הפרעת אישיות נרקסיסטית - כן ולא

שלום. אני בן 21 ומאובחן כבעל מאניה דיפרסיה ובנוסף כבעלים ה"גאה" של התואר הפרעת אישיות נרקסיסטית. אני פונה לפורום בעניין תהיות שלי לגבי הפרעת האישיות. אנסה לתאר את עצמי בעניין זה ואני מתנצל מראש אם התיאור יהיה מסורבל וארוך - תוצאה של ניסיון מורכב לתיאור עצמי בכתב. מאז שאני מכיר את עצמי, מגיל צעיר של יסודי הייתי מודע לתחושת תלות עצומה שלי בסביבה והקשר שלה להערכה העצמית שלי. מגיל צעיר חוויתי את עצמי בשני מישורים בלבד - או כמוביל ומוערך ע"י הכלל, שנתפס לכאורה כבעל תכונות אופי חיוביות בעייני של חוש הומור, אינטילגנציה, כריזמטיות ורגישות או כנעדר תכונות אלה, נעדר הערכה אפילו רק של חלק מהסביבה ובעל הערכה עצמית אפסית ותיעוב עצמי. מאז ומתמיד אני מרגיש כנע בין קצוות של "בעל ערך ויחודיות" או "חסר ערך ויחודיות". קצוות אלו מקושרות באופן ישיר ובהתאמה לתחושה טובה ואף מרוממת מאוד [שאותה אני מייחס למאניה דיפרסיה גם] ולחלופין דכאוניות עמוקה, ייאוש ואף אובדנות בשנים מאוחרות יותר. במשך שנים תיארתי את תחושותיי לפסיכולוגים ורק בגיל 18 בעת אשפוז יום במחלקה פסיכיאטרית עקב דכאון מממושך וחוסר תפקוד ויציאה מהבית אובחנתי בנוסף לביפולריות כבעל הפרעת אישיות נרקסיסטית. לאחר שאובחנתי כך ונעלבתי מאוד מהתואר השלילי בדקתי את המאפיינים של ההפרעה באינטרנט ומצאתי בהם הרבה מהמשותף לתחושות שלי את עצמי לצד מאפיינים שחשתי [אולי מתוך חוסר מודעות או משום שהם מאפיינים נוראיים מבחינתי שקשה לי לקבל על עצמי] כי לא בדיוק קיימים באופן בולט אצלי - תחושה נרקסיסטית אמיתית של הערצה עצמית אל מול גימוד אחרים, חוסר רגישות, ניצול. לאחרונה קראתי תיאור על נרקסיזם בכך שהוא מאופיין בהערכה עצמית מאוד גבוהה של הלוקה בה וחשתי שאני רחוק מתיאור זה, שכן ההערכה העצמית שלי קשורה באופן הדוק להערכת אחרים. בעצם הערכת אחרים היא המשקפת את התחושה הפנימית שיש לי על עצמי - במיד ואני מוערך ובעל מקום חשוב בסביבה חברתית אני חש שיש לי משמעות, יחודיות, ערך ובמידה ואין רק סימנים להערכה חיובית, התלהבות [כל אלה סימנים חיצוניים שאני מזהה או לא] אני מיד נתפס לתחושה שאני חסר עךר בעיני אחרים, לא מעניין, מציק ועם המשך התחושה זה עובר לתחושת דחייה עצמית, שנאה עצמית, יאוש ויחד עם זה דכאוניות עמוקה ותחושת חוסר ערך. התלות הזו באחרים, לטוב או לרע, מטמיעה בי תחושה של מנייה בבורסה שערכה נמדד ע"פ מדדים של ערך בהתאם לביקוש. במשך שנים אני מנסה להתמודד עם המחשבות הקיצוניות שתופסות אצלי מקום מרכזי בפיענוח המציאות. ניסיון להגיע להסתכלות ביניים על המציאות, מציאת שטח אפור בין תחושת "הכי טוב וראוי להערכה" או "תחת צל אחרים, חסר יחודיות, חסר הערכה עצמית". לתחושתי, אולי מתוך מסקנה פסימית של תקופה לא יציבה לאחרונה [לא מבחינה תרופתית אלא ריגשית] אני חש כי התקופות הטובות והיציבות אצלי הן תוצר בלעדי של תמיכת הסביבה והערכה יותר יציבה שמאפשרת לי לחוש טוב עם עצמי, למצוא יחודיות ולראות את המציאות כיותר מורכבת - אנשים כבעלי יחודיות וערך עצמי ולא בצורת 1 ו-0 בהתאם להערכת החברה. [אני מקווה שאני לרוב מובן, אני משתדל להיות פרטני ככל שניתן ולהסביר את עצמי ולכן התיאור הארוך]. לדוגמא: אחרי תקופה ארוכה של כחצי שנה בערך של דכאון אובדני ושהייה בבית בתקופת התיכון, תקופה שהייתה באה וחוזרת שוב ושוב התאשפזתי בגיל 17 במחלקה בצפת לאשפוז יום, לאחר הכרות עם הפסיכיאטר המנהל והבנה שיש צורך במסגרת יומיומית חלופית לשהייה ממושכת במיטה והתבודדות. לאחר תקופה שאני מגדיר כתקופת הסתגלות למקום פיתחתי לאט לאט בטחון עצמי כתוצאה מפידבקים חיוביים [תהליך קבוע ביציאה מדכאון ומצב של ערך עצמי נמוך אל הרגשה טובה] ועם הזמן פיתחתי תחושה מאוד טובה במחלקה, הערכה יציבה ובטחון שחזר אליי. כל אלה מבחינתי בהקשר לכך שהסביבה המקבלת והמצומצת אפשרה לי לפרוח ולבטא מאפיינים של בטחון, כריזמה, חוש הומור ואינטיליגנציה שעזרו לי למצוא חן בעיני הסביבה ובכך למצוא חן בעיני עצמי. שני אשפוזים עוקבים כאלה היו לי כשלאחר כל אחד מהם, בעת השחרור עברתי לחיים בחוץ בתקווה שהמצב יציב יותר עכשיו ולאחר כל תקופת שחרור תוך זמן של חצי שנה בערך חזרתי למצב דכאוני ושפל כמו שהיה לפני האשפוז. אני מקשר זאת ועשיתי גם כך אז למחסור בפידבקים חיוביים שקיבלתי במחלקה, להעדר מאפייני החממה החברתית שהיו לי במחלקה. מצב זה לרוב היה מאופיין בכך שפשוט לא קיבלתי הערכה שהספיקה לי ולאו דווקא בכך שנדחיתי או סבלתי מפידבקים שליליים. הרעיון הוא שמספיק שלא אקבל תגובה של חיוך, צחוק מבדיחה שסיפרתי, סממנים של הערכה או גילוי עניין בי ואני מיד חש כלא מוערך, לא מעניין, לא חשוב ובאופן כללי חסר ערך. מסיבה זו לפני הסכמתי לאשפוז יום נוסף לאחר תקופת דכאון חוזרת התנגדתי לאשפוז חוזר מתוך מחשבה שהאשפוז יאפשר לי עם הזמן להרגיש אחרת אך זה יהיה רק בגלל "הטענה חברתית" שאקבל שם להערכתי העצמית ולא מתוך שינוי אמיתי שלי. הטענה כזו בפידבק שתלויה תמיד בהמשך הטענה ומשולה לתיאור שלי כבריכת מים מגומי עם חור בתחתית שזקוק להמשך זרימת מים אליה על מנת לא להתרוקן שוב ושוב [זרימת המים כמשל לזרימת הערכת אחרים - הערכה שצריכה להיות נראית מבחינתי]. לאחר תיאור מפרך זה, בניסיון אולי כושל לתאר במעט [ואולי בצורה יבשה ו"מחקרית" את עצמי] אומר שאני מתאר מאפיינים אלה שלי כדי לנסות ליצור תמונה כמה שיותר ברורה על עצמי, על מנת לקבל בתקווה איזושהי תגובה רצינית לתחושתי הפסימית בעניין הטיפול במצב זה. כאמור אני חש מגיל צעיר את המאפיינים האלה שמכתיבים לי אושר או ייאוש עמוק, חש שאני תלוי לחלוטין בסביבה כדי לפרש את עצמי ובכל רגע בהתאם לכל תגובה שונה מקבל תפיסה אחרת על עצמי - בסביבה התופסת אותי לפי תחושתי כבעל מאפיינים חיוביים של אדם מעניין, חכם, בעל חוש הומור, בגרות ורגישות אני חש טוב וכבעל יחודיות משלי ובסביבה שבה אני לא חש שאני נתפס ככזה אני מיד מרגיש עלוב, בזוי, חסר ערך ואפילו שנוא ובלתי נסבל. אם אדם משדר לי שהוא לא מעריך אותי, אולי חושב שאני מעצבן אני מיד תופס את התחושה שאני חש שיש לו כלפיי ובלי שליטה מרגיש שאני כזה - בעל מאפיינים שליליים ודוחים. אני די חסרת תקווה לאפשרות לשנות מצב זה. אמנם אני לראשונה כשנתיים חווה יציבות ותפקוד גבוה [גר במסגרת שיקומית בירושלים - קהילה טיפולית] בשלב של דירה עצמאית, מחזיק בשתי עבודות שגרתיות כבר זמן ממושך, לומד להשלמת בגרויות וכו' אך חווה חוסר תקווה ויכולת להמשיך עם המאפיינים שתיארתי ששואבים ממני כוחות ומייצרים בי יאוש ותחושת שנאה עצמית יחד עם אובדנות לעיתים. החיוביות היחידה שאני מוצא בתהליך הטיפול שלי לאורך שנתיים אלו הוא מציאת היציבות והיכולת לחוות תקופות קשות יותר ורגישות יותר לסביבה, בהם אני בעל הערכה נמוכה יותר של עצמי ובעל צורך מוגבר בהערכת הסביבה לצד אפשרות שבפעם הראשונה אני לא שוקע לתהומות של חוסר תפקוד ודכאון משתק אלא מסוגל להמשיך לתפקד. אך המשך התפקוד הזה כמו שאני תופס אותו [ובכך דוחה טיעונים של הגורמים הקרובים המטפלים - משפחה וצוות מטפל] אינו מעיד על התקדמות בטיפול אלא להבנה שלי את ערך נטילת ליתיום וחשיבותו למניעת חוסר יציבות ובעיקר התרסקות אצלי [ללא ליתיום וטיפול תרופתי לרוב נטיתי לצד הדכאון בתגובה לתחושתי בחברה ומקרים מעטים של מאניה היו בעקבות טיפול בנוגדי דכאון ללא מייצב או בשימוש במריחואנה]. כאמור, אני חש שלא נעשתה התקדמות טיפולית כלשהי אלא שהגורם היחיד שהשתנה הוא היציבות הכימית שלי שמונעת ממני נפילה משמעותית בתפקוד אך לא משנה את היאוש שאני חווה מהמציאות. בניסיון, כושל לדעתי, שלי להתפס למחשבה שבעזרת נוגדי דכאון לצד נטילת ליתיום אוכל למצוא בטחון והערכה עצמית [בדומה למצבים בהם שתיית אלכוהול הפיגה במעט את התחושה שלי של ערך עצמי נמוך ועיסוק מוגבר בפענוח הסביבה אותי] ניסיתי שימוש תרופתי בפרוזאק [40מ"ג] ולאחרונה שילוב של אדרונקס [8מ"ג] יחד עם רמה יציבה של ליתיום וללא שינוי בתחושת יציבות הערך העצמי. אני מקווה שהייתי ברור ושניסיון התיאור שלי הצליח לעורר טיפה עניין והיגיון, בתקווה פסימית שהצלחתי לכתוב משהו קוהרנטי שאפשר היה לקרוא את כולו. אני מניח שאני כותב בשעה זו כיוון שאני די מיואש מהאפשרות לשנות את המצב הזה, את מה שנתפס בעיני כדפיקה פסיכולוגית ששורשה עמוק עמוק בעברי והיא כמו שבר שאין לאחות, כמו נמק נפשי שכזה שלתחושתי אני נאלץ לחיות איתו לעד, או לתחושתי לחדול. אני יותר ויותר מיואש, אמנם מתפקד אך מרגיש שאין לי תקווה אמיתית לשנות את הסתכלותי על המציאות, מעוותת ככל שהיא. אני חש פסימיות ויאוש עמוק מאפשרות לשינוי המצב, לאחרונה מרגיש שאולי כמוצא אחרון אעיז ואצא למסע בעולם, מסע שיחייב אותי להפגש עם סביבה לא יציבה שלא מובטח בה סיפוק תחושת הבטחון שלי בניסיון או להתמודד עם זה ולמצוא דרך אחרת לראות את המציאות/ את עצמי או להבין שאין לבעייתי סיכוי לשינוי. אני חש שאם הייתי פחות עסוק בתגובת הסביבה למעשיי, במחשבה על איך אני אתפס ואיך זה יתקבל באופן שלילי מאוד בסביבה הייתי מזמן מתאבד. אני חושב על זה הרבה, במשך כל חיי הבוגרים, לרוב בתקופות דכאון ויאוש כמין מחשבה מדיטטיבית שאני לא קיים ושאני יכול לדמיין סוף לחיי מתוך חוסר יכולת להתמודד עם המחשבה שאני אחיה כך לנצח. כאמור, אני בטיפול ובמסגרת והמצב שלי ידוע לסביבתי, אני לא מהווה סכנה ממשית לעצמי כי לתחושתי אני לא באמת מסוגל או חסר האומץ לפגוע באופן אמיתי בעצמי למרות תחושת אובדנות ויאוש עמוק נוכח מצבי שלתחושתי חסר תקווה. אני לא יודע אם לאחר תאור ככ מדכא של מצבי אני יכול ברצינות לבקש תגובה אובייקטיבית, איזה תאור של ההפרעה, של מה שאת רואה כבעיה שלי ואם את רואה דרך אחרת להסתכל על זה, על אופציות טיפוליות נוספות, הכרות שלך עם מקרים דומים או הפנייה כלשהי לכיוון טיפולי מסויים [לתקופות חשתי שרק שימוש "מושכל" בסמים יכול לעזור לי לשנות כימיה זו בראשי, במחשבה שהכל במקור בעיקר כימיקלים. אני יודע שהפנייה אלייך היא שטחית מאוד וכי תגובה רצינית דורשת הכרות מעבר לכתיבה בפורום, לכן אני רוצה לציין שאני אכן בטיפול ולמעשה נפגש מחר עם הפסיכולוגית שלי, אך רציתי רק לקבל איזו התייחסות אחרת, מענה למחשבותיי בשעה מאוחרת זו בה אני טיפה מיואש ומקווה למצוא מחשבות חדשות שיפיחו בי מעט תקווה להמשך אחר. אני מצטער על הנוסח הארוך מאוד הזה. מקווה שאקבל התייחסות ושוב רוצה להסיר חשש ממה שיכול להשתמע כתיאור מאיים ומסוכן של מצבי, אני לחלוטין לא מסוכן לעצמי למרות מחשבותיי הפסימיות.

שלום לך, אני מבינה שכתבת מכתבך בשעת לילה מאוחרת, ואני מקווה שגם אם תשובתי לא הגיעה בזמן היא תסייע במשהו לעשות קצת סדר בבלגאן. ראשית - האבחנה. נשמע כי מה שאתה מתאר הוא אכן תנודות על מה שנקרא "הציר הנרקיסיסטי" - ציר שבקצהו האחד ערך עצמי גבוה ובקצהו האחר ערך עצמי נמוך, ואתה נע ונד בין שני הקצוות בהתאם לתגובות הסביבה וכמעט ללא אמצע. האם האבחנה שלך היא הפרעת אישיות נרקיסיסטית - תלוי אם מאבחנים עפ"י הפסיכיאטריה (שלפי תיאורך נשמע שהתשובה היא לא) או עפ"י הפסיכולוגיה (שאז נשמע שהתשובה היא כן), אבל מה זה באמת משנה? החשוב הוא בעיני, שאתה יודע לתאר את מצוקתך ואת מה שאתה סובל ממנו בדיוק וברהיטות, ומכאן - שיש לך אפשרות גם להיעזר. הפתרון - טיפול, טיפול ושוב טיפול. גם טיפול תרופתי - האיזון הכימי הוא מאד חשוב, ומיועד אני מניחה בעיקר למאניה-דיפרסיה, וגם טיפול פסיכותרפי - שנועד לחלקים האישיותיים יותר, הנרקיסיסטיים אם תרצה, שכמו שאתה מתאר שורשם עמוק בעברך. את השורש יש להבין, את ה"דפיקה הפסיכולוגית" יש לרכך, וניתן לעשות זאת רק בטיפול משמעותי לאורך זמן. הרעיון מאחורי טיפול כזה הוא מילת הקסם: הפנמה. כלומר, ליווי עקבי ויציב של דמות תומכת, מחזקת, שמאמינה בך, מחזיקה את שני הקצוות של הערך העצמי שלך בו"ז ולא נותנת לך להיאחז באחד מהם בלבד בכל פעם - יעזור לך להפנים באמת כישורים של הרגעה עצמית ושל ויסות תחושת הערך העצמי שלך , עד שתוכל לעשות זאת בכוחות עצמך. אל תתייאש - נשמע שעשית כברת דרך חשובה של תובנה לבעיה, מוכנות להסתכל עליה בעיניים מפוכחות אמיצות ולקרוא לה בשם, מוכנות להיעזר , גם תרופתית וגם שיקומית וגם טיפולית לאורך זמן - אתה בדרך הנכונה. המון הצלחה, ענבל

קודם כל, תודה רבה על התגובה וההתייחסות הרצינית. אני מאוד מעריך את זה. אני מזה שנתיים בטיפול, באוקטובר אסיים שלוש שנים של טיפול רצוף עם אותה מטפלת. לתחושתי מעבר לייצוב מצב הרוח בעזרת ליתיום שינוי תפיסת המציאות באופן מהותי לא היה, למרות שהטיפול מאוד משמעותי בכיוונים שונים נעשה ולדעת המטפלת הביא להתקדמות. הטיפול בו אני נמצא הוא גם פסיכודינמי כאמור. השאלה שלי היא למה יש לי לצפות? החשש שלי הוא שהכי טוב שיכול להיות זה המצב כפי שהוא היום רק קצת יותר יציב בהערכה עצמית ובשאיבת ההערכה מבפנים ולא מחוץ. אני מרגיש שאני לא יכול להתפשר על פחות משינוי מהותי וקיצוני בתחושתי את עצמי, את העולם. אני מיואש ממחשבה שהפרעה כזו היא כ"כ מושרשת וטמועה בי שאין באמת אפשרות לשנות זאת אלא להשלים עם המצב - דבר שלעולם לא אוכל. איך אפשר להשלים עם יום יום שכולו מלא בעיסוק מוחלט בסביבה החיצונית על מנת לגבש זהות עצמית שכמו בסרט ממנטו נמחקת כל הזמן ביחס לאנשים שונים ורלפקציה שונה שלהם עליי. איך אפשר כשמצבור הערך העצמי כל הזמן מתרוקן וכל הזמן זקוק למילוי מצברים, כשאני מסתובב עם תחושת ערך עצמי ברצפה, תיעוב עצמי וחיפוש אחר ליטופים וחיוכים מאנשים כדי לחוש זכות קיום. ושכל העת זה תחת מנגינת הכל - או - כלום. האם ידוע שטיפול פסיכודינמי הוא המוצלח ביותר לטיפול בהפרעה זו? האם ידוע לך על מקורות אחרים שמטפלים בנושא זה. אם תוכלי לשתף אותי בהכרות שלך עם מאמרים מקיפים באינטרנט, מקרים דומים, ספרים כלשהם בנושא, מידע כלשהו, משהו שיתן לי תקווה לטיפול, כי כרגע אני מרגיש שכל תקווה לשינוי בעקבות טיפול היא כמו ניחוש, הימור, תקווה קלושה ולא כמשהו שיש לו מידה של נסיון מוכח בשטח. אני מתנצל אם אני חורג מגבולות הטעם הטוב בעיסוק שלי בעניין זה, כאמור אין זה טיפול ישיר ואישי ואין לי מה לצפות מגורמים אינטרנטים לתשובות מניחות דעת לאובססיה הפסימית שלי לגבי מצבי. שוב תודה, נועם.