה אחרת במיוחד אחרי מה שחוותה. לא רוצה שזה ישתמע שאני מבקרת את הבחור, ממש לא!! אני רושמת כאמא מודאגת לאחר שהבת חוותה גירושין לא קלים מה אני אמורה לעשות?

מעתיקה את תשובתי מלמטה - הי אודי היקר, נראה שהבנתי היטב את רופא הכאב. ועם זאת, הייתה לי תחושה (שעשויה להיות שגויה, אבל גם לא) שהיה עוד משהו מעבר. שדבריו אינם מדויקים עד הסוף. הצ'אט דיבר על רעב רקמתי. כלומר, חסרים תזונתיים שפחות מאפשרים שיקום לשרירים ו/או לעצמות. הוא הגדיר זאת כמשהו שהוא מאד ביולוגי, ואף קריטי בגיל המעבר לנשים ואחריו. ניסיתי כל מני כיוונים שחשבתי עליהם, וגם הם לא סייעו. די מייאש לחיות שנים בכאבים באמת קשים ומפושטים עד כדי כך שלא ידעתי בכלל מה המקור הנקודתי של הכאב והוא היה מאד לא מאותר. בדומה לכאבים הנפשיים שהגעתי איתם לטיפול. הכאבים מטרידים, העבודה בעומס יתר לא מקלה. אליהם מצטרפים כאבי הנפש, שתמיד יהיו, ותמיד תהיינה שקיעות מאד עמוקות. אבל לפחות גלים. ביצעתי שינויים תזונתיים בחודש האחרון, מה הניע אותי לכך - אולי הקטע שפתאום אנשים תופסים את עצמם כפחות שומרים עליהם בתקופה האחרונה, אולי איכשהו ניסיתי להצטרף, אבל לא בקטע של דיאטת ירידה במשקל כמו רובם, אלא בדיאטה מותאמת יותר. שורה תחתונה - תזונה. בנוסף, אני מסתירה. איני מתלוננת או מתנועעת בקושי, אלא להיפך. עושה קונצים של גמישויות וכוח והם מצליחים לבלף ועוד יותר לחזק את ההעוורה של הסביבה. אתמול שאלתי את עצמי איך אני נראית. עניתי לעצמי. שאני מסתירה את החלקים היפים. תודה, על ההכוונה להמשך כיווני המחשבה. הנה העתקתי את הודעתי למעלה, עם מעט שינויים. תהנה בים בשעות השקטות - איזה כיף. סוריקטה

נראה שכשכתבתי לבמבי וגם כשהתחלנו לכתוב על הרצון שתכירו אותי ונכיר אחת את השניה פתאום הבהיל אותי..וחשבתי שאולי רק אולי הסיבה שהפסקתי לכתוב זה לא כי דעך באופן טבעי אלא החשיפה הרבה מידיי שלי פה..כבר יודעים עליי המון. אם תאספו כל מה שנכתב פה על ידי תוכלו ליצור את דמותי. והבהלה של ההיפומניה וזה משהו שהמטפלת בכלל לא העלתה על דעתה שאי פעם יקרה לי.... בדרך כלל פורמים זה שאלה/תשובה לא התפלספות והמשכיות..ופה היה מקום לזה, להמשכיות, להכרות יותר מעמיקה, למשהו אחר ולשיח בנינו שאודי מאפשר. אודי, אתה יכול לכתוב על זה ספר ;) על התופעה הזו, שלנו. מחשבות..תהיות. מה אני רוצה בעצם? הכרה בקיומי? בלהראות? בלהיות? להיות שייכת, ראויה..זאת כרגע התחושה..האם אני שייכת לפה בכלל?

את יודעת? זה נשמע מעניין.. דווקא נראה היה לי שאני הכי משתפת ואתם יודעים עלי יחסית הכי הרבה פה. מה שלמעשה אי יודעת עלייך זה שאת גננת ,נשואה, יש לך שלושה בנים ושאת דתית (?) אם את לוקחת את הנקודות שציינתי לדעתי את יכולה למצוא מאות אלפים של משפחות שעונות על הקריטריונים הללו... אהה.. אם אני זוכרת נכון, אמא שלך נפטרה יומיים לפני/אחרי בן זוגי.. לדעתי אתם יודעים עלי הרבה יותר פרטים מזהים.. מוזר.. אולי אנחנו מדברות על חוויה סובייקטיבית שמשותפת לנו ? אולי למשתתפות נוספות בפורום ? מעניין... שלך, במבי