מימה הכועסת ........

ואתה אודי לא היית כועס עם היית חי בעולם שהכאיב לך יותר מפעם אחת? אני כועסת כן. מה הטעם לחשוף את הבפנים הרך והכואב שלך אם במקום שיחבקו לך אותו ויספקו תיקון אנשים רק מכאיבים לך שוב? נתתי כל מה שהיה בי. את הטוב והיפה. את העדין והרך. את התום והאמונה. וקיבלתי בחזרה אטימות. קיבלתי אנשים שמשתמשים ומשליכים כראות עיניהם . מושכים בכתפיים בחוסר אכפתיות כמו מוסרים 'שחררי. אני לא חייב לך דבר'. הפסיכולוג לא חייב לי אמפתיה. החבר לשעבר לא חייב לי מחוייבות לקשר . אנשים בכללי לא חייבים להפגין רגישות. אף אחד לא חייב שום דבר לאף אחד בעולם הזה של 'אםאיןאנילימילי' וגם אני לא חייבת כלום לאף אחד. כל מה שנשאר זה לשים את כל הכעס והאכזבה בצד ולשחק אותה שמחה. אולי משחק העולם ישתכנע וייצא לי למצוא טוב חדש. אולי אולי יותר נכון יהיה לומר -טוב אמיתי ועקבי- כזה שמחזיק מעמד ולא מאכזב בסוף.

מימה, הגם שיש סיבה מוצדקת מאד לכעוס - אנחנו מפסידים הרבה כשאנחנו מקדישים את כל חיינו כמעט בהתרכזות בכעס הזה, וברגשות נקם, כך שהם תופסים נפח כל כך עצום ומעכבים באופן משמעותי את השאר. לומדים לחייך. ולא בכאילו וכהצגה. אני למדתי. אבל אחרי שנים רבות של טיפול. שלך, סוריקטה

מימה... ....... מימה ..הי.... .... את יודעת ? בדרך כלל אני קוראת את הודעותייך אבל נמנעת במכוון להגיב לך... מפחדת להגיב לך.. מפחדת מתגובה שלך אלי שתכאיב לי במקום הרך ,החשוף והלא מוגן שלי... בדיוק בדיוק איך שאת מתארת באופן כל כך נוגע ומחבר את המקום הפנימי שבך.. המקום הרך,החשוף,התמים שלך , שכל כך כאוב ומלא בכמיהה לתיקון במקום הזה... ... מימה... כתבתי הודעה ארוכה... אם לא מתאים לך לקרוא.. פשוט תסגרי את הפוסט שכתבתי.. .... מימה.... בהודעה הזו שלך אני הייתי מכניסה כותרת :מימה הכאובה.... שמעתי הרבה יותר כאב מכעס... ההודעה הזו שלך הצליחה לגעת בי במקום העמוק ביותר שבתוכי (עד כמה שאני יודעת ... מימה... אני רוצה להגיב לך מהמקום הרך,החשוף ,הכאוב שבתוכי.. יש לי בקשה... אל תפגעי בי... רוצה לשתף אותך... אני הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית ידועה . פרופ'..שבנוסף לעבודתה כמטפלת פרטית, לימדה שנים רבות באוניברסיטה, הדריכה מטפלים רבים ואף הוציאה ספרים לא מעטים.. פסיכולוגית קלינית ידועה... הייתי אצלה בטיפול חד שבועי למעלה משש שנים... זמן רב,לא מימה ? נתתי בה אמון מלא !!!! ואז... קרה משהו... אותה מטפלת מדופלמת "זרקה אותי מכל המדרגות" ללא סיום, כך, מהרגע להרגע... .. בעצם זה לא מדוייק.. היא עשתה איתי פגישה שבו אמרה שהיא חושבת שאולי צריך שנפגש פעמיים בשבוע במקום פעם אחת.. ואז שבוע לאחר מכן אמרה שהטיפול מבחינתה נגמר. שקרה משהו שהמיכל שלה התפוצץ.... ... את תופסת מימה ? אחרי המקרה הזה לא עבדתי תקופה.. כל הזמן עליתי לבניין מסויים לקומה ה 17 ובדקתי איך אני קופצת באופן כזה שיפגע עד כמה שפחות באנשים שמסתובבים ברחוב... תכננתי את היום, את השעה ואת כוון הקפיצה.... הייתי ....אני אפילו לא יכולה להגיד מה.... בעקבות זה לא האמנתי יותר בפסיכולוגים... גם שמנתי מאוד בעקבות זה... ניסיתי לאסוף את השברים שלי והלכתי לקבוצת או.אי קבוצה שפועלת לפי 12 הצעדים.. לא יודעת אם את מכירה את זה... אני חושבת ששם הצילו אותי... משהו בקבוצה ,ללא רווח, ללא תשלום,ללא דמות סמכות (פסיכולוגית וכו) לאט לאט אולי התאוששתי... אחרי שנים הגעתי לאמא צביה .. אחרי ששמעה את הסיפור שלי הציבה תנאי לטיפול: פעמיים בשבוע... ומשם לאט לאט זה הגיע ל 5 פעמים בשבוע.. מדובר על פסיכואנליטיקאית מנחה שאני עוברת אצלה פסיכואנליזה לפי גישתו של וויניקוט.. אמא צביה נוגעת בדיוק בדיוק !!!! במקומות הללו ועוטפת בחום,ברוך,בחמלה ואולי דרכה נעשה גם התיקון.... אני מספרת לך את כל הסיפור הזה היות וגם אני הייתי יכולה "להתקע" בקלות עם אותה מדופלמת... חבל על האנרגיות.. אפשר להשקיע במטפלת הפוגענית ואפשר לנסות לצעוד קדימה ולנסות אחרת... אני חושבת ומאמינה שהתקווה לטוב הוא בדרך בה הלכתי.. ... במבי.

וואו..במבי יקרה! אהבתי את התגובה שלך ואומץ הלב שלך והגילוי...לא בטוחה שאני הייתי שורדת אחרי דבר כזה.... איזה כח עצום לקום וללכת למקום אחר שיכיל ואז לטיפול חדש, אני כל כך שמחה שיש לך תיקון עם "אמא צביה."!!!!!!!!!! ושמחה שהחלטת להשאר פה :) וואו... מימה יקרה, באמת שחבל עלייך!!!! על הבריאות שלך!!! מה מועיל לך הכעס? אולי יש לך רווח מלהרגיש ככה? מלשתף בכעסים? לא יודעת...נשמע ממש רחמים עצמיים כאלה...ואת חוזרת המון פעמים על זה שהיא אמרה שעבדה קשה...או כל מיני אמירות שלה שנראו כלא מכילות סובייקטיבית כי מהצד זה נשמע אחרת, להגיד שעבדה קשה..נו, אז אמרה. לצאת מלופ זה קשה בודאי, ואם תחזרי על זה שוב ושוב זה פתרון? חשבי מה יכול לעזור? אולי להתגבר וללכת לטיפול אחר? לנסות לבטוח? מה יקרה? מקסימום תמיד אפשר לעזוב לא? בהצלחה.

רק אוסיף נקודת דימיון - לפני הטיפול הנוכחי (וכבר כתבתי כאן פעם) - הייתי בטיפול אחר. כן, אצל פסיכולוג שהפך להיות פרופ' והוציא ספרים על טיפוליו המוצלחים. מניחה שאני בכלל נשכחתי. במקרה שלי נאמר, ככל שהצלחתי להבין ולתפוס, שחבל על הכסף. לא הרגשתי אז שנוצר כלל אצלי כלל קשר איתו. עם הפסיכולוג. אבל חמש עשרה שנה (!) לא הגעתי לטיפול ודבקתי בגישה שאיני בת טיפול. בזבוז - מילת מפתח. ובטיפול הנוכחי כמה שנים חלפו עד שידעתי שאני מרגישה כעס. ואחר כך גם קנאה. היות שאני עקבית בתגובות אליך מימה, ולא מוותרת, אני גם תוהה אם את שונאת אותי. שלכן, סוריקטה

ריגשת אותי כל כך... הרגשתי יחד אתך את הרגע הזה שבו נאמר לך זהו נגמר ...כל כך הזכיר לי את הרגע הזה אצלי . מן הסתם כל אחת והמקומות שהביאו אותה לשם ובכל זאת הרגע הזה שאומרים לך "מבחינתי הטיפול הסתיים . סיימנו טיפול "כאילו את כלום בשבילה אחרי כל כך הרבה שנים .. שמחה כל כך שלא ביצעת את רצונך ושאת איתנו כאן . גם אני חייבת את התחלת הטיפול שלי בעצמי לאו איי. במבי אהובה תשמרי עלייך ,על הלב העדין והיקר שלך . חיבוק

תודה לכן... התרגשתי לקרוא את תגובותיכן... היה לי לא קל לשתף.. בכלל לא קל לי להיזכר בכל הקטע ההוא.... לא יודעת למה.. אבל ההודעה הזו של מימה מאוד מאוד נגעה לי ללב... הרגשתי אותה כל כל כאובה.. ממש הרגשתי שהכאב שלה עובר אלי דרך הוורידים... פחדתי לכתוב למימה את מה שכתבתי.. התלבטתי.. הרגשתי גם שאני מגמגמת בהתחלה.. אבל חשבתי שאולי אם אשתף את מימה ,יקרה משהו וזה יהיה אולי כמו "פומפה" איזה מחלץ פקקים כזה... רציתי שמימה תצליח איכשהו לפרוץ ולצאת מהפלונטר בו היא נמצאת.. לא יודעת אם הצלחתי... בכל אופן ,תודה ענקית לכן יקרות... וסוריקטה ? לא ידעתי שגם את היית אצל פסיכולוג קודם לפני האנליזה שלך.. וגם הוא פרופסור שכתב ספרים...מקצועיים..? הדרכה למטפלים ? אולי הוא כתב עם המדופלמת שלי ?? שלכן, במבי.

במבי, כותבת בקצרה - לטיפול ההוא בשנים ההן, ועוד גרתי אצל אמא - כנראה לא היה סיכוי גדול והוא נדון לכישלון. אחריו באו שנים של הרס קיצוני. המשך ופירוט יבוא, מניחה. סוריקטה

קראתי אותך גם למטה ואת יודעת כאב לי לקרוא אותך . כאב לי הצורך שלך להקיא מילים ,להקיא בדידות ,להקיא כאב ...ולמה אני אומרת לך להקיא כי את לא מאפשרת לעצמך וכתוצאה מזה למי שקורה להתבונן בכאב להיות אתך שם . את נאחזת בפסיכולוגית הזו ומשליכה עלייה את כל כאב חייך .כי הכי קל לכעוס על המטפלת שטעתה יותר קשה לכעוס על מי שפגע שהרס לך את החיים .מי שלא נתן לך תחושת ביטחון כשהיית צריכה . אבל את יודעת אני בהחלט רואה שינוי במה שאת כותבת מהפעם הקודמת בכתיבה שלך היום יש גם כאב ולא רק כעס .. אולי תצליחי ותאפשרי לעצמך טיפול אמיתי תוך כדי הבנה שלא כל המטפלים הם נמו המטפלת המיתולוגית אבל הם כולם בני אדם ועלולים לטעות ....אתך באמת

כמה מילים כואב לי לקרוא אותך... שומעת את הכאב מאחורי הכעס יודעת על מה את מדברת... יודעת היטב אין לי מילים חכמות רק שתדעי שאנחנו איתך ..

קראתי הכל.באמת תודה על המילים והרגישות וההתייחסות. מימה.