תשכול

שלום, בני בן 3.3 מתקשה מאוד בדחיית סיפוקים ונוטה להתפרצויות בכי רבות. בכלל כל דבר, כל בקשה או דבר מה נעשה בבכי. אנו אומרים לו שבבכי לא ישיג דבר ובאמת לא נותנים לו עד שמבקש יפה - אבל חוזר וחוזר חלילה- הגישה הזו לא עוזרת. אני מאוד מוטרדת מההיבט הריגשי אצלו. כרגע הוא בגן פרטי עם עוד 14 ילדים ואני כבר דואגת לשנה הבאה שיהיה עם 35 ילדים. אתמול למשל, הזמנתי לראשונה חבר מהגן ואני זו שתיווכתי ביניהם והפעלתי אותם. אז אם הוא לא מנצח במשחק באולינג הוא בוכה. ואם אני מגישה להם לשתות והחבר ביקש את הכוס האדומה לפני הבן שלי, אז בני החל לבכות שהוא רוצה - לא נתתי לו. ובכל משחק ששיחקנו אם החבר יודע את התשובה והבן שלי לא - אז חרב עולמו. אני מסבירה לו שככה זה, פעם אתה יודע, מצליח ו/או מנצח ופעם מישהו אחר. בגן הגננת מתארת מצב דומה - אם היא מזמינה מכל הקבוצה 2 ילדים ובני לא ביניהם, הוא מתחיל לבכות. אתמול היא חילקה חישוקים לכל הילדים והבן שלי לא רצה, אז היא נתנה את שלו לילד אחר - שוב הוא בכה בכי מרורים והגננת הציעה לו חישוק אחר- אבל הוא רצה רק את זה שהילד האחר קיבל - כמובן שהיא לא נתנה לו. הגננת מתארת שהוא גם נצמד לילדים כל הזמן וזה ממש מציק. גם בבית כל הזמן נצמד לאחותו בת שנה, נותן לה יד ומושך אותה, תופס לה בראש או שטופח לה על הראש, כופה עליה שתשב במקום מסויים ותראה את ההצגה שהוא עושה ובכלל כל הזמן סוחב אותה ומושך אותה והיא נופלת בגלל זה ובוכה והוא מקבל עונש בחדר סגור. יש לציין שאנו מאוד עיקביים בתגובות שלנו אליו ולא מוותרים לו בכלום גם אם הוא בוכה וצורח. לדעתי אני אפילו נוקשה מידי - יכול להיות שאתמול שהחבר הגיע לראשונה ובני היה נרגש, הייתי צריכה לגלות יותר גמישות איתו. הייתי שמחה לקבל קצת עצות איך לנהוג עמו. תודה אמא

שלום רב, בנך עדיין פעוט, ובגילו, היכולת לווסת תסכול ואכזבה או לדחות סיפוקים עדיין מוגבלת מאד. כהורים, עלינו לאמן את הילדים במיומנות הזו, אך יש לעשות זאת בהתאמה לגילו וליכולותיו של הילד. כאשר אנו מעמתים את הילד שלנו עם תסכול גדול מדי, הוא עלול להגיב בזעם או בייאוש. הילד שלך באמת מתקשה להתמודד עם תסכולים, ולא בטוח שהדרך היא "לא לוותר לו בכלום". כשאנחנו מדברים על הצבת גבולות נכונה, הכוונה היא *לא* להפוך את החיים למאבק מתמיד או למערכת של איסורים נוקשים, אלא לשילוב של חום, אהבה והתחשבות יחד עם אכיפה עקבית של כללי עשה ואל תעשה, המבטיחים איכות חיים לכל בני המשפחה. כאשר בנך בוכה "בכי תמרורים", אין טעם לכעוס עליו, לבקר אותו או ללעוג לו. תחושת האכזבה או הזעם שלו אותנטית, וחשוב לעזור לו לזהות אותה ולקרוא לה בשם. כדי לעזור לו למתן את עוצמת התגובה, אפשר לנסות להסיח קצת את הדעת, להציע תחליף אפשרי או (לפחות) להשתתף בצערו. באופן מאד בלתי מקורי, אציע גם לך לבדוק את האפשרות של פנייה להדרכת הורים קצרה, שתעזור לך להתכוונן באופן מדוייק יותר לצרכים האקטואליים של בנך. בהצלחה ליאת