שנאה עצמית: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת לחוש הנאה? חושבים על המוות? ייתכן כי אתם סובלים מדיכאון. כיצד ניתן לזהותו ולמזער נזקיו דיכאון הוא תופעה נפשית שכיחה באופן יחסי, אשר מתבטאת באובדן עניין בעולם ובפעילויות היומיומית, אובדן של היכולת לאהוב, חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה), ירידה קשה בהערכה העצמית, תחושה של חוסר ערך, נטייה לביקורת עצמית, גינוי עצמי ורצון בהענשה עצמית. לעתים, מגיעה הירידה בהערכה העצמית לידי שנאה עצמית של ממש, הנושאת אופי של רגשות אשם וייסורי מצפון, או לחילופין, רגשי נחיתות ובוז כלפי העצמי. שנאה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בתוכחה עצמית או גינוי עצמי ובפנטזיות על פגיעה עצמית ומוות. מחשבות כמו: "אני אפס", "אני כישלון", "אני לא ראוי לאהבה", "אני נטל על הסביבה", "אני לא ראוי לחיות" - נהפכות לדבר שבשגרה ולא תמיד נותרות בגדר מחשבות: הגינוי העצמי נעשה לעתים קרובות מול אחרים, כי הדבר משרת את התוקפנות...
ללמוד עוד על שנאה עצמית
דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה-תמונה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת...

מאת: עפרה שלו
10/02/2016
יומן טיפולי פיריון - פרק ראשון-תמונה

בן, בת, מה שלא יהיה - ילד ילד ילד... על טיפולי פיריון...

מאת: חכי לפחות...
05/07/2004
אבל ובריאות האישה: חשיבות ההתאבלות-תמונה

אבל הוא תגובה טבעית וצפויה לאירועים קשים, תגובות האבל...

מאת: רובי בן...
16/08/2005
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לשנאה עצמית?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

שנאה עצמית: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

אני אוהב את אשתי מאוד אבל אנחנו חווים קושי ביחסי המין בנינו. ביחסי האישות - לאשתי יש צרכים שאני לא יודע כיצד לענות אליהם ואני זקוק להכוונה. אני לרוב משתדל להיות אוהב וקשוב ובדרך כלל גם מצליח. אשתי צריכה אותי לרוב יותר חזק, דומיננטי, מוביל ושולט - בכל המובנים - בדיבור מסוים, קול, שפת גוף וכו'. ברור לי שקודם כל אני בכלל צריך לומר תודה שאשתי יודעת לומר לי שהיא צריכה ממני גישה אחרת, אלא שזה לא מספיק ואין לי שום מושג איך לענות על הצורך שלה. כל הנושא מכביד ומעיק עלי וגורם לי תחושות חוסר בטחון, תסכול, כשלון, חוסר ערך ואפילו שנאה עצמית על שאני לא מסוגל לעשות טוב לאישה שאני הכי אוהב בעולם. התסכול רק גדל מבחינתי כשאני מקבל את הרושם שההתנהלות שאשתי מחפשת היא התנהלות גברית טיפוסית ורגילה ביותר - שאני לא מצליח להתחבר אליה בשום צורה. אשמח לדעת אם יש דרך לשנות את זה וללמוד איך להיות יותר דומיננטי במערכת היחסים. מודה מראש לכל עזרה.

שלום לך בראש ובראשונה, אני שמחה לשמוע שיש ביניכם תקשורת פתוחה ואתם מסוגלים לדבר ביניכם על הצרכים שלכם בסקס. איני יודעת עד כמה אתה מדבר על צרכיך מול אשתך. עם זאת, ניכר כי יש פער בהתנהגות המינית או בצרכים המיניים בין שניכם.איני יודעת איך נראית הזוגיות ביניכם ועד כמה היא עצמה מספקת או יוצרת תסכולים נוספים. מה שכן, אם שניכם לא מרוצים מחיי המין שלכם, יתכן ויש דברים כמו חוסר ידע, שיפור התקשורת המינית והבנה מעמיקה יותר של הצד השני וצרכיו המיניים או התנהגויות שניתן לשנות.. אך בעיני הכי טוב לעשות זאת בטיפול. שם תוכלו לפתוח את התסכול שאתם חיים איתו ולשנות את הדברים. לכן מציעה טיפול זוגי מיני אצל מטפל מיני מוסמך, בעיני זה יכול להיות הכי אפקטיבי עבורכם. אשמח לסייע efrat_manor@yahoo.com בברכה אפרת מנור מטפלת מינית מוסמכת www.efratmanor.com

בוקר טוב פתיחת שבוע, רשמתי כמה מילים למטה, בבוקר יום שישי, נדמה לי. מנסה מאד, לא קל, מאד לא, מנסה להטות משקל על הכף למטרת איזון והקלה. חלקיים... שבוע טוב, סוריקטה

שבוע טוב שבוע חדש ומלא תקווה קראתי אותך למטה בנשימה עצורה ...מרגשת שאת בהחלט יש התקדמויות יש השגים הם מופנמים בנו בתקופות מסויימות ופחות בתקופות אחרות אישית אחד הדברים שעוזרים לי לאזן בן הרגשות הפגועים הכועסים המוחקים כל טוב לבן הרגשות שיודעים שיש גם נקודות אחרות זה התודה ... עשיתי את זה אז בפרידה מול המטפלת , גם עכשיו בבור שנפלנו אליו בגלל זיהום הסטריליות בחדר שכמעט והרס לי את הטיפול ...לי זה עובד ועוזר לאזן אני בטוחה שיש שם המון מילים של כוח של תקווהשל אמונה בך שהמוח שלך עיוות ללעג לחוסר מסוגלות וכאלה ....זה קורה גם לי .. אתך בלב אביב

שבוע נפלא גם לך יפה שלי מקווה שיהיה לכולם קראתי אותך למטה כל מה שכתבת אוהבת חטולית

סוריקטה יקרה, קראתי...גם למטה. לא יודעת כ"כ מה לכתוב כרגע...גם הראש שלי עסוק בהמון דברים אז מתקשה להתעמק. מובן החלקיות והקושי ...מקווה שיתבהר יותר לגבי השגים.

הי אביב מתוקית, מניחה שיש לי בעיה עם התודה עדיין. אבל אולי היא שם ואני משתמשת במילים אחרות. מעין אמירה עקיפה שכזו. בינתיים, עדיין, חובטות בי מילים קשות, שלא מתאימות לפרידה טובה. והרבה זעם. חושבת גם עליך, שירה וגם עליך, במבי בהקשרים של פרידות. רשמת 'זיהום סטריליות' - אאוצ'. מניחה שהיה לכך ביטוי בפגישות השנה שסופן ידוע פה. אבל משהו בי הכחיש, כנראה. אז בסדר, החלון היה פתוח (ממש כמו בחלומות הפרוצים), ומצד שני - מה יש לי כבר להסתיר; ישבתי בפינה הכי רחוק בקצה כאילו מודחת. התדירות המאד מופחתת של הפגישות השנה, הרגעים בהם היה אסור לגעת בידית הדלת. הזומים שפשוט סגרנו אחרי כמה דקות. דלתות נסגרות. כל דלת, ואפילו אם סתם רק יצאתי ממקום כלשהו כדי לחזור. זו הרגשה. היה איום. איום מכדי לזכור את החוייה והיא נמחקת. אולי לכן גם מילים מתחום הפסיכולוגיה מרחיקות. עדיין בסבל קשה מאד, בחלק גדול מידי של הזמן, אבל אולי זו הבדידות. כי היא קיצונית. ועוד אומר - איני מחשיבה את ההיסטוריה שלי כפגיעה מינית, למרות שהייתה כזאת בדרך והרבה מאד שנים באינטנסיביות. היה עיוות מהרגע הראשון בין הילדה לאמה, הוא החריף משמעותית לפני גיל שלוש והגיע לשיא של סכנת חיים בין גילאי 5-7 והיה עוד. גם אלו תקיפות ופריצות לא נחמדות. ניסיתי אתמול ללכת לישון (לא הצלחתי גם עם תרופות) בתחושה של שנאה עצמית כבדה. אבל יום חדש, תודה שכתבת. סוריקטה

תודה חטולית שקראת. מנסה, זה נראה די טכני עכשיו. לא ממש הולך לי. המשך שבוע טוב, ושוב תודה, שלך, סוריקטה

הי מיכל, ואולי לא חייבים להתעמק - חשוב לומר זאת גם לעצמי. ואולי לפעמים צריך להניח. כמו הטיפול שלי שנפסק, ועדיין תוהה למה ככה ומה קרה שהמטפל הפסיק להתעמק, אולי גם אני עצמי חירטטתי וחודשים רבים כאילו הגעתי על ריק. ובימי הקורונה זה מסע שלם של קילומטרים בהליכה. תודה והמשך שבוע נעים, סוריקטה

יקרה קראתי אותך , מבינה אותך על הקורונה החלון הזום ואוווצ ללכת קילומטרים למטפל זה חתיכת התחייבות ...והבאת חלק בריא מאוד . מבחינתי היה ולא יכולה להכנס לפרטים מבלי שיזהו את המטפלת , חריגה מאוד גדולה התקשרות של המטפלת עם סוג של מכרה שלי וזריקה של הקשר הזה לתוך הקליניקה ...אחד הדברים שהיו לי הכי קשים זה עד שהיא הבינה למה ההתנהלות שלה פוגעת בי . היא נתקעה על הקנאה וזה לא ישב על זה ... מה שעזר לי להצליח לדבר איתה על זה אחרי שהיו חלקים כועסים וטרוף ...היה התודות . עשבתי וכל פעם שעלה לי גל של כעס על הזוגיות הזו כתבתי תודה כמו תודה שבזכות זה הצלחתי להגיד פעם ראשונה שמעשים של אחר פטגעים בי וכאלה ....זה יצר מספיק איזון כדי שאצליח לחלחל פנימה שכלום לא השתנה זה רק סערה וזה יעבור . לגבי הזקן , סליחה שלא מסכימה עם המטפל בסופו של יום הם גם בני אדם וליעיתים טועים , קחי אותך את הדמות שלך, של כולן כאן של אודי ...אתם מאוד משמעותיים במסע חיי מה שקיבלתי כאן ועודני מקבלת לכן אני כאן הוא הרבה מאוד ....אז אני דווקא מתחברת למילים של נועם חורב ומאמינה שלכל אדם שאני נפגשת איתו במרחב יש סיבה למה הוא שם ושהוא בא ללמד אותי משהו ....אני כן מאמינה שהיית משמעותית לו . אתך תחזיקי מעמד הקורונה הזאת תיגמר בסוף ודברים יסתדרו . אביב האנשים הזמניים-נועם חורב כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.⁣ מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:⁣ "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".⁣ ⁣ כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.⁣ כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.⁣ ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.⁣ וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.⁣ ⁣ אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,⁣ כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.⁣ אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.⁣ אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.⁣ שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.⁣ ⁣ האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.⁣ אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.⁣ הם באים להעביר אותנו שיעור.⁣ ללמד אותנו משהו על עצמנו.⁣ ללחוץ לנו על איזה כפתור.⁣ לעזור לנו להתמודד.⁣ לראות ברור יותר.⁣ להוות מקפצה לשלב הבא.⁣ לשנות לנו את הפרספקטיבה.⁣ לנצח איזה פחד.⁣ להרים אותנו מהקרשים.⁣ לסגור מעגל.⁣ ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.⁣ ⁣ זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.⁣ בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -⁣ האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.⁣ ⁣ במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.⁣ ⁣ בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.⁣ שנכשלנו.⁣ שלא שמרנו עליהם מספיק.⁣ קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.⁣ ⁣ אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -⁣ חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.⁣

הי סוריקטה, ערב טוב ושבוע טוב, וטוב הניסיון שאת עושה. אודי

הי אודי, רואה את התגובות רק בבוקר שלמחרת, והנה כבר אנחנו כמעט באמצע השבוע. וזה קצת עצוב. מניחה שלו הייתי רואה בזמן אמת, מסונכרן יותר, הנגיעה הנפשית הייתה אחרת. אבל הספקטרום ומיעוט הספונטניות, ושעות הפעילות שלי אינן תואמות שעות של מבוגרים :-( אנחנו לא באותם זמנים כתבו לי השבוע. אנחנו לא. סוריקטה

וואו סוריקטה! שאפו ענק על תיקון שכזה!! רגשת אותי שזה נתן לך חומר למחשבה. כן! זה שונה, הפרידה הזו שונה מכל מה שהכרת! היא אחרת כמו שכל הטיפול כזה..אחר. חוויה מתקנת קראתי לזה כל הזמן בטיפול.. תהליך..השתמשת במילה ;) חטולית יקרה, כן אני במקום אחר.... זה מוזר כי בעולם ה"אמיתי" ולא הטיפולי זה בכלל לא השג, פשוט הרגשה פנימית. שלי. שאין לה כ"כ שותפים..וקצת "ביג דיל" אז טוב לך עם עצמך... אני חושבת שקצת פחות מלחיץ אותי מה אחרים חושבים ויותר מחשיבה את מה שאני חושבת. ויותר מזה אומר שגם לא הייתי בטוחה שבדברים מסויימים יש לי דעה..החשבתי יותר דעות של אחרים... כבר לא כך היום. הטיפול נתן לי המוןןן...ולדעתי ילווה אותי כל החיים, המשפטים שלה, הכיווני חשיבה. כן. זה השג, השג פנימי כזה. שלא מקבלים עליו "תואר" או חשיבות מסויימת. ושוב תראו, זה לא דוקטורט , זה לא תעודת מצטיינת טיפול ;) זה השג שחשוב לי!!! ויודעים מה חשוב בחיים??? לא ההשגים האלה של לימודים והצלחה חיצונית. אלא ההצלחה הפנימית שלכן!!!! מהו השג בעבורכן? תוכלו אביב וסוריקטה לענות על כך? ושאר המשתתפים פה? מהו השג אמיתי עבורכם? שיתן לכן להרגיש "שוות"! להרגיש משמעות? להרגיש חיים???? האם יש לכן כזה השג??? בטוח יש!!! במה אתן גאות בעצמכן? חייב להיות משהו אפילו קטן... אשמח לשמוע. 🤗❤

הי מיכל, ובכן, תלוי על מה אני נשענת. או, למה התחברתי (אגב תגובתו של אודי לינשופית). אם על מה שחלש - אין גישה לראיית ההישגים. בכלל. אם על מה שנבנה ואיתן - זה שונה. אולי מאוחר יותר אספיק לפרט. תודה, בינתיים, סוריקטה

טוב שאת מביאה את עצמך בכל הגוונים אל תתנצלי קחי את המקום שלך כמו שאת ברגעים טובים ברגעים קשים .וברור שמקומות מחזקים כמו שהבאת מזכירים את מה שלרגע שוכחים . ברור שאפשר פרידה אכותית לפעמים כמו אצלי עם המטפלת הקודמת הפרידה משאירה גם כאב אבל היא השאירה המון טוב ויחד והתפתחות ....זכרונות טובים שמלווים אותי עד היום. לגבי השגים וריק אני לא במקום שלא מעריך את עצמי , אני במקום שלומד לקבל את המקומות שכתוצאה מהפגיעה לעולם לא יהיו לי , הנזקים הבריאותיים , כלכליים ועוד ... מבחינת טיפול זה דווקא מקום מתקדם של להסכים להיות בכאב ללא לפגוע בעצמי . להיות בכאב להיות באבל על מה שאין זה לא מנוגד למה שיש זה גם וגם ... כייף לקרוא אותך ,ובהחלט כמו שסוריקטה תמיד אומרת המתנה העיקרית בטיפול הוא הזמן שמתרוממים מהגל ששוטף. .

הצעה למבט דומה אך שונה. ....לי המבט הזה עוזר לא בהכרח יהיה נכון לך . כשאני לא רואה את ההשגים ואת הטוב אני במקום של פעם במקום קרבני ואז גם מתעורר בי החלק התקפני שלרוב מופנה כלפייי ....ואז אני במעגל של שנאה עצמית וכאב .... כשאני רואה גם את הטוב וגם את הקשה אני במקום שמרשה לעצמו לחיות לנשום ולא להתקרבן אז גם אני הרבה יותר נינוחה לעצמי ולעולם. בקיצור כמו שכתבת הכל שאלה של מבט ועל מי נשענים .. ד.א את בהחלט יודעת גם להשען על החזקים ...תנסי לעשות פגישת פרידה וגם לקבוע פגישת עדכון לעוד שנה ...מנסיון שלי זה נתן לי את הכוחות להשען על הטוב שהיה בטיפול ... אתך אביב

ואחזור ואומר, מיכל יקרה, שהודעתך מרגשת מאד. כמו שהיא. הישג 'בלי ניירות' הייתי קוראת לזה. מבחינת המטפל עכשיו אני בסדר, וקודם הכל לא היה בסדר. זה סוג של הישג... המון תודה, בינתיים. כן ירבו. שלך, סוריקטה

הי מיכל, אין כמו הישגים פנימיים... כיף לשמוע. אודי

הי יפות שלי, מעניין ששאלת ההישגים היא משהו שהעליתי כאן בעבר ועכשיו איכשהו נתקעת. עדיין יש לי קושי לשמור אובייקט פנימי טוב, גם בהיות איתי, לא כל שכן אם הדמות לא נוכחת, ועוד יותר אם אינה קיימת כבר. טרם מצליחה, כרגע, להחזיק מילות פרידה מרככות נפחיות טבועות מאיש הטיפולים. טרם, כרגע – משמע עדיין תקווה שהתהליך יוכל להתרחש. איכשהו אני בתחושה שהן נשמרות בסוד מפניי. מעניין לבחון. יודעת לומר שההבנה שלי בגבולות – בין אני לזולת / פנים חוץ השתפרה. בעצם, כשהתחלתי הכל היה פרוץ ומעורבב. עכשיו יש כניסות לאזורים הבעייתיים, אבל חלקיות. לא כל הזמן. ובהמשך לעיל - עדיין נותר קושי עם פרידה ונפרדות שהוא נושא כבד מאד. מניחה שעדיין יש קושי עם פשרה וחלקיות. אך מניחה, שיש שיפור יחסי. מניחה שמשאלת הפיצוי הגרנדיוזי על חוסר ההגינות והעוול קיימת גם היא. מניחה שכל עוד איני חיה רק אותה - זה שיפור. יודעת, לרוב, גם להכיר מה הטריגרים. או, למשל, על אלה מסילות פחות כדאי לי לעלות, היות שהן מובילות לסחרחרה ומעיפות, או, משחזרות. יודעת יותר להכיר מתי אני נמצאת במצב חרדתי מסוגי הניתוק שבכלל לא ידעתי שהוא כזה קודם. למשל, חרדות שמתאפיינות גם בעיוותים בחושים. לרוב, יודעת להכיר מתי נגררתי למצב בו התפיסה מתעוותת. להכיר בספק, ולחשוד כשכמעט אינו נגיש. למשל, עכשיו, בתקופת הקורונה, ניתן לראות הרבה אנשים (כך אני חושבת) שאולי מתוך היעדר הקבלה של אי-ידיעה נוטים לדבוק בדיעה מאד החלטית. מידי, כנראה. אם כן, למדתי לומר – שלפעמים איני יודעת. כנראה, וכבר נדמה לי אמרתי, כנראה שיותר לא יודעים מאשר כן יודעים. לגבי מערכות הגוף – בתחילת הדרך היו כאלה שפעלו, או נכון יותר, לא בדיוק פעלו, ומדובר במערכות הכי בסיסיות, ועכשיו יש הקלה משמעותית בתחום. מאד מאד שמחה ואשמח לדוגמאות של נושאים שעובדים. נכון שאינדיבידואלית, אך לפעמים אפשר למצוא קווי דימיון. או, לחלופין, לראות את ההבדל ולמצוא את עצמך ודרכך. לצד הקנאה (envy) וההתנגדות האפשריות. אולי פחות מרגישה שווה או בעלת ערך או גאווה עצמית כרגע. ייתכן שגם זה יהיה נגיש לעתים. לעתים, כי מניחה שזו ידיעה שעשויה לעורר קונפליקטים ותחושת סכנה (אמא אמרה אחרת, אמא תתקוף. יאללה די כבר עם האמא הזותי). המוח פחות עובד לי היום בבוקר. סוריקטה

19/02/2021 | 06:54 | מאת: סוריקטה
מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית

חושבת שאיכשהו כן התמזל מזלי בהיות מטופלת של אותו רופא נפש - היות שהתחלתי את דרכי אצלו, כשהוא עדיין היה מתמחה ובלי תארים נוספים שצבר בהמשך. נראה לי שאז הוא מאד השתדל, וגם מבחינה כלכלית הייתה לכך תרומה. מניחה שבזכות מטופליו ונסיונו איתם - גם הוא צמח. סוריקטה

שלום פרופ' רובינשטיין, אני מתקרב לגיל 30 ועודני בתול. מעולם לא הייתי בקשר זוגי עם אף אחת ואף אחד. מעולם לא חוויתי אפילו נשיקה של בן או בת זוג. עד גיל 12 לערך לא חלפה בראשי מחשבה הומוסקסואלית, ולא חשתי כל משיכה גופנית לבנים. בבית הספר היסודי למדנו בכיתות נפרדות לבנים וכיתות נפרדות לבנות. בכיתה ה' או ו' התאהבתי באחת התלמידות היפות בשכבה, וניסיתי לחזר אחריה. חשבתי עליה מדי פעם כשהלכתי לישון. כתבתי לה פתקים, והייתי סקרן מאד לדעת אם היא אוהבת אותי, אך לצערי זה מעולם לא הבשיל לתקשורת הדדית בינינו. יש לי גם זכרונות בודדים שלי ושל חברים מהכיתה נכנסים לאתרי פורנו, ומחפשים תמונות של נשים עם חזה גדול. באותה תקופה, לא התעניינתי כלל בגופם של גברים, והידע שלי במיניות היה דל ביותר. הגיהנום התחיל כשעליתי לכיתה ז' ועברתי לבית ספר בו לומדים אך ורק בנים. בשנה הארורה הזו, משהו השתנה באופן שבו חשבתי על בנים. התחלתי לדמיין עצמי מתגפף עם חבר מסויים בכיתה. בשלב מסויים התחלתי לאונן עוד לפני שידעתי איך קוראים לפעולה הזו. לא הבנתי מה אני עושה. המחשבות על בנים הלכו וגברו עם הזמן. התעניינתי יותר ויותר בגופם של בנים, והתחלתי לקנא קנאה עזה בבנים שהיה להם גוף חסון רחב חזק ויפה כראות עיניי, בעוד שאני התביישתי בגופי הרזה מאד והחלש. איבדתי עניין בגופן של נשים, והמשיכה הגופנית שלי לגברים הלכה והתחזקה. לא חלקתי את מחשבותיי עם איש, לא עם ההורים ולא עם חברים. קיוויתי שבסך הכל מדובר במשהו זמני שנובע משינויים הורמונאליים של גיל ההתבגרות, ושזה יחלוף עם הזמן, ואשוב להמשך לנשים. אבל הזמן חלף, והשנים עברו, והנטייה ההומוסקסואלית הארורה נשארה בי. גם כיום כשאני מסיים את שנות ה-20 לחיי, אני נמשך רק לגברים ולא לנשים. כשאני מאונן, אני מדמיין את עצמי מקיים יחסים מיניים עם גבר אחר, כשאני הוא הצד הנחדר. לפעמים כשאני רואה בחורה עם מחשוף גדול, או חזה גדול ובולט, אני נועץ מבט בחזה שלה, אך זה לא גורם לי לזקפה. הרבה יותר קל לי לקבל זקפה מלהביט בגברים ערומים (במיוחד גברים חסונים או שמנים, ולא רזים כמוני). איבר מין גברי מחרמן אותי בעוד שאיבר מין נשי מרתיע אותי. קול גברי מחרמן אותי בעוד שקול נשי יכול להיות לכל היותר נעים לאוזניי. אפילו המילה "גבר" מזכירה לי עוצמה וכח ומדליקה בי משהו מיני, בעוד שהמילה "אישה" מזכירה לי חולשה ומשעממת אותי יותר. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי ממשיך ללמוד במסגרת חינוכית עם בנות. האם הייתי ממשיך להתעניין בבנות ומשתעמם מגופם של בנים??.... אני לא רוצה לסבול כל החיים שלי מהמחלה הזו. אני לא רוצה להשאר בודד. אני רוצה להיות אדם מאושר. ואם יש משהו שיכול לגרום לי לאושר, זה שיהיו לי ילדים חמודים משלי, אך איני מוכן בשום פנים ואופן לנתק אותם מהאמא הביולוגית שלהם. חשוב לי מאד כערך עליון שלילדים שלי תהיה אמא אוהבת בבית בו הם גדלים, וחשוב לי לחיות עם ילדיי לעתיד. חשוב לי מאד שאוכל להנות מזוגיות נפלאה עם אמא שלהם. חשוב לי למצוא סיפוק מיני באמא שלהם. חשוב לי להמשך גופנית לאמא שלהם. יש בי כל כך הרבה אהבה להעניק, אך אין לי תקווה שיהיה לי למי. האם ישנה דרך שבה המיניות שלי תשוב להיות כפי שהיתה בתקופת בית הספר היסודי? האם ישנה דרך שבה אוכל להמשך גופנית לנשים, ולהעלים את המשיכה לגברים?

שלום לשואל, מפנייתך הכואבת אני מבין שגדלת במשפחה דתית וזה גם החינוך שקיבלת בביה"ס. לפי גודל רתיעתך מהומוסקסואליות, אני גם מסיק שאתה עדיין מנהל אורח חיים דתי(?), מה שמקשה עוד יותר לקבל את משיכתך לגברים. טיפולי המרה (Conversion/Reparative Therapy) לא זו בלבד שאינם מועילים משתי בחינות: ראשית, לכל היותר הם "מצליחים" לעורר רתיעה גדולה יותר מהמשיכה לבני אותו מין ואז קיים סיכון גבוה לפיתוח שנאה עצמית עד כדי נטיות אובדניות ו-(ב) לא ניתן ליצור יש מאין ואם כלל אין לך כיום משיכה לנשים, לא ניתן ליצור משיכה כזו בטיפול. הטיפולים הללו נערכים כיום בעיקר ע"י אנשי דת והם מוגדרים כעבירה על כללי האתיקה המקצועית ע"י כל האיגודים המקצועיים העוסקים בבריאות הנפש בעולם. במדינות רבות הן אף הוצאו אל מחוץ לחוק ובישראל הצעת חוק כזו עברה בקריאה ראשונה בכנסת. בישראל פועלים כיום ארגונים כמו "חברותא" והו"ד (הומואים דתיים) שנועדו לתמוך באנשים כמוך ולעזור להם לעבור את התהליך הקשה של קבלת נטייתם החד-מינית. ארגונים אלה מפעילים פורומי תמיכה במרשתת בהם אתה יכול להישאר אנונימי, אתה יכול להתייעץ עם רב אורתודוקסי העוזר ליישב את משיכתך המינית עם אמונתך הדתית ובהמשך קיימת גם פעילות חברתית (לא מינית) מבורכת כגון טיולים ברחבי הארץ של חברי הקבוצות הללו. צר לי לקרוא שאתה עדיין מגדיר את המשיכה לבני מינך כ"מחלה". כבר בשנת 1973 הוצאה ההומוסקסואליות ממדריך אבחון ההפרעות הנפשיות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני ובעקבותיו הלכו שאר מדריכי האבחון בעולם. נראה לי כי עוד מוקדם לחשוב על אופן גידול הילדים. יש כיום צורות שונות של "הורות אחרת", אך דיה לשמחה בשעתה. כדי להיות הורה עליך לקבל קודם כל את עצמך. אני מבין שלא לתשובה הזו פיללת, אך כאיש מקצוע חלה עליי חובת גילוי נאות: אי אפשר לשנות את נטייתו המינית של אדם והניסיון לעשות זאת גורם נזק, ללא כל תועלת. להלן קישורים לאתרים שהזכרתי: https://havruta.org.il/ https://www.guidestar.org.il/organization/580543445 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין Shrink-Friendly.co.il

מודה לך מאד על תשובתך המהירה, אך כפי שכתבת בסופה, לא אליה פיללתי. אכן התחנכתי במשפחה דתית ובבתי ספר דתיים, אבל את האמונה איבדתי ואת הכיפה הורדתי. למרבה ההפתעה אולי, בחינוך הדתי שספגתי לא נתקלתי בגינויים כלפי נטיות חד מיניות. אם כבר, היתה התעלמות כמעט מוחלטת מהתופעה. החינוך הדתי שקיבלתי בצעירותי אינו הסיבה לסבל הנפשי שעובר עלי ולתיעוב הרב שאני חש כלפי משיכתי לגברים. הסיבה לכך היא ההכרה בעובדה הפשוטה שזרעון וביצית הם שיוצרים עובר. הסיבה היא חוסר ההתאמה בין הביולוגיה והערכים שלי, לבין התשוקות המיניות העכשוויות שלי. אני אדם מוסרי, ויש לי ערכים, ואני דוגל בכך שילד צריך לחיות עם אביו ואימו הביולוגיים. עם שניהם. זו זכות כל כך בסיסית, שלא הייתי רוצה שיגזלו אותה ממני. אני מאמין בחשיבות הרבה שיש לקשר הטבעי בין הילדים להוריהם הביולוגיים. כל ילד וילדה זקוקים לדמות אב ולדמות אם. לא אשבש את ההורות ואת החיים של הילדים שלי בגלל הנטיות המיניות ההפוכות שלי. זה לא בא בחשבון. אולי אאלץ לחפש אישה לסבית ולגדל איתה יחדיו את ילדינו, בזוגיות פתוחה. אולי אמצא דרך אחרת שמשלבת בין השגעונות המיניים שלי לבין הערכים המשפחתיים שאני מאמין בהם. אבל הפתרון האולטימטיבי, הוא כמובן להמשך מינית פיזית וגופנית לאמא של ילדיי. ואני תאב לדעת איך זה יכול לקרות. איני מבין איך זה יכול להיות שהאנושות גילתה פריצות דרך מדעיות בכל כך הרבה תחומי ידע, ורק בתחום נפש האדם ונטיותיו המיניות היא נותרת אילמת? מדוע לא חוקרים לעומק את הנושא? אם רפואת הגוף איננה מדע מדוייק , למה שאאמין בתמימות שפסיכוסקסולוגיה היא מדע מובהק עם כללים מוחלטים התקפים לכל אדם? מנין לכל אותם אנשי מקצוע, שנטייה מינית היא דבר קבוע ומוחלט ולא דבר גמיש ודינאמי? אילו הייתי כותב לך שאני נמשך מינית אך ורק לילדים, או שאני נמשך מינית אך ורק לזקנות וזקנים, או שאני לא נמשך מינית לאף אדם באף מין ובאף גיל, - האם גם אז היית משיב לי שעלי לקבל את עצמי?? והשאלה החשובה לי מכל: איך אתה מסביר את השינוי בנטייה המינית שלי בין תקופת גילאי היסודי לתקופה המאוחרת יותר??? איך זה יכול להיות שבגילאי 10-11 התאהבתי בילדה והשתוקקתי לאהבתה אלי כשבנים לא עניינו אותי כלל, ואילו כיום בגיל כמעט 30 אני משתוקק לשכב עם גברים ולא משתוקק לשכב עם נשים? לפעמים אני חושד שהנטייה המינית שלי השתנתה בגלל שילוב של כמה גורמים: מעבר לסביבה חינוכית עם תלמידים בנים בלבד, חוויה ראשונית של אורגזמה בתקופה בה היה לי קשר שוטף עם בנים בלבד ולא עם בנות, דימוי גוף נמוך שהלך והקצין עם גיל ההתבגרות, קנאה עזה בגופם של בנים אחרים, בטחון עצמי ברצפה, תחושה שאין לי מה לתת, בעיות ביחסים ובתקשורת עם אבא שלי, ואולי עוד כמה... אני לא יודע אם אי פעם אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות בחזרה את הנטייה המינית שלי. אבל אני כן יודע שאם אי פעם אחיה עם מישהי, אעדיף שזו תהיה בחורה נשית שקטה מופנמת ועדינה מאד, ולא בחורה גברית בהמית וצעקנית. אני כן יודע שחשתי געגועים לבנות מסויימות ששירתו איתי בבסיס הצבאי והשתחררו לפני, בעוד שאני נשארתי לשרת שנה נוספת בלעדיהן, ואיני יודע להסביר מדוע התגעגעתי אליהן. אני כן יודע שאני מעדיף ללכת לישון תוך שאני מחבק בחורה נחמדה ועדינה במיטה, מאשר ללכת לישון במיטה לבד ובודד. אני יודע שזו תקווה כלשהי להתלות בה.

מודה לך מאד על תשובתך המהירה, אך כפי שכתבת בסופה, לא אליה פיללתי. אכן התחנכתי במשפחה דתית ובבתי ספר דתיים, אבל את האמונה איבדתי ואת הכיפה הורדתי. למרבה ההפתעה אולי, בחינוך הדתי שספגתי לא נתקלתי בגינויים כלפי נטיות חד מיניות. אם כבר, היתה התעלמות כמעט מוחלטת מהתופעה. החינוך הדתי שקיבלתי בצעירותי אינו הסיבה לסבל הנפשי שעובר עלי ולתיעוב הרב שאני חש כלפי משיכתי לגברים. הסיבה לכך היא ההכרה בעובדה הפשוטה שזרעון וביצית הם שיוצרים עובר. הסיבה היא חוסר ההתאמה בין הביולוגיה והערכים שלי, לבין התשוקות המיניות העכשוויות שלי. אני אדם מוסרי, ויש לי ערכים, ואני דוגל בכך שילד צריך לחיות עם אביו ואימו הביולוגיים. עם שניהם. זו זכות כל כך בסיסית, שלא הייתי רוצה שיגזלו אותה ממני. אני מאמין בחשיבות הרבה שיש לקשר הטבעי בין הילדים להוריהם הביולוגיים. כל ילד וילדה זקוקים לדמות אב ולדמות אם. לא אשבש את ההורות ואת החיים של הילדים שלי בגלל הנטיות המיניות ההפוכות שלי. זה לא בא בחשבון. אולי אאלץ לחפש אישה לסבית ולגדל איתה יחדיו את ילדינו, בזוגיות פתוחה. אולי אמצא דרך אחרת שמשלבת בין השגעונות המיניים שלי לבין הערכים המשפחתיים שאני מאמין בהם. אבל הפתרון האולטימטיבי, הוא כמובן להמשך מינית פיזית וגופנית לאמא של ילדיי. ואני תאב לדעת איך זה יכול לקרות. איני מבין איך זה יכול להיות שהאנושות גילתה פריצות דרך מדעיות בכל כך הרבה תחומי ידע, ורק בתחום נפש האדם ונטיותיו המיניות היא נותרת אילמת? מדוע לא חוקרים לעומק את הנושא? אם רפואת הגוף איננה מדע מדוייק , למה שאאמין בתמימות שפסיכוסקסולוגיה היא מדע מובהק עם כללים מוחלטים התקפים לכל אדם? מנין לכל אותם אנשי מקצוע, שנטייה מינית היא דבר קבוע ומוחלט ולא דבר גמיש ודינאמי? אילו הייתי כותב לך שאני נמשך מינית אך ורק לילדים, או שאני נמשך מינית אך ורק לזקנות וזקנים, או שאני לא נמשך מינית לאף אדם באף מין ובאף גיל, - האם גם אז היית משיב לי שעלי לקבל את עצמי?? והשאלה החשובה לי מכל: איך אתה מסביר את השינוי בנטייה המינית שלי בין תקופת גילאי היסודי לתקופה המאוחרת יותר??? איך זה יכול להיות שבגילאי 10-11 התאהבתי בילדה והשתוקקתי לאהבתה אלי כשבנים לא עניינו אותי כלל, ואילו כיום בגיל כמעט 30 אני משתוקק לשכב עם גברים ולא משתוקק לשכב עם נשים? לפעמים אני חושד שהנטייה המינית שלי השתנתה בגלל שילוב של כמה גורמים: מעבר לסביבה חינוכית עם תלמידים בנים בלבד, חוויה ראשונית של אורגזמה בתקופה בה היה לי קשר שוטף עם בנים בלבד ולא עם בנות, דימוי גוף נמוך שהלך והקצין עם גיל ההתבגרות, קנאה עזה בגופם של בנים אחרים, בטחון עצמי ברצפה, תחושה שאין לי מה לתת, בעיות ביחסים ובתקשורת עם אבא שלי, ואולי עוד כמה... אני לא יודע אם אי פעם אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות בחזרה את הנטייה המינית שלי. אבל אני כן יודע שאם אי פעם אחיה עם מישהי, אעדיף שזו תהיה בחורה נשית שקטה מופנמת ועדינה מאד, ולא בחורה גברית בהמית וצעקנית. אני כן יודע שחשתי געגועים לבנות מסויימות ששירתו איתי בבסיס הצבאי והשתחררו לפני, בעוד שאני נשארתי לשרת שנה נוספת בלעדיהן, ואיני יודע להסביר מדוע התגעגעתי אליהן. אני כן יודע שאני מעדיף ללכת לישון תוך שאני מחבק בחורה נחמדה ועדינה במיטה, מאשר ללכת לישון במיטה לבד ובודד. אני יודע שזו תקווה כלשהי להתלות בה.

מודה לך מאד על תשובתך המהירה, אך כפי שכתבת בסופה, לא אליה פיללתי. אכן התחנכתי במשפחה דתית ובבתי ספר דתיים, אבל את האמונה איבדתי ואת הכיפה הורדתי. למרבה ההפתעה אולי, בחינוך הדתי שספגתי לא נתקלתי בגינויים כלפי נטיות חד מיניות. אם כבר, היתה התעלמות כמעט מוחלטת מהתופעה. החינוך הדתי שקיבלתי בצעירותי אינו הסיבה לסבל הנפשי שעובר עלי ולתיעוב הרב שאני חש כלפי משיכתי לגברים. הסיבה לכך היא ההכרה בעובדה הפשוטה שזרעון וביצית הם שיוצרים עובר. הסיבה היא חוסר ההתאמה בין הביולוגיה והערכים שלי, לבין התשוקות המיניות העכשוויות שלי. אני אדם מוסרי, ויש לי ערכים, ואני דוגל בכך שילד צריך לחיות עם אביו ואימו הביולוגיים. עם שניהם. זו זכות כל כך בסיסית, שלא הייתי רוצה שיגזלו אותה ממני. אני מאמין בחשיבות הרבה שיש לקשר הטבעי בין הילדים להוריהם הביולוגיים. כל ילד וילדה זקוקים לדמות אב ולדמות אם. לא אשבש את ההורות ואת החיים של הילדים שלי בגלל הנטיות המיניות ההפוכות שלי. זה לא בא בחשבון. אולי אאלץ לחפש אישה לסבית ולגדל איתה יחדיו את ילדינו, בזוגיות פתוחה. אולי אמצא דרך אחרת שמשלבת בין השגעונות המיניים שלי לבין הערכים המשפחתיים שאני מאמין בהם. אבל הפתרון האולטימטיבי, הוא כמובן להמשך מינית פיזית וגופנית לאמא של ילדיי. ואני תאב לדעת איך זה יכול לקרות. איני מבין איך זה יכול להיות שהאנושות גילתה פריצות דרך מדעיות בכל כך הרבה תחומי ידע, ורק בתחום נפש האדם ונטיותיו המיניות היא נותרת אילמת? מדוע לא חוקרים לעומק את הנושא? אם רפואת הגוף איננה מדע מדוייק , למה שאאמין בתמימות שפסיכוסקסולוגיה היא מדע מובהק עם כללים מוחלטים התקפים לכל אדם? מנין לכל אותם אנשי מקצוע, שנטייה מינית היא דבר קבוע ומוחלט ולא דבר גמיש ודינאמי? אילו הייתי כותב לך שאני נמשך מינית אך ורק לילדים, או שאני נמשך מינית אך ורק לזקנות וזקנים, או שאני לא נמשך מינית לאף אדם באף מין ובאף גיל, - האם גם אז היית משיב לי שעלי לקבל את עצמי?? והשאלה החשובה לי מכל: איך אתה מסביר את השינוי בנטייה המינית שלי בין תקופת גילאי היסודי לתקופה המאוחרת יותר??? איך זה יכול להיות שבגילאי 10-11 התאהבתי בילדה והשתוקקתי לאהבתה אלי כשבנים לא עניינו אותי כלל, ואילו כיום בגיל כמעט 30 אני משתוקק לשכב עם גברים ולא משתוקק לשכב עם נשים? לפעמים אני חושד שהנטייה המינית שלי השתנתה בגלל שילוב של כמה גורמים: מעבר לסביבה חינוכית עם תלמידים בנים בלבד, חוויה ראשונית של אורגזמה בתקופה בה היה לי קשר שוטף עם בנים בלבד ולא עם בנות, דימוי גוף נמוך שהלך והקצין עם גיל ההתבגרות, קנאה עזה בגופם של בנים אחרים, בטחון עצמי ברצפה, תחושה שאין לי מה לתת, בעיות ביחסים ובתקשורת עם אבא שלי, ואולי עוד כמה... אני לא יודע אם אי פעם אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות בחזרה את הנטייה המינית שלי. אבל אני כן יודע שאם אי פעם אחיה עם מישהי, אעדיף שזו תהיה בחורה נשית שקטה מופנמת ועדינה מאד, ולא בחורה גברית בהמית וצעקנית. אני כן יודע שחשתי געגועים לבנות מסויימות ששירתו איתי בבסיס הצבאי והשתחררו לפני, בעוד שאני נשארתי לשרת שנה נוספת בלעדיהן, ואיני יודע להסביר מדוע התגעגעתי אליהן. אני כן יודע שאני מעדיף ללכת לישון תוך שאני מחבק בחורה נחמדה ועדינה במיטה, מאשר ללכת לישון במיטה לבד ובודד. אני יודע שזו תקווה כלשהי להתלות בה.