ילד עקשן ובכיין

שלום רב, בני בן 2.5 ויש לו אח בן 6. באופן כללי מדובר על ילד נבון ותקשורתי. לפני כחודש עבר ניתוח כפתורים וכתוצאה מכך הוצאו לו המים באוזניים והוא החל להשתפר בדיבור. עדיין רחוק מלדבר בהתאם לגילו. בתחילה חשבנו שהתקפי העצבנות, שנבעו תמיד מעקשנות להשגת משהו שאיננו רוצים לתת לו או זה להזמן המתאים, נבעו מחוסר היכולת שלו להתבטא ומחוסר השמיעה שלו, אך מאחר וזה ממשיך גם אחרי הניתוח כנראה שיש בעיה. דוגמא שכיחה, בתדירות גבוהה: כל המשפחה בשעה 7-8 בערב מתארגנת לשינה. עולים מהסלון למקלחת - בדר"כ ברכבת... ושמים לילד פקקים (בגלל הניתוח) ומקלחים. יש ימים שהוא מתעקש לא לעלות, אח"כ משחק איתנו ב"רק אמא" ואחרי שנייה "רק אבא" יכול להיות במשך שעה - על מנת לשים לו את הפקקים. בסוף, אנו משתמשים בכוח ומכניסים אותו לאמבטיה בצרחות. ואז הוא נכנס לאמוק ומתחיל להשתולל בטירוף עד שרק אחרי כחצי שעה-שעה נרגע ואפשר להשכיב אותו לישון. כלומר צריך להתנהג איתו בשיא הסבלנות וכן ללהשקיע זמן רב במצב שהוא לא רוצה לעשות מה שצריך/מבקשים ממנו. כל בוקר הוא מתעורר בצרחות "אמא בואי". החלטנו לא לגשת כל עוד צורח, יכול להיות שזה יגיע ליותר משעה. ואז מגיע אלינו וצורח שרוצה תה. אנחנו אומרים לו שאם לא יצרח נקום להביא לו. בכל המקרים, איומים לא עוזרים זה רק מגביר את הצרחות (וזה מפריע לנו מאוד וגם לשכנים....). העקשנות מתבטאת גם מול אחיו שהרבה פעמים כבר מוותר לו (במקרים מסויימים אנו דואגים שלא יוותר).במשך היום אם אנחנו בבית אנחנו נותנים לו לבכות עד שהוא נרגע. המצב הזה בלתי נסבל בייחוד שזה לפני השינה, כשהוא קם בלילה (לפחות פעם אחת, כדי לשתות מים ואז חוזר לישון)ומתעורר בבוקר, בצרחות!. דוגמא למקרה נוסף- לעיתים רוצה להכנס לאוטו ולהתיישב לבד. אם במקרה הנחתי אותו בכסא וביום הזה זה היום שלו בא להתיישב לבד, הוא יצרח, עד שאוריד אותו והוא יתיישב לבד. אין מצב שידבר ויבקש בצורה עדינה שאעשה את זה או יוותר הפעם. מה עושים????

שלום ליטל, למרות ההשקעה הרבה שלך בתיאור מפורט של הקשיים, נדמה לי שהתשובה הפשוטה מתנוססת בראשית דברייך, ככותרת: מדובר בפעוט בן שנתיים וחצי! גיל זה מתאפיין במאבקים עזים בין הילד להוריו, על רקע הקונפליקט בין רצונו בעצמאות ושליטה, לבין תחושות של תלות, נזקקות וחוסר אונים. בגיל זה נראה הרבה מאד התפרצויות סוערות, ביטויי זעם, ותנודות בין גילויים של התנהגות עצמאית ו'בוגרת' לבין דפוסים תינוקיים של יבבנות וחוסר יכולת לווסת רגשות. כדי שהתקופה הזו לא תהפוך לגיהנום (מעבר להכרחי...), כדאי להיות מודעים לכך שמדובר בשלב התפתחותי חשוב, ולא באישיות בעייתית של הילד. מצד אחד, חשוב לאפשר לו הזדמנויות להרגיש עצמאי וכשיר ("בוא נראה איך אתה מצליח להתיישב לבד בכיסא שלך, כמו גדול"), ומצד שני, לתת לו תחושה שיש בבית דמויות גדולות וחזקות ששומרות עליו, מכתיבות את הכללים, ולא מאפשרות לו להכתיב את ההתנהלות בבית טרם זמנו. זה דורש תמרון לא פשוט, והרבה שכל ישר. כאשר הילד נכנס להתקף צרחות וזעם, מוטב לעזור לו להיאסף ולווסת את העוצמות הרגשיות בעזרתנו, ולא להשאיר אותו צורח למשך שעות. אין זה אומר שנוותר לו או ניכנע לגחמותיו, אך כן נעזור לו להתמודד עם התסכול ("אני מבינה שאתה רוצה את אבא, אבל עכשיו אני כאן, ואני אקלח אותך גם אם תבכה קצת. בוא נראה אם נוכל למצוא משהו נחמד לעשות באמבטיה"). אני מציעה להימנע מהסברים מילוליים ממושכים, ולקצר את משך הקונפליקט בפעולה נחושה ושקטה. כשאתם מאפשרים לו "לשחק אתכם" שעה ארוכה סביב השאלה מי ישים לו את אטמי האזניים, הוא מקבל מרחב החלטה גדול מדי, שממילא בסופו של דבר חוזר אליכם. במצבים כאלה עדיך 'לחתוך' הרבה קודם, ולא לגלוש לסצינה הדרמטית והמתישה. מקווה שתצליחו ליישם, ואם תרגישו קושי, פנו להדרכת הורים קצרה. בהצלחה וחג חנוכה שמח ליאת