פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8559 הודעות
8245 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

15/07/2010 | 22:38 | מאת: כרמלה

שלום שלום תודה על התשובה. בהמשך עוד שאלה: לי ממש לא לחוץ שביתי בת השנתיים ושלושה חודשים תיגמל זה היה תהליך שהיא ביקשה ואנחנו נתנו לה חיזוקים חיוביים עליו- האם עשינו טעות??? בהנחה שהיא בוחרת ומבקשת להיות בלי טיטול במשך היום בבית ובגן, אם אני שואלת אותה מה היא רוצה להיות עם טיטול או בלי טיטול- היא חד משמעית. האם את ממליצה לשים אותו בכל זאת? כרגע בגן השכבה הבוגרת ממנה בשנה מאד חזק בעניין הגמילה וכל הצעירים מושפעים מזה ונגמלים גם הם- לגבי הקקי כתבת שזה לא נכון להחזיר טיטול לקקי--מה את ממליצה לעשות כשהיא מבקשת טיטול לקקי?? לתת טיטול או לא? איך להגיב? מה לגבי השינה בצהריים לשים לה למרות שהיא מבקשת לישון בלי טיטול???

18/07/2010 | 02:42 | מאת: ליאת מנדלבאום

שוב שלום כרמלה, כרגע אין טעם להתעסק בשאלה אם טעינו או לא, אלא בשאלה איך מתקדמים. אני חושבת שילד שישן עם טיטול ועושה קקי רק בטיטול אינו גמול: התלות בטיטול נותרת, והילד לא מצליח לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך. אם את חושבת שקיימת אצלה בשלות לתהליך, נסי להיות ברורה, ולגרום לה להבין שאת הקקי עושים בסיר או בשירותים, ולא בטיטול. כאשר היא מבקשת טיטול, הזמיני אותה לסיר או לאסלה, והיי מוכנה להתעקש על כך. הסבירי לה שהטיטולים נועדו בשלב זה רק ללילה, למצבים בהם עלול 'לברוח לה' פיפי בזמן שהיא ישנה. לאחר גמילה מלאה ביום (ללא פספוסים) אפשר יהיה לעבור ללילה. בהצלחה ליאת

15/07/2010 | 15:30 | מאת: יעל

בני בן שנתיים ו 8 חודשים. בגן שלו ילד שהוא מאוד אוהב, עד כדי אובססיה, והוא כל הזמן רוצה לשחק עם הילד הזה (למשל כשהילד עולה על בימבה - הוא מנסה גם לעלות יחד איתו על אותה בימבה). הילד השני (בן שנתיים וחודש) לא תמיד מתלהב מחיבוק הדב הזה, והרבה פעמים דוחף את בני או נושך אותו. בני מאוד נעלב כשהילד השני דוחף אותו (לשמל כשהוא רץ אליו לחבק אותו והשני דוחף אותו ממנו), אבל ממשיך לאהוב את הילד הזה ולבקש את קירבתו. האם אני אמורה להתעלם מהמצב ולתת לבני להבין לבד שהוא לא אמור להתקרב כל כך לילד השני? או שעלי להסביר לו לשמור יותר על מרחק? אני מנסה לשכנע אותו שילך לשחק גם עם ילדים אחרים בגן אבל הוא מתעקש לשחק עם אותו ילד.

18/07/2010 | 02:32 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יעל, גן הילדים והפעוטון הם, במובנים רבים, המעבדה החברתית הראשונה, בה מתוודעים הפעוטות לנורמות והכללים של החליפין החברתי, לקודים המדוברים והלא-מדוברים, ולאופנויות התקשורת השונות שבין אדם לחברו. ההתנסות הבלתי אמצעית בחברת ילדים אחרים חיונית מאד עבור הילד, ותיווכם של המבוגרים נחוץ רק במצבים בהם נראה פוטנציאל לנזק גופני או רגשי. המצב שאת מתארת הוא חלק מהתנהלות יומיומית בריאה בין הילדים, המשרתת את שניהם ומספקת שיעור חשוב על התנהגותם ועל תוצאותיה. לדעתי, אין טעם להתערב, וגם לא כדאי. בברכה ליאת

14/07/2010 | 22:47 | מאת: אמא

בני בן 6 אינו מקשיב לי כל דבר שאני אומרת הוא מתעלם ולא מתייחס אני נאלצת לחזור על בקשות כמו לאכול, להתלבש וכו' עשרות פעמים, עד שאני כועסת, מאיימת או מענישה ואז האווירה לא טובה והילד כועס ואני מרגישה שזה פוגע במערכת היחסים בינינו מה עושים? זקוקה לעצה טובה

15/07/2010 | 00:03 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לך, כאשר את חוזרת פעמים רבות על אותה בקשה, את יוצרת אינפלציה של מילים, ומורידה את ערכן. הילד שלך הופך 'חירש' לדיבור שלך, מתעלם ממנו, או מתייחס אליו כאל המלצה בלבד. כדי שבנך יתייחס אליך ברצינות, עליך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. בקשי כל דבר פעם אחת בלבד, ואז - אם אינו מקשיב - עברי לפעולה. הביאי אותו לשולחן/למקלחת/לחדר, תוך הדגשה ש"אני מתכוונת למה שאני אומרת". זאת עבודה מעט יותר קשה, לפחות בהתחלה, אך היא יעילה בהרבה מדיבור סרק, שמלמד את הילדים 'לצפצף' על הוריהם. בברכה ליאת

מחפשת בדחיפות המלצה על פסיכולוג/ית לילד בן 6 עם בעיות התנהגות (התפרצויות זעם מרובות)

14/07/2010 | 23:30 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דנה, אנא, כתבי שוב, והוסיפי בגוף ההודעה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

14/07/2010 | 16:09 | מאת: אנונימי

הבן שלי בן 16 ולאחרונה הוא כל הזמן מותח את הסדינים במיטה ואם הסדין יוצא הוא ממש מתחרפן מזה מה לעשות

14/07/2010 | 23:25 | מאת: ליאת מנדלבאום

לקנות גומיות כאלה, שתופסות את הקצוות. זה באמת מחרפן!!!

14/07/2010 | 09:58 | מאת: אימא מודאגת

שלום, אני אימא לבן 5. בני נמצא בתקופה שהוא פוחד מדברים דימיוניים כגון: חיות גדולות, מפלצות וכו'. נאמר לי שזו תופע שכיחה בגיל הזה. מידי לילה לפני לכתו לישון, יש לנו טקס קבוע של א. ערב, מקלחת, סיפור. וכאשר אנחנו נכנסים לחדר אנחנו בודקים שאין כלום מאחורי הדלת ושהחלון סגור שבארון אין מפלצות וכו.... אני מדליקה לו תאורת לילה קטנה מעל לראשו. ומשאירה אור דולק במסדרון. אתמול בלילה השכבתי אותו לישון והלכתי לחדר השני, כאשר אני פתאום שומעת אותו צועק בכל רם ובוכה בהסיטריה. כאשר הדלקתי את האור ראיתי שהתמונה שהיתה תלויה על הקיר נפלה וגרמה לרעש ובגלל כל הרגישות שלו בלילה הוא נלחץ. ראיתי אותו יושב על המיטה בוכה ובקושי רב הצלחתי להרגיע אותו. הרמתי אותו על הידיים וחיבקתי אותו חזק וכאשר רציתי לשאול אותו מה קרה בקושי הצלחתי להבין אותו כי פתאום הוא לא הצליח לדבר - נעלם לו הקול (לזמן קצר). מלחץ הוא הקיא. והוא עוד יותר נלחץ מיזה שהוא לא מצליח לדבר (מיותר לציין איך כאימא הרגשתי) הרגעתי אותו (למרות שהיתי צריכה מישהו שירגיע אותי). הכנתי לו חלב פושר עם דבש והשכבתי אותו לידי וכך הוא נרגע וסיפר שהוא נבהל שהתמונה נפלה בחדר. אחרי רבע שעה הוא נרגע ונרדם לידי ואמר שהוא מרגיש יותר טוב. היום בבוקר הוא קם צרוד (פחדתי שפתאום שוב יעלם לו הקול). עלי לציין שבאופן רגיל הוא ילד שלא פוחד מכלום, חייכן חברותי אם זה היה קורה ביום הוא לא היה נלחץ כך, דברים כבדים יותר ומרעישים יותר נפלו והוא אפילו לא הניד עפעף. את החוויה הזו לא אשכח לעולם. אני פונה אלייך בשאלה האם תופעה זו מוכרת בתחום הפסיכולוגיה? האם זה דורש התייעצות עם מומחה? כאימא מה עלי לעשות כדי לעזור לו? אודה לך על תשובתך? אימא מודאגת

14/07/2010 | 16:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, פחדים ממפלצות, דרקונים ויצורי-פרא למיניהם אכן נפוצים בילדות, ומבחינה זו בנך אינו יוצא דופן. גם 'התקף' חרדתי חד אינו יוצא דופן, כולל תגובות בהלה כמו הקאה, תחושת מחנק, איבוד הקול וכד'. חשוב לציין בהקשר זה, שנוכחות מרגיעה, שלווה ובוטחת של ההורה יכולה לעזור מאד, ולכן כדאי מאד לנסות ולאפק את התגובות שלנו, המבוגרים, לאירועים מסוג זה. כאמא, תוכלי לעזור אם ההתייחסות שלך לפחדים שלו תישאר עניינית ופרקטית, ולא נסחפת אל העוצמות שלו. בברכה ליאת

13/07/2010 | 22:27 | מאת: אושרית

שלום, בתי בת 4 בע"ר, ילדה מקסימה ועקשנית שהתגלה אצלה בגיל שנתיים וחודשיים גידול שפיר בגזע המוח. כפי שציינתי הגידול הוא שפיר אך לדאבוננו הוא גרם לבעיות בהתפתחות. הבעיות מתמקדות בעיקר בתחום השפתי ובמוטוריקה הגסה,כך, שהיא מאובחנת פחות מגילה יות, משהו כמו שנתיים וחצי -שלוש. אחת הבעיות המטרידות אותי במיוחד היא נושא הטיטולים, זאת מאחר שהטיטול מונע ממנה להתקדם יותר ולהשיג הישגים טובים יותר . שנית, היא כבר ממש גדולה וזה נראה פשוט לא לענין.אנחנו מדברים על זה איתה רבות והיא יודעת הכל ואומרת שהיא גדולה, ושצריך ללכת לשירותים, לאסלה ולא בטיטול ובכל זאת איננה מראה סימנים כאילו הטמיעה את הנושא היטב במוחה אלא כאילו הדברים שגורים לה בפה סתם. השאלה שלי כיצד אני יכולה לגמול ילדה כזו, עם קשיי התפתחות , מה גם שלא מבינה היטב את השפה או ההוראות שלנו? זה חשוב לי מאוד, אשמח אם תוכלי לעזור לי או להפנות אותי למישהו שיכול לעזור. תודה רבה

14/07/2010 | 00:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אושרית, אני מציעה למצוא שניים שלושה מאמרים טובים בנושא גמילה, המשרטטים "צעד אחר צעד" את תהליך הגמילה התקין. בדקי באיזו מידה קיימת בשלות לכך אצל בתך (מוטורית, רגשית, שפתית) והתאימי את הדרישות ליכולת. בעיני, עדיף לדחות מעט את התהליך לזמן הנכון, מאשר לעורר תסכולים ואכזבות עקב תהליך חפוז ומבולבל. אני מניחה שאתם נמצאים במעקב התפתחותי, עם אנשי מקצוע מנוסים. המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם יכול לתת מענה לצרכים אלה, וגם פסיכולוגית התפתחותית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

13/07/2010 | 21:45 | מאת: אמא לבן 3 וחצי

שלום ליאת, יש לי בן יחיד בן 3 ו- 9 חודשים שאני מגדלת אותו לבד. מאז ומתמיד הוא אוהב לחבק ולנשק אותי לא רק בפנים, בעיקר בזרועות, בידיים ולפעמים גם ברגליים. קרה פעם אחת שהרגשתי שהוא מתקרב לחזה שלי ועצרתי אותי מיד (בעדינות). הסברתי לו שהחזה והציצי זה מקום פרטי ואינטימי ושזה לא נעים לי שנוגעים/מנשקים שם והוא לא חזר על כך. לי אישית זה לא מפריע ואני רואה בכך גילויי חיבה ותו לא, בדיוק כמו שאני נוהגת לחבק ולנשק אותו כביטוי לחום אהבה. אבל היום כשהיינו אצל אמא שלי היא אמרה לי, זה לא קצת מוגזם הנישוקים האלה? נראה לי שזה תסביך אדיפוס, זה בדיוק הגיל. אמרתי לה "אדיפוס-שמדיפוס, לא צריך להיות היסטריים. הוא בסך הכל מגלה חיבה. זו הדרך שלו" ובזה סגרתי את הענין. אבל מאז אני לא מפסיקה לחשוב, אולי היא צדקה? אולי זה באמת מראה על משהו חריג ואני לא יודעת? להתייעץ עם מישהו או שפשוט לעזוב את זה ולזרום איתו? יצויין גם שאמי, עד כמה שזה ישמע מוזר, כל הזמן נמצאת איתי במן תחרות כזו. לאחרונה הוא בוחר להיות רוב הזמן איתי ולא איתה, למרות שאני בטוחה שהוא אוהב אותה מאוד. כשהוא מבקש "את אמא" היא אומרת לו, מה, סבתא לא טובה/סבתא לא יכולה לעשות את זה/לתת לך את זה וכו'. האם יש לי מקום לדאגה? תודה וערב טוב

14/07/2010 | 00:46 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, איני רואה שום דבר חריג בהתנהגותו של בנך. אהבתו ה'אדיפלית' של הילד לאמו - אם נקבל את הרעיונות הפסיכואנליטיים - היא שלב טבעי בהתפתחות הילד. בהיעדר הצלע הגברית המתחרה במשולש, הילד יכול להרגיש 'בעלות' ורכושנות כלפי האם. מודעות ורגישות לנושא, תוך שמירה על גבולות (כפי שאת עושה), אמורות לתת מענה מספיק. אז "שמדיפוס"!!! :-)) ליאת

13/07/2010 | 11:54 | מאת: אמא של מתן

שלום, אני אמא לילד שובב מאד בן 3 שלאחרונה התגברה אצלו תופעה של סדר כפייתי בבגדיו, הוא כל הזמן "מסדר" את החולצה במכנסיו ומבקש גם מאתנו ההורים והמטפלת בגן שתכניס לו את החולצה כך שלא תזוז בס"מ.... הוא מושך את מכנסיו למעלה בצורה משונה ואנחנו לא יודעים כיצד להגיב חוץ מלומר לו שלא נורא אם החולצה בחוץ או בורחת וכו'.. אני רוצה להוסיף שמתחילת העונה יש לנו ויכוחים איתו על נושא הביגוד - הוא רוצה ללבוש רק ביגוד ארוך ואנחנו שכנענו אותו שכאשר חם מאד לובשים קצר... הוא בסוף לובש קצר (כשלא מאד חם אנחנו "מוותרים" לו) אבל הוא ממש לא אוהב את זה... האם הדברים קשורים?? מה צריך לעשות? תודה רבה אמא של מתן

14/07/2010 | 00:35 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אמא של מתן, ממליצה להגיע למכון להתפתחות הילד או למרפאה בעיסוק ולבדוק את נושא הוויסות התחושתי. בעיני, אפשרות כזו נראית סבירה יותר מהאפשרות שמדובר בקומפולסיה. רק אחרי שתשללו בעיה תחושתית אפשר יהיה ללכת בכיוון החרדתי. בברכה ליאת

12/07/2010 | 22:28 | מאת: שיר

שלום, אני אמא לילד כמעט בן 10 שעולה לכיתה ד', הסיפור בקצרה הוא כזה: כשילדי היה צריך לעלות לכיתה א' הגננת החליטה שהוא עדין לא בשל רגשית לעלות, התייעצנו בזמנו והחלטנו שאנחנו משאירים אותו שנה נוספת בגן חובה שכל החברים הטובים שלו עלו. במחשבה אחורנית זו הייתה טעות כי בהמשך אחרי שהוא כבר עלה לכיתה א' הוא לא הסתדר עם הילדים בכיתה והתברר לנו אחר כך שהוא ילד מחונן והוא עבר בכיתה ב' מבחן שהוא היחיד שהצליח מכל הילדים שנבחנו בשכבת הגיל שלו ורצו שהוא יעבור לבית ספר ולמסלול של מחוננים בכיתה ב'. אנחנו לאחר שיחות עם הילד והחלטה משותפת איתו לא שלחנו אותו לבית הספר הזה והשארנו אותו בכיתה שלו הרגילה שכל אותו הזמן יש לו עדיין בעיות חברתיות בכיתה, הילדים מציקים לו כי הוא חכם ומצליח בכל המבחנים ולא מקבלים אותו חברתית הוא באותו זמן ממשיך להיות חבר עם אותם חברים שהיו איתו בגן ועלו לפניו לכיתה א' שהיום הם עולים לכיתה ה' וגם על זה הילדים מהכיתה שלו מציקים לו. המנהלת לא מוכנה לאחר שיחות איתה לנסות ולהקפיץ אותו כיתה. היא אמרה שהיום כבר לא עושים את זה ומה שקרה קרה והוא צריך להמשיך בצורה הזאת. אני מרגישה שגרמתי לילד שלי אבל בזה שהחלטתי החלטה לא נכונה להשאיר אותו שנה והוא לא מצליח להסתדר בכיתה שלו והוא רק מסתדר עם הילדים היותר גדולים. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לגרום למצב להסתדר אי אפשר להחזיר גלגל אחורה והילד פשוט סובל וחיי בשני עולמות בעולם טוב עם הגדולים מחוץ לבית הספר ובעולם שרק רע לו בכיתה שהוא נמצא, את חושבת שאני צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי שידבר עם מישהו אחר ואולי יוכלו לתת לו כלים להתמודד עם המצב שהוא נמצא כי ישנם ימים שהילד פשוט מיואש. תודה וסליחה על האורך של המכתב.

14/07/2010 | 00:32 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שיר, אני ממליצה מאד להימנע מתחושות אשמה וחרטה, מאחר ואינך יכולה לדעת בוודאות מה היה קורה אילו... לאמונתי, בבעיות חברתיות יש לטפל בקונטקסט בו נתון הילד, ולא להעבירו לקבוצה/כיתה אחרת. ברוב המקרים שינוי כזה לא ממש מספק את הפיתרון. ילדים מחוננים סובלים לא פעם מקשיים חברתיים, וקשיים אלה פוחתים בקבוצות הומוגניות. לכן, שווה לשקול השתתפותו במסגרות המחוננים של משרד החינוך (יום בשבוע), או במסגרות של אחה"צ. במקביל, הייתי פועלת בשיתוף עם יועצת ביה"ס, המורה ופסיכולוגית ביה"ס לגיבוש אסטרטגיות פעולה שיסייעו לו חברתית בתוך קבוצת בני גילו. טיפול רגשי בהחלט בא בחשבון גם הוא, כדרך לצמצם את הפגיעה בדימוי העצמי שלו, ובהקניית מיומנויות חברתיות וכלים להתמודדות עם המצוקה. בברכה ליאת

12/07/2010 | 22:01 | מאת: ליז

שלום הבן שלי בן שנתיים והוא מאוד עצבני לא ממושמע מרביץ לילדים אחרים בצורה אגרסיבית. נוטה לבכות רב הזמן בכל דבר אם הוא לא יקבל או שאני אכעס עליו הוא מתחיל לבכות לזרוק עליי דברים מתפרע . כמובן שאני צריכה לציין נולד לו אח לפני חצי שנה ויש לי חשש שהוא מקנא.יש לו התקפות זעם השאלה איך מתמודדים עם הבעיה. הוא עדיין לא מדבר ץןדה ליז

14/07/2010 | 00:18 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ליז, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה כלשונה תשובה שנתתי בעבר לשאלה דומה - כאשר הילד הופך אלים, עליכם לעצור אותו פיזית (לא בדיבורים והסברים, כי הללו לא יעילים בגיל שנתיים). חשוב לא לבלבל בין חום ואהבה לבין פינוק וחוסר גבולות. בעוד הראשונים רצויים וחשובים, האחרונים טומנים בחובם נזק רב. הורים רבים נוטים להתייחס לקנאת אחים בסוג של הבנה מהולה ברחמים. ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן, מקופח וראוי ל?רחמים. אח קטן, גם אם מקשה על חייו של האח הבכור ומעורר את קנאתו, הוא לא עונש או מכה שיש לפצות עליה. בוודאי שאין להפגין סלחנות כלפי פגיעה אלימה באנשים אחרים, ובוודאי לא פגיעה בהורים. לכן, כאשר הוא מרים יד (ולא חשוב על מי), עליכם לעצור פיזית את המכה, לא לאפשר לו להרביץ, ולהרחיק אותו מכם לזמן קצר כדי שיבין שאתם לא רוצים להיות בחברתו כשהוא אלים. תוכלו לומר משהו כמו "ככה לא נעים לנו. אתה יכול לחזור אלינו כשתרגע. אנחנו אוהבים אותך אבל לא מרשים לך להרביץ!". גם אם הוא בוכה או נפגע, תוכלו להביע אמפתיה, אך להישאר נחושים בעמדתכם "אני מבינה שנפגעת ושלא נעים לך שכועסים עליך, אבל אני לא מרשה לך להרביץ. עוד מעט תרגע ונוכל להמשיך לשחק ביחד". כשהוא נרגע, אפשר להמשיך לשחק, אך לא לעשות דבר כדי לפצותו על הכעס שלכם. אני ממליצה לך לקרוא עוד בפורום, על דרכים להציב גבולות ללא אשמה מיותרת. בהצלחה ליאת

12/07/2010 | 19:26 | מאת: סבתא לנכדה

יש לי נכדה כבת 8 שנים. התנהגותה בבית הספר סבירה ,כשהיא מגיעה הביתה התנהגותה שונה לחלוטין הילדה מציקנית וכמעט אין רגע שהיא נחה צועקת, מקללת, שתלטנית והכול צריך להעשות כפי רצונה מאוד קשה איתה. לדוגמא: אם אחיה הבוגר ממנה. נכנס לפניה למכונית היא מכריחה אותו לצאת ונכנסת לפניו מלאה אנרגיה ומרץ. לי כסבתא נראה ,שהיא זקוקה לעזרה למרות הסבלנות ,שאני מגלה כלפיה ולעיתים התעלמות, ממעשיה ונראה ,שהיא נהנת להציק ולפעמים אין את היכולת להרגיע אותה בכול דרך שהיא. אבקש את עזרתכם בנדון ותודה מראש סבתא מודאגת.

14/07/2010 | 00:00 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, הדאגה שלך במקומה, שכן ילדה בת 8 לא אמורה לנהל את סביבתה ולהשליט את רצונה על זולתה. לאמונתי, את מאמצי השינוי יש לכוון להוריה, וללמדם דרכים יעילות להצבת גבולות. נסי לעודד אותם לפנות להדרכת הורים מסודרת או להמליץ להם על ספרות מתאימה. ספר מומלץ מאד בנושא גבולות הוא "ילדים:האתגר" של דרייקורס, ברוח הגישה האדלריאנית. בהצלחה ליאת

12/07/2010 | 13:30 | מאת: יעל

לבני , כמעט בן 3, יש סבא אחד וסבתא אחת. הוא יודע שלאמא יש אבא ולשאבא יש אמא. אתמול הוא שאל אותי "איפה אמא שלך?" אני אפילו לא זוכרת ממש עניתי מרוב שלא התכוננתי לשאלה (משום מה, למרות שהיו לי כמה שנים להתכונן). זה היה משהו בסגנון "אמא שלי איננה" והוא רק הסתכל עלי בתמהון ולא המשיך לחקור. 1. מה נכון להסביר בגיל כזה? האם להתחיל להשתמש במושג "מתה"? למרות שאין בגיל הזה עוד תפישה של מוות? 2. אם הוא ישאל אותי ממה היא מתה (משהו שבטח לא מספרים לילדים), האם אפשר לשקר ולהגיד שממחלה ורק בגיל מבוגר לספר את האמת? 3. אם אני אגיד לו שהיא נפטרה ממחלה, זה עלול לעורר בו חרדות (כמו למשל שגם הוא יחלה)?

13/07/2010 | 23:48 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יעל, לילדים בני שלוש כבר יש מושג כלשהו על המוות, והם נפגשים בו הרבה יותר ממה שאנו משערים. הם נתקלים בחתול מת בשולי הדרך, בציפור מתה, בנמלה שנרמסה תחת סוליית הנעל, ובאבא שמוזעק להרוג ג'וק. כל אלה מספקים לילדים הזדמנות להתוודע אל קיומו של המוות, כחידלון של החיים. לכן, אני חושבת שבגיל שלוש אפשר בהחלט להגיד לילד שסבתא מתה. מרגע שזה ייאמר, חשוב להקשיב למה שישאל, ולמקד את התשובה בדיוק במה שנשאל. רצוי לא להרחיב יתר על המידה או להיכנס לרעיונות מופשטים כמו עלייה לשמיים או לגן עדן. לשאלת סיבת המוות, אני ממליצה להימנע ככל האפשר מלשקר, ועם זאת להישאר קצרה ועניינית. אפשר להגיד בפשטות "היא הייתה אישה מבוגרת, מתה, ועכשיו היא בבית הקברות". בסופו של דבר, ילדים מבינים שמתים ממחלה קשה, וגם לומדים להבחין בין מחלה למחלה. כרגע, אני לא צופה שהתוכן הפשוט יעורר חרדות יוצאות דופן. זכרי שאת זו שמתווכת לילד את המציאות, ואם את מתייחסת למוות בשלווה והשלמה, זה יעבור באופן דומה לילדייך. שלא נדע צער ליאת

12/07/2010 | 12:18 | מאת: לולי

שלום! לי יש 2 שאלות לשאול ברשותך, בתי בת ארבע וחצי,ילדה מקסימה אהובה על כולם. נולדה אחיינית במשפחה שאולי קצת באה ותפסה לה את תשומת הלב שלנו.הבת שלי לא מפסיקה להתנהג מוזר ליד התינוקת.זה מתבטא ע"י כך שהיא זוחלת ורוצה שאני ירים אותה ובוכה על כול דבר.יש לומר שהבת שלי מאוד אוהבת את האחיינית ומשחקת איתה.(זה עניין של שנה) אנחנו הורים שנותנים לילדה שלנו המון תשומת לב יותר מהרגיל. השאלה איך אני אמורה להתנהג שאני רואה את הילדה שלי בצורה כזו? הבעייה השנייה שהילדה שלי כול הזמן "מוצצת"תשומת לב מאנשים אחרים.לדוגמא במסיבת סיום היא לא הפסיקה לומר להורים :תראו את השמלה שלי,תראו את הקשת שלי,תראו איך.....וכו' בלי הפסקה. ממה זה נובע?ואיך אני מפסיקה את זה. תודה מראש,לולי.

13/07/2010 | 23:09 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לולי, כשהילד שלנו הופך תובעני ומבקש תשומת לב בלתי פוסקת, אנו - ההורים - מתמלאים אשמה, ומתגוננים (ממש כפי שכתבת): "אנחנו הורים שנותנים לילדה שלנו המון תשומת לב יותר מהרגיל". אין לי ספק שכך הדבר, ואפשר לוותר על האשמה. הורים רבים אינם מודעים לכך שגם התפעלות-יתר בלתי תואמת היא בעלת פוטנציאל מזיק בהיותה יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה. ילד כזה יתקשה להתמודד עם מצבים בהם הוא אינו נמצא במוקד תשומת הלב, ועלול להגיב בכעס, בבכי או במאמצים מוגזמים, כל אימת שהצורך שלו בהתפעלות אינו פוגש את המענה המצופה. נדמה לי שזה מה שקורה לבתכם, שהתרגלה למנות גדושות של תשומת לב והתפעלות. מול האחיינית החדשה, היא נוקטת בדפוס מוכר של "התיילדות", שלאמונתה ייזכה אותה במבטים האוהבים והמתפעלים, המופנים עתה לתינוקת החדשה. אני מציעה לנסות להתעלם מההתנהגות הזו, ולעשות מאמץ למצוא את האיזון הבריא בין התפעלות אותנטית ממנה, לבין ההכרח לעצור אותה מלהשתלט על המרחב כולו כל הזמן. בברכה ליאת

12/07/2010 | 10:12 | מאת: קרן

הי בני בן שנתיים ו חצי. יש לו אחות בת 9 חודשים. בזמן האחרון הוא כל הזמן מציק לה דורך לה על האצבעות שהיא זוחלת, צועק עליה וללוקח ממנה את כל הצעצועים. אני מסבירה לו שאסור לעשות לה ככה ומידי פעם מרימה את הקול עליו. השבוע בעלי כעס עליו והכניס אותו לחדר. השאלה שלי איך צריך להתנהג עימו במצבים אלו? הרי הוא קטן בעצמו ומקנא אז מה לעשות כאשר מתנהג אליה כך? מחכה לתשובתך תודה.

12/07/2010 | 11:03 | מאת: ליאת מנדלבאום

היי קרן, הנה מאמר שנוגע בדיוק לשאלתך. קראי, ואם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. http://www.doctors.co.il/ar/5738/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%3A+%D7%96%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%21+%D7%90%D7%97+%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C בהצלחה ליאת

12/07/2010 | 20:23 | מאת: קרן

שלחי לי בקשה שוב

12/07/2010 | 20:40 | מאת: קרן

הבנתי שצריך להסביר יפה לילד אך אני כל הזמן מסבירה וזה לא עוזר היא כותבת במאמר : "כאשר אמא אומרת לילד קטן: 'אל תמשוך לתינוק ביד', היא עלולה לתת בידי הילד משאב שהוא עלול להשתמש בו כאשר יתרגז על משהו. לפעמים הילד עלול לעשות לה דווקא, והדבר יכול לשמש כבומרנג מול האם" אז מה בעצם ניתן לעשות ? אם כבר הסברתי?

הילדה שלי בת שנה וכתוצאה ממקרה מצער איני יכול להתראות עימה במשך 3 חודשים, כל השנה הראשונה של חייה הייתי חלק יציב ומרכזי בשגרה שלה, האם יש אפשרות שבגלל גילה הצעיר היא תוכל להתחיל ולשכוח אותי? כלומר האם תהייה אפשרות שהיא לא תזהה אותי לאחר 3 חודשים?

11/07/2010 | 23:59 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אב, התפקודים הקוגניטיביים של תינוקות מתפתחים בהדרגה, ובגיל שנה עדיין אינם בשלים לגמרי. נתק מוחלט של שלושה חודשים עלול ליצור ריחוק, ואולי גם רתיעה זמנית במפגש המחודש, שייפול (כך נראה) בתקופה בה חרדת הזרים עדיין חזקה למדי. עם זאת, היסודות האיתנים של הקשר, שהתבססו במהלך השנה הראשונה לחייה, יבטיחו חזרה מהירה של האמון והאהבה, בהנחה שהמקרה המצער לא חיבל בהם. בברכה ליאת

11/07/2010 | 22:53 | מאת: מור

שלום לך! בני בן 7.5 ואני רוצה להכניס אותו לטיפול. רציתי לשאול מה ההליך דרך קופ"ח כללית, איך עושים את זה. האם צריך הפניה מרופא הילדים, או ממישהו אחר? ולאן לפנות? (אזור ירושלים) תודה רבה!

11/07/2010 | 23:29 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום מור, התקשרי למוקד שירות הלקוחות של הכללית, בקשי את רשימת המטפלים באזורך, ובררי את הנהלים ליצירת קשר. לדעתי אין צורך בהפנייה מרופא הילדים. תוכלי לבדוק גם דרך האתר - http://www.clalit.co.il/he-IL בהצלחה ליאת

12/07/2010 | 10:55 | מאת: הכללית

לקוחות של כללית מושלם זכאים לשירותי פסיכולוג או פסיכולוגית בעלות מופחתת מאוד. הטיפול – אישי, זוגי או משפחתי - נעשה באמצעות פסיכולוג או פסיכולוגית עצמאיים, העובדים בהסכם עם הכללית. רשימה של פסיכולוגים אלה ניתן לקבל במוקד הטלפוני של כללית מושלם ב- 2700* או דרך הלינק שצירפתי לך http://www.clalit.co.il/HE-IL/MedicalService/clinics/ מסגרת ההטבה מוענקות 30 פגישות שנתיות עם פסיכולוג או פסיכולוגית (ובסך הכל 60 פגישות בתקופת החברות במושלם) בעלות של 160 שקלים לטיפול אחד. בנוסף, הכללית מפעילה פורום בו תוכלי להתייעץ ולקבל תשובות לשאלותיך בנושא. http://www.clalit20plus.co.il/Clalit/Young/Lifestyle/Articles/anxiety_forum.htm נשמח לעזור לך ולטפל בצורה אישית בפנייתך. בכדי להעניק טיפול אישי את מוזמנת להזין את פרטייך- שם, עיר מגורים, טלפון, נושא הפניה ות.ז (אופציונאלי) בקישור המצורף - http://twisted.co.il/2009/clalit/CS/default.aspx עם מילוי הפרטים נציג של צוות שירות הלקוחות האינטרנטי שלנו ייצור איתך קשר בתוך שני ימי עבודה. במידה ויש עיכוב במענה אנא פני ישירות לשירות הלקוחות בדוא"ל [email protected] , [email protected] ואנו נחזור אליך בהקדם. רק בריאות, יערה, נציגת כללית

12/07/2010 | 11:06 | מאת: ליאת מנדלבאום

זה מידע חשוב!

11/07/2010 | 21:11 | מאת: קרן

ליאת שלום בתי עולה לכיתה ב' ומבקשת תיק חדש. בשנה שעברה קנינו לה תיק חדש ויקר ואני מתלבטת כיצד לנהוג. התיק במצב טוב. הבעיה היא לא מבחינה כלכלית אלא מבחינת עקרונית. אשמח לשמוע מה דעתך.

11/07/2010 | 23:19 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום קרן, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שאין סיבה לקנות תיק חדש. גם אם בתך תרגיש אכזבה וצער (כולנו מכירות את התחושה, אחרי הכל אין כמו תיק חדש להעלאת המורל הנשי), היא תלמד שיעור חשוב בדחיית סיפוק, בהתנהלות 'כלכלית' אחראית, ובצרכנות נבונה. מחזקת אותך בעמדתך. ליאת

12/07/2010 | 15:14 | מאת: עדנה

לכל הילדים שלי אני אמרתי כבר מכיתה א' שידעו שהתיק הוא לשנתיים כך שכאשר הם היו בכיתה ב' הזכרתי להם והם קיבלו את זה . מה שכן הקפדתי לומר להם שלכן אני משקיעה בקלמר יותר ובאיבזרים נילווים. וזה מרגיע אותם כי הם יכולים לבחור ארנק, קלמר או יומן הכי מיוחד ואז הם מרגישים טוב גם יומן וקלמר הכי יקר לא מגיעים לסכום של תיק חדש . יוצא שגם הם וגם אני מרוצים .

11/07/2010 | 12:56 | מאת: רבקה

שלום רב, ביתנו בת ה12 ילדה מלאת שמחת חיים ומוקפת בחברות, במשך היום היא עסוקה מאד עם חברות, מחשב, תנועת נוער ושלל תחביבים, אבל בלילה , לא כל לילה, ככל הנראה בלילות שהיא פחות עיפה, היא מבקשת לבא לישון איתנו מאחר וכהגדתרתה, יש לה "מחשבות רעות" כך למשל, סביב יום השואה היא פחדה מאד שהשואה תקרה שוב, בתקופה האחרונה היא פוחדת שתפרוץ מלחמה, היא מגיעה לחדר שלנו מבועתת מפחד שמא תפרוץ מלחמה, כל ההסברים הגיונים לא עוזרים והיא רק מתרצה כשאנחנו אומרים לה להביא מזרון ולישון בחדר שלנו (ואז היא נרדמת בשניות). עוד היא הוסיפה שבמשך היום היא פוחדת שיגיע הלילה ויחזרו אליה המחשבות הרעות . לעזרתך /הנחיתך אודה. יום טוב.

11/07/2010 | 23:14 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רבקה, ילדים נבונים, בעיקר מעבר לגיל 12, כאשר כבר יוצאים משלב החשיבה הקונקרטית ומסוגלים לחשוב על "מה יהיה אם...", מוצאים את עצמם לא פעם מודאגים וחרדים מפני קטסטרופות אפשריות. מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי ומטאוריטים קטלניים מככבים בפחדים של הגילאים הללו, ויש להתייחס אליהם ברצינות הראוייה. פחד הוא לא דבר הגיוני, ולכן, הסברים הגיוניים לא תמיד עוזרים. למרות זאת, אני חושבת שיש לספק את המידע, ולציין ביושר שאי אפשר להבטיח במאת האחוזים ששום דבר מפחיד לא יקרה. לצד האמירה הכנה הזו, אפשר לדבר על ההסתברות הנמוכה שמשהו כזה יקרה, או - במקרה של מלחמה, שמאד רלוונטית עבור ילדי ישראל - לדבר על הדרכים להתגונן מפני פגיעה. הדגישו את חוזקו של צה"ל, את כוחם של מקלטים לספק מחסה בטוח, ואת העובדה שבמלחמות ישראל לא נפגעים ילדים (בדר"כ. אפשר 'למתוח' קצת את האמת לפעמים. יש גבול...), אלא בעיקר חיילים. תוכלו לדבר על מערכות ההתרעה, שממילא יפעלו במקרה שתפרוץ מלחמה, מה שמשחרר אותה ואתכם מהצורך לישון יחד בלילה. בלילות קשים במיוחד, תוכלו לשהות לצד מיטתה עד שתרגע, אך לעודד אותה להצליח להירגע בכוחות עצמה, ולצמצם את נוכחותכם למינימום. בברכת 'שלום על ישראל' ליאת

11/07/2010 | 12:40 | מאת: קרן

052הי. יש לי תינוקת בת 9 חודשים שלא מצליחה להירדם לבד ובכלל ברגע שנכנסת למיטה שלה צורחת ובוכה בכי היסטרי. בהתחלה שנולדה הייתה נרדמת לבד ואחרי כמה חודשים היא ממש התחילה לבכות מזה. לפני חודש וחצי היא נגמלה מהנקה ולא רציתי לעשות לה טראומה לכן היייתי מנדנדת את מיטתה ועוזרת לה להירדם. היא הייתה רגילה להירדם עליי תוך כדי הנקה ולהרגיש את חום גופי לכן לא רציתי לגרום לה לתיסכולים נוספים והייתי לצידה כל ערב. אבל עכשיו שכבר היא שכחה מההנקה אני לא חושבת שכך צריך להיות. היא נמצאת במשפחתון והמטפלת גם יושבת לידה עד שהיא נרדמת . זה לוקח לי המון זמן ויש לי עוד ילד בבית ואני מותשת ועצבנית מזה. זה הגיע למצב שהיא אתמול לא רצתה לישון ובכתה והייתה ממש עייפה ובסוף נרדמה על הרצפה בבית תוך כדי ששיחקה. היא לא אוהבת להיות סגורה במיטה.(זה קרה לי גם עם בני הבכור.) ניסיתי את שיטת 5 הדקות אך זה לא עזר. מה אפשר לעשות?

11/07/2010 | 23:03 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום קרן, כמו שאת מתארת יפה, קשיי השינה של רבים מהילדים מתחילים בעזרתנו האדיבה, כאשר אנחנו יוזמים - מתוך עייפות, רחמים או רצון טוב - הרגלים היוצרים תלות של הילד בנוכחותנו. להיגמל מההרגלים הללו קשה הרבה יותר, ולכן חשוב לעשות הכל כדי להימנע מהם מלכתחילה. כרגע, בתך עדיין צעירה, ואפשר לתקן. עליה ללמוד לשתף פעולה גם במצבים בהם "אינה אוהבת" לעשות את מה שצריך. הליכה לישון בזמן נחוצה גם לה, וגם לך, כדי לנוח מתלאות היום. אין ברירה אלא להכניסה למיטה, ולספוג כמה ערבים של בכי. אני מציעה להישאר ע"י מיטתה מבלי להרים אותה או להוציאה. כך תשדרי לה שאת איתה ולצידה, אך גם שנגמר היום והולכים לישון במיטה ולא בשום מקום אחר. הכיני לך עיתונים (עם אור קטן) או כביסה לקיפול, והישארי על ידה עד שתרגע, מבלי להגיב לבכי. נסי להישאר שלווה ככל האפשר, ולא להיכנע. זה קשה מאד, אני יודעת. אני מאמינה שאחרי כמה ימים קשים - יש מצב לגאולה. בהצלחה ליאת

10/07/2010 | 23:54 | מאת: pir

בני בן חמש ו9 חודשים, סיים גן חובה וישאר שנה נוספת בגן. רציתי להתייעץ לגבי שימוש במוצץ. הוא עדיין חייב להרדם עם מוצץ. כשהוא בא מהגן הוא חייב "לשאוף" קצת מוצץ ולעיתים בזמן נסיעה באוטו. בגדול הוא מתבייש להסתובב איתו ליד חברים או בחוץ, הוא מבין שזו "בושה", אך כל נסיונותיו לזרוק/ להפטר מהמוצץ לא צלחו. אני מאד רוצה לגמול אותו אך מנגד עושה רושם שעדיין זה כלי טוב עבורו להרגע. אך יחד עם זו זה נראה לי מוגזם לגילו .. מה דעתך האם לגמול אותו באילוץ (וכיצד?) או לחכות ליום שיפסיק מאליו?

11/07/2010 | 22:52 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, הבושה והמבוכה שהילד חש יכולות לשמש 'רוח גבית' לתהליך, ולהגביר את המוטיבציה שלו לגמילה. בגיל חמש-שש כבר אפשר להתחיל לעודד את הילד לגמילה, ולגייס אותו למאמץ (שללא ספק יידרש). מרגע שהילד יחליט, עשו הכל כדי לעזור לו לעבור את הימים הראשונים בלי, כולל פרסים קטנים (ואולי אחד גדול), תשבחות, התפעלות, ועידוד. כרגע, המשימה היא לשכנע אותו לגמילה מרצון, גם אם ההסכמה תהיה בחצי פה. תתחילו להציף את הרעיון, וזכרו שילדים מוצאים דרכים נוספות להירגע מלבד המוצץ. אין לי ספק שגם בנכם יצליח. סבלנות, רגישות ונחישות... בהצלחה ליאת

10/07/2010 | 23:54 | מאת: כרמלה

האם יש מאמרים מעודכנים מומלצים בנושא חפץ מעבר, גמילה ממוצץ, גישות חינוכיות להתמודדות עם גבולות?

11/07/2010 | 22:44 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כרמלה, יש שפע של מאמרים ברשת בנושאים הללו. המושג "חפץ מעבר" מדובר הרבה מאד בכתביו של דונאלד וויניקוט (יש פרק שלם בספרו 'משחק ומציאות'). נושא הגבולות נדון במאמריו של חיים עמית, ובספריו של חיים עומר, בספר "ילדים: האתגר" (ישן וטוב, גישת אדלר), ובספרה של עדנה כצנלסון "דיאלוג עם ילדים". עם כל הכבוד לספרים, ממליצה בחום - לא לשכוח להקשיב לבטן ולאינטואיציות האימהיות! קריאה מהנה ליאת

10/07/2010 | 23:50 | מאת: כרמלה

שלום ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים. בתהליך גמילה מחיתולים שהיא יזמה, בחצי שנה האחרונה היו מס רגרסיות, וכיום היא כבר נמצאת רב שעות היממה בלי טיטול, עם פספוסים ספורים וצריכה טיטול רק לקקי ובלילה. ההתלבטות שלנו עתה היא המוצץ-שאליו היא נקשרה באובססביות בחודשיים האחרונים. ממה שאני מבינה המוצץ שלה הוא חפץ המעבר היחידי שלה. בחודשיים האחרונים בגן לוקחים לכל הילדים את המוצץ בשעות הפעילות ומחזירים אותם רק לפני השינה. בשבוע האחרון היא מבקשתבגן שעה לפני הזמן לישון קודם, כדי לקבל את המוצץ. בגלל שמסרבים היו לה מס התפרצויות זעם,בהן היא מבקשת את המוצץ: "הוא מרגיע אותי". בגן סירבו להיכנע ולתת לה. לאחרונה היא מאמצת בובות קטנות בגן איתן היא נרדמת ומשחקת כל היום ומבקשת להביא אותן הביתה.קשה לה להיפרד מהן ואנחנו לוקחות ומחזירות למחרת. האם היא זקוקה לחפץ מעבר מלבד המוצץ? קשה לה לחלוק את הבובות הללו עם שאר החברים. ברצוני לדעת מתי הגיל המומלץ לגמול ממוצץ- מתי הצורך הופך להתמכרות??? והאם כדאי לקנות לה בבובת חפץ מעבר כחלק מתהליך הדרגתי של גמילה ממוצץ כמו כן האם להענות לבקשות שלה לעבור למיטת מעבר בשלב זה של חייה?? מחכים בקוצר רוח לתשובתך תודה מראש

11/07/2010 | 22:31 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כרמלה, בתך עדיין פעוטה, ונראה שהיא עדיין לא בשלה לגמילה מחיתולים(לא נכון להחזיר טיטול לצורך עשיית קקי), וגם לא לגמילה מהמוצץ. אין לדחוק בתהליכים הללו, וכאשר הם נעשים בזמן, ברגישות וסבלנות, הם עוברים ח?ל?ק יחסית. כרגע מוקדם מאד לדבר על התמכרות. חפץ המעבר הוא חפץ שהילד לבדו בוחר ו'מייחד' למטרה זו, ומבחינה זו אינך צריכה לעשות דבר. אני ממליצה לאפשר לה לעשות שימוש במוצץ או בכל חפץ אחר שתבחר, עד שהצורך בו יסתיים באופן טבעי. בברכה ליאת

15/07/2010 | 22:32 | מאת: כרמלה

שלום שלום תודה על התשובה. בהמשך עוד שאלה: לי ממש לא לחוץ שביתי בת השנתיים ושלושה חודשים תיגמל בהנחה שהיא בוחרת ומבקשת להיות בלי טיטול במשך היום בבית ובגן, אם אני שואלת אותה מה היא רוצה להיות עם טיטול או בלי טיטול- היא חד משמעית. האם את ממליצה לשים אותו בכל זאת? כרגע בגן השכבה הבוגרת ממנה בשנה מאד חזק בעניין הגמילה וכל הצעירים מושפעים מזה ונגמלים גם הם- לגבי הקקי כתבת שזה לא נכון להחזיר טיטול לקקי--מה את ממליצה לעשות כשהיא מבקשת טיטול לקקי?? לתת טיטול או לא? איך להגיב? מה לגבי השינה בצהריים לשים לה למרות שהיא מבקשת לישון בלי טיטול???

10/07/2010 | 23:13 | מאת: אלי

הבן שלי, ילד בן 6, אובחן כ- pdd nos בתפקוד גבוה, בגן שלו יש ילד נוסף גם כן עם אותה בעיה, אך בתפקוד נמוך. שניהם חברים מאוד טובים, משרים בטחון אחד עם השני ואוהבים אחד את השני. הבעיה מתחילה כאשר הבן שלי חוסם לעצמו את האפשרות מלהתחבר עם ילדים אחרים, לא מוכן ללכת לאף חבר או להזמין חבר אחר אליו - אם לא החבר הקבוע שלו, אז אף אחד אחר לא.- דבר שמאוד מפריע לי. אני מאוד מתלבטת לגבי 2 דברים: הראשון, האם להעביר אותו כיתה, ואז יאלץ למצוא חברים אחרים. השני, בעוד שנתיים אנו עוברים דירה לאזור אחר, כך שבכל זאת יאלץ לעבור לבי"ס אחר, וכך גם להיפרד מהחבר שלו. - האם לעשות לו את השינוי בהעברה כיתה גם עכשיו וגם בעוד שנתיים?? בבקשה עזרה. אלי.

11/07/2010 | 22:23 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אלי, אני חושבת שילדים יודעים לבחור לעצמם את חבריהם, בהתאם לצרכים האקטואליים שלהם, גם אם לנו - ההורים - הבחירות נראות לעיתים תמוהות. החיבור לילד חלש יותר מאפשר לילד להרגיש חזק ומוביל, וחוויה זו לא פחות חשובה מההתקדמות הקוגניטיבית או ה'מודלינג' (modeling) שמספקים הילדים האחרים. אני מבינה את הדאגה מפני רגרסיה או סגירות, ולכן מציעה להישאר ערנית, להמשיך להציע מדי פעם "הרחבה של הרפרטואר", אך בלי לחץ. נוכחותם של הילדים הרגילים בחייו במסגרת הגן וביה"ס חשובה ומורגשת גם אם החבר הקרוב הוא ה'חלש'. אם אתם יודעים שצפוי לו מעבר/משבר בעוד שנתיים, איני מוצאת כל היגיון ביצירת משבר יזום גם כרגע, כשנראה שטוב ונעים לו עם החבר. בעיני, עדיף להשקיע את המאמצים בקידומו בנסיבות הקיימות, מבלי להעבירו לכיתה אחרת. (אני מסייגת את דברי ומזכירה שההתייחסות שלי נשענת על המידע החלקי שאת נותנת, ויש לראות בו המלצה כללית, ולא חו"ד מקצועית אותה אפשר לתת רק מתוך היכרות עמוקה עם הילד ומשפחתו). בהצלחה ליאת

10/07/2010 | 19:23 | מאת: א.א

שלום, אני אמא לילד מתבגר,מעוניינת לקחת את הילד לאורולוג או לרופא התפתחות הילד, איך אני מסבירה לו מבלי לגרום לו לרגשי נחיתות או מודעות לבעיה שמבחינתו לא קיימת כרגע בכלל , שיש לו פין קטן מאוד מאוד (בעצם לא קיים כלל) אלא רק הקצה צמוד למפשעה, אני רוצה שרופא יאבחן ויאמר האם זה נורמלי או שהוא בשלב ההתבגרות וכרגע אני יכולה לתקוף את הבעיה, אני רוצה לציין שהילד שמנמן תודה אמא.

10/07/2010 | 21:36 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום א.א, גיל ההתבגרות הוא גיל רגיש מאד, בעיקר ככל הנוגע להתפתחות הגופנית והמינית. אם הילד שלך אינו מוטרד מגודל הפין שלו, הייתי ממקדת את המאמצים דווקא בכינון הרגלי אכילה בריאים והפחתה במשקל. במקביל, התייעצי עם רופא המשפחה שלך, שבוודאי יוכל להרגיעך. אני מאמינה שאם קיימת בעיה אמיתית, בנך יתוודע אליה בזמנו, ויוכל לטפל בה כאדם בוגר. בשמחות ליאת

10/07/2010 | 15:49 | מאת: אילן

שלום רב. יש לנו תאומים בנים בני שש העולים לכתה א. בית הספר הוא איזורי, וישנם עוד שני בנים מהישוב שלנו. כל ארבעת הילדים היו ביחד באותו הגן, ומכירים זה את זה היטב. בבית הספר שתי כיתות, ולנו היה ברור שכל תאום ישובץ לכיתה אחרת עם עוד ילד אחד מהישוב. אבל שני הילדים האחרים, כלומר ההורים שלהם, ביקשו להיות ביחד באותה הכיתה, כי הם חברים טובים. וכך נוצר מצב בו אחד התאומים שלנו יהיה עם עוד שני חברים בכיתה, בעוד השני יהיה לבד בכיתה. אנחנו מתנגדים בתוקף למצב הזה, מה גם שלא נוכל להכריע בשאלה מי מהם ישאר לבד. מה לעשות?

10/07/2010 | 19:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אילן, אני מבינה ללבכם, אך מודעת גם לכך שאין לנו שליטה על החלטותיהם של הורים אחרים. בעיני, ההפרדה בין התאומים עדיפה על המצב בו יהיו יחד, ולכן המחיר הזמני שווה. משום מה לא הזכרת את הבנות, שיכולות גם הן למתן את תחושת הבדידות בימים הראשונים. בעיני, ילדים הם סתגלנים מטבעם, והם מסתדרים - להפתעת הוריהם - גם בנסיבות פחות אופטימליות. הבחירה אכן לא פשוטה, אך היא הופכת קשה ובלתי נסבלת רק אם מסתכלים עליה ממקום של עוול נורא שאתם עושים לילד. אני מציעה להתייחס לכך ממקום של שיקול קר וענייני, ולכן לבחור בתאום ה'חזק' והחברותי יותר (תמיד יש אחד כזה, נכון? :-)). נסו לשמור על אווירה שמחה ונרגשת לקראת הכניסה לביה"ס, ולהקדיש פחות משקל לשאלה מי ילמד עם מי. זכרו שבין דלתות הכיתות מפרידים לעיתים קרובות מטרים ספורים בלבד. החיים לפעמים לא מאד הוגנים, אך מסתבר שרוב הזמן אפשר להתמודד איתם בהצלחה. מאחלת הצלחה לכל החבר'ה, ואשמח לשמוע חוויות. ליאת

שלום התבשרנו כי ילדתנו בת ה- 4 (ילידת יולי) שובצה לגן טרום חובה משולב עם גן חובה. במקביל קיימת אפשרות להעביר אותה לגן טרום חובה משולב עם גן טרום טרום חובה. (ככה זה בעירנו המוזרה). בתי מסיימת עתה גן פרטי אינטימי שהייתה בו 3 שנים. אני מתלבטת מה יהיה עדיף עבורה, אני חוששת שמעבר מגן פרטי חממה לגן עירייה הוא מסםפיק קשה ולא צריך להוסיף לקושי הזה גם את הקושי שבהתמודדות עם ילדים גדולים ממנה כמעט בשנתיים מה דעתך? מצד שני מבחינה קוגנטיבית היא מאד מתקדמת ונראה ששילוב עם ילדים גדולים יותר דווקא יכול למשוך אותה למעלה מה דעתך? מאיזה עוד אספקטים צריך לבחון את הדילמה

10/07/2010 | 18:51 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ענת, אני נוטה להסתייג מהרעיון לפיו גן פרטי הוא חממה אינטימית בהשוואה לגן עירייה 'קשוח' ונוקשה. בעיני, יש גנים טובים או רעים, גננות טובות ומקצועיות או לא. נסי לבחון איזה מהגנים נראה לך נעים ומזמין יותר, תוך התייחסות למס' הילדים, מס' אנשי צוות, מידת הקרבה הביתה והנוחות עבורך, מס' החברים שהיא מכירה שיוכלו להקל על ההסתגלות, וכד'. עוד מדד, אינטואיטיבי לגמרי (שניסחתי לעצמי בלי לבחון זאת באופן מחקרי ומבוקר): נדמה לי שלגננות יש נטייה לכוון את המאמצים הדידקטים שלהן לקבוצת הבוגרים של הגן. אני חושבת שכאשר הילד שלנו אמור להיות בקבוצה הצעירה, יש אפשרות שהתכנים יהיו לעיתים מעט 'מעליו'. זה לא תמיד רע, ולפעמים דווקא מאפשר דרגות חופש, וותרנות ורוך מצד הגננות, שאולי את מחפשת עבור בתך. אז התשובה שלי היא - תלוי. שום דבר, במקרה הזה, לא באמת קריטי. :-)) בהצלחה ליאת

שלום, בעלי ואני שוקלים ברצינות מעבר לחו"ל בעקבות הצעת עבודה שקיבל. יש לי בת בכורה בת 5.8 שנים (תהיה במעבר בת 6) ותינוק (בן חצי שנה כיום). הבת מסיימת כיום גן חובה. בעקבות העובדה שהיא מעט ילדותית (אם כי לעיתים פתאום מבליחה בה בגרות מדהימה) וכן שיש לה "קוצים בישבן" (לא היפר בשום אופן, להפך אוהבת מאוד "לנוח" ולישון) כמו גם קשיים נוספים כגון לתאר חוויה בצורה מאורגנת, זקוקה להסבר שני ושלישי על מנת לקלוט, מעט מפוזרת במחשבה, "צפה" וכו' רשמתי אותה לשנה נוספת בגן חובה ובמקביל פניתי למכון להתפתחות הילד, מילאתי את הטפסים ולאחר כחודשיים קיבלנו הפנייה מהועדה לעו"ס, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק. פגשנו את העו"ס שאמרה שכרגע לא רואה צורך בהפנייה לרופאת קשב וריכוז ושנמתין לאבחון אצל הקלינאית והמרפאה בעיסוק (עדיין ממתינים כבר למעלה מ- 3 חודשים). בעקבות ההצעה שקיבל בעלי לאחרונה (אחרי כל הפרוצדורה המתוארת לעיל) אנחנו מאוד מעוניינים (ממגוון סיבות) להיענות בחיוב אך חוששים לגבי הילדה. האם אנו עושים דבר שיסב לה נזק או שמא השד אינו נורא כל כך. האם אי ידיעת השפה ביעד העתידי תשפיע עליה לרעה יותר מאשר על ילד רגיל למרות שהיא תעשה "שנת גן נוספת" בדיוק כפי שתוכנן בארץ (יצויין כי לי יהיה מספיק זמן להקדיש לילדה לפחות בשנה הראשונה ויתכן שגם לאחר מכן). המעבר הוא לכ- 5 שנים. איך אפשר לדעת תשובה לכך או לפחות כיוון ... מתנצלת מראש על אורך ההודעה אבל ניסיתי להביא כמה שיותר פרטים. תודה רבה מראש, אמא

10/07/2010 | 18:33 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, אכן דילמה. אין ספק שעבור ילדה עם איחור התפתחותי - גם אם קל - הכולל קשיי שפה ותקשורת (אני מניחה שזה המצב כי סיפרת שאתם מחכים לאבחון של קלינאית תקשורת), ההתמודדות עם מעבר למדינה זרה ושפה זרה עלולה להיות קשה וממושכת. לא תמיד ניתן לנבא מראש את ההשלכות העתידיות, והגיוני להניח שלטווח הקצר, מבחינת הילדה, היה עדיף להישאר כאן. עם זאת, מעבר לארץ אחרת יכול להיות הזדמנות נפלאה מהבחינות האחרות, ולכן חשוב לשקול את כל ההיבטים, ואת טובתם של כל בני הבית, כלכלית, רגשית, תעסוקתית, חברתית ובינאישית. אני מציעה לעשות הכל כדי להקדים את האבחון, כולל אפילו פנייה לגורמים מקצועים באופן פרטי, שיוכלו להעריך מקרוב את מצבה של הילדה ולחוות דעה על השלכותיו האפשריות של המעבר. צר לי על כך שאיני מצליחה לת את התשובה המכריעה שאולי הייתה עוזרת לך יותר כרגע. לפעמים הבחירות שלנו אכן לא פשוטות. בהצלחה בכל החלטה שתקבלו ליאת

ליאת שלום, אכן חשבתי להקדים את האבחון ובמקביל לקחת את בתי לפסיכולוגית לקבל עוד חוו"ד. תודה רבה על התשובה המהירה ודווקא כן עזרת לי :) שאלה נוספת וחשובה - בתחום הפסיכולוגיה לאיזה סוג של פסיכולוג/ית כדאי לפנות - התנהגותית / קלינית / חינוכית ? אני קצת מתקשה להבין את ההבדלים בין התחומים השונים ומה הכי מתאים לבתי. תודה ענקית, אמא

10/07/2010 | 11:16 | מאת: יעל

שלום ליאת, האחיין שלי בן שנתיים ושלושה חודשים, ילד מתוק, שקט, ומאוד ביישן. לאחרונה שמנו לב שהוא פיתח פחד מכל סוגי בעלי החיים - הוא בוכה כשכלבים מתקרבים אליו ברחוב, הוא בורח כשהוא רואה ציפורים עפות בסביבתו ונראה שכל נוכחות של בעל חיים כלשהו (חתולי רחוב, כלבים של קרובי משפחה וכד') מעוררת בו פחד רב וחרדה. לי נראה שצריך לטפל בזה כמה שיותר מהר כדי שהפחד לא ייתקבע אצלו, אך מה ניתן לעשות? איך מטפלים בפחד מוכלל שכזה? אשמח להכוונתך. יעל

10/07/2010 | 18:18 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יעל, העצה הטובה ביותר היא, כמובן, לאמץ הביתה כלב או חתול, ולאפשר לילדים לצמוח לצד חיית מחמד אהובה. אני ערה לכך שזו לא תמיד אופציה... כמו מרבית הפחדים, גם הפחד מבע"ח הוא פחד 'נלמד', אותו רוכש הילד תוך צפייה בתגובותיהם והתנהגותם של אחרים. לעיתים קרובות, כאשר כלב מתקרב לילד קטן, מגיב ההורה בספונטניות "אל תפחד, הוא לא עושה כלום!" (או תגובה ברוח דומה). הילד, שעד לאותו רגע לא חשב לקשר בין החיה לפחד, לומד עכשיו שיש כלבים/חתולים/פרפרים/ציפורים מהם צריך או לא צריך לפחד. באופן דומה, הורה שמרים את הילד הקטן שלו על הידיים בכל פעם שכלב מתקרב (כדי שלא יפחד) משדר לו בבלי דעת שיש סכנה בסביבה. בשלב המוקדם בו נמצא האחיין שלך עוד אפשר 'לתקן' את הנזק, פשוט בדרך של הימנעות (ככל האפשר) מאמירות או פעולות מיוחדות בכל פעם שנתקלים בבע"ח. אפשר להמשיך את ההתנהלות כרגיל, מבלי לנסות לשנות את המציאות למען הילד (לא לקשור את הכלב או להרחיקו) אלא להישאר ענייניים, לא לעשות עניין גדול מהפחד, ולא לנסות לשדל את הילד לכלום. הוא יוכל לבחור אם להתקרב או להישאר רחוק, מבלי לקבל על כך תגובות לכאן או לכאן. ניסיונות שידול ופיצוי על 'התגברות' רק מחזקים את הפחד ומתגמלים אותו. בברכה ליאת

09/07/2010 | 06:39 | מאת: תמר

שלום בני בכורי בן שנתיים ועשרה חודשים. ילד פיקח ובוגר.נולדה לי תינוקת לפני חודש. ההתחלה לא הייתה קלה אבל בעזרת שוחד קל על התנהגות טובה השיגרה חזרה- מבחינת שעות שינה מכות לאמא שהיא המטפלת העיקרית (אבא חוזר מאוחר ואין לי שום עזרה אחרת). כל אופן לשאלתי, הוא מאוד אהוד חברתית אך שמגיעים חברים שהוא מבקש להזמין לביתנו הוא אינו מוכן שהם ישחקו במשחקים שלו. אני מציעה לו לבחור משחק אחד שהוא רק שלו ושבשאר יתן להםץ הוא לא נותן, אומר להם "זה שלי" ואתמול אף הגדיל לעשות ודיבר לא יפה (משפט חדש- אני אתן לך בוקס בשיניים...) כל עוד לא הייתה אלימות לא התערבתי אבל הילד שבא אלינו החל לבוא אלי לדבר איתי מתוך שעמום ואז שאלתי אותו אם רוצה ללכת הביתה והשיב שכן. בני בכה ואמר שלא רוצה שילך אז הצעתי שישתף אותו במשחקים והוא סירב והילד הלך לביתו. לאחר מכן אמרתי לו שאם לא ישתף חברים לא ירצו לבוא אלינו כי ישעממם להם. כיצד את מציעה לנהוג בעניין? שמגיע לילדים אחרים משחק מאוד יפה ביחד, בעיקר במשחקי דמיון.

09/07/2010 | 21:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום תמר, בנך עדיין לא בן שלוש, וככזה, מתקשה עדיין לוותר ולהתחלק עם אחרים. המפגשים החברתיים יכולים להיות טעונים למדי, ולכן הנוכחות ה'מתווכת' של המבוגרים יכולה לסייע. המשיכי להזמין חברים, אך רצוי לתאם עם האמא האחרת שהביקורים יהיו קצרים יחסית, ומותאמים ליכולות החברתיות והרגשיות של הילדים. לפני שאתם מזמינים חבר בפעם הבאה, הזכירי לבנך שזה אומר להתחלק, לוותר ולהתאפק, ושאלי אותו אם הוא מוכן לכך. חשוב לציין בהקשר זה, שמיומנויות חברתיות מן הסוג שזה עתה הזכרתי משתכללות גם בבית, במסגרת המשפחה, כשהילד מתבקש (ונדרש!) לציית, להתחשב ולהתמודד עם אכזבות ותסכולים. יש מי שקוראים לזה "גבולות"... שבת שלום ליאת

09/07/2010 | 00:12 | מאת: עמוס

הבן שלי בגן בן כמעט 6 שנה הבאה עולה לכיתה א בערך בשנה האחרונה הוא לא הולך בזמן לשירותים . התוצאה כל יום הוא מלכלך את התחתונים לפחות 3 פעמים שגורר ריח לא נעים שמגיע מכיוונו . יש לציין שהוא מודע לזה והוא רץ לאמבטיה ומתקלח וזורק לבד את התחתון לפח . אבל זה מאוד לא נעים לנו ולו . האם זו תופעה ידועה? מה ניתן לעשות ? יש לציין שבשנה האחרונה ישנו שינוי התנהגותי הוא יותר מתחצף ,ופחות רגוע

09/07/2010 | 21:29 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום עמוס, התופעה שאתה מתאר אכן מוכרת. היא יכולה להיות תוצאה של בעיה פיזיולוגית רקטלית (חשוב להגיע לרופא הילדים ולשלול), או תוצאה של אירוע עצירות מכאיב שהביא לניסיונות התאפקות ממושכים ודליפה לא רצונית של צואה. אחת מתופעות הלוואי הלא-רצויות של מצב זה היא פגיעה ביחסים בבית, כתוצאה מכעסים, גערות ומאבקים סביב הקקי או סביב הריח הרע הנודף מהילד. תוכל לקרוא עוד על התופעה ועל הדרכים לטיפול בה, אם תקליד בגוגל את הערך "אנקופרזיס". שבת שלום ליאת

10/07/2010 | 23:40 | מאת: פיר

לא יכולתי שלא להזדהות עם הודעתכם יש לי ילד בדיוק באותו גיל בדיוק עם אותה בעיה.... כולל ההתחצפות שצצה לה...מעין עצבנות/ חוסר שקט, שלטעמי קשור גם להתאפקות בצרכים. אצל בני זה גם החריף כי הוא פתאום גם לא הסכים לשבת בשרותים ולעשות (מה שלא קרה לפני).רופא הילדים שלנו בדק ואצלנו לא היתה בעיה פיזיולוגית, הוא הציע לנו להשתמש כשבועיים בתכשיר טבעי שנקרא -אל-צירות של הדס, זה מבוסס על תרכיז שזיפים לזרוז העיכול. זה שחרר מבני המון לחץ וקידם אותו המון, היום הוא מלכלך בתדירות הרבה יותר נמוכה. יושב בשמחה בשרותים וזה החזיר לו את הבטחון .ממליצה לכם לבדוק אפשרות כזו עם רופא הילדים שלכם.

11/07/2010 | 23:40 | מאת: ליאת מנדלבאום

12/07/2010 | 14:56 | מאת: עמוס

אני קורא על הנושא ומקווה לטוב תודה גם לפייר

08/07/2010 | 21:50 | מאת: גלעד

יש לנו ילד בן 5.5 לאחרונה אנו נתקלים בסרבנות יתר המתבטאת בעיקר בסירוב מתמיד כמעט לכל בקשה המופנית אליו ואפילו עד כדי חוצפה כליפנו {גם אם הדבר כרוך במתן עונש},לאחר ענישה הילד מבקש סליחה אך כעבור זמן קצר חוזר לסורו,מה עושים???

09/07/2010 | 21:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום גלעד, ילדים הם יצורים קואופרטיבים מטבעם, והם רוצים ונהנים לקחת חלק משמעותי בבית, כולל עזרה וציות להוריהם. למרבה הצער, הורים רבים האוהבים את ילדיהם, 'חוטאים' בבלי דעת בנתינה חד צדדית וטוטלית, המשחררת את הילדים מנתינה 'בחזרה'. ערכים של "קבלה בלתי מותנית" או "אהבה שאינה תלויה בדבר", הם חשובים ויפים, אך לטעמי אינם מתנגשים בתביעה הלגיטימית מהילדים לשתף פעולה עם הוריהם, לנהוג בהם כבוד, ולקבל על עצמם מרות וסמכות - כדי שהמשפחה תתפקד, לאו דווקא כמחנה צבאי, אלא כתזמורת מיומנת, בה כל חבר יודע מתי 'לנגן' ומתי להפסיק, מתוך הקשבה ל'מנצח'. הדרך למצב זה כרוכה בעבודה והשקעה הורית, בעידוד והתפעלות בכל פעם שהילד עוזר, משתף פעולה, מתחשב ויוזם פעולות פרו-חברתיות ופרו-משפחתיות, ובהתעלמות ממצבים בהם הוא פועל כנגד מגמה זו. כאשר הוא מתחצף או מסרב לכם, חייבת לבוא תגובה ישירה ומיידית, רצוי עם קשר ישיר להתנהגותו. איני מתכוונת לעונשים, אלא לתוצאה בלתי רצויה הנגזרת מהתנהגותו. אם הוא מתחצף, הוא יפסיד אתכם באותו יום, ואת הפעילויות הנעימות הרגילות שאתם עושים איתו "כי לא נעים לנו איתך". לא לשכוח להזכיר ש"אולי מחר נצליח". ועוד משהו. בקשת הסליחה המגיעה בשלב זה חשובה ברמת האסתטיקה בלבד, ולא אמורה 'להחזיר' אתכם להיות נחמדים כלפיו. תוכלו לומר משהו כמו "טוב שאתה מתחרט ומבקש סליחה, אבל היום אנחנו עייפים ולא כייף לנו. נקווה שמחר יהיה לנו יותר נעים ביחד". כמו תמיד, אני מזכירה שהדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד ולקצר משמעותית את התהליך. בהצלחה ליאת

08/07/2010 | 19:49 | מאת: עדנה

יש לי משפחה חמודה מאוד בלי עין הרע . כולם ילדים טובים כולל זאת המתבגרת שעובדת ומצליחה .ולמה אני קוראת לה מתבגרת כי כל ההתנהגיות שלה הם כמו של מתבגרת .מתחצפת, מורדת , בודקת אם אוהבים אותה . היא הילדה הבכורה ואת ההתנהגות שלה רואים כל שאר הילדים שלפעמים זורקים לעברי משפטים שהיא אומרת ומנהלים מיניפולציה רגשית עלי. אני מתקשה להתמודד איתה מכיוון שהיא כבר לא ילדה ואין לי שליטה עליה . כל מה שאני אומרת היא מבקרת .אני נמצאת אצלה בביקורת תמידית ובזלזול עמוק כלפי . בקשתי ממנה שתשכיר לה דירה שהיא ילדה גדולה . אני אפילו לא מעיזה לדבר על להכיר מישהו. אנחנו משפחה דתית מאוד וגם היא וזה לא מקובל שבגיל שלה עדין לא חושבים על חתונה .אבל כמו שאמרתי הכי קשה לי זה הזלזול העמוק שלה ואת זה שהילדים האחרים רואים את זה ומנסים לחקות אותה כדי לזכות במניפולציה משפטים כמו "אם היא לא מסדרת אז גם אני לא " . אני לא אמא שניתן לזלזל בה אני משכילה מאוד , מרוויחה טוב ,אסרטיבית ולצערה של בתי היא דומה לי מאוד . אשמח לטיפים כיצד לעבור את התקופה הקשה הזו שסוחטת ממני כוחות נפש . עכשיו לדוגמא אנחנו לא מדברות כבר שבוע רק בגלל שבקשתי ממנה עזרה בבית . והיא אמרה : "אני לא חייבת זה התפקיד שלך והבעיה שלך . ילדים זה לא עבדים של ההורים" ופשוט הלכה לה לעיסוקיה .תודה

10/07/2010 | 21:32 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום עדנה, מאד לא פשוט להתנהל תחת קורת גג אחת עם ילדים בוגרים, דעתנים ואסרטיביים, המחזיקים ב'דעות' נחרצות על העולם, אך נשארים סמוכים על שולחן הוריהם. נדרשת מידה לא מבוטלת של סבלנות, רצון טוב ובה במידה גם של אסרטיביות ונחרצות מצד ההורים. אני מאמינה שמי שרוצה להתגורר כאדם בוגר בבית ההורים חייב לקבל על עצמו את כללי ההתנהגות הנהוגים בו. מי שמכתיב את הכללים הם ההורים, והם גם מי שיכולים לשנותם. אם בתך נוהגת בך זלזול וחוסר כבוד, מסרבת להושיט יד ולהשתתף במטלות הבית, תוכלי לחסוך ממנה את ה'הטבות' הקטנות והגדולות מעבר לקורת הגג. אמרי לה שמעתה היא אחראית לכביסה שלה, לסידור החדר ולנקיונו, לתשלום חשבונות הטלפון שלה, וכיוב'. אמרי לה שתוכל להשתמש ברכב המשפחתי רק אם תתדלק אותו מכספה. תוכלי להזכיר שכללים אלה בהחלט יכולים להשתנות, אם תחליט שהיא חלק מהבית והמשפחה. מעבר להישגים שעמדה זו תביא ככל הנוגע לה, יש כאן גם מסר ברור וחד משמעי כלפי ילדייך האחרים. מקווה שהעניינים ייפתרו בדרכי שלום, שבוע טוב ליאת

12/07/2010 | 15:07 | מאת: עדנה

עזרת לי לשים את הדברים בפרופורציה . העניין שכאשר אני מפסיקה "הטבות " היא מפרשת את זה כחוסר אהבה . שאם היינו אוהבים אותה לא היינו עושים לה את זה כי הורים אמיתיים לא עושים את זה לילדים . ותופעה חדשה שהיא עכשיו טוענת שהכל בעיה של כסף וכסף יציל אותה מכל הצרות כולל שהיא תוכל להשכיר דירה ולברוח מהבית הלא אוהב שלנו . בעלי (גם אני ) אתמול ניהל איתה שיחה עם הבהרות לגבי התפקידים שלה בבית כמובן שבסוף השיחה היא יצאה נעלבת עם תחושת קיפוח ולא נאהבת . לך תדבר עם ילדה בת 25 !!!!!!!!!!!בקיצור החלטתי אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו אני רק לא יודעת איך עושים את זה שאני לא ארגיש שזה אישי הרי זה כן אישי אשמח לטיפים לגבי ההתנהגות שלי מעתה והלאה .

08/07/2010 | 14:10 | מאת: רונית

שלום רב, בתי בת השלוש גמולה מחיתולים כבר כחצי שנה. הגמילה עברה נהדר, היא יזמה את המהלך ותוך שבוע-שבועיים שכחנו מחיתולים (גם בלילה). לאחרונה יש לה מדי פעם פספוסים, בעיקר בשל התנגדות שלה להפסיק פעילות וללכת לשירותים. אני לא מתרגשת מזה, ואני מניחה שזה יעבור. הבעיה העיקרית התחילה בשבוע האחרון. כאשר היא הולכת לישון היא נכנסת למיטה ועשר דקות מאוחר יותר היא יוצאת מהחדר ומודיעה לי בחיוך - אמא עשיתי פיפי במיטה. אני יודעת שזה נעשה במודע וכנראה בשביל תשומת לב כלשהי, אבל אין לי מושג איך להתנהג במקרה הזה. ברור לי שלא מדובר בבעיה פיזית, אלא בהפגנת כוח כלשהי... בכל הימים שזה קרה עד היום לא אמרתי לה דבר, רק הלכתי לחדר, החלפתי סדין ופיג'מה, החזרתי אותה למיטה וביקשתי שבפעם הבאה תאמר לי שיש לה פיפי ותקום לשירותים - אבל היא ממשיכה בשלה... נראה כאילו היא מאוד נהנית מכל העניין ואפילו מנסה לעזור לי לנקות את המיטה הרטובה. לצערי מדובר במשהו שחזר על עצמו כבר יותר מארבע פעמים, יום אחר יום, ולכן אני חוששת שזה יהפוך למנהג... חשוב לי לציין שאני גם משתדלת לגרום לה לעשות פיפי לפני הליכתה למיטה, אבל איכשהו תמיד יש לה עוד קצת פיפי, והמיטה נרטבת... מה עלי לעשות? האם לדבר עמה ולהסביר לה שזה מפריע לי או להמשיך להתעלם? זה מאוד מתסכל... תודה מראש.

09/07/2010 | 20:40 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רונית, אני מניחה שאת צודקת, וכי מדובר בהתנהגות שמטרתה להשיג אותך לעצמה, ולהרוויח פעילות משותפת איתך לפני השינה. אני מציעה להנהיג טקס שינה קבוע ונעים, איתך, שיהפוך (בואי נקווה) את טקס הפיפי למיותר. אמרי לה שאחרי שאתן נפרדות בנשיקה, חיבוק ו"לילה טוב", אחרי הסיפור, שיר הערש או כל דבר אחר נעים אותו תעשו יחד, אינך מתכוונת להגיע יותר לחדרה. השאירי לה בגדים להחלפה וסדין נקי (ליתר ביטחון) ואמרי לה שאת סומכת עליה שתסתדר. אני בטוחה שזה עלול להיות קשה עבורך, אך יש לי הרגשה שפעם או פעמיים כאלה יגרמו לה למחשבות שניות. נא לא לשכוח להקדיש זמן איכות נעים במיוחד לפני השינה, כדי שתקבל אותך בנסיבות חיוביות ונעימות לשתיכן. לילה טוב ליאת

07/07/2010 | 16:58 | מאת: אושרת

שלום רב לפני כ -3 שבועות ילדתי את בתי . מאז הלידה בני בן ה-3 מהרגע שהוא מגיע מהגן הוא מציק לי ולבתי הבכורה בת ה-6 , וגם לתינוקת החדשה. ההצקה מתבטאת במכות לי ולבתי הבכורה , כל הזמן הוא מעיר את התינוקת , נוגע בה בגסות , עושה דברים בכוונה גם שאומרים לו ומסבירים לו שאסור . אני מנסה להיות רגועה למרות שמאוד קשה לי עד שאני מגיעה למצב של התפרצות וצועקת עליו , ואחר כך אני מצטערת . עונשים לא עובדים עליו אני לא יודעת מה לעשות. אשמח לעזרה ולעידוד. תודה אושרת

09/07/2010 | 20:31 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אושרת, מזל טוב להולדת בתך הקטנה! עבור ילדים בני שלוש, לידת אח/ות יכולה להיות מרגשת מאד, ולעורר שאלות, חרדות ודאגה אמיתית אשר למעמדם במשפחה. לכן, שינויים בהתנהגותם של האחים ה'גדולים' לאחר לידת התינוק/ת אינם יוצאי דופן. עם זאת, לאור התיאור שלך, אני חושדת שגם לפני הלידה היה קושי בשמירה על גבולות, ובעמידה נחרצת מול תוקפנותו של בנך. כרגע, אני מציעה לשנות גישה (אף פעם לא מאוחר), ולהתחיל לפעול במקום לדבר. שלומה של התינוקת, כמו גם השקט בבית, לא צריכים להיות תלויים ברצונו הטוב של ילד בן שלוש,ולכן עלייך להחזיר לעצמך את היכולת לנהל את הבית כמבוגר האחראי, ולא לאפשר לילדך הקטן לנהל אותך, בוודאי שלא להבות אותך. עונשים באמת לא תמיד עובדים, בעיקר כאשר אנחנו לא יודעים להפעילם כהלכה. אני מציעה לוותר עליהם לפי שעה, ולנסות לפעול בזמן אמת, ולעצור את הילד פיזית בכל פעם שהוא מרים יד. הודיעי לו (בקצרה ובשקט!) שאם ירים יד ויכה מישהו מבני הבית, תצטרכו להרחיקו או להתרחק ממנו, כי לא נעים לכם לשהות ע"י ילד מרביץ. אל תציגו זאת כעונש, אלא כתוצאה טבעית של מעשיו, ודאגן לממש זאת, אפילו אם זה מעייף או לא נוח. הודיעו לו שתשמחו להיות במחיצתו אם הוא חושב שיוכל להתגבר על הרצון להכות ולצרוח. במקביל, חשוב להקדיש לו שפע של זמן ותשומת לב, כדי לצמצם למינימום את רמות התסכול והדאגה שלו. בברכה ליאת

10/07/2010 | 18:35 | מאת: ליאת מנדלבאום

http://www.doctors.co.il/ar/5738/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%3A+%D7%96%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%21+%D7%90%D7%97+%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C

ילדה בת 5.5 כנראה עם הפרעה רגשית כלשהי מוצצת אצבע מגיל 0. כיום המצב החמיר. מחפשת הכוונה לפסיכולוג/ית באיזור ירושלים, רצוי של קופ"ח כללית.אשמח לקבל המלצות.... אציין שפניתי למרפאה להתפתחות בעניין בקשה לאבחון הפרעות קשב וריכוז. קיבלנו הפנייה לקלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק אבל בינתיים אנחנו "בתור" (כבר 3 חודשים). הילדה מסיימת גן חובה ותישאר שנה נוספת. אודה על המלצות לפסיכולוג/ית וכן חוו"ד כללית.

09/07/2010 | 03:22 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אווה, אם תצרפי כתובת מייל לגוף הודעתך, אולי תקבלי המלצות מקוראי הפורום למייל האישי שלך. אם החלטת להשאיר את בתך שנה נוספת בגן, נצלי את השנה לקידום וטיפול, מאחר והזמן לבדו אינו מעלים את הקשיים. במרפאות ציבוריות וקופות החולים התורים יכולים להתארך בגלל המחיר האטרקטיבי (או החינמי), ולכן שווה להמתין קצת, אך "לנדנד" מדי פעם, כדי לא להישמט. בהצלחה ליאת

07/07/2010 | 08:55 | מאת: לימור

שלום שמי לימור,יש לי 4 ילדים 11 7וחצי ותאומים בני 5 חודשים .בני בן ה7 וחצי מפחד להיות בבית גם כשאנחנו נוכחים בו .להיות בחדר אחר ,להתקלח (אור יום) ,לעלות בחדר מדרגות באור יום להתפנות בשירותים (אור יום) אני ממש מודאגת לגביו כל הזמן צריך להיות צמוד אליו מישהו.הודה לכם על תשובתכם בכבוד רב לימור

09/07/2010 | 03:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום לימור, פחדים הם חלק מחייהם של ילדים, אך יש ילדים המגלים שבאמצעות הפחד הם יכולים להצמיד אליהם את ההורה/ההורים לאורך שעות היום, ולכל מקום אליו ילכו. זהו, כמובן, מצב בלתי רצוי, ולכן יש לנסות לאזן בין הצורך לעודד, לתמוך ולהבין את הילד, לבין הצורך לא להשתעבד לחרדותיו. לכן, כשהוא מבקש מכם ללוות אותו ברחבי הבית, תוכלו לסרב בשקט ולומר "אנחנו שומרים עליך מכאן". אם הוא יתעקש, הסבירו לו שלא תוכלו ללוות אותו, ושהוא יכול להישאר על ידכם אם כך הוא בוחר. כך אתם מאפשרים לו ליהנות מנוכחותכם, מבלי להפוך למלווים צמודים, וגם מלמדים אותו שהפחד הוא עניין מגביל ולא נוח שמוטב להשתחרר ממנו. במקרים בהם החרדה עקשנית ופוגעת באיכות החיים של הילד והמשפחה, מוטב להיעזר בפסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

אחי בן ה-17 סובל מהתקפי זעם ואיבוד שליטה עצמית שהחמירו לאחרונה עד מאד, הוא נוגח ובועט בחפצים שמסביבו ולאחר מכן בורח מבלי להתמודד. אני מבקשת המלצה לפסיכולוגית באיזור המרכז שעובדת עם קופת חולים כללית. ממתינה לתשובתך.

07/07/2010 | 01:56 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אסתר, אנא צרפי כתובת מייל אישית אליה יוכלו להישלח המלצות. אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

07/07/2010 | 10:11 | מאת: אסתר

הוספתי את כתובתי פעם קודמת ומוסיפה אותה שוב. אודה לך אם תוכלי לתת לי תושבה בהקדם

07/07/2010 | 00:01 | מאת: ישראלה

ליאת שלום רב , חשובה לי דעתך- יש לי שני כבנים בן 7 ובן 5 ואנו נמצאים לפני מעבר דירה והייתי רוצה מאוד לעצב להם חדר שיהיה לשניהם, מיטה אחת גדולה לשניהם וספרייה משותפת . וכל זאת על מנת ליצור אחדות וגיבוש ביניהם. בעלי חושב אחרת- לדעתו זה בסדר שיהיו בחדר משותף אך כול אחד זקוק למיטתו שלו ולפרטיותו. מה דעתך?

07/07/2010 | 01:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ישראלה, אני מסכימה עם בעלך, ומאמינה שבשביל יחסים טובים לא חייבים לחלוק ה-כ-ל. לכל ילד מגיעה הפינה שלו, הפרטיות שלו, והמרחב האישי שלו. בברכה ליאת

06/07/2010 | 16:43 | מאת: דנה

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג/ית באזור חולון בת ים ראשל"צ , מומלץ/ת לילד בן 9 וחצי .

07/07/2010 | 01:51 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דנה, אנא צרפי כתובת מייל פרטית אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

המייל שלי [email protected]

שלום רב, אני ואשתי עובר תהליך גירושין שבמהלך השבועות הקרובים אנו עוברים למגורים נפרדים. לצערי גרושתי החליטה לחזור לקיבוץ הוריה עכב יכולתה הכלכלית הנמוכה להתפרנס, ואני נאלץ להשלים עם הגזירה הקשה שזמינותי לילד תיפגע. פרט לכך שאני חווה תק' נפשית מאוד קשה עקב הפרידה מילדי האהוב (קשור אליו מאוד), אני אשמח לקבל המלצה לגבי פסיכולוג ילדים באזור חדרה והסביבה שיוכל\ה לתת לי ולגרושתי את הכלים למיזעור הנזק שילדנו עלול לחוות עקב הגירושים והדרך הנכונה לבשר לו על הגירושים במגבלות גילו הרך. אודה לכל המסייעים בדבר וכן אשמח לקבל טיפים מזוגות שעברו תהליך זה עם ילדים בגיל דומה. בברכה, ראובן

מסירים=מבשרים

07/07/2010 | 01:50 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ראובן, צר לי לשמוע על ההתמודדות שלפניכם. זה באמת לא קל, ומצריך כוחות נפש. אני מציעה לנסות לקבל את העזרה בקרבת הקיבוץ, כדי שהליווי יוכל להמשיך במידת הצורך גם בהמשך. רוב הילדים מצליחים לחזור לשגרת חיים לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית, ואם אתה רוצה להגביר את הסיכוי להתאוששות מהירה, עשה כל שביכולתך לכונן תקשורת טובה ופתוחה עם גרושתך. יחסי כבוד והתחשבות בין בני זוג גרושים יכולים למזער משמעותית את הנזק של פירוק המשפחה. מקווה שיהיו הורים שיסכימו לחלוק מניסיונם. בהצלחה ליאת

06/07/2010 | 15:47 | מאת: נועה

האחיין שלי ילד מקסים בן 3 (לא גר בארץ) בשנה האחרונה מתעורר בלילות עם בכי היסטרי, נופל מהמיטה תוך כדיי שינה,לפעמים הוא אפילו מרים את כל גופו העליון תוך כדיי שינה וממש נזרק מהמיטה, יושן מאוד לא רגוע זז בלי סוף ובלי מנוחה בלילות. במהלך היום הוא יכול לשחק ולהשתולל כמו כל ילד בן גילו ואז במפתיע מתחיל להקיא, או מתחיל לבכות בלי שום סיבה אמיתי נראת לעיין. הילד נהיה מאוד רגיש ובררן עם אוכל, הוא פשוט לא מוכן לאכול כמעט כלום. חשוב לי לציין כי הוא לא נמצא בגן ומגיל 7 חודשים הוא מטופל על ידיי אופר שחייה בביתם, אישה מבוגרת מקסימה שמטפלת בוא כל יום וכל היום מכיוון שאחי ואשתו עובדים נורא קשה ולא נמצאים הרבה בביית. מאז שהוא בן חצי שנה אחי מגיע איתו לארץ לשבועיים ואז משאיר אותו כאן עם אימי לחודש ימים וכך כל שנה, חשוב לי לציין כי הילד מגיב לזה נהדר ולא מדבר אף פעם על געגוע הביתה, אך כשהוא חוזר בחזרה לביתו הוא מתנהג ברגישות יתר. אחי פנה לפני שבוע לנוירולוג בכיר שאמר שאולי הילד מאוד אמציונלי ונתן לא תרפות הרגעה הומטרפיות. העניין הוא שאני חושבת שאולי מדובר בבעיה רגשית כלשהי של הילד ואולי יש מקום להתערבות פסיכולוגית. האם כך? תודה ענקי מראש.

07/07/2010 | 01:42 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום נועה, אני מסכימה שיש טעם לפנות לעזרת איש מקצוע. לא בטוח שבגילו נכון יהיה לטפל בו ישירות, אלא בדרך של הדרכת הורים. הפערים בין התנהגותו בבית לבין זו שבבית סבתא, למשל, יכולים להעיד על אספקטים 'תקשורתיים' בהתנהגותו. שווה להתייעץ. בהצלחה ליאת

שלום אני מחפשת פסיכולוגית לביתי בת ה-15. חשוב לי פסיכולוגית המתמחה בגיל ההתבגרות תודה אימייל - [email protected]

07/07/2010 | 01:38 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום סיוון, מקווה שיישלחו לך המלצות למייל האישי. בהצלחה ליאת

06/07/2010 | 08:30 | מאת: מיכל

אני יודעת שאין מה להתחרט או לחפור במה שכבר קיים אבל זקוקה למילות עידוד שיהיה בסדר. יש לי בן בגיל 6 וחצי. בת בגיל שנתיים ועשרה חודשים ותינוק בן בגיל חודשיים. אני מרגישה כאילו הבאתי את התינוק מוקדם מדי. ההפרש בין הגדול לאמצעית שלוש ושמונה חודשים ובין האמצעית לקטן שנתיים ושמונה חודשים. אני מסתדרת עם שלושה אבל אני דואגת לבת שלי האמצעית. אני מרגישה שקשה לה וכאילו היא מפסידה את הזמן שלנו להיות איתה כאשר הבן הגדול כבר גדול. כשהיא נולדה נסחבה אחרי דברים שעשינו לגדול ועכשיו תשומת הלב בעיקר לקטן. אני מקפידה פעם בשבוע לעשות איתה משהו לבד. ואני משחקת איתה כאשר התינוק ישן או שוכב לידי אבל כל הזמן עוברות לי מחשבות של הפרש קטן ואיזה מסכנה וקשה לה והיא מקנאה ובגלל שהיא מקנאה היא מציקה לו ועושה דברים שגורמים לנו לכעוס עליה הרבה. האם זה הפרש באמת נורא? זה לא הפרש קטן בהקשר של שני אחים ראשונים אבל כשזה ההפרש בין השנייה לשלישי יש לזה השפעה פסיכולוגית? האם היא תגדל להיות ילדה ממורמרת? אני לא מצליחה להתנתק מהמחשבות האלה וזה עוד יותר גרוע כך בעלי אומר. אני רואה את זה כנסיכה בין שני הבנים אבל הבן הגדול שלי הרבה פעמים אומר לה שהוא והאח הקטן בנים והם חברים ואותה הם שונאים...שטויות של ילדים אבל זה קורע אותי מבפנים. איך לעזור לה שלא תרגיש קיפוח?

07/07/2010 | 01:37 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום מיכל, "ילד סנדוויץ'" הוא מושג מוכר, הבא לתאר את מצבו העגום לכאורה של הילד האמצעי, הנופל בין הכיסאות, לא נהנה מיתרונות הבכו?רה, ולא ממנעמי בן הזקונים. באופן אישי, אני נוטה להסתייג מהתואר המפוקפק הזה, וחושבת בכנות שלכל ילד בבית יש מקום ייחודי ומשמעותי, שאינו נמדד באמצעות ה'סד' השרירותי של סדר הלידות ופערי השנים ביניהן. אין זה אומר שלמיקום במשפחה אין השפעה על הילד או על הוריו, אך השפעה זו מגוונת ומשתנה ממשפחה למשפחה ומילד לילד. אני מרגישה שההתייחסות שלך אל בתך ספוגה ברחמים ואשמה, וזה כשלעצמו דבר מחליש מאד (אותה ואותך). ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן ומקופח, בעוד ילד שגאים בו וסומכים עליו מרגיש כשיר ומוצלח. המודעות שלך לרגשותיה וקשייה של הילדה יכולה לתרום לשיפור, ולהניע אותך לשינוי בכל הנוגע לחלוקת המשאבים הרגשיים בבית. כל ילד שנולד לו אח צעיר מוותר שלא מרצונו על נתח משמעותי מתוך מאגר המשאבים ההוריים. ובכל זאת, לא היה עולה על דעתנו להשאיר אותו 'בן יחיד' רק משום כך. ילדים מסוגלים להתמודד עם התרחבות המשפחה ועם המחירים הזמניים שזה גובה ממנו. המשיכי להקדיש זמן מספיק לכל ילדייך, ולשמוח בכך שיש להם זה את זה. נסי לוותר על המחשבה שנגרם לה עוול, ולהניח לאשמה ולרחמים. כמובן שלא אוכל לדעת אם היא תגדל לאישה ממורמרת. אני מאמינה שאם תצליחי להניח לרחמים, לאשמה ולתחושות המסכנות שאת מייחסת לה, הסיכויים לכך קטנים בצורה משמעותית. בברכה ליאת

06/07/2010 | 06:54 | מאת: יפעת

שלום, יש לי בן, בן שלוש ו-9 חודשים. אח בכור לתינוקת בת שנה וחודש. הילד מאוד מאוד אנרגטי, למרות שבבית הוא יודע לשבת על פזלים, אוהב מאוד לשחק במחשב, בנוסף לכל משחקי הריצה והקפיצה. אנחנו גרים במתחם בניינים שיש למטה רחבת דשא גדולה וכל אחרי הצהרים מתאספים שם הורים וילדים מהבניין שלנו ומבניינים אחרים. הילד כל הזמן מציק לילדים אחרים, עם בנות הוא לא מעוניין לשחק ואין שם עוד ילדים עם אותה רמת אנרגיה כמו שלו אז הוא פשוט מציק להם. אתמול התחלתי שיטה חדשה שאני לא בטוחה שיהא תעבוד: אמרתי לו שאם פעם אחת הוא מציק אז אנחנו עולים הביתה ואין טלויזיה ואין מחשב ושחבל שהוא יפסיד את מה שקורה למטה. 10 דקות אחרי זה כבר היינו למעלה בחזרה... מה עושים? אשמח לקבל עצות כיצד להתמודד. תודה רבה!

07/07/2010 | 01:17 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום יפעת, רמות אנרגיה גבוהות אינן מובילות בהכרח להתנהגות תוקפנית ולהצקות. תסכול - כן. לא ברור מדוע הוא נדחק לעמדת ה'ילד הרע', אך ברור שצריך לחלץ אותו ממנה. לכן, ההחלטה להרחיק אותו מיידית מהסיטואציה הבעייתית נכונה מאד בעיני, אלא שהייתי מוותרת על העונשים ה'נוספים', ומסתפקת ב??הרחקה כסנקציה מיידית, הנגזרת באופן ישיר מהתנהגותו. לפעולה כזו יהיה ערך רב יותר ככל שתמעיטי בדיבורים, נזיפות או איומים. נסי להישאר עניינית ושוות-נפש ככל האפשר. הוא צריך ללמוד שלהתנהגות בעייתית תהיה תוצאה טבעית ומיידית (הפסד של משחק נעים בדשא). כל עונש אחר מעבר לכך יהיה פחות יעיל. אם את רוצה להחריף את הסנקציה (במקרים חמורים במיוחד), עלי הביתה, קראי לבייביסיטר שתישאר להשגיח עליו בבית, וחזרי לדשא יחד עם התינוקת. הסבירי בקצרה שתינתן לו הזדמנות נוספת מחר, וזהו. בלי נאומים. מעשים ופעולות יעילים הרבה יותר מדיבורים ואיומים. נסי ודווחי לנו בהצלחה ליאת

06/07/2010 | 02:21 | מאת: ירון

הפחד שלי הוא שאני לא יפגוש אנשים חדשים בצבא נגיד ואז אני יצטרך להישאר בסביבתו והוא גם ילד טיפה רע לפעמים. רציתי לשאול אם נגיד כשאני אהיה טיפה יותר גדול גיל 19 או משו כזה אז עדיין אני יתבייש מלהתחיל עם בנות או שזה ישתנה כשהוא לא יהיה בסביבתי?

07/07/2010 | 01:07 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום ירון, אני סבורה שהקושי שלך ליצור קשרים זוגיים לא קשור ישירות לחבר, אלא למשהו עמוק יותר, המתבטא בין השאר גם בעיסוק ב'איך הדברים נראים החוצה'. גם ביישנים גדולים מצליחים למצוא זוגיות ואהבה, ומבחינה זו הזמן פועל לטובתך. בהחלט יתכן שמסגרת חדשה תיטיב איתך, ותספק הזדמנות לפתיחת דף חדש. אם תרגיש שדברים לא זזים, תמיד תוכל לפנות לעזרה, ולטפל לעומק במקורות הקושי. בהצלחה רבה ליאת

05/07/2010 | 10:18 | מאת: רונית

שלום, אני אמא (גרושה עם חבר שלא חי אצלי ולא יישן אצלי ומעולם לא ראה גבר יושן איתי) לבן יחיד בן 16 ילד טוב ואיכותי בדרך כלל לאחרונה התנהגותו התחילה להשתנות לרעה בכך שהוא קורא לי "זונה" ו"מזדיינת" ו"לכי לחבר שלך שיעשה לך".. וכל מני שמות שאני מזועזעת מלשמוע אותם. הילד נימצא בקשר עם אביו שממלא אותו עליי , מעוות לו את הראיה לגבי זוגיות ומקנא שיש לי חבר . מה עושים איך יוצאים מזה אם בכלל תודה מראש

07/07/2010 | 01:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רונית, לילדים בכלל, ולמתבגרים בפרט, קשה לחשוב על הוריהם כפעילים מבחינה מינית, והם מעדיפים לחשוב עליהם כעל יצורים לא-מיניים כלל. נוכחותו של גבר זר בחייך מעמתת את בנך עם הרעיון שיש לך חיי אהבה (ומיניות) ועליו ללמוד לכבד זאת, גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיניו. לא ברור האם אביו תורם לעמדה הזו, אך בהנחה שאינך יכולה לשלוט במה שנאמר שם, אני מציעה לך לטפל בנושא בעצמך ובביתך. הבהירי לבנך שלא יוכל לדבר אלייך ככה, ושדיבור בלתי מכבד כלפייך יגרום לו לאבד לאלתר את כל ה'הטבות' בבית, ואותך כדמות תומכת וקרובה. איכשהו, העובדה שהוא מרשה לעצמו להשתמש בשפה כה בוטה, יכולה להעיד שמשהו מאד לא טוב קורה ביניכם, ושיכולתך להציב גבולות ביעילות לקויה מאד. אני מציעה לך להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג שמתמחה בעבודה עם מתבגרים, ולקבל עזרה ותמיכה בכינון עמדה סמכותית ונחרצת מול התקפותיו הבוטות. בהחלט אפשר להיחלץ מהמצב הזה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

04/07/2010 | 23:05 | מאת: ירון

אבל הבעיה ליאת שנוצרה תדמית שאני לא מדבר עם בנות למרות שבתוך תוכי אני הכי רוצה לדבר עם בנות פשוט בגלל ילד מסויים אני פחות עושה את זה

05/07/2010 | 02:43 | מאת: ליאת מנדלבאום

שוב שלום ירון, נחמד שאתה פה... חבל מאד לתת לילד אחד מסויים להפריע לך. לתחושתי זה לא בהכרח הילד עצמו אשם, אלא האופן בו אתה תופס ומפרש את המציאות. גם אם נניח לרגע שהילד ההוא ילעג לך או יצחק, או יתפלא, או כל דבר אחר, עדיין יש מספיק הזדמנויות להתחיל עם בנות גם בלי שהילד ההוא יהיה בתמונה. כאמור, תוכל לעשות זאת דרך המחשב, במסיבה, בתנועת הנוער, על הדשא בביה"ס, וכד'. תדמית היא עניין מעיק לפעמים, ועדיף להשתחרר ממנה כמה שיותר מוקדם. אם אתה חושש שלא תצליח לבדך, פנה לעזרתו של פסיכולוג המתמחה בעבודה עם בני נוער. בהצלחה ליאת

04/07/2010 | 23:02 | מאת: דניאל

בני בן 14 עולה לכיתה ט' בחטיבת הביניים. תלמיד מצטיין, נער נאה ביותר הסובל מחוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי ירוד, ומרגיש שאינו מקובל בכיתתו.מה שנקרא:"חנון" בעיני החברה. מה עלי לעשות?כיצד לעזור לו? האם עלינו לפנות לטיפול פסיכולוגי?

05/07/2010 | 02:37 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דניאל, ההחלטה אם לפנות לטיפול פסיכולוגי תלוייה במידת המצוקה הנחווית ובמידת הפגיעה התפקודית, אם קיימת כזו. אם בנך סובל ממצבו ורוצה שינוי, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע. חשוב שגם אתם תהיו מעורבים, ותספקו תמיכה מבית, ברוח המלצותיו של המטפל. בהצלחה רבה ליאת

04/07/2010 | 21:37 | מאת: רינה

היי יש לי ילד בן שנה וחודש לאחרונה הוא עצבני מאוד וזה מתבטא בצעקות בכל פעם שלוקחים לו משהו שאסור לו לשחק בו או אם מישהו נוגע לו בצעצועים שלו בקיצור אנחנו אמורים לעשות את מה שהוא רוצה ואם לא אז צורח אני חושבת שזה טבעי כי הוא עדיין לא יודע לדבר ועדיין לא יודע לבטא את רגשותיו מה שרציתי לדעת הוא כיצד להתנהג איתו במצבים כאלה כדי שבעתיד לא יצא ילד עצבני כלומר מה לעשות כדי להפחית מהתסכול שלו?

05/07/2010 | 02:34 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רינה, את צודקת - תינוק שעדיין אינו מדבר לא יכול לבטא את רגשותיו ומתקשה לווסת את התסכול, האכזבה והזעם. בגיל כזה, עלינו לסייע לו לווסת את עצמו, בדרך של הימנעות ממצבים מתסכלים מדי עבורו (אין זה אומר שניתן לו הכל ונרשה לו הכל, אלא שנסייע לו בהסחות דעת או בתחליפים, או אפילו בחיבוק וניחומים). אם את רוצה להימנע מילד עצבני, נסי לאזן בין היענות קשובה ורגישה לצרכים שלו, לבין היענות קשובה לא פחות לצרכים ולרגשות שלך. כלומר, אינכם אמורים בשום מקרה לעשות כל מה שהוא רוצה, ואם הוא צורח בתגובה נסו לעזור לו להכיל את האכזבה במילים טובות, חיבוק או הסחת דעת. הוא לא ילד עצבני אלא תינוק רגיל ונורמלי המתקשה עדיין לשלוט בדחפים שלו. סבלנות... ליאת