פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב,בני בעוד חודשיים יהיה בן 13 , לפני כשנתיים הפרדתי בינו ובין אחיו התאום בחדרים וכל אחד מהם ישן בחדר נפרד.מאז התחילו בעיות שינה, חרדות ופחדים. שינן תקופות מעט יותר טובות שבהן הוא מצליח להרדם , אך ישנם לילות שבהם לוקח לו שעות וגם אז רק עם רסקיו וטלויזיה. הוא טוען שכל מחשבה ולו הקטנה ביותר מובילה אותו למחשבות זוועה. חשבתי לקחת אותו לשיחות. מה דעתך?

שלום, גם בעיני טיפול יכול לסייע מאד, ולהחזיר לבנך איכות חיים. בעזרת המטפל בנך יוכל ללמוד טכניקות של הרגעה עצמית ושליטה טובה יותר במחשבות ובחרדות. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני כותבת גם לעדכן וגם לשאול משהו קטן. ראשית, ההתנהגות התוקפנית של בתי בת ה 4 פחתה משמעותית וכףך גם התארגנות הבוקר שהפכה הרבה יותר מאורגנת וברורה. הבנתי, אחרי שהייתי בכמה פגישות גם של הדרכה וגם פרטני לי, כי במקומות מסויימים התבלבלתי מול בתי באיך לשים גבול ואיך לומר לא, כשזה "התערבב " לי עם ילדותי שלי ומורכבות הקשורה בה. אז, התחלתי "להקשיב לבטן" שלי: ללכת לפי האינטואיציה שלי ולעבוד לפיה, בשיתוף כמובן של בעלי.וזה עובד עד חנוכה הדברים נרגעו. בחנוכה לא היתה בגן, אלא בצהרון במסגרת מורחבת כלומר מהבוקר עד אחה"צ, יחד עם חבריה מהגן.מאז ששבה לגן, שוב אני חשה במתח מצידה: בודקת אותי מכל כיוון: בבוקר משחקת ואז כשאני מבקשת להתארגן, מתקשה, מסרבת, מורחת זמן. הסברתי, דיברתי פעם פעמיים ואז פשוט הלבשתי אותה למורת רוחה. היא הכתה מכה אחת ואף ניסתה לבעוט אמרתי לה בתקיפות שאני לא מרשה, וכשהמשיכה ביקתי שתכנס לחדר לכמה דקות . היה צריך כמה פעמים עד שנכנסה ואמנם נרגעה מאוד.. זה קרה כ 3 פעמים בשבוע האחרון. בנוסף יש לה הרבה פיפי לאחרונה והיא עושה 2 דברים שלא ברור לי מה לעות עם זה . אחד:היא כל הזמן "מכריזה" יש לי פיפי ורק אחרי שאנו אומרים לה "תגשי לעשות" היא הולכת .אמרתי לה כמה פעמים שהיא יכולה ללכת ולא צריך לבקש רשות לכך ואף פעם אחת התעלמתי ואז היא אמרה: נו יש לי פיפי למה את לא אומרת לי?"ושוב אמרתי לה... שני: היא עושה פיפי ואז משתהה איתו עד שייצא לה הכל.כבר כמה פעמים בכתה כי רצתה לקום מהסלה ואז גילתה שיש לה עוד פיפי והוא כאילו לא נגמר...אני מרגישה משהו קצת עקשני אצלה (מפחיד אותי לומר אבססיבי) סביב הפיפי ושוב מה עושים להתעלם? לדבר על כך ולחזק זאת? האמת שאמרתי לה פעם או פעמיים :ממי לא צריך כל כך המון להשאר.יוצא לנו הפיפי ואז אנחנו קמים ולא מחפשים אם יש עוד ועוד,אין צורך" וכשאני חושבת על כך זה קצת התמתן. מה את אורת? אציין- כי כל יום אנחנו משחקות פעם יותר פעם פחות: בציור,בפלסטלינה,משחקי כאילו בהם היא הגננת ואני ילדה בגן( אני מצביעה,עונה על שאלות שלה ממש משעשע) ועם זאת כשמשהו לא מוצא חן בעיניה בעיקר בציור-היא כועסת,צועקת, ופעם אפילו הפסקתי לשחק כי אמרתי שלא נעים לי ככה.

שלום גלית, שמחתי לקרוא שאת מרגישה שיפור. גידול ילדים היא מלאכה קשה ותובענית מאין כמותה, ולצד הנחת הגדולה וההנאה, הקשיים צצים ובאים מדי פעם, נעלמים, וחוזרים כדי לחלוף שוב... ולשאלתך. ילדים צעירים יכולים לפתח לפעמים טקסים בעלי מאפיינים כפייתיים, כהגנה מפני מחשבות פולשניות ומטרידות. ברוב המקרים התופעה חולפת מעצמה, ואין צורך להתערב. אחרי הכל, אני מניחה שהיא תעשה פיפי גם אם לא תהיי בבית כדי לאשר לה את זה, ולכן בעיני שווה לא להתעסק בזה יותר מדי. זה יעבור. בשמחות ליאת

היי ליאת, תודה. עזרת לי להרגע. בדיוק הבוקר סיפרה לי שקמה בלילה כי "עשיתי חלום שאת מחזיקה אותי חזקה כי היתה רוח חזקה שהעיפה אותי"- אפרופו מחשבות או חלומות שמעסיקים ילדה בת 4. אבל בעצם כשאני חושבת על כך (אני חושבת הרבה מדי לטעמי, וגם לדעתו של בן זוגי....), ככל הנראה כל פעם כשצץ קושי,אני נבהלת מעט ,מתבלבלת ושוב פחות מקשיבה לבטן שלי לגבי איך לנהוג במצב מסויים. נראה לי שאני צריכה להרפות קצת.

בתי בת השש בכתה א. תלמידה מצטיינת ואהובה. יש לה אחות בת 3. אנחנו משפחה חד הורית. בשבועיים האחרונים היא כועסת מאוד. בכעס מתבטא בתנועות אגרסיביות ובכי ולסרוגין דיבור בצעקות, בקול רם מאוד וכן דיבור אגוצנטרי צועק עד צורח (בעיקר כשהיא לבד בחדר או בחדר השרותים).האם זו תופעה נורמטיבית? מה כדאי לעשות? תודה

שלום אור-לי, כעס הוא בהחלט חלק מרפרטואר הרגשות הנורמליים, וככזה יש לו מקום בחיינו בכל גיל. ביטוייו של הכעס משתנים לאורך החיים, החל מביטויים גולמיים ודחפיים מאד בגיל הרך, ועד לביטויים המעודנים והמאופקים יותר (יש לקוות) של המבוגר. לעיתים, הורים מתקשים לשאת התננהגויות וביטויים של כעס אצל ילדיהם. אצל חלק מההורים זה מעורר תחושות בהלה או אשמה על כך שלא הצליחו לחסוך מהילדים רגשות שליליים ועוצמתיים כאלה. חלק מההורים מתקשים להכיל את הכעסים שלהם עצמם, ולכן נוטים להתכחש לקיומם, גם אצל ילדיהם. אני מציעה לנסות לא להיבהל מביטויי הכעס, ולאפשר לבתך לפרוק אותו בדרכה. עמדה קשובה ומתקפת יכולה למתן בסופו של דבר את העוצמות, ולגרום לילדה להרגיש מובנת ומוכלת. בברכה ליאת

שלום. לפעמים קורה לי שאני שומעת קולות בתוך הראש שלי, קולות ממש חזקים שזה נשמצע כאילו מישהו מדבר בקול רם לתוך האוזן שלי. זה לא קול מוכר ולא הקול שלי, הקולות הם שונים וחוזרים על אותן המילים כל פעם במשך כמה פעמים עד שזה מפסיק. זה קורה לי מדי פעם. ואפילו פעם אחת קרה לי שבאמצע הלילה התעוררתי ושמעתי רעש של המון קולות, כאילו אני ברחוב סואן, הקולות היו ממש חזקים , יותר מדי אפילו, ורק התגברו מרגע לרגע וכך זה קרה כמה פעמים בלילה אחד, לא הצלחתי לעצור את זה. האם זה משהו נורמלי? או שזה סימנים של בעיה כלשהי?? תודה.

שלום ליאת, הפרעות בתפיסה, כלומר ראייה/שמיעה/ריח/תחושה של גירוי שאינו קיים או נתפס ע"י אחרים, מחייב בירור מיידי אצל רופא נוירולוג או פסיכיאטר. זה יכול להעיד על בעיה ממקור אורגני או נפשי, וחשוב לטפל בה. פני להתייעצות בהקדם. ליאת

אם אני שומעת את הקולות האלו בד"כ בבוקר כשאני רק מתעוררת ובאמצע הלילה כשאני מתעוררת משינה. האם זה יכול להיות קשור לעובדה שרק התעוררתי, שהגוף אולי עוד לא התעורר?

היי ליאת, השאלה שלך חורגת מתחום מומחיותי. פני לרופא המשפחה שלך והתייעצי איתו. תוכלי לחזור ולעדכן אם תרצי להתראות ליאת

שלום, בתי הבכורה בת 10 וחצי, ואני נתקלת איתה במגוון בעיות שלדעתי מסתכמות כולן בהעדר בגרות רגשית-נפשית - שליטה דלה בדחפים (גניבות,שקרים), העדפה להתחברות עם ילדים קטנים ממנה בגיל ולא כ"כ מסתדרת עם בנות כיתתה, קנאה באחיה הקטנים ומשאלה מפורשת מדי פעם להיות בת יחידה, קושי לשלוט ברגשות של כעס וקנאה, קושי להתפשר ולוותר, השתטויות בפני חברים ואורחים. עם זאת היא בוגרת בדברים אחרים כגון עצמאות ואחריות בטיפול באחיה. לא פנינו ליעוץ עד היום כי חשבתי שזה יעבור עם הגיל. האם להמשיך לחכות? אולי זה לא חוסר בגרות אלא בעיות אחרות של רצון עודף בתשומת לב? (היא מקבלת הרבה תשומת לב בבית וחיזוקים חיוביים) האם את ממליצה לטפל לפני שתיכנס לגיל ההתבגרות ויהיה לה עוד יותר קשה? תודה רבה מראש.

שלום שלי, על פניו, התיאור שלך מעלה 'ניחוח' של מצוקה רגשית וקריאה לעזרה, יותר מאשר מניפולציה. חשוב לזכור שילדים זקוקים מאד לתשומת לב, והצורך הזה לגיטימי ומבקש מענה מדויק ככל האפשר. גם אם אתם נותנים בבית הרבה חיזוקים ותשומת לב, נשאר אצלה כנראה חלק כאוב שלא פוגש מענה הולם. אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים, איתו תוכלו לחשוב על אופי ההתערבות - טיפול פרטני, הדרכת הורים, או שניהם גם יחד. בהצלחה רבה ליאת

שלום, ביתי בת השנתיים וחצי השתנתה מאוד בשבועיים האחרונים ואנו מודאגים מאוד. בהתחהל חשבנו שזה וירוס או משהו רפואי שבל בינתיים הבדיקות הרפואיות תקינות. היא עצובה מאוד ובוכה כמעט כל היום אלא אם היא על הידיים שלנו. היא יושבת הרבה עם הראש מורכן. הרגלי השינה שלה השתנו ויש לה הפרעות בשנה. היא הפסיקה לאכול במעט הכל והיא מאוד מתוסכלת. עברנו דירה לפני חודש וחצי ואולי זה קשור לזה. האם מישהו מכיר פסיכולוג ילדים באזור ראשון לציון או נס ציונה? האם כדאי לבדוק משהו ספציפי אצלה? תודה.

שלום אריק, בדרך כלל, ילדים בגיל זה אינם מגיעים לטיפול, אלא אם קיימת בעיה התפתחותית. פסיכולוג ילדים בהחלט יכול לתת הדרכת הורים, ולהנחות אתכם כיצד להרגיע אותה באופן יעיל. יתכן שהיא מגיבה למעבר הדירה, ובכל זאת, שינויים דרסטיים בהרגלי האכילה והשינה ובמצב הרוח יכולים להיות קשורים לבעיה בריאותית (אפילו בעיה "קלה" כמו פצעים בפה, למשל). המשיכו לברר לפני שהולכים על הכיוון הפסיכולוגי. בריאות ליאת

מחפשת פסיכולוג ילדים לילדה בת 11. אזור יהוד - קרית אונו- רמת אפעל והסביבה. תודה רבה

שלום רותי, מאחר ופרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום מנוגד למדיניות האתר, את מוזמנת לצרף *בגוף ההודעה* את כתובת המייל שלך,ולקוות שיישלחו לך המלצות לשם. ממליצה לך להתייעץ במקביל עם רופא הילדים שלך או רופא המשפחה. הם בדר"כ יודעים על מטפלים טובים באזור. בהצלחה ליאת

בתי לכאורה הוטרדה מינית ע"י ילד מהגן, כנראה יותר מפעם אחת. יש שיגדירו זאת כמשחקי מין בין ילדים, אפילו אני לא לחלוטין בטוחה בעצמי כאן, אבל אחרי שחפרתי ברשת וקראתי קצת אני מבינה לצערי שמה שהיא טוענת שנעשה לה אכן נחשב להטרדה, ושגם בגילאים האלה העניין הנוראי הזה קיים. לטענתה הגננת יודעת על כך כי היא סיפרה לה. הגננת הסתפקה בלהעניש את אותו ילד. לי לא נאמר דבר וחצי דבר על הנושא חוץ ממה שנאמר לי ע"י הילדה. אני נוטה להאמין לילדתי במקרה הזה, יש לי מספיק סיבות להאמין שטענותיה אכן נכונות, לצערי. אני תוהה מה לעשות עם זה עכשיו: האם לשלוח את הילדה לגן כרגיל? מה להגיד לגננת? למה לצפות ממנה ואיך היא אמורה ברמה המיידית, אם בכלל, לטפל בנושא? כרגע אני מאד נסערת ונוטה להשאיר מחר את הילדה בבית לפחות עד שאצליח לשוחח עם הגננת ולנסות להבין מה קורה. אבל מצד שני לא רוצה לזרוע היסטריה מיותרת אצל הילדה, שסה"כ לא ניכר עליה שהיא מוטרדת ממשהו, בבית היא לגמרי ממשיכה להתנהג כתמול שלשום. אז מה עושים עכשיו?

ההתלבטות שלך מאוד במקומה.מצד אחד להתייחס ברצינות ולא לעבור בשתיקה על התנהגויות כאלה, מצד שני להתנהג עם הילדה על פי צרכיה ולא על פי צרכי הדאגות והחרדה שלנו, המבוגרים. אז מה לעשות? לא לעבור בשתיקה, תרתי משמע. לדבר עם הגננת ואולי גם עם המפקחת על הגן, כדי שיבינו משמעויות של התנהגות כזאת (יתכן וישנן עוד התנהגויות כאלה). לחזק את ביתך ולשבח אותה על שסיפרה, ליידע אותה שדיברת עם הגננת, שאסור לעשות דברים כאלה ולבדוק איתה את תחושתה, בכדי לתת מקום לתחושות של מבוכה, אשמה, חשש (אם יש לה). וכן - לקחת אותה לגן, אולם יחד עם בדיקה שתוכל להיות בטוחה שם מפני התנהגויות כאלה.

שלום רב, כמו שציינת בדברייך, ההגדרה של הטרדה מינית, בעיקר כשמדובר בילדי גן, עלולה להיות 'נזילה' ונתונה לפרשנויות. גם אני חושבת שעלייך לברר עם הגננת מה בדיוק קרה, ולבקש ממנה להדק את ההשגחה על הילדים. חשוב לציין בהקשר זה כי לפחות לגננות הגנים העירוניים קיים פרוטוקול פעולה ברור מאד למקרים כאלה. בדר"כ הן מחוייבות לדווח לפסיכולוגית הגן, שמצידה פועלת עפ"י נהלים של השפ"ח, ומערבת גורמים נוספים במידת הצורך. בברכה ליאת

שלום, אני מעוניינת להתייעץ על בעיה שמלווה אותנו מזה כמה שנים עם בננו הבכור בן ה-6 וחצי (יש לנו בן נוסף בן 3 וחצי). הבן שלנו החל כיתה א' השנה, ומאז ומעולם היה רגיש, ובעל סף תסכול נמוך יחסית במקביל לצורך להצליח בכל דבר/להיות ראשון... למשל, כמישהו מבני המשפחה משחק איתו משחק תחרותי, והוא לא מנצח- הוא מתפרץ בבכי ו"שובר את הכלים". (כמובן שמראש אנחנו מפסידים "בכוונה" כי אנחנו יודעים מה יקרה אם ננצח...) אותו דבר לגבי חוג כדורסל- אם הוא לא מצליח משימה כלשהי שהמאמן נותן (למשל, לא מצליח לקלוע לסל כשיש תחרות בינו ובין ילד נוסף)- הוא יכול לפרוץ בבכי. (אגב לגבי החוג אנחנו מתלבטים אם להפסיק לשלוח אותו פשוט כי "לא חייבים חוג בגיל 6", או להמשיך כדי שילמד להתמודד בדרך מובנית וחיובית יחסית כי המאמן נפלא). אמרנו לו ש"לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים", ואנחנו מנסים לשדר לו שאנחנו מבינים את ההרגשה שלו וכו' (כמו שאומרים "בספרים"...)- אבל זה לא עוזר, והתגובה חוזרת שוב ושוב. זה נראה שהוא פשוט לא שולט בתגובה שלו.היום שאלתי אותו למה הוא בכה כשניצחתי, אז הוא אמר ש"כששמחתי על הניצחון- הוא נעלב, הוא הרגיש כאילו צעקתי עליו", וגם שאם הוא הפסיד לי פעם אחת- זה אומר שהוא לא טוב בזה (במשחק)... רציתי לשאול אתכם אם זה קשור לגיל או לבגרות, וזה יעבור...? או שצריך ללכת איתו לטיפול? ומה אפשר לעשות בינתיים כשנתקלים בתגובות הללו בבית?

שלום שירלי, שולחת לך, כדי לא לחזור על עצמי, תשובה מפורטת שכבר נתתי כאן בעבר. אנא קראי, ואם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת להמשיך ולשאול. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-4420#message-4420 בהצלחה ליאת

שלום אני מעוניינת להתייעץ אתכם על בעיה שמלווה אותנו מזה כמה שנים עם בננו הבכור בן ה-6 וחצי (יש לנו בן נוסף בן 3 וחצי). הבן שלנו החל כיתה א' השנה, ומאז ומעולם היה רגיש, ובעל סף תסכול נמוך יחסית במקביל לצורך להצליח בכל דבר/להיות ראשון... למשל, כמישהו מבני המשפחה משחק איתו משחק תחרותי, והוא לא מנצח- הוא מתפרץ בבכי ו"שובר את הכלים". (כמובן שמראש אנחנו מפסידים "בכוונה" כי אנחנו יודעים מה יקרה אם ננצח...) אותו דבר לגבי חוג כדורסל- אם הוא לא מצליח משימה כלשהי שהמאמן נותן (למשל, לא מצליח לקלוע לסל כשיש תחרות בינו ובין ילד נוסף)- הוא יכול לפרוץ בבכי. (אגב לגבי החוג אנחנו מתלבטים אם להפסיק לשלוח אותו פשוט כי "לא חייבים חוג בגיל 6", או להמשיך כדי שילמד להתמודד בדרך מובנית וחיובית יחסית כי המאמן נפלא). אמרנו לו ש"לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים", ואנחנו מנסים לשדר לו שאנחנו מבינים את ההרגשה שלו וכו' (כמו שאומרים "בספרים"...)- אבל זה לא עוזר, והתגובה חוזרת שוב ושוב. זה נראה שהוא פשוט לא שולט בתגובה שלו. ויש בזה גם משהו קצת לא נעים, (אני מודה), כשיש אנשים נוספים בסביבה שצופים ב"סצינה" שהוא עושה... אני יודעת שזו תגובה נפוצה אצל ילדים קטנים, אבל אני מסתכלת מסביב ונראה לי שהתגובה שלו קצת קיצונית יחסית לגיל שלו. רציתי לשאול אתכם אם זה קשור לגיל וזה יעבור...? או שצריך ללכת איתו לטיפול? ומה אפשר לעשות בינתיים כשנתקלים בתגובות הללו בבית?

שלום, שמי יואב ואני בן 16 מחיפה. בזמן האחרון אני מרגיש כאילו אני לא עושה כלום פשוט... שאני רק יושב בבית מנגן או יושב מול המחשב ולא עושה שום דבר שיעזור לי בחיים. אני לא עושה שיעורים, אני לא מקשיב בשיעורים ואני לא מקדיש זמן בכלל ללימודים. אפילו כשיש מבחן אני לא לומד, אני פשוט שואל ילדים בכיתה על מה החומר ובסופו של דבר נכשל. זה לא שאני מוותר על הלימודים כביכול תמורת משהו מעניין או כייף, במקום ללמוד ולהשקיע אני יושב מול המחשב ולא עושה כלום. אני לא מספר להורים שלי על הנכשלים שלי והם חושבים שאני תלמיד למופת, ואני גם לא יודע איך לספר להם על זה. בנוסף לבעיות שיש לי בלימודים, יש לי גם בעיות בבית. אבא שלי הוא בן אדם מאוד עצבני וכל פעם שהוא חוזר מהעבודה בערב הוא פורק את העצבים שלו עלי! מאז שאחותי הגדולה התגייסה לצבא אני נשאר בבית לבד עם אח שלי הקטן ולא עושה כלום בבית, רק מחכה לאבא שיחזור עצבני מהעבודה ויכעס עלי. ההתנהגות העצבנית שלו הייתה לאורך כל החיים שלי, והוא אפילו נהג להכות אותי כשהייתי ילד קטן (לא מכות רצח כמובן, מכות בישבן וביד.)אפילו כיום שאני כבר לא ילד קטן יש לי עדיין סיוטים שבהם הוא מרביץ לי. זה לא שאני שונא את אבא שלי, ממש לא, אני פשוט ממש לא אוהב את איך שהוא מתנהג, כי לפעמים הוא יכול ליהיות עצבני וכועס ובלתי נסבל, ולפעמים מצחיק ונחמד ואבא טוב. מה שבאמת מדאיג אותי זה שאני מתחיל ליהיות עצבני כמוהו וזה בא לידי ביטוי על אח שלי הקטן. רוב הזמן בבית, זה רק אני והוא לבד בגלל שאחותי הגדולה התגייסה וההורים שלי עובדים הרבה, אז אני מעין "הבוס" בבית. אני צועק עליו והרבה וכועס עליו המון ואני לא יודע באמת למה. לפעמים אני אח נחמד וכייפי, ושנייה אחרי זה אני יכול לצעוק ולכעוס כאילו נכנס בי איזה שד או משהו... אני מרגיש כאילו אני לא מוכן לחיים, כאילו יותר מתאים לי ליהיות ילד קטן - בלי דאגות ורק נהנה מהחיים. אני ממש לא יודע למי לפנות, אני ממש רוצה לצאת מהדיכאון הזה בגלל שלא הרגשתי פעם ככה, אני ממש רוצה ליהיות עם מרץ ושמחת חיים כמו שהייתי פעם.

שלום יואב, אתה צודק. אורח החיים הנוכחי שלך יכול להמיט שיעמון, דכדוך ואפילו דיכאון. תמיד כשאני נתקלת ב'תלונה' כזאת, בעיקר מאיש צעיר, אני תוהה האם אפשר וצריך להתגבר על כך לבד, או שנדרשת התערבות מקצועית. באופן כללי, אני מאמינה גדולה בכוחות הריפוי הטבעיים שלנו, וביכולתם לפעול לשיפור איכות חיינו, פיזית ונפשית. לפעמים, דווקא כשנראה שהחיים לא מאירים פנים אלינו, מוטלת עלינו האחריות להביא את הטוב בצורה אקטיבית. אני מתכוונת לניסיון ממשי לעשות למען עצמנו דברים נעימים, שישפרו את החיים שלנו באופן מיידי, גם אם במעט. לפעמים אפשר לעשות זאת באמצעות משהו קטן שאנחנו קונים לעצמנו, לפעמים במפגש חברתי נעים, חוויה אמנותית (סרט, ספר טוב, מופע סטנד-אפ או הופעה של שלמה ארצי...). לפעמים האהבה עושה לנו שירות מצויין, ולפעמים זה דווקא ההשתקעות בלימודים והתעניינות במשהו חדש ומרתק שלא היכרנו קודם. למרבה הצער, יש מצבים בהם אדם מתקשה להניע את עצמו בכוחותיו, נשאב אל תוך הדיכאון, וחייב עזרה מקצועית. אם אתה חושב שזה מצבך, אני מציעה לך לנסות לגייס מבוגר ידידותי (אמא, יועצת ביה"ס, מורה, אמא של חבר) ולהתייעץ לגבי טיפול פסיכולוגי. בגיל שברירי כמו שלך, נוכחות קרובה ואינטימית של פסיכולוג יכולה לתת מענה מצויין ללבטים ולתנודות הרגשיות העוצמתיות האופייניות לגיל. תחשוב גם על האפשרות הזו. בינתיים שולחת לך כוחות ועידוד, ותקווה לטוב. ליאת

יש לנו ילדה מקסימה ומתוקה בת כמעט שלוש. לפני כשבועיים החלה בשתיקה מופגנת (כלפי ילדים ומבוגרים כאחד). היא משתמשת במחוות (שהלכו והשתכללו). מצב רוחה רגיל. היא שמחה ומאושרת. מחפשת כרגיל את קרבתנו. משחקת עם חבריה ואחיה. לא קרה שום דבר מיוחד בגן או בבית. היא מרבה לנשוך את בגדי האחרים (מתוך רצון לפרוק מתח בהעדר מילים, לא כדי לפגוע, לפעמים אפילו תוך כדי התלהבות). בחמשת הימים האחרונים השתיקה הפכה מוחלטת. אנחנו משתדלים לא להתייחס. ענינים כרגיל. אנחנו חוששים שעקשנותה תותיר אותה במקום הזה.מה לעשות? איפה להתחיל?

שלום מיקה, לא ציינת עד כמה היא דיברה ותקשרה לפני השתיקה. בכל אופן, הכתובת הראוייה היא קלינאית תקשורת. דברי עם רופא הילדים שלכם שיפנה אתכם למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. בהצלחה ליאת

בני בן 4 וחצי נכנס לגן עירייה- 28 בגיל חובה ובני יחד עם עוד 7 ילדים טרום חובה כשבני הוא בין הקטנים בחבורה עד כה -הריון ולידה תקינים, התפתחות משקל, אורך/גובה, התפתחות תקינה 3 שנים אחרונות טרם כניסתו לגן הנוכחי הלך לגן פרטי - בו השתייך לחבורה מצומצמת של חברים טובים (הגן כלל 27 ילדים מגיל שנה וחצי עד 4), הפגין יכולת ורבלית מרשימה (אוהב לספר סיפורים, פתוח מאוד), אכפתיות לאחרים ובעיני הגננת ללא קושי. לציין בשנתיים הראשונות בגן קושי בדקות הראשונות להפרד ממני אך חלף במהרה לאחר עזיבתי והבעיה חלפה לחלוטין בגיל 3 עם הולדת אחותו. מבחינה מוטורית משתתף 3 שנים בחוג ספורט המשלב מוטוריקה גסה ועדינה- נהנה ונראה נורמטיבי בהשוואה לבני גילו, מבחינת השגים התפתחותיים מוטורים -תקינה, לציין סרוב מבודד לרדת מדרגות רגל רגל (לי עושה הרושם בגלל פחד) שכן קופץ על רגל אחת עומד על רגל אחת ואם המדרגות נמוכות כן יורד נכון. מבחינת מוטוריקה עדינה- נהנה מצביעה בגואש הדבקות, בניית מגדלים מכל מיני חפצי, סיבוב סביבונים (רגילים ולא רגילים) בנית מסילות רכבת וכיוב, ציור מעולם לא אהב למרות נסיונות עידוד וחשיפה חוזרץ, ניכר שיפור עם הגיל במיוחד כעת עם כניסתו לגן עירייה, כעת כבר מחזיק יפה ונכון את העפרון, מצליח לכתוב את השם שלו ומספר ספרות. כחודש וחצי לאחר כניסה לגן הוזמנתי לשיחה אצל הגננת- בו העלתה מספר נקודות והפנתה אותי לאבחון כולל הקושי המרכזי-בעיה חברתית, מאוד פתוח, ורבלי אך מדבר יותר משמקשיב, משחק יותר ליד הילדים ולא איתם, יוזם איטרקציה אך לא מתמיד ולא קורא את המצבים נכון. בהתחלה בני ציין שמקניטים אותו הגדולים יותר שהוא ילד קטן ועם זאת אינו חושש ממפגשים, הולך לגן ברצון, למד במהירות עצומה מהילדים מהם המשחקים הפופולרים ומה לא, מזמין ילדים לשחק איתו בבית ומוזמן עי אחרים אך לרב מדובר בילדים הגדולים ממנו בשנה, עם הרגועים שבינהם מצליח לשחק יפה כמעט ללא התערבותנו עם אחרים יש צורך התערבות שלנו. כמו כן הגננת הציגה באור שלילי את העובדה שיואב קשור למשפחתו ומדבר עלינו רבות, שאולי בלה בשנים האחרונות יותר מדי עם משפחה ופחות עם ילדים בני גילו. כך גם לגבי הגנים הפרטיים שלא עושים עבודתם ולא מלמדים דברים הכרחיים כמו החזקת עפרון איתנה וחזקה. קשיים נוספים זניחים יותר-אסוציאטיבי, יוזם הרבה פעמים נושאי שיחה שלא קשורים לנושא המרכזי, החזקה מעט חלשה של העפרון. בניגוד לכך מבחינה השגית וקוגניטיבית מעל לממוצע (חשבון, הבנת סיפורים, אוצר מילים, ורבליות)- קולט את כל תכני הגן לרבות לימוד אותיות ומספר לנו עליהם בבית, בעל בטחון ושמחה חיים. כך גם הסתגל, הבין ומקיים את כללי הגן. מהקשיים הללו התרשם גם הפסיכולוג החינוכי (למרות שלא היה אמור כי הוא רק של גן החובה) וזו מהסתכלות של יום אחד. באופן אישי אני מרגישה שבני די נורמטיבי עם מעלות וחולשות האם יש מקום למכון להתפתחות הילד בשלב זה? טיפול פסיכולוגי?

היי ציפי, קשה לי לספק מרחוק מענה אחראי, למרות התיאור המפורט שלך. את יודעת, כיום קיימים בידינו כלים טובים מאד לאבחון מוקדם של מוקדי קושי, וגם המודעות לבעיות התחדדה מאד, הן אצל גננות והן אצל אנשי המקצוע. אני מבינה שמה שמדאיג את הגננת הוא לאו דווקא האספקט המוטורי או הקוגניטיבי, אלא דווקא החברתי-תקשורתי. אני ממליצה לך, למרות אי השקט שזה ודאי מעורר אצלך, לא לנקוט בגישת בת-יענה ולהגיע להערכה אצל פסיכולוג התפתחותי, ולו כדי להירגע סופית. לאור מה שאת מתארת כאן, לא נראה לי שמדובר בבעיה 'קטסטרופלית', אך גם בעיה מתונה(אם קיימת) מוטב שתטופל בזמן, כדי לא ליצור אצל הילד גרעונות חברתיים. את מוזמנת לעדכן, אם תרצי שבת טובה וגשומה ליאת

בתי הבכורה בת 15 וסובלת מאקנה בדרגה קלה עד בינונית. בערך מאז שהתחילה הבעיה אני שמה לב שהיא מדוכדכת עצבנית ומסתגרת, למרות שלא היתה כך קודם. האם מעבר לטיפול באקנה דרושה גם התערבות פסיכולוגית?

שלום איה, פצעי בגרות הם נחלתם של מתבגרים רבים, ומבחינה זו בתך אינה יוצאת דופן. עשי הכל כדי לעזור לה לטפל בזה מבלי שיישארו צלקות. גיל ההתבגרות מציב לא מעט תביעות רגשיות על בני הנוער, שמקורן גם בשינויים ההורמונליים וגם באספקטים החברתיים והבינאישיים. יש מתבגרים החווים דכדוך מתמשך, עצבנות, חוסר יציבות רגשית ואף דיכאון. טיפול פסיכולוגי יכול להקל על המצב, או לפחות לסייע בכלים להתמודדות עם תקופה מערערת זו. כמובן שאפשר לנסות ולתמוך מבית, לעודד מפגשים חברתיים, ולהזכיר לה שמדובר בתקופה שתחלוף. מבלי לזלזל בעומק האינטלקטואלי של המתבגרים הצעירים, אסתכן ואומר שלפעמים ג'ינס חדש או סיבוב 'רכש' בקניון יכול להרים את מצב הרוח טוב יותר מכל פסיכולוג (וזה, כמובן, נכון גם לגבי האמהות...). נקווה לטוב ליאת

אלא באופן כללי מאוד, קצת "כבד" ליפול על ילדה בגילה עם הצעות כמו ללכת לפסיכולוג, זה יכול יותר להרתיע מלעזור לדעתי... הניחוש שלי הוא שהפצעים בפנים הורסים לה את המצברוח וזה טבעי, לאף אחד לא קל עם כזה דבר, גם בגילאים מבוגרים יותר. יש היום המון תכשירים לנוער שעוזרים לטפל בחצ'קונים ולטפח את העור במקביל, פייס איט למשל זאת סדרה מאוד בולטת שמיועדת לבני נוער- יש ג'ל, תחליב לייבוש העור, סבון טבעי לפנים וכו', בטח יש גם עוד חברות בקווים דומים, שווה לשאול בסופרפארם. ובכלל בגיל הזה כל דבר קטן נהיה הדיכאון של החיים, תמיד יש לשים לב אך בגדול לא צריך להילחץ... בהצלחה

בני בן ה-6 נגרר אחרי התנהגותם של ילדים אחרים, החברה מאוד חשובה לו והוא מקשיב לילדים ומחקה ומציית למה שהם אומרים , לדוגמא : תרביץ לילדה , תעשה עליי פיפי כי אני בקשתי , תפריע לגננת . נראה כי הוא לא מפעיל שיקול דעת , הוא תמים וילד טוב שנגרר לשטיות. איך אפשר ובאילה כלים ניתן ללמד אותו שסוף מעשה במחשבה תחילה , גם אם אני רוצה להיות מקובל. יש לציין שכולם אוהבים אותו ורוצים את חברתו. מה עומד בשורש הבעיה? תודה וחג שמח .

שלום הראלה, אני ערה לכך שהדברים שלי עלולים להכעיס מעט, אך אסתכן ואומר אותם, גם אם אינם נכונים במאה אחוז לגבי הילד הפרטי שלך. לעיתים, קיימת אצל הורים נטייה להתכחש לבעיות של הילד שלהם, ולייחס את התנהגותו לגורמים שליליים מן החוץ. לפעמים גם הילד עצמו מעדיף 'לחסות' בצלם של הילדים ה"מופרעים" (דגש על המרכאות!), ולתת דרור לתוקפנותו מתוך אמונה שיוכל להטיל את האחריות על האחרים ובכך להינצל מתוכחה או עונש. ילד שמרביץ או עושה פיפי על מישהו אחר, עושה זאת אולי בעידודם של אחרים, אך ההתנהגות הזו באה בחשבון מבחינתו, ואינה באה בחשבון אצל ילדים אחרים. לכן, אני מציעה לפעול בשתי רמות. האחת, ניסיון לשלוט מעט יותר על הבחירות החברתיות שלו. אני יודעת שזה לר קל, ולפעמים יכול לגרום אפילו לתגובת נגד הפוכה. ובכל זאת, נסו לעודד קשרים עם ילדים 'חיוביים' (גם זה במרכאות...) ולא אלימים, ולדלל את הקשרים עם הילדים שעושים שטויות. בנוסף, חשוב לנסות להבין מדוע קיים אצלו הצורך להשיג את האהדה ותשומת הלב של החברים דרך מעשים טפשיים או תוקפניים. מדוע הוא מרגיש שרק כך יזכה להערכה. לפעמים זה בגלל שאינו יכול לתת ביטוי הולם לתוקפנות שלו, ולפעמים זה בגלל תפיסה עצמית שברירית. נסו לעודד אותו ולשבח אותו על התנהגויות בוגרות ומשתפות פעולה, ולאפשר לו ביטויי כעס בדרכים הולמות. אם תראו שההתנהגויות הלא רצויות נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום רב, בן הזוג שלי עזב את הבית לפני כשנה והתגרש לפני חודש. ברצוננו לעשות היכרות ביני לבין בנותיו(בנות 7 ו 9). מפאת רגישות הנושא ופגיעות הבנות עקב הגירושים, אנו רוצים המלצה לביצוע ההיכרות בצורה הכי עדינה. אודה לתגובתך,

שלום לילך, הנה שתי כתבות בנושא. אם יהיו לך שאלות נוספות את מוזמנת. בברכה ליאת http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html?hp=55&cat=313 http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/147/885.html?hp=55&cat=313

היי בני בן 3.5 - מתרגש בקלות מכל דבר ונוטה לחשוב כי צוחקים עליו , כאשר בסיטואציה מסויימת משהו בסביבתו צוחק , הוא מייד מתעצבן וטוען מדוע אותו אדם צוחק עליו ( זה יכול להיות גם אנחנו ההורים שלו ).. מה כדאי לומר לו באותם רגעים . אני אציין כי הינו מקבל המון חיזוקים ותגובות חיוביות מצדנו , ולמרות זאת הוא מתרגש בקלות ונפגע.

שלום רבקה, אם אתם מזהים את הרגישות הזו שלו, נסו להיות זהירים יותר מולו, ולהפחית למינימום מצבים עמומים היכולים להתפרש בעיניו כלעג או זלזול בו. מאידך, אם הוא עושה 'סצינות עלבון', אמרו פעם אחת בלבד שלא הייתה לכם שום כוונה כזו, ושאתם מצטערים אם הוא נפגע. אל תרחיבו מעבר לזה, ואל תיגררו לניסיונות פיצוי או ריצוי. בשמחות ליאת

היי הילד שלי בן שנתיים ושבעה חודשים בשבוע האחרו פעמים בשבוע התחיל להתועורר בליליה עם חלומות בהלה בפעם הראשונה הוא טען שיש חתול בחדר ושהיא נתנה לו בסקוויט והוא ביקש ממני בבכי לתת לו את הבסויקיט לקח לי להרגיע אותו אולי חצי שעה עד שמרוב בכי אמר לי שכואב לו הראש עעד שנרדם בחלום השני הוא התעורר בבכי כשהוא אמר שיש משהוא מתחת לסמיכה שנושך אותו ושאני אגרש אותו האם זה רגיל או שיש מקום לדאגה ובאיזה גיל מתחילות החלומות איך אפשר לעבור את התקופה הזו בשלום בלי נזקים לילד

שלום, חלומות טובים ורעים מופיעים כבר בגיל הרך, וכשלעצמם אינם מעידים על בעיה פסיכולוגית. ביעותי לילה מהסוג שאתם חווים אופייניים מאד בגיל הזה, ואין הרבה מה לעשות איתם מלבד להישאר זמינים ורגועים עבור הילד. אם הפחדים 'גולשים' גם לשעות העירות, אפשר לעזור גם באמצעות ספרי ילדים העוסקים במפלצות ופחדים, במשחק דמיוני או בפעילויות יצירה סביב נושא הפחד. חלומות פז ליאת

אנחנו תלמידי מגמת רדיו שחוקרים את נושא המחול ואנחנו מחפשים פסיכולוג של בני נוער וילדים שמתמחה בתחום של חוגים ועומס על הילדים, אנחנו רוצים לדבר על נושא של עיסוק בשעות אחרה"צ ועל תרומת הפעילות הגופנית לילדים ולמיונויות החברתיות שלהם. נשמח לקבל אינפורמציה על מחקרים שנעשו ועל תוצאות שהתקבלו בנושא. תודה רבה, גילי ורון

שלום גילי ורון, מציעה לכם ליצור קשר עם מכון וינגייט, המחזיק בידע רב בנושא הפעילות הגופנית ותרומתה לבריאות האדם לאורך מעגל החיים. תוכלו להיעזר במורה לספורט בביה"ס שלכם, שיוכל להפנות אתכם לגורם בוינגייט שיוכל לעזור לכם. יש שם גם פסיכולוגים של הספורט. בהצלחה ליאת

שלום. בני בחטיבת ביניים בכיתה ט' ומרגע שהוא מגיע הביתה הוא בחדרו מול המחשב , יוצא מהחדר לאכול ולשרותים ורץ חזרה למחשב . לפעמים הוא יוצא בסופי שבוע עם חברים לסרטים / מבקשים . יוצא פעמיים בשבוע לשני חוגים . רמת לימודיו היא בינונית , הוא משקיע מעט בלימודיו וציוניו בינוניים . בני מסתגר רוב היום בחדרו ולאחרונה אף סוגר גם את דלת (לא נועל) הכניסה לחדר. האם זה אופיני לגיל ההתבגרות , האם זה התמכרות למחשב כי הוא כמעט כל היום במחשב . האם ההסתגרות הזו והשהייה הרבה מול המחשב היא בסדר או עלולה לפגוע בו בעתיד , האם תוכל להציע לי דרכים לשנות את המצב . תודה שרונה

שלום שרונה, הגם שרוב המתבגרים מבלים זמן רב על המחשב, ומנהלים את חיי החברה שלהם דרכו, רצוי להזכיר להם מדי פעם שיש חיים גם מחוצה לו, כולל חובות אקדמיות והתחייבויות משפחתיות (כולל עזרה בבית!). לכן, נדמה לי שהדאגה לעתידו מרחיקת לכת, אך יש לדרבנו לפעילויות מגוונות יותר, גם אם ירטון או ימחה על כך. חשבי על מטלות ראויות, שיוציאו אותו מחדרו וישלבו אותו במצבת כוח האדם בבית. בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני אריק ואני בן 17, לפני חודשיים נסעתי עם המשפחה שלי למלון ומישהי בגיל שלי התחילה לדבר איתי לא בקטע של להיות חברה שלי פשוט היא הייתה היא ובת דודה שלה והיה להם משעמם. התחלנו לדבר שם ובגלל שזה היה עם המשפחה שלי הייתי קצת יותר ביישן. כשהגעתי הביתה מהמלון התחלנו לדבר וממש התאהבתי בה ואז הצעתי לה אחרי כמה ימים שנצא והיא כל פעם אמרה לי שבוע הבא. היא בעצמה לא שונאת אותי אני מרגיש את זה בשיחות שלנו היא פשוט לא מרגישה מה שאני מרגיש ואז היא הבטיחה לי שניפגש בחנוכה ואז היא אמרה לי שזה לא מתאים לה והיא לא רוצה להיפגש איתי כי לא מתאים לה כי היא לא מרגישה אליי מה שאני מרגיש. זה פשוט הרס אותי אני כ"כ חיכיתי להיפגש איתה אני כ"כ אוהב אותה. אמרתי לה שלא תזכור אותי איך שהייתי במלון ביישן היא אמרה שאי אפשר לשנות רושם ראשוני.. ובקיצור עכשיו היא רוצה שנעשה הפסקה שלא נדבר בפייסבוק במשך כמה ימים..אני מרגיש שאני לא יכול לוותר עליה אני אוהב אותה מה אני יכול לעשות?

היי אריק, אחת מנפלאותיו של הצ'ט במחשב היא היכולת שלו לאפשר אשלייה של אינטימיות וקרבה גם מרחוק. כבר שמעתי על לא מעט סיפורי אהבה שהתלקחו דרך הפייסבוק או המסנג'ר, אך לא עמדו במבחן המציאות. אני חושבת שמה שאתה מתאר כ'אהבה', אינו אלא הידלקות חד צדדית, על סמך מפגש קצר ושטחי במלון, וכמה שיחות דרך המחשב. אהבות נכזבות של גיל 17 יכולות לצרוב בנו כאב עצום, אך הן חולפות כמעט באותה מהירות בה התעוררו. כרגע, אין לך הרבה מה לעשות, מלבד לכבד את בקשתה ולסגת. אחרי הכל, מגיעה לך אהבה אמיתית והדדית, וחברה שתדע להעריך את ההשקעה שלך ואת רגשותיך כלפיה. היה חזק, ונסה לחשוב על דרכים להכיר ולצאת עם בנות, שישכיחו ממך את העלבון והפגיעה שנפגעת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת זה שוב אריק, הבעיה היא שאני מרגיש שאני לא מוכן לוותר עליה ושאני לא אפגוש עוד ילדה כמוה..היא רוצה לקחת הפסקה של כמה ימים אני לא יודע אם היא תחזור לדבר איתי אבל אני יודע שהיא אולי כן טיפה תתגעגע אליי..אני חושב שאולי עוד שבוע שבוע וחצי אני ישלח לה הודעה..אני יודע שהיא לא רוצה להיות ביחד אבל אני חייב איכשהו לנסות לקרב אותה אליי אני באמת אוהב אותה וחייב איכשהו לנסות שהיא תרגיש משו אליי..כדאי?

שלום ליאת, בעבר כתבתי לך שהבן שלי (אז בן שנה וחצי בערך) שותה מים בצורה מוגזמת שעוררה אצלי חשד שמדובר במשהו רגשי. חששתי מהרעלת מים (הרופא אמר שזה מה שעלול לקרות ולהגביל אותו לשתייה רק בארוחות) ולכן זה הטריד אותי. אמרת לי שאת לא ממליצה להגביל בשתייה בארצנו החמה ואכן לא הגבלתי אותו על אף הכמויות הגדולות, מה גם שהיה קיץ. הכמויות נרגעו מעט אך לאחרונה הוא החל שוב להצמד לבקבוק בצורה קיצונית, לבקש מים הרבה פעמים ביום, לגמור בקבוק ולבקש למלא אותו מחדש, כמו בבית כך גם בגן. אני רוצה לציין שאחותו התינוקת מתחילה לגדול ובכל פעם שמישהו מבני המשפחה מחזיק אותה או מתעסק איתה בנוכחותו, הוא מבקש מים וכך במצבים נוספים של מצוקה רגשית. בנוסף, אחרי שהוא ישן איתנו שנתיים באותו חדר (וגם עם אחותו בת ה - 3 חודשים), עברנו דירה זה עתה ולראשונה הוא ישן בחדר נפרד מאיתנו (יחד עם אחותו). הבקשה למים חוזרת גם באמצע הלילה, הוא שותה כמויות גדולות מאוד, צריך להחליף לו הרבה חיתולים, המכנסיים נרטבים לעיתים וגם הסדין ומלבד אי הנוחות ואני חוששת שיהיה קשה לגמול אותו מחיתול בעתיד. אגב, כל הנ"ל רלוונטיים גם למוצץ - כשהוא כועס או נסער או עייף הוא מבקש מוצץ וגם באמצע הלילה. הוא גמול מדייסה כבר שלושה-ארבעה חודשים, גמילה קלה מאוד. מה עושים? איך גומלים אותו ממים? ומתי נכון לעשות את זה עם כל השינויים שעוברים עליו?

שלום, זכורה לי פנייתך הקודמת, אך לא זכור לי אם ציינת שעברתם בדיקות רפואיות כדי לשלול בעיה פיזיולוגית(למשל רמות סוכר גבוהות). אני מניחה שהכל בסדר אם רופא היה מעורב בעניין. בכל מקרה, בהיעדר בעיה רפואית, בנך הפך - כנראה - את בקבוק המים לחפץ מעבר בעל סגולות מנחמות, וככזה, הוא מקבל חשיבות גדולה כרגע. אני לא מרגישה דאגה מול התאור שלך, אך אם את מאד מוטרדת, תוכלי לנסות ליצור הפרדה בין הפעולה המרגיעה של היניקה מהבקבוק לבין שתיית המים. כלומר - הרשי לו להשתמש במוצץ כמה שירצה, ואת המים הגישי לו רק בכוס. ספרי אם זה מצליח. בהצלחה ליאת

בתי היא בת שנה ו10 חודשים ובזמן אחרון יש לה תופעות מוזרות...היא רוצה משהו והיא בוכה בלי סוך עד שהיא לא תקבל את זה....היא מתחילה לשחק לדוגמה עם "לגו" ופתעום היא זורכת הכל בכאס....ואז שוב לבכות....אני לא יכולה לקחת אותה לשום מקום כי היא עושה בעיות....האם ניתן לשלוט בתינוקת בת שנה ו10?האם זה בסדר וכל הילדים מתנהגים כך? אינה

שלום אינה, ילדים כל כך קטנים עדיין לא יודעים ולא יכולים לשלוט בצורה טובה בכעס שלהם, ובמצבי תסכול הם עלולים להגיב בבכי, בזעם, או בהתנהגות "לא מאורגנת" אחרת. מדובר בשלב התפתחותי נורמלי, בו הילד עובר לעיתים קרובות ממצב של אומניפוטנטיות (תחושת כל-יכול) למצב של תלות וחוסר אונים. לנו, המבוגרים, זה לא תמיד פשוט, בעיקר בנוכחותם של אנשים אחרים. הילד הפעוט שלנו עלול להעמיד אותנו במצבים מביכים של הפתעה וחוסר ידיעה כיצד לפעול. כאשר בתך נכנסת ל'התקף זעם', תוכלי לנסות להרגיעה בדרך של הסחה, או באמצעות חיבוק חזק ומנחם. אין טעם לכעוס עליה או להיכנס איתה למאבק, כי אז זה רק יחמיר את המצב. למרבה המזל מדובר בתופעה חולפת. תוכלי לקרוא על כך עוד אם תקלידי בגוגל את מילות החיפוש "גיל שנתיים האיום". בברכה ליאת

מודה לך מאוד נתת לי להירגע, ובאמת תודה ותודה ועוד תודה.

בבקשה, אליאנה, ובהצלחה. אשמח לשמוע אם יש שינוי, וכמובן להמשיך לעזור במידת הצורך. חג שמח ליאת

הבת שלי בת 4 על כל דבר בוכה לדוגמא החליטה שהיא מורחת לק ויצא מן הסתם מהציפורןאז התחילה לבכות שיצא לה מקו הציפורן (היא תמיד שאופת לשלמות) אז חבקתי אותה ואמרתי שמותר לצאת מהקו ואפשר לתקן אח"כ בכתה שאחותה הקטנה התחילה לבכות בזמן האחרון שאני מגיע לאמא שלי גם שם היא בוכה על כל דבר בעיקר כשהיא משחקת עם האחיי נים שלה בני 4 ו שש בהתחלה אמרתי לה להרגע ולא התייחסתי לבכיאז ראיתי שהיא נכנסת לעוד יותר היסטריה אז החלטתי שאני מחבקת אותה ואמפטית לבכי כמה פרטים אני עם אחותה בת כמעט בת שנה בבית דבר שגורם להרבה קנאה מן הסתם והיא נמצאת בגן וצהרון ועכשיון בחופש בקייטנה שאלתי אותה היום אם היא רוצה להשאר בבית התשובה היתה לא אשמך לעצות ???????????????

שלום ורד, אני תוהה, מה היית עושה לו הייתה אומרת לך שהיא דווקא כן רוצה להישאר איתך בבית. האם היית מאפשרת לה זאת? האם זה בכלל אפשרי? ילדים לומדים די מהר שבאמצעות הבכי הם מגייסים מהר את המבוגרים, וזוכים להתייחסות מיוחדת, שאינה ניתנת להם במצבים אחרים. עוד הם לומדים, כי תינוקות קטנים, המתקשרים בעיקר באמצעות בכי וחוסר האונים, מקבלים את אמא הרבה יותר מילדים 'גדולים', הנדרשים לסבלנות, איפוק ודחיית סיפוק. לכן, אם את רוצה להפיק מילדתך התנהגות 'בוגרת', עלייך לגרום לה להרגיש שזה באמת כדאי ומתגמל יותר בהשוואה לבכי. נסי לייחד לה זמן משלה, לבחור למענה פעילויות כייפיות "של גדולים", להוציא אותה מדי פעם מהגן לפני הצהרון, ולהקדיש לה תשומת לב מיוחדת דווקא כשהיא מתנהגת באופן הרצוי. כשהיא בוכה או 'מנדנדת' הישארי קשובה, אך נסי לעשות זאת באופן ענייני וטכני, ולהזמין אותה לפעילות אחרת, מתאימה לגילה ומהנה. בהצלחה ליאת

מה שלומך? עבר לו הרבה זמן מאז זמנך בפורום פסיכולוגיה קלינית ולמרות זאת, את נוכחת . אני מתחילה השבוע לעבוד באופן פרטי עם ילד רגיש מאוד, בן כמעט שנתיים, שמרבה לבכות ותמיד רוצה 'על הידיים', נראה כאילו הוא חש ברחמים עצמיים, אבל איני באמת יודעת מה הוא מרגיש, בכל מקרה, אני אמורה לספק לו את צרכיו. שאלתי היא כזאת; (אוף. אני לא מצליחה לנסח את השאלה) פשוט אומר איך אני מרגישה: אני מפחדת שהוא יתרגל לקבל את כל מה שהוא רוצה דרך בכי. וזה ירוקן אותי. אני רוצה להיות מסוגלת לתת לו. איך אוכל לעזור לו להבין מה הוא רוצה? הרבה פעמים הוא לא יודע, הוא פשוט מבולבל. מתי להציב גבול לבכי? אתן דוגמא; כשהוא עייף, הוא יכול לבכות שעות, במקום פשוט - להניח את הראש ולהרדם. תפקידי הוא אם כן להבחין מתי הוא עייף וכשאני חושבת שהוא בוכה מתוך עייפות - להניח אותו פיזית במיטה, אם זה נכון, הוא נרדם מיד. אבל יש מליון סיבות אחרות שיכולות לגרום לו לבכות ואני לא תמיד מבינה מהם. מה אוכל לעשות ליאת? כמובן שאני מבינה שאני מגיבה בצורה זאת משום שזה נוגע לי בנקודות רגישות ומאוד מאוד עמוקות. כמו שהוא היום - כך הרגשתי שנים - ולרוב לא ידעתי מה עובר עלי. אני רוצה לעזור לו ורוצה לטפל בו באהבה ומסירות שבאה יחד עם אסרטיביות. איך עושים את זה במקרה הזה?!? חג אורים שמייח ליאת גם מתגעגעת, גם שמחה שכבר פחות :) ~נילי~

היי נילי, נחמד שאת מגיעה לביקור :-) השאלות שאת שואלת דומות למדי לשאלות המנקרות במוחה של אישה הרה: איך אדע מה התינוק שלי צריך ורוצה? איך אדע מתי הבכי הוא של מצוקה ומתי של 'נדנוד'? איך אדע אם הוא רעב, עייף או כאוב? איך אוכל לזהות מה הוא מבקש ממני ברגע נתון? ועוד שאלות: האם אדע לנהוג נכון? האם אצליח להיות אמא טובה? האם אצליח להיענות לו באופן מיטבי, מבלי לחזור על הטעויות של אמא שלי? ובכלל, איך אפשר לתת חום, אהבה ותשומת לב, מבלי להפוך את הילד למפונק ותובעני? כל השאלות האלה מאד חשובות, ומאד רלוונטיות כאשר מופקד באחריותנו תינוק או פעוט קטן, תלותי וחסר אונים. מה שקורה בסופו של דבר, זה מעין ריקוד משותף, יחסי גומלין, מרחב התקיימות המאפשר גם לילד וגם לדמות המטפלת הזדמנות ללמוד מה נכון ונעים להם, ומה פחות. כאשר נוצרים מתח גדול, אי שקט או עויינות, זה בדר"כ איתות לכך שמשהו בהתכווננות היה לא מדויק ולא רגיש מספיק. כאשר ההתנהלות זורמת ומתגמלת רוב הזמן, אפשר להניח שהריקוד הזה קשוב ומותאם. את צודקת. לא תמיד נוכל לדעת בדיוק בדיוק מה קורה לילד, בעיקר בשנתיים הראשונות לחייו. ניסוי ותעייה, הרבה אהבה ורצון טוב, ונכונות להקשיב ולתקן - הם בדרך כלל הפתרונות. בהצלחה רבה ליאת

ליאת, ענבל מהפורום השכן הבטיחה לנו שאת באה לעשות בייביסיטר. אז רק שתדעי, שאני מחכה ערה (בטח עכשיו כשסוף סוף אני רואה אותך :-)) התגעגעתי... נועם נ.ב - בשבילי תמיד תהיי מתולתלת עם שיער שחור ארוך ;-)

שלום נועם, אני לא יודעת במה מדובר, אבל הביקור שלך נחמד לי. הימים עמוסים מאד ולא קלים, בעיקר מול מה שכולנו עוברים בימים האחרונים. אני מקווה שהגשם יבוא וישטוף בטיפותיו המנחמות את הכרמל הפצוע. שלך, ליאת

את יודעת, קראתי את ההודעה ממך בשש וחצי בבוקר, מיד לאחר שהתעוררתי מרעש הגשם ורצתי לסגור את כל החלונות... חשבתי לעצמי שזה סמלי משהו, כי מאז הימים ההם, בפורום, כל דימויי החורף (ובעיקר מילות אהבה אליו) קשורים לי אליך... הגשם היה, ושטף. עכשיו נותר לנו לצפות בפעולה המרגשת של טבע שמגדל את עצמו בחזרה. והלוואי שזה יקרה מהר. מאחלת לך עוד הרבה חורף, נועם נ.ב - אם בא לך להבין את עניין הבייביסיטר, זה כאן: http://www.doctors.co.il/forum-402/message-213234#message-213109 (ראי את תגובתה של ענבל מה- 1.12). נ.ב 2 - יש פה איזה ג'ינג'י אחד שעד לפני רגע התעלם ממני כליל, ועכשיו כשאני כותבת לך בא להתיישב בחיקי. אם תרשי לי להשליך עליו ממחשבותיי לרגע, אני אגיד שלדעתי גם הוא מתגעגע...

שלום, כיצד להסביר לילדי בן התשע שזקוק לטיפול רגשי (בעקבות התפרצויות זעם) תודה טל

שלום טל, אני מחזיקה בדעה שהאמת היא ההסבר הנכון והפשוט ביותר, ושכל ניסיון לטשטש אותה מיותר. תוכלי לומר לו שאת מודאגת מההתפרצויות שלו, וחושבת שהם מקלקלות לו ופוגעות בו. תוכלי להוסיף ולומר שהתייעצת בנושא, והחלטת שמה שיעזור לו זה להגיע לטיפול רגשי אצל פסיכולוג (או כל מטפל אחר, אם כך הדבר), כדי ללמוד לשלוט טוב יותר בכעסים שלו וברגשותיו. הסבירי לו שטיפול בילדים מתבצע תוך כדי משחק, יצירה, או פעילות נעימה אחרת, ושהמטפל הוא אדם שמנוסה בעבודה עם ילדים, ומשתדל מאד שיהיה לו נוח ונעים. מניסיוני, רוב הילדים לומדים די מהר ליהנות מהמפגש השבועי, ומתקשים לוותר עליו. גם את זה אפשר לספר לו. בהצלחה רבה ליאת

באתי להיות פה על ידך בשקט.. משו כמו פעם .. מהפורום ההוא.. עברו כבר שנים.. אמורה .. להיות כבר ילדה גדולה. משו שמתאים לגיל של היום. אבל.. קשה לי ליאת .. וכן אני כבר לא רק בת ..9?13?.. ומרגישה נורא שם. ונורא לבד. מותר להיות פה...? למרות ש.. אין לי משו קונקרטי לשאול?.. וזה לא המקום לגדולים .... וזה גם לא יפה להתאמץ בכח ..לבקש..שתהיי איתי.. וזה .. לא עוד הרבה דברים.. יודעת.. אבל עדין .. ליאת .. ש' - שרית

שלום שרית, נעים לפגוש אותך תמיד. הגם שהפורום הזה עוסק בילדים ומתבגרים, הוא פותח שערים לכל מי שרוצה להניח כאן ראש מדי פעם. מקווה שתצליחי למצוא לך מקום ב'חדר של הגדולים' למרות הכל, ולהיעזר בפינה החמה שיצרו שם הממשיכים. איתך ליאת

הבת שלי בת 18.5 למדה באולפנה והיו לה קשיים לימודיים.בשלב מסויים פיתחה עצלות יתר והיתה מתעצלת לקום בבוקר עם סיבות של כאבי בטן וכאבי ראש.את כיתה יב' היא עברה בביה"ס אקסטרני.השנה היתה צריכה להתחיל את שנת שירות לאומי והיא מתחמקת ולא מעוניינת ממש.היא חסרת בטחון,בעלת דמוי עצמי נמוך וכו'.אני אובדת עצות רוצה ייעוץ כיצד לכוון אותה הלאה

שלום רב, לא בטוח שמה שאת מתארת כ'עצלות' הוא אכן כזה. יתכן שמדובר במצב נפשי שברירי, ואם כך הדבר רצוי לעזור ולתמוך ולא להכביד בתוכחות או בעמדה שיפוטית. העובדה שבתך לא מצליחה כבר למעלה משנה לתפקד כמצופה ממנה, והיא מתקשה להמשיך כיתר בנות גילה במסלול הרגיל, מעידה שמשהו לא כשורה. אני מציעה להפנותה לטיפול רגשי אצל פסיכולוג/ית קליני/ת, שיוכל לאפשר לה מרחב בטוח להתבוננות וחקירה עצמית, דווקא עכשיו, כשהיא על סף היציאה לחיים בוגרים. בהצלחה ליאת

תודה.אשמח אם תמליצי על טיפול/מטפל פסיכולוג קליני טוב ליד בית שמש שיפתור לנו את הבעיה.

שלום רב!!!! אני אמא לשניים , הבכור בן 4+ והשני בן 2+, הקושי אצלי עם הבכור. לאחרונה הוא התחיל להתנהג אחרת, הוא היה ילד עם ביטחון עצמי ופיתאום הפך להיות ילד חסר ביטחון , כל חוג אני רושמת אותו הוא לא רוצה להשתתף מסרב לחילוטין אפילו אם ישנם החברים שלו הוא פשוט מסרב ונצמד אלי. כשאנחנו רואים אנשים מכירים אותם הוא מתחיל להשתולל ולהתנהג בצורה אגרסיבית גם איתי ומתחיל לבקש דברים מסוכנים כמו גרענים שזה משהו שלא מתאים לגיל שלו. אני לא יודעת מה לעשות למרות שאני מורה לח"מ , כולי תקווה שתעזרי לי אולי אני הבעיה אני באמת לא יודעת מה לעשות . תודה מראש אליאנה

שלום אליאנה, נדמה לי שההחלטה על חוג של שעות אחה"צ, מוטב שתתקבל יחד עם הילד ועל דעתו. אם ילד אינו רוצה להשתתף בחוג אין טעם להכריח אותו. ילדים שנמצאים במסגרת חינוכית שעות רבות מעדיפים להישאר אחרי הצהריים בבית, בחברת הוריהם או בני משפחתם, בעיקר כשמדובר בגיל צעיר כ"כ. אני מציעה לך לוותר, ולא להיכנס למאבקים מיותרים. כל דבר בזמנו... לגבי ההתנהגות האגרסיבית, זה נשמע כמו בדיקה שהוא עושה לך, במיוחד על יד אנשים, כדי לראות עד כמה את נחושה ואסרטיבית באיסורים שלך. ילדים זקוקים מאד להורה סמכותי ורגוע, המכתיב את כללי המותר והאסור. כשההורה מתקשה לבסס עמדה סמכותית, הילד מנסה להקצין את התנהגותו, אולי בניסיון לא מודע 'לעורר' את ההורה לפעולה. לכן, כאשר הילד שלך מתחיל להשתולל ולנסות לבקש או לעשות דברים אסורים, עצרי אותו בשקט אך בתקיפות, אמרי בצורה בהירה וברורה מה את מצפה ממנו ("אני לא מרשה לך לצעוק או להרביץ, וגם לא לאכול גרעינים. אני מתכוונת לזה!"). אם הוא ממשיך להשתולל, אני מציעה לקחת אותו ולחזור הביתה, ללא נאומים ותוכחות. אמרי בקצרה "אנחנו הולכים כי קשה לך להתנהג כמו גדול. בהזדמנות אחרת ננסה שוב". אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

חג אורים שמח. בהמשך להודעה על עקשנות באיזה כלים את יכולה לעזור לי להתמודד בעקשנות

שלום אוריה, אם תהיי יותר ספציפית, ותתני דוגמא נוספת, אוכל להתייחס. לתחושתי, לגבי האירוע שתארת, התשובה שלי הייתה ממצה. כתבי עוד ליאת

שלום, בן בן 3 מתרגל עכשיו לשינוי משמעותי בחייו. לאחר שנתיים בהם אני ובעלי היינו רוב הזמן איתו, ומיותר לציין כי הוא מאוד קשור אלינו, פתחנו עסק ביחד המצריך כרגע מבעלי להיות רב השעות מחץ לבית. אני חשה בריגרסייה קלה שבני עובר אך בקרוב גם יוולד לנו בן נוסף והייתי רוצה לדעת מהם הסימנים ה"מדאיגים" אליהם עלי לשים לב ובעיקר כיצד ניתן להקהל עליו כמה שאפשר תקופה רגישה ומלאת שינויים זו. תודה!

שלום מורן, ילדים יכולים להגיב בדרכים שונות ומגוונות למצבי לחץ ולמעברים, ויכולים גם להסתגל אליהם היטב. ככלל, ילד ששגרת התפקוד שלו נשמרת, שאין שינויים ברמת התיאבון שלו, בהרגלי השינה שלו, הרגלי הניקיון ובמצב הרוח הכללי, הוא ככל הנראה בסדר. גם הפרות קלות של כל אלה עדיין נחשבת נורמטיבית, אם יש עדות לשינויים מתאימים בחייו. אם את יודעת על משברים התפתחותיים קרבים (כמו לידת אח או כניסה לגן או פחות שעות אבא) רצוי להיערך לזה, ולהתכונן לגילויים אפשריים של מתח. תשומת לב, היענות נכונה לצרכים והימנעות מפינוק-יתר, יעשו בדרך כלל את העבודה כבולמי זעזועים. בהצלחה, ולידה קלה ליאת

שלום רב, עילי בן ה- 4+ עסוק מזה חודשים רבים בהתחפשות לגיבורי-על. גם בבית וגם מחוצה לו הוא דורש ללבוש רק את בגדי הגיבור התורן. לאחרונה התופעה החמירה גם לזמן שינה. עילי מעדיף לסבול בחולצת פוטר חמה ביום קייצי חם ולא מסכים להוריד את הבגד לטובת חולצה רגילה. וחוזר ומציין כי חשוב לו שייראו אותו הילדים האחרים כאותו גיבור תורן וירצו גם לבוש כמו שלו. הבעיה הולכת ומתגברת ויוצרת מלחמות בלתי-נגמרות בשל חוסר הפורפורציה של התופעה. למרות שהוא בן יחיד, ילד שמקבל המון תשומת לב ופרגון ללא הפסקה - הוא נוטה לומר על עצמו שהוא חלש וקטן ושילדים לא אוהבים אותו. בגן לדברי הגננת: "הוא לא פנוי רגשית לפעילויות". הוא מאוד עסוק במה אומרים או חושבים עליו ילדים אחרים ונוטה להגיב באלימות לכל הערה של חבר. הרצון להיות מזוהה כגיבור מפורסם מעסיק אותו כל היום. אני חייבת לציין שלמרות ה"סרט" שבו הוא חי. עילי מבחין טוב מאוד בין מציאות לדמיון, הוא ילד פרפקציוניסט ששם לב לפרטים, ילד רגיש ובעל כושר ביטוי מעולה וכבר אמר לי פעם: "אני מצטער שאלוהים לא עשה אותי גיבור על. אני שונא להיות בן-אדם". אני מאוד מזדהה עם חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו שמחזיר אותי בעצמי לילדותי, אך לא מצליחה לעזור לו לראות כמה הוא ילד נפלא. בן-אדם מושלם.

שלום רב, כמו שכתבתי לפני רגעים אחדים ללילי, המשחק הדמיוני הוא אחת הדרכים הטבעיות והמוצלחות העומדות לרשות הילדים בבואם להתמודד עם חרדותיהם ומצוקותיהם. מי מאיתנו לא היה רוצה את סגולותיו הנעלות של גיבור העל, המשמיד את אויביו כהרף עין? אין סיבה שעילי הקטן לא יפתח משאלה דומה, במיוחד בהיותו בגיל המתאפיין בחשיבה מאגית ובפחדים בעלי ממד לא בהכרח מציאותי. נדמה לי שהפיתרון שהוא מצא, כשלעצמו, אינו מדאיג כלל. להפך. הפרפקציוניזם של עילי וחוסר הביטחון מדאיגים יותר, כמו גם התפיסה העצמית השלילית שלו וחוסר הפניות שמתארת הגננת. על רקע האיפיונים שתיארת כאן, נראה לי שווה לבחון אפשרות של טיפול הבעתי כלשהו (טיפול באמנות או במוסיקה), שיסייע בכינון תפיסות עצמי ריאליות יותר, ובשיפור המיומנויות החברתיות שלו. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך המהירה. 

הילדה שלי (4.3) ראתה סרט בו כלב מת.. ומאז היא משחקת עם "החיות" בובות שלה וקוברת אותן (מכסה בשמיכות) תמיד רצתה כלב...עכשיו היא טוענת שהיא לא רוצה כי היא לא רוצה שהוא ימות :( מה אני אמורה להגיד לה??

שלום לילי, בתך מתמודדת עם רעיון המוות בדרך הטובה ביותר העומדת לרשותם של ילדים - המשחק ב'כאילו'. משחקי הדמיון הדרמטיים מאפשרים לילד את המרחב הבטוח בו הכל אפשרי והכל נמצא במידה רבה בשליטתו. כרגע, אין צורך לומר דבר או להתעקש על משהו. הישארי קשובה וזמינה, ובמידת הצורך השיבי על שאלותיה. לא ציינת האם היה בכוונתכם לאמץ כלב, או לא. בכל מקרה, אפשר להמתין עם זה קצת, עד לרגע המתאים. כשהיא מביעה חשש מהרעיון, אפשר להגיב בפשטות ולומר "נכון. זה באמת מפחיד לאבד משהו או מישהו שאוהבים". למרבה הצער, המוות הוא בן לוויה בלתי נמנע של החיים, והמפגש עם מותם של בעלי החיים הוא אחת הדרכים להשלים עם קיומו. שבת שלום ליאת

שלום רב, הפרעת ההתנהגות של בני התפתחה בעקבות אובדן אחיו התאום בתאונת דרכים לפני כשש וחצי שנים. כיום כבר שנה שניה הוא בבית ספר לחינוך מיוחד ושם מאוד משתדל ולא נגרר. הבעיה היא בבית, קללות, צעקות, התגרות אינסופית בי ובאחיו הקטן בן השש. אני משתדלת בכל יום מחדש, לדבר אליו יפה ובשקט ולהכיל אותו אך מתקשה, זה כאילו הוא בוחן כל הזמן עד לאן הוא יכול למשוך אותי. אני מוצאת את עצמי צועקת ואומרת לו דברים שמבחינתי הם נוראיים ולאחר מכן בוכה זמן רב. אובדת עצות וכואבת. הילד מטופל בריספונד 1 כדור וחצי ובימי הלימודים גם ריטלין. אין לי כוחות יותר וחוששת שתגובותי יחמירו את התנהגותו וכן חוששת להשפעתו על הבן הצעיר יותר שמתחיל לחקות את התנהגותו ודבריו. אשמח לכל סוג של עזרה ועצה.

שלום רב, אובדן ילד הוא אחד האסונות הקשים שיכולים לפקוד משפחה, והשפעותיו עלולות להימשך גם שנים רבות לאחר האירוע עצמו. לעיתים קרובות, באופן לא מודע, אחים שכולים בוחרים לשאת על עצמם סימפטום כלשהו, כדי 'להחיות' את הוריהם, להקימם מאבלם, ולהזכיר להם את קיומם וצרכיהם של הילדים שנותרו. אני סבורה שמדובר בהתמודדות אינטנסיבית ויומיומית, כמעט בכל רמות התפקוד, ושאתם זקוקים לסיוע מתמשך ולא לעצה אינטרנטית. אני מחזקת אותך, ומפצירה בך לפנות ללא דיחוי לקבלת עזרה מסודרת, פנים אל פנים, אצל פסיכולוג קליני, עם אוריינטציה משפחתית, שיוכל לסייע לך גם בהדרכת הורים וגם בתמיכה הרגשית שמגיעה לך. חזקי ואמצי ליאת

בתי סובלת מחרדות כלשהן כבר במשך שנתיים כשהיא בתקופות לחוצות (מעבר לגן חדש, הולדת אח.. ימי הולדת) אז זה מתבטא היא נוהגת לכחכח בגרון. זה יכול להמשך חודשים רצופים והכיחכוחים מופיעים או כל היום או לסירוגין... ולפעמים יש ימים בלי ואז שוב זה מופיע. השבוע היא גם סיפרה לי שכשהיא מגיעה לגן מתחילה לכאוב לה הבטן וזה עובר כשאנחנו מגיעים לקחת אותה. אז אני מניחה ששוב מדובר בסוג של חרדה. אני ממש עובדת עצות ולא יודעת איך עליי להתנהג ומה לעשות

שלום רב, טיקים קוליים (כחכוח) או מוטוריים שכיחים למדי בילדות, והם נעלמים בדרך כלל מעצמם, ללא כל טיפול. חשוב לציין בהקשר זה, שהופעתם של הטיקים אכן משקפת מתח וחרדה, וההתייחסות צריכה להיות מופנית אליהם, ולא אל הטיקים עצמם (אליהם מוטב לא להתייחס כלל). מאחר ובתך עדיין צעירה מאד, אני מציעה להעדיף הדרכת הורים על פני טיפול פסיכולוגי פרטני, זאת כדי ללמוד לתת מענה נוסך ביטחון ומדוייק מול הפחדים שלה. בברכה ליאת

בני ד. סובל מדיספרקציה. מאז ומתמיד היו לנו קשיים עם הילד שהיה מתוסכל עקב אי יכולתו לדבר בצורה ברורה וחוסר ההבנה שלנו, ההורים, מה הוא מנסה לומר. לפני כשנה נולד לנו ילד, רביעי במספר. מאז המצב החמיר ונראה שד. בוחן כל הזמן את התגובות שלנו. הוא שובר חפצים בבית, מרביץ לתינוק ולשני אחיו הגדולים, קורע ספרים ושובר חפצים יקרים לנו. החיים הפכו בלתי נסבלים ואנו לא יודעים כיצד להתמודד איתו. אנא הפני אותנו למומחה בתחום, תני לנו עצה, אנו מתחננים לפתרון שכן, המצב אינו אפשרי יותר.

שלום רב, הכתובת המתאימה היא פסיכולוג ילדים התפתחותי או קליני. התייעצי על כך עם קלינאית התקשורת שלכם, שבוודאי תוכל להמליץ על אנשי מקצוע בתחום. כפי שאני רואה את הדברים מתוך דברייך, הדרכת הורים היא קריטית ונחוצה ממש כמו העבודה הפרטנית עם הילד. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 3 ילד מאוד רגוע וחיובי, בבית מצייר, משחק כרגיל, אין בעיות שינה. מגיל 0 נתון למרות. יש לו לפעמים קטעים של רוצה משהוא ומאוד מתעקש - אם לא נותנים לו הוא יכול לבכות, או לכעוס עלינו ולומר, אני לא חבר שלך, אני לא אוהב אותך ולעמוד בצד משהוא כמו 15 שעה שבה אין אליו גישה מכיוון שהוא לא מוכן לדבר, בסוף עובר לו . הבעייה הינה בגןשהחל בספטמבר האחרון: חלה בו עקשנות יתרה. הוא לא מוכן לעבוד בגן (רק לשבת במפגש ומשחקים חופשים כמו בצק קוביות... לא מוכן לעשות יצירה צביעה - אין לו בעיית מוטוריקה כי בבית צובע יפה ומדוייק) הגננת אמרה לו שאם הוא לא עובד שיצא מהחדר ואז נוצר מצב שהוא מחוץ לחדר 15 דקות ויותר וגם מתחיל תהליך שבו הילד כבר לא רוצה לחזור לחדר. במסיבה שהייתה אתמול בגן (למרות שהתכונן ורצה ללכת למסיבה)החלה יפה, אך ברגע שהגננת ישבה לידו הוא סובב לה את הגב ולא היה מוכן לדבר אליה וגם לא להשתתף במסיבה. ישב בשקט בכיסא ולא זז וגם לא רצה ללכת הביתה ולא התייחס לגננת בכלל. מה עושים? תודה

שלום, גידול ילדים הוא מלאכה קשה, והגיוני להניח שמדי פעם, לאורך התפתחותם, ניתקל בהתנהגויות פחות קואופרטיביות, לא מווסתות, מכבידות ואפילו מעצבנות ומכעיסות. הילד שלך נמצא בגיל ה"דווקא", והתנהגותו אינה חריגה. כאשר הסביבה מאד מתרגשת מההתעקשות שלו, וממשיכה לחזר אחריו במרץ, הוא עלול להמשיך ולעשות שימוש בטקטיקה הזו. בעיני, נכון להציע לו תמיכה ותיקוף לרשותיו ("אתה כועס עכשיו כי לא קיבלת מה שרצית/כי הוצאנו אותך מהחדר/כי לא בא לך לדבר עם הגננת, וזה בסדר") ועם זאת, להשאיר בידיו את הבחירה מתי לרדת מהעץ ("נשמח לשחק איתך כשתחליט לחזור אלינו/אתה מוזמן לחזור לפינת היצירה או לתוך הגן ברגע שתרצה. אנחנו מחכים לך בסבלנות"). בהצלחה ליאת

ילדתי בת 4.עם רגישות יתר תחושתית מגיל אפס. מטופלת בריפוי בעיסוק מגיל מאוד צעיר. כשהיתה מאוד קטנה, נחשדה בבעית תקשורת(בגלל הרגישות התחושתית). היום ברור לכולם שאין לה כל בעית תקשורת ב"ה.בתחילת שנה התחילה גן חדש ומאז 3 חודשים הילדה בחרדה עצומה. שמתבטאת עדין בגמגום שהתחיל והחריף/מחריף. הילדה בגן דתי. והגננת מספרת המון סיפורי תורה. הילדה פוחדת מהם ולא מוכנה לשבת ברכוז. היא ממש בורחת. אנחנו עובדים על זה, בחשיפה מאוד הדרגתית לגירוי ושליטה... השאלה שלי: א.האם זה נורמלי? (היא היחידה שמפחדת...). ב.האם יש לכם רעיונות איך להתמודד עם זה? עלי לציין שהילדה מאוד מניפולטיבית. החרדה אמיתית! אך ברור לי שיש לה גם מניפולציות. כי היא פוחדת מעוד המון דברים:הגננת שצועקת (לאו דוקא עליה). ילדים גדולים בגן. עלי לציין שהילדה מטופלת בטיפול רגשי פעמיים בשבוע כבר שנה+. אבל, היו לה קשיים רגשיים אחרים ועכשיו באו חדשים..., והגמגום שהולך ומעמיק מטריד אותי יותר. אגב, לילדה יש סייעת צמודה בגן(בגלל החשד התקשורתי מהעבר), שמודרכת ע"י אשת מקצוע מהח.המיוחד. אבל, לא פסיכולוגית. האם עלי ללכת לפסיכולוגית שמומחית בחרדות?

שלום אירית, אני מבינה את דאגתך, אך סבורה שאנשי המקצוע המעורבים בטיפול בילדה הם הכתובת הראויה לשאלות שלך. למרות התיאור המפורט ששלחת, אין ספק שיכולתם להעריך נכונה את הצרכים של בתך טובה עשרת מונים מזו שלי. להערכתי, המכון להתפתחות הילד הוא כתובת-גג, המאחדת את כל אנשי המקצוע הרלוונטיים, כולל פסיכולוגית התפתחותית. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, אנו מחפשים פסיכולוג או פסיכולוגית מצויינים באזור הקריות לביתנו בת ה-16. היא נערה מבריקה ומצליחה, אך בעלת דרישות עצמיות גבוהות ביותר ודימוי עצמי ירוד. וזה רק קצה הקרחון. אלון

שלום אלון, אם פסיכולוגית בחיפה באה בחשבון,תוכל להתקשר אלי מחר לטל' 052-3106667, ואולי אוכל לעזור עם המלצה. לילה טוב ליאת

טוב לראות אותך! איזה יופי! ברכות :-) (לילך)

היי לילך, יופי שאת קופצת לבקר. מקווה שאת בטוב. חג חנוכה שמח וטעים ותודה :-) ליאת

בתי ילדה נבונה מאוד, בעלת יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד. ועם זה, היא חסרת ביטחון באופן ניכר. היא פוחדת לטעות, לא בטוחה שמותר לה לדבר, מבקשת רשות על כל צעד ושעל, ולא תמיד עצמאית. גם בגן היא מאוד חסרת ביטחון, לוחשת את התשובות (שהן כמעט תמיד נכונות), מפחדת מאוד לעבור על חוקים, וצייתנית מדיי. אנחנו נופלים למלכודת כאן: משבחים אותה על כמה שהיא טובה, כך שהיא פוחדת להיות "ילדה רעה", משבחים אותה על חכמתה ומתקנים טעויות, אוטומטית מגיבים לבקשת רשות, שמאוד נוחה לנו, במקום להילחם בעצם הבקשה (לאחרונה התחלתי לעשות כן). השאלה שלי היא איך להגביר את הביטחון העצמי שלה מבלי להכניס אותה לתוך בועה של מושלמות שהיא תפחד לנפץ? האם רק לשבח ולהתפעל כל הזמן? האם לתקן טעויות או להוסיף לאמירות חסרות? איך נוטעים בה את התחושה שהיא נהדרת וחכמה ואהובה, אבל גם שזה בסדר לטעות ולא גורע מחכמתה? תודה רבה, אימא מוטרדת

שלום אפרת, בדר"כ, המודעות לבעיה מסייעת לנו למצוא את הדרך להתמודד איתה. באופן כללי, ילדים מרצים הם מי שמאמינים כי רק כך יזכו באהדה והתפעלות. כמובן שלא נעודד ונתפעל - כאסטרטגיה - מהתנהגות שלילית. במקום זאת, נוכל להרחיק מעט את זכוכית המגדלת, ונעשה הכל להימנע מגישה שיפוטית (לטוב ולרע). נסו לעודד התנהגויות של יוזמה והרפתקנות, ולהמעיט בערכם של התוצרים. כך יורד הלחץ סביב הצלחה והישג, וגוברת הנכונות להסתכן בטעות. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנתיים ושלוש. ילד חכם מפותח מאוד לגילו מבחינה ורבלית, יודע להתבטא מעולה. יש לו אח בן חצי שנה שהוא די מתעלם מקיומו (אנחנו מנסים הרבה לקרב ביניהם אבל הוא בשלו...). מלבד התנהגות ה"מרד" הרגילה האופיינית לגיל, ישנם שני דברים שמטרידים אותי: 1. הוא כל הזמן מבקש בקבוק חלב, כל הזמן, בוקר, צהריים וערב. (הוא גמול מבקבוק מגיל שנה ושלוש בערך, כלומר שנה...) בהתחלה זרמתי איתו ונתתי לו, בכל זאת הוא פעוט קטן אבל זה החמיר והוא כל הזמן רוצה, אחיו בעיקר יונק אבל אם לאח שלו יש בקבוק מתחילה סאגת קנאה נוראית, בכי קורע לב, והכל בשביל שניתן לו את הבקבוק של אחיו (רק של אחיו). זה הופך להיות מאבק ממש קורע לב. בעיקר בשבילי. 2. בשלושה שבועות האחרונים הוא לא אוכל כלום! זה התחיל מזה שהוא היה חולה כמה ימים ולא אכל כמעט כלום, רק שתה. בזמן המחלה לא ייחסתי לזה חשיבות כי באמת במחלה הרבה פעמים אין תיאבון, אבל משם זה רק הדרדר והגיע למצב שהוא לא אוכל בגן בכלל.. בבית מבקש רק קורנפלקס או חטיפים. אני לא נותנת לו ואז נוצר מצב שהוא יכול לעבור יום שלם ללא אוכל. אתמול למשל הדלקנו נרות חנוכה ואפילו סופגניה הוא לא רצה. אני חושבת שהוא מצוי בסוג של דיכאון.. הוא כבר לא שמח כמו שתמיד היה, לא שר לעצמו שירים, לא רוקד... איך מאבחנים כזה דבר אצל ילד? ניסיתי לחקור את הגן האם היה משהו בגן? אבל אני נוטה לשייך את זה לקנאה באחיו הקטן שבאופן טבעי עם הגיל הפך להיות תקשורתי ומתוק ואנחנו מתייחסים אליו. מה עושים? לא עוזר להכריח אותו לאכול כי הוא לא מוכן, ניסיתי גם להתעלם ולא לייחס לזה חשיבות אבל גם זה לא עוזר. הוא בשלו. אשמח לתשובה והכוונה במידה וצריך טיפול.

שלום מירב, תחושות הבטן שלך אומרות לך שמדובר בקנאה ואפילו בדיכאון, ואני מזמינה אותך לחשוב (תחת הנחה זו) מה באמת יעזור לו כרגע. אם ההשערה שלך נכונה (גם בעיני יש בה היגיון), למה להתעקש איתו כ"כ בנושא האוכל? את דואגת מאד משביתת הרעב שלו, אך מסרבת לאפשר לו לקבל חלב וקורנפלקס, שבודאי עדיפים על צום. לטעמי, נקלעתם לסוג של מאבק כוח בו שניכם מפסידים. הוא נשאר מריר, עצבני, מקנא ורעב, ואת נשארת כעוסה ודואגת. אני מציעה לך לנסות להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, לנסות להבין את המסר שבנך מנסה להעביר אלייך באמצעות בעיות האכילה, ולהיענות לו באופן מיטבי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 2.5 ויש לו אח בן 6. באופן כללי מדובר על ילד נבון ותקשורתי. לפני כחודש עבר ניתוח כפתורים וכתוצאה מכך הוצאו לו המים באוזניים והוא החל להשתפר בדיבור. עדיין רחוק מלדבר בהתאם לגילו. בתחילה חשבנו שהתקפי העצבנות, שנבעו תמיד מעקשנות להשגת משהו שאיננו רוצים לתת לו או זה להזמן המתאים, נבעו מחוסר היכולת שלו להתבטא ומחוסר השמיעה שלו, אך מאחר וזה ממשיך גם אחרי הניתוח כנראה שיש בעיה. דוגמא שכיחה, בתדירות גבוהה: כל המשפחה בשעה 7-8 בערב מתארגנת לשינה. עולים מהסלון למקלחת - בדר"כ ברכבת... ושמים לילד פקקים (בגלל הניתוח) ומקלחים. יש ימים שהוא מתעקש לא לעלות, אח"כ משחק איתנו ב"רק אמא" ואחרי שנייה "רק אבא" יכול להיות במשך שעה - על מנת לשים לו את הפקקים. בסוף, אנו משתמשים בכוח ומכניסים אותו לאמבטיה בצרחות. ואז הוא נכנס לאמוק ומתחיל להשתולל בטירוף עד שרק אחרי כחצי שעה-שעה נרגע ואפשר להשכיב אותו לישון. כלומר צריך להתנהג איתו בשיא הסבלנות וכן ללהשקיע זמן רב במצב שהוא לא רוצה לעשות מה שצריך/מבקשים ממנו. כל בוקר הוא מתעורר בצרחות "אמא בואי". החלטנו לא לגשת כל עוד צורח, יכול להיות שזה יגיע ליותר משעה. ואז מגיע אלינו וצורח שרוצה תה. אנחנו אומרים לו שאם לא יצרח נקום להביא לו. בכל המקרים, איומים לא עוזרים זה רק מגביר את הצרחות (וזה מפריע לנו מאוד וגם לשכנים....). העקשנות מתבטאת גם מול אחיו שהרבה פעמים כבר מוותר לו (במקרים מסויימים אנו דואגים שלא יוותר).במשך היום אם אנחנו בבית אנחנו נותנים לו לבכות עד שהוא נרגע. המצב הזה בלתי נסבל בייחוד שזה לפני השינה, כשהוא קם בלילה (לפחות פעם אחת, כדי לשתות מים ואז חוזר לישון)ומתעורר בבוקר, בצרחות!. דוגמא למקרה נוסף- לעיתים רוצה להכנס לאוטו ולהתיישב לבד. אם במקרה הנחתי אותו בכסא וביום הזה זה היום שלו בא להתיישב לבד, הוא יצרח, עד שאוריד אותו והוא יתיישב לבד. אין מצב שידבר ויבקש בצורה עדינה שאעשה את זה או יוותר הפעם. מה עושים????

שלום ליטל, למרות ההשקעה הרבה שלך בתיאור מפורט של הקשיים, נדמה לי שהתשובה הפשוטה מתנוססת בראשית דברייך, ככותרת: מדובר בפעוט בן שנתיים וחצי! גיל זה מתאפיין במאבקים עזים בין הילד להוריו, על רקע הקונפליקט בין רצונו בעצמאות ושליטה, לבין תחושות של תלות, נזקקות וחוסר אונים. בגיל זה נראה הרבה מאד התפרצויות סוערות, ביטויי זעם, ותנודות בין גילויים של התנהגות עצמאית ו'בוגרת' לבין דפוסים תינוקיים של יבבנות וחוסר יכולת לווסת רגשות. כדי שהתקופה הזו לא תהפוך לגיהנום (מעבר להכרחי...), כדאי להיות מודעים לכך שמדובר בשלב התפתחותי חשוב, ולא באישיות בעייתית של הילד. מצד אחד, חשוב לאפשר לו הזדמנויות להרגיש עצמאי וכשיר ("בוא נראה איך אתה מצליח להתיישב לבד בכיסא שלך, כמו גדול"), ומצד שני, לתת לו תחושה שיש בבית דמויות גדולות וחזקות ששומרות עליו, מכתיבות את הכללים, ולא מאפשרות לו להכתיב את ההתנהלות בבית טרם זמנו. זה דורש תמרון לא פשוט, והרבה שכל ישר. כאשר הילד נכנס להתקף צרחות וזעם, מוטב לעזור לו להיאסף ולווסת את העוצמות הרגשיות בעזרתנו, ולא להשאיר אותו צורח למשך שעות. אין זה אומר שנוותר לו או ניכנע לגחמותיו, אך כן נעזור לו להתמודד עם התסכול ("אני מבינה שאתה רוצה את אבא, אבל עכשיו אני כאן, ואני אקלח אותך גם אם תבכה קצת. בוא נראה אם נוכל למצוא משהו נחמד לעשות באמבטיה"). אני מציעה להימנע מהסברים מילוליים ממושכים, ולקצר את משך הקונפליקט בפעולה נחושה ושקטה. כשאתם מאפשרים לו "לשחק אתכם" שעה ארוכה סביב השאלה מי ישים לו את אטמי האזניים, הוא מקבל מרחב החלטה גדול מדי, שממילא בסופו של דבר חוזר אליכם. במצבים כאלה עדיך 'לחתוך' הרבה קודם, ולא לגלוש לסצינה הדרמטית והמתישה. מקווה שתצליחו ליישם, ואם תרגישו קושי, פנו להדרכת הורים קצרה. בהצלחה וחג חנוכה שמח ליאת

שלום רב, אני מעוניין בהמלצה לפסיכולג באיזור הדרום להתמודדות מול נער מתבגר. הייתי מאוד רוצה לדעת האם יש פסיכאטר שהוא גם פסיכולוג למתבגרים אשמח לקבל המלצה ,

שלום ראובן, יש בהחלט פסיכיאטרים שעוסקים גם בפסיכותראפיה (טיפול נפשי שיחתי), ואפשר לנסות למצוא אותם בעזרת רופא המשפחה שלכם, בעזרת האינטרנט או בעזרת המלצות מקוראי הפורום. לצורך כך יהיה עליך לצרף כתובת מייל לכאן, שכן אין לנו אפשרות להתיר פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לצערי, איני מכירה פסיכיאטרים בדרום, ולכן לא אוכל לעזור מעבר לכך. בהצלחה רבה ליאת

בתי, כיום בת 4 ועדיין מסרבת בתוקף ללכת להצגות. בגיל שנתיים לקחתי אותה בפעם הראשונה להצגת ילדים והיא פחדה מאד, לטענתה היה רעש חזק במשך רב ההצגה בילינו בחוץ בעיקר בשירותים (היה לה כל הזמן פיפי) פעם שניה שניסיתי לקחת אותה להצגה היה בגיל 3 אפילו עם חבר... אבל גם אז פחדה וביקשה ללכת הביתה. אני כבר לא לוקחת אותה אבל עדיין כשאני מציעה לה היא ממש מסרבת ואומרת שיש רעש חזק והיא לא רוצה ללכת. האם להתעקש? מה אפשר לעשות כדי לשכנע אותה ללכת??

לא. לא לשכנע. לעשות רק מה שהיא רוצה, מה שהיא אוהבת (כן, כמו השיר של גלי עטרי) לא לדחוף לשום מקום. את לוקחת אותי 18 שנים אחורנית. בני היה ממש אותו הדבר. פחד מימי הולדת. פחד מתמונות של ליצנים פחד משואב אבק פחד מפתיחת תריס בגן (כן, הגננת היתה צריכה לפתוח תריס הרבה לפני שהוא מגיע....) ועוד ועוד. היום הוא בחור כארז. התגייס לאחת הסיירות המובחרות ביותר בצהל. יודע בדיוק מה הוא רוצה (והוא מכוון הכי גבוה.....האמיני לי) עיזבי. תני לה שקט. החיים קשים גם ככה. אם בתי או בני בגיל הזה, היתה מבקשת פיפי כל דקה , הייתי מבינה שמשהו פה לא מתאים , לוקחת אותה הביתה ושוכחת מהצגות. . לא מזכירה אפילו הצגה עד שהיא תבוא לבקש גם אם יהיה בעוד עשר שנים.

שלום שיר, לא יכולתי לכתוב משהו טוב יותר ממה שכתבה לך ענת. יפה ומרגש, ונכון כל כך. גם אני מכירה אישית כמה לוחמי עלית, שבעברם לא יכלו להתמודד עם מות אמו של במבי, עם המנגנת בגן, ועם סופת רעמים קונבנציונלית. זה יעבור. ההצגות יחכו. וותרי על הכרטיסים לפסטיגל, וברכי על חנוכה שקט בחיק המשפחה. הרבה אור! (ותודה לענת) ליאת

בגן שעשועים ילדים בוגרים ממנו הקניטו אותו. שאלו לשמו, הוא ענה ואז שילבו את שמו עם חרוז מעליב. בני בא אלי בבכי ואמר לי שהם אומרים לו מילים לא יפות. אמרתי לו להתעלם...ללכת מסביב, ראיתי שהוא שב אליהם ואמר להם שהחתול על החולצה שלו יטרוף אותם.... זה מעלה אצלי סוגיה- אילו כלים אני יכולה לתת לו להתמודדות. לא אהבתי איך שאני הגבתי ושמחתי על הפתרון שלו. אני שואלת מאחר ויש לו נטייה לבכות מיד גם כאשר ילדים אחרים בגילו אומרים לו משהו, או מרביצים לו הוא לא מגיב ישר מתחיל לבכות. עלי להודות שאני הנחתי אותו להחזיר שמרביצים לו- יש רק ילד אחד בגן שמרביץ לו ורק לו בגן לדבריי הגננת הוא תפס את בני בחולשתו ואותו ילד לא מעז על אחרים.... תודה

שלום מינה, ילד בן שלוש עדיין זקוק להשגחתך והגנתך גם בגן המשחקים, וגם כשמדובר בילדים בני גילו. כאשר את מנחה אותו להחזיר כשמרביצים לו, את למעשה מניחה יסודות בעייתיים לניהול קונפליקט, ומגבירה את הסיכוי למעורבותו בתקריות אלימות. זכרי שחוסן אמיתי אינו נשען על כוח הזרוע, אלא על הסתמכות עצמית, יעילות חברתית ובינאישית, ונכונות לוותר ולנהוג איפוק. הנטייה לבכות היא אסטרטגייה לגיוס המבוגרים במהירות, ואני מניחה שאותך זה אכן מפעיל. בעיני, נהגת מצויין כשאפשרת לו למצוא את הפיתרון בכוחות עצמו. הרעיון של החתול מהחולצה משקף חשיבה ילדית-מאגית, המעניקה לאובייקטים תמימים או דמיוניים כוח, וכך מסייעת בהתמודדות עם הפחד ועם תחושות חוסר אונים. זו אסטרטגיה התואמת את גילו, ובעיני היא עדיפה עשרת מונים על כוח הזרוע. בברכה ליאת

למה בעצם עלולות להיות לו בעיות בניהול קונפליקטים? הרי אני מנחה אותו להחזיר רק שפוגעים בו, בעצם האם הוא יכול להבין את זה ולא לעשות הכללה? עלי לציין סה"כ בסופר של דבר זה גם לא ממש מצליח כי הוא לא מחזיר....וגם עונה לי שבגן אסור להרביץ (ואני לא ממשיכה באותו משפט לסתור את זה...). בגדול מה שאת אומרת זה לתת לו למצוא פתרונות בעצמו, האם אני יכולה גם להציע לו פתרון אחרי שהוא מציע? ואם כן מה אני יכולה להציע לו? תודה

שלום, בני בן ה 4 ילד עקשן השבוע חגגו בגן מסיבת חנוכה והילד לא רצה ללכת למסיבה ניסתי לדבר איתו לשכנעה אותו שום דבר שאלתי אותו למה אתה לא רוצה ללכת כי הוא מתבייש בסווווף לא הלכנו השאלה האם הייתי צריכה לוותר לו ולמה הוא לא הסכים ללכת

שלום אוריה, למרות שבחרת את הכותרת "עקשנות", אני נוטה להאמין לבנך, ולקבל זאת כ"ביישנות". יש לא מעט ילדים הנתקפים אימה מהרעיון של מסיבה צפופה, עם הרבה הורים, ומכך שיהיה עליהם להשתתף ולהופיע בפני קהל גדול כ"כ. עלייך לזכור שלפני מסיבת חנוכה בגן, יש לא מעט חזרות, וגם הגננת מתוחה ועצבנית. יש ילדים הנלחצים גם מהרעיון שיאכזבו את הגננת, שייטעו ויפשלו מול כולם, או מהרעיון של משחקי האש והאור (ובעיקר החושך) האופייניים לחנוכה. נדמה לי שהדרך המומלצת במקרה כזה היא דרך הביניים: ללכת למסיבה, ולהבטיח לו שיוכל לבחור אם להשתתף או לא. אם הילד בוחר שלא להשתתף, יש לאפשר לו לשבת על ברכי ההורה, ולהישאר שותף פסיבי לחגיגה. אני מקווה ששמונת ימי החג הנעימים, יחד עם מתיקות הסופגניות והלביבות, ישכיחו את עוגמת הנפש, ויאפשרו לכם לשמוח למרות הכל. בברכה ליאת

בתי בת 4 ילדה מאד רגישה סיפרה לי היום שכל יום בגן כואבת לה הבטן. תשאלתי אותה כל מיני שאלות כדי לנסות לעלות על הבעיה.. והיא הוסיפה ואמרה שאיך שהיא נכנסת בבוקר לגן מתחיל הכאב והוא נעלם כשאנחנו מגיעים לקחת אותה. לטענתה כיף לה בגן והיא אוהבת את הגננות ואת הילדים... איך לטפל בבעיה הזאת??? שנראית לי פשוט חרדה

שלום, לפני שמחליטים שכאב פיזי משקף מצב רגשי, יש לשלול מעבר לכל ספק בעיה רפואית, גם אם הסיכוי לכך באמת נמוך. מעבר לכך, אני ממליצה לשתף את הגננות, ולבקש מהן להסתכל עליה מעט יותר, ולהיות קשובות יותר לרמזים של כאב ומצוקה. אפשרות שאין להוציא מכלל חשבון, היא שילדתך חשה שקיימת אצלך הקשבה מיוחדת לנושא הבריאותי, ושבאמצעותו היא זוכה להתעניינות ממושכת ואוהדת יותר. נסי לשים לב גם לאפשרות הזאת. הרבה בריאות וחג אורים שמח ליאת