סרבנות עיקשת

יש לנו ילד בן 5.5 לאחרונה אנו נתקלים בסרבנות יתר המתבטאת בעיקר בסירוב מתמיד כמעט לכל בקשה המופנית אליו ואפילו עד כדי חוצפה כליפנו {גם אם הדבר כרוך במתן עונש},לאחר ענישה הילד מבקש סליחה אך כעבור זמן קצר חוזר לסורו,מה עושים???

שלום גלעד, ילדים הם יצורים קואופרטיבים מטבעם, והם רוצים ונהנים לקחת חלק משמעותי בבית, כולל עזרה וציות להוריהם. למרבה הצער, הורים רבים האוהבים את ילדיהם, 'חוטאים' בבלי דעת בנתינה חד צדדית וטוטלית, המשחררת את הילדים מנתינה 'בחזרה'. ערכים של "קבלה בלתי מותנית" או "אהבה שאינה תלויה בדבר", הם חשובים ויפים, אך לטעמי אינם מתנגשים בתביעה הלגיטימית מהילדים לשתף פעולה עם הוריהם, לנהוג בהם כבוד, ולקבל על עצמם מרות וסמכות - כדי שהמשפחה תתפקד, לאו דווקא כמחנה צבאי, אלא כתזמורת מיומנת, בה כל חבר יודע מתי 'לנגן' ומתי להפסיק, מתוך הקשבה ל'מנצח'. הדרך למצב זה כרוכה בעבודה והשקעה הורית, בעידוד והתפעלות בכל פעם שהילד עוזר, משתף פעולה, מתחשב ויוזם פעולות פרו-חברתיות ופרו-משפחתיות, ובהתעלמות ממצבים בהם הוא פועל כנגד מגמה זו. כאשר הוא מתחצף או מסרב לכם, חייבת לבוא תגובה ישירה ומיידית, רצוי עם קשר ישיר להתנהגותו. איני מתכוונת לעונשים, אלא לתוצאה בלתי רצויה הנגזרת מהתנהגותו. אם הוא מתחצף, הוא יפסיד אתכם באותו יום, ואת הפעילויות הנעימות הרגילות שאתם עושים איתו "כי לא נעים לנו איתך". לא לשכוח להזכיר ש"אולי מחר נצליח". ועוד משהו. בקשת הסליחה המגיעה בשלב זה חשובה ברמת האסתטיקה בלבד, ולא אמורה 'להחזיר' אתכם להיות נחמדים כלפיו. תוכלו לומר משהו כמו "טוב שאתה מתחרט ומבקש סליחה, אבל היום אנחנו עייפים ולא כייף לנו. נקווה שמחר יהיה לנו יותר נעים ביחד". כמו תמיד, אני מזכירה שהדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד ולקצר משמעותית את התהליך. בהצלחה ליאת