פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, אני יודעת שזה משהו נפוץ ונורמלי אך לא בטוחה איך להגיב. הילד שלי מאד שמח כשחבר מהשכונה / מהגן מגיע אליו אך בכל פעם שמגיע אליו הבייתה הוא קופץ על כל דבר שהחבר נוגע בו ואומר "זה שלי" . אני מבקשת שלא יחטוף, מסבירה שזה שלו אך זה יהיה לא יפה אם לא יתן גם לחבר שבא לשחק. זה לא עוזר ואני חוששת שאם זה יימשך לא ירצו לבוא אליו. האם אני צריכה להכריח אותו לתת את הצעצועים? אשמח לקבל עיצה איך להגיב

שלום לך, היכולות החברתיות, כמו גם היכולת לווסת דחפים תוקפניים ולהתמודד עם תסכול, עדיין לא מפותחות בגיל שנתיים וחצי, ובדר"כ אינן מאפשרות חליפין חברתיים או משחק משותף כמו שאפשר לראות בגילאים בוגרים יותר. המוטיבציה למפגשים החברתיים בגיל זה היא יותר של האימהות, ופחות של הילדים, ולכן הן גם אלה שצריכות לתווך ולסייע במפגשים הללו, שעלולים להיות נפיצים ודחפיים. אם את רואה שהילד שלך מתעקש ולא מוותר, הניחי לו. היכולת לוותר ולהמתין בתור מגיעה בגיל מבוגר יותר, בכפוף לתהליכי בשילה והתפתחות. כרגע, אפשר לוותר על מפגשים חברתיים ארוכים, ואין להסיק מהתנהגותו על היעדר כישורים חברתיים שיפריעו לו בעתיד. סבלנות... ליאת

בני בן שנתיים וחצי היום בגן השעשועים שמתי לב למספר תופעות, אשמח אם תאמרי לי, האם התנהגויות הללו חריגות, ומה הוא המקובל לגיל זה בקבוצת השווים. *הילד ניסה לטפס מכיוון המגלשה, הטכניקה כמעט נכונה (שליחת ידיים קדימה, וניסיון עליה) - ניסה פעם אחת וויתר בקלות. *הילד נדחף על ידי ילד אחר בן גילו, ולא הגיב כלל, אפילו לא אמר מילה *הילד לא שיחק עם בני גילו, העדיף אפילו לעלות למתקן מסולם אחר ולא מאותו סולם שכל בני גילו בחרו לעלות בו *לעיתים הסתובב, כאשר לא ברור לו מה הוא רוצה לעשות *לא השתתף בפעילות יחד עם בני גילו (משחקי תופסת/מחבואים וכו) אשמח להתייחסות - הבעת עמדתך לגביי המצב + תיאור האוםייני לגיל זה. סופשבוע נהדר, אמא מודאגת

שלום מרי, בנך עדיין פעוט בן שנתיים וחצי, ובגיל זה מופיעים הניצנים הראשונים של המשחק המשותף, כאשר רוב הזמן הילדים משחקים זה לצד זה, ולא זה עם זה. גינת המשחקים היא אכן אתר מזמין לפעילות, אך יש לזכור שבדר"כ המפגשים שם הם עם ילדים לא מוכרים, בגילאים שונים ומגונים, וגם המתקנים מיועדים לילדים מטווח גילאים רחב. ילד בגיל זה אינו אמור לשחק מחבואים ותופסת,וההתנהגות החקרנית שלו (התבוננות וניסיון להבין "מה קורה פה") נראית בהחלט תואמת. ההתנהגויות שפרטת, כשלעצמן, אינן מעוררות דאגה או חשד למשהו חריג, ככל שאפשר להעריך על סמך תיאור מרחוק. בברכה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים ותשעה חודשים סובלת כבר קרוב לחצי שנה מבעיה של עצירת צואה. היא איננה מרשה לעצמה 'לשחרר את החבילה' והדבר מלווה בבכי, בכאבים ובסבל רב. האם יש פתרון יעיל ומהיר לתופעה זו? תודה.

שלום אריאלה, לפני שמייחסים את העצירות לגורמים פסיכולוגיים, יש לשלול את כל ההיבטים הרפואיים. אני ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, שיוכל לסייע אולי בפתרונות ברמה הפיזיולוגית. בבית, אפשר לנסות לעזור עם תזונה עתירת סיבים. לא ציינת האם התחלתם בתהליך הגמילה מחיתולים, והאם להערכתך יש קשר בין העצירות לבין תהליך זה. אם את סבורה שמדובר בהתנגדות לגמילה, כדאי לפנות להתייעצות קצרה עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, ילד שלי בן 4,5. השנה הוא התחיל גן חדש וכל בוקר כשגננת אומרת לו מה שלומך, הוא מוריד עיניים ולא עונה. הוא אומר לי שהוא מתבייש. אני רואה שהתנהגות זו חוזרת כלפי כל אנשים שהם לא קרובים.בקרב אנשים מוכרים אין תופעות ביישנות. אנחנו מנסים לשוחח איתו כל יום ולהסביר שזה חשוב לענות כששואלים והוא חייב להתגבר על תחושת ביישנות ובעלי אפילו איים עליו (במילים כמובן) שיעבירו אותו לגן טיפולי של ילדים עם בעיות תיקשורת. אני לא חושבת שדרך של בעלי נכונה. האם יש דרכים להתמודד עם ביישנות? או שזה יסתדר לבד עם הזמן?

שלום טניה, ביישנות היא תכונת אישיות, ובדרך כלל היא יציבה למדי לאורך זמן. ובכל זאת, גם ילדים ביישנים, מצליחים בסופו של דבר להתגבר על נטייתם זו, ולתפקד בסדר גמור בסביבתם הקבועה. עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבעלך, האמירה שלו מיותרת ומזיקה, ועלולה רק להחריף את הבעיה ולהוסיף חרדות נוספות. אם לבנך אין כל בעיה התפתחותית- תקשורתית, האמירה הזו חסרת שחר. אם, לעומת זאת, קיים חשד לבעיה כזו, היא בודאי אינה תלויה במשהו שבנך יכול לעשות או לא לעשות, והניסיון להאשימו במצבו או לאיים עליו בהגלייה למסגרת החינוך המיוחד, הוא בלתי ראוי, לא מכבד ומזיק מאד. עשי הכל כדי להפסיק אמירות כאלה. בברכה ליאת

שלום. ביתי החלה בשבועיים האחרונים לאונן בתדירות מאד גבוהה. מרגע שחוזרת מבית הספר מחפשת כל הזדמנות להיכנס למיטה ולאונן. בתחילה התעלמנו כדי לא לייצר תחושה שלילית סביב זה אך התדירות נראית לי גבוהה מדיי, היא ניגשת לעשות שיעורים ומפסיקה כל הזמן כדי להיכנס למיטה לכמה דקות. אתמול התחילה לעשות זאת גם אצל דודה שלה בבית (במיטה בחדר). דיברתי איתה ואמרתי לה שזה בסדר לגעת בעצמה במיטה שלה בפרטיות ושגם אני עשיתי זאת כשהייתי ילדה. האם כדאי לאמר עוד משהו? מתי זה צריך להדאיג? אני מפחדת שתתחיל גם בבית הספר.

שלום רב, האוננות כשלעצמה אינה מדאיגה, אלא רק המינון הגבוה, שיכול להעיד (אולי) על התגברות של מתח לאחרונה, אותו היא פורקת באמצעות פעילות זו. נסי לבחון האם קרה בזמן האחרון משהו שיכול להגביר את רמת המצוקה, העוררות או המתח. שוחחי איתה כדי לברר אם יש משהו מיוחד שמעיק עליה, אולי אפילו בלימודים או בתחום החברתי. עם או בלי קשר למה שתמצאי, אפשר לכוון אותה בעדינות לסוגים נוספים של פעילות מעניינת או פורקת מתח, כמו פעילות גופנית נמרצת, יצירה, מפגשים חברתיים, שמיעת מוסיקה, וכיוב'. הדגישי שוב שהאוננות חייבת להיעשות רק במיטתה, בפרטיות, ולא מחוץ לבית. בשמחות ליאת

שלום רב, שמי לילך. יש לי ילד מקסים בן 3 וחצי ותינוקת מתוקה בת חצי שנה. פנייתי זו היא בנוגע לבני הבכור. אקדים קצת ואומר שהוא ילד חכם ונבון, עקשן מאוד ומניפולטיבי. בנוסף, הוא ילד די פחדן. פוחד מליצנים, מבובות אדם גדולות, מבע"ח, ממתקנים שמתאימים לגיל שנתיים ומעלה כמו קרוסלה ממונעת של מטוסים שעולים ויורדים ולעיתים גם מצעצועים מסויימים כמו חיפושית מהלכת וכד'. בשבועיים האחרונים נוספו לפחדים הללו דבר נוסף. בעיקר בבית, הוא פוחד להיות בלעדיי בחדר אחר; לדוגמא, אם אני מחתלת את הקטנה הוא רודף אחרי לחדר בזמן שפועלת בטלויזיה תכנית שהוא אוהב ובד"כ לא מוכן להפסיד, או שאם אני יושבת עם התינוקת בסלון ומבקשת ממנו להביא לי מוצץ שלה מהחדר, הוא לא מוכן ומבקש שאבוא איתו. וגם בלי קשר לתינוקת (אם רצית לקשור את זה)- אם אני ניגשת לבשל הוא לוקח פאזל ומתיישב איתו ליד המטבח. כל הדברים שציינתי לא היו לפני שכל זה החל. לפני כן הוא היה ילד עצמאי ובוגר. כל אלו ועוד, נלווים לפחד הכי משמעותי שרציתי לדבר עליו והוא: בשבועיים האחרונים, כשהוא הולך לישון, אני או בעלי מספרים לו סיפור ומברכים בלילה טוב. לאחר מכן הוא לא מוכן שנעזוב את החדר בשום אופן עד שהוא נרדם. הוא דורש "שנישאר לשמור עליו". עד לפני שזה התחיל הוא היה ילד שרק אומרים לו לילה טוב והוא מרדים את עצמו לבד תוך כרבע שעה. לפעמים הוא היה נוהג לקרוא לי או לבעלי מס' פעמים ולבקש מים או סתם להגיד לנו עוד משהו (גם את זה נהגתי "לחתוך" מהר). אין לו בחדר טלויזיה, אך הוא לוקח מוצץ (בלילה בלבד) ומחבק דובי רך ונעים. ניסיתי להתמודד עם העניין הזה בכמה דרכים; בהתחלה ניסיתי להתעקש ולא להסכים להישאר בחדר בזמן ההירדמות. אמרתי לו שאני לא יכולה ושיש לי דברים לעשות והסברתי לו שאני שומרת עליו חזק חזק בלב – זה לא עניין אותו וגרר התעקשות יותר גדולה מצידו המלווה בצרחות ובכי ובסוף גם ירידה מהמיטה. במקרה הזה הוא "ניצח" ונאלצתי להישאר בחדר עד שהוא נרדם. כשראיתי שזה לא עובד החלטתי "לכבד" את הפחד ולהישאר בחדר בזמן ההירדמות, כמה ימים שזה יקח, עד שזה יעבור. חשבתי שאולי יש משהו בחדר שמפחיד אותו, הוצאתי את היונה שהייתה תלויה על המנורה, החלפתי סדין עם ציורי כלבים וכו'. בעלי הביא לו תמונה שלנו מהחתונה שתשמור עליו, קניתי לו ציפור מיוחדת שאפילו המוכרת בחנות אמרה לו שהיא שומרת על ילדים בלילה. כלום לא עזר. בשלושת הימים האחרונים נשארתי בטווח ראיה שלו אך לא בתוך החדר. זה היה בסדר מצידו. לפחדים הנ"ל אני חושבת שקדם אירוע שאולי גרם לו לטראומה; דיברתי עם אחי (רפי) וחברתו (שני) באינטרנט, עם מצלמה, בתוכנת "סקייפ". אח של שני (מאור) הצטרף לשיחה ופתאום ראינו את מאור מתחפש – יש בתוכנה כל מיני אפקטים של הוספת שפם או כובע וכד'. בני נכנס להיסטריה רצינית מזה תוך צרחות אימה. כמובן שמיד סגרתי את החלון במחשב אך נראה לי שהאירוע נחרט עמוק במוחו. אני אומרת את זה כי כשניסיתי לשאול אותו מה מפחיד אותו הוא ענה: "מאור מתחפש". אני עונה לו שאין יותר מאור וזרקנו אותו לפח (במחשב). בנוסף הוא משחק במחשב הרבה פחות ממה שהיה קודם. אודה לעצתך איך להמשיך מפה היות והפחד שלי הוא שאם אמשיך להיות לידו כשהוא נרדם זה יהפוך להרגל ואז גם כשהפחד יעבור, אם הוא יעבור, ההרגל יישאר. זה מאוד מפריע לי בגלל העובדה שמעולם לא הייתה לו בעיה להירדם וזאת מגיל ינקות! בנוסף מה לעשות עם העובדה שהוא לא מסוגל לשהות לבד בחדר שאני לא נמצאת בו. אציין שמחוץ לבית הבעיה הזו לא קיימת (דוגמת גן השעשועים – שם הוא משחק לבד עם חברים ואני יושבת בצד). תודה מראש, לילך מנטש [email protected] טל': 050-8651180 הפנייה נכתבה בגוף ראשון אך הכוונה ברוב המקרים היא "אני ובעלי".

שלום לילך, הופעת הפחדים בגיל הרך מעידה בדר"כ על התפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה, על התפתחותו של הדמיון, ואפילו על קיומו של שיקול דעת! פחדים נורמטיביים כגון אלה חולפים ברוב המקרים בעצמם, בעיקר כאשר ההתייחסות של הסביבה אוהדת ועניינית. נוכחותו המנחמת והמרגיעה של ההורה ע"י מיטת הילד אינה בהכרח מניחה את היסודות להרגל רע. כדי שזה לא יגלוש לשם, חשוב לסיים את טקס ההשכבה הרגיל (שיר, סיפר, נשיקה וחיבוק), ואחריו - גם אם את נשארת בקרבתו בחדר - לא לקיים כל אינטראקציה עם הילד. אפשר לשבת בשקט לצידו, לקפל כביסה או לקרוא משהו עם אור קטן. כך אנחנו מצמצמים למינימום את ה"רווחים המשניים" מהפחד, ולא הופכים אותו הזדמנות לבילוי משפחתי משעשע או מעורר. ובעניין הטראומה שעוררה התחפושת של מאור - ילדים בגילו של בנך עדיין לא רכשו את מה שפסיכולוגים מכנים 'קביעות אובייקט'. הם עדיין לא מבינים שמאור נשאר מאור גם אם פניו משתנים. מסיבה זו, ילדים רבים ממררים בבכי בחג פורים, כאשר כל האנשים המוכרים משתנים פתאום או מסתתרים מאחורי איפור/מסיכה/פאה/זקן/שפם. תוכלי לנסות ולרכך את הפחד בדרך של הקהייה איטית וזהירה. אפשר לארגן בחדר ארגז תחפושות ידידותי, עם חפצים ואביזרים לא מאיימים, איתם יוכל לשחק בעצמו ולהרגיש מידה של שליטה על השינוי. תני לו להלביש בתחפושת את הדובי המוכר, ולהדגיש שזו "אותה הגברת בשינוי אדרת". לפעמים זה קצת עוזר. אשמח לשמוע עדכונים... בהצלחה ליאת

ליאת שלום. ראשית אני מודה לך מאוד על תגובתך. לגבי ההשכבה אנחנו אכן יושבים ליד החדר, כשהוא רואה אותנו ולא מדברים איתו עד שהוא נרדם. לפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה וכשהוא לא רואה אותנו הוא בא אלי למיטה. אני לא מרשה את זה ולכן אני או בעלי הולכים לישון לידו - אבל גם לזה אני פוחדת שהוא יתרגל. אתמול קניתי לו מסיכות פנים בדמויות של חיות והוא מאוד אהב אותן. השתעשענו איתן וכדבריך, הדגשתי שמאחורי המסיכה זה הוא או אני ואנחנו רק מתחפשים לחיות. הוא קיבל את זה באהבה ואפילו חזר אחרי ואמר שלא מפחיד להתחפש. ציינת שהפחדים חולפים ברוב המקרים מעצמם אבל לצערי אני לא רואה את באופק... מקווה שזה אכן יקרה מתישהו. תודה רבה, לילך.

בני יליד אמצע ספטמבר. הוא נמוך ביחס לבני גילו וחשבתי באם זה ייטיב איתו להשאיר אותו שנה נוספת בגן, לפני העליה לכיתה א' (כיום הוא בן 5 וחודשיים). הגננת (גן עירייה) טוענת שהוא צריך לקבל טיפול של "ריפוי בעיסוק" מכיוון שאינו יודע לשבת בריכוז גבוהה זמן רב ולהתמודד עם בעיות הקשורות בעבודות ידניות. איך אוכל לדעת שכדאי להשאיר אותו שנה ושאכן זה ייטיב עימו? על אלו דברים יש להתבונן בכדי לקבל החלטה טובה יותר?

שלום רב, ההחלטה על השארת ילד שנה נוספת בגן חייבת להיעשות רק במקרים הנדירים של חוסר בשלות גורף, שאי אפשר יהיה להתגבר עליו במסגרת כיתה א'. כרגע יש לכם המון זמן, בו תוכלו להגיע להערכה של מרפאה בעיסוק/פסיכולוגית/גננת שי"ח, שיוכלו להעריך את מידת הקושי ולטפל בו במהלך השנה. כדאי לזכור שבגיל הזה שנה זה המון זמן, ועזרה נכונה ורלוונטית יכולה לחולל פלאים, ולקדם ילד במידה ניכרת. אל תשבו בחיבוק ידיים. השתדלו לעשות הכל כדי לאבחן את הקשיים מבעוד מועד, ולטפל בהם במסגרת שנה זו. גם תהליכי הבשילה הטבעיים עושים את שלהם, ולכן אין טעם להעריך עכשיו את מידת ההתאמה לכיתה א'. עשו זאת שוב אחרי פסח. בברכה ליאת

יאת שלום, בני בן שלוש וילד חכם ושמח. לאחרונה הוא מחטט באף בכל הזדמנות. מהי הדרך הנכונה להפסיק את המנהג המקסים הזה? אני מעירה לו אבל לא נראה שזה משפיע..

שלום יערה, ילדים קטנים לא מאד מתרשמים מכללי הנימוס, והם נוטים לחטט, לגרד, ולעשות דברים 'מפדחים' שונים ומשונים, בדיוק ברגע הלא מתאים... כמי שאחראים להקנות להם הרגלים נאותים, עלינו לגרום להם להבין שהתנהגויות מסוימות לא יזכו אותם בתפארת ושבחים. אם את רואה את בנך מחטט באף, העירי לו שיוכל לעשות זאת רק בהימצאו לבד, ודאגי להרחיק אותו מחברתך (בעדינות והתחשבות, אך בנחישות) אם אינו מתייחס להערותייך. הדגישי שיוכל לחזור ולשהות בקרבתכם כשיצליח להתאפק. ברמה הפרקטית והקונקרטית, שמירה על אף נקי ומקונח יכולה לעזור, ולהפחית את תחושות אי הנוחות שלו, כמו גם את הצורך לחטט. בשמחות ליאת

שלום ליאת, ביתי בת 7, בכיתה ב. היא מיודדת מאוד עם ילד מכיתתה, משחקת איתו בהפסקות בבית הספר,והם נפגשים לעיתים רחוקות בביתנו. המורה שלה פנתה אלי וסיפרה לי שהם מתנשקים בפה מול כל ילדי הכיתה, היא מעירה להם על כך, אך התנהגות זו נמשכת. ילדתי ילדה אוהבת וחמה, ואיני יודעת האם וכיצד להעיר לה על כך מבלי שייכנסו לליבה פחדים מיותרים. אשמח לשמוע מה דעתך. תודה

שלום רב, גם אני חושבת שנשיקות 'בוגרות' אינן חלק מרפרטואר ההתנהגות של ילדים בכיתה ב', ואין לזה מקום עדיין. לטעמי יש מקום לשוחח עם הילדה על מה נכון, ראוי ונהוג בגילה, על צנעת הגוף, ועל הצורך להמתין עם מגע מסוג זה לגיל מבוגר יותר. כאשר הדברים נאמרים ומוסברים באופן ענייני, איני רואה סיבה שהם יעוררו פחדים. נשיקות בפה אינן משקפות בגיל זה אהבה וחום, ושווה לבדוק כיצד הן נכנסו לרפרטואר שלה. אם זה חלק מהבעות החיבה אצלכם בבית, נדמה לי שרצוי להפסיק עם זה, או, לפחות, להסביר שזה בלתי תואם כשמדובר על אנשים שמחוץ למשפחה. בברכה ליאת

שלום ליאת ביתנו הקטנה נגמלה בגיל שנתיים ושלושה חודשים מפיפי וקקי בשעות היום ללא קושי. בשבועיים האחרונים התחיל לברוח לה פיפי ובהדרגה הגענו לכך שהיא לא מבקשת לעשות פיפי בשרותים אלא בורח לה פיפי ואז היא אומרת "אוי פיפי" אנחנו מנקים, לפעמים היא עוזרת לנקות אני מזכירה לה שפיפי עושים רק בשרותיים ומנסים לא לעשות מזה ענין. לקקי היא תמיד מבקשת לשרותים. יש לה בדרך כלל הרבה מאוד פיפי במשך היום ופעם פעמים קקי כך שרוב היום היא בעצם עושה פיפי בתחתונים. בגן גם בורח לה אבל לפעמים היא כן מבקשת לשרותים והם מנסים להציע לה לשרותים בזמנים קבועים כחלק מסדר היום בגן. אתמול היא בקשה חיתול בשעות הבוקר אחרי שברח והם שמו לה חיתול. מעט פרטים שיעזרו ילדה שניה לאח בן חמש וחצי יש הרבה תחרות וקנאה ורצון להיות גדולה מאוד מפותחת לגילה בכל התחומים מאוד סוערת ואני חושבת שאנחנו הורים שמתקשים לשים גבולות נמצאת שנה שניה בגן משפחתון ברוח אנטרופוסופית 12 ילדים על שלושה אנשי צוות] אנחנו מרוצים וסומכים על הצוות השנה היא מהגדולים בגן אחד מאנשי הצוות הוא אבא של החברה הכי טובה שלה בגן ואני יודעת שיש הרבה קנאה והקטנה שלנו מרבה להרביץ לחברה. דיברתי על כך עם הגננת והם מנסים לשחרר את האבא לילדים אחרים ולאפשר לקטנות לשחק ליד איש צוות אחר בקייץ הייתה עליה של תוקפנות והיא נוטה לפעמים להרביץ בגן דיברתי על כך עם הצוות הבנתי שבשבועיים האחרונים הם יותר עקביים ותקפים בתגובה[ פסק זמן של דקה ביחד עם איש צוות] נראה שזה עוזר נראה לי שיש קשר בין נסיון שלה לשלוט יותר על ההרבצות בגן לבין שחרור השליטה במקום אחר? הנטייה שלי הייתה לראות בכך קריאה של להיות יותר קטנה וחשבתי להציע שוב חיתול סליחה אם יצא ארוך מידי ... אשמח מאוד לעזרה תודה, נעמי.

שלום נעמי, קשה לי לומר האם יש קשר בין הקושי להתאפק עם הפיפי לקושי לשלוט בדחפים התוקפניים, מעבר לכך שמדובר בשתי משימות התפתחותיות תובעניות עבור ילדים בגיל 2-3. בשני המקרים הילדים נדרשים לאיפוק, כדי להפוך ל"בני תרבות". לתחושתי, בריחת הפיפי היא עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שעלול להשתבש קצת לפעמים, כולל נסיגות זמניות. בעיני, אם כבר קיימת גמילה מהקקי, והושגה הצלחה חלקית גם בגמילה מהפיפי, לא כדאי להחזיר חיתול, למרות אי הנוחות הזמנית. נסו ליזום יותר הליכות לשרותים או ישיבה על הסיר, ולתגמל על כל הצלחה בעידוד והתפעלות. בנושא המכות, הייתי משקיעה מעט יותר מחשבה ומאמץ, ומהדקת מעט יותר את אכיפת הגבולות גם בבית, כדי לאמן את יכולת האיפוק והעמידה בתסכולים. גם אם את מזהה אצל בתך את המשאלה להיות קטנה, נדמה לי שלא יהיה נכון לסגת יחד איתה לאחור, אלא דווקא לגרום לה לסגל התנהגויות ויכולות 'בוגרות' יותר, לגלות את יתרונותיהן ולשמוח בהן. בהצלחה ליאת

לליאת מי זאת שירלי קליין ולמה היא עונה במקומך? האם שהיא כותבת את לא עונה? זה מבלבל ולא נוח. אנחנו רוצים את התשובות ממך. בתודה אלמונית

אלמונית שלום, עלי לציין שאני לא עונה במקום ליאת. הפורום הוא של ליאת שהנה פסיכולוגית קלינית, והיא זו שמורשת לענות בדרך הפורמלית בפורום. אבל פורום הנו מערכת פתוחה לכלל הציבור, ואינו טיפול פרטני חסוי. האדם שכותב בפורום צריך להיות מודע לחשיפה, ולכך שיש עוד אנשים שיכולים להגיב לשאלתו. צר לי על הבלבול שגרמתי לך. כוונותי היו טובות, מתוך ניסיוני המקצועי והאישי כאמא לארבעה ילדים. כפי שקראת בהודעתה של ליאת - השבוע היא תמעט להכנס לפורום עקב נסיבות אישיות, ולכן נוצר מצב שרק תשובותי נראו. מאחלת לך כל טוב. שירלי

שלום, אני חד הורית לילד בן 6, ילד יחיד.ילד חכם ומאוד רגיש. מה אפשר לעשות כאשר הוא באופן עקבי לא מסוגל לקבל את כללי המשחקים? קשה לו מאוד להפסיד במשחק ולעתים הוא נמנע למשחק בחברה בגלל זה. איתי ובקרב המשפחה הוא לא מסוגל להפסיד והרבה פעמים המשחק איתו נגמר בבכי, הוא מסרב לקבל ניצחון של מישהו אחר, ואם הוא רואה שהוא הולך להפסיד הוא לא ממשיך לשחק אלא בוכה ומתרגז. אני נותנת לו לעתים לנצח פעם אחת כדי שיוכל "לספוג" ניצחון שלי בפעם הבאה. דבר נוסף- בקרב ילדי המשפחה הקרובה הוא חייב כל הזמן להיות בשליטה על הסביבה, ואם משהו לא נעשה פי רצונו הוא בוכה ומתרגז ואף מושך בשיער, רק לקטנים ממנו, לבני גילו הוא לא מעז. מה דעתך? איך אפשר לעזור לו? תודה

היי, שולחת לינק לשאלה דומה שקיבלה מענה בעבר. אם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-4420#message-4420 שבת שלום ליאת

תודה ליאת, קראתי את התשובה. ומה אפשר לעזור לו בקשר לכך שהוא לא זורם עם הסביבה , והכל חייב להיות לפי רצונו, במשפחה הקרובה .לדעתי הוא לא זורם ולא גמיש עם הסביבה שלו. לגבי ביה"ס- יש לו בכיתה חבר טוב,אבל הוא נמנע ממשחקי כדור ,למשל כדורגל, לדעתי זה גם כי הוא חושש להפסיד . מאוד אודה לך על תשובה, הוא ילד מאוד רגיש והייתי מאוד רוצה לעזור לו.

בני בן שניתיים ושיבעה חודשים פעוט מדהים מפותח מוטורית מעל הממצוע פעוט גאון עדין לא מדבר. הפעוט כועס הרבה מתפרץ , תוקפני, לא אוהב לאכול, קשה לו להסתגל לדברים חדשים אך ברגע שמתחילים מתקשה להפסיק אותםלדוגמה מקלחת, וכדומה. לפני חודש וחצי הוא נתקף בהתקף חרדה במשך 7 שעות הוא בוכה והיה היסתרי ושום דבר לא עזר להרגיעו ביום שלמחרת הגענו לבית חולים והילד הופנה לפסיכולוית ופסיכולוגית הפנתה אותנו לטיפול משפחתי, התפתחות הילד וקלינאית תקשורת. הקלינאית איבחנה אחרי כמה דקות שילד סובל מויסות חושים ובגלל זה יש לו חרדות בנתיים אנחנו מחכים לתור לפסיכולוגית ילדים וריפוי ועיסוק איך אפשר להקל על הגוזל הקטן שלי הוא סובל כל כך אני יציין שיש לי ילד בן 3.7 שנים תודה ממתינה לתשובה

שלום ורד, כאשר קיים קושי בוויסות חושי, הילד חווה את העולם כ'הפצצה' בלתי פוסקת של גירויים: הכל נחווה בעוצמה גבוהה מדי או חלשה מדי, כאשר הגרייה, המגיעה מכל החושים, אינה עוברת אינטגרציה טובה, ולכן הקלט החושי נתפס כ'מתקיף'. ילד כזה עלול להרגיש כל הזמן עוררות ודריכות בשל הקושי לסנן גירויים לא רלוונטיים, ורמת החרדה שלו עולה בהתאם. לכן, סביבה מתונה, רגועה ומותאמת יכולה להקל עליו. השתדלי לא לחשוף אותו למצבים לא מוכרים, עמומים או כאלה הכרוכים בגרייה עודפת. אם הוא כבר נכנס לחרדה, השתדלי להישאר רגועה ושקטה ככל האפשר, ולסייע לו להיאסף ולהירגע בקרבתך. נסי להקשיב לצרכים שלו ולשפת הגוף שלו, ולהיענות בהתאם. נסי להבין איזה מגע נעים לו ואיזה מציק. האם הוא נרתע מרעשים/אורות חזקים או דווקא זקוק להם. האם יש מזונות ומרקמים אותם הוא מעדיף על פני אחרים. השתדלי לא להתעקש איתו על מה שלא חייבים, וחכי להדרכת אנשי המקצוע.בהצלחה ליאת

בתי בת השבע החלה בחודשים האחרונים לשנות את התנהגותה. היא בת יחידה להורים גרושים. תמיד הייתה מלאת ביטחון עצמי ובסה"כ עד התקופה האחרונה לא היו בעיות רציניות. בתקופה האחרונה חל שינוי משמעותי בהתנהגותה: שתלטנות - מנסה לשלוט ולהשתלט על כל מצב, בכיתה, עם החברות וגם בבית. תוקפנות - מילולית במיוחד ולאחרונה הייתה גם אלימות פיזית בבית הספר. חוצפה וזלזול באנשים וחפצים. עקשנות וחוסר יכולת להודות בטעויות או/ו להפסיד (זה דווקא לא חדש וזאת בעיה שרודפת אותנו שנים) בסה"כ היא ילדה טובה, חברותית ומקובלת וכמו כן היא תלמידה מצטיינת ובמישור זה אין לנו בעיות. מצד שני היא ילדה מאוד חזקה כך שנוסה הצבת הגבולות שאני ואביה עובדים עליו במשותף בתקופה האחרונה עדיין לא נושא פירות. התחלנו תהליך של הדרכה הורית אך בנתיים בשבועיים האחרונים הבעיות הופכות ליום יומיות וגורמות הרבה עוגמת נפש לילדה וגם לנו. ברור לי כי כל שתיארתי הוא רק סימפטום לבעיה האמיתית אותה אני לא מצליחה לאבחן. אשמח לקבל את חו"ד בנושא וכן המלצה האם לפעול במקביל בעוד מישור מעבר להדרכה ההורית (ברמה המקצועית). זאת פעם ראשונה בחיי האימהיים שאני מרגישה שהאינסטינקטים שלי לא מובילים לפתרון ואני די נואשת. תודה!

שלום רב, יופי שהתחלתם בתהליך של הדרכת הורים. נראה שהצורך בכך רלוונטי מאד לאור מה שאת מתארת. בדר"כ אני מעדיפה שלא להתערב בתהליך טיפולי שהחל, בעיקר בשל העובדה שהמידע המועבר אלי דרך הפורום הוא לעולם חלקי מאד ומוגבל, ולכן המטפל בפועל הוא הכתובת לכל השאלות. ובכל זאת, השאלה שלך הזמינה למחשבה, ואני רוצה להציע את האפשרות שבתך הקטנה מרגישה (אולי) שהוריה הגרושים מתאחדים סביב הקשיים והבעיות שלה, ומשתפים פעולה רק או בעיקר במצבים אלה. מה את אומרת? ליאת

שלום רב, ביתי בת שלוש ושמונה חודשים, ילדה עדינה מאוד, נעימת הליכות, מסודרת, פשוט ילדה טובה. בגן היא אינה מנסה להתמודד עם מצבים שאינם נעימים לה, למשל כאשר לוקחים לה משהו היא בוחרת לוותר או פשוט לעמוד במקום וליבב. לרוב אפילו אינה פונה לגננת או לסייעת לספר על מקרה כזה או אחר. בבית היא עומדת על שלה, לא מוותרת אם מרגישה שלא צריכה לוותר גם לא לחברים שבאים. כיצד אוכל לעזור לה להתמודד בצורה טובה יותר? יש לה מספר מצומצם של חברים, איתם היא מאוד פעילה, אבל היא אינה פונה לילדים בעלי התנהגות מוקצנת או אגרסיבית (אולי מתוך פחד?!?) האם יש למי לפנות לייעוץ בנושא? האם זהו גיל בו ניתן לפנות לפסיכולוג עם ילדים? והאם בכלל יש טעם? תודה, אילנה.

שלום אילנה, את מספרת שבסביבה הבטוחה והמוכרת, בתך יודעת ומצליחה לעמוד על שלה, ונדמה לי שזאת בשורה טובה. היכולת להבחין מתי אפשר וכדאי להתעקש ומתי לא, היא יכולת חשובה, בעיקר בעולם האלים בו אנו חיים. לפעמים, ההחלטה "עם הטיפוס הזה אני לא מתעסקת" היא החלטה נבונה, ואפילו מצילת חיים. לא בטוח שכדאי לשנות זאת. ובכל זאת, אם את חוששת שמדובר בדפוס כנוע ומרצה, נסי לעודד גילויי עצמאות ואסרטיביות בבית, גם כאשר זה לא מאד נוח עבורך. חזקי אותה כשהיא עומדת על דעתה ומתעקשת, ונסי לתגמל אותה במצבים בהם היא עומדת על שלה. פעמים רבות הורים מביעים דאגה מול מה שנראה כמו וותרנות ויבבנות, אך כאשר הילד מנסה לפעול בדעתנות ואסרטיביות מולם הם מתקשים לקבל זאת. בדקי את תגובותייך באומץ ויושר, והתאימי אותן למגמה שאת מנסה לקדם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן שנה וחודש ומתעורר מספר פעמים במשך הלילה. האם עלי להאכיל אותו כאשר הוא מתעורר (הנקה) או שיש להרגיל אותו לישון שינה רצופה? אם כן- כיצד מומלץ לעשות זאת? שאלה נוספת:האם כאשר אני משכיבה אותו לישון במהלך היום או בלילה חשוב שאהיה איתו בחדר? בתודה מראש

שוב שלום, הנה, שאלת ההמשך שלך מספקת את התשובות לשאלות שהעליתי כאן למטה. ולשאלתך - ילד בן שנה כבר אינו זקוק, עקרונית, לארוחות לילה, ומצופה שהוא יישן לילה מלא. לתינוקות (כמו לילדים ומבוגרים) יש כמה מחזורי שינה במהלך הלילה, והם עלולים להתעורר מדי פעם בבכי. אני מציעה לנסות ולהרגיע שלא באמצעות האכלה, כדי לגמול אותו מארוחות הלילה. הישארי קרובה, שקטה ורגועה ליד מיטתו, מבלי להציע את השד. ברוב המקרים הניסיון להרגיע באמצעות ההנקה ממלא את הצורך של האם ופחות משקף את הרעב של התינוק, ולכן אפשר להציע בקבוק מים או הרגעה מילולית קצרה, ולעודד את הילד לחזור לישון. גם במהלך היום, אין צורך להיות עם התינוק בחדר. אפשר להשכיב אותו במיטתו ולעזוב את החדר, זאת כדי שילמד להרגע בכוחות עצמו, ללא תלות בנוכחותך הצמודה. זכרי שלעיתים קרובות, את ההרגלים מהם הכי קשה לנו להיפטר יצרנו בעצמנו, מחוסר מחשבה קדימה. נסי להימנע מיצירת הרגל רע, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום רב, באיזה גיל מומלץ להעביר את התינוק/הילד לישון בחדר נפרד? תודה

שלום רב, בניגוד לבעלי החיים בטבע, גורי האדם הנולדים וגדלים בסביבה בטוחה מטורפים ואיתני טבע, יכולים לישון במיטה משל עצמם ואף בחדר משלהם כבר מיום היוולדם. יש הורים הבוחרים להשכיב את התינוק בחדר אחר מרגע הגיעו הביתה, ויש מי שמעדיפים להישאר קרובים ולישון בסמוך אליו. שתי הגישות קבילות מהבחינה הפסיכולוגית, ואין הנחייה אחת גורפת, שתתאים לכולם. אם התינוק שלך בן שנה, אינו מתעורר בלילה לינוק, ומסוגל לישון לילה מלא, איני רואה סיבה להשאירו בחדרכם. גם אם הוא עדיין מתעורר בלילה, אפשר להעבירו לחדר אחר, ולהגיע אליו להרגיעו במידת הצורך, כשהוא מתעורר. חלומות פז ליאת

אני לא מאמינה למה שאני קוראת?? תינוק בן יומו צריך לישון לבד בחדר?? ואין בעיה עם זה?? לא ייאמן. אם הקשבת לעצה זו את טפשה. תינוק צריך את אמא, כמה שיותר, לפחות בשנה הראשונה!

שלום אני אתחיל מההתחלה כדי לא להסתבך. בתי בת 3 ממש אוטוטו ויש לי עוד תינוקות בת 7 חודשים ואני בהריון שלישי בחודש חמישי נכנסה לגן עיריה השנה בכללי הבת שלי מאוד רגישה ילדה שקטה בהתחלה טובה ואוהבת לעזור היא מאוד חכמה ממה שאני שמה לב ממש מגדילה ראש אני חושבת מעבר לגילה אפילו.. לפני שבועיים התחילה אצלה רגרסיה כמו להעשות בתחתונים (בהתחלה רק פיפי ואחרי זה גם וגם) ונהיתה עובר רגישה... עכשיו היא התחילה לעשות גם בגן צרכים היום אחרי שעשה פעמים הגננת התקשרה שאני אבוא לקחת אותה מהגן ולא היתה מוכנה להחליף לה.. אני רוצה לציין שבתחילת השנה שלה הילדה שלי סיפרה לי שהגננת תפסה לה את היד חזק ושמה אותה לעונש והדלת היתה סגורה בחצר ושהתקשרתי לגננת מיסתבר שזה היה נכון והגננת אמרה לי שהיא שמה אותה לשמה לעונש באמת אבל הדלת הייתה חצי פתוחה והיא היתה איתה בקשר עיין הילדה ניראת לי שמחה דווקא לא עצובה כשהיא חוזרת אני מאוד אשמח לעזרה כי אני עובדת עצות כרגע מה צריך לעשות וממה להתחיל ואולי ביכלל זה ביגלל ההריון הנוחכי שלי והלידה של אחותה השניה שרק בת 7 חודשים תודה מראש..

שלום דניאלה, בתך עוד לא בת שלוש, ולמרות שיש לה אחות קטנה (ועוד אחת בדרך), היא עדיין פעוטה. התנהגויות רגרסיביות אופייניות לילדים הנמצאים במשבר זמני או מצוקה, וחשוב להקשיב להן ולהיענות לצורך שעל הפרק. אם נחשוב על ה'סימפטום' שאת מתארת (הרטבה והצטאות), נוכל לשער שבאמצעותו היא מבקשת את הטיפול הבסיסי ביותר, הכרוך במגע קרוב ואינטימי. הצטערתי לשמוע שהגננות אינן מוכנות להחליף לילדה כה קטנה, מה שיכול לחזק את המוטיבציה שלה להרטיב וללכלך את תחתוניה. אם היא תלמד שבכל פעם שהיא עושה קקי במכנסיים אמא מגיעה אל הגן, הסיכוי שהתופעה תיעלם קטן יותר. אני מציעה לשוחח עם הגננת, ולבקש ממנה להשתדל להימנע מלקרוא לך אל הגן. במקביל, בבית, נסי להעניק לה את מלוא תשומת הלב, ולגרום לה להאמין שלגילה הבוגר יש יתרונות. אם היא מקבלת את הרושם שהתינוקת הקטנה זוכה במלוא תשומת הלב שלך, היא תעשה הכל כדי להביאך אליה באמצעות המאפיינים התינוקיים. אם את רואה שהתופעה נמשכת, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולקבל הדרכה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, יש לי ילד בן 4 יש לו גם אח בן 6...) שהוא פשוט מרביץ בגן ללא סיבה, בתחילת השנה הוא היה מקסים ובשבועיים האחרונים כל יום אני מגיעה לגן ואני שומעת על אלימות שהוא מפנה כלפי ילדים וכלפי משחקים. מה עושים? אני רוצה לציין רק שאין לו בעיה התפתחותית שהיא והכל תקין, אבל אני מפחדת שהו יגרום לנזק בלתי הפיך לאחד הילדים בגן (הוא נותן בוקסים בבטן ומעיף צעצועים לאוויר) אודה למציאת פיתרון והמשך טיפול על מנת למגר זאת כמה שיותר מהר אמא מודאגת

שרון שלום, איןילד שמרביץ סתם. אם עד כה הוא התנהג טוב, ורק בשבועיים האחרונים יש שינוי בהתנהגות, צריך לבדוק מה מפריע לו, ומה גורם לו להתפרץ בצורה כזו חריפה. שוחחי עם הילד, ונסי לברר מה מפריע לו, והאם יש משהו שמציק לו. חשבו ביחד על דרכים שבעזרתן ניתן להתמודד עם כעסים ועם תסכולים - תני לו דוגמאות מחיי היומיום שלך. הסבירי לו על פגיעה גופנית בזולת - כשנותנים אגרוף בבטן זה כואב ולא נעים. בנוסף, בדקי האם היה שינוי כלשהו בבית או בגן. שוחחי עם הגננת, ובקשי את עזרתה. כמו-כן, תאמרי לו כל בוקר, שאת אוהבת אותו, ושאת סומכת עליו שיבקש עזרה מהגננת כשמשהו או כשמישהו מפריע לו. מאוד חשוב לעודד אותו על כל התקדמות, ומעשה טוב, ולשקף את רגשותייך - "מאוד שמחתי לשמוע מהגננת שהתאפקת היום גם כשכעסת.." בקשי מהגננת לחזק אותו ולעודד אותו במהלך שעות הגן. בהצלחה שירלי

שלום שרון, לצערי, לבעיות אלימות קשות אין פיתרונות קסם מרחוק. בדר"כ תוקפנות בוטה מהסוג שאת מתארת משקפת קשיים בוויסות ובעיכוב דחפים (מה שלא מאד חריג בגיל ארבע). הטיפול בבעיות מסוג זה מתחלק לשניים: כיוון אחד הוא הטיפול באירוע הנקודתי, כלומר, נקיטה של סנקציות ברורות ומיידיות כל אימת שהילד מתנהג באלימות כלפי בני אדם או רכוש. הכיוון השני מכוון לשיפור מיומנויות הוויסות והשליטה העצמית של הילד, זאת דרך יצירת סביבה מובנית, בה כללי המותר והאסור ברורים מאד, ונאכפים בעקביות. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים, שתסייע לכם להגדיר עבורו את הכללים בבית, ולאמן אותו בהתמודדות עם תסכולים ללא אלימות. פנו לפסיכולוג ילדים קליני (או לפסיכולוגית הגן) לצורך הכוונה. בהצלחה ליאת

אשמח אם תיצרי איתי קשר

התייעצות חשובה מאד!! אני בת 25 ומדובר באחותי, בית הורי הוא בית קשה מאד - ואני סבלתי בילדותי מאמא שלא מתפקדת כאמא, ואבא עצבני בטרוף, הרבה כעס וביקורת בבית והורים שחיים בריב מתמיד, אבא אומר משהו מיד אמא אומרת הפוך ולהפך - זה ממש על קצה המזלג. בעקבות רגישותי הרבה פיתחתי הפרעת אכילה קשה שאני סובלת מממנה עד עצם היום הזה ואני חושבת שלמתח בבית יש חלק ניכר במחלתי...(ואני לא באה בשביל להאשים) ולעצם השאלה - יש לי אח בן 9 שאני מזהה אצלו קשיים רגשיים ניכרים המתפתחים אצלו כמו עצב תמידי, סף תסכול נמוך, קשיי התארגנות ניכרים (כמו שינה מאוחרת וכו') ואף בטויים סומטיים כמו כאבי בטן בלתי פוסקים וכו' הורי מסרבים ללכת לטיפול בעצמם, ואף מתכחשים לבעיותיו ומסרבים לשלחו לטיפול, מה אני יכולה לעשות כדי להצילו -פשוטו כמשמעו? בבקשה עני לי כי הוא חשוב לי מאד תודה מראש

שירה שלום, מאוד נגע לליבי דאגתך לאחיך. אכן צריך לבדוק ממה נובעים קשייו , אך יש כאן מורכבות, מכיוון שאת אינך האפוטרופוסית שלו אלא הורייך, והם אלו שצריכים לתת את הסכמתם לטיפול בגיל זה. לכן צריך לשוחח עימם שוב, ולהסביר את המחיר שבנם משלם (לטוב ולרע). אם התופעות הללו מופיעות בביה"ס, ניתן לפנות לצוות ביה"ס, שיעזור בהדרכה והכוונה להורייך. את כאבי הבטן, כדאי לבדוק אצל רופא על-מנת לשלול בעיה רפואית. בדרך אגב, אני מקווה שאת דואגת לעצמך כמו שאת דואגת לאחיך. לימים טובים שירלי

שלום שירה, נדמה לי שכבר דיברנו בעבר (אם לא - אני מתנצלת). אני מצטרפת להמלצותיה של שירלי, ומפצירה בך לעשות כל מאמץ לטפל בעצמך, ולתת לעצמך הזדמנות לחיים בריאים ומלאי משמעות. אשר לאחיך, תוכלי לעזור לו בעצם נוכחותך התומכת, קרבתך, ההקשבה והחמימות שלך. כמו שאת ודאי יודעת, אי אפשר לטפל בקטין ללא הסכמת הוריו, אלא בהוראת בית משפט. מניסיוני אוכל לומר לך, שמטופלים בוגרים לא מעטים המגוללים סיפורי ילדות מאד קשים, זוכרים ומוקירים דמויות מיטיבות שהפציעו בחייהם, וזרעו בהם תקווה ונחמה. מקווה שתצליחו, שניכם, להתגבר על הקשיים ולצמוח לקראת חיים טובים יותר ובריאים. בהצלחה ליאת

מדובר בילדה חכמה במיוחד, יודעת לזהות את כל הצבעים, מדברת הכל, מבטאת את עצמה בצורה יוצאת דופן, סופרת עד 20, שרה שירים ללא עזרה וכו' לאחרונה, שמתי לב שהיא חורקת בשיניה מדי פעם בצורה נכרת לעין. במיוחד כשהיא עייפה או עצבנית וזה מדאיג אותי. חשוב לציין, שנולד לה אח, כיום הוא בן 4 חודשים. והיא די מציקה לו, לוקחת לו את צעצועיו, מחטיפה לו וכו' אך יש גם בטויי אהבה כמו: חיבוק ואמירה" אני אוהבת את לביא" (אך עדיין זו היא שמקבלת את מירב תשומת הלב) האם יש סיבה לדאוג? האם לבקש ממנה להפסיק לעשות את זה? אשמח לתשובתך

מאוד חשוב גילה של הבת.

איילת שלום, צר לי שלא הבחנתי בכותרת, בה כתבת את גילה של בתך. תינוק חדש במשפחה "מערער" את המבנה המשפחתי הקיים - אמא, אבא וילדה-ויוצר מבנה חדש - אבא, אמא, ילדה ותינוק. בתך שבמשך שנה ושמונה חודשים היתה "התינוקת" בבית, נהפכה בין לילה ל"אחות הבכורה". יכול להיות שבתך מרגישה שהיא "הודחה" ממקומה, ושכבר אין היא היחידה והמיוחדת בשבילכם (בראייה שלך - אני בטוחה שאתם נותנים לה המון תשומת לב). אמרת שבתך חכמה מאוד, על כן סביר להניח שהיא קולטת דברים ואינה יודעת כיצד להתמודד עמם. תינוק חדש זקוק לטיפול רב, ומושך את מלוא תשומת הלב אליו. חריקת שיניים אכן מורה על קושי רגשי. תפקידכם להקנות לבתכם ביטחון, לאהוב אותה, ולגרום לה להרגיש חשובה ושייכת. אולי אפשר לחשוב על תפקידים קטנטנים אותם יכולה לבצע, כמו להביא לאמא טיטול חדש להחלפה - אז היא תתפוס את מקומה במשפחה כ"אחות בוגרת וגדולה". כולי תקווה שבתכם תרגיש בטוחה ושייכת במערך המשפחתי החדש, ושחריקת השיניים תעלם לכשבאה שירלי

שלום איילת, חריקת שיניים היא תופעה נפוצה מאד, והיא מתרחשת בדר"כ מתוך שינה, אך גם בשעות הערות, ללא מודעות לכך. אצל ילדים ופעוטות, התופעה נפוצה למדי, ובדר"כ חולפת מעצמה, ללא נזק. הקשר בין חריקת שיניים למתח נפשי אינו חד משמעי, ולכן הטיפול בתופעה הופך יותר ויותר "שייך" לרופאי השיניים. כרגע, בגלל גילה הצעיר של בתך, והעובדה שמדובר בשיני חלב, אין צורך בהתייחסות מיוחדת או טיפול. אם אינך שקטה, התייעצי עם רופא שיניים של ילדים. בברכה ליאת

אורחי הפורום, קוראים וכותבים, בשל נסיבות אישיות (דווקא משמחות), נוכחותי בפורום תהיה דלילה בימים הקרובים. מקווה לחזור לתפקוד מלא במחצית השניה של השבוע. עד אז, היעזרו זה בזה, כפי שאני רואה שכבר קורה. אשתדל להשיב מחר על חלק מהשאלות שנותרו. ליל מנוחה, וסליחה ליאת

ברכות חמות ומזל טוב!

חושבת עלייך הערב. בשמחות :-)

שלום רב, בני בן התשע בעל איחור התפתחותי ,לומד בכיתה מקדמת,סובל מקשב וריכוז וחרדות. נעשה נסיון תרופתי(רספירדל, רטלין לסוגיו,פריזמה ,נוילפטיל ) שלא צלח .הופיעו תופעות לוואי והפסיכיאטרית כבר מפחדת לתת תרופות, שמא ינזק.והפנתה אותנו לרפואה משלימה -פרחי באך ונסיון עם ריכוזית ,אך לא רואים שינוי. בביהס' כבר מיואשים לאור נסיונות תרופתיים שלא מועילים,אין למידה ,יש פחד מהצגות , טקסים ,יציאה להפסקות,התבודדות ועצב. ונאמר לנו שהילד חריג בין חריגים ושלא מתאים למסגרת.(לא רוצים אותו) לאחר שבשנה שעברה טופל ברטלין LA והיה שיפור ניכר בתפקוד,אך החרדות גברו והילד הפך לשלד. בבית יש קשיים בהסתגלות לאחר חופשות ,הצטאות ודיבור רב בענייני פגיעות גוף. והמנעות מהצגות ,סרטים,טיולים למערות , מגיב בבכי רב במהרה. אציין שמטופל מגיל 6 אצל פסיכולוגיות (התחלפו במהלך השנים בנסיבות שונות). מה עוד אפשר לעשות? הילד מרגיש במצוקה. תודה שולי

שולי שלום, עקב קשייו הרבים והקושי שלכם בראותו סובל, יכול להיות שיש צורך לשקול מעבר לבית ספר, שיכול לתת מענה יותר טוב לקשייו. נראה לי שהמערכת אינה יודעת כיצד להתמודד איתו, ומשאירה אותו - חרד, פגוע ובודד. לבנך מגיע להיות במקום שבו ירגיש שייך, רצוי ובעל ערך. מגיע לו להיות שמח ומאושר. בטוחני שמעבר לקשייו, ישנו ילד מקסים ומתוק - הילד שלכם. נכון שיש מחיר במעבר לביה"ס מיוחד , אך גם בהשארותו במסגרת הרגילה המחיר אינו פשוט. הייתי ממליצה לכם להתייעץ עם צוות ביה"ס (יועצת, מחנכת...), ועם הגורמים שמטפלים בילד ולשמוע דעתם ואז להחליט לגבי הצעד, שנכון ביותר בעבורו. בהצלחה שירלי

תודה רבה . כל צוות ביהס בקו אחיד שאינו מתאים להם,קשה להם איתו וחושבים שכדאי שילך לביהס מיוחד למרות יכולתיו הקוגנטיביות הטובות . אפילו פסיכולוגית ביהס שאבחנה אותו בשנה שעברה טענה שצריך להשאר בביהס זה ולא מתאים לביהס מיוחד.עכשיו לאור המצב חושבת שכן(לא בפה מלא מיישרת קו עם מנהלת ביהס). השאלה אם גם שם לא ילך לאיבוד , הקשיים ילכו איתו לכל מקום. שולי

שלום שולי, את מתארת מורכבות גדולה, ושנים של טיפולים תרופתיים ואחרים, שלא הועילו. את מציינת שרק בשלוש השנים האחרונות "התחלפו פסיכולוגיות מסיבות שונות". את יודעת, כדי שטיפול באמת יועיל, חשוב למצות אותו ולהתמיד בו, ואני תוהה איך זה שכל כך הרבה ניסיונות לעזור לו ולכם לא הצליחו. אני תוהה גם, איך אוכל אני, מכאן, להציע משהו חדש שכן יעזור. למרבה הצער, אין פתרונות קסם, ונדמה לי שהעצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה, זה לנסות להסכים להישאר בטיפול, להתמסר לאדם אחד בו את מצליחה לבטוח, ולאפשר לילד שלך להישען על איש מקצוע לאורך זמן. לפעמים לזמן יש משמעות, וחשוב לאפשר לקשר הטיפולי להעמיק ולהתמיד כדי שהשינוי יתרחש. בהצלחה ליאת

שלום רב בקשר לבני בן 21 סטודנט מצליח נפרד מחברתו לאחרונה היה לו קשה בתחילה אך לאט לאט התגבר הראשונה שקיים איתה יחסי מין מרגיש כרגע מדוכדך ומאלץ את עצמו להיות עם חברים ואומר שבעצם לא טוב לא ושזה לא קשור לחברה שנפרדה ממנו כי השלים עם זה, ואומר שמרגיש קצת חסר ביטחון שהוא לא דומיננטי בחברה כמו בעבר האם יתכן שזה נובע מזה שכרגע אינו מקיים יחסי מין הוא יודע שעבר מעין אובדן איך עלי לחזקו או לעודדו תודה על התשובה

ורד יקרה, פרידה מבת זוג הנה חוויה לא פשוטה, שיכולה לפגוע בדימוי העצמי ובביטחון שלנו. למרות זאת, פרידות הן חלק מהניסיון, מהתמודדות ומהלמידה בחיינו. אנו ההורים לא יכולים לעטוף את ילדינו מבלי שיחוו - כעס, תסכול ופרידה. עם כל הכאב שאת מרגישה, אין "נשיקת קסם" של אמא שתסיר את הכאב. תהי שם בעבורו, הציעי לו אוזן קשבת, אך תני לו להתמודד עם הפרידה. נראה לי שבנקוף הזמן בטחונו ישוב, והוא יהיה פנוי לקשר נוסף. חשוב לציין, שאם עוברת תקופה, ובנך אינו שב לאיתנו, ניתן להציע לו עזרה מקצועית. לימים טובים ומאושרים. שירלי

תודה על התשובה עלי לציין שמה שהוא חש שרע לו מסביב לא קשור לפרידה של החברה מאז הפרידה עברו 3 חודשים הוא ואני מודעים מה קורה אחרי פרידה. הוא לומד עם סטודנטים שגדולים מגילו אוהב להיות בשמחה וכעת מרגיש שעבר שינוי כאילו מכריח את עצמו לדבר ומרגיז אותו שהוא בקושי מוצא ענין על מה לדבר עם החברים האם להמשיך להתאמץ לדבר לקבל את עצמו כמושהוא או שהוא בעצם מכחיש שזה בגלל החברה תודה את די מעודדת אותי אבל אני צריכה דרך מה לאמר לו כי הוא די משתף אותי ושוב תודה על ההדרכה

שלום ורד, השאלה שלך חשובה - כיצד נדע אם המצוקה והדיכאון הם "רק" תגובה לאירוע חולף, או שיש להם מרכיב יותר כרוני או 'עצמאי', ללא תלות באירועים חיצוניים כלשהם. זאת שאלה חשובה, כי היא גוזרת שני סוגים שונים של התערבויות מסייעות. כמי שחיה שנים רבות עם הילד שלך, את ודאי מכירה אותו, ויודעת לומר האם בעבר, לפני הפרידה מהחברה (ואולי אפילו קודם), הוא הצליח ליהנות מחייו, לפגוש חברים, להתעניין במתרחש סביבו, להיות מקובל בקרב בני גילו, לחוש בטוח בקבוצה החברתית שלו ובקרב בני משפחתו, לאכול ולישון טוב, ולשמור על מצב רוח חיובי רוב הזמן. אם התשובה לכל אלה היא חיובית בדר"כ, אפשר להניח שמה שהוא חווה כרגע 'צבוע' בצבעים הקודרים של הפרידה, ויחלוף עם הזמן, כמו ששירלי כתבה לך. אם, לעומת זאת, היו גם קודם לכן ניצנים של דכדוך, חוסר ביטחון וקשיים חברתיים, יתכן שהפרידה 'הדליקה' אצל בנך פוטנציאל רדום כלשהו של דיכאון או מצוקה, ואז כדאי מאד לפנות לעזרה מקצועית. הבנתי מדברייך שבנך הוא עתודאי (ואולי רק סטודנט רגיל אך צעיר). בכל מקרה, חשוב לדעת שלימודים באוניברסיטה הם עניין תובעני ביותר, ויש לא מעט סטודנטים צעירים (במיוחד הפרפקציוניסטים שבהם, אם כי לא רק) שהעומס העצום נותן בהם אותותיו. אני מציינת בהקשר זה את שירותי הייעוץ לסטודנט, המספקים טיפולים פסיכולוגיים במחיר מוזל מאד. לדעתי, זה פיתרון נהדר עבור בנך, שכרגע מתמודד עם רמות מצוקה גבוהות. תוכלי להביע אמפתיה והבנה לתחושותיו, להישאר זמינה וקשובה עבורו, ולהציע לו (אם מתאים לך) סיוע כספי למימון הטיפול. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 5 ו-11 חודשים.החלטתי מיוזמתי להשאיר אותו שנה נוספת בגן חובה, כייון שהראיתי התנהגות ליצנית, מתגרה בילדים אחרים על מנת למשוך תשומת לב,לפיכך חששתי שלא יהפוך ל"הליצן" שבכיתה.אחרי שהוא חזר לגן, כל יום אומר שמשעמם לו, שהגן מעצבן, שהוא לא מתאים (לדעתי זהו אמירה של הגננת שמאוד התנגדה להישארות שלו עוד שנה). עכשיו אני מרגישה שאולי כבר פגעתי בו, גרמתי לו להתבייש מהגיל ומעצם עובדה של עוד שנה בעתיד. האם זה יהי נכון לבקש עכשיו להכניס אותו לבית הספר? אם אנו ממשיכים בגן, איך כדאי לי להגיב לאמירות שלו (כל ההסברים שלי למה זה קרה כנראה לא עובדים) ובאופן כללי איך כדאי להתנהג,להעסיק אותו על מנת שלא יתמקד בזה יותר מדי? תודה רבה מראש.

תנסו להכניס לבית ספר בכל הכוח. כן, כנראה, הוא לא היה צריך להישאר בגן. הרבה פעמים ילדים נשארים בגן כשאין צורך, בין אם אין להם בעיה בכלל (ורק הסביבה מפרשת את התנהגותם כבעיה) ובין אם יש להם בעיה שהישארות בגן איננה המענה ההולם כלפיה. בעיקרון אין לי כ"כ הרבה זמן לפרט עכשיו אבל אני אגיד לך בקצרה - הישארות בגן, בייחוד כאשר היא לא במקומה, עלולה לגרום הרבה נזק. אם כבר עכשיו הוא מתלונן המצב לא טוב, וזה בלשון המעטה. אני בעצמי נשארתי בעבר בגן ואני מתחרטת. היום, כאשר אני עוסקת בתחום לקויות הלמידה, אני רואה עד כמה צעד זה הוא חסר תועלת ומרבה נזק. ילדים רבים, במקום לעבור אבחון ולקבל טיפול בבעייתם (הלימודית או האחרת) נשארים בגן. אח"כ הקשיים, אם היו כאלה בלימודים ובחברה, חוזרים ובענק בבית הספר. בקיצור, אני לא מציעה להשאיר ולגרור, אני יותר ממליצה לאבחן ולטפל אם יש צורך. ולשאלתך - כן. תחפשי ואת צריכה לחפש בנרות בית ספר שיהיה מוכן לקבל אותו עכשיו, אבל תגלי שהחיפוש השתלם. קל ביותר להשלים חודשיים של לימודים מאשר להשלים אח"כ שנת לימודים שלמה (כשתידרש קפיצת כיתה). בהצלחה!

שלום אסיה, למרות שגם אני נמנית על מתנגדי ההישארות בגן שנה מיותרת נוספת, איני בטוחה שכרגע זה הזמן הנכון להעלותו לכיתה א'. המעבר מהגן לכיתה א' הוא מעבר חגיגי ו'מתוקשר', ונעשה בספטמבר, כאשר כל הגורמים בביה"ס מכוונים לקליטת התלמידים החדשים. כרגע, את מרגישה צער וחרטה בגלל מה שנתפס בעינייך כהחלטה שגויה, ואני מציעה לנסות לא להמשיך באותו קו, ולא לפעול מתוך דחף רגעי ללא מחשבה. את הטעות (אם זו אכן הייתה טעות - לא בטוח שאי פעם נדע בוודאות) אפשר יהיה לתקן בדרך אחרת. כרגע, הזכירי לגננת וגם לו, שההחלטה להשאירו שנה נוספת בגן נעשתה מתוך מחשבה ושיקול דעת, ולא מתוך רצון להזיק לו. אני אישית מאמינה שטעויות הנעשות מתוך אהבה לעולם אפשר לתקן. נסי לת לשנה הזו הרבה משקל, ולנצל אותה לקידומו של הילד במגוון תחומים. תוכלי להעשיר אותו באמצעות חוגים שונים ומגוונים, קריאה באזניו, ביקור בתערוכות ומוזיאונים לילדים, הרחבת מעגל החברים שלו, וכמובן גם אימון ושכלול מיומנויות הקשב והריכוז שלו. רק אם תתני לשנה הזו משמעות ותוכן, ותפעלי באקטיביות לקידומו של בנך, היא תפסיק להיתפס בעיניכם כשנה מבוזבזת, ותקבל משקל וערך. בהצלחה ליאת

א הי, אצלנו התהליך היה בדיוק הפוך - כל כך רצינו להשאיר את הבן שלנו שנה נוספת בגן והגננת התנגדה בכל תוקף. כעת אנחנו משלמים מחיר כבד - הוא עד היום ממשיך להוציא את כל הכעסים שלו על חבריו ללימודים למרות שבבית הוא ממש מתנהג למופת. אנחנו בדיעבד מודעים לכך שזו היתה טעות חיינו להעלותו לכיתה א' וגם המחנכת שלו וכן היועצת חושבות כמונו. לצערי, בגלל היותו של הילד חכם במיוחד הגננת אמרה כי זה יצור אצלו תסכול. ואכן, בלימודים הוא מצליח מאד ונחשב לילד החכם של הכיתה אך חברתית - קיים פער עצום. הוא עדיין מרגיש קטן ונפשית ממש לא נמצא שם. מקווה שישרוד ואנחנו נשרוד איתו. שיהיה לכם בהצלחה, באמת.

שלום, בני בן 3.3 מתקשה מאוד בדחיית סיפוקים ונוטה להתפרצויות בכי רבות. בכלל כל דבר, כל בקשה או דבר מה נעשה בבכי. אנו אומרים לו שבבכי לא ישיג דבר ובאמת לא נותנים לו עד שמבקש יפה - אבל חוזר וחוזר חלילה- הגישה הזו לא עוזרת. אני מאוד מוטרדת מההיבט הריגשי אצלו. כרגע הוא בגן פרטי עם עוד 14 ילדים ואני כבר דואגת לשנה הבאה שיהיה עם 35 ילדים. אתמול למשל, הזמנתי לראשונה חבר מהגן ואני זו שתיווכתי ביניהם והפעלתי אותם. אז אם הוא לא מנצח במשחק באולינג הוא בוכה. ואם אני מגישה להם לשתות והחבר ביקש את הכוס האדומה לפני הבן שלי, אז בני החל לבכות שהוא רוצה - לא נתתי לו. ובכל משחק ששיחקנו אם החבר יודע את התשובה והבן שלי לא - אז חרב עולמו. אני מסבירה לו שככה זה, פעם אתה יודע, מצליח ו/או מנצח ופעם מישהו אחר. בגן הגננת מתארת מצב דומה - אם היא מזמינה מכל הקבוצה 2 ילדים ובני לא ביניהם, הוא מתחיל לבכות. אתמול היא חילקה חישוקים לכל הילדים והבן שלי לא רצה, אז היא נתנה את שלו לילד אחר - שוב הוא בכה בכי מרורים והגננת הציעה לו חישוק אחר- אבל הוא רצה רק את זה שהילד האחר קיבל - כמובן שהיא לא נתנה לו. הגננת מתארת שהוא גם נצמד לילדים כל הזמן וזה ממש מציק. גם בבית כל הזמן נצמד לאחותו בת שנה, נותן לה יד ומושך אותה, תופס לה בראש או שטופח לה על הראש, כופה עליה שתשב במקום מסויים ותראה את ההצגה שהוא עושה ובכלל כל הזמן סוחב אותה ומושך אותה והיא נופלת בגלל זה ובוכה והוא מקבל עונש בחדר סגור. יש לציין שאנו מאוד עיקביים בתגובות שלנו אליו ולא מוותרים לו בכלום גם אם הוא בוכה וצורח. לדעתי אני אפילו נוקשה מידי - יכול להיות שאתמול שהחבר הגיע לראשונה ובני היה נרגש, הייתי צריכה לגלות יותר גמישות איתו. הייתי שמחה לקבל קצת עצות איך לנהוג עמו. תודה אמא

שלום רב, בנך עדיין פעוט, ובגילו, היכולת לווסת תסכול ואכזבה או לדחות סיפוקים עדיין מוגבלת מאד. כהורים, עלינו לאמן את הילדים במיומנות הזו, אך יש לעשות זאת בהתאמה לגילו וליכולותיו של הילד. כאשר אנו מעמתים את הילד שלנו עם תסכול גדול מדי, הוא עלול להגיב בזעם או בייאוש. הילד שלך באמת מתקשה להתמודד עם תסכולים, ולא בטוח שהדרך היא "לא לוותר לו בכלום". כשאנחנו מדברים על הצבת גבולות נכונה, הכוונה היא *לא* להפוך את החיים למאבק מתמיד או למערכת של איסורים נוקשים, אלא לשילוב של חום, אהבה והתחשבות יחד עם אכיפה עקבית של כללי עשה ואל תעשה, המבטיחים איכות חיים לכל בני המשפחה. כאשר בנך בוכה "בכי תמרורים", אין טעם לכעוס עליו, לבקר אותו או ללעוג לו. תחושת האכזבה או הזעם שלו אותנטית, וחשוב לעזור לו לזהות אותה ולקרוא לה בשם. כדי לעזור לו למתן את עוצמת התגובה, אפשר לנסות להסיח קצת את הדעת, להציע תחליף אפשרי או (לפחות) להשתתף בצערו. באופן מאד בלתי מקורי, אציע גם לך לבדוק את האפשרות של פנייה להדרכת הורים קצרה, שתעזור לך להתכוונן באופן מדוייק יותר לצרכים האקטואליים של בנך. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בגיל 4 ומאז שהיא בגיל שנתיים היא מסדרת משחקים בשורות . אטבי כביסה , בובות , צבעים, בעצם כל משחק שניתן לה היא מסדרת בשורה ארוכה לאורך הבית ולפעמים בצורת ח זה משגע אותי כי זה לא משהו שראיתי אצל ילדים אחרים ... בבקשה תפתרי לי את התעלומה ..

אתי יקרה, גם לי יש ילדה בת חמש, שמסדרת חפצים בשורות. לא חשבתי על כך כגורם בעייתי, מכיוון שהיא ילדה שמחה וטובת לב. אז ראשית אל תשתגעי, כי אנחנו כבר שתיים (לא רק אצלך), ושנית, ראי את התפקודים האחרים שלה - בגן, בבית - האם הכל תקין ? והאם קשה לה לפרק את הסידור אחרי שעשתה שורות ? מעניין לשאול את הבנות מדוע הן עושות כך ?? אם תהיה תשובה מעניינת אכתוב לך. מזדהה - שירלי

שלום אתי, אם במהלך *שנתיים*, מאז גיל שנתיים ועד היום, המשחק של בתך נותר כזה, דהיינו סידור כפייתי של עצמים בשורות ישרות, הייתי ממליצה לברר מעט יותר - האם היא מקיימת תקשורת תקינה עם הסובבים? האם היא יוצרת קשר עין עם ילדים/אנשים אחרים? האם היא מסוגלת לסוג משחק שונה עם ילדים בני גילה? מה קורה אם מישהו מפר את הסדר הכפייתי? האם מופיעות תגובות זעם או חרדה? אם מעבר לסידור זה, היא מתנהגת ככל ילד רגיל, מסוגלת לשחק ולתקשר עם ילדים אחרים, ואינה חריגה בעיני הגננת, אפשר להניח לזה. אם את מרגישה שמשהו בתחומים שציינתי אינו כשורה, פני להתייעצות נוספת, כדי להרגע. בברכה ליאת

בתי נגמלה מהרטבת יום סביב גיל 4. מהרטבת לילה נגמלה לתקופות קצרות.עד היום מרטיבה פעם-פעמיים בשבוע. כעת אנחנו רוצים להתחיל טיפול פסיכולוגי, מבחינה פיזיולוגית אין בעיה. כילדה היא ציירה אנשים ללא אזניים,(האם מרמז על משהו?) היא ילדה קטנה פיזית וגדולה בגיל בכיתה,היא תמיד צריכה להיות במרכז, בהרכב המשפחתי היא ילדת אמצע, ביחסיס בינינו ההורים יש עליות וירידות מאוד משמעותיות, לפני שנתיים דובר על פרידה, ובסוף לא...אבל הילדה מבינה, לפני שנה גילינו שהיא גנבה לי כסף מהארנק, היינו בטיפול מספר חדשים,המטפלת ידעה גם על ההרטבה. בדיעבד היא לא התחברה למטפלת.נשמח לשמוע דעתך והפניה למטפלים באזור חיפה

שלום שרית, האם ניסיתם לטפל בבעיית ההרטבה בעזרת עזרים טכניים (זמזם או פעמון)? תוכלי להתייעץ בפורום הרטבה באתר זה או להגיע למרפאת הרטבה מטעם הקופ"ח שלכם. אין ספק שליחסי זוגיות מעורערים יש השפעה קריטית על הילדים, בעיקר כאשר חרב הפרידה או הגירושין מתהפכת מעל לראשם. הילדים נכנסים אז למצב של עוררות ודריכות מתמדת, ומתקשים להרגע. איני יודעת מה היה מצבכם המשפחתי אז, כשהייתה בטיפול, ועד כמה הייתם אתם פנויים ללוות את התהליך באופן מיטבי. אולי עכשיו, כשהעניינים נרגעו קצת, טיפול פסיכולוגי יהיה יעיל ומוצלח יותר. אישית, איני מכירה פסיכולוגים לילדים באזור חיפה, אך אם תצרפי לכאן כתובת מילל מעודכנת, אולי יגיעו לך המלצות מקוראי הפורום האחרים. אני מציעה לך לפנות לעזרתו של רופא הילדים שלך. בדר"כ הם מכירים מטפלים טובים. בהצלחה ליאת

אכן ניסינו פעמון בליווי של ד"ר קושניר, ללא הצלחה.אם משיהו מכיר פסיכולוג מאזור חיפה אשמח להמלצות

שלום! ילד שלי בן 8, שנתיים לאחר הגירושים שלנוהתחיל להיות מאוד חרד מכל דבר, הוא לא רוצה ללכת לימי הולדת של חברים כי אולי יהיו שם ילדים שהוא לא מכיר, הוא מפחד ללכת לבד מבית הספר הביתה, למרות שבית הספר ממש קרוב- 5 דקות הליכה, הוא לא נשאר לבד בבית אפילו אם אני הולכת לזרוק זבל, הוא בא איתי.אם אני מאחרת לדקה לקחת אותו מבית הספר אני מוצאת אותו בוכה ליד הכיתה. שנה ראשונה של גירושים הוא עבר דווקא מצויין אבל שנה אחרונה כשאבא שלו עבר לגור רחוק מהעיר שלנו, קודם היה גר באותו עיר, פתאום התחילה ירידה והוא כל הזמן דואג וחרד. איך אפשר לעזור לו?

נשמע כאילו למרות פרוק הקשר- כל עוד האב היה קרוב פיזית זה נתן לבנך תחושת מוגנות, וכשנוצר הפער הגאוגרפי- תחושה של ריחוק. חשוב לברר האם ההתרחקות היתה רק גאוגרפית או גם רגשית מצידו של האב, והאם היחסים בינך ובין זוגך לשעבר עברו גם הם תהליך כזה של ריחוק רגשי. ילדים מאוד רגישים לכל שינוי וקולטים כל מיני מסרים שלא נאמרים בהכרח באופן גלוי. כמובן שטיב הקשר בין ההורים משפיע על תחושת המוגנות של הילד, וגם ארגון הקשר עם האב. הבן יכול לחוות התרחקות פיזית של האב כנטישה ואז ירידה בדימוי העצמי ובתחושת המוגנות ולכן תגובות חרדתיות כלפי כל אקט של התרחקות מההורה- מתוך חשש קונקרטי מנטישה שתחזור על עצמה. אפשר לשאול אותו לדעתי מה מפחיד אותו באמת, מה הוא חושב שיכול לקרות אם תצאי רגע מהבית ולא תהיי קרובה אליו. יכול להיות מאוד שהוא יוכל לומר מה המחשבה שעולה בתוכו ויכול להיות גם שלא. בכל מקרה חשוב לדעתי לומר לו במפורש שאת איתו אוהבת אותו ודואגת לו ולא תעזבי אותו. חשוב גם לשמוע את זה מהאב- מעין הבטחה משותפת להמשיך לשמור ולהגן עליו גם אחרי שהחיים הזוגיים שלכם כהורים הפכו נפרדים.

לא, לא היתה התרחקות רגשית מצד האב, הוא דווקא משתדל מאוד, מדבר בטלפון לפחות 3 פעמים ביום, בא לבקר, לוקח בחגים, כל שבת שניה. שאלתי את הילד מה יקרה אם אני לא יבוא לקחת אותו, אז הוא אמר:"אז אני אמות" קשר ביני לבין גרושי דווקא השתפר, יחסים קורקטיים, אני הולכת הרבה לקראתו , אם הוא רוצה להחליף יום ביקור או להתחלף בשבתות או סתם לקחת את הילד ביום לא מתוכנן, תמיד מסכימה, תמיד תומכת בקשר שלו עם הילד. אבל הילד במצב חרדתי מאוד. הוא אמר לי כרגע, שכשהוא יגדל הוא יהרוג את עצמו. שאלתי : למה? אז הוא אמר, כי נמעס לו מהחיים האלו.

שלום ויקי, אם תדפדפי בפורום שלנו, תראי בוודאי לא מעט פניות בנושא חרדות ופחדים, אצל ילדים בכל הגילים ומכל מיני משפחות, לאו דווקא אחרי גירושין. עם זאת, כפי שציינה איילה, ילדי גירושין הם בהחלט קבוצת סיכון מבחינה זו, הן בשל העובדה שרצף חייהם נקטע בצורה דרסטית, והן בשל הקושי של ההורה המשמורן (בדר"כ האם) להישאר דמות סמכותית נוסכת ביטחון. לפעמים מתעוררות דאגות ממשיות הנוגעות לעתיד הקרוב והרחוק ("מה יהיה אם יקרה משהו לאמא? מי יישאר איתי? מי ישמור עלי? מי שומר על אמא?"). כל אלה, ועוד, עלולים להניח את היסודות לקשיים רגשיים מסוגים שונים. אני מציעה לפנות ליועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולשתף אותן במה שסיפרת כאן. לביה"ס יש משאבים שיכולים להועיל מאד במקרים כמו שלכם (למשל טיפול באמנות או טיפול בדרמה וסיפור או טיפול בתנועה), וכדאי לנצלם לפני שבנך יוצא מקבוצת הגיל הזכאית לכך. גם הדרכת הורים קצרה יכולה לעזור לך, ולהנחות אותך לדרכי התמודדות הולמות בבית. אם את מרגישה שהפחדים מפריעים לתפקוד של הילד בחיי היומיום, פני לפסיכולוג ילדים קליני, והחזירי לכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

אני כבר קבעתי פגישה עם פסיכולוגית של בית הספר אני מקווה שזה יעזור, יש גם יועצת, אבל חשבתי שהיא יכולה לייעץ רק בעניין של בעיות לימודים ולא בעיה רגשית.זה נכון?

היי ליאת כתבתי אז, רגע לפני שנכנסנו לתהליך של הדרכה, בנוגע לקושי עם הבת הגדולה בת ה 4(קשיי התארגנות בבוקר,מאבק כוחות, לעיתים אלימות וכו) רציתי לעדכן כי התחלנו בתהליך, שם הבנו כי משהו בספונטניות שלנו כלפיה, השתבש, מרוב חיפוש אחר "מתכון"או משהו בטוח שיפחית את הקשיים. מה סשאני עושה עם עצמי בינתיים,זה כמה שיותר : א- להשאר רגועה מולה כשמנסה לבדוק גבולות, להוציא את עצמי מראש ממצבים עם פוטנציטאל למאבק (למשל כשמשכיבים בערב,אומרת שרוצה "לסדר רגע את התחתונים" ואם פעם הייתי ממתינה עד שתסדר ומתעצבנת, היום אני אומרת לה שאני יוצאת וכשתסיים לסדר אשוב ואהיה איתה לומר לעילה טוב ולכסות- וזה עובד יופי), וגם, לחזור למקומות בהם אני מערסלת או מרימה אותה, כשבא לה להתפנק. גיליתי בהתרגשות, כי כשבתי בת השנה וחודש החלה ללכת, אני רואה שכל אחת מהן,בדרכה, היא "גם קטנה וגם גדולה" ולא "או או"- בטח כפי שאני עצמי רוצה להתרפק,להתפנק ולנוח. למה אני מקדימה ? א כדי לשתף בהתקדמות, אבל גם כדי לתהות, מה קורה באתם מצבים בהם עדיין היא מתקשה להכיל תסכול (נניח ביקשה ממתק ונאמר לה כי תקבלו אחרי האוכל. היא כעסה, נדנדה לי ואחרי שהסברתי לה פעמיים או שלוש, התעסקתי בענייניי ואז החלה לעשות תנועות של בעיטה, בתחילה באויר ובהמשך ממש אליי.אמרתי לה "סליחה,אני לא מרשה,לא נעים לי ועכשיו אני לא רוצה להיות איתך כי את בועטת" והתרחקתי..התחלנו לאכול והיא אומרת "אני אתנהג יפה" שוב ושוב.. ואני המשכתי לאכול כששוב אמרתי לה שהיא לא התנהגה יפה ואני עדדיין כועסת.ואז כעבור זמן קצר לתדהמתי היא ממש הרביצה. הרמתי אותה בתקיפות והנחתי אותה על הספה ואמרתי לה שעכשיו תשאר רחוקה.. בסופו של דבר היא נדנדה עד שנרגעה,אכלה ואז בקשה את הממתק והחלטנו שלא מגיע לה (הרביצה כדי לקבל ממתק) וזה מה שהסברנו והיא "השלימה עם זה". יש לי תחושה שבגדול עשיתי דבר נכון אבל שוב, למה זה שוב קורה? האם זו תנודתיות מעצם מערכת החסים? האם משהו אחר? מה אני לא עושה שמכחיד את ה"קטעים" האלה לגמרי אגב זה קורה עכשיו הרבה פחות, קשה לי אפילו להעריך

גלית היקרה, לגדל ילדים להיות הורים זה לא פשוט (ולי יש ארבעה...). העבודה היא יומיומית וללא חופשות (24/7). מאוד התרגשתי לקרוא את מכתבך. נראה שאת משקיעה משאבים רבים בחינוך הילדה, ובחרת להעזר בהדרכה בעת הקושי - ועל כך יישר כח. התפקיד שלנו הוא באמת להיות עקביים ולא להתייאש. בסופו של דבר המאמץ ישא פרי - רק שהתהליך אינו מיידי. הדיבור הפנימי שלך - מצויין. בנוסף, אני מקווה שאת מוצאת את הזמן גם לעצמך, כמו: התעמלות או פגישה עם חברות. מאוד חשוב - אמא טובה זו אמא שקודם כל דואגת לעצמה, כדי שיהיה לה כח לטפל בילדייה בדרך הטובה ביותר. שולחת לך הרבה עידוד על הדרך וכוחות להמשך. שירלי

שלום גלית, אני שמחה לקרוא שאת נעזרת ורואה שינוי. יופי. ובכל זאת, אם כבר פנית, אשתף אותך במחשבות שלי על האירוע שתארת. את יודעת, בתך בת הארבע היא אמנם בתך הבכורה והגדולה, אבל צריך לזכור שמדובר בילדה רק (!) בת ארבע, וכשמדובר בסנקציות שאנו נוקטים כלפי ילדים בגיל זה, הן חייבות להיות מידתיות ומותאמות ליכולתם הרגשית. לפעמים אנחנו נאלצים ללהטט בין שני מצבים בעייתיים. האחד, שהילד שלנו מכעיס נורא, עובר את הגבול, ואז מבקש סליחה מתוך ציפייה שנמחל לו בתוך רגע כאילו לא קרה דבר. מצב בלתי רצוי שני, הוא כאשר הילד שלנו *באמת* מביע חרטה ו*באמת* רוצה להיות ילד טוב, ואנו ממשיכים להקשות את לבנו, ולא נותנים לו הזדמנות לרדת מהעץ. במצב הראשון, הילד לומד לצפצף על דמות הסמכות, ובמקרה השני הוא צובר טינה ומרירות. נדמה לי שכדי שהחינוך לגבולות יהיה יעיל, חשוב לנסות למצוא את האיזון בין שני מצבי הקיצון הללו. יכול להיות שבמקרה שתארת, אפשר היה לתת לה סולם לרדת מהעץ, ולהבטיח לה ממתק בהמשך היום. זכרי שעבור ילדה בת ארבע, להתאפק זה לא דבר פשוט, בטח כשהיא נדרשת "להתנהג יפה", בלי שבעצם ברור לה לגמרי מה זה אומר. נסי להישאר ברורה יותר וגמישה (למשל "אני מבינה שאת מחליטה להתנהג יפה ואני שמחה על כך. בואי נסיים לאכול ונדבר על הממתק מאוחר יותר"). כך נשארת לה התקווה, ומתגברת המוטיבציה להיות טובה ולשתף פעולה. בהצלחה ליאת

היי ליאת את צודקת בכל מה שאמרת ודווקא במקומות הללו אני כל הזמן משאירה את התקווה ואומרת שהיא תוכל לקבל אחר כך ממתק,סיפור, או כל דבר מה שאי אפשר לתת לה כעת מכל מיני סיבות. אני מציעה לה אפילו ,כשהיא סוערת, "גום" שזו מילה של שתינו שמשמעותה "להיות אצל אמא בידיים" (לא כשהיא מרביצה כמובן).תקווה אני מציעה וגם תדירות התנהגויות אלו פחתה מאוד ועדיין שאלתי היא כשהן מופיעות- למה הן כבר לא נעלמות....

ליאת שלום, למעלה משנה עברה, מאז התייעצתי עימך כאן לגבי בני שהיה בגיל 15 המתנכר לאחיו הצעיר ממנו בשנתיים ואינו מדבר עימו, זאת לאחר שנים רבות של התעמרות בו ושנאה עד שביום אחד פשוט הפסיק לחלוטין לתקשר עימו. יעצת לי אז לא להתערב, אמרת שזכותו של אח להחליט מה יהיה טיב הקשר שלו עם אחיו. עשיתי כדברייך ובאמת לא התערבתי. מאז, למעלה משנה, ואין שום דיבור . המרחק הולך וגדל עם הזמן. גם אם יראה אותו באיזשהן נסיבות בחוץ, יתעלם כאילו אינו מכירו. לא ניראה לי במקום לקחת איש בוגר (16.5 ) לפסיכולוג . לייעץ לו טיפול, זה כאילו "לבקר" אותו, (להגיד לו שהוא זקוק לטיפול) דבר שאני מאוד ניזהרת מפניו. שוב, אשמח לשמע את דעתך, על כך שעבר כ"כ הרבה זמן, מן הסתם ה"ילד" כבר לא כ"כ ילד, ואמור היה להיות "בוגר" כבר ולהפסיק את החרם הזה, אך לא כך הוא הדבר. מה עוד אוכל לעשות מלבד להתעלם? מאוד כואב לי. לא מכירה מיקרים שכאלו בגיל הזה. מכירה הרבה מאוד ברוגזים של שנים בין אחים ואחיות, אבל בגיל מבוגר יותר כשהם כבר אנשים ובעלי משפחות. בגיל כה צעיר, עדיין לא שמעתי. אני רוצה לציין שלצעיר זה מאוד קשה. הוא ילד חם , אוהב, טוב ומפרגן.ההתנכרות הזו, פשוט הורסת כל חלקה טובה באופיו של הצעיר. (15).

שלום דליה, נדמה לי שאת עושה הערכת-יתר לגבי הרסנותו של הבן הבכור ביחס לאחיו הצעיר, ועמדה זו, הזכורה לי מאז פנייתך הראשונה, יכולה להסביר את העויינות העצומה שהצטברה אצל הגדול. כאשר אנחנו יוצרים חלוקה ברורה וחד משמעית של טוב ורע, מתעלל וקורבן, פוגע ונפגע, אנחנו גם (אולי) חוטאים לאמת, וגם מגבירים את הניכור והעויינות בין האחים. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, להציג בפניו את הבעיה, ולבקש ממנו הנחייה כיצד לפעול. יתכן שהוא יוכל להאיר עבורך משהו שאינך מצליחה לראות או לקבל, ויתכן שיציע התערבות מסוג אחר, שתקל עליכם. עד אז, אני מציעה לך לרענן את ההתבוננות שלך על ילדייך, ולנסות להיות אמפתית גם לקושי של בנך הגדול. אולי אם תצליחי בכך, משהו ישתנה. בהצלחה ליאת

בנים גידלתי ורוממתי..... כמה קשה. תודה על תשובתך אשקול כמובן בכובד ראש את עצתך.

שלום רב, ראשית אגיד לך שקראתי כל מיני הודעות בפורום והתרשמתי ממך ומהגישה שלך לטובה. את מאוד נעימה ומסבירה את עמדתך ואת המצב וזה נעים לקרוא. כל הכבוד!! אני גננת בגן של 10 ילדים ויש לי בגן ילד בן שנה ו-3 חודשים (הוא בין הגדולים בגן). הוא ילד מקסים ומתוק, מאוד מאוד חכם. אוהב מאוד מגע (לעיתים מגע חזק ולכן חשבתי גם על בעיה בוויסות חושי), במהלך היום הוא פתאום בא אלינו ומחבק אותנו, מניח את הראש והוא עושה זאת גם לילדים האחרים. עם הילדים האחרים זה היה קצת שונה - הם לא תמיד אוהבים את עניין החיבוקים ממנו, זה לא נעים להם כי הרבה פעמים הוא בעצם רוכן עליהם (רוב הילדים עדיין זוחלים והוא הולך ונשכב עליהם ומניח את ראשו עליהם). גם אם הילד מתחיל לבכות, הוא ממשיך בשלו. לפני שבוע המצב החמיר והוא התחיל עם גילויי אלימות לא קלים כלפי הילדים האחרים. האלימות מופנית בעיקר כלפי ילדה קטנה שלנו בגן, אבל לא רק! הילדה יושבת והוא הולך אליה ומכה בה בגב או בראש ללא קשר לזה שקרה משהו או לא לפני כן. אתמול הילדה ישבה והורידה את עצמה לכיוון זחילה - הילד התקרב אליה הרים את גופה מעט ודחף אותה שוב לכיוון הרצפה. היא קיבלה מכה בראש והוא המשיך לתת לה מכות בגב. אחר כך הוא נתן "בוקס" לילדה אחרת. דבר נוסף שארצה לספר לך זה שכשאנחנו בחצר הוא עולה על צעצוע של סוס ומתנדנד המון ובחוזקה. השבוע הוא עשה זאת והתחיל להירדם תוך כדי שהוא עדיין מתנדנד. מעבר לזה הוא ילד מקסים עם חיוך כובש ואנחנו ממש אוהבות אותו ומעניקות לו חום. הוא מבין הוראות ומבצע אותן וכו'. אני הדרכתי את הסייעות שעובדות איתי שברגע של גילוי אלימות אנו מרחיקות אותו מהסיטואציה בלי לומר לו כלום, מושיבות אותו על כיסא לדקה ופונות לילד שנפגע ומחבקות אותו. הוא היה בוכה בכיסא ואחרי דקה הייתי אומרת לו באסרטיביות שאני לא מרשה להרביץ, ואם הוא ירביץ שוב הוא יחזור לכיסא (ממש ני משפטים ולא הרצאה שלמה) ואז הייתי נותנת לו להמשיך לשחק. האמת היא שהתחלנו בזה רק אתמול אבל אני רוצה להתייעץ איתך אם זו באמת הגישה. אני ממש רוצה לעזור לו כי הילדים כבר מתחילים לפחד ממנו ובוכים כשהוא רק נוגע בהם ואני מאוד מפחדת שמשהו מסוכן יקרה להם). אני גם רוצה לדבר עם אמא שלו בתחילת השבוע - אשמח אם תוכלי לכוון אותי בשיחה איתה כדי לעשות את זה ברגישות. דבר אחרון - ניסיתי לחשוב מדוע זה התחיל דווקא בשבוע שעבר וחשבתי שאולי זה קשור לכך שאבא שלו נסע לחו"ל בשבוע שעבר והוא יראה אותו רק בתחילת שבוע הבא כי בנוסף לחו"ל, אימא שלו ואחותו נוסעות לסופ"ש והאבא יצטרף אליהם (הילד יישאר עם הסבא והסבתא). אשמח מאוד לעזרה והכוונה ממך, שבת שלום, שני

שלום שני, בחרת לך מקצוע לא קל בכלל, ובתוכו, את קבוצת הגיל המאד מאד יצרית :-)) ילדים קטנים, בעצם תינוקות, בגיל בו אנו דנים, מתקשים מאד לווסת בצורה טובה את הדחפים, התסכולים והרגשות שלהם בכלל, ואת אלה התוקפניים בפרט. בעיני, קשה לדבר בגיל הזה במונחים של 'אלימות', ואולי מתאים יותר לדבר על תוקפנות או קשיי ויסות. בעיני, התגובה שהצעת מאד נכונה, ומלמדת את הילד בצורה עניינית ופשוטה שהתנהגות פוגענית מהסוג שתארת תגרור אחריה הרחקה וסנקציה לא נעימה. חשוב לציין בהקשר זה, שרצוי מאד שלא לקרוא לזה 'עונש', כדי לא לדחוק אותו לנישה של הילד הרע או הבעייתי. אם אתן מכירות בטמפרמנט הסוער של הילד, אפשר לנסות למנוע מראש את הפגיעה בילדים בדרך של סובלימציה ועידון: תנו לו שפע הזדמנויות לפרוק את המתח והצורך במגע בדרכים לגיטימיות (גלגולים על השטיח, ריצה, תיפוף חזק על סיר מתכת, ריקוד סוער, וכד'). בעניין השיחה עם האם, הייתי עושה הכל כדי להימנע מ'להתלונן' על הילד, ומתמקדת בשאלה לגבי וויסות חושי. תוכלי לומר שאת מזהה אצלו מזג סוער, גם אם חינני, ומציעה לבדוק עם מרפאה בעיסוק אם קיימת בעיה בוויסות. הסבירי שאת רואה אצלו צורך תכוף במגע חזק, שעלול להיות לעיתים עוצמתי ומפתיע, ושחשוב לעזור לו *לפני* שהנטייה הזו תגרום לילדים אחרים להתרחק. אשמח לשמוע איך היה. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 6 שעלתה לכתה א וילדה נוספת בת שנה וחצי. הילדה הגדולה מאז ומתמיד הייתה ילדה שפוחדת וניבהלת מכל דבר. לאחרונה הפחדים החלו להחמיר. היא מפחדת מכל חיה שמתקרבת אליה, פוחדת לעלות במדרגות. הביטוי של הפחד מאוד מוקצן היא ממש בוכה וכל גופה רועד מפחד. בנוסף כשפונים אליה היא נבהלת וקופצת. גם המורה בבית הספר אמרה שזה מדאיג אותה. אתמול המורה מבית הספר התקשרה אליי מפני שהילדה בכתה לדבריה בכי תמרורים במשך 3 שעות ורק אז הצליחו לדובב אותה והיא הסבירה שהיא מתגעגעת אליי. הילדה כל לילה מתעוררת ומיד רצה למיטה שלי- פוחדת להירדם לבד ולישון לבד- למרות שהיא ישנה עם אחותה. אני מדי יום בבית, עובדת 4 פעמים בשבוע בין 8-17. את רוב הזמן אני מקדישה לה ובקושי יוצא לי להיות עם התינוקת. מה עליי לעשות, האם זהו מצב תקני? הילדה היא ילדה טובה מאוד, מנומסת , שקטה, "מכורה" לטלויזיה תלותית בחברותיה

שלום גלית, מצב של דריכות וחרדה מתמדת אינו מצב תקין, שכן הוא גוזל מהילדה שלך וממך המון כוחות. לתחושתי, מה שנחוץ כרגע זו הדרכת הורים, שתעזור לך לזהות את הדינמיקה שהתפתחה ביניכן, המייחדת לכל אחת מכן תפקיד מוגדר בדרמה שתארת. על אף המצוקה המאד גדולה שבתך חווה, יש גם הרבה רווחים משניים לסיפור הזה, וכדאי יהיה לחשוב על דרכים למנוע זאת. בעיני, בהדרכת הורים טובה תוכלי ללמוד כיצד להישאר נענית וקשובה, מבלי לגלוש לפינוק יתר ומערך פיצוי שרק מחריף את הקושי. בהצלחה ליאת

בני בן 9+. לפני כ- 3 שנים חווה פחד קיצוני כששהה בחדר ללא חלונות בעת הפסקת חשמל (היסטריה, צרחות). מאז ועד היום מפחד מחושך, מלהיות לבד בחדר/בקומה בבית. בדר"כ ישן רצוף בלילות וגם אם מתעורר חוזר לישון עצמאית. בשנה האחרונה תגובותיו לפחד השתנו: הוא מספר שהוא מפחד מהחושך (הבנה של המצב) בניגוד להכחשה עד כה, אולם לפחד יש גם ביטוי פיזי. בעת הפסקת חשמל בבית של חבר הוא התיישב על ספה וטען שהרגליים רועדות לו ושאינו יכול לקום. לאחר שיחה עימי (כ- 20 דקות) חזר לשיגרה. שאלתי היא האם יש מקום לאבחון מקצועי או שמא להמשיך לתת לו תמיכה רגשית כהורים + הקראת ספרים בנושא למשל? בעלי ואני חלוקים בדעה מה לעשות ובעיקר לא רוצים שמצב הפחד יתקבע. תודה מראש.

שלום תמר, התגובה שתיארת יכולה ליפול לקטגוריה של הפוביות הספציפיות, המתעוררות לעיתים בעקבות אירוע טראומטי מזוהה. השאלה אם לטפל בכך או לא, תלויה במידה רבה במידה בה הפחד הפובי מפריע לתפקוד השוטף בחיי היומיום. אחד ה"יתרונות" של הפוביה, הוא עצם היותה ייחודית לאובייקט ספציפי אחד. לפעמים אפשר לחיות עם זה, ולפעמים זה מקשה מאד. בעיני, שווה לטפל בזה, או לפחות לעשות מאמצים בבית, לעזור לו להילחם בפחד. אפשר לעשות זאת בדרך של הקהייה הדרגתית (כיבוי האור באופן רצוני למשכי זמן קצרים, כדי להקהות בהדרגה את עוצמת התגובה שלו, או לכסות את העיניים כך שיוכל להסיר את הכיסוי בעצמו, ואז להאריך לאט לאט את זמן החושך). סוג כזה של טיפול חייב להיעשות במנות קטנות מאד, בהסכמה של הילד, ומתוך נכונות אמיתית להתגבר על מפלצת החושך. חלק חשוב מתהליך זה הוא מערך של תגמולים ופרסים הניתנים לאחר כל הצלחה, גם אם היא צנועה מאד. דרך נוספת להפחתת עוצמת הפחד, היא להגביר אצלו את תחושת השליטה. משחקי מחשבה בנוסח "מה אוכל לעשות אם...", מעודדים את הילד לחשוב על פיתרונות אפשריים עבורו. חשוב להקשיב ברצינות למה שהילד אומר, כי יכולים להסתתר בדבריו פיתרונות יעילים להפליא ומעשיים מאד. אם תרגישו שאינכם מצליחים לבד, ושקיימת מצוקה ניכרת, פנו לאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

לגבי חפץ מן העבר. בני בן שמונה עשרה. איןלי שום תלונות. כמובן שהוא אינו מושלם, אבל לא משהו שאין באחרים. בכל אופן, השאלה של האם לגבי חפץ מן העבר העלתה בי הרהורים, בני עם אותו הקלמר מכיתה א' ועד סוף התיכון, בשום אופן לא רצה שאקנה לו חדש בשום שלב. כל שנה אני בסוף השנה מכניסה למכונת הכביסה, והוא עדיין ניראה כמו חדש. עכשיו לכשסיים את התיכון, חשבתי שהנה ברוך השם אפשר לתרום אותו כי מצבו מעולה.(מה שמראה לך שהוא גם שומר על הדברים שלו באופן קיצוני) כיבסתי כרגיל, וכשאמרתי לו שאני רוצה למסור אותו התנפל עלי, מה פתאום. הוא שומר אותו לאוניברסיטה. "הוא במצב מצוין, אין לי שום סיבה לתת אותו הוא יכול להמשיך ולשמש אותי ואני אוהב אותו." (בליבי, חשבתי לעצמי, רק שלא ייתן אותו בעוד כמה שנים לבן שלו כשיעלה לכיתה א') אני המומה. עוד לא ניתקלתי בדבר כזה. אחיו הצעיר ממנו בשנתיים כבר החליף מאה קלמרים. האם יש איזשהו ניצוץ של כפיתיות? תודה

ענת שלום, לפני מספר ימים צפיתי בטלויזיה בתוכנית, שעוסקת בשינוי ובשיפוץ דירה. הדיירים מחוייבים למכור או למסור חפצים שאינם בשימוש. לא הופתעתי לגלות עד כמה הם קשורים לכל מיני פריטים מן העבר, כמו חולצת טריקו ישנה מגיל ההתבגרות או לציורים ישנים. אחת השיטות בתוכנית היא לצלם את החפץ האהוב,שמעורר זיכרונות ולשמור אותו כתמונה באלבום. אם אכן מדובר "רק" בקלמר, שכמו שציינת הנו במצב טוב, מה הבעיה, שבנך יילך איתו לאוניברסיטה (היה יותר מדאיג אם לא היה רוצה ללמוד ולהתפתח, לא?) גם הרעיון של חפץ העובר בירושה נשמע לי מצויין, בעיקר כשהוא מהול בניחוח של חוויות ילדות ולימודים של בנך. אני בטוחה שגם לך יש חפצים, ש"הולכים" איתך בדרכי החיים כבר שנים...אלו הם זכרונותינו שחבויים בתוך החפץ. שיהיה לו בהצלחה בהמשך דרכו ולך הרבה נחת שירלי

האמת היא שהוא תמיד אהב ללכת לביה"ס מעולם לא היו לי בעיות בכל הקשור למסגרות הלימודים במהלך חייו. גם את הילקוט ביקש שאכבס ואשמור לו ,"לאוניברסיטה" כדבריו. תודה לך ושבת שלום

שלום, בני בן שנה. הוא אינו מרדים את עצמו במיטה אלא נרדם על הידיים שלי או כשהוא שוכב לידי בספה בחדר שלו אחרי ששתה חלב בחדר שלו.לפעמים אני מקריאה לו סיפור. כמובן כשבחדר יש רק מנורת לילה והוא מבין שהולכים לישון.בלילה (לפעמים אחרי שעתיים שינה ולפעמים בארבע בבוקר) הוא מתעורר ולא מוכן לחזור לישון במיטה שלו ואנחנו מביאים אותו למיטה שלנו. כולם אומרים לי שאני לא פועלת נכון והוא חייב ללמוד להרדים את עצמו, אך האמת שלנו זה לא מפריע ונראה לי שהוא קטן מדי ועדיין לא מספיק מבין ע"מ להרדים את עצמו לבד בחדר. בעניין השינה איתנו זה קצת מפריע אך נסבל. רציתי לדעת אם אני פוגעת בבני בדרך שבא אנחנו מתנהלים או שאין בכל כל פסול. אשמח לשמוע את עצתך...

שלום קרן, אין ספק שתינוקות אנושיים, ממש כמו כל יתר הגורים בטבע, נרגעים ושואבים ביטחון מנוכחותם הנעימה והמנחמת של ההורים. לקראת השינה בלילה, תינוקות וילדים קטנים מעדיפים את קרבתם של ההורים, והם נרדמים מהר יותר וטוב יותר כשהם סמוכים לגופם או נישאים בזרועותיהם. מאחר שבני האדם כבר אינם מתגוררים במערות או ביערות, ותינוקותיהם מוגנים מפני טורפים ומזיקים, התפתחה יכולתם של תינוקות, פעוטות וילדים לישון במיטה (ואפילו בחדר) משל עצמם. כאשר הם מתקשים להירדם, או מקיצים בלילה בעקבות חלום רע, משתמשים התינוקות בהוריהם כבפונקציה מרגיעה. בהדרגה, אנו מצפים שהם יפתחו את הפונקציה המרגיעה בתוכם, ויוכלו להירדם ולהירגע גם בכוחות עצמם. כאשר את לוקחת את התינוק שלך למיטתך, את למעשה מרגילה אותו לישון בסמוך לגופך, ומגבירה את התלות שלו בך ובקרבתך. נוסף על כך, את מרגילה אותו גם למיטה שלכם, בידיעה ברורה שמתישהו זה יפסיק להיות לכם נוח או נעים, ושתצטרכו לגמול אותו מזה. לכן, התשובה שלי אינה חד משמעית: אם את חושבת שתוכלי להעניק לו מעמד של אזרח שווה זכויות במיטה הזוגית שלכם, ולשאת זאת לאורך זמן, אין כל סיבה לפעול. אם, לעומת זאת, זה לא מאד נוח לך, ואת חושבת שהפרטיות והנוחות שלך חשובים גם הם, עשי הכל כדי להפסיק את הנוהג הזה עתה. כאשר הוא מתעורר, הגיעי לחדרו, שבי לצד מיטתו כמה דקות ללא אומר ודברים, והמתיני עד שיירדם שוב, מבלי להציע לו שום פעילות. אל תציעי מרצונך את מיטתכם, גם אם הפיתוי לשינה מהירה קיים. מאמץ של כמה לילות כאלה יכול להיות משתלם מאד, ובעיקר חסכוני מאד במשאבים רגשיים שמאבקי הלילה המיותרים עלולים לגבות מכם. בהצלחה ליאת

בני בן שנה. הוא נמצא במשפחתון מגיל 5 חודשים. במשפחתון יש 2 מטפלות ו-6 תינוקות. אני מאוד מרוצה מהמטפלת ומהחום והאהבה שהילד מקבל. הבעיה היחידה שאין במשפחתון חצר ואין לו הפעלות, קריאת סיפור. בקיצור אין מעבר לחום ואהבה,שכרגע זה מצויין אבל אני מתחילה לחשוב שבני צריך קצת מעבר וחשבתי להעביר אותו במאי כשהוא יהיה בן שנה וחצי לגן חדש שיספק לו גירויים נוספים וחשובים. אני ממש מתלבטת אם להשאיר אותו במשפחתון עד ספטמבר או להעביר אותו במאי ואז הוא גם יהיה החדש היחיד ויקבל יותר תשומת לב, דבר שיקל על ההסתגלות שלו וכמובן יהנה וילמד ויתפתח... מה לעשות? תודה

שלום קרן, משפחתון, כפי שמשתמע משמו, הוא סידור שמנסה לדמות בית ומשפחה, וככזה, אמור לספק את צרכיו הבסיסיים של התינוק/הפעוט. בגלל התחרות הגדולה על לבם ואמונם של הלקוחות, החלו גם המשפחתונים והמסגרות הלא פורמליות האחרות, להתהדר בקשת רחבה ומפתה של 'תוספות', שחלקן זרות מאד לצרכיו האמיתיים של התינוק. ילד בן שנה אכן זקוק לגרייה והעשרה, אך הוא בהחלט יכול לקבל אותן במסגרת המשפחתית הקטנה, גם אם זו אינה כוללת תכנים דידקטיים פורמליים או מתקני חצר מפוארים. מטפלות עם גישה חמה וקשובה, המעניקות נוכחות חיונית ושמחה, סביבה בטוחה ועשירה בגירויים, וטיפול פיזי מסור, יכולות לתת מענה מספק בגילאים הללו. לקראת גיל שנתיים, כאשר קיימת בשלות קוגניטיבית ורגשית, אפשר לשקול מעבר למסגרת גדולה ומאתגרת יותר, הן ברמת התוכן והן ברמת האינטראקציות החברתיות והפעילות המוטורית שהיא מציעה. את הסיפור והדקלום אפשר להשאיר לשעות הפעילות איתכם, ההורים, וכך גם תבטיחו את האיכות והמינון ההולמים את יכולתו של הילד שלכם. בהצלחה ליאת

שלום, בני הבכור יהיה בן 1.4 בספטמבר הקרוב ואני מאוד מתלבטת אם להעביר אותו לגן או למשפחתון כיום הוא נמצא בבית המטפלת יחד עם עוד 2 ילדים. ציינת שלקראת גיל שנתיים פעוטות צריכים את הגירויים והמסגרת היותר מאתגרת האם העברה למשפחתון בספטמבר יכולה להיות מעין תחנת ביניים? האם לחכות עוד שנה כשיהיה ב"ה בן 2.4 להכניס לגן זה לא מאוחר ויכול לפגוע בקשיי הסתגלות או שמא יחסר ממנו משהו? תודה

אני מורה בכיתה ב ונפגשתי עם ילד בכיתה שצייר ציור של ילד בעל סממנים מיניים חזקים(אברי מין גבריים ונשיים מובלטים)מהכרותי עם ציורי ילדים קלסיים בגיל כזה זה הבהיל אותי כי זה מאוד לא סביר.. האם עלי לבדוק עוד סממנים ולהדליק נורה אדומה לגבי ספק אם עבר חוויה שלילית ? או שיש בפסיכולוגיה התיחסות להתפתחות המינית הנורמלית שמלווה בתחושות והבעות ציוריות כאלה?, הם יש קשר להתנהגות אלימה או שלא נוטים לקשר בין הדברים? אודה להתיחסותכם. בברכה

שלום ליאורה, ניתוח ציורי ילדים, כאשר הוא נעשה ע"י איש מקצוע מנוסה, יכול ללמד לא מעט על עולמו של הילד ועל התכנים המעסיקים אותו. הציורים מלמדים גם על חרדה, על קשיים התפתחותיים, על תפיסות עצמיות, ולפעמים רומזים גם על חוויות של פגיעה או הזנחה. עם זאת, הניתוח חייב להיעשות בזהירות, ולצד כלים אבחוניים נוספים, המאששים או מפריכים את ההשערות הראשוניות. ציור הכולל איברי מין, כשלעצמו, אינו מעיד בהכרח על חוויה של התעללות מינית. ילדים צעירים עסוקים מאד בגוף ובהבדלי מגדר, ולפעמים הדבר מקבל ביטוי בציורים שלהם. ובכל זאת, אם אינך שקטה, ולהערכתך יש בסיס כלשהו לדאגה, תוכלי לבקש מפסיכולוגית ביה"ס להציץ על הציורים, ולהעריך אם יש בהם סממנים מדאיגים. כל הכבוד על תשומת הלב והעירנות. ליאת

בננו בן ה 4.5 התחיל לפני כחודשיים גן חדש. ילד מאוד חברותי, מתנהג יפה, לעיתים בשובבות ככל ילד בגילו. מאז שהתחיל את הגן החדש, החל לקלל בצורה שאינה מתאימה לילד בן 4.5 (קללות רציניות ביותר!!!) עושה דברים שיודע שאסור לו לעשות, סוג של "שובבות יתר". משיחה עם צוות הגן ומסיטואציות שראינו בעצמנו ברור לנו שמקור התנהגות זו היא חברות עם ילד בגן אשר מתנהג בצורה דומה. כאשר נמצא בסביבתו הופך להיות ילד אחר.דווח לנו שבגן עושים הפרדה ביניהם בזמן האוכל, בזמן המשחקים וכו'. נושא הקללות מטריד אותנו בעיקר. לבננו גם אח קטן שחוזר אחר הקללות. האינסטינקט שלנו להוציא את בננו מגן זה. אך מעשה זה אינו מבטיח דבר. כמו כן איננו רוצים להעביר אותו שוב הסתגלות קשה לגן חדש. לא נראה לנו גם מתאים לאסור עליו לשחק עם אותו ילד, שכן יש לנו הכרות וידידות טובה עם הוריו. נשמח לעצה בנושא.

ההזדהות עם התנגדות שלילית מאפיינת הרבה פעמים ילדים בגיל הזה שמחפשים לבנות את זהותם. בהזדהות עם ה'רע'- יש תחושה של כוח ועוצמה שמאפשרים גם תחושת שליטה, נפרדות והעדר תלות בסמכות- בדומה להזדהות עם גיבורי- על המספקים את הפנטזיה על אומניפוטנטיות ועצמאות. מהבחינה הזו זה לא נשמע לי כמשהו חריג או מעורר דאגה גם אם די מעיק. כרגע הוא בודק גם את גבולות המציאות- כמה תאפשר לו הסביבה החינוכית את פרוק המסגרת- וזה יכול להיות אפילו ניסיון חיובי ומצמיח עבורו- בין הצורך לביטוי עצמי להתיחסות למסגרת. להעביר את הילד מהגן אולי יפתור את הבעיה באופן זמני- אבל תמיד יצוץ בהמשך הדרך איזשהו מנהיג אחר שיעורר את הדחף שוב ללכת איתו ולקבל את הכוח הנשגב...

רותם שלום, אני מאוד מסכימה עם איילה, שהתנהגות שלילית נותנת אונות וכוח. כאן נכנס לתמונה תפקיד מאוד חשוב שלנו כהורים - להוות מודל לילד ולהיות משמעותיים בעבורו בגיבוש זהותו. למשל, כאשר הוא מקלל בבית, לגשת אליו ולומר לו בגובה העיניים שאצלינו בבית לא מקללים, שאצלינו בבית מדברים בכבוד זה אל זה ועוד..המסר צריך לעבור בצורה חד משמעית וברורה. וכמודל אתם צריכים לא לקלל (גם לא קללות "לא רציניות"), ולדבר בכבוד זה אל זה - כך ילמד הילד להתנהג לפי ערכי החינוך שלכם, למרות התנסויותיו בגן. על כל שינוי קל עודדו אותו, ואמרו לו כמה הוא מדבר בנעימים וכמה כייף לכם לשמוע אותו כך. בהצלחה - שירלי

שלום רותם, מעבר להערות ולעצות שנתנו איילה ושירלי, אוסיף כמה מילים משלי. באופן אישי, איני נוטה להתרגש מאד מקללות (רציניות?) של ילדים בני 3-4-5. הקללה אינה אלא מילה, שרוכשת את כוחה הכמו-מאגי מעצם תגובתם של המבוגרים. ילדים קטנים מגלים עד מהרה, שבאמצעות מילה אחת קטנה הם מצליחים לחלץ מהמבוגרים תגובות עוצמתיות (בהלה; כעס; עלבון; זעזוע), ששום מילה אחרת לא מצליחה לעורר. הם לא בדיוק מבינים את משמעות המילים, אך לומדים שיש כאן משהו מיוחד וחריג. לפעמים, התעלמות אדישה עדיפה על פני נאומים ותוכחות, שלא מאד מרשימים ילדים קטנים. אני מסכימה מאד שחינוך לכבוד וערכים מתחיל בבית, וכמו שאמרתי כאן לא פעם, אני מאמינה שקשה מאד לקלקל בית טוב. לכן, נסו למקד את המאמצים שלכם בחינוך עקבי, בהצבת גבולות יעילה, ובחיזוק מעמדכם כדמויות סמכות ומודל התנהגות. לתפיסתי, זהו הנשק הטוב ביותר כנגד השפעות שליליות, עליהן אין לנו כמעט שליטה. חזקו ואמצו ליאת

שלום רב, בתי בת שנה וחודש קשורה מאוד מאז הלידה שלה לשמיכה מסוימת. היא חייבת לחבק וללטף אותה כדי להרדם. לאחרונה באמצע היום היא חשה צורך ללטף את השמיכה, רצה לחדר שלה ומלטפת את השמיכה ממש בתחושה של אופוריה (מגלגלת עיניים, מגרגרת וצוחקת). אני חוששת שהיא ממש מכורה לחפץ הזה, האם זה מעיד על איזו בעיה פסיכולוגית? יש לציין שלפני חודשיים התחילה משפחתון... תודה רבה!

ענת שלום, התנהגות בתך הנה נורמטיבית ומאפיינת ילדים רבים בני גילה ואף מבוגרים ממנה. השמיכה נותנת לה ביטחון ושייכות למקום נעים וטוב כמו הבית שלה. בעיקר בשלבי מעברים (מאמא למשפחתון או לגן) חשוב לאפשר לה "להתרפק" על השמיכה. אם זו אינה פוגעת בה למה לא ?? גם לנו המבוגרים יש חפצים "שהם שלנו" ושאנו אוהבים "להתכרבל" בהם (שנותנים לנו תחושת ביטחון ושל "בית"), כך שאין לך ממה לחשוש - תני לה לגרגר ולצחוק איזו מתוקה וחמודה... שירלי

שלום ענת, ההיצמדות לאובייקט מעבר אינה מעידה על בעיה פסיכולוגית, אלא על התפתחות בריאה ונורמלית. ילדים עושים שימוש בחפצי מעבר בתקופה הקריטית בה הם עוברים ממצב של תלות מוחלטת בהורה למצב של יותר ויותר עצמאות. בדר"כ מדובר בשנת החיים השניה והשלישית, כאשר חלה התרחקות פיזית בין הפעוט לאמו, ושוב אין היא יכולה לספק לו נחמה והרגעה בכל רגע נתון. החפץ הנבחר מייצג עבור הפעוט את קרבתה המנחמת של האם, ומאפשר לו את ההכרה ההדרגתית בכך שהוא ישות נפרדת ועצמאית. הצורך של בתך במגעה הרך של השמיכה נראה מובן על רקע העובדה שזה עתה החלה את המשפחתון. הרשי לה להשתמש בה ככל שיידרש, מבלי לדאוג בשל כך. ועוד הערה חשובה - החפץ המעברי נבחר ע"י הילד, וככזה, מוטב לאפשר לו להישאר "כפי שהוא" עבור הילד. לפעמים, מתוך רצון טוב, ההורים מכבסים את השמיכה או את בובת הפרווה המסמורטטת, ובכך נוטלים מהן את כוחן המנחם והנוסך ביטחון. אני מציעה להתאפק, ולהניח לילדה ליהנות מהשמיכה שלה, עד שתחליט להיפרד ממנה מרצונה. בשמחות ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים.מספר פעמים ניסינו אני ובעלי לקלח אותו באמבטיה -כאשר אני יחד איתו באמבטיה- אך ניראה כי מפחד.זה מתבטא בהרמת רגל כדי לצאת מהאמבטיה. ביללות. לא מוכן לשבת.מה ניתן לעשות כדי לשכנע אותו? הוא כבר גדול מדי בשביל להמשיך להתקלח באמבטיה של התינוקות.

שלום גליה, כמו שכתבתי לדניאל שתי קומות מתחת, אחת הדרכים להתמודד עם חרדה ופחד, היא ליצור היררכיה של משימות, המדורגות מן הקל אל הכבד. כרגע, הייתי מנסה לשים את אמבטיית התינוקות בתוך האמבטיה הגדולה, ובהדרגה, ליידד אותו עם הפרוצדורה החדשה. אם יהיו מחאות, נסו לקצר את התהליך, אך הישארו רגועים ונחושים, בלי לסגת. גם משחקים וצעצועי מים מושכים יכולים לשמש כתמריץ. נסו ותהנו... בהצלחה ליאת

גליה שלום, עולמם של הפעוטות מלווה לעיתים בפחדים ובחששות משינויים - מתינוק קטן שרוחץ באמבטיה קטנה, אני עובר לאמבטיה גדולה "ומפחידה".צריך לנסות ולהבין ממה הוא מפחד. כדי להקל על ילדכם את המעבר, ניתן למשל להזמין חבר (שאין לו קושי באמבטיה), ולעשות "חגיגת רחצה" או לשתף אותו בקניית צעצוע מיוחד לאמבטיה, "שיתרחץ איתו", או (אם זה מתאים לכם) להראות לו את אחד מכם מתקלח בשמחה (אפילו בשירה), או לתת לו בובה (גם אם זה ספיידרמן) לרחוץ אותה, וכל דרך יצירתית אחרת, כדי ליצור חוויה נעימה ברחצה. אני לא הייתי נכנסת למאבק כוח עם הילד, אולי הוא עדיין לא בשל למעבר. אם אין בעיה בטיחותית, והניסיונות היצירתיים אינם עובדים היתי נותנת לו להתרחץ באמבטיה הקטנה או בגיגית קטנה. בהצלחה - שירלי קליין

שלום רב בני בן 4 בעבר היה בגן תקשורתי, כבר לא בהגדרת PDD וכרגע נמצא בגן שפתי. רמת השפה שלו יחסית גבוהה ועיקר הבעיה שלו היא רגשית/התנהגותית. הדבר משפיע גם על יצירת קשרים עם בני גילו. אנחנו מחפשים מטפלת רגשית, באופן פרטי. האם לפנות לכיוון של פסיכולוגית ילדים או טרפיסטית בתנועה או עובדת סוציאלית קלינית ? אשמח לקבל המלצה למטפלת רגשית טובה שיכולה להתאים. הומלץ לי על פסיכולוגית התפתחותית וארצה למסור את שמה לחוות דעת שלא בפורום, אם יש דרך כזו... אודה לתשובתך

שלום גלית, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לחפש (ולמצוא!) מטפלת טובה, זה להישען על המלצות של הורים אחרים שהתמודדו עם בעיה דומה. ממליצה לך על שיטוט בפורומים של הורי pdd (אין לי ספק שאת מכירה אותם, ואם לא - כדאי להכיר) והתייעצות שם. זכרי שאחרי הכל, הגורם שמנבא טוב מכולם הצלחת טיפול זה לאו דווקא ה'טייטל' של המטפל, אלא הקשר שנוצר בינו לבין הילד. מטפלים בהבעה המנוסים בעבודה עם ילדי הספקטרום יכולים לעשות עבודה מצויינת, וכך גם כל המטפלים האחרים שמנית. מאחלת לכם דרך צלחה ליאת (טל' 052-3106667, אם תרצי להתייעץ אישית).

אז ככה יש לי אחד בגיל 8 שמפחד להשאר לבד בכל מקום בבית. הוא לא מסוגל להשאר בחדר לבד, הוא כל הזמן צריך שמישהו יהיה איתו אם זה במקלחת ואם זה כשהוא צופה בטלוויזיה או מכין שיעורים. ניסיתי כמה פעמים להסביר לו שאין לו ממה לפחד וזה פשוט לא עובד. כשאני שואל אותו ממה אתה מפחד הוא אומר שהוא מפחד לפחד, הוא אומר שכשהוא לבד בחדר והוא מסתכל לצד הוא מפחד לראות מישהו שבא לעשות לו רע. ניסיתי כל מיני דרכים כמו להגיד לו "ואם האיש בא לתת לך סוכרייה?" הוא ישר ענה לי בכך שאמר "ואם יש רעל בסוכרייה?". גם במקרה שאני מדבר איתו ותוך כדי שיחה אני עולה לטון גבוה בדיבור הוא ישר נבהל כולו ומחבק אותי. זה כבר בלתי נסבל ואמא שלנו כבר מתרגזת עליו. בחוץ אין לו בעיה להיות לבד וגם שהוא חוזר מבית ספר כשיש לו מפתח הוא נשאר בחוץ ומחכה שמישהו יגיע... מה אפשר לעשות בנידון? איך ניתן לטפל בבעיה הזאת?

אח*

שלום דניאל, פחדים הם עניין שכיח מאד בשנות הילדות, ואחיך נמצא בדיוק בגיל שבו פחדי המפלצות והיצורים הדמיוניים כבר נעלמו, ופינו את מקומם לפחדים 'מציאותיים' יותר, כמו גנבים, מחבלים, חוטפי ילדים, וכד'. רוב הילדים מצליחים להתגבר, בסופו של דבר, על הפחדים הללו, ולתפקד כמו שצריך. חלקם, מגלים שדרך ובאמצעות הפחד הם מקבלים המון צ'ופרים ותשומת לב, כמו למשל ליווי צמוד אפילו בין חדרי הבית. אני חושבת שהשיחה הנחמדה שעשית לו ("ואם האיש בא...") היא כיוון טיפולי אפשרי אחד (בשפה המקצועית קוראים לזה טיפול קוגניטיבי), והוא יעיל מאד בהתמודדות עם הפחד. כיוון נוסף הוא הכיוון ההתנהגותי, המזמין את המטופל להתמודד בכל פעם עם משימה 'קטנה', עד שבהדרגה הוא מצליח להתמודד עם הפחד הגדול. תוכל לנסות לאמן אותו במשימות חלקיות (מקלחת לבד עם דלת פתוחה כשאתה בחוץ), ולעודד ולשבח על כל הצלחה, כדי שימשיך להתגבר... יופי של אח אתה... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת ה- 7 סובלת משעירות יתר (בעיקר בגפיים התחתונות). דבר זה מעסיק אותה יתר על המידה.הדבר מתבטא בזה שהיא מבקשת ממני לגלח את רגליה ואף הגענו למצב שהיא ביקשה ממני להסיר את שערותיה בשעווה (למרות שהיא יודעת שזה כואב מאוד). בעלי ואני הגענו למצב שאנחנו לא יודעים כיצד לנהוג במצב זה. מצד אחד כואב לנו עליה שהיא כל כך מתביישת ברגליה השעירות אבל מצד שני זה נראה לנו מוקדם להתחיל בזה. אודה לך אם תוכלי לייעץ לנו כיצד לנהוג במצב עדין זה. גלית

שלום גלית, את צודקת. בתך עדיין צעירה מכדי להתחיל להשתעבד לפרוצדורות טיפוח מכאיבות (ומיותרות). ממש כשם שילדות אינן מתאפרות או לא מורשות (תודה לאל!) לעבור ניתוחים אסתטיים, כך גם הורדת השיער מהרגליים נדחית עד לגיל מאוחר יותר. אין לי ספק שבתך אינה היחידה המתמודדת עם פלומת שיער מיותרת על רגליה, ואפשר להזכיר לה זאת, תוך הדגשת מעלותיה וקסמה. כרגע, מאחר והחורף והמכנסיים הארוכים בפתח, אפשר לנשום קצת, ולדחות את הדיון בנושא עד לקיץ הבא. גם זה משהו... חורף נעים ליאת

לגלית שלום רב, אני מאוד מזדהה איתכם לגבי הקונלפיקט של מה לעשות במצב כזה. בתי בת התשע שהנה ילדה יפה וחכמה, סובלת גם כן משיעור יתר, וגם אנחנו התלבטנו רבות לגבי העניין. מה עושים ? בכל בחירה יש כאב. אם מחליטים להשאיר, ואם מחליטים למרוט. בקיץ האחרון עשינו יחד טיפול בשעווה, שבו עמדה בגבורה, אך בכאב גדול. אחרי כמה טיפולים היא לא ביקשה עוד. בנוסף חיזקנו אותה ללא הפסקה על הדברים שבהם היא כן טובה ומצליחה.הבחירה היתה קשה ולא פשוטה כלל. ולשאלתך...בכל בחירה יש מחיר. אם הילדה משלמת מחיר חברתי כבד או יש פגיעה בדימוי העצמי שלה (שאותו אנו "סוחבים" עד שארית חיינו), הייתי שוקלת לפנות לאשת מקצוע כמו קוסמטיקאית, שתסייע לכם בתהליך ותייעץ לכם מה לעשות (יכול להיות שהילדה תקבל את עמדתה של אשת מקצוע שתאמר לה שהיא עדיין צעירה מידי.). בד בבד עליכם לבדוק איזה נפח תופס המראה החיצוני שלה בחייה, האם רק השיעור ברגלים מפריע לה ? וכמה היא אוהבת את המראה שלה ? . כמו-כן יש צורך להראות לה שאין אדם שהוא מושלם, (זה חלק מהיחודיות ומהיופי שלנו) , ולחזק אצלה את התכונות הטובות שבה. ליבי איתכם - בהצלחה שירלי קליין

לליאת שלום! בתי בת 13 שנה שניה בחטיבה,בשנה ראשונה חוותה כאב רגשי,בת כיתתה(היתה חברתה הטובה ביקשו להיות יחד באותה כיתה) חגגה יום הולדת והחליטו חלק מהבנות לחגוג בבית קפה לאחר הלימודים,בתי שמעה זאת כנראה מילדה אחרת וחשבה שכל הבנות בכיתה מוזמנות,ולכן הצטידה בכסף ואמרה של לאחר יום הלימודים הן חוגגות,ואז בשעות הצהריים היא מתקשרת בוכה שאבוא לאסוף אותה מתחנת האוטובוס,כשבאתי היא בכתה ואמרה שילדה אחת אמרה לה שהיא לא מוזמנת וכששאלה את חברתה כביכול הטובה היא ענתה שאין לה מושג מי מוזמן,הרגעתי אותה ומאז היא לא בקשר עם אותה ילדה, אך מאותו מקרה נראה לי שירד לה הביטחון (גם ככה הוא לא היה בשמים) היא מאד מופנמת יש לה קומץ קטן של חברות, והיא גם לא מרבה לבלות,אני מעודדת אותה להרשם לחוג כלשהו אך היא לא מעונינת, יש לציין שהיא ילדה מאד יפה וחטובה וגם בלימודים היא די בסדר,כיצד אנו בהורים יכולים לעזור לה ולתת לה ביטחון? תודה! מירב

שלום מירב, חטיבת הביניים היא מעין גשר או תחנת מעבר בין שנות הילדות של ביה"ס היסודי, לשנות התיכון, המתאפינות בבגרות מסוג חדש. גם ההתנהלות הבינאישית והחברתית משתנה מאד, כשחטיבת הביניים היא התקופה השברירית שבתווך. לפעמים, חברויות טובות של גיל הילדות לא שורדות את המעבר הזה, בעיקר על רקע השינוי בהעדפות ובעמדות כלפי העולם בכלל, וכלפי אנשים וחברויות באופן יותר ספציפי. אני חושבת שאין טעם להתעקש על קשרים ישנים, אלא על ביסוס מערכות יחסים חדשות, עם מכנה משותף רענן, המותאם לגיל. בעיני, קומץ קטן של חברות יכול להיות נכס של ממש בכל גיל, ולא מוכרחים לטפח אוגדה שלמה של חברים וחברות כדי להרגיש טוב ובטוח. יש ילדים שנוח להם יותר בקשרים של אחד על אחד או בחבורה קטנה, וזה לא בהכרח מעיד על בעיה. אם את חושבת שבתך סובלת מפגיעה משמעותית בביטחון העצמי ובדימוי העצמי, אפשר לשקול פניה לטיפול רגשי, שיכוון לשיקום התפיסות הללו ולקבלה עצמית מלאה יותר. בברכה ליאת

שלום רב הייתי מעוניינת לדעת האם בהסתגלות לגן ישנה גם תופעה של העלאת חום של הילד (בן שנתיים) או תסמיני מחלה אחרים. הילד נבדק אצל רופא ולא נמצאה שום מחלה. התופעה חוזרת על עצמה במשך כחודשיים. אשמח לתשובה בנושא תודה

שלום רב, אני עצמי לא נתקלתי בתופעה של העלאת חום עצמונית בתגובה למצב משברי, בטח לא לאורך חודשיים. ממליצה על המשך בירור רפואי. האם בדקתם כיוון של מחלת נשיקה? בריאות ליאת

שלום, בתי בת 3 , התחלנו גמילה לפני חודשיים. בתחילה עשתה פיפי בשרותים + קקי בסיר. הגמילה לא היתה חלקה מהרגע הראשון אבל מזה כחודש המצב החמיר מאוד. היא לא מוכנה לעשות קקי בכלל לא בטיטול ולא בשרותים. כמובן שהכל מלווה בבכי הסטרי , מבקשת שנקלח אותה למרות שזה עתה סיימנו להתקלח , מבקשת שנחליף לה טיטול כל 5 דקות (ואנו מחליפים) . כששואלים אותה למה להחליף, אומרת שעשתה קקי (מה שכמובן לא נכון). זה מגיע למצב של בכי של שעות בערב עד שלעיתים יוצא לה הקקי (פעם ב3-4 ימים). כרגע המצב היא שהיא בבוקר הולכת עם תחתונים לגן, בגן מבקשת טיטול ומקבלת אחרת היא לא רגועה. בבית המצב בערב קטסטרופה . בנוסף לכל הקלחת הזו נולדה לה אחות קטנה לפני כשבועיים. איך פותרים את הבעיה? היאוש גובר. תודה. נירית

שלום נירית, ההתנהגות שמתוארת יכולה להתאים לשני 'פרופילים' אופייניים (לפחות), האחד, של רתיעה וגועל מהקקי, המתפתחים לעיתים בעקבות תגובות ישירות או עקיפות של המבוגרים המתייחסים לקקי של הילד כאל דבר מלוכלך/דוחה/מגעיל/מסריח. הסבר אפשרי נוסף קשור, כמובן, ללידת האחות, ולמשאלה של הילדה הבכורה לקבל טיפול פיזי ו'צפוף' באמצעות הרגרסיה להתנהגויות תינוקיות. אני מציעה שלא להחזיר לה חיתול, לא בגן ולא בבית, ולהימנע מהתעסקות יתר בנושא. כשהיא בוכה ומבקשת קקי, לוו אותה לסיר או לשרותים, והשתדלו להישאר סבלניים ורגועים. אל תיבהלו מבכי וצרחות, ונסו לשמור על טון דיבור שקט ומרגיע ("אני רואה שאת צריכה קקי, ומסכימה לשבת לידך עד שהוא ייצא. אנחנו לא שמים יותר חיתול, כי את כבר ילדה גדולה"). צריך להביא בחשבון, שכמו אצל כל ילד שנולד לו אח קטן, התואר "ילדה גדולה" לא ממש אטרקטיבי בעיניה, ועדיף מבחינתה להיות הקטנה והאהובה. לכן, עליכם לעשות מאמץ לגרום לה להבין את יתרונותיה של הבכורה, ולהדגיש את הרווחים שיש לסטטוס הזה. לא פשוט, אך אפשרי. בהצלחה, והרבה מזל טוב ליאת

יש לי ילדה בת שנה ושמונה וגמולה כבר כמעט שלושה חודשים. הגמילה באה ממנה בעקבות גמילה של ילדים של חברות. הגמילה הלכה ממש חלק בלי פיספוסים בכלל אבל מאז שחזרה לגן חזרה לפספס יש ימים בכלל לא ויש ימים של פעם אחת לפחות שאלתי היא: האם זה קשור לגיל? והאם כדאי לי להחזיר טיטול? (גמולה גם בלילה) תודה רבה

שלום ימית, פעם, בימים הרחוקים של חיתולי הבד, תהליך הגמילה התחיל הרבה יותר מוקדם מהנהוג כיום, והמוטיבציה של האימהות המותשות הייתה ברורה ומובנת. כיום, בגלל הקלות והנוחות שמעניקים החיתולים החד-פעמיים, קיימת נטייה לדחות את תהליך הגמילה, ויש הרואים בכך את אחת הסיבות לרבות מבעיות ההפרשה (הרטבה והצטאות). העובדה שתהליך הגמילה עבר יחסית חלק רק מחזקת את הטענה שאפשר לעשות זאת קודם, ושהבשלות הפיזיולוגית הבסיסית קיימת. פספוסים ונסיגות המגיעים לאחר שהילד כבר גמול, עלולים להתרחש בכל מקרה, והם משקפים, לרוב, קושי זמני או התמודדות רגשית אצל הילד, ופחות תקלה בתהליך הגמילה. מסיבה זו, אני ממליצה להתייחס בסלחנות לפספוסים שלה כרגע, ולראות בהם חלק מתהליך ההסתגלות לגן. בעיני, זה יהיה לא נכון להחזיר את החיתולים בשלב זה. בברכה ליאת

שלום רב, הנני פונה מחוסר ברירה ומבקש עזרתכם ביעוץ ראשוני. הילד שלנו מדרדר, כבר כמה שנים הוא פשוט התחלף, מדבר ברוב הזמן בצעקות, מתחצב איתנו ועם המורים, לא מסתדר עם חברים בכיתא, פשוט הפף לילד לא מבוקש, ואפילו בעייתי. כך התחיל בבית הספר היסודי ועכשיו עבר לכיתא ז' ורק מחמיר. כללי הוא מאוד חכם, אך לא מסודר, לא מעיניין אותו שום דבר למעט כסף, אוכל, בילויים. אך בצד השני הוא מנגן על חצוצרה, קורא ספרים...כל יום אנו מקבלים טלפונים ממורים שונים על התנעגותו. אני כאבא ניסיתי להפעיל "כח", אבל גם זה לא עוזר...האם יש מומחים לבעיות הנ"ל? אודה לכם על תגובה מהירה.

שלום רב מישל, איכשהו, למרות שאני שומעת את המצוקה שלך ובטוחה שלא קל לכם איתו, הרגשתי חיבה לילד שלך, שהצטייר בעיני כילד מיוחד, אוהב חיים, חכם ודעתן. ואולי זו בכלל החולשה שלי לנגני כלי נשיפה... ובכל זאת, עם כל האהדה, נראה שנקלעתם למצב בעייתי, ושאתם מתקשים לתפקד מולו באופן סמכותי ויעיל. חייכתי לעצמי כשציינת שכל מה שמעניין אותו זה כסף, אוכל ובילוים, ותהיתי מי מממן את התחביבים האלה? תהיתי גם, האם מי שיושב על הברז הפיננסי (יש לי ניחוש מי זה) יודע לרתום את העובדה הזו לשינוי המצב, ולשינוי יחסו כלפי המבוגרים במשפחתו (בתור התחלה). נדמה לי שתוכלו להפיק תועלת מהדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם לבסס דפוסי תקשורת חדשים בבית, והתנהלות אסרטיבית יותר מול ניסיונותיו למתוח את הגבולות. אני מסכימה ש"כוח" אינו עוזר במצבים כאלה, ועלול לפגוע אף יותר במערך היחסים השברירי ממילא שבין הורים למתבגרים צעירים. הכתובת, בעיני, היא פסיכולוג ילדים קליני או מומחה בהנחייה הורית עם ניסיון בעבודה עם מתבגרים. בהצלחה ליאת

שלום, גם לי יש ילד מנגן בפסנתר בן 12.5 בכיתה ז' ששינה התנהגות לרעה. יש לי גם בת גדולה יותר כך שאני יכולה לומר לך שני דברים: א. כיתה ז' זה השיא של גיל ההתבגרות מבחינת חוצפה ומתיחת גבולות וכל מה שיבוא אחר כך יהיה פחות נורא. מניסיון. כיתה ז' זה בית ספר חדש (חטיבה) עם כיתה חדשה והוא צריך למצוא מחדש את מקומו החברתי בכיתה. יש חוקים חדשים ומורים חדשים והוא עוד לא מרגיש שייך. עם זאת יש גבולות שאותם אין לעבור כמו גילויי אלימות למיניהם. ב. אולי אולי אולי אני אומרת את זה ממש בזהירות, אולי יש לו הפרעת קשב וריכוז ואז ריטלין יעזור. אם היו לו בעבר בעיות התנהגות "קטנות" אז בגיל ההתבגרות זה מתעצם. מקווה שעזרתי.

אני צריכה עזרה ולא ל כך יודעת למי לפנות. יש בן יחיד בן 10 שמשקר ולוקח כסף בלי רשות. הוא בוגר, מבין ובכל פעם מביע חרטה, מבטיח שזה לא יקרה אבל...לצערי הרב זה ממש לא מצליח לו.

שלום רב, במקרים של בעיות התנהגות עקשניות, שאינכם מצליחים לפתור בכוחות עצמכם, מומלץ להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. לפעמים, אם הגניבה משקפת בעיות רגשיות, הטיפול מתמקד בילד עצמו. אם, לעומת זאת, התנהגותו של הילד משקפת בעיה בתקשורת המשפחתית, בצורך לבחון את הגבולות או לזכות בתשומת לבו של ההורה, ההתערבות תתמקד בהדרכת הורים. אני מעודדת אותך לפנות ולהיעזר ליאת