פורום פסיכולוגיה קלינית

חיבוק אוהב :(

מותר, לשלוח לך חיבוק גדול וחם ועוטף?

שולחת חיבוק אוהב מיכל יקרה

שולחת חיבוק וים כוחות את תעברי את התקופה הזו ותצאי מחוזקת

תודה לכן..מרגישה שאין בי טיפת אומץ...יש נשים חזקות ואמיצות...אני תינוקת שלא מסוגלת ......

מיכל, זוכרת שדיברת על חוזקות ועל חולשות? בכל אחד מאיתנו יש מזה ומזה. יש מקומות (חלקים) בהם אפשר להתחזק, יש כאלו שאולי פחות. תינוקת היא מילה כללית, שקצת נדמה לי שהשתמשת בה כגנאי. הייתי רוצה להאמין שמותר לפעמים להיות חלשים, נזקקים, תלויים (ובכוונה בחרתי במילים האלה שרצות כאן בהקשרים שלך). סוריקטה

מיכל - מגיע לך ואת ראויה. מחבקת סוריקטה

וחיבוק תומך ומרגיע גם ממני. :)

וואו...יקרות, תודה! קשה לבקש לפעמים......פחות אבל עוד כואב, היא שלחה "חיבוק גדול"...נו, כבר ביקשתי לקיים עוד פגישה, שוב, כמו פעם :( וביקשתי שנמשיך כרגיל ואני מקווה שהיא לא כועסת עליי או מאוכזבת ממני ובאמת מתכוונת לחבק :( משהו שחסר לי מאוד מאוד עכשיו..חיבוק כזה מכיל.

הי אודי, אודי, בעבודה תמיד הייתי בצד. אף פעם לא הייתי מעורה יותר מדי עם הבנות ולא לקחתי חלק מאוד פעיל בשיחות איתן. והן בכל זאת תמיד חיבבו אותי וחשבו שאני שקטה וקצת מוזרה ובמובן מסוים גם קיבלו אותי ככה. מאז שסיפרתי על הפגיעה והתקרבתי אליהן , אני מרגישה יותר מנודה. אני מרגישה מובכת מאוד ומרגישה מאוד לא אהובה ולא קשורה. לדוגמא עכשיו הן דיברו כולן על איפור מסוים מחו"ל ואני לא מבינה שום דבר בזה , ובניגוד לעבר , הן פתאום מעירות לי ועוקצות אותי ואפילו עושות לי קצת פרצופים כאלה של חוסר הבנה שלהן אותי. וכאילו פתאום יש ציפייה ממני ודרישה ממני להשתתף. קשה לי עם הציפייה הזו ממני כי זה גורם לי להרגיש חוסר ביטחון. מאוד הייתי שמחה לשיחה אחד על אחד עם אחת הבנות על כל מיני נושאים עמוקים ובעיניי חשובים. אבל מאוד קשה לי להתבטא ככה בחברת כמה בנות ביחד ובשיחות כאלה.

מיקוש את מתוקה אמיתית...במקרה אחר הייתי אומרת לך שתעזבי שיחות כאלה שיטחיות אבל בגלל שזה עבודה אז אין ברירה לפעמים ..אבל את לא חייבת לא להבין תמיד יש את גוגל להשלים פערי ידע ... ואם זה יעודד אותך לא מבינה כלום באיפור וזה גם לא מעניין אותי ☺

מיקה, מסכימה עם אביב באשר לשטחיות. סוריקטה

תודה על יום חדש בפתח תודה שקמתי יחסית שלמה תודה על תובנות ומחשבות תודה על ניתוק שעוזר לתפקד תודה על מאמר מדוייק כל כך תודה על מטפלת מיוחדת במינה תודה שאני מוכנה לקבל את כל חלקי העצמי שלי גם עם בהסתייגות אני יודעת ומבינה שזה ממש חשוב תודה שאני לא מוותרת לעצמי ועל עצמי תודה על עשייה תודה שאני מנסה להוריד הרס עצמי תודה על אכילה לרוב שפוייה תודה שאני מזהה את הבולמוסים גם אם לא תמיד מצליחה לעצור תודה שכבר הרבה זמן לא הקאתי תודה שיש דרכים אחרות להביע מצוקה תודה דלמדתי לבקש עזרה תודה שיש בי דמויות מובנות בטוב שהרצון הראשון כשקורה משהו לשתף אותם והם גם שמחים כשזה קורה ...משהו מאוד ראשוני שלא קרה עם אמא או אבא . תודה על יום עמוס שכבר החל תודה על כוחות למרות הכל תודה על המקום הזה שמאפשר בטוב להיות תודה על היותכם תודה אודי על היותך כל כך בטוב

מנסה.... תודה על שקיבלתם אותי בחום תודה על עבודה שמרגשת אותי תודה על חברות נפש תודה על שיש טוב לצד הרע תודה על המשפחה המדהימה שלי תודה על שישנתי טוב הלילה

תודה על הניתוק שעוזר לי להמשיך

תודה על בוקר חדש תודה שישנתי מה שישנתי תודה על מים חמים למקלחת הבוקר תודה על קפה תודה על אוטובוס תודה על בעלי החיים והטבע תודה למילים תודה לשירים תודה על היותי מורכבת . תודה שיש לי כוחות תודה על הגנות הנפש תודה שמצליחה לכתוב תודה שאני לא מוותרת תודה שאני לא מתפרקת לגמרי מול אנשים רעים תודה על מטפלת וטיפול תודה שאנמ מצליחה לבקש עזרה תודה שיש מי שמוכן לעזור ולהיות תודה על אהבה ושמחה לצד הכעס והכאב תודה על היותכם כאן

תודה שיש לי כבר מחשב מחובר. עסוקה ועייפה. מספיקה פחות לקרוא לכתוב כאן - אבל אודי, זה נפלא לראות את הפעילות פה ואתה כל כך שותף. תודה לך. תודה למצטרפים החדשים ולוותיקים שלוקחים יותר חלק בשיתוף. סוריקטה

היי... מנה קצת לספר על עצמי... סבלתי מאז גיל הגן מהשמנה, וגדלתי להיות בוגרת שמנה. בגיל ההתבגרות התחלתי לנסות לצום ולהקיא, וכבר 18 שנים שאני חיה עם הפרעת אכילה. בגיל 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית כי הייתי בדיכאון ואובדנית, פצעתי את עצמי ושנאתי את עצמי. הייתי מאושפזת כ-5 חודשים, ואז הגיעה תקופה טובה יותר, במסגרת בית ספרית שהכילה אותי ופרחתי שם. במקביל ירדתי עשרות קילוגרמים.. (אותם עליתי בהמשך...). ומאז ועד היום אני מזגזגת בין תקופות יותר טובות, בהן אני מאוזנת, לבין תקופות מזעזעות שכוללות דיכאון, חוסר תפקוד ופגיעה עצמית. התקדמתי בהמון מובנים בחיים. ממצב של הימנעות לעשות דברים בגלל חרדה קשה הגעתי למצב שסיימתי בהצטיינות תואר בחינוך לפני שנתיים. לפני שנתיים התאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה למבוגרים, בפעם השניה, והייתי שם 3 חודשים. משם עברתי לבית שיקומי למחלימות מהפרעות אכילה. קיבלתי הרבה דברים טובים בבית השיקומי, ובעיקר האכילה שלי הייתה בגדול מסודרת, מידי פעם בולמוסים קטנים, אבל בסך הכל הייתה לי שנה שקטה מסימפטומים של הפרעת האכילה. למדתי שם גם להיות יותר עצמאית ועוד דברים. אבל גם היה שם לא פשוט, עם כל החוקים והנהלים, ובעיקר ליקויים בהנהלה. לכן, באוגוסט האחרון, בניגוד להמלצת הצוות, החלטתי לעזוב. עברתי להתגורר לבד, בצפון הרחוק, התחלתי עבודה חדשה... אבל לא עבר חודש, והכל חזר. הבולמוסים חזרו ובגדול, גם ההקאות. ניסיתי לדאוג לעצמי לטיפול, פניתי למרפאה לבריאות הנפש פה, שם אני במעקב פסיכיאטרי ומשם נתנו לי גם את העובד סוציאלי שאני לא כל כך מסתדרת איתו. נפגשנו רק 3 פעמים, אבל זה לא מסתדר. העובדה שאני לא מוחזקת עכשיו בטיפול טוב ועוטף ממש מורגשת. התרגלתי להיות מוחזקת ושמורה בטיפול, התרגלתי שיש עם מי לדבר והתרגלתי שיש מי שאכפת לה ממני. עכשיו אני לא מרגישה ככה. בנוסף, בגלל טעות שלו ובגלל שאני לא יכולה, יוצא שלא נפגשנו בשבוע שעבר וגם לא השבוע, כלומר רק ביום חמישי הבא נפגש, ורק אז אוכל לדבר אתו על כך שאני לא רוצה את השיטה הטיפולית שהוא בחר לי (התנהגותית). אני חוששת שלא יהיה לי האומץ להגיד לו שאני רוצה להחליף מטפל. קבעתי תור לדיאטנית, שאני מכירה היטב ואוהבת מאוד, לשבוע הבא. אולי זה יקל עליי במשהו. בינתיים אני אוכלת את עצמי למוות.... אז אני מצד אחד מרגישה מאוד טוב, בעיקר בעבודה החדשה, וזו התחלה חדשה ומרגשת, מצד שני-הבולמוסים..... תודה למי שקרא, אשמח לתגובות.

הי שיק, שמחתי לקרוא את מה שכתבת את נשמעת מאוד אינטליגנטית, מודעת לעצמך ורגישה תוכלי בבקשה להסביר (רק אם נוח לך) את מקור הכינוי שלך? סתם זה פשוט סקרן אותי...

הכינוי הוא חצי מהשם האמיתי שלי....

היי שיק, תודה על השיתוף...וואו, מאוד לא פשוטה ההתמודדות שלך, אולי את פשוט מחפשת משהו מכיל ופוחדת ששיטה התנהגותית לא מספיק מכילה? אולי אפשרי לשלב כמה שיטות...אני לא מכירה את בריאות הנפש אבל זה יכול לשמש מקום טוב להתחיל בו, גם אם תחליטי שלא עם העו"ס הזה אולי יכולים להציע משהו אחר? ודיאטנית חשובה במקביל לטיפול נראה לי...שמחה שלא עזבת הכל לצפון כדי לברוח ולא לטפל אלא יותר נשמע שאת מבינה שאת זקוקה לטיפול והחזקה, מקווה שתמצאי את מקומך בטיפול נכון, מבין ומכיל, עם כל זה שיטה התנהגותית הכי מתאימה להתנהגות לא? הפרעה באכילה זו התנהגות לא? תקני אותי או אודי יתקן אם אני טועה..בהצלחה וברוכה הבאה.

נראה לי שאת צודקת. אני חושבת שטיפול התנהגותי מאוד לא מכיל. ואני זקוקה כל כך להכלה ואמפתיה, קבלה ואכפתיות.... אני חושבת שאת הטיפול ההתנהגותי צריך להשאיר לדיאטנית, והטיפול הרגשי צריך להיות דינמי.

תודה על שיתוף. כמוך מתמודדת עם הפרעת אכילה אמנם לא הייתי מאושפזת אף פעם (את אמיצה שבחרת לעשות זאת ) ובכל זאת מתמודדת בתופעות ובקושי של האכילה .. אני אוהבת את הרוח שאת מביאה אתך של נסיון חיים וטיפולים ..רוח שזוכרת את הטוב לצד הרע .. וראיתי את תודותייך שם על העץ .שוב ברוכה הבאה ☺

זה לא אופייני לי, לראות את הטוב לצד הרע, רגילה לראות רק את הרע, אבל הנה עכשיו אני לגמרי חיה את שני הצדדים במקביל, וזה מרגש אותי שיש לי האפשרות הזו. האם את רוצה לספר יותר על הפרעת האכילה? איזו הפרעה? האם את מנסה לטפל בה? רק אם נוח לך כמובן...

הפרעת האכילה שלי היא רק סימפטום לבעיות אחרות . ההרס העצמי שלי מתבטא בעיקר דרך האכילה בבולמוסים מטורפים ולעיתים גם הקאות . לא מגדירה את עצמי בסוג מסויים של בעייה כי לדעתי יש לי מכולם על הרצף כל פעם נוטה לכיוון אחר . מן הסתם יותר לאכילת יתר ובולימייה . טיפול ניסיתי כל מיני זה תמיד נגמר כשההרס היה גדול מידי . לא פשוט ,אולי הסימפטום הכי קשה וברור לי על מה הוא יושב .. בסוף אני אצליח להתחבר לגוף הזה ..

תודה על השיתוף הכנה שמחה שאת כאן איתנו

הי שיק, נתפסתי למשפט שרשמת: 'אוכלת את עצמי למוות', הוא נשמע מעולם הפרעות האכילה וגם אזכיר את האנורקסיה. ולהבנתי - הבולמוסים וההקאות הן די היינו הך, כאשר יש היפוך בין להכניס ולהוציא. פנים וחוץ. תלות ועצמאות. בינתיים, סוריקטה

הם לא מדברים על טעות לא טעות. הם לא מדברים על צודק לא צודק. הם מדברים על הכעס של מימה מימה כועסת. מימה כועסת. מימה הכועסת. אמאל'ה כמה שמימה כועסת. א-מא. כמה שהיא כועסת. המימה הזאת.

האמא... כוונתי הייתה לכמה שאמא בריאה חסרה לך. אבל ההאשמה העצמית החוזרת, בדרך כלל מעידה על כך שלך עצמך קשה לקבל את החלקים התוקפניים בך. מחשבות אליך, סוריקטה

לא יודעת כל כך מה לכתוב ואין לעודד, אבל תדעי שאיתך... אז תהיי כאן, טוב?

מיקה יקרה שלי, תודה. גם רק להיות זה בסדר. מעריכה את נוכחותך עד מאד. אני כאן מחפשת את המילים המתארות את החוויה בה אני נמצאת. יקל עלי שיהיה אפשר להגיד במילים

שדברים שלילים נתקעים ונזכרים לי שוב ושוב כאילו חצי ממני חי בתוך שחזור זכרונות רגשיים ורק חצי ממני פנוי להפתח לחוויות חדשות בעולם האמיתי- יש שם למצב הזה?? מה זה- אובססיה? פוסט טראומה? משהו אחר? מה זה? ולמה זה קורה? למה יש אנשים שמתאוששים מהר וממשיכים הלאה בקלות וכאלה שנתקעים על העבר הצורך הפנימי הבלתי מתפשר שיתבצע בו תיקון? איך אפשר להרפות ממשהו מקולקל או שלא הצליח או שאכזב ולנסות שוב ושוב כל פעם מחדש? בקלילות? הרי לסמוך ולהשען ולהחשף ולתת את הלב ולהאמין ולרצות ולייחל... אלה לא דברים שקורים בקלות... אז עד שהם כבר קורים, איך אפשר להתאושש בקלות ולנסות שום במקום אחר /עם אדם אחר/ אחרי שמכאיבים לך ככ? אתה יודע מה למדתי אודי? שאין דבר כזה אהבה ללא תנאי. זה לא קיים.

ואתה אודי לא היית כועס עם היית חי בעולם שהכאיב לך יותר מפעם אחת? אני כועסת כן. מה הטעם לחשוף את הבפנים הרך והכואב שלך אם במקום שיחבקו לך אותו ויספקו תיקון אנשים רק מכאיבים לך שוב? נתתי כל מה שהיה בי. את הטוב והיפה. את העדין והרך. את התום והאמונה. וקיבלתי בחזרה אטימות. קיבלתי אנשים שמשתמשים ומשליכים כראות עיניהם . מושכים בכתפיים בחוסר אכפתיות כמו מוסרים 'שחררי. אני לא חייב לך דבר'. הפסיכולוג לא חייב לי אמפתיה. החבר לשעבר לא חייב לי מחוייבות לקשר . אנשים בכללי לא חייבים להפגין רגישות. אף אחד לא חייב שום דבר לאף אחד בעולם הזה של 'אםאיןאנילימילי' וגם אני לא חייבת כלום לאף אחד. כל מה שנשאר זה לשים את כל הכעס והאכזבה בצד ולשחק אותה שמחה. אולי משחק העולם ישתכנע וייצא לי למצוא טוב חדש. אולי אולי יותר נכון יהיה לומר -טוב אמיתי ועקבי- כזה שמחזיק מעמד ולא מאכזב בסוף.

מימה, הגם שיש סיבה מוצדקת מאד לכעוס - אנחנו מפסידים הרבה כשאנחנו מקדישים את כל חיינו כמעט בהתרכזות בכעס הזה, וברגשות נקם, כך שהם תופסים נפח כל כך עצום ומעכבים באופן משמעותי את השאר. לומדים לחייך. ולא בכאילו וכהצגה. אני למדתי. אבל אחרי שנים רבות של טיפול. שלך, סוריקטה

מימה... ....... מימה ..הי.... .... את יודעת ? בדרך כלל אני קוראת את הודעותייך אבל נמנעת במכוון להגיב לך... מפחדת להגיב לך.. מפחדת מתגובה שלך אלי שתכאיב לי במקום הרך ,החשוף והלא מוגן שלי... בדיוק בדיוק איך שאת מתארת באופן כל כך נוגע ומחבר את המקום הפנימי שבך.. המקום הרך,החשוף,התמים שלך , שכל כך כאוב ומלא בכמיהה לתיקון במקום הזה... ... מימה... כתבתי הודעה ארוכה... אם לא מתאים לך לקרוא.. פשוט תסגרי את הפוסט שכתבתי.. .... מימה.... בהודעה הזו שלך אני הייתי מכניסה כותרת :מימה הכאובה.... שמעתי הרבה יותר כאב מכעס... ההודעה הזו שלך הצליחה לגעת בי במקום העמוק ביותר שבתוכי (עד כמה שאני יודעת ... מימה... אני רוצה להגיב לך מהמקום הרך,החשוף ,הכאוב שבתוכי.. יש לי בקשה... אל תפגעי בי... רוצה לשתף אותך... אני הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית ידועה . פרופ'..שבנוסף לעבודתה כמטפלת פרטית, לימדה שנים רבות באוניברסיטה, הדריכה מטפלים רבים ואף הוציאה ספרים לא מעטים.. פסיכולוגית קלינית ידועה... הייתי אצלה בטיפול חד שבועי למעלה משש שנים... זמן רב,לא מימה ? נתתי בה אמון מלא !!!! ואז... קרה משהו... אותה מטפלת מדופלמת "זרקה אותי מכל המדרגות" ללא סיום, כך, מהרגע להרגע... .. בעצם זה לא מדוייק.. היא עשתה איתי פגישה שבו אמרה שהיא חושבת שאולי צריך שנפגש פעמיים בשבוע במקום פעם אחת.. ואז שבוע לאחר מכן אמרה שהטיפול מבחינתה נגמר. שקרה משהו שהמיכל שלה התפוצץ.... ... את תופסת מימה ? אחרי המקרה הזה לא עבדתי תקופה.. כל הזמן עליתי לבניין מסויים לקומה ה 17 ובדקתי איך אני קופצת באופן כזה שיפגע עד כמה שפחות באנשים שמסתובבים ברחוב... תכננתי את היום, את השעה ואת כוון הקפיצה.... הייתי ....אני אפילו לא יכולה להגיד מה.... בעקבות זה לא האמנתי יותר בפסיכולוגים... גם שמנתי מאוד בעקבות זה... ניסיתי לאסוף את השברים שלי והלכתי לקבוצת או.אי קבוצה שפועלת לפי 12 הצעדים.. לא יודעת אם את מכירה את זה... אני חושבת ששם הצילו אותי... משהו בקבוצה ,ללא רווח, ללא תשלום,ללא דמות סמכות (פסיכולוגית וכו) לאט לאט אולי התאוששתי... אחרי שנים הגעתי לאמא צביה .. אחרי ששמעה את הסיפור שלי הציבה תנאי לטיפול: פעמיים בשבוע... ומשם לאט לאט זה הגיע ל 5 פעמים בשבוע.. מדובר על פסיכואנליטיקאית מנחה שאני עוברת אצלה פסיכואנליזה לפי גישתו של וויניקוט.. אמא צביה נוגעת בדיוק בדיוק !!!! במקומות הללו ועוטפת בחום,ברוך,בחמלה ואולי דרכה נעשה גם התיקון.... אני מספרת לך את כל הסיפור הזה היות וגם אני הייתי יכולה "להתקע" בקלות עם אותה מדופלמת... חבל על האנרגיות.. אפשר להשקיע במטפלת הפוגענית ואפשר לנסות לצעוד קדימה ולנסות אחרת... אני חושבת ומאמינה שהתקווה לטוב הוא בדרך בה הלכתי.. ... במבי.

וואו..במבי יקרה! אהבתי את התגובה שלך ואומץ הלב שלך והגילוי...לא בטוחה שאני הייתי שורדת אחרי דבר כזה.... איזה כח עצום לקום וללכת למקום אחר שיכיל ואז לטיפול חדש, אני כל כך שמחה שיש לך תיקון עם "אמא צביה."!!!!!!!!!! ושמחה שהחלטת להשאר פה :) וואו... מימה יקרה, באמת שחבל עלייך!!!! על הבריאות שלך!!! מה מועיל לך הכעס? אולי יש לך רווח מלהרגיש ככה? מלשתף בכעסים? לא יודעת...נשמע ממש רחמים עצמיים כאלה...ואת חוזרת המון פעמים על זה שהיא אמרה שעבדה קשה...או כל מיני אמירות שלה שנראו כלא מכילות סובייקטיבית כי מהצד זה נשמע אחרת, להגיד שעבדה קשה..נו, אז אמרה. לצאת מלופ זה קשה בודאי, ואם תחזרי על זה שוב ושוב זה פתרון? חשבי מה יכול לעזור? אולי להתגבר וללכת לטיפול אחר? לנסות לבטוח? מה יקרה? מקסימום תמיד אפשר לעזוב לא? בהצלחה.

רק אוסיף נקודת דימיון - לפני הטיפול הנוכחי (וכבר כתבתי כאן פעם) - הייתי בטיפול אחר. כן, אצל פסיכולוג שהפך להיות פרופ' והוציא ספרים על טיפוליו המוצלחים. מניחה שאני בכלל נשכחתי. במקרה שלי נאמר, ככל שהצלחתי להבין ולתפוס, שחבל על הכסף. לא הרגשתי אז שנוצר כלל אצלי כלל קשר איתו. עם הפסיכולוג. אבל חמש עשרה שנה (!) לא הגעתי לטיפול ודבקתי בגישה שאיני בת טיפול. בזבוז - מילת מפתח. ובטיפול הנוכחי כמה שנים חלפו עד שידעתי שאני מרגישה כעס. ואחר כך גם קנאה. היות שאני עקבית בתגובות אליך מימה, ולא מוותרת, אני גם תוהה אם את שונאת אותי. שלכן, סוריקטה

ריגשת אותי כל כך... הרגשתי יחד אתך את הרגע הזה שבו נאמר לך זהו נגמר ...כל כך הזכיר לי את הרגע הזה אצלי . מן הסתם כל אחת והמקומות שהביאו אותה לשם ובכל זאת הרגע הזה שאומרים לך "מבחינתי הטיפול הסתיים . סיימנו טיפול "כאילו את כלום בשבילה אחרי כל כך הרבה שנים .. שמחה כל כך שלא ביצעת את רצונך ושאת איתנו כאן . גם אני חייבת את התחלת הטיפול שלי בעצמי לאו איי. במבי אהובה תשמרי עלייך ,על הלב העדין והיקר שלך . חיבוק

תודה לכן... התרגשתי לקרוא את תגובותיכן... היה לי לא קל לשתף.. בכלל לא קל לי להיזכר בכל הקטע ההוא.... לא יודעת למה.. אבל ההודעה הזו של מימה מאוד מאוד נגעה לי ללב... הרגשתי אותה כל כל כאובה.. ממש הרגשתי שהכאב שלה עובר אלי דרך הוורידים... פחדתי לכתוב למימה את מה שכתבתי.. התלבטתי.. הרגשתי גם שאני מגמגמת בהתחלה.. אבל חשבתי שאולי אם אשתף את מימה ,יקרה משהו וזה יהיה אולי כמו "פומפה" איזה מחלץ פקקים כזה... רציתי שמימה תצליח איכשהו לפרוץ ולצאת מהפלונטר בו היא נמצאת.. לא יודעת אם הצלחתי... בכל אופן ,תודה ענקית לכן יקרות... וסוריקטה ? לא ידעתי שגם את היית אצל פסיכולוג קודם לפני האנליזה שלך.. וגם הוא פרופסור שכתב ספרים...מקצועיים..? הדרכה למטפלים ? אולי הוא כתב עם המדופלמת שלי ?? שלכן, במבי.

במבי, כותבת בקצרה - לטיפול ההוא בשנים ההן, ועוד גרתי אצל אמא - כנראה לא היה סיכוי גדול והוא נדון לכישלון. אחריו באו שנים של הרס קיצוני. המשך ופירוט יבוא, מניחה. סוריקטה

קראתי אותך גם למטה ואת יודעת כאב לי לקרוא אותך . כאב לי הצורך שלך להקיא מילים ,להקיא בדידות ,להקיא כאב ...ולמה אני אומרת לך להקיא כי את לא מאפשרת לעצמך וכתוצאה מזה למי שקורה להתבונן בכאב להיות אתך שם . את נאחזת בפסיכולוגית הזו ומשליכה עלייה את כל כאב חייך .כי הכי קל לכעוס על המטפלת שטעתה יותר קשה לכעוס על מי שפגע שהרס לך את החיים .מי שלא נתן לך תחושת ביטחון כשהיית צריכה . אבל את יודעת אני בהחלט רואה שינוי במה שאת כותבת מהפעם הקודמת בכתיבה שלך היום יש גם כאב ולא רק כעס .. אולי תצליחי ותאפשרי לעצמך טיפול אמיתי תוך כדי הבנה שלא כל המטפלים הם נמו המטפלת המיתולוגית אבל הם כולם בני אדם ועלולים לטעות ....אתך באמת

כמה מילים כואב לי לקרוא אותך... שומעת את הכאב מאחורי הכעס יודעת על מה את מדברת... יודעת היטב אין לי מילים חכמות רק שתדעי שאנחנו איתך ..

קראתי הכל.באמת תודה על המילים והרגישות וההתייחסות. מימה.

כתבתי מגילה ומחקתי ..... אפשר חיבוק צריכה שתהיו איתי.... מרגישה כל כך בתחתית אפילו שיודעת שזאת תחתית לצורך עלייה ... כרגע זה מרגיש כל כך כואב

אביב יקרה שולחת לך חיבוק אוהב ומרגיע יודעת כמה שזה קשה בטירוף.. הלוואי שיכלתי לקחת קצת מהכאב שלך.. איתך בלב תמיד💗

הי אביב, בואי. בידיים מושטות אליך, תומכת, מנסה, עד כמה שתרצי או תסכימי, להרים למעלה. ח-י-ב-ו-ק סוריקטה

אביבוש יקרה! אכן עצוב וקשה:( חיבוק מחזיק ותומך.איתך יקרה. מקווה שכבר מעט יותר טוב..

אביב, אני יכולה לתת לך את הקביים שלי, או ליצר עבורך רגלים ביוניות. אבל קודם לתת לך חיבוק אמיתי, עוטף, גדול, חם, חזק... מה קרה אביב?

תודה לכולכן ... תודה

אודי ? אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה לומר לך.. מה אני רוצה לומר לך ? לא יודעת.. אז למה אני כותבת לך ? ...גם לא יודעת בדיוק... אודי... :(( אודי..:(( ... לא יודעת... מרגיש לי כזה.. מרגיש לי... אני אפילו לא יודעת מה מרגיש... יש לי כזה גולה בגרון.. לא לבלוע ולא להקיא.. כאילו יש לך בגרון בפנים כזה בכי .. בכי שתקוע עמוק בגרון.. נראה כמו האדמה היבשה שצמאה למים.. בכי כזה שלא יוצא.. בכי צרוד כזה..חלוד.. צרידות כזו של כלי חלוד אודי...:(( במבי.

שוב בורחת.....

לא בורחת שוב- מתמודדת, אני פה מנסה להוריד את החבל...קצת מסורבל ומסובך הדבר , נלחמת עם הצד שדווקא מהדק אותו יותר. זהו חבל עבה מאד ומחוספס, כצבע החול שמשאיר סימנים על הצוואר ועל הלב. הקשר בקצהו מסורבל וקשה לפרום אותו. אפשר פשוט להדליק בקצה אחד אך הסכנה שהאש תתפשט ותכלה גם אותי.

יקרה ...רוצה לשתף שנעזור לך לפרום אותו .. אתך בלב כל הזמן

זה מה שכתבת לי "את רוצה לעזוב בדיוק בגלל שאת כל כך צריכה אותה. זה פחד מתלות ומהזדקקות... ומול פחד, כידוע לנו - מתעמתים." אז...איך מתעמתים? ממשיכים לבוא לטיפול...כלומר אתה בעד המשך..היא לא נחרצת כמוך. היא לא אומרת לי שאני מפחדת מהזדקקות...או מתלות. אתה כן ויש משהו בדברייך. בכל מקרה ממשיכה ללכת אליה, גם אם לא נכנסת לעובי הקורה, כרגע יש כל מיני בדיקות רפואיות לבן שלי, הכל נעשה בבוקר ואני עובדת עוד בעיתיות במערכת החינוך הדפוקה שלנו..אסור לנו לקחת ימים או שעות..זה רק מצב של יום מחלה, אז בעלי יותר משתתף בזה..במקום שיהיה עם אמא שלו :( כלם חושבים רק על החופש הגדול :( אחרים הרבה יותר גמישים בעבודה מאיתנו, מה עושים מתפטרים מהעבודה??? (ושנת שבתון אנחנו משלמים את הכסף שלנו שחסכנו בקרן השתלמות ולא יכולים להוציא אותו בשבילנו כמו כל מקום עבודה, משתמשים בו על הלימודים בשבתון, אבסורד!! השתלמויות על חשבון הזמן הפרטי שלנו, לא מקבלים שעות נוספות או משהו... ולעולם זה לא יהיה על חשבון העבודה, גם זה זמן! )אוףףףףףףףףףףףףף קשה לי הכל..וכן זקוקה לטיפול הזה וכנראה עוד אזדקק לו בגלל הסיבוך הרפואי הזה..לך תדע מה יהיה איתו בעתיד? אוףףףףףףףף עצוב לי הכל..צרות באות בצרורות, צדק מי שאמר את זה...וכן מודה שזקוקה בסדר? גם לכאן לחיבוק לעודד אותי במשהו :( אוףףףף מצטערת.

מיכל יקרה מרגישה בתוך המילים שלך את העומס והכאב לפעמים כל מה שעוזר זה לאפשר את זה להיות.. לתת מקום לכאב ונראה לי שעשית את זה קצת כאן שולחת לך יד תומכת ומרגיעה איתך בלב

תודה ינשוף יקרה..

מיכלי ...רק להגיד לך שקראתי אותך ...אתך בקושי מול הבעיות של הילד .. הכי מבינה שאת רוצה לעטוף אותו ולהיות איתו . ועד כמה זה קשה לך .. והטיפול ברור ומובן שאת ממשיכה .....לא היה לי ספק 😊 זה בסדר יקרה ההתלבטות היא חלק מהתהליך .. ואל תחמירי עם עצמך כל כך את מתקדמת נהדר .. חיבוק

קוראת שקטה בפורום מזה זמן מה... הפורום נראה כמו בית חמים וטוב. האם אפשר להיות חלק? קצת עליי: אני בת 33, מתמודדת עם הפרעת אכילה (בולימיה), דיכאון וחרדה. בתחילתו של טיפול, שכבר לא נראה לי, כנראה אחליף מטפל. אוהבת לשמוע מוזיקה, לצייר ולפסל, לבהות בטלוויזיה, ואת העבודה שלי.

היי, נעים מאוד. אכן בית חם ומוזמנת באהבה :) כמה כייף לאהוב את מקום העבודה שלך, גם אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. זאת ברכה!! מיכל

הי שיק (?) , ברוכה הבאה... הבית הזה פתוח לכל מי שרוצה להיות בו חלק (כך, להבנתי) קראתי שאת אוהבת מוסיקה,לצייר ולפסל... גם אני אוהבת... מאוד.. מאוד.. ולגבי הטיפול.. אם מתחשק לך קצת לפרט יותר .. כמה זמן ועל מה ולמה את חושבת להחליף מטפל...(?) אם לא מתחשק לך לענות, כמובן תקשיבי לקול שבתוכך... במבי.

הייתי מטופלת עשרות פעמים במהלך החיים שלי. כרגע לא יכולה לממן טיפול פרטי אז פניתי למרפאה לבריאות הנפש, ושם נתנו לי עו"ס כמטפל. אני לא רוצה להמשיך איתו כי הוא התחיל את הטיפול לכיוון התנהגותי, ואני רוצה טיפול דינמי. הוא אמר כמה פעמים שהוא חושב CBT יהיה הכי יעיל ולשבת ולחפור על למה קרו לי דברים וכו' לא ייתן לי כלום. אבל אני לא רוצה טיפול התנהגותי בכל זאת. אדבר איתו על זה לפני שאעזוב אותו, כמובן, ונראה מה יהיה לו להגיד. האמת שגם משהו בו לא בא לי בטוב, קשה לי להסביר בדיוק מה. בכל מקרה, אנחנו נפגש רק בעוד שבוע וחצי, אז רק אז אוכל לראות מה יש לו להגיד בנושא.

ברוכה הבאה את מוזמנת לשבת איתנו המקום נאה וגם השכנים ותודה שהצטרפת אליינו ואת כבר לא שקטה ...

תודה לכן על קבלת הפנים החמה.

שמחה שאת מצטרפת לאט לאט נכיר אחת את השניה.. הפורום הוא מקום בטוח שמשתפים ואם מאפשרים, גם צומחים

הי שיק, הבקשה שלך כל כך נוגעת ללב. ומאד יפה, בעיניי, שהצגת את עצמך. ובוודאי שכתבת מה את אוהבת. ברוכה הבאה! סוריקטה

ברוכה המצטרפת, אני בטוחה שכל אחת מאיתנו זוכרת את הרגע שהפכה מקוראת שקטה לכותבת פעילה ואת האומץ לעשות את המעבר... אכן המקום הינו חם ואכפתי ביותר, הבנות ואודי...

סוף כל סוף הייתי במחשב וראיתי שהגבת לי שם למטה .. איך את עכשיו כבר מחייכת או שזה עדין כואב .. מקווה שנחת ושמרת עלייך .. אני ,האמת שממש לא במצב מזהיר אבל מקווה שזה רק גל ויעבור ...אוסף דברים ובעיות . לא יודעת, אם את מכירה את המושג "אני העור ". בכל מקרה זה כל כך מדוייק ... כואב, מרגיש מפורק, מרגיש בילתי ניתן להכלה ובילתי נסבל . ועוד .. אתך חיבוק....

הי אביבי, גם לי בימים האחרונים אין גישה למחשב, ולכן, ייתכן שאני מפספסת הודעות, ואתכם הסליחה. לא כואב. עובר בלי סיבוכים. ממש כמו בחלום שחלמתי ימים ספורים קודם לכן. תודה לבבית, סוריקטה

בחור רווק כבן 30, לא מחזיק בעבודה מסודרת, אינו גר בבית הוריו(מתגורר במקומות אקראיים- בתי חברים/ות) מושך בגניבה מהוריו סכומי כסף גדולים, ואף לווה בשוק האפור ושולח לגבות מהוריו. הוריו לא מצליחים להתגבר על הבעיה...מדובר בעשרות אלפי שקלים- אשמח להצעה לסיוע.

החלטתי על סיום. הודעתי למטפלת. וכמה ימים אחר כך הלב התחיל לפרפר. בראש אני יודעת שההחלטה לעיניין, אבל הלב מרגיש אחרת. מנסה לתקשר איתו ולהסביר את הרצון ואת ההגיון והוא בשלו! יקח לו זמן לעכל. זה בטח לא יהיה קל ופשוט אבל מקווה שבסופו של תהליך הוא יסתכרן עם הראש.

את יודעת, זאת אינה פעם ראשונה שאני שומעת כאן בפורום הכרזה החלטית ונחרצת כל כך על סיום טיפול, ובפועל ובדיעבד ברוב המקרים (ודווקא בגלל ה'החלטיות') יש לקיחת מרחק, אמנם, אך חזרה אליו. מה לעשות, אני נוטה להאמין שזה הכיוון. סוריקטה

תודה סוריקטה. תודה על התגובות שלך שתמיד מעוררות בי עוד כיוון למחשבה.

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי תודה על סופ"ש מוצלח תודה שהצלחתי להיות תודה שזיהיתי מתי קשה תודה לכדורים שעוזרים לחיות תודה על אוטובוס שלקח אותי לאן שצריך תודה על יום עמוס תודה על שבוע חדש תודה על מים חמים תודה על כוס קפה תודה על מטפלת שמאפשרת להביא את כל הפחדים הכי מטומטמים לחדר תודה על מטפלת קודמת שלימדה אותי להביא דברים להביא אותי תודה שאני רואה את התהליך תודה שאני מבינה שהיום כשאני במצב של אמצע ניתוח לא עוזבים טיפול תודה שאני מבינה שהכאב הכרחי תודה שאני מבינה את התהליך גם אם מתקשה ליישם תודה על פרנסה תודה על שמחה בלב תודה על המקום הזה תודה על כולכם אנשים טובים

תודה על האומץ לשתף מה שהכי מביך תודה על היכולת להיות כנה תודה על רגעים מעטים של קבלה תודה על מילים שלך ושל אודי שמרגיעים תודה על העקשנות לא לוותר ולדעת את האמת תודה שאת בחיי אביב יקרה תודה לך אודי על הפורום

למה פחדים מטומטמים, למה? בכל אופן, אני חושבת שלא מגיע לפחדים שיכנו אותם ככה, וכבודם במקומם מונח והסיבה שמורה עימם. שלך, סוריקטה

צודקת אהובה ....אבל יש פחדים שהיום לא רלוונטים וקשה לי מולם ..וכן בהגיון הם פשוט לא הגיונים ואני מבינה את החשיבות שלהם לחלקי הנפש שלי ... תודה

תודה שכבר חזרתי הביתה אחרי יום ארוך ואני אוכלת סלט חצילים עם טחינה. תודה על אבוקדו. תודה על שיבולת שועל. תודה על חוזק פיזי. תודה על שאני מרשה לעצמי בכמעט עשר השנים האחרונות לישון במיטה. תודה שבכמעט עשר השנים האחרונות אני מרשה לעצמי להשתמש במקרר. תודה על המאוורר שמייצר רעש לבן. סוריקטה

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי תודה על בוקר ועל פעילות הבוקר תודה על יום עמוס שמחכה לי תודה על מחשבה תודה על הקשבה תודה על למידה תודה על מטפלת וטיפול תודה שאני לא מוותרת תודה על שמחה בלב תודה על היש תודה על ספרים תודה על המוזיקה תודה לטבע ובעלי החיים שלי האהובים כל כך תודה על מאמר שאני קוראת שמחזק מאוד תודה על אוטובוס שלוקח אותי למחוז חפצי תודה שאני אני תודה לכם על היותכם אתם ....

ראית אודי כמה העץ פורח ויפה מתרגשת לקרוא את התודות שלכן ...תודה שימחתן אותי היום מאוד ...

תודה שחזרתי היום מוקדם מהרגיל. תודה שיכולתי לארגן לעצמי אוכל שווה - עגבניות עתירות ליקופן, זרעי ציה, גרעיני חמניות ושמן פשתן. תודה שעזרתי היום לכמה וכמה שכנים (תפקיד המגשרת) ובסוף הגעתי גם לעצמי. למרות שהיום יחסית חם, אבל, תודה שמזג האוויר מתקרר והחתולים יותר מתכרבלים. תודה על עלי השלכת שאני אוספת. תודה על העץ המלבלב הזה (באינטרנט אפשר ללבלב בכל עונה). סוריקטה

אודי! אני בת 37 עוד מעט.. בגיל 27 הלכתי לטיפול . הגעתי לאותה פסיכולוגית שבדיעבד אני מתעבת על חוסר הכשרון הטיפולי הבלתי נתפס שלה . אני גם לא אוהבת שאתה טוען שבכל טיפול היה יוצא אותו דבר. היו לי טיפולים לפניה וגם אחריה ומעולם לא כעסתי תערומת וחשתי מבוזה ככ מאף מטפלת אחרת. ומה הבסיס להכל? דבר קטן אחד שגרם להכל. היא הייתה אישה נאה וניכר שאמידה אז הבעתי קנאה מסוימת ברמת חייה והישגיה. בתגובה היא ענתה ' עבדתי קשה להגיע היכן שאני' . היא אמרה זאת במן טון נחרץ ומתנשא. אני עניתי 'אני לא מאמינה שאמרת את זה'. ואז היא ענתה 'נו, אין שום דבר שיכולתי לומר שהיית מקבלת' . וגישת ה'עבדתי קשה' חזרה פעם נוספת בהזדמנויות אחרות. זאת הייתה נקודה קריטית בטיפול שקרתה יחסית בתחילתו והשפיעה על כל ההמשך. לכל הרוחות - זה משהו שאני לא שוכחת ויכול להכעיס אותי להזכר בזה עדיין אחרי כמעט 10 שנים!! אני טוענת שאם הפסיכולוגית הפשוט טיפשה חסרת כשרון וחסרת אכפתיות הזאת הייתה מפעילה טיפת שכל ולב שם בשיח איתי היא הייתה שמה את עצמה ואת המגננה המחורבנת שלה בצד ובמקום לענות לי כאשר נפגעתי ומחיתי 'נו אין דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' כדי בעצם להגן על עצמה ולהטיל אחריות עליי שאם קשה לי עם האמירה 'עבדתי קשה' זה בעיה שלי ולא קשור אליה. אני טוענת שהיא לא הייתה צריכה לומר 'נו אין שום דבר שיכולתי לומר' אלא היא הייתה צריכה להתייחס ולומר 'אני רואה שלקחת מאד קשה את האמירה שלי כשאמרתי שעבדתי קשה. מדוע? איפה זה פוגש אותך?' אודי ההבדל הקטן הזה בגישה היה חוסך לי ככ הרבה זעם ותחושת ביזוי. ההבדל הקטן הזה בצורת ההקשבה ובהתכווננות אלי!!!! המטפלת הרשלנית הזאת התייחסה אליי בצורה ככ לא מותאמת ולא קשובה שזה שיא הרשלנות והיו לכך השלכות חמורות עליי על רגשותיי על הזכרונות שלי. כמו כוויה בנפש. צורת ההתייחסות שלה השאירה בי כוויות נרקיסיסטיות!!! היו לי מטפלות לפניה ואחריה. זה לא קרה לי איתם! רק איתה. רק היא התייחסה ככה!! ודווקא איתה הכי נתקעתי שזה מה שמדהים. דווקא את המטפלת הזאת הכי ניסיתי 'לתקן' וכעסתי דווקא עליה הכי הרבה. מה הייתה הבעיה שלה פשוט לומר במקום 'נו איך שום דבר שיכולתי להגיד" פשוט לשים את עצמה בצד רגע ולשאול 'אני רואה שהףלקחת את האמירה שלי קשה. איפה זה פוגש אותך?' הבדל כזה היה משנה גורל את ההרגשה שלי מבחינת סחיבת כעסים משם. היה משנה את כל חווית הטיפול שלי, את איכות הקשר וההשלכות . עברתי אצלה בסופו של דבר שחזור נוראי של הנטישה באופן טראומטי ביותר על רקע ברית עבודה לא טובה. זה נוראי לשחזר מול מטפל שאתה לא חווה אותו כמחובר אליך. זה נוראי! זה רהטראומה ולא 'תסכול אופטימלי' ואולי כפי שאני טוענת אם במקום להגיד לי 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד לך ולהפוך אותי לאדם שאינו בר שיחה או קבלה כביכול' הייתה באמת מתמקדת בי ומנסה להבין על מה התערומת ואיפה הערתה פגשה אותי אז אולי הייתה שומעת מה שהיה לי לספר על ניסיון חיי. לומדת להכיר ולהבין אותי! למשל אם הייתה שואלת הייתה שומעת כמה קשה היה לי לתפקד במקומות עבודה. ואיך נהגתי לסבול ככ עד שפעם אחת שהתקבלתי לעבודה בשירות לקוחות לאחר מיונים אז סבלתי שם ככ עד שרציתי להתפטר אבל הרגשתי אשמה נוראית שאני לא מצליחה להחזיק מעמד ולהתמיד וכעסתי על עצמי. שגערתי בעצמי 'למה את ככה עצלנית ועקומה? למה את לא יכולה להחזיק עבודה כמו בן אדם נורמלי..' ואז לקחתי סיגריה ועשיתי לי כוויות על הבטן מרוב כעס ותסכול... ואחכ נרגעתי ואמרתי לעצמי 'נו טוב. אם את מסוגלת לפגוע בעצמך ככה כנראה שאת באמת סובלת שם ואת לא עצלנית. החיים לא נועדו כדי לסבול. תתפטרי מהעבודה. זה בסדר. לא חייב בכח. לא חייבת להיות שם אם את לא רוצה'. ולמחרת סופסוף הצלחתי להביא את עצמי לומר למעסיקה שאני מעוניינת להתפטר (בבכי, כי היה לי ככ קשה להגיד את זה. לאכזב אותם אחרי שקיבלו אותי). אחרי שעזבתי הרגשתי הקלה ענקית שלא אצטרך שוב להתייצב לתוך המסגרת התעסוקתית הנוראית הזאת , בעיני. כוסעומווו הפסיכולוגית הזאת , למה היא לא התעניינה בחוויה שלי???? למה היא לא שאלה ובדקה מה גרם לי לקחת ככ קשה את אמירת ה'עבדתי קשה' המתנשאת שלה?? למה היא לא הציעה קשב והכרה בחוויה שונה משלה? איזה מן דבר זה להגיד 'נו, אין שום דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' ? סליחה??? יושב מולך בן אדם. את פאקינג פסיכולוגית בכירה. וזאת רמת ההתייחסות לנפשו של אדם אחר??? למה הגיע לי החרא הזה בכלל?? למה הגיע לי להכנס לקליניקה של מטפלת ולהתקל בככ הרבה אטימות לחוויה שונה משלה בנוגע לכל מה שקשור לסוגיה של יכולת תפקודית? למה רק בגלל שהיא פסיכולוגית אז היא לא יכולה להציע הכרה??? כאילו כוסעמו העולם- רק עובדים סוציאלים אמורים להראות נכונות להציע הכרה בקשיי תפקוד של מטופל? הגישה הכי נכונה בעיני היא להכיר ולכבד את הקושי בלי לאבד תקווה ביכולת ההתמודדות למרות הכל. זאת מן גישה דיאלטקטית. זה היה שאמור להיות. אז תחשוב אודי כמה נפגעתי לחינם וכעסתי וסבלתי ככ הרבה מהתייחסויות לא מותאמות מצד פסיכולוגית פשוט סתומה וחרפתית בחוסר הכשרון שלה להתייחס. הייתי תובעת אותה וביררתי אפילו. אין סיכוי. מטופל לא יכול לתבוע מטפל על 'התייחסות לא מותאמת' או על 'גישת עבודה לא נכונה לצרכיו של מטופל מסוים' . אז אי אפשר לתבוע על זה. זה לא אומר שלנזקים של התייחסויות לא מותאמות אין השפעה ממשית והשלכות - על ההרגשה הישירה באותו רגע ולאחר מכן על הזכרון של החוויה וההרגשה שמתעוררת בעקבות אותו זכרון. למה לכל הרוחות שטיפול פסיכולוגי יהיה מקום שבו נרשמות חוויות צורמות נוספות במקום שיהיה מקום שבו זוכים לקבל קשב הבנה הכרה הכלה וכיוב. אחרי זה היא באמת פתאום ניסתה קצת להשתפר. אפילו שמתי לב שהיא מתאמצת. אבל זה קרה אחרי שכבר 'הזדהמתי' מהדבר הזה שתארתי כאן. מהפספוס וחוסר רגישות משווע לחוויה שלי. ההשתדלות המאוחרת שלה כבר לא יכלה למחוק את הפישולים הנוראיים בהתחלה (היו יותר ממה שתארתי פה). אלוהים יודע שאם במקרה הייתי נופלת על מטפלת יותר אמפתית אליי ופחות מתגוננת אז אולי ככ הרבה כעס היה נחסך ממני. אולי את טראומת הנטישה הלא מודעת הייתי זוכה לשחזר בתוך קשר מוחזק שאני חווה כאמפתי באמת במקום שהכל ביחד יהיה ככ מזעזע בשבילי. וזה לא היה חייב להיות ככה. זה מה שהורג אותי.. זה לא היה חייב להיות ככה ובמובן הזה זה ממש לא היה תלוי רק בי! זה גם היה תלוי מאד בה ובאיכות ההתייחסויות שלה. את הנעשה כבר אין להשיב. הזכרונות האלה ישארו חקוקים בי לנצח. המילים שאני זוכרת והפישולים... ובכלל בא לי להקיף את עצמי רק במילים טובות ומסרים חיוביים. זה מה שאני זקוקה לו. תמיכה. עידוד. אהבה. למה מילים רעים ומסרים שלילים נתקעים ככ הרבה יותר מהטובים... בקיצור אודי לא הזינו אותי עם הדבר הנכון שהייתי צריכה!! לא בילדות לא בחיים וגם לא בטיפול! ועכשיו מי יתן לי מילים טובות ומעודדות שמסוגלות גם להכיר לי בקשיים וגם לעודד למרות הכל באותה נשימה. כי זה מה שאני צריכה. וגם חיבוק. היה עוזר. חיבוק.. אבל לא סתם מכל אחד. אוף. לא סתם מכל אחד. למשל היה עוזר חיבוק מהאקס האידיוט שלי שזרק אותי אחרי שהחליט שאני לא מספיק טובה בשבילו (הוא מחליט ככה על כל אחת.. רווק בן 43 ולא במקרה)... אם פתאום הוא היה מחליט שאני דווקא כן מספיק טובה בשבילו ונותן לי חיבוק ואומר שהוא רוצה אותי. יש הרגשה שזה יכול היה לרפא אותי. גם הוא לחץ לי על הפצע. במקום למלא בטוב סתם נטש.. ואני רוצה את התיקון שלי דווקא משם. מאיפה שאין. מאיפה שקשה. מאיפה שלא מובן מאליו. כי תיקון חייב להתרחש במקום שיש בו קלקול. לא ככה? אז למה כל אלה שמקלקלים לי לא טורחים לתקן עבורי?? אני לא מספיק חשובה וראויה כדי שאזכה לזה מהם? למאמץ הזה? לרצון הזה? להתגייסות הזאת למעני? שיתנו אישור שכן. שאוהבים. שרוצים אותי. זה מה שרציתי מאז ומתמיד. אני לבד. אני ככ לבד . בעומק של הדברים, אתה יודע. לבד עם אלוהים. משום מה בזמן האחרון נראה לי שאלוהים דווקא אוהב אותי. לא יודעת למה. אפילו אין לי מושג אם הוא קיים אבל כן יש לי איזה אמונה שמישהו אי שם איפושהו רחוק כן אוהב אותי, מרחוק. רחוק מאד. שיגיע כבר. שיהיה קרוב .. ואי רשמתי טונות. אמאל'ה. זהו. הלכתי. ביי.

הי מימה הכואבת, אמא'לה כתבת בסיפא של דברייך. זו גם מילת התמצית שהייתי בוחרת עבורם. אולי הזמן מתבזבז על חוויות משתחזרות. אולי הרבה זמן. הרבה מאד זמן. לפעמים צריך גם להבשיל בשביל עוד טיפול ואנחנו, אנחהו בקצב של עולם הדינוזאורים. מחשבות עבורך וכולם, סוריקטה

שלום, אני סובל מסוג של פחד קהל, כאשר אני נמצא בין הרבה אנשים אני תמיד נלחץ ובהרבה מקרים כאשר אנשים מסתכלים עליי ואני אמור לדבר , אני מסמיק , שזה משהו שמפריע לי בחיים ובעבודה. אני רוצה לעשות הכל כדי לפתור את הבעיה הזאת. רציתי לדעת, מה אני צריך במקרה הזה ? פסיכולוג או מאמן אישי ? והאם טיפול פסיכולוגי יכול להזיק לי בעתיד בקבלה לעבודה ? הרי ברוב מקומות העבודה, חוטמים על טופס ויתור על סודות רפואיות שזה קצת מפחיד. אני מעריך כל עזרה שאתם יכולים לתת.

אבל מתביישת. אין ממש מוצא ככה. שבת שלום

במבי יקרה מאוד, מאחלת לך בתוך כל הבלבול והקושי, ימים טובים ומאירים, נגיעות של רגש והבנה, כאלה שתוכלי לספוג, לאט לאט. כל כך מבינה איך היום הזה שכתוב על הלוח מרגיש זר בתוך מערבולת הכאב והצער, אבל הוא יום, יום הולדת, והוא שלך. מקווה שתמשיכי לצייר במילים, ליצור ולגעת. מאחלת לך הרבה אור ואהבה, ילדת יומולדת של סתיו. שלך שירה

תודה גדולה על הודעתך ... ההודעה שלך מאוד נגעה וריגשה אותי... את יודעת שירה ? כשאני קוראת את הודעותייך אני יכולה ממש לראות אותך מול עיני .. צובעת עם מכחולים וצבעים עדינים עדינים את צובעת ויוצרת ציור שמרטיט את הלב.. אתה עומד ומתבונן בציור שלפניך ,מתרגש.. הציור כ"כ מדוייק, נוגע, ציור עם אמירה. עם נוכחות, ציור שנכנס לך עמוק עמוק בלב... תודה לך אשה מופלאה !!! במבי.

במבי יקרה, ריגשת אותי כל כך. את רואה אותי...

:))

אודי יקר ..וואוו ...אני לא מאמינה וזה כל כך מרגש .. אתה יודע אודי כל המשפטים שהשארת לי כאן כל השנים .. אל תתני להם להשתלט .. אפשר גם וגם .... התזמורת יכולה לנגן בהרמוניה .. אני חושבת בהיסוס שאני מבינה איך ..איך גם וגם .. גם עצב וכאב גם שמחה גם כעס גם אהבה גם וגם .. איזון .. וואוו אודי וואוו .. לתת לכולם להיות יחד .. נראה לי שזה הכוונה .. נראה לי שאני סוף כל סוף מבינה.... אודי זה נס ממש נס.. אודי חיבוק של תודה .... כמה שאני שמחה וכמה שהמילים שלך מחלחלות בטוב פנימה ....תהליך ... שתהייה שבת נפלאה

היי, קודם כל זה פוסט ארוך, סליחה מראש- אני אבודת עצות. אז אני אדם חרדתי באופן כללי, אבל תמיד כשאבא שלי באזור אני מרגישה לא בנוח, לפעמים אחרי שיחות איתו אני מקבלת התקפי חרדה. זה ככה מאז שאני מכירה את עצמי. הוא אדם עצבני. הוא מתעצבן על כל דבר ויכול לפעמים למלמל לעצמו בכעס, להאשים את כולם ולצעוק הוא מאד צר מחשבה ולא מסוגל להכיל מישהו שלא חושב כמוהו, אני משתדלת לא להכנס איתו לעימותים. או לא לדבר איתו בכלל אם אני יכולה לפעמים רק כשהוא נכנס לבית , כשאני שומעת את הדלת נפתחת ושומעת אותו אומר "שלום" גם אם אני בחדר יש לי כיווץ קטן בבטן האישיו שלי איתו לאחרונה זה הלימודים- למדתי משהו שנתיים, פרשתי ועכשיו אני בכיוון אחר. מאז שפרשתי (שזה כבר בפני עצמו הוריד לי את הביטחון ואני מרגישה כישלון) הוא מעיק עליי עם שיחות על לימודים "מה נסגר למה אץ לא מתחילה ללמוד" מהרגע שפרשתי! (אני רק 3 חודשים אחרי הפרישה) כשאני מנסה לענות לו ולהסביר את הכיוון הבא שלי הוא מתחיל לזלזל בי שאני לא יכולה ושאני צריכה ללכת ללמוד משהו שלא יבזבז לי את הזמן (משהו ברמה נמוכה יותר) ושלא נדבר על הפרישה כשזה היה טרי הייתי מתפללת שלא ישאלו אותי על הלימודים כשהוא באזור שלי כי אז יתחילו ההשפלות (יש לציין שהכל נעשה בטון מזלזל וכועס, ואני אוטומטית נכנסת למצב מגננה ומשתדלת לא לבכות) כשאני מנסה להסביר לו שהוא מעליב אותי ומוריד לי את הביטחון הוא עונה "אנחנו רק מדברים" "אני לא מעליב אותך אני רק אומר את האמת" נמאס לי ממנו :( הוא עוצר אותי, מוריד לי את הביטחון וזה מפריע לי בהישגים שלי גם מה עושים במצב כזה ?

מרגישה לא בנוח להתפרץ לפה בחזרה אחרי שברחתי, אבל צריכה עזרה בלשחרר את החבל מהצוואר, המחנק הזה מקשה על הנשימה, מסתובבת עם החבל שמתדהדק יותר ויותר. חבל מדומה אך תחושת המחנק והמועקה מוחשית וכואבת מאד.

כבר שבועיים חושבת עלייך מתפללת שתראי את עצמך .. מרגישה בתוך ליבי שאת צריכה יד מושטת .. הכי שמחה בעולם שעשית זאת לבד .. חיכיתי לך . אהובה תנמ לעצמך מקום ואז גם החבל ישתחרר.. חיבוק עם נכון לך

גולם יקירתי, אנחנו כאן מקבלים אותך בזרועות פתוחות. לא כועסים ולא מענישים. לפחות לא אני. ותודה על הברכות הלבביות ששלחת לי ולבמבי, חיבוק, ומצטערת על האיחור. הייתה ועודנה יש בעייה בתקשורת האינטרנטית אצלי. סוריקטה

שלום, כיום לוקח 10 מג ציפרלקס בשל חרדות בעיקר בנושא בריאות. האם יש הבדל משמעותי בהשפעת 20 מג? מרגיש שהמינון הקיים נמוך מידי האם הגדלת המינון משנה משהו?

כותבת פה במקום אליה...בעצם אומרים להעביר לטיפול ואז אני חושבת "איזה טיפול?" אני רוצה לעזוב לא? אז איך יתכן שאני עצובה אוטומטית חושבת עליה..על לדבר איתה ולא על התעמלות, לעלות רמת סרטונין או לעשות משהו שאני אוהבת? אוףףףףףףףףף אכלתי עוגה,אמנם עוגה בריאה ולא מהמשמינות אבל חצי תבנית...טפשי, אני שומרת על משקל רגיל ונורמאלי אחרי הורדה רצינית כבר כמעט שנתיים...אוכלת בשליטה גם בשעות משבר....אז עצוב לי בגלל הודעות של נשים שנפגעו..שכלם חייבות לפרסם וכאילו זה הפך ל...משהו כזה של אומץ או לא יודעת..... מדברים על אנשים בכירים...במשפחה זה אחרת ומסובך הרבה יותר...ולא יודעת פשוט עצוב לי נורא..עוד מיום ראשון לא עבר, שיתפתי אותה בטיפול קצת מה שהיה ביום א...אבל כאילו אני בסדר כזה ואל תדאגי לי כי נפרד...ו...עדיף כבר לגמור טיפול ולא אולי/ כן /לא/ שחור/לבן...נמאס לי. אני פוחדת להשאר לבד. אז זהו. אני לא אמיצה כמו הנשים האלו..אני פחדנית לוזרית ורכרוכית, לעולם לא אתעמת..הכל מורכב......ובכלל שום איש חזק או בעל עמדה לא התחיל איתי.....סתם....רע לי עכשיו. ומזמן מזמן זה לא קרה.ובטח זה עוד יקרה...פוחדת שכשנפרד אני אוכל ואוכל עד שאעלה 25 קילו לפחות....מה עושים? שוב מדברים איתה??. לא מסוגלת יותר ככה....זה משגע אותי שאני עצובה ככה ולא רואה את כל התמונה............

סוקריטה ובמבי, מצטרפת לאיחולים, ומוסיפה שבעיקר יהיה לכם הכוח להתמודד עם כל הנקרה בדרככן. אוהבת גולם. 🎈

הי יקירתי - שלל לבבות שלוחים לך, סוריקטה

עייפה מאד, מתבאסת לקום בבוקר. כמו כולם כזה. אבל איזה מוזר לומר - אני בסדר. ד"ש לכולם, סוריקטה

גרמת לי לחייך אני אוהבת אותך, סוריקטה :-)

נפלא יקרה הכי שמחה לשמוע שימשיך ככה חיבוק וראיתי מה שכתבת לי למטה תודה על המילים מאוד מאוד מעריכה .

סוריקטה יקרה ואהובה מאוד, באיחור קל... יום הולדת שמח. מאחלת לך שהעשור החדש יהיה מלא ברגעים של אור ואהבה, נתינה וקבלה, יצירה וסיפוק. את אשה מדהימה ומיוחדת, במילים שלך יש הרבה חכמה וכח. תהיי טובה לעצמך, כל כך מגיע לך. שלך שירה

אז תמיד אחרי הסערה יוצאת השמש ...בואו לזכור שיש גם קרניים טובות של אור וחום בסביבה.. אלה הם שלי ומה שלך... תודה שקמתי ואפילו עם שמחה בלב תודה ש חכה לי יום עמוס אבל נחמד תודה על לימודים תודה על מחשבות של שינוי תודה שנתתי מקום לכואבים תודה שאני כל הזמן בחתירה קדימה תודה שלא מוותרת ולא מרפה תודהעל מילים שכתבו לי באיזה מקום שחדרו את הלב תודה על אנשים טובים טובים בדרך תודה שאני יכולה לראות את הטוב שבאחר תודה שהיום אני מחפשת מה טוב באחר ולא מה רע בו תודה על התבוננות כל הזמן בהמון סיטואציות תודה על בית משפחה תודה שהיו לי אנרגיות לגדל את הילדים כמו שצריך תודה שידעתי לעשות את זה לרוב נכון תודה על יכולת הפרדה ויכולת הכוונה תודה על כל החלקים שלי שעזרו לי מאוד תודה על משפט מדהים של המטפלת שמחלחל לאט לאט תודה על הטבע ובעלי החיים תודה על ספה תודה על מים חמים בברז תודה על מקלחת ועל קפה תודה על חושים תודה שאני עדין מצליחה להקיש בטלפון תודה על יכולת הסתגלות תודה על גמישות שנכנסה לחיי תודה שלא הכל שחור לבן תודה על המקום הזה שמאפשר תודה אודי על היותך תודה על כל מי שכאן

ותודה לך אביב!

תודה שקמתי הבוקר שמחה ועליזה תודה שיש לי תכניות משמחות לסופש הזה תודה שאני אני תודה על כל מי שמלווה אותי תודה על תהליך וצמיחה תודה על מים בברזים תודה על מים חמים בברז תודה על קפה תודה שהוא בא בלי מאפה 😊 תודה על ארוחת בוקר תודה על אוכל בריא שהכנתי לי אתמול תודה על עבודה ופרנסה שמצמיחה עוד ועוד תודה על אוטובוס שלוקח אותי לאן שאני צריכה מוקדם בבוקר תודה על ניצוץ אהבה ושמחה שיש לי בלב גם שמרגיש נורא תודה על חלק לוחמני שבי שנלחם עבור החלש והשקוף תודה על המקום הזה שמאפשר תודה אודי על היותך חיבוק לשבת טובה

תודה על שאיני פוחדת עוד לתת את מספר הטלפון שלי לכמה וכמה אנשים. תודה שאני מעזה להצטרף לקבוצות בני אדם. תודה על מכשיר טלפון חדש. שעובד סוף סוף. עם תקשורת ומצלמה מתקדמות. תודה על האנליזה שאני עושה למה שכתבתי לעיל :-) תודה על הברכות שהעניקו לי. תודה על אגס נאשי ואגוזים שאני אוכלת עכשיו. סוריקטה

היי, אני בת 33, עם היסטוריה (והווה...) ארוכת שנים של הפרעת אכילה: הפרעת אכילה בולמוסית שהפכה לבולימיה עם הזמן ותקופות ארוכות של צמצום האכילה. ירידה ועליה של עשרות קילוגרמים בכל כמה זמן. כרגע במשקל עודף מאוד מאוד גבוה. אני נחרדת ונגעלת מהגוף שלי, אין לי מילים לתאר עד כמה. אני מתביישת בו, עשיתי לו נזק בלתי הפיך, הוא מעוות, דוחה ובלתי נסבל, זה כואב לי מאוד וקשה לי לשאת את זה. המצב הזה מונע ממני הרבה דברים, כמו למשל זוגיות (אין בכלל על מה לדבר כי מי ירצה להתקרב לדבר הזה), ובנוסף אני נמנעת לחלוטין מבדיקות רפואיות שמצריכות חשיפה של הגוף. זה קצת מדאיג אותי לפעמים, כי אני מזניחה את הבריאות שלי, ובעיקר מדאיג אותי שמעולם לא הייתי בבדיקה גינקולוגית, ולא עוברת בדיקות שגרתיות שצריך לעבור. אבל אני לא מסוגלת, זה מכניס אותי לחרדה עצומה, לחשוב שמישהו יראה את הגוף שלי. זה פחד מוות. אני כל כך מתביישת, כל כך מעוותת, ואני לא אוכל להתמודד עם חשיפה של הגוף. אז אני די תקועה, מצד אחד מבינה שמזניחה את עצמי, מצד שני לא אחשוף את הגוף שלי. אני בטיפולים נפשיים מגיל מאוד צעיר (נוסף על הפרעת האכילה יש היסטוריה גם של דיכאון וחרדה, ואשפוז במחלקה פסיכיאטרית בגיל 16)- ורק בטיפול האחרון שהיה לי (במרפאה להפרעות אכילה) העזתי סופסוף לדבר על הקושי הנורא הזה עם הגוף שלי. הפסיכולוגית כל הזמן אמרה שנכון שיש השמנה, אבל שיש גם ראיה סובייקטיבית מעוותת של הגוף שלי (אני לא חושבת שזה נכון). נאלצתי לסיים את הטיפול עקב יציאתה לחופשת לידה, ושיניתי כתובת לעיר אחרת. התחלתי לאחרונה טיפול אצל עו"ס, גבר. אני לא רואה את עצמי מדברת איתו על הדברים האלה. גם עם הפסיכולוגית, שהיא אישה, היה לי לא פשוט בכלל לגעת בזה. אני לא ממש יודעת מה לעשות. אני מרגישה די אבודה...

טובעת בתוך גל גדול של יאוש ולא מחפשת שום גלגל הצלה. כבר לא אכפת ולא מעניין. אין כח יותר!

שנים של טיפול ואני לא מאמינה את ה"סיפורים" שמספרים בטיפול אני מצטערת שאני מביאה את זה שוב לכאן אבל אין לי שקט בפנים.. מפחדת לפרט כאן.. ואפילו לתת כותרת אני לא מסוגלת אבל אני יכולה לאומר שהדברים הם הכי עזויים ומאוד מאוד קשה להאמין אותם אני כל כך מפחדת שאני לא שפויה.. שמה שיוצא מפי זה שקרים ושאני לא מצליחה להבדיל בין אמת לשקר אני מרגישה רדופה על ידי הספקות אבל כל פעם שנכנסים לחדר טיפולים דברים עולים שאני מתקשה להשתלט עלייהם אני מרגישה כל כך חסרת אונים מול כל זה..

ינשופי אהובה מאוד מאוד מבינה אותך מחזקת אותך להמשיך ולתת מקום לכולך מקווה שלאט לאט תגיע גם הקבלה . זה קשה זה כואב אזל זה ממש הכרחי חיבוק .🙅🙅🙅😸

המילים שלך מרגיעים.. תודה רבה אודי

אמרתי למטפלת שרוצה לסיים והיא לא קבלה את זה. הסברתי למה ומדוע, לא סגרנו כלום ועברנו לנושא אחר. מרגישה שמציתי!!! ויחד עם זה הפחד להפגע ממנה שוב, פועם מאוד חזק.

היום יום הולדת..... משונה... לא מרגיש לי כלום.... משונה.... מעגל החיים... יום הולדת...יום המוות... מעגל.... לאבא שלי נתחיל לציין את יום פטירתו.. זה יקרה בעוד חודשיים וקצת.. לאבא שלי כבר לא חגגנו השנה את יום הולדתו.. נציין עוד חודשיים בערך שנה למותו... .. לי מצויין שהיום יום הולדת... עדיין מציינים יום זה.... החיים מבלבלים .. החיים והמוות מבלבלים.. מתערבבים אלו באלו ואתה לא מבין כבר כלום.. גם לא מרגיש כלום... .... במבי.

במבי יקרה, הרשי לי להאמין שזו מעין אדישות הגנתית, ובבוא העת תרשי לעצמך להרגיש את מה שאולי מפחיד כל כך עכשיו. מחבקת, ולו היה זה חיבוק מיושם אמיתי אמיתי, אולי היה מסייע לחבר לרגשות העוצמתיים. סוריקטה

תודה על המילים החמות . ואודי נראה לי שאני מתחילה להבין משהו ... כשכתבתי היו בי עוד קולות כאלה שסתרו את הקולות הכואבים. זאת אומרת שכדי להיות במקום שלם צריך להביא את כל הקולות יחד? כי ברור להגיון הבריא שלי שאני לא כלום אני בן אדם עם כל מה שיש בו .לטוב ולרע .. ברור לי שקריירה כזו או אחרת היא לא מה שעושה אותי משהו . וכן אודי בזכות הטיפול אני לומדת ובהחלט חושבת על המשך .. אבל זה המשך מהמקום של מי שהרגליים שלו קטועות ...וזה כואב עד מאוד . ה הבנה עד כמה הפגיעה הזו חילחלה לכל תחומי החיים והרסה או אולי עיצבה את מי שאני זה נורא .. ואולי פעם ראשונה בכל השמונה שנים האלה אני באמת מרגישה קצת שאבא פגע בי וזה לא פגיעה של מישהי אחרת .. וכן מיכל המורכבות וההרס הם עצומים והתהליך הוא ארוך . אז כן אין אור בקצה המנהרה = לא רואים את סוף הטיפול הזה. אני לא צעירה ואז כן אני חושבת למה ? בשביל מה ? ועד מתי? ברור לי גם שיש תהליך ורואים אותו והתהליך מדהים ... וברור לי שיש לי כוחות ויש לי המון יש . אבל ההבנה שאין לי רגליים ושלא יצמחו לי חדשות זה כואב ברמות שאי אפשר לתאר. והאמת שאני כותבת זה גם ברור לי למה עולות השאלות יחד עם המקום שמרשה להתקרב לאש . תודה על המקום הזה שמאפשר לי להביא כאב ....

אביב יקרה, הוספתי גם מילותיי בעץ ההוא. ואני כל כך שמחה שמצאת בעצמך מענה פנימי. מענה, שאט אט, אאמין, יחלל עמוק יותר ויותר. מזכיר, בעיניי, מאד את הרעיון שבדבריי אלייך. שלך, סוריקטה

מאחלת לך בריאות טובה והרבה אהבה. שהשנה הקרובה תהיה טובה אלייך ומחבקת. את אשה מדהימה ומיוחדת ותבונתך ורגישותך מעוררות הערצה. אוהבת שירה

שירה יקירתי, תודה יפה שלי. את יודעת, המילים שלך הן משהו מיוחד מיוחד. שולחת לך רוב רוך ועדינות, שלך, בקצת מבוכה, סוריקטה

בזמן האחרון רוצה או לא רוצה מתחברת לדברים משלימה את הפאזל ... יחד איתו עולה ההכרה היותר כואבת על היותי כלום --ככה בהרגשה פשוט מישהי שלא נספרת לא ניראת חפץ ולא יותר ...כל חיי לא עשיתי עם עצמי כלום ..את כל האנרגיות הקדשתי לילדים . לא למדתי, לא בניתי קריירה כלום ... היום מתוך תהומות הכאב שאלתי אותה ...האם את רואה את האור בקצה המנהרה . היא הודתה שלא אבל היא רואה את התהליך ואני חושבת לעצמי אז בשביל מה ועד מתי .... ולא אני לא חושבת לעזוב את הטיפול ,לא חושבת שיכולה לחיות בלי הקביים האלה ... אבל כן חושבת לעצמי איך חיים עם הבושה הזאת של היותך חפץ ....פשוט להיות כלום אחד גדול .. כלום , מיותר .... ויש לי רצון ל..... כי מגיע לי .. סליחה ...אודי אם זה קשה מידי לכאן אל תעלה .....

מכירה את ההרגשה של "כלום" את לא כלום!!!! את מישהי מיוחדת במינה שנפגעה וכתוצאה מכך סובלת והרבה! יש בך הכח לקום, אני כן רואה אור בקצה המנהרה! אני רואה אור מיוחד של טוב לב, אהבה ודאגה לאחר!!! אמא לילדים זה לא כלום!!!!!!!! זה הרבה ועבודה קשה מאוד!!!!!! לא יודעת על מה היא אמרה מה שאמרה, כנראה שדבריה הוצאו מהקשרם..לא מאמינה שהיא לא רואה אור בקצה, רק תהליך, נשמע תמוהה מאוד בעיניי. אני מאמינה בך!! ביכולות שלך!! לעולם אל תאמרי נואש!!!! יש בך הרבה כוחות גם אם עכשיו קשה ולא רואים ממטר! אביב, את יקרה עד מאוד! אינך חפץ ואינך כלום!! את אדם ואמא לילדים,את עוזרת לכלם פה להתגבר!!! ומזכירה את כל מה שיש!!! תתחברי ליש שבך. אוהבת, מיכל

אביב יקרה זה מה שהם רצו שנרגיש... אלה שפגעו בנו... שאנחנו חפץ.. אנחנו כלום.. להסכים להודות בזה הוא.. באיך שהשתמשו בנו כ"חפץ" הוא בלתי נתפס על הדעת והכי כואב בעולם(אם בכלל נסכים להרגיש) זה עבודה לשנות את השתיפת מוח שעשו אבל הייתי רוצה להאמין שאפשרי. לא רוצה לשלול ברגשותך אבל בעייני זה שהצלחת להתחתן .. לגדל ילדים הוא אחד ההצלחות הכי משמעותיות(אם לא הכי!) אוהבת ומעריכה אותך מאוד!

הי אביב, כולי תקווה (ונדמה לי שאני גם יודעת) שיש גם רגעים של מחשבות אחרות, רגעים בהם נמצאים פחות בתהומות. זוכרת שכשנמצאים בפנים קשה לראות אחרת. ובכל זאת מזכירה. יש לך המשכיות, המשכיות כל כך טובה - ילדים, זה המון בעיניי. ובבוא העת, כך אניח, יהיו גם נכדים. עם נכדים אפשר לעשות המון תיקונים, לדעתי. שלך, סוריקטה

כבר נכתב 2 או 3 הודעות ואף אחד מהם לא עלה.. לא מאשימה אף אחד תחושה ששוב נוטשים ולא רוצים אותנו.. אבל אני עושה הפוך על הפוך ומבקשת מקום ושיראו אותנו..

אהובה ינשופי ....גאה בך וואוו ...את נפלאה ואת נראת ואת קיימת ואני כל כך אבל כל כך אוהבת אותך ... 💟💜💛💚

יודעת שאין שום דבר כאן מתכוון וכך כתבתי שאני לא מאשימה אף אחד. לפעמים כל מה שצריכים זה הכרה של רגשי נטישה שעלו בעקבות זה שההודעות לא עלו כי זה מה שמרגיע..

במבי יקרה מאד, לקראת יום הולדת מחר, וכאן הפוגת אמצע שבוע, אפתח עבורך עץ אהבה, יצירה, חמימות והילה של אור ורוך. איחוליי לחופש יצירה ודימיון, ימים רבים של נינוחות ושלווה, חיבור לבסיס איתן, והמשכים ענפים ופורחים. חיבוקים רבים, סוריקטה

מצטרפת לברכות! הרבה רגעים של אושר, שיתגשמו משאלות ליבך לטובה! מזל טוב!!!!!! שיעבור היום בכייף ובטוב. את בהחלט מיוחדת מאוד! רגישה ומקסימה! חיבוק נעים, עוטף ומכיל, מיכל :)

מצטרפת. באהבה ....ומתאימה לי הכותרת אז נשארת בכוונה.. במבי רוצה לאחל לך טוב ועוד טוב ועטיפה רכה רכה של רוך וחום ואהבה שהיצירתיות שבך תפרח שיהיה לך אושר ושמחה מבפנים שתדעי שקט ושלווה מזל טוב אשה יקרה מזל טוב ענק חיבוקים מהלב 💛💜💗💚

אמממ... תודה גדולה.... לא כל כך יודעת מה להגיד לכם.... מרגיש לי כזה ??????? .... לא כל כך יודעת מה אני מרגישה ....... ???? אולי זו הצפה ...???? אולי זה ניתוק....???? .. לא יודעת.... תודה גדולה לכם יקרים !!!! במבי.

2 הודעות שכתבתי לא עלו.. יש סיבה?

מזל טוב לך ילדת יום הולדת מקסימה!!! מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד טוב בכל המישורים במעגלי חייך... חיבוק לך אהובה.. במבי.

תודה במבי, בסוף יצא שהיום היה יום רגיל ככל יום. אבל הייתי ילדת יומולדת. לראשונה, כמו שכתבתי. ואיך את? חיבוק גדול בחזרה, סוריקטה

יום חופשי פתאום נחת עליי....רציתי שיהיה נחמד, לנסות לפגוש אנשים, לנסות אולי למישהו יש זמן. כלם עסוקים. נשארתי לבד עם מחשבות...עדיף לעבוד ( לא מאמינה שאומרת את זה)השבוע אמורות להפגש אחרי שבועיים, אבל היום הזה נורא עמוס לי וחשבתי שבכל זאת אולי יש לה זמן היום. אז אין לה ולי עמוס ביום המפגש..כנראה שנפגש בכל זאת בזמן הקבוע שלנו. אתאמץ...חשבתי רבות על המילים שאמרת לי, זוכר? החזקה, תלות..סתם לבוא...נו טוב, השבועיים האלו לא שינו הרבה..וחשבתי שלהפרד תמיד אפשר ועכשיו זמן טוב לבחון הכל..אז חשוב לי שנפגש השבוע למרות הלחץ ונדבר על הדברים ואתן זמן...לא לחוץ לי לעזוב ואולי זה לטובה, פשוט להקשיב, להרגע, לא למהר..באופי אני מאוד נמרצת ורוצה הכל מהר ודי אימפולסיבית..אז זה שיעור חשוב וטוב עבורי. שיהיה שבוע רגוע לכלנו.

הי מיכל, מכירה, ומניחה שכולנו מכירים, את המצב בו אין סנכרון בין הזמן הפנוי שלך, החשק שלך, לזה של אחרים. ויש תחושת פספוס, אולי, בין השאר. אבל יש הזדמנויות חוזרות. וכשזה כן קורה ויש התאמה יחסית (שאת מאפשרת לה להיות כזו, כי איכשהו תמיד היא חלקית), התחושה יכולה להיות נהדרת. 'רק' צריך לזכור. שלך, סוריקטה

תודה שקמתי ואלוהים לא הקשיב לתפילותיי הפנימיות תודה שכותבת תודות שכל רצוני לברוח מכאן הכי רחוק בעולם תודה שאני מבינה שלא מכאן אני רוצה לברוח כי אם מעצמי תודה שכאן אני מאפשרת לחלקי העצמי שלי להגיע גם אם נפרדים ממני הם עדין אני תודה שיש את המקום הזה שמחזיק לי כבר שנים בזכרונות וכאב כל כך קשים שאני לא רוצה להאמין שהם שלי תודה שדברים מתחברים לי ואני יודעת שהזיכרונות נכונים גם אם אני לא מוכנה עדין לקבל אותם תודה שאני מבינה שכל המשפטים האלה " זה לא משקף את מי שאת וכאלה" הם אולי נכונים אבל הם לא עוזרים בשיט עם אני לא מאמינה ומקבלת את זה תודה שאני יודעת שאני חייבת לקבל את הזיכרונות האלה כשלי מודה שלא יודעת איך ?.אבל המודעות זה חלק אחד ענק קדימה תודה שאני מאפשרת לחלקים דיכאוניים וכועסים להגיע גם אם כהקאה גם עם לרגע או שניים ולא יותר עדין זה יותר ממה שיכולתי לפני שנה תודה על עבודה שמצמיחה אותי כל הזמן קדימה ועושה אותי אדם יותר רגיש אמפתי וקשוב לאחר תודה שזה בה ביחד עם להיות קשובה ואמפתית יותר לעצמי תודה על למידה ותהליך תודה על הבנה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד תודה על מטפלות אמיצות שמלוות אותי בתהליך שלי תודה שאני לא שוכחת את הליווי הקודם והוא שם מובנה כמו אמא טובה תודה שאני מבינה שצריך לעשות משהו עם הגוף הזה אם אני רוצה שישאר ממנו משהו לגיל זקנה תודה שעדין אני מצליחה ללכת ולעמוד עצמאי תודה על הדחקה שעוזרת לי לא לחשוב וככה מאפשרת לי לחיות עם המעקב האין סופי תודה על כל הגשמי שיש בחיי שעוזר לי להתקיים בכבוד תודה שחושבת על ימים אחרים תודה על המקום הזה שמאפשר

תודה שכל המערכות פועלות וקמתי על שתי רגליי תודה על יום עמוס שמחכה לי תודה שבחלקו אני יודעת כמה הוא יטרגר אותי תודה על מי שאני ועל מנגנונים נפלאים שעובדים תודה על מורכבות תודה שאני מבינה שהסבל הוא לא חלק מההתפתחותזה רק האחזות שלי תודה על תהליך וצמיחה תודה על מים בברזים תודה על מים חמים בברז תודה על קפה תודה שהוא בא בלי מאפה 😊 תודה על ארוחת בוקר תודה על אוכל בריא שהכנתי לי אתמול תודה על עבודה ופרנסה שמצמיחה עוד ועוד תודה על אוטובוס שלוקח אותי לאן שאני צריכה מוקדם בבוקר תודה על ניצוץ אהבה ושמחה שיש לי בלב גם שמרגיש נורא תודה שאתם כאן תודה על המקום הזה שמאפשר תודה שלמדתי להיות במקומות שמאפשרים תודה לך אודי על היותך עד לחיי אוהבת אותכם המוני המונים ...

הי מיכל, כן, אני סיפרתי לה והתעלמתי ממנה אחר כך (התביישתי ממנה) והיא מאוד נפגעה (ובצדק) יום אחד היא פשוט צעקה שנפגעתי ושיש לי בעיות ושאני צריכה טיפול . היא אמרה שאני אדם לא נחמד, ושיש לי בעיות באינטימיות ושאני קיר אטום , היא אמרה שיש לי חרדות , שהיא לא חברה שלי ושאין לנו על מה לדבר. התביישתי מאוד כי גם היו בנים מסביב . אחרי שזה קרה ניגשה אליי מישהי אחרת במשרד ואז ניגשה עוד אחת והתחילו לשאול אותי שאלות. פשוט רציתי להתחבא מתחת לשולחן ולא לצאת. הלכתי לבכות בשירותים. אני יודעת שאותה בחורה לא עשתה את זה מרוע. היא באמת התפוצצה עליי מכעס שלה בגלל ההתעלמות שלי ולא מכוונה לפגוע. אבל הצורה הפומבית שבה היא דיברה על דבר אישי שלי והטון שלה ערערו אותי לגמרי. אני מרגישה מעורערת בכל פעם שאני רואה אותה ואני רואה אותה כל יום. לא יודעת, אני מרגישה חשופה. כאילו שיש לה יכולת להסתכל עליי ולראות את כל הפגמים שבי. ואני לא מצליחה להסתתר מהמבט שלה. אני מפחדת ממנה מאוד. מיכל, אני יודעת שהיא אמרה עליי דברים נכונים. באמת יש לי בעיות וקשיים. אבל הדרך שבה זה נאמר , הרגשתי מותקפת. היא גם אמרה לי אחר כך שהיא יודעת שהיא מאוד ישירה ויש אנשים שחשים בכך איום. גם נפגעתי שהיא אמרה שאנחנו לא חברות. הרגשתי דחויה ולא רצויה. היא מצידה פגועה וכועסת עליי . מרגישה שאני מענישה אותה עם היחס המתעלם שלי. וככה זה נמשך וכרגע אנחנו לא מצליחות להתגבר על זה. וחבל כי אני באמת מחבבת אותה, ולא סתם רציתי לספר דווקא לה. הרגשתי קרבה אליה.

עצוב..אולי תנסי דרך המייל לכוב לה? או מכתב כתוב? בכל זאת את מחבבת אותה..להבדיל ממך אני ספרתי לחברה שדווקא אנחנו בקושי מתראות פעם פעמיים בשנה...גם לי היה קשה ליצור איתה קשר אחרי וחשבתי שהיא לא תרצה בכלל להתחבר ואני שקופה מולה..אבל בסוף דברתי על הקשר איתה עם המטפלת ויצרתי קשר והבנתי שהיא בכלל לא כעסה עליי רק לא ידעה איך ומה לומר...חידשנו קשרים. מקווה שתוכלי לגשת אליה ולהסביר הכל...רוצה שתדעי שאין לך במה להתבייש שאת עם בעיות ושנפגעת!!! את לא אשמה בכך!! וכזו את. חבל שזה יצא בצעקות ועלבון..אני חושבת שאפשר לתקן. כל עוד הנר דולק...נסי דרך המייל יהיה קל יותר במכתב ולא פנים מול פנים. בהצלחה יקרה! אני כל כך מבינה את ההרגשה הזו של שקיפות...איתך.

שבוע טוב לכולם, אתמול, אתמול פעם ראשונה בחיים שחגגו לי יומולדת. חגגנו. מפגש. מסיבונת. שעשועים. עבר בשלום. הראיתי לכולם איזו עבודה טובה עשה רופא הנפש שלי (וגם אני). אפילו התגנדתי. במונחים שלי - שמלה ונעליים עם קצת עקבים וקישוט קטן. לא מעט תעצומות. המשכים בונים ומחזקים. והיום חל התאריך הלועזי, כמעט שכחתי. שלכם, סוריקטה

וואו..מרגש!!! איזה יופי! מזל טוב! לעוד הרבה ימי הולדת כאלה מעצימים!!

אוהבת אותך המון ריגשת ברמות כל כך שמחה לשמוע אני חושבת שזאת פעם ראשונה שאת שמחה על יום ההולדת זה נפלא .. ואת יקרה כל כך מגיע לך ..

הי סוריקטה היקרה והיום הולדתית מזל טוב!!! :-)))) והמון הצלחה ובריאות ושכל מה שתרצי ותאחלי לעצמך תצליחי להגשים בכזו עדינות ורגישות ואלגנטיות כפי שאת כאן...

הי כולם, זוכרת שכתבו לי גם בעצים אחרים וראה ראיתי - התיעוד נשאר כאן, כפי שכבר כתבתי, ואוכל לחזור ולקרוא. תודה אנשים טובים. מראשית השבוע אלו מעין ימים רגילים כאלה לי. שלכם, סוריקטה

בכוונה לא מזכירה שמות למידה שאינך רוצה שזה יופיע כאן.. רק רציתי שתדעי שחושבת עלייך וכותבת עכשיו שזה יופיע מחר בבוקר .לכבודך... מקווה שהיום הזה יעבור נעים וטוב .שדווקא תופתעי לטובה... אתך בלב ....💜💛💚👼

תודה על המחשבות. כבר הסקפתי לכתוב בינתיים, שעבר בשלום, והיה סבבה. עכשיו רק צריך לנוח קצת. לא הספקתי. ומחר צפוי טיפול רפואי פחות חביב. תודה שאת חושבת עליי. ותודה שרצית להפתיע לטובה. כיף. חיבוק, סוריקטה

הי יקרה ... איך את היום אחרי הטיפול מקווה שגם הוא הפתיע לטובה .. חיבוק

הי אביב, זה היה טיפול כירורגי עם הרדמה ותפרים והכל, והסיבות קצת מצערות, כי היינו אופטימיים יותר. מה שרואים בצילומים לא הבהיר את מה שקורה בשטח באופן ברור מספיק. אבל הכל בסדר. יש הקלה, כי סיכוי רב שה'מלחמה' מול הבעייה שנמשכה כמה שנים פסקה, והתהליך ההרסני נעצר. אז אני לא כל כך חייכנית, ואולי קצת מתאבלת, שזה בסדר. בשורה התחתונה - אשתדל להמעיט במאמצים. אתרפא, ישוקם. והלאה. אני דואגת לך, את מדווחת על כאבים נוראיים :-( שלך, סוריקטה

מזל טוב אישה יקרה. יום הולדת עגול. הרבה בריאות, אושר ושמחה. שתמשיכי לגדול ולצמוח ולהאיר את העולם בהארותיך שנותנות חומר למחשבה. מאחלת המון, המון טוב.

הי ת', המון תודה על ההקשבה. באמת. ובוודאי על האיחולים הלבביים. שלך, סוריקטה

שלום,אני בחור בין 45,רווק,שמלבד לקום בבוקר מוקדם לעבודה.לא עושה שום דבר פרודוקטיבי,כמו ספורט,יציאה לבילויים גם כדי להכיר בנות זוג.אוכל גנק פוד במקום לאכול בריא.ולמעשה רק יושן ועובד.פשוט בתקופה האחרונה נהייתי עצלן ופלגמת.ל פעמים אני מצליח ללכת פעם או פעמיים בשבוע לח.הכושר.היו תקופות שכן הייתי מצליח להוריד במשקל לצאת וכו...

שמטפל יורה מעמדת סמכות למטופל שלו לצאת לעבוד ויתעקש על זה ? בלי בכלל לטרוח לשמוע מה יש למטופל לומר בנושא?

עיינתי תגובה קודמת ואין שם התייחסות שקשורה לשאלתי הספציפית הזאת. בלט לי מאד בטיפול הפסיכולוגי שעברתי העמידה של המטפלת על הרעיון שאצא לעבוד . בלי לשאול לדעתי בנושא. להעדפותיי. לתקוותיי. למסוגלותיי. לנטיותיי. היא כל הזמן אמרה 'צאי לעבוד'. כיום אני לא עובדת ואני ממש מרוצה מן העובדה שאני עומלת להקמת עסק עצמאי. הרבה יותר מספק מלעבוד תחת בוסים מאוסים כמכונת ייצור בשכר פרוטות. הפסיכולוגית בכלל לא התייחסה לנושאים כאלה. אין בכלל אפשר???בדיעבד הרגשתי שהיא חיללה אותי עם החודרנות הפורנליסטית שלה. שהיא רק הרחיקה וניתקה אותי מרצונותיי האמיתיים והאותנטים ביותר. דיברת בתגובותך על לסמוך וצבירת חוויות טובות. על המטפלת שטיפלה בי לא הייתי סומכת שוב לעולם. עצם העובדה שבכלל אי פעם סמכתי והקשבתי לה התבררה כטעות . סתם אומרת. מעניין אם כל הפסיכולוגים לוחצים ככה על מטופלים בנושא התעסוקתי. ממך לא קיבלתי תשובה לזה.

נכון שעזבתי. התרחקתי. המשכתי ללמוד במקום. אחר. מגיעה לי סביבה נקיה וחיובית ומפרגנת. להתרחק משם אכן התגובה השפויה והמתבקשת. אבל עדיין בזכרון משהו נשאר לי מהחוויה הרגשית הרגשתי כל פעם שבאופן ערמומי היא עקצה וביקרה אותי וניסתה לערער לי את הבטחון שזה משאיר משקע. זה קרה יותר מפעם אחת והסיתה נגדי אנשים נוספים אז ממש חשתי תחת מסע הכפשה והתנכלות. אני מרגישה שנשאר לי מן משקע בזכרון בלא עוזב מהחוויות השליליות. כאילו הזכרון הרגשי גורם לכך שהעבר ממשיך ללוות אותי בהווה. ההרגשה הרעה לא נשכחת ואני בעיקר מזהה בי משקעי תוקפנות וכעס ולא קיבלו ביטוי בזמן אמת. לא מספיק התעמתתי, התנגדתי, הגנתי על עצמי מולה. אני מרגישה כאילו אני סוחבת איזה כעס על שהרשתי לה לדבר כמו שהיא דיברה, בפוגענות, במגעילות, בחוצפה.. לא העמדתי אותה מספיק במקום. יש בי איזה כעס גדול. עליה. על עצמי. על הכל. על העובדה שכאשר פוגעים בי תחושות הפגיעה ממשיכות גם אם בהווה הגורם הפוגע כבר לא נמצא בחיי בכלל. איך משנים את זה? אני מאד רוצה ליצור משקעים חיוביים בתוכי. ,שמחה טהורה ואמיתית ולבבית. רוצה שבתוך הנפש שלי יתבססו חוויות שאני רצויה אהובה בטוחה ראויה שווה מוערכת. ושאדם כמוה לעולם לא יצליח לגרום לי לחוש דחויה או מבוקרת ולא אשמה. אני רוצה להיות חסינה להשפעות שליליות מאנשים שליליים. אין באמת מצליחים לפתח חוסן שכזה עמוק מבפנים? אני ממש רוצה. להרגיש טוב עם עצמי. לשמוח. להיות בטוחה בי. למשוך אנשים חיוביים לחיי ולשמוח איתם במקום להרהר שוב ושוב במשקעים שליליים מאנשים שלילים אשמח לכל טיפ ועצה איך באמת אפשר לטהר את הנפש מזכרונות שמפריעים לחיות 100% בשמחה של ההווה. תודה :)

מברכת אותך בשבת טובה,רכה, נעימה ומלטפת.. אתה יודע אודי ? מרגיש לי עכשיו נעים בלב.. הייתי קודם אצל אמא צביה ונעים לי בלב.. מרגיש לי עטוף בלב.. אני אוהבת מאוד מאוד את אמא צביה, וגם אותך, וגם את המקום הזה, ומרגיש לי עכשיו אהבה ורוך לכל היקום.. שלך-במבי.