בן 16 ומדוכא מהחיים ומהלימודים...

שלום, שמי יואב ואני בן 16 מחיפה. בזמן האחרון אני מרגיש כאילו אני לא עושה כלום פשוט... שאני רק יושב בבית מנגן או יושב מול המחשב ולא עושה שום דבר שיעזור לי בחיים. אני לא עושה שיעורים, אני לא מקשיב בשיעורים ואני לא מקדיש זמן בכלל ללימודים. אפילו כשיש מבחן אני לא לומד, אני פשוט שואל ילדים בכיתה על מה החומר ובסופו של דבר נכשל. זה לא שאני מוותר על הלימודים כביכול תמורת משהו מעניין או כייף, במקום ללמוד ולהשקיע אני יושב מול המחשב ולא עושה כלום. אני לא מספר להורים שלי על הנכשלים שלי והם חושבים שאני תלמיד למופת, ואני גם לא יודע איך לספר להם על זה. בנוסף לבעיות שיש לי בלימודים, יש לי גם בעיות בבית. אבא שלי הוא בן אדם מאוד עצבני וכל פעם שהוא חוזר מהעבודה בערב הוא פורק את העצבים שלו עלי! מאז שאחותי הגדולה התגייסה לצבא אני נשאר בבית לבד עם אח שלי הקטן ולא עושה כלום בבית, רק מחכה לאבא שיחזור עצבני מהעבודה ויכעס עלי. ההתנהגות העצבנית שלו הייתה לאורך כל החיים שלי, והוא אפילו נהג להכות אותי כשהייתי ילד קטן (לא מכות רצח כמובן, מכות בישבן וביד.)אפילו כיום שאני כבר לא ילד קטן יש לי עדיין סיוטים שבהם הוא מרביץ לי. זה לא שאני שונא את אבא שלי, ממש לא, אני פשוט ממש לא אוהב את איך שהוא מתנהג, כי לפעמים הוא יכול ליהיות עצבני וכועס ובלתי נסבל, ולפעמים מצחיק ונחמד ואבא טוב. מה שבאמת מדאיג אותי זה שאני מתחיל ליהיות עצבני כמוהו וזה בא לידי ביטוי על אח שלי הקטן. רוב הזמן בבית, זה רק אני והוא לבד בגלל שאחותי הגדולה התגייסה וההורים שלי עובדים הרבה, אז אני מעין "הבוס" בבית. אני צועק עליו והרבה וכועס עליו המון ואני לא יודע באמת למה. לפעמים אני אח נחמד וכייפי, ושנייה אחרי זה אני יכול לצעוק ולכעוס כאילו נכנס בי איזה שד או משהו... אני מרגיש כאילו אני לא מוכן לחיים, כאילו יותר מתאים לי ליהיות ילד קטן - בלי דאגות ורק נהנה מהחיים. אני ממש לא יודע למי לפנות, אני ממש רוצה לצאת מהדיכאון הזה בגלל שלא הרגשתי פעם ככה, אני ממש רוצה ליהיות עם מרץ ושמחת חיים כמו שהייתי פעם.

שלום יואב, אתה צודק. אורח החיים הנוכחי שלך יכול להמיט שיעמון, דכדוך ואפילו דיכאון. תמיד כשאני נתקלת ב'תלונה' כזאת, בעיקר מאיש צעיר, אני תוהה האם אפשר וצריך להתגבר על כך לבד, או שנדרשת התערבות מקצועית. באופן כללי, אני מאמינה גדולה בכוחות הריפוי הטבעיים שלנו, וביכולתם לפעול לשיפור איכות חיינו, פיזית ונפשית. לפעמים, דווקא כשנראה שהחיים לא מאירים פנים אלינו, מוטלת עלינו האחריות להביא את הטוב בצורה אקטיבית. אני מתכוונת לניסיון ממשי לעשות למען עצמנו דברים נעימים, שישפרו את החיים שלנו באופן מיידי, גם אם במעט. לפעמים אפשר לעשות זאת באמצעות משהו קטן שאנחנו קונים לעצמנו, לפעמים במפגש חברתי נעים, חוויה אמנותית (סרט, ספר טוב, מופע סטנד-אפ או הופעה של שלמה ארצי...). לפעמים האהבה עושה לנו שירות מצויין, ולפעמים זה דווקא ההשתקעות בלימודים והתעניינות במשהו חדש ומרתק שלא היכרנו קודם. למרבה הצער, יש מצבים בהם אדם מתקשה להניע את עצמו בכוחותיו, נשאב אל תוך הדיכאון, וחייב עזרה מקצועית. אם אתה חושב שזה מצבך, אני מציעה לך לנסות לגייס מבוגר ידידותי (אמא, יועצת ביה"ס, מורה, אמא של חבר) ולהתייעץ לגבי טיפול פסיכולוגי. בגיל שברירי כמו שלך, נוכחות קרובה ואינטימית של פסיכולוג יכולה לתת מענה מצויין ללבטים ולתנודות הרגשיות העוצמתיות האופייניות לגיל. תחשוב גם על האפשרות הזו. בינתיים שולחת לך כוחות ועידוד, ותקווה לטוב. ליאת