התעללות רגשית: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

אצירת שתן: קוצב משנה חיים

רצים לשירותים, מנסים להטיל שתן - ולא מצליחים? אולי מדובר באצירת שתן, הנגרמת על רקע גופני או נפשי. עד לאחרונה, התופעה טופלה בעזרת ניתוח או קטטר. כיום, בזכות קוצב זעיר המושתל בגב התחתון (קוצב סקראלי) ניתן לצפות לשיפור משמעותי באיכות החיים כולנו מכירים לפעמים את התחושה הזו: בטן נפוחה - ממש כאילו הבטן עומדת להתפוצץ - כשאנחנו צריכים לרוקן את שלפוחית השתן. עבור אלפי אנשים, התחושה הזו היא חלק קבוע משגרת החיים. בשונה מרובנו, גם אם מאוד ירצו, אותם אנשים אינם יכולים ללכת להתפנות, להתרוקן ולהחזיר את תחושת הנוחות והרוגע לחייהם. הסבל מגיע עד כדי כאבים המשתקים אותם, והם כלל לא יכולים לתפקד. תלונות על הפרעה בריקון שלפוחית נחשבות שכיחות יחסית, אם כי אצירת שתן מלאה נחשבת מצב קיצוני.   אצירת שתן עלולה לנבוע גם מבעיה נפשית. צילום: שאטרסטוק   מהם הגורמים הרפואיים הגופניים העלולים לגרום לאצירת שתן? אצירת שתן עלולה לנבוע כתוצאה מחסימה של השופכה (יכולה להיגרם, למשל, מהגדלה שפירה של הערמונית בגברים) או מפגיעה ביכולת של שריר...
ללמוד עוד על התעללות רגשית
אצירת שתן: קוצב משנה חיים-תמונה

רצים לשירותים, מנסים להטיל שתן - ולא מצליחים? אולי מדובר...

מאת: פרופ' קובי...
31/12/2018
התעללות בילדות, מיגרנה בבגרות-תמונה

במחקר חדש נמצא כי התעללות בילדות לוותה בעלייה של 55% בסיכוי...

מאת: ד"ר עמית...
07/04/2016
ילדים בסיכון: השומר ילדי אנוכי?-תמונה

איך מזהים ילד בסיכון בגיל הגן? למי פונים כשעולה חשד לאלימות...

מאת: אורלי...
11/09/2006
מהי הפרעת גוף דיסמורפית?-תמונה

מרגישים שאתם נראים "על הפנים"? ייתכן שכדאי לעשות דיאטה. אבל...

מאת: פרופ' גידי...
07/05/2015
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל להתעללות רגשית?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

התעללות רגשית: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

המנהל לשעבר עמוס להמן הגיע ל איתנים כדי לגרום לי חס ושלום לעשות מעשה של ייהרג ובל יעבור מה אעשה? איך אתנגד? אני חסר ישע!!!!!

כדאי שתדבר עם המטפל שלך

אבל לא... כן, זו אני, נראה לי שכל כך הרבה זמן לא כתבתי שיש חברים חדשים שאפילו לא מכירים אותי (או שחושבים שאני סתם איזה מנהלת פורום נצנצנית... :-) אני מצטערת שאני בקושי בכותבת, אני רב הזמן או עם כאבי תופת שלא מאפשרים לעשות כלום או מטושטשת מהתרופות ברמה שאין לי מושג מה קורה איתי (התרופה הנוכחית הביאה עימה גם תופעה חדשה ומבהילה - הזיות...). הלואי שהיו לי בשורות טובות אבל לצערי המצב ממש רע. המרפאת כאב ברמב"ם כבר מסרבת לטפל בי כי הרופאה שלי פשוט הודיעה לי שאין מה לעשות וזהו וכשביקשתי/התחננתי להחליף לרופא אחר שלא יוותר עלי הם נתנו לי תור לנובמבר (!!!) למרות שאני מטופלת בתרופות שדורשות מעקב צמוד ולמרות אינספור בקשות (בעלי הלך לשם באופן אישי) הם טוענים שאין להם תור מוקדם יותר (למרות שבעלי הסביר להם שאני נמצאת בבית וסובלת מהזיות קשות, לא צרכיה להסביר כמה זה מסוכן, מספיקה פעם אחת שאני אהזה שאני ציפור ואעוף דרך חלון הקומה התשיעית בה אנו גרים...). בלית ברירה אני הולכת לרופא פרטי (הוא היה מנהל מרפאת הכאב ברמב"ם אך כרגע בחל"). הוא מקסים ואנושי אבל כל פגישה עימו עולה 1000 ש"ח. הוא עצמו היה הכי הוגן שאפשר ואחרי שהייתי אצלו פעם אחת והוא הציע פתרונות חלופיים (כי כזכור הרופאה במרפאת כאב אמרה שאין לה מה לעשות) הוא אמר שאין צורך שאמשיך לבוא אליו אלא שמרפאת הכאב יבצעו את המעקב כי הוא יודע שביקור אצלו יקר מאוד ומשאביי מצומצמים מאוד (לאחר שכל חסכונותינו וכספינו הושקעו בארבעה ניתוחים ובתרופות יקרות שאינן בסל). אבל במרפאת כאב נתנו לי תור לנובמבר ואני שוב מגיבה רע מאוד לתרופה (הזיות כבר אמרתי?) ואין עם מי לדבר שם אז כרגע אני חייבת טיפול ומעקב ונאלצת ללכת אליו למרות המחיר המטורף. אני אמורה גם בקרוב להתאשפז בתל השומר לצורך טיפול חדש (עליו המליץ רופא הכאב) - זריקות בוטוקס בפרינאום (במוקד הפגיעה העצבית) ולאחריהן פיזיותרפיה רקטו-וגינלית בשרירי הפרינאום (כבר הזהירו אותי שזה כואב אימים). אז הופניתי לד"ר ברגבל בתה"ש שהוא המומחה מספר אחת בארץ בנושא (כיון שאני מקרה מאוד קיצוני אני חייבת שיעשה זאת מישהוא בעל נסיון רב). הכנתי את עצמי נפשית לפגישה עם ד"ר ברגבל כי שמעתי מרבים (כולל כאן בפורום) שנחמדות זו לא תכונת אופי שלו. למזלי, אולי בגלל שאני באמת מקרה קצה מופרע לגמרי, הוא באמת היה אמפתי למצב ונחמד. כמובן שהוא לא מוותר על להזכיר לי כל הזמן את הפן הנפשי וכמה שהכל נובע מאונס שעברתי בגיל 15 אבל עדיין בסה"כ ביחס לכל מאות הרופאים שפגשתי בחיי (ורופאים ביכים בעיקר שבדר"כ האף שלהם תקוע אי שם בשמיים) הוא ממש נחמד אלי ולא פחות חשוב, לוקח את המקרה שלי מאוד ברצינות ובאחריות. הוא גם הסכים שאכן זריקות בוטוקס ולאחריהן פיזיותרפיה אינטנסיבית (גם הוא הזהיר מפני הכאב של הפיזיו') הוא הפתרון כרגע (ולמעשה היחיד שנותר). הוא ישב איתי במשך שעה פלוס ועבר על כל הרקע הרפואי שלי כולל כל התרופות שקיבלתי ואיזו רגישות פיתחתי לכל אחת ואיזה סיבוכים רפואיים עברתי בכל ניתוח וניתוח. ממש עשה סקירה מקיפה כדי לקבל תמונה מלאה על כל מה שעברתי. לאחר מכן אמר שהוא רוצה קודם להציג את המקרה שלי בישיבת המחלקה הקרובה כי למרות שהוא הרופא הבכיר עדיין חשוב לו כיון שאני מקרה כה קיצוני לודא שהוא חשב על הכל ולא פספס כלום. בדר"כ נותנים את הזריקה באשפוז יום אבל הוא הסביר לי שבמקרה שלי חייבים לעשות זאת תחת אשפוז כיון שיהיה זה חסר אחריות צידו לשלוח אותי הביתה ישר אחרי עם הרקע שלי של תגובות קשות לתרופות וטיפולים. בצורה מאוד אנושית הוא אמר שהוא מבין שאני סובלת מאוד והטיפול צריך להתבצע בהקדם אבל גם הסביר שכיון שמדובר במקרה קיצוני חשוב לו לתאם את הכל מראש ולהתייעץ עם כל הרופאים הבכירים כדי לוודא שהם מוכנים לכל תרחיש אפשרי. היום התקשרה המזכירה שלו לאמר שבישיבת הצוות אכן הוחלט שניתן לבצע בי את הטיפול אבל שלמרות שבדר"כ עושים זאת תחת הרדמה מקומית או אפידורלית אצלי לא אפשר (כיון שעשיתי אנאפילקטיק שוק ודיסקינזיה קשה לחומרים הללו) ולכן ייאלצו לעשות זאת בהרדמה כללית. הם ביקשו שאשלח להם מכתב בו אני כותבת שאני מסכימה להרדמה כללית לנוכח המצב ופקססתי היום את המכתב. המזכירה שלו הסבירה לי שכעת ד"ר ברגבל עסוק בלתאם את כל הנושא (צריך מיטת אשפוז, חדר ניתוח ומרדים מנוסה שיידע להתמודד עם המקרה שלי) וכאשר הכל יהיה מתואם יתקשרו ויגידו לי מתי לבוא להתאשפז. האמת, זה די מרגיע לדעת שד"ר ברגבל מתייחס ברצינות ובאחריות כזו לטיפול כי כיום אני ממש מפחדת מכל ניתוח/טיפול/הרדמה בגלל שלא היתה פעם אחת שהדברים עברו חלק ללא בעיות ולאורך הזמן התגובות שלי רק הולכות ומחריפות (היום אני כבר לא מתפשרת על פחות מפרכוסים קשים או הפסקת נשימה :-). מחר אני הולכת לרופא הכאב בגלל שהתרופה שאני מקבלת כרגע (מתדון) גורמת לי לבעיות קשות ונסיון להוריד את המינון החזיר את הכאבים ואני בחוסר תפקוד מוחלט. אין לי מושג מאיפה אמצא 1000 שקל לשלם אבל אני יודעת שמתדון זו תרופה שממש לא משחקים אותה (זו התרופה שנרקמונים בגמילה מקבלים כתחליף להרואין למרות שבמקור זו תרופה נוגדת כאבים, ניתן להבין מכך שזו לא תרופה פשוטה. יש רק כמה רופאי כאב בארץ שיש להם את הידע כדי להתעסק עם התרופה הזו). סליחה על השפיכה, אני סתם שופכת את כל הצרות... מקווה שאני לא מפחידה יותר מדי אבל לצערי אלו הם חיי, לפחות כרגע. המצב הנפשי לא משהוא בכלל כי המוות הידפק על דלתי בצורה מאוד חזקה פעמיים בחודשיים האחרונים. הפעם האחרונה היתה לפני שבועיים (בגלל המתדון) והיתה מפחידה בצורה שאני לא יכולה להתחיל לתאר. אני כרגע כל היום שוכבת במיטה, חסרת יכולת תפקוד בסיסית. את המשפחה ואת אמא שלי זה לא ממש מעניין ואין לי מהם שום תמיכה או עזרה. אמא שלי זה נושא די כאוב (עברתי התעללות נפשית מאוד קשה על ידה החל מיום שאני זוכרת את עצמי) אבל אני לא יכולה להסביר למה, למרות הכל אני לא מסוגלת להתנתק ממנה וכל כך כואב לי שהיא לא תומכת בי בכלל. כל כך זקוקה שתחבק אותי, תלטף אותי ותאמר לי שהיא אוהבת אותי. רב הימים אני שוכבת לבד במיטה, לא מסוגלת לקום. בעלי עובד כמו מטורף כדי לממן את הטיפולים והתרופות היקרות (מזמן כבר מיצינו את כל מה שבסל, היום הכל זה דברים מחוץ לסל שעולים הרבה מאוד כסף. רק הזריקת בוטוקס זה עוד 2000 ש"ח). נורא קשה, מייאש ועצוב. לפעמים מרגישה שכבר אוזלים לי הכוחות להילחם אחרי 6 שנים של מאבק בלתי פוסק. הדבר היחיד שאיכשהוא מחזיק אותי זה הבן שלי, ילד מתוק, חכם ונפלא שבשבילו אעשה הכל כדי להמשיך ולהיות כאן בשבילו. בלעדיו מזמן כבר הייתי מפסיקה להילחם והולכת לאיזה בי"ח בשוויץ שעושה המתות חסד. סליחה על ההודעה הכה מייאשת ומיואשת. לכן נמנעתי מלכתוב, כי ידעתי שלא אוכל לכתוב משהוא אופטימי ושמח כי לצערי זה לא המצב כרגע. וכמנהלת פורום אני יודעת שאני זו שאמורה לשדר אופטימיות וכח אבל אני כל כך חלשה ומותשת מהמאבק האינסופי על הגוף ועל החיים ועל למצוא רופאים שיסכימו לטפל בי בכלל ולא יפטרו אותי באין מה לעשות. אני כן יכןלה להגיד שמבחינת הסטומה זה היה שווה. וקרן, אני כותבת לך את זה עכשיו באופן אישי אבל גם לכל השאר. שנאתי את הסטומה. אני לא יכולה להסביר כמה שנאתי את הסטומה כשהייתי איתה בסיבוב הראשון תשעה חודשים. אני ובעלי היינו אז על סף פרידה והיה לי ברור שאין סיכוי שאי פעם תהיה לי אהבה, וכסגרו לי את הסטומה לא הסכמתי לחזור אליה בשום פנים ואופן. במשך שלוש שנים שלשלתי כל יום 40 פעם עם כאבי תופת ולא הייתי מוכנה לחזור לסטומה. הייתי מגיעה כל יומיים מיובשת לבית חולים מרב שלשולים, לא היו לי חיים כי לא יכולתי לצאת מהבית (איזה מהבית, לא יכולתי לצאת מהשירותים מרב שלשולים) והתחת שלי היה כולו פצע מוגלתי אחד גדול מרב שלשולים. ועדיין לא הסכמתי לחזור לסטומה. באיזשהוא שלב ההגיון הבין שאין ברירה אלא לחזור לסטומה כי הפאוץ לא מתפקד ומחורב כליל, ההגיון הבין אבל רגשית לא יכולתי לעמוד בחזרה לסטומה. העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה וזה לא היה בגדר אמירה בלבד, תקשיבי לי טוב קרן - העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה. שבועיים לפני הניתוח לקחתי כמות אדירה של כדורים כי לא יכולתי לשאת את המחשבה של חיים עם סטומה. עד כדי כך שנאתי אותה. הדבר היחיד שהציל אותי היתה כמה אירוני, המחלה שלי. בגלל שהמעיים שלי חוחלים אני לא סופגת תרופות דרך הפה (לכן אני מקבלת הכל בזריקות/מדבקות/עירויים) ולכן כמות הכדורים לקחתי שהיתה הורגת כל בן אדם רגיל לא עשתה לי כלום. ועדיין העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה. עברתי אשפוז פסיכיאטרי ושמרו עלי 24 שעות ביממה כי העדפתי למות מאשר לחיות עם סטומה. אני כותבת זאת כאן בגלוי ומספרת את כל האמת ולוקחת את הסיכון שתחשבו עלי דברים נוראיים אבל חשוב לי, קרן, שתביני שכשאת אומרת שאת שונאת את הסטומה שלך אני מבינה אותך ואין לך מושג כמה אני מבינה אותך. עברתי טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי (גם היום) ארוך מאוד כדי להגיע לרגע בו אשלים עם הסטומה. וכשהיום אני אומרת שאין סיכוי שאוותר על הסטומה כי מהבחינה הזאת לפחות היא שינתה את חיי (לצערי הנזק העצבי הצליח ובגדול לדפוק אותם מחדש) זה לא כי ככה תמיד הרגשתי. עברתי דרך מאוד ארוכה ולא קלה עם עצמי כדי להגיע לרגע הזה. ולכן כשאמרתי לך בעבר ואני אומרת גם עכשיו שאני ממליצה לך בכל לשון של בקשה לקבל טיפול פסיכולוגי איכותי אני לא אומרת זאת סתם. אני אומרת זאת מנסיון אישי. אני זוכרת כל יום ויום מהתקוםפה הזו שבה שנאתי את הסטומה עד כדי כך שהעדפתי למות מאשר לחיות עימה. אם מישהוא היה אומר לי אז שיגיע היום ואחיה עם הסטומה בשלווה ולא אהיה מוכנה לוותר עליה, הייתי פשוט חושבת שהוא סתם מדבר ואין לו מושג כי היה לי ברור כל כך אז שאין שום סיכוי שבעולם שאצליח לא לתעב ולשנוא את הסטומה. והנה אני כאן היום. יודעת שזה אפשרי. אז בבקשה, קרן וכל מי שמרגיש כמוה (ואולי פחות מבטא זאת), אנא לכו לטיפול פסיכולוגי. דברו על הדברים, על השנאה, הבינו מאיפה היא באה ותוציאו את כל הג'יפה החוצה, זו הזדמנות מצוינת לניקוי פנימי. וזה לא ייקח יום וגם לא כמה חודשים אבל אפשר ללמוד לחיות עם הסטומה בשלווה, זה אפשרי. אני מזמינה אותך גם לקרוא בבלוג האישי שלי, שם אני מספרת על כל מה שעברתי כדי שתדעי שאני לא ממציאה (כל מי שרוצה מוזמן לקרוא אני רק מזהירה שזה לא קל): http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=669590 את גם מוזמנת (כולכם האמת) לראות את הציורים שציירתי בכל השנים האחרונות (התחלתי לצייר במהלך האשפוז הפסיכיאטרי וגיליתי דרך נפלאה להביע בה את הר הגעש שבפנים) ויש שם קבוצת ציורים שעוסקת בסטומה באופן מאוד ישיר, אלו ציורים שציירתי בתקופות הקשות שלי עם הסטומה ותוכלי גם מהם לראות כמה קשה היה לי עימה: http://picasaweb.google.com/103443359772709435703 וכן, מאוד אשמח אם יהיה מפגש פורום, אבל לצערי אין לי שום יכולת לארגן ואני חייבת שזה יהיה בצפון (אני חיפאית) כדי להגיע. ההצעה של רן ופטל לעשות את זה אצלם ממש טובה עבורי. מבטיחה שאם יהיה מפגש בצפון אגיע גם אם אצטרך למצוא כוחות מלא יודעת איפה כדי לבוא. טוב, כתבתי המון, לא נראה לי שמישהוא באמת יעמוד באורך ויקרא את הכל (אם כן, תגידו "אני" ותקבלו מדליה אישית ממני :-). אוהבת את כולכם, חושבת על כולכם ומשתדלת לעקוב כמיטב היכולת אחרי מה שאתם כותבים גם אם כרגע מאוד קשה לענות ולעזור. מאוד מקווה שהטיפול של הבוטוקס יעזור (אני אופטימית, זה טיפול מכיוון שונה לחלוטין ביחס לכל הטיפולים שעברתי עד כה ושמעתי הרבה סיפורים על כך שהטיפול עזר למקרים קיצוניים ביותר כמו שלי). מקווה פעם אחת סוף סוף להיות בצד הנכון של הסטטיסטיקה :-) ואם (הלואי הלואי הלואי) המצב ישתפר מבטיחה שדבר ראשון אחזור לכאן ואשתדל להשלים את החסר ולשוב לענות ולנסות לעזור כמיטב יכולתי ולארגן פעילויות מגניבות (מי שהיה ביום כיף בכנרת יודע כמה מדהים ומעולה זה היה), הרי הגיע הקיץ וחייבים לעשות דברים ביחד!

אם באיזשהוא שלב הבנת באיזשהיא דרך שאסור לך לדבר בפורום על כמה שאת שונאת את הסטומה שלך אז אני באמת מתנצלת מעומק ליבי. בדיוק בשביל זה נועד הפורום. מותר לך לשנוא כאן את הסטומה כמה שאת רוצה וצריכה. מותר לך לבטא את מה שאת מרגישה בכל הכנות והפתיחות, מותר לאמר הכל אבל ממש הכל (כמובן כל עוד זה לא פוגע באחרים). מותר לך להגיד שלא מצאת את עצמך בכנס השנתי של הארגון כי את צעירה והרב מבוגרים עד זקנים (האמת- גם אני מרגישה כך בכנסים האלו) מותר להגיד הכל רק חשוב לעשות זאת בדרך שלא תפגע באחרים. כשכתבת שהרגשת לא שייכת לכנס הבנתי אותך לחלוטין כי אני מרגישה אותו הדבר, ההערה לא היתה על שאסור לך להרגיש ככה (מי בכלל יכול להתווכח עם רגשות?!?) אלא רק על הדרך בה כתבת את הדברים שהיתה לא מספיק רגישה גם כלפי הצד המבוגר (כי בכל זאת גם הם שייכים לפורום הזה). מותר לכתוב ולאמר הכל, רק לעשות זאת בצורה שלא תפגע באחרים, זה הכל. כשהודיה ואני הקמנו את הפורום, אני לפחות עשיתי זאת דוקא מהמקום בו זכרתי כמה הייתי בודדה בתקופה בה שנאתי את הסטומה וכמה לא היה מי שיבין אותי וכמה לא היה לי מקום לשפוך את מה שאני מרגישה. אז אני פונה לקרן ולכולם - הפורום זה ה-מ-ק-ו-ם בו אפשר לשנוא את הסטומה, לקלל אותה ולאמר כמה קשה ונורא וזיפת. כאן לא מחפשים גיבורים, כאן מותר להיות עצוב ומדוכא ולשנוא את החיים (כי נמאס לכולנו שתמיד אומרים לנו שאנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו בחיים ושיש אנשים שמצבם הרבה יותר גרוע משלנו). אני אישית מאמינה שאם יש מקום בו אפשר להוציא את כל רגשות התסכול, ואת רגשות ה"למה דווקא לי זה קרה" ואת רגשות השנאה והכעס והדיכאון, אז יהיה לנו יותר קל בחיים בעולם שבחוץ. כי אי אפשר להיות גיבורים 24 שעות ביממה, צריך לפעמים גם להישבר, לבכות ולהוציא החוצה את כל הכאב כי אין דבר נורא מלשמור הכל בפנים (כששומרים הכל בפנים זה תמיד מתפוצץ בסוף, בדוק!).

אנחנו לא מכירות כל כך טוב, יותר נכון לומר אני מכירה אותך ואת אותי לא :) עוד בשלב הכי ראשוני שלי עוד לפני הניתוח הראשון את עזרת לי עם כל הבירוקרטיה המעצבנת של קופת חולים כללית לגבי התחייבות לאישפוז... (נתנו לי את האימייל שלך בבית חולים שערי צדק) אני מאוד מאוד מאוד מקווה ומתפללת שהטיפול בבוטוקס יעזור לך... אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי איך את מצליחה לסבול את כל הכאב הזה... אני עברתי רק 2 ניתוחים, ואין לי סיבוכים מסביב... וכבר אז חשבתי לעצמי שאם אסבול עוד טיפה אחת של כאב אני אשתגע... אז איך את סובלת כבר כל כך הרבה זמן... כל שניה, כל שעה, כל היום... נשאר רק לסגוד לך ולמקור ממנו את שואבת את כוחותייך... מקווה שהסבל הזה קרוב לסיומו! מקווה שבקרוב תוכלי לנשום לרווחה ולחייך מחוסר כאב... באמת מכל הלב מחזיקה לך אצבעות!!! תהיי חזקה...

מקווה ומתפללת שתדעי הטבה. ובקרוב. שמחה לשמוע שבארגבל התייחס אלייך יפה. פעם הייתי ממליצה עליו בלי למצמץ עד שפעמיים אחרונות אצלו התאכזבתי קשות - אז בשבילי הוא כבר פאסה. אבל מפרגנת בהחלט - שהוא לקח את המקרה שלך ברצינות ועושה הרבה כדי לעזור לך. מכירה נשים (עם אנדומטריוזיס) שטופלו בזריקות הנ"ל. מקווה שזה יעשה אצלך את העבודה. מה אומר ומה אגיד - תחזיקי מעמד. כמו שאת עושה כל הזמן. וממשיכה לשלוח לך חיבוקי חיזוק לרפואה שלמה.

תחזיקי מעמד

אין לך מושג כמה אני חושבת עליך ודואגת לך.... אני יודעת שהסבל שאת סובלת הוא בל יתואר!! זה סוג הכאבים הקשים ביותר שקיימים והם הרבה מעבר לנסבל, ושלא לדבר על ההשפעות של התרופות, הקרוהן, הסיבוכים ועוד. אני מתפללת שבקרוב כבר סוף סוף יצליחו לעזור לך ברמה הכי טובה שיש!! את בחורה מדהימה, מקסימה, אכפתית, אוהבת לעזור, חברה נאמנה ואמיתית. אוהבת אותך ומתפללת שאחרי כ"כ הרבה שנים של סבל תזכי סוף סוף לרפואה!! כי זה כ"כ מגיע לך!! 3> 3> 3> ועכשיו יש לנו תקווה חדשה!!!

אני קראתי כל מילה שכתבת כאישה אני חושבת שאת גדולה מהחיים היכולת שלך לבטא את הדברים והתהפוכות בחייך נדירים תמשיכי להיות חזקה יש לך בשביל מה

יש דייר השולח דיירים אחרים עם משפטים ההורסים את הנפש שלי ביום שבת נאלצתי לבצע ניסיון אובדני בתליה לאחר ששברו אותי עכשיו ניסו עוד הפעם מה אעשה אני במצוקה גדולה בגללם להתאבד בתלייה?

האם שוחחת בעניין עם הרופא שלך?

שלום אפרת, כל חיי נמנעתי מחבר למרות שבגילאים צעירים אפשר גם חבר ללא מין אבל תמיד זה נראה לי כמקשה אחת. יש בי משהו שמסרב לתת לגעת הי ובטח שלא בצורה אינטימית. כמובן שהיום יותר קשה לי כי הקטע של החברות הופכת להיות חברות אם בני המין השני ולא אשאר בודדה ואני כבר מרגישה את זה שאין לי חברות. אבל אני לא מסתדרת עם גברים לא בגלל התקשורת אלא בגלל המגע. חשוב לי לציין שתמיד נוגעים בי מהר בדייט אף פעם לא היה מישהו עדין שתיווצר תקשורת וקשר. גדלתי גם בבית עם התעללות נפשית נקרא לזה הליכי גירושין קשים זלזול באמא ואפילו היום היא מודה שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון שהיא עברה התעללות נפשית מצידו. יש בה משהו מגונן עליו ובכלל כל חיי שמרתי הרבה דברים בבטן כך למשל אף אחד לא יודע שאבי הרביץ לה ובאה משטרה. אני מרגישה שמעולם לא היה לי חום ואהבה מצד גברי ומצד שני יש דברים שהם אינטסטנקטים מולדים כלומר אני יודעת מתי גבר מתייחס אליי יפה ומתי זה לא מכובד או מיני. אני מרגישה שכל הזמן אני מנווטת אליי בחורים גסים שמרשים לעצמם לדבר אליי לא יפה ברחוב לגעת אבל זה לא העיקר העיקר הוא הדייטים. נוצר מצב שאני עצלנית ולא מוכנה לשמוע על זוגיות לא מתאמצת למצוא את זה שמתאים לי ורק בוררת את מה שבא ליד מאחר ועברתי דברים לא נעימים בדייטים החלטתי שאני כבר לא יוצאת עמוד השדרה שלי שלדעת מה טוב לי או לא הדרדר כי אחרי הרבה זמן שאין ניסיון את מאבדת את הביטחון לפעמים אני חושבת שאם כל הבחורים מתנהגים אליי באותו דפוס אז זה ככה זה ואני צריכה להשתנות אך לא יכולה נוצרה בי רתיעה שאם מישהו מתקרב אליי נהיית לי בחילה רוצה שיילך. גם אם אתחיל לצאת אם מישהו יש בי משהו שרוצה שיילך למה? כי הכל מהיר והם מרגישים משהו ואז גם יכולים להיעלם. אין חברות הכל נראה לי מין ותשוקה. לראיה :יצאתי עם מישהו לפני שבוע אני לא יודעת מיהו ומהו... סתם זרמתי הוא לקח אותי לפאב ואני לא אוהבת ובחר לשבת בפינה וידעתי שבטח שוב.. ואז באמת הוא פתאום הסתובב וניסה לנשק אותי בפה וברור שנרתעתי והדפתי אותו.. במקרה כזה ואולי אני מגזימה עם זה שאני כותבת רבות, אני מרגישה תמיד רע עם עצמי ישר חושבת על מין מרגישה שאני בכלל לא נמשכת אליו ושואלת את עצמי אם אני רוצה את הבחור וכמובן שאני מבינה שככה זה יהיה בפעמים הבאות החתירה למגע ואז מחליטה לחתוך ובעצם עדיין לא הכרתי את האישיות. וככה זה כל פעם. הם מצדם יכולים לנשק וכו' להיות נחמדים ואח"כ להיעלם. אני צריכה יותר זמן ואני לא יכולה להגיד כמה עם כל אחד עד שאני אדע פלוס מינוס מי עומד מולי. האם יש לי בעיה ביצירת קשר או שהם פשוט זריזים ואולי לא רציניים איתי? אני חייבת לספר לך שהם מרגישים כך לרוב הם מתאדים אף אחד לא מתאמץ. שזו עוד בעיה מקטנות שתמיד הרגשתי שמתחילים איתי בגלל המראה ורוצים "לנצל" אותי ופחות להכיר מי אני. בכל מקרה קשה לי עם מגע בצורה שכזו. יש לך עיצה?

שלום לך, נשמע שאת חווה דברים לא קלים. יתכן ובעייתך נעוצה במספר דברים. קודם כל היכולת שלך בכלל ליצור קשר עם אנשים. כל גבר שאת יוצרת איתו קשר זה קודם כל שיחה, חברות, אדם שאת צריכה להכיר ולהתקרב אליו. את אומרת שאין לך גם חברות ויכול להיות שבכלל, עוד לפני שאנחנו מדברים על מיניות, יש לך קושי ביצירת קשר חברתי עם אנשים. שזה משהו שבשלב ראשון תצטרכי לעבוד עליו. דבר שני הוא איך את תופסת גברים, חווית בבית הורייך דברים לא פשוטים כמו אלימות ויחס לא טוב של אביך כלפיי אימך, יתכן וזה קשור לאיך שאת תופסת גברים. בעינייך צריך להיזהר מהם כי כוונותיהם תמיד רעות והם רק רוצים לנצל אותך. לכן , כל פעם שאת פוגשת גבר את מייד על המישמר. הדבר השלישי הוא מה קורה לך בכלל מול מיניות, נשמע שיש לך שם המון פחדים וחששות בכלל ממגע... ואת נרתעת ממגע באופן כללי. אין לי ספק שאם את חשה שאת לא יכולה להמשיך כך, את חייבת לטפל בזה. מאד ממליצה לך להגיע לך לטיפול מיני שיסייע לך לפתור את כל הנושאים האלה.. כי אחרת המעגל ימשיך וימשיך ללא סוף. אשמח לסייע לך המייל שלי efrat_manor@yahoo.com בברכה אפרת מנור מטפלת מינית מוסמכת www.efratmanor.com

לאפרת, תודה על המענה אבל השורה הראשונה שענית " גבר שאת יוצרת איתו קשר זה קודם כל שיחה, חברות, אדם שאת צריכה להכיר ולהתקרב אליו. " אין את זה אני ל נהנית מהיציאות. לגבי חברות זה לא שיש לי בעיה ביצירת קשרים ( ואלי כן) אלא שזה נסיבות חיי שהתרחקתי מאנשים ,הסתגרתי, התביישתי וכו'... ולגבי חברות מהילדות מעולם לא שיתפתי וכשגדלו נהיו פערים הרגשתי שלא מבינים אותי ואם אני מנסה לספר על עצמי שיחות מלב אל לב זה לא מענין או שמתרקחים. אגב, אני הייתי הכותל של חברות תמיד היו מספרים לי ובוכים לי אבל לפעמים יש שלב בחיים שצריך להיתמך או לפחות שיהיה עניין וכיף . דבר נוסף היה לחץ וליגלוג מידידים ( ממין זכר) וגם מחברה הכי טובה על נושא הבתוליות ורואים שאת נמנעת מזוגיות ונמאס לי מזה. ביחוד שצוחקים על זה בפרהסיה ליד אנשים זרים. אז כיף להיות עם אנשים שלא מכירים או שלא שואלים שאלות אבל אלו חברויות מאוד ספציפיות למשל רק בעבודה או רק בלימודים ולא מעבר. אני בטוחה שהם לא ציניים ולא כך מתנהגי אבל אין לי איך להשוות. היו פה ושם עדינים אבל הם לא לרמה האישית שלי. ממש עצוב לי שאני בלופ הזה של אותו סגנון גברים. אני דווקא אטרקטיבית ( לא בעיני עצמיכ לל אפילו לא אוהבת את המראה) ודווקא זה מה שמקשה לי החיצוניות התשומת לב על המיניות והגוף שלי אל מול הביקורת על הגוף שלי.(כן זה חרב פפיות) ובקיצור אין לי ביטחון עצמי במיניות שלי. תודה על ההקשבה.