פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, ברצוני לעשות עבודה פנימית יעילה, להרחיב את ידיעתי אודות עצמי, ואשמח לקבל עצות כיצד להגיע לתובנות חדשות תודה

"גם אם יש כמה גרסאות לדבר - יש בזה רווח, מאחר וייתכן שלא משלמים לך פחות" בוקר אור אודי וגם לכולם. איני מתווכחת עם המילים או שוללת אותן, אך אוסיף - באמת שאני מבררת את העניין של הקורה בשטח, וכוללת בפנים גם את הרגשתי. אכן, כנראה, יש מספר רב של מועסקות שמקבלות שכר הרבה יותר גבוה באזור. מן הסתם, אין לי נתונים סטטיסטיים של כולם. עם זאת, אני יודעת שגם במקומות כאלה (כמו בכל מקום עבודה, כנראה) עבור אותו תפקיד יש מי שמקבל שכר נמוך יותר. כמוני. מאידך, אני מוצאת את עצמי משקיעה כל כך עד שלא נותר לי זמן לנשום. זמן לעצמי. יש בזה גם את החלק שלי. כי אני כזאת. קשובה ומסורה ומשקיעה מאד. לעתים מידי. ובכל זאת, יש משהו לא הוגן ולא חוקי (וזה כולם אומרים) בתנאי ההעסקה שלי. וגם הסביבה (הבית) יש בו אלמנטים שמאד קשים לי. גם אומרים לי שצריך למצוא את מי שמוכן לשלם בנדיבות. תלוי על מי נופלים. בכל אופן, נטיית הלב שלי היא למצוא מקום שבו אולי לא משלמים יותר, אך קרוב לבית, ללא נסיעות דחוסות בפקקים, וגם פחות שעות עבודה וגם לטווח ארוך. הציפייה נראית לי לא כזאת הזויה. הרבה מכירים אותי פה. יודעים מי אני. והוצאתי לעצמי שם טוב. וגם - חברתי לקבוצה חדשה עם חברים טובים. סוריקטה

סוריקיטה ,מחזקת אותך על כל מילה ומתפללת עבורך

מה שכל כך מבלבל אותי הוא שההורים נורא נחמדים אליי, צחוקים ובדיחות והתלהבות וכאלה והכל בהגזמה. הם גם אומרים את דברם באופן מאד בטוח. וזה מטעה מאד. ובמקביל כאילו מתחת לפני השטח יש משהו נורא אלים (ולא רק אני אומרת). כמו אצל נוכלים, שהם לכאורה חמודים ושובי לב כאלה. אני ממש מתבלבלת וממש קל לי בפנים להפוך פוגע ונפגע. סוריקטה

יקרה הכי מבינה אותך ברמות הגוף הצלחת להעביר אלי את התחושות הפנימיות של הדריכות של ההרגשה הלא נעימה .. יקרה אני לא חושבת שאת טועה וכן זה דרכם של אנשים שרוצים להשיג את מטרתם הם לא רוצים שתלכי בוודאי שהם אומרים את שלהם בנחישות כדי שתישברי . אני בטוחה שאת אמרת את שלך בחוסר בטחון מלא יקרה מכירה אותך כבר כמה שנים עבדת במקום אחר והיית מאושרת כן היו לך חילוקי דעות בקטע מקצועי אבל לא ככה ... את פשוט סובלת מהיום שהתחלת לעבוד שם את עצובה את כואבת את התנאים ואת ממש סובלת פיזית ... בעבר היית כותבת על תינוקי וכולל מלאת אושר פנימי שהיה עובר מהדף אליינו ...וכאן את לאכותבת על תינוקי בכלל את לא מדברת על הנאה מהעבודה את להפך כותבת על יום ארוך קשה לא מתגמל שמתחיל בנסיעות ארוכות וצפופות. לא רואה שמתחשבים בך לא רואה שרואים אותך .... יקרה שלי בפנים את יודעת מה האמת קשה לנו לקבל את זה שיש אנשים שנראים נחמדים והם תוקפנים ומקרבנים ....די את לא קרבן יותר !!!!!!!!! אני יודעת שאני דוחפת אותך כשאני בעצם לא מכירה אותך ואין לך גב כלכלי וזה מפחיד הכל את צודקת אבל כדי ליצור שינוי חייבים לצאת ממשבצת הנוחות גם שהיא בעצם לא נוחה ולא טובה... אני סומכת על המטפל שלך שיודע בדיוק בדיוק מה הוא אומר לך .... ושתדעי לך אני רואה אותך איך את מתחילה ליישר את הגב לקבל עמידה יציבה עם שתי רגלים על הקרקע ....וצבע הרבה צבעים יפים זוהרים בטוחים בעצמם ... בכל פעם חלק שקוף אחר שלך מקבל צבע וזה נפלא בעיני... תהליך מדהים וקשה את עושה עם עצמך מול המשפחה הזו ... גאה בך, זה לא פשוט ... חיבוק ענק

הי אביב, כן, יש אמת בדברייך. אני סובלת מהיום הראשון. למעשה, במחשבה לאחור, כנראה שכבר ראיתי משהו במפגש הראשון, והייתי יכולה בכלל לא לבחור בזה. אבל לא ניסיתי בכלל. היהירות שם בבית זועקת לכל עבר. הפער בין מה שנאמר למה שמבוצע - ענק. סיכוי סביר שאני משדרת חוסר ביטחון. הם גם אנשי מכירות, מן הסתם קוראים פנים. אביב, את מתוקה אמיתית, אני ממש שמחה לקרוא את מה שאת כותבת לי בימים אלו. דברים של אנשים גדולים. שלך, סוריקטה

ותודה גם למטפל שלי, לחבריי, ולכל התומכים. סוריקטה

מוזר לראות אותו מתרגש ונוסף. אין מצב שאדבר על זה איתו.. שבת שלום, יקרים ויקרות אני כותבת אחרי שלקחתי כדורים אז סלחדה אם יש טעויות ביי

הי רוני, את מתכוונת למטפל? אודי שאל, בעיניי, שאלה יפה וחשובה - מדוע זה מרגיש מוזר. גם לי, כנראה, היה מרגיש 'מוזר'. והתשובה שהייתי נותנת לעצמי היא שפתאום ככה מגלים שיש לו חיים גם מחוץ לחדר והוא לא רק 'שלנו'. אין לנו בלעדיות. לנו ולקשר. כן, מוזר... ודווקא הדברים האלה שאנחנו נוטים לומר שאין מצב שנדבר עליהם - אני מוצאת שדווקא שם יש חשיבות לנסות לאזור אומץ וכן לשתף. מה את אומרת? סוריקטה

הי סוקריטה. תודה על הנקודות שהארת לי. את אישה יקרה ומדהימה..

ואני מקווה שתצליחי ליישם. שלך ואיתך, סוריקטה

אני מנסה אודי לטפל בגוף הזה וכל רופא שאני מגיעה אליו מטלטל ומוציא ממני חלקים אחרים . מצטערת שכתבתי קודם כל כך לא מחוברת לא יודעת מה כתבתי שם רק יודעת שהייתי כאן אז סליחה אם לא מתאים . עדין לא ממש אני אבל לפחות מבינה מאיפה זה בא ... היה שם משהו בסיטואציה אצל הרופא שהיה כל כך טריגר ...גם שזה לא פולשני ... אודי יש לך מילים כאלה שירגיעו .. ושיהיה לכולם שבת טובה רכה ונעימה ...

... קצת קשה לי.. גם לכתוב. עוד שבועיים יום השנה הראשון למותו של אבא שלי. ובמשפחה הגרעינית, אליה נולדתי כולם רבים עם כולם הכל מתפורר אין לי כוח עכשיו אך רוצה לומר לכם שהאיכפתיות שלכם נוגעת עמוק בליבי. אכתוב כשיהיה לי קצת יותר כוח. תודה לכם יקרים ושבת שלום במבי.

במבי מותק שלי, ואולי אנחנו כאן משפחה גרעינית מסוג אחר? אולי לאבא היה תפקיד של מאגד החלקים וכשהלך, הכל מתפורר? נשיקות, סוריקטה

הגוף שלי קורס לאט לאט מנסה כל כך לעשות למענו וזה גורר הרבה בעיות מתקשה לאחוז היום ואודי איך אני יאמין להם ..איך הם אומרים שאני עבדתי בשבילו אז ...אם זה נכון ולא סתם פרשנות של המוח שלי .... אז לגוף הזה מגיע עונש ולא טיפול..... אני הולכת ובאה .... אודי ....

הי אביב, בוא יבוא היום, בתקווה רבה, שפחות תרגישי אשמה ופחות תענישי את הגוף שלך. או שתהיה פחות התמכרות לזה. זה יכול לקרות. אין לי הסבר. מרגיש כמו נס. פלאי עבודת הנפש. סוריקטה

זה נורא סוריקטה נוראאאא... הגוף שלי באמת בקריסה הרבה דברים , כאלה שיצטרכו התערבויות כירורגיות מורכבות כאלה ואחרות .. הרבה רופאים שאני צריכה ראות ..וכל רופא טריגר מטורף שנגמר בניתוק ובאכילה מוטרפת ..עצוב אבל כן יש התקדמות ויש עשייה ויש מי שאיתי ותומך ותודה על העידוד והתקווה

זה אכן נשמע נורא. עצוב מאד. (רק עכשיו הגעתי למחשב וראיתי את ההודעות הפרוסות) איתך, סוריקטה

ואני נראית, בעיניי, כמו אישה מוכה. אני באמת, בהיסטוריה. אבל כך זה מרגיש היום ספציפית. ועם הזמן הכל חולף. סוריקטה

ופלאי הנפש המטופלת וכלי הטיפול. מצבי השתפר במהירה. מדהים. תודה לדוד רופא שלי. ההחלטה, מניחה, תהיה יותר שקולה. סוריקטה

היי סוריקטה, עצוב והתודעה חשובה.אבל יותר חשוב שהיום את כבר לא שם!

הי מיכל, אולי קצת כן מוכה, במובן של מה שאני עושה לעצמי. פחות מפעם, אבל יש שרידים. סוריקטה

ולאישה של היום

חיבוק גם לך. ותודה על התמיכה הרבה. סוריקטה

אודי, נפלו פניי - ביטוי מדויק כל כך, נפלו פניי, כי, כנראה, משהו כאן לא בסדר מכל מני כיוונים. כתבתי הודעות נוספות, מקווה שמהן יובן משהו. למרות שמה שפירטתי חלקי מאד. סוריקטה

הי, כפי שכתבתי למטה - קיבלתי תשובות ועכשיו אני יודעת קצת יותר היכן אני עומדת לצורך קבלת החלטות. ממש תמוה, בעיניי, שהמידע שיש בידיי שונה מהברורים של מעסיקיי. ואני חוזרת ובודקת את עצמי ומבולבלת. עייפה מאד ומקווה לנוח ולבשל מחשבות בסופשבוע. אלו הזמנים בהם אני מתנחמת בחתולים שמקיפים אותי. זמנים יגידו. סוריקטה

סוריקטה יקרה,בעיניי זה לא תמוהה..כי הם המעסיקים וכמובן שרוצים לשכנע אותך לטובתם..חשבת על האפשרות שלא תמיד אומרים את האמת או לפחות את כל האמת??? ככה זה נשמע. תלכי עם האמת הפרטית שלך!!! את שווה הרבה יותר!! העבודה שלך קשה וחייבת להיות מתוגמלת כיאות. ואם לא אז תמיד אפשרי למצוא אלטרנטיבות ותינוק אחר!! המון זקןקים למטפלות מסורות. אילו רק היינו מכירות כשילדיי היו קטנים..שתינו היינו מרוויחות!!!! כל הכבוד שאת מצליחה ואל תוותרי!!!! תעזי כמו שאת אמרת לי עם המטפלת זה אותו הדבר..להעז!!!

את ממש מתוקה. שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה ואהובה , את זוכרת את השיח שלי שלך ושל מימה על שכר נו אז לפי מה שהצצתי זה באמת לא הגיוני לעבודה שלך את בסדר ולפי איך שאני מכירה אותך הם פשוט זיהו אצלך את החולייה החלשה ...לא פלא שאת מרגישה אישה מוכה . לאישה מוכה של פעם יש כוחות אהובה ותמיכה ומי שלא מוותר עלייה ועוזר לה לפתח שרירים בגב ... וכאן קדימה לפעולה.... http://laledet.co.il/כמה-עולה-מטפלת זכויות - https://www.babysitter.co.il/minfo_nannyrights.asp http://www.nannys.co.il/Calculatur.asp https://www.helpbook.co.il/nanny https://www.metapele.co.il/rights את יכולה חישבי על צעדייך מהראש לא מהרגש לא אישה מוכה אישה שיש לה מה לתת והרבה ועם רוצים אותה שישלמו בהתאם . אוהבת אותך ואתך....

אביב, את אלף. אני אוהבת את ההודעות הרציניות האלה. מאד מאד עוזרות לי. אכן, לפי הלינקים ששלחת - השכר שלי נמוך. את הזכויות אני מכירה, יש לי קרובים וחברים עורכי דין, ולא קיבלתי אותן... נשיקות וחיבוק ענק, סוריקטה (וכמעט חתמתי בשמי האמיתי)

זאת הסיבה שאני לא חותמת אז אם לא קיבלת אותן זה הזמן לקבל ואם לא יש חוק ...פשוט נגשים ל בית דין לעבודה ממלאים תביעה ומקבלים זאת גם עילה מספיק טובה לבטל חוזה (כשתמצאי משהו אחר) יקרה שלי , זה השלב שאת יכולה כבר לעמוד על זכויותייך הייתי שם לעיתים אני עדין שם אבל אני כבר שנים מזכירה לעצמי שאני שווה ומגיע לי , לא אומרת בחזירות ולא לראות את השני ומצד שני כן מתוך מקום ששומר עלייך , על הזכויות שלך . את יודעת אני מתפרנסת מכאב של אחרים עצוב אבל זאת האמת (גם על המטפלים שלנו ניתן לומר זאת )ושנים היה לי קשה לקחת כסף על מה שאני עושה ...עד שהבנתי שזאת עבודה וכעבודה מגיע לי תגמול . כהתנדבות אני עושה דברים אחרים ועליהם אני לא גובה תשלום . בקיצור יקרה עם טוב לב ושריטות עבר לא הולכים למכולת ולא דואגים לגב כלכלי לזיקנה .....אנחנו אתך ויודעת שקשה ..קראתי שם למעלה על האוכל אז בבקשה שתיינו נשמור ....

"גב כלכלי לזקנה" כמה נכון. וגם אני עדיין מתנדבת בהרבה מקומות. ששתינו נשמור, שלך, סוריקטה

אודי וכלם אז...היה מביך..היא כמובן אמרה שיכול להיות שלפעמים היא פחות קשובה ושהיא הרגישה שפחות היה מתאים לדבר על מה שרציתי ולא הצלחתי, כאמור בגלל הרגשתי אותה.. אז היא הרפתה מזה....ורצתה שאני אגיד לה כשאני מרגישה שהיא פחות קשובה בזמן שזה קורה כדי שתוכל לשים לב ולהיות קשובה יותר.....בקיצור אני שמחה שהיא לא הכחישה שבאמת הייתה פחות קשובה ואמרה שהיא מצטערת שכך הרגשתי.. ובכלל היא בקשה שאשתף באיך שאני חווה באותו הרגע..והיא אוהבת אוטנטיות, או "כאן ועכשיו" כדי לעבוד יחד...והיא בעד פתיחות כמה שיותר..אני יודעת....והבטחתי להשתדל לומר לה כאשר ארגיש אותה פחות מכילה...הייתה שיחה דווקא מעניינת וטובה. היא אומרת שיש לי חושים טובים :) כנראה שהרגשתי נכון מסתבר..הפעם היא הייתה סופר קשובה. כנראה שהשתלם לומר לה כי היא ממש ממש השתדלה :) תודה שאמרתם לי שזה בסדר לשתף גם בזה..לפעמים יש דברים שמוזר לשתף בהם.

מיכלי הכי שמחה בשבילך

הי מיכל, מסתבר ששווה להעז - גם אם התוצאות מרחיבות את הנפש וגם אם מאכזבות. כי אז לפחות יודעים ולומדים לבאות. שמחה שהתוצאה אצלך הרגיעה. יופי. שלך, סוריקטה

גוררת את עצמי לעשות צעד ועוד צעד ועוד צעד כאשר בפנים מפורקים, מדממים, פצועים, כאובים... כל כך כאובים מרגישה שאני לא מסוגלת לשאת יותר זה מרגיש גדול עלי אני רק רוצה להתקרבל מתחת לפוך וללכת לישון ולקום אחרי הכל.. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. אין לי כוח יותר לשרוד ולכאוב.. אני רק רוצה קצת שקט בראש... רק קצת שקט בראש..רוצה ללכת לישון ולא להרגיש רדופה בפחד איימה אני כל כך התעייפתי.. קשה מדי... קשה מדי...

לאט לאט בקצב שלך תרגישי בטוח לשחרר מעט כאב להיות לחבק ולהקשיב לחלקייך זה לא שהכאב הולך אבל מרווחי הזמן בן הגלים גדל .. ומאפשר נשימה . בינתיים תעזרי בנו ובמי שאפשר מאוד מאוד ממליצה להתמיד בראייה החיובית ובהיגיון הבריא זה עוזר להתקרקע לכאן ועכשיו ולזכור שהם מרגישים שם והכאב הוא רק זיכרון של כאב כמו שאודי אומר..... חיבוק ענק ענק אוהבת

הי ינשוף, כל כך מובן הרצון לנוח והמשאלה ללכת לישון ולקום בריאים. שלך, סוריקטה

תודה שקמתי תודה שמצליחה להרגיש את מי שמלווה אותי תודה על עוגנים בדרך תודה על יכולת לבקש עזרה תודה שלמדתי לבקש עזרה תודה על תהליך תודה שאני מבינה יותר ויותר תודה על ספר שאני קוראת תודה על האוטובוסים שהביאה אותי למחוז חפצי תודה שהצלחתי להניע את עצמי הבוקר תודה שאני מנסה יותר ויותר תודה על פרנסה תודה שאני מציאותית ולא דוחקת מחשבות על העתיד אבל לא נכנסת לחרדה מהם תודה שאני מנסה הכי הרבה שאני יכולה לטפל בעצמי תודה שאני מסתפקת במועט תודה שאני מיסתגלת כמעט בכל מצב תודה שאני אני תודה שאתם כאן איתי שיהיה המשך שבוע טוב ונפלא

תודה על בוקר חדש תודה שישנתי תודה על הקשבה לחלקים תודה על שמחה בלב תודה על יום עמוס תודה על הבנה של דברים תודה על עשייה תודה על מי שאני תודה על ידיים ורגליים תודה שאני עוד עצמאית תודה על מחשבות טובות תודה על כאב תודה שאני מנסה לעשות פעולות מבריאות תודה שאתם כאן איתי תודה אודי שאתה מאפשר

תודה לטיפול שבזכותו הקימה מנפילות כל כך הרבה יותר מהירה. שיקום. סוריקטה

תודה שהגיע סופשבוע תודה שמתגבשת בי החלטה סוריקטה

אוףףףף!!!! 😏 יצאתי כל כך מבולבלת מהפגישה! שיתפתי אותה כבר ביום חמישי במה שקרה וסיפרתי שזה עוד לא נגמר ולא נרגע ועדיין מאוד קשה ומסוכן. היא הציעה שאולי נמשיך ונפגש ונעבור לפעם בשבוע, היה פעמיים. ואני פתאום התבלבלתי. כל כך מכוונת מטרה לסיים איתה. ומאידך הכנתי לי אופציה אחרת ופניתי למישהי אחרת... שיהיה לי קרש הצלה לעבור את תקופת הפרידה.... ועכשו כל כך מבולבלת...... אוףףףףףף!!!!! מרגיז!!!!

היי אוף...נדמה שבלבלת גם אותי או אותנו, קבעת למישהי אחרת?? רצית להפרד? לא רצית? מבלבל באמת.

מה שלומך ???? זה כל כך קרוב השנה של אבא רק רוצה לאמר לך שחושבת עלייך אנחנו כאן בשבילך .... חיבוק

במבי, גם אני מאד חושבת עליך ומצטרפת לאביב. שלך, סוריקטה

במבי יקרה, מצטרפת ומזמינה אותך לשתף כשיתאפשר. איתך.

איך את עכשיו . קוראת שקשה ,רואה שמטרגר וכואב ... מחפשת מילים שיתנו לך כוחות להמשיך . .ולא יודעת אלו ,רק יודעת שכל כך מבינה אותך . חיבוק אתך בלב ...

אביב יקרה, תודה על המילים הטובות שלך, תודה שאת חושבת עלי. שלך שירה

https://youtu.be/zqYJQePDe0g עצוב , כואב , כמו גשם של פתאום ..אודי ...אתה יודע החלקים שלי כנראה דוברים אמת ....

הי כולם, כפי שסיפרתי, גיליתי באופן ברור יותר ויותר ששכר העבודה שלי נמוך בהרבה מהמקובל באזור בו אני עובדת. עבודה קשה מאד. יידעתי את מי שצריך, ועד היום לא קיבלתי כל התייחסות (וגם מצדי לא פניתי אליהם שוב בנושא - זה הצד שבאחריותי). ההמלצות שאני מקבלת - לקום ולעזוב. לפעמים אני מצליחה לכעוס, לפעמים לא ברור לי. כנראה שכאן איני יודעת עדיין מי אני ואיך נכון לי. ובמה אעמוד. אני גם הגיונית - אין לי חלופה ברורה כרגע ואין לי כסף. אולי הם סך הכל מגעילים אליי. גם כל המילים היפות - נותרות בדיבורים בלבד. ובאיזה מקום יש לי תקווה שאומר. אוי, סליחה. אולי הם בסדר, ואקח מילותיי בחזרה. מניחה שקשה לי להפריד בין תפקיד טיפולי כזה לבין יחסי עבודה. כאן כנראה איני מבינה. אולי פעם. שיתוף. סוריקטה

סוריקיטה יקרה עצוב מאוד שאת לא מקבלת שכר הוגן..

יקרה לא חייבים לקום וללכת .. אפשר למשל להיות "חולה ". הם יהיו חייבים לשלם לך ימי מחלה ובינתיים חפשי משהו. אני לא יודעת לכמה זמן התחייבת להם . אישית אני חושבת שהייתי מעמידה להם אולטימטום ברור . למדתי בחיים שתמיד אבל תמיד נפתחת עוד דלת . וממש לא צריך להיות בפחד ההשרדותי איך אסתדר בטוחה שתוכלי להסתדר עד שתמצאי עבודה . אבל לא באמת מכירה אותך ואת מצבך הכלכלי /נפשי וכאן הייתי סומכת על המטפל שלך .. בכנות אני בטוחה שתמצאי עבודה עם לא בטיפול בילד משהו אחר ....סומכת עלייך

אביב יקרה, המטפל, שכמובן שותף לכל שלב, אומר שבתנאים מסויימים שהצגתי לו - לעזוב, ולנסות להשתמש גם בקבוצה החדשה שהצטרפתי אליה לחיפושים עתידיים. גם הכיוון שלי הוא לאו דווקא להמשיך בעבודה עם תינוקות שהיא מעין פשרה עבורי. כי אומרים שיש לי קצת יותר כשרונות מזה בלבד. סוריקטה

סוריקטה מדהימה ברור ,מובן וידוע לכל שיש לך עוד מלא מלא כישורים שלא באים לידי ביטוי וגם ברור ההתחבאות הזו בעבודה שהקשרים בה מעטים והאוכלוסיה תמה ולא פוגענית ... אוהבת, מכירה את הסיטואציות האלה מקרוב עם אוכלוסייה דומה אך שונה ...חיבוק ע ק וכוח לעשייה שוב אומרת סומכת עלייך ויודעת שאת יכולה בקצב שלך

וגם - אביב - את החופש הזה לקחתי כבר בספטמבר כי לא יכולתי. אבל חזרתי. תודה, אביב, וכמובן גם אודי, על התשובה הרצינית והעניינית. סוריקטה

וממתינה לשיחות המשך ממש בקרוב, שיגררו גם החלטות עתידיות. סוריקטה

אבל לפחות, מניחה, שיסייעו בהחלטות המשך. אני רק מקווה שהמידע שקיבלתי לגבי השכר המקובל באזור (וכל כך הרבה זמן טרחתי לברר) לא היה מופרך. סוריקטה

מצטערת שכך ואת יודעת יקרה שום דבר לא קורה סתם... מאמינה שזאת התפתחות ותהליך שיביאו אותך למקום טוב יותר . כזה שרואה אותך ומתגמל אותך כראוי ואת אהובה קצת פחות פוחדת ויותר מאמינה שמגיע לך ... אתך ,

הי אביב, המון תודה על ההקשבה. כולי תקווה שאוכל להמשיך משם למקום פחות סובל ופחות מקריב. שלך, סוריקטה

אתך , גאה בך

עם כאב ראש נוראי ובקושי סוחבת את עצמי לקום היום בבוקר. בקושי רואה מול העיניים. בעיקר מבולבלת. כי אני חוזרת ובודקת שוב ושוב. ומה שעונים לי שונה ממה שההורים סיפרו שביררו. אבל לא, הגעתי מהמציאות. לקח לי כל כך הרבה זמן לברר ולהשמיע קול. זה מה יש. סוריקטה

ועוד אחדדדד

אביב, מתוקה שאת ❤️ סוריקטה

אפילו לא מבינה למה...אבל מרגישה כועסת שמשהו לא עובד..וזה נובע מכאב חד כזה...יותר אין לי איך להסביר. אני עצובה

הי מיכל, אולי המילה *תסכול* תוכל לעזור ולהמשיך כיוון מחשבה? ונראה לי, שאולי כדאי לנסות למצוא את ההבדל בין כעס, שהוא לרוב נוקשה יותר, לעצב, שהוא רך. סוריקטה

מיכל יקרה כאן יחד איתך בעצב..

אני שנים בטיפול ועדיין כאשר יוצאים מחדר טיפול זה מרגיש כאילו המטפלת הפסיקה להתקיים. לא עוזר כלום... אחרי פגישות יש מצוקה גדולה ותחושת חוסר אונים ואני לא מצליחה להרגיע... בין פגישות מרגישים מאוד לבד גם חפץ מעבר לא עוזר..

הי ינשוף, לפעמים נדרשות שנים. לא חייבים אוביקט מעבר. יש גם מרחב מעברי. נסי לחשוב על דברים משותפים, אולי? סוריקטה

וינשוף, ראיתי עכשיו (חזרתי למחשב) שכתבת למטה שכן יש תחושה של הרגעה בטיפול. אז רק אומר, שזה כבר סימן טוב, בעיניי. כי לפעמים אין גם את זה. ולפעמים ההרגשה היא כמעט תמידית של היעדר דיוק. ואפילו מה שקוראים פה כשל אמפתי. את הכשל נוטים בדרך כלל 'לתחזק' מפגישה לפגישה. קל יותר מלתחזק קשר מיטיב, המוכר פחות. סוריקטה

מתקנת את עצמי ל 'חוויה מעברית'. אבוי. היום אני בתשלומים. סוריקטה

תודה רבה סוריקיטה יקרה שאת כאן

אז מנסה שנית. אודי וכלם תהנו מהגשם :) אודי, אני המון זמן בטיפול, הרבה נאמר, אין לי בעיה בלשתף רגשות כי זה קורה כל הזמן....ואני גם מפטפטת המון... אבל, להגיד לבן אדם שהמקצוע שלו זה להיות אמפתי, קשוב ומכיל שהוא לא כזה בפגישה זה פוגע!! זה כמו שיגידו לי שאני לא טובה בעבודה שלי... וכשאני מרגישה אותה ככה, שיש לה דברים אחרים על הראש מלבדי והיא אינה פנויה באמת להקשיב אלא סתם מהנהנת או מנסה לשאול וכהנה..זה נראה לי דבילי ולא אמין..ואי אפשר לומר זאת לאדם שכל כך נותן מעצמו כבר המון המון שנים!!!!!! ואתה אומר שלוקח זמן...אז זמן זה דבר יחסי ואצלי זה איטי ברמות של שנים, זה לא נורמאלי.....אי אפשר להגיד לה כמו שאמרתי לכם, כי זה עליה!!!!! הבנת? זה ממש לא אותו הדבר....ואז יוצא שכרי בהפסדי :( לא יודעת מה לעשות......וגם אני חושבת שכאילו הפגישות לפעמים מנותקות אחת מהשניה.כל פעם נושא אחר..לא ממש רצף איך אפשרי להפוך את זה לרציף? זאת שאלה שכן אפשרי לשאול אותה ואז היא אומרת זה ספירלי...נו, נמאס לי שאני שנים טוחנת מים......האם זה עיבוד של דברים? לא יודעת כבר........

הי מיכל, לדעתי - לגמרי בסדר לומר שזה מה שאת מרגישה וחווה. גם שאת מרגישה אותה לא אמפטית כרגע. פחות קשובה, או לא שם במאה אחוז עבורך. זו נקודה מאד חשובה בעיניי. גם בשיחות שלי, אגב. זה רק יכול ללמד עליך. היא אשת מקצוע, ואני יכולה לתאר לעצמי שזה מסוג הדברים שהיא שומעת המון גם לאחר שנים ויודעת להפריד ולא לקחת באופן אישי, או לקבל כהטחת אשמה בה. ייתכן שאם תשתפי בדיוק בדבר הזה תמצאו עוד על מה לעבוד ומה, אולי, עדיין לעתים אינו בריא אצלך, או שיש הו השלכות, צפיות וכד'. אז בקיצור - למה לא לומר? מחשבות עבורך, סוריקטה

'מחרפן אותי שניסיתי לשלוח ולא נותן'... לקחתי את המשפט הזה לפרשנות - גם מה שאת מרגישה נחסם ולא יוצא החוצה. סוריקטה

מיכלי להיות ישירה לדבר את מה שאת מרגישה מ"אני" זה לא מעליב ... לקח לי המון המון זמן להצליח אבל זה עושה את הטיפול אחר . את יודעת המטפלת הקודמת לפעמים הייתה משלבת ידיים לי זה הרגיש שהיא הודפת אמרתי לה את זה פעם ואז היא אמרה לי שככה היא הכי הכי מרוכזת בי בכולי , בכל מה שאני משדרת .....אז זה הפסיק להרגיש הודף וזה פתאום חימם את הלב שהיא כל כך מתאמצת להיות איתי ... יחי ההבדל הקטן שווה לדבר על כל מה שעולה שקשור לטיפול ...

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי תודה על כאבים שמזכירים לי את נוכחות הגוף תודה על יכולת להניע את הגוף עצמאית תודה על מה שמתפקד תודה על מים וקפה תודה על בעלי החיים שסובבים איתי תודה על אנשים טובים שסובבים אותי תודה על מה שאני מביאה לעולם ועל מה שהעולם נותן לי תודה שאני רואה את הדרך שעשיתי תודה על מטפלת וטיפול תודה על משפחה ומי שסובב אותי. תודה על אביזרים שעוזרים לחיות תודה על החלקים שלי זה הופך את האני שלי לגדול ומלא צדדים מקסימים תודה שאני מאפשרת לעצמי להכיר את החלקים הפנימיים תודה על הפיצול שעזר לי לחיות מנגנון מופלא תודה על השלם שאני הולכת להיות תודה שאני לא מוותרת לגמרי עלי ולעצמי ..(רק עוד קצת 😊) תודה על מודעות ורצון לשפר תודה על עבודה שמאתגרת את המוח והלב תודה על ההבנה של מה שקשה תודה על המקום הזה תודה על היותכם כולכם כאן...

תודה שאני נלחמת תודה שאני לא מוותרת תודה שאני מצליחה איכשהו לשאת את הכאב תודה שיש ניתוק תודה

תודה, אודי, על האפשרות להתבטא כאן בפורום כל כך הרבה.

תודה על מי שאני תודה על שיח פנימי תודה על טיפול ומטפלת תודה על תהליכים תודה על רצון תודה על נסיון לקחת אחריות תודה על יכולת לראות את הקושי תודה שאני מרגישה את החרדה בגרון תודה שאני לא מאפשרת לדברים להתפתח תודה שאני פחות מטורגרת תודה על שירים תודה לטבע הנפלא שנראה בן הבינינים תודה לכם שאתם כאן איתי תודה אודי על היותך .

תודה שנהניתי היום מאבוקדו עונתי. תודה על החצילים החמודים. ועל הלימון. והטחינה. והשוקולד המריר. ועל החתולים והכלבים. והגשם. והקפה. והתה. ואנשים חדשים. ואנשים ותיקים. וסדין חשמלי. ומזגן מחמם. ובית נקי ומסודר. וההשתקפות של שעון המחוגים שעל הקיר בזגוגית של החלון. ולשעון המחוגים שעל הקיר עצמו. נראה לי שיש משהו באובייקט הזה שמחזיר אנשים למציאות. ולטאבלט והמשחקים. וללילה. סוריקטה

פותחת לי עץ עדכונים, ייתכן שאוסיף עליו ענפים. סוף השבוע עבר עליי בזמן ניקיון וסדר, קצת יותר רציניים מ'הרגיל'. ואז לרגע חשבתי לי שאולי עכשיו חבל להשתמש (המממ, מחשבה שגויה), ועניתי לי שעכשיו קל יותר לתחזק. ודברים מתכלים ומפנים את מקומם. הם לא שווים אם לא משתמשים בהם. כאילו לא קיימים בכלל. ואיני יכולה שלא להתפעם כל פעם מחדש, איך בעייה רפואית מעיקה שסחבתי עשרות שנים לא באה לידי ביטוי היום. הייתי רוצה לשלוח תקווה כזאת לבנות שמספרות על הפרעת האכילה המשבשת כל כך, ואני תוהה אם אין זה מרגיז לשמוע, שאני, רוב הזמן, וכעת, כבר לא עמוק בפנים. המטפל, שידע גם להיכנס פנימה, ועדיין להישאר נפרד ולהתבונן ממרחק מבחוץ, היה חוזר וחוזר וחוזר ואומר מילים שנשמעו כלכך רחוקות, וכל פעם קצת נטמע ועוד קצת, ולעתים הוקא, עד שמשהו, כנראה, כן הצליח להיכנס לעומק. הרבה שנים. כולי תקווה שכך יקחו את דבריי כאן, ולא רק כהתרברבות של 'הצלחתי'. בשונה מהמטפל, אני כן הייתי שם, במקום הנורא ההוא, ובצורה קיצונית. סוריקטה

יקרה אהובה הכי משמח לשמוע אותך ולא רק אותך שמצליחות . זה בסדר ואת בסדר וזה לא מרגיז ... והי מותר לך גם להתרברב ולהתגאות בכך שהצלחת אחרי כל כך הרבה שנים בהפרעה המגעילה הזו לצאת ממנה וכייף הכי כייף בעולם לראות אותך צומחת אז תרשי לעצמך עוד ועוד מקום וצמיחה .....

פשוט חיבוק מרחיב נפש, ומטריה :-) ☂️ סוריקטה

פשוט אאחל בוקר טוב לכולם. סוריקטה

סוריקיטה יקרה אני מתנצלת שמתקשה להתרכז ולהבין אותך אבל רציתי שתדעי שאכפט לי ממך, ינשוף

וזה מרגיש מחזק. ופחות אלים (שזה הכי הכי חשוב לי). ועכשיו, אופס, נקטע לי חוט המחשבה (סימן מוכר שהלהבתי והתקרבתי...) סוריקטה

שבוע לא פשוט עבר ואתמול הגיע לשיא קשה. אבל זה מאחורי ומקווה שמצב קשה כמו אתמול לא יחזור על עצמו. היום כואב מאוד בלב. מרגישה שיש אולי איזה סוד שצריך לצאת לאור, אבל אין למי לספר. פוחדת שאם אספר יחשבו עלי כל מיני דברים..... אז מעדיפה לשתוק. מקווה שהכאב בלב יעבור והשבת תעבור בשקט ובמנוחה.

הי אוףףף, נסי לתת תשובות לעצמך (לאו דווקא כאן), אולי בעיקר בטיפול - מה את חרדה ש'יחשבו עליך'. בדרך כלל אלו בעיקר השלכות, או קושי לקבל חלקים בך עצמך. סוריקטה

אולי בכל זאת להשאר בטיפול ולספר שם ... מאוד מאוד הגיוני שכל ההתנגדות לטיפול והנסיונות לכבל בקשר ולמצוא מה לא טוב ולבדוק עם היא תלם על הקשר ...זה בדיוק זה ...לבדוק את הקשר אם בטוח... את יודעת בטיפול הקודם במשך קרוב לשנה הייתי במלחמות איתה שתיינו נאבקנו על הקשר אבל חלק ממני התנגד לה נמרצות עוד ועוד ., ידעתי שיש משהו שצריך לצאת אבל לא יכולתי להגיע למצב שהוא יוצא ..ברגע שהיא אמרה לי שהטיפול נגמר ....ביקשתי ממנה לשתף אותה בדברים היא הסכימה וישבנו שם בתוך תהליך של פרידה , שיתפתי אותה בחתיכה מהקשות בפאזל של חיי התחבקנו והמשכנו תהליך פרידה ...זה היה עצוב , עצוב שזה הגיע בשלב כל כך מאוחר ..ושההתנגדויות עייפו את שתיינו .... מה את אומרת ... יש עוד תקווה ......אל תוותרי על האפשרות לשתף

יקרה סודות בפנים שורפות את הנשמה וכמה שמנסים להתעלם מהם הם גדלים עוד ועוד ועוד.. צריך המון אומץ לסמוך ולספר ולפעמים צריך להגיע למצב משבר כדי לרצות לספר.. אני חושבת שעדיף לפניכן מאחלת לך שתאפשרי למישהו להיות איתך ולהכיל ביחד איתך את הסוד איתך, ינשוף

רגע, אודי, עוד משהו קטן שאני ממש רוצה לכתוב כאן: נגיד, האישה הזאת שאני אוהבת, אז היא לגמרי אשת החתול. כשרונית, עצמאית וזריזה. והיא קצת חומקת מחיי כמו חתול. אני כותבת כאן שטויות, נכון? לא יודעת מה יש לי... אני אוהבת אותה מאוד, כל הלב שלי מתהפך במחשבה עלייה אני רוצה לדבר איתה ושיהיו לנו שיחות נפש עמוקות, ועכשיו הבטן שלי מתהפכת לי גם אודי, הכל מתהפך לי בחיים מאז שהיא נכנסה אליהם.

הי אודי, אתה יודע שפעם נורא רציתי להיות וולברין מאקס מן, הכי בעולם, אפילו דמיינתי שיש לי את הטפרים שיש לו ואיך אני נלחמת בכולם. נורא רציתי להיות בן. בן חזק כמו וולברין. היום אני רוצה להיות בת! בת! בת! עדיין לא החלטתי מי. כי וונדר וומן אני לא, אולי גיין מאקס מן? אולי ריי ממלחמת כוכבים? או ההיא ממשחקי הרעב? אני ממש רוצה להיות בת חזקה. חח אולי אשת החתול או משהו? לא, לא, אני יודעת כמו מי אני- אני כמו הרמיוני גריינג'ר מהארי פוטר. היא בדיוק אני! כי אני בחורה חכמה , לוגית ושקולה יחסית. אבל יש לי אישיות פגיעה בדיוק כמוהה.וכן, גם יש לי קצת חוסר ביטחון. אבל אני עדיין נשארת מיקה בכינוי (נקשרתי לכינוי הזה), למרות שאני לגמרי הרמיוני :-)

מחשבות מחשבות מחשבות ומעט מדי מעשים . ועד שכבר מתיישבת לעשות משהו קולטת ששוב נשאבתי למחשבות.. מה הצורך המוזר הזה לחשוב ולהרהר כל הזמן? ופייסבוק קצת צרה צרורה מהבחינה הזאת כי הוא מלא במרחבים של דעות ודיונים ושיתופים והכי קל להסיח את עצמך בתור זה.. אבל שוב אני מוצאת את עצמי זונחת את המעשים. עשיה שצריך לעשות. מה יש במצב של עשיה שככ קשה לי להתחבר אליו ולהתמיד בו לאורך זמן? אני לא מצליחה להבין. אודי יש לך הסבר או השערה?

הי מימה, השערה אחת מני רבות - לדימיון (מחשבות) אין גבול, הוא אינסופי, וניתן אף להחזיק דברים סותרים ביחד. ביישום יש בחירה וויתור ואכזבה וקבלה של חלקיות. סוריקטה

כשקשה וכועס ונמאס.. אבל יש גם צדדים אחרים. פשוט לא כאן.

הי מימה, למה, באמת? למה זה 'מגיע' לנו? אנחנו אנשים טובים ונחמדים שרוצים לעזור. יש גם אנחנו פה. סוריקטה

בא לי שכל העולם ידע מי הפסיכולוגית המטומטמת שדחפה את הפטרנליזם שלה לתוך הנפש שלי ולחצה עליי למצוא עבודה במקום פשוט לתת לי את הזמן והמרחב להתפתח. הכניסה לי עאלק 'מציאות חיצונית' לפרצוף באלימות. אמרה לי פתאום באחד המפגשים ש'ההורים שלך לא יחיו לנצח'. ניסתה לזעזע אותי שאין זמן. שהכל בוער. דחוף . אוזל. ביצעה דריכת רגל גסה בתוך מרקם הנפש שלי . הבת כלבה הפושעת הקלינית הבכירה הפושעת!!! זה שהחוק לא מכיר בפשעים שלה לא הופך אותם לפחות פשעים. באיזה זכות היא הכניסה אותי לטירוף של דחיפות ביחס לזמן שחולף??? שיסעה אותי מעצמי ומהחיבור שלי למרכז עצמיותי וערערה הכל. באיזה זכות??? והנה אני גרה בבית עם ההורים עכשיו ולהם שלום. עבר כמעט עשור מאז הפסיכולוגית המושתנת ההיא וההורים שלי עוד כאן.חיים. אז מה היה דחוף לה לבשר לי שהם לא יחיו תמיד??? בשביל מה לי לחשוב על זה עכשיו??? או אז??? לפני עשור?? למה היה ככ חשוב לה לייצר זעזוע בנפש שלי לבת כלבה הקלינית הבזויה?? במקום בעדינות ובאצילות לספק לי מרחב בטוח ונעים ומזמין לתרגל בו כישורים ולהזין את עצמי. לצמוח. להתפתח. לפרוח. להתחבר למקורות היצירה שלי. שום דבר מזה היא לא קידמה בשבילי. רק דחפה לי זמנים שנקטעים. זמנים שמסתיימים. רצפים שמתערערים. תנאי מסגרת שמבזים . הלוואי שהיא תמות. אני מימה ואני שונאת את הפסיכולוגית שטיפלה. שונאת את התהליכים ההתערבויות והאמירות שהיא אנסה לי על הנפש שלי על דעת עצמה החד צדדית. ואני חושבת שהרשלנות שלה זה פשע!!! וחבל שאי אפשר לצעוק את זה גם מול בית החוק ולפטר אותה לצמיתות שלא 'תעזור' יותר לבני אדם. שתלך לעשות הסבת מקצוע. תהיה סטייליסטית או משהו, כי בנפש האדם היא לא מבינה כלום!! אודי מקום שבו היו אמורים לעזור לי ולתמוך ולהיות בעדי ובשבילי רק ניסו לאנוס עליי דברים חיצוניים וזרים לצרכים האמיתיים שלי. זה לא טיפול אודי!!! זה לא היה טיפול. זה היה ביצוע פשע אלים נגד הנפש. עשר שנים של זמן שאולי עם מטפלת נורמלית לא הייתי יוצאת עם כאלה משקעיים נוראיים ומרמור. ועוד שילמתי לה על זה. שילמתי לה כדי לפגוע בי???? לא!! שילמתי לה כדי לעזור לי. אבל היא לא עזרה. היא בלבלה את המח איך ההורים לא יחיו.. הייתי צריכה לענות לה על זה שגם היא לא תחיה לנצח . ולאחל לה שבעצמה תמות.

משפט שנחרט ונטמע בזיכרוני: "היות קורבן. לא מצדיק. להתנהג. באופן. מגעיל."

ומימה, חוששני, שלו היית הולכת ברחוב ומנבלת כך את הפה בקול רם - סיכוי סביר שהיו חושבים עליך שאת פסיכוטית. זה לא נראה טוב. את יודעת להיות יפה. אולי תראי את זה גם לנו? סוריקטה

שאלה לכולן, ופרט לך מימה - כשאת במצב שונה (אולי במצב תודעתי אחר) ואת מסתכלת על הודעות כאלה (את חוזרת ומסתכלת?) את מזהה את עצמך? את זוכרת שרשמת אותן? סוריקטה

סליחה אבל קשה לי עם כל האלימות הזאת, קשה לי עם השימוש במילה אונס, קשה לי לראות אותך מתבוססת ולא מרפה, קשה לי לראות שמותר להגיד את כל זה כאן למרות שזה גורם אי נוחות גדולה ואסור להגיד דברים אחרים שקוראים להם טריגר. מימה, בבקשה, תמשיכי לכעוס אבל תנסי קצת אחרת? אולי רק בלי הקללות? במילים אחרות כועסות? בלי אלימות?

מימה, חמודה שאת :-) אפילו שאת כועסת את מצחיקה... סליחה אם זו לא תגובה מתאימה

אודי, נגמר לי כל הכח וככל שהוא נגמר אני עושה עוד. הגוף מתפקד והרוח שבורה. כלום לא מתחבר. כמו מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו. אין לי לאן לברוח. אני נופלת. שירה

אודי, לא בטוחה שהבנתי, אתה מתכוון שאאפשר לעצמי ליפול? זה מפחיד לשחרר כי הרבה מוטל על הכף, משפחה עבודה ילדים. מרגישה לכודה, מצד אחד לא מחזיקה מעמד מצד שני מפחדת לשחרר. שבת שלום שירה

הכי מובן אהובה ... הכי הכי מובן כוחות .......

שירה אהובה, התיאור של המצב הנפשי כמחלה אוטואימונית מדבר כל כך אליי. מזדהה עם הרגשת חוסר האונים. מושיטה לך יד, סוריקטה

ושירה, הגוף, והנפש, יסכימו לקבל אינפוזיה? סוריקטה

סוריקטה יקרה, ספרי לי על האינפוזיה בבקשה שלך שירה

הי שירה יקרה, דמייני שאני שולחת לך תמונה של החתול הקסום והיפיפה שהצלתי, שעה לפני המוות, אחרי שנזרק ככה. הוא שיתף פעולה והוחזר לחיים, כן, באמצעות אינפוזיה גם, שובב ומתמסר שאין דברים כאלה. אצלנו זה בקצב קצת אחר, וכשיש תוקפנות ברקע, אוי כמה מסובך, אבל הסיפורים האלה לעתים מופלאים כל כך. לב, סוריקטה

רק להגיד שבת שלום ושאתם חסרים לי.... מורכב ולא ממש יכולה לשתף אוהבת את כולכם אנשים טובים שכאן....

הי אביבי, נראה לי שכשמכירים יותר את החלקים מקרוב, התפיסה הופכת להיות של פחות מורכב והרבה יותר אפשרי. שלך, סוריקטה

תודה אהובה .... אני יודעת .. אבל הפעם , לא שייך לחלקים קשור לחיים היום , ממש ממש מורכב לי ולא יכולה לשתף כי זה עלול להסגיר אותי ... תודה לך ...

זה בסדר. ובאמת אין לי ת'תמונה. וגם זה בסדר. אבל שולחת לך חיבוק על מילים טובות. סוריקטה

אודי, מדברים גם על רגשות....לא יודעת...אבל גם אוכל זה אישו רציני בבית ומדובר הרבה. נמאס מזה כבר... וכלם חושבים שאם אני ממשיכה לשמור על משקל תקין לאורך זמן אחרי שכל החיים הייתי ממש שמנה זה קל ושהתרגלתי, אז ממש לא נכון! לא מתרגלים לאכול נכון, כשיש משהו ממש טעים רוצים אותו ואני אוכלת ממנו רק פחות כדי לא להתנפל אחר כך....... והכל מסובך, דבר אחר, כשאני מרגישה אותה לא מכילה אני לא משתפת..כך קרה במפגש האחרון......לא נעים להגיד לה "היום את לא קשובה, משהו עובר עלייך או שזו העברה שלי" הרגשתי סתם כזה מנותקת מהשאלות שלה ועונה תשובות בלי לחשוב יותר מידיי...הייתי מנותקת קצת ולא מרגישה שהיא קשובה.....למה זה קורה לי? שאני מרגישה שמשהו עובר עליה לא אשתף במה שעובר עליי אולי כדי לא להכביד או שאני מרגישה שהיא לא תכיל אותי כי אין לה סבלנות אליי...למרות שמעולם לא אמרה לי כך או כלפי חוץ נתנה הרגשה כזו....זו הרגשה שלי בלבד...........אוףףףףףףףףףףף וגם מרגישה שאין לי רצף בנושאים המדוברים, היא אומרת שזה ספירלי....רציתי להמשיך לדבר על החלום המטריד כי עדיין הוא נחרט בי ולא יכולתי להמשיך מאיפה שהפסקנו.זה קורה לי מלא.........לא יודעת איך לשתף אותה בזה שהיא לא קשובה אליי......היא דוגלת בעד שיח פתוח, אבל איך אפשר לומר "אני מרגישה שמשהו עובר עלייך, הרי אני משתדלת לא לערבב ולא לשאול עליה......היא גם לא אוהבת שמדברים עליה ולא עליי.......מה עושים?

מיכלי בדיוק כמו בכותרת ... מדברים על הרגשות שלך על מה שאת מרגישה וחווה ... חיבוק

מיכל, לפעמים קורה, שאנחנו מפוצצים עצמנו באוכל כדי לא להתמלא במקום אחר. למשל, במילים של הטיפול. רעיון. אולי יש קשר בכל זאת. ואני מאמינה שאפשר להשתפר. ואפשר להגיע למצב שבו ברוב הזמן עד כדי כולו מתגברים על פיתויים. סוריקטה

מיכל יקרה סליחה אבל מתקשה להתרכז כדי להגיב כמו שצריך אבל רציתי להגיד שאני איתך.. ינשוף

תודה יקרות..קראתי אתכן.אני אדם סופר רגיש..כזו גם שמדברת המון..ולעיתים נראה שמנותקת דווקא במקומות שלא מתאימים.וכן מדברת המון על רגשות בטיפול..מולה להגיד איך אני חווה איתה זה קשה עד כדי בלתי אפשרי. אולי מפחד.וגם לא נעים🤔

יש מושג כזה self soothe זאת אומרת היכולת להרגיע את עצמך כמה שאני מנסה בכל דרך האפשרי להרגיע את החלקים שבתוכי אני לא מצליחה... שום דבר לא מרגיע זה הרבה קורה לאחר פגישה קשה ומציפה זה גורם למצוקה תרופות משביטות אותי כך שאינני מצליחה לתפקד רק זמן...הרבה זמן צריך לחכות וסבל רב עד שחווים קצת הקלה

הי אהובה קודם כל שמחה שאת לוקחת מקום .... וכן אחרי פגישה לוקח יום וחצי בערך להאסף ..לאט לאט לומדים לווסת את המוצפות . אבל שוב זה תהליך איטי ללמד את עצמך ואת החלקים להקשיב לך ... לרוב יש צורך במבוגר האחראי (לרוב המטפלת ) שירגיעו . זה טוב שאת נעזרת כאן . תנסי לתת להם דברים ישנים שהמטפלת כתבה .. תזכירי להם את יום הפגישה ושהיא מחכה לכם . תנסי להבין על מה הרעש ולנסות לתת מענה . כן לטפל בחלקים שלנו זה סיפור לא פשוט ..... אוהבת אותך ושולחת חיבוק עם המון המון כוחות

הי ינשוף, אני חושבת שהרגיעה היחסית מגיעה, כאשר מכירים בחלקים כאחד שלם שאת מורכבת ממנו ולא מנסים לגחוק ולהשתיק אותם עד כדי אפס. סוריקטה

בטיפול המטפלת כן מרגיעה. הבעיה היא שמייד שיוצאים מחדר טיפולים זה כאילו שלעולם לא היינו שם ושהמטפלת הפסיקה להתקיים...

מוצפת מדברים שנאמרו בפגישה.. יש חלק בתוכי שהוא בן 7 ואתמול עשה לנו הכרות. הוא השומר והוא חמוד. הוא גם אוהב לשחק עם משחקים שמזכירים לנו את הפגיעה. וזה מפחיד אותי מאוד וגם חלקים אחרים וזה מציף..

לאט לאט תכירו את כולם . תלמדו לכבד אחד את השני ולעבוד יחד כצוות זה תהליך איטי קשה וכואב אבל זה אפשרי 😊

אודי יקר רציתי את המילים שלך

תודה שקמתי מאושרת תודה שכבר הספקתי לעשות המון דברים תודה שאפשרתי לעצמי את היום תודה על יום אתמול תודה שאלוהים הקשיב לי והיה מושלם תודה שיש גם חויות טובות תודה שאני מנסה לראות את התמונה כולה תודה על תהליך של הפרדות תודה על שלבים ועל תסכול ואכזבה וכאב תודה שאני עושה את זה היום ולא דקה אחרי תודה שגם אמרתי דברים תוך כדי הומור וחיוך תודה שאני מתכננת שיחה לא פשוטה גם אם בטלפון תודה על כוחות ויכולות תודה על אחיזה ביש תודה על אנשים טובים שסובבים אותי תודה שאני רואה את הטוב וגם את הרע תודה על יום שאני מתכננת שיהיה שמח ... תודה למצטרפים לעץ זה נעים בלב לראותכן כאן תודה לכם שאתם כאן תעשו לכם יום נעים זה אפשרי וזה עניין של בחירה .. היום אני בוחרת להביט בחלק המלא ואתם ????

תודה שאת כאן תודה שאת מגיבה לפוסטים שלי תודה שאת נותנת תקווה תודה שאת עוזרת להתמקד בטוב תודה שאני נלחמת ולא מוותרת תודה שבסופו של דבר המצוקה יעבור תודה

תודה חוזרת ומתמידה שהבעייה הרפואית במערכת העיכול שסחבתי כארבעים שנה חלפה. תודה שאין לי כבר עניין עד כדי כך מטורף עם אוכל. אם כי קצת מטריד אובדן התיאבון שבא לי עם גיל המעבר. תודה שבשנות הטיפול המשקל שלי יציב. בעיניי זה ממש סימן טוב. אין על אנליזה בשבילי. תודה שעצרתי בקלות צריכה של משקאות מוגזים או מכילי סוכר (שלא ידעתי עד כמה). תודה שמעתה הימים הולכים ומתארכים. תודה על המעגליות שנותנת משמעות לעונות השנה. תודה שסופשבוע מגיע ואנסה לנוח ולאפשר לעצמי להיות חלשה. תודה לחתול המתוק במיוחד שהצלתי. עוד שלושה שבועות נדע כמה הוא משוקם. תודה שבחרתי לי כוסות קפה ותה ממש חמודות לי ואני משתמשת בהן ואוחזת בעטיפה ובחמימות. תודה למטפל שלי שראה את האופטימיות בימים הכי נוראיים ולימד אותי המון. וגם אם יש כאן נס רפואי - שנינו, כנראה, תרמנו לכך. תודה שאני מצליחה להשתמש בטיפול. אני צריכה חיבוק. סוריקטה

שולחת חיבוק ומעטפת חמה ונעימה לסופש טוב מרגיע ויעיל

ותודה שהימים הנוראיים ההם לא כובשים לי את החיים היום באופן קיצוני כל כך. לפחות כרגע.

תודה על יום חדש תודה שאני כותבת תודות ולא מוותרת תודה שאני נושמת תודה שאני מזהה כעס תודה על הבנות וצמיחה תודה שאני עושה קצת למען הגוף תודה שאני חושבת חיים תודה על בעלי החיים והטבע תודה על משפחה תודה על שיחה מאוד מאוד חשובה . הייתה בה אמירה מאוד משמעותית עבורי תודה על מטפלת שאיתי תודה על מחשבות לעתיד תודה על מי שאני תודה עליכם כולכם ....

הי אביב, זאת התקדמות להצליח לזהות כעס. נראה לי. כמה שנים חלפו עד שהתחלתי רק להבין. מניחה שאצל כולנו יש עוד עבודה בנושא. איתך, סוריקטה

הי :-) מוזר לי שיש לי מצברוח יחסית טוב ויציב שמחזיק לאורך זמן; מוזר שהתחזקתי ואיני מתמוטטת מכל משב רוח. מוזר שאין לי בעיה שאנשים יחזיקו את מספר הטלפון שלי, שיראו את הפנים שלי. אני. אולי סופסוף האני האמיתי. השלם. זוכרת שעדיין תלויה וחלשה במקומות לא מעטים - וזה בסדר. ואני גם משתמשת בתרופות ומרגישה טוב עם זה. שיהיה סופשבוע מנוחה, ונקווה שיהיה שיפור מסוים בנושא העבודה שלי. אולי זו המשימה הבאה. שלכם, סוריקטה

מחבקת באהבה ואנחנו כאן אתך מחזיקים לך אצבעות למימוש המטרה ...

התרגשתי לקרוא אותך על ההתקדמות ועל רצונך להמשיך לתת לעצמך מסימות למען הריפוי.ינשוף

18 שנים של הפרעת אכילה- אכזרית, מתישה, מגעילה, שקרנית. 18 שנים של חיים-לא חיים. 18 שנים של מאבק שלא נגמר. פאקינג 18 שנים!! זה לא נתפס. זה כל כך הרבה זמן. והנה אני-כבר בת 33, גדולה, ואני בעצם ילדה קטנה ומפוחדת. כאילו נשארתי שם מאחור, משותקת מהחיים מעוררי האימה האלה. ואני גם לא לומדת, לא ממש. ממשיכה עם אותם דפוסי אכילה מעוותים - צמצומים\בולמוסים\הקאות. מה, למען השם-מה אני מקבלת מההתנהגות החולה הזו מלבד כאב?? מה??? אני כל כך מנסה להפסיק - הולכת לדיאטנית, מתאמצת בכל כוחי להיצמד לתפריט, הפסקתי לעשן, אפילו התחלתי ללכת לחדר כושר (וזה ביג דיל מטורף. מי היה מאמין שאפילו אשקול את הרעיון.). ואז מגיע יום כמו אתמול, ובלי הרבה מחשבה - בכמה רגעים - אני דופקת את הכל עם בולמוס. למה???? כמה מטומטמת אני יכולה להיות? וכמה כואב אחרי הבולמוס. איזה סבל פיזי ונפשי. בל יתואר. המטפל שלי טוען שבולמוס קורה בעקבות איזשהו קושי רגשי. אני חושבת שלפעמים, אבל לא תמיד זה נכון, זה פשוט הפך להרגל - ואני כמו מכורה לו. מכורה לריגוש הפתטי באכילה של מאכלים "אסורים" .(שמותר אותם רק בבולמוס), מכורה לHIGH שבתחילת הבולמוס, כשאני יודעת שיש לי את כל המאכלים האלה רק לי. אבל כל כך מהר התחושות האלה מתחלפות בכאב וסבל. איך יכול להיות שזה לא מספיק בשביל לעצור אותי? אם הייתי יכולה לצמצם(לאכול ממש מעט) לתמיד - שם הייתי רוצה להיות. זו פנטזיה שמתפוצצת לי בפרצוף פעם אחר פעם. כי אני לא חזקה מספיק. יש בנות שכן יכולות. לא אני. אני בצד הבהמי, הבולס, החייתי, הרעב, המשתוקק, הדוחה. אעלק בולימיה. סתם בהמה מגעילה. וכל מה שהייתי מבקשת לעצמי זה ללמוד לצמצם את עצמי. אז האמת היא שאני פשוט בימים האחרונים מרגישה מיואשת. לא רואה את האור בקצה. לא רואה איך אני יוצאת מהפרעת האכילה או מההשמנה. הכל כל כך מורכב ונראה שאין דרך יציאה. אני אמורה לסמוך על הדיאטנית שאומרת שלדבוק בתפריט זה הדבר הכי חשוב עכשיו, שזה עוגן. אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מאמינה בזה. וזה גם קשה לביצוע. יש בי קולות מנוגדים. הדחפים לבולמוס מצד אחד, שהם חזקים ותובעניים ומסעירים, ומצד שני הקולות שאומרים לי "תפסיקי לאכול יא פרה"- קולות שהם מדכאים,מפחידים, קרים ומקטינים. וגם, מצד אחד קולות שאומרים להתמיד עם התפריט וללכת לדיאטנית ולהקשיב הפעם, לשם שינוי למה שהיא אומרת לי, ומצד שני רצון לשבור את הכלים, להגיד לדיאטנית שאני פורשת מכל הדבר הזה, כי אין לי כוחות לטיפול הזה, כי זה מאבק מתיש ברמות מטורפות. בא לי לצרוח - הצילווווווווווווווווווו. וגם - מישהו שומע???????????

שיק יקרה ממש ממש כואב ועצוב לקרוא אותך ... והכי עצוב שאני כל כך מבינה אותך שולחת חיבוק עוטף ואוהב ...בבקשה יקרה אל תיקראי לעצמך בשמות גנאי

הי שיק, הייתי מציעה לחשוב על חמדנות ואולי הויסות שלה. אתחיל בכך שזה בסדר לחמוד. להרגיש את זה. אוסיף שזה בסדר להנות, ואולי פחות צריך להקשיב לקול שמעניש. לקול המקנא. לקול היהיר. וזה בסדר לאכול. מי אמר שצריך ממש מעט? צריך כמה שמספיק ומתאים. ואיני בטוחה באשר לחלוקה לאסור ומותר, אלא למומלץ יותר ופחות, אלא אם באמת ישנה סכנה בריאותית משמעותית ממזון מסוים (אלרגיה או מחלה). את יודעת להרגיש רעב? שמחתי מאד לשמוע שהפסקת לעשן ושאת עושה פעילות גופנית. כיפק, היי! זו התקדמות, בעיניי. סוריקטה

מצטערת שכל כך קשה.. באמת! מכירה היטב על מה שאת כותבת רוצה לתת לך תקווה שבזמן הנכון תנצחי את המצב.. אני הייתי אנורקסית הרבה מאוד שנים והיום אחרי המון עבודה אני במצב הרבה יותר טוב.. עדיין הוא שמה אבל לא באותה מידה. אני יודעת שאת עושה את מיטבך לנצח את הפרעת האכילה.. תתני לעצמך קרדיט על זה שאת ממשיכה להלחם .. מאמינה בך.. איתך, ינשוף

האם צחצוח שיניים יסודי (בהנחה שמצליחים להגיע לזה) יכול באיזה אופן לשים גבול בין אכילה להפסקה, או שמא דווקא אז בא דחף הרס? סוריקטה

אתה יודע הכי שקט שאין קשר לאמא .. אבל אני לא יכולה לא להיות בקשר .. זה לא הוגן שגם היום אני עושה דברים שמרגישים כפויים בשביל ה"שקט של המשפחה הזו " המחיר פשוט גדול כל כך שוב חרדה לפני מפגש איתה .... אודי יש לך מילים שיעזרו לעבור את היום הזה... ותודה לך

אודי, יש בחורצ'יק חמד צעיר ואהוב שאני מכירה שהוא באגרוף תאילנדי (חייו אינם סילאן כל-כך, וזו הדרך המתאימה לו). הוא נוהג לומר, שאם יבוא מולו מישהו מעולם הקארטה - הוא מובס. :-) סוריקטה

הי אביב מתוקה, נדמה לי שניתן למצוא דימיון מסוים בינינו. גם אני עושה המון כדי לשמור על מצבים מקטיני אלמנט התוקפנות, כפי שהוא נתפס בעיניי. קצת מידי, כנראה. ומול כל אחד. חתיכת תפקיד בתוך המשפחה. כתבתי כאן כבר, נדמה לי, שהמטפל אמר, שעם הטיפול גם גידלתי את המשפחה (חלקה) שמסביבי. אמא לא ממש שם. לא מתעמתת איתה, אולי בחלומות, בהם יוצא קצת קול, וגם שם הדמות הזו, שבראש שלי, אדישה. סוריקטה

לא יודעת ואולי אני טועה במאבק הזה .... ןמורכב

היי אודי וכלם, תמיד כתוב לשאול שאלה את המומחה בפורום..וכמעט אף פעם זו לא שאלה של ממש מה לעשות..אלא שיתוף, הבנות, שיקוף וכו'....מה שיחודי לפה. אז תודה אודי, על כך שאתה מאפשר... אז... אמא, אצלי זה לא כזה דרמטי, פשוט היה רגיל כזה, פולני :) לא מחבקים, לא מכילים אבל כן מאכילים...מזווה עמוס ובישולים...והאמביוולנטיות חגגה, אוכל מול העיניים, חייב להיות מלא (אולי השואה? )אל תאכלי "את שמנה" "תראי איך את נראית" "מי ירצה אותך"ועוד כהנה "מחמאות"..מצד שני חייבים לגמור מהצלחת ולהעמיס אותה עד למעלה...עד היום אני חייבת להעמיס צלחת... אבל בעיקר האהבה =אוכל!!! בפרוש, רע לך= שבי תאכלי יעבור לך.. כל פעם שהמטפלת מזכירה לי ש"יעבור לי" זה מעצבן מחדש!!!!!! אוףףףףףףףףףף כבר הערתי לה על זה..היא משתדלת.. כשהיה לי רע אז אמא כעסה על כל הסביבה שרע לך, או זלזלה והמעיטה בזה....את כאילו אוויר, מדברים מעלייך....וכשלה רע וואווווו כלם צריכים להכיל אותה!!!!! פתאום זה בא מולי כשהבן שלי שצריך לשמור על המשקל, אומר משפטים כמו "אם את אוהבת אותי תקני לי (סוג של אוכל) "סופגנייה, המבורגר, לא משנה מה...כאילו זה בא לי הפוך על הפוך..ואני אומרת אני אוהבת אותך ולכן לא רוצה שתשמין או תאכל לא בריא :( אני מאוד מקפידה בשנים האחרונות על מזון בריא בבית..קשה בטרוף..ככל שאני אגיד לו לשמור הוא ירצה לאכול לא בריא ויותר פחמימות :( אוףףףףףףף מתבגרים....רעב כל הזמן בדיוק כמוני!!!!!!!! איך שוברים את השרשרת הזאת???????? דוגמא אישית יש לו ממני......וגם אם אני חוטאת או מתנפלת זה לעולם לא מולו.......קשה לי שהוא שמן...והאחים האחרים רזים...ההשוואה מול העיניים. ואמא- נו טוב, היא מבוגרת, חולה, צריכה אותנו...למרות שאני לא המטפלת הישירה שהיא פונה לעזרה..לא ממני..ויש אצלה המון נסיונות להתקרב דווקא, לא בטוח שהיא יודעת איך, מעט מידיי מאוחר מידיי :( עצוב וחבל. ואתמול הכל חזר על עצמו בגדולללללללללל, קחו סיטואציה: הדלקת נרות, כל המשפחה, אחיינים וכו'..מקסים נכון?? אז זהו שלא! כלם אמביוולנטים אצלנו...ואומרים לי "פעם אחת לא נורא לאכול סופגניה" "איך את לא נוגעת?" "רק תטעמי" והביאו מהכי יקרות ומושקעות!!!!!! שלא לדבר על הארוחה עצמה...מה אכפת לכם שאני לא אוכלת סופגניה?? כואב לכם שאתם אוכלים ואני לא! כלם מתערבים לי בצלחת.....דפוק...ואם אני הייתי אוכלת משהו לא בריא, מיד אמא מתנפלת עליי "את שומרת, חבל עלייך, הנה את הורסת הכל" אם זה לא אמביוולנטיות אני לא יודעת מה כן... וכן, שוב שומרת על עצמי לאכול בריא..עזבו אותי, מפחדת על הילד שלי :( סליחה שהוצאתי ופרקתי כעסים פה... חנוכה שמח!!!!!!! בכל זאת..

הי מיכל, המקום הזה של העלבון - אוף. התשובה שאני נותנת היא שעל פי הוראת רופא יש לי הנחיית הימנעות (וזו ממש אמת). ו*אני* לוקחת אחריות על החיים שלי, והפיתוי שהם מציעים מזיק לי מאד. לתפקודי כלי הדם, ללב, למערכות. לאיכות החיים. אז, לא! נחוש. ומשפט שאני אומרת המון - אני לא אוכלת דברים כאלה. ורואים. סוריקטה

באתי לאחל לכולם חנוכה שמח ומלא באור!🕯 Aya

הי איה, חנוכה שמח! טוב שאת. סוריקטה

גם לך יקרה!

חנוכה שמח😊

איה מתוקה אני כל כך לא מאוזנת שלא זוכרת אם כתבתי לך או לא .. אז חג שמח מלא באור וניסים ודברים טובים .....

גדלתי בנתק מעולם החיצון הורים שלנו הצליחו לגרום לנו לשאר מנותקים- פיזית וגם נפשית.. אני זוכרת בתור נערה בתיכון הייתי נפגשת עם האח הפוגע בהפסקות כי לא היו חברים. לא היה לי מושג איך להיות בקשר עם אחרים. אחרים הרגישו את זה ודחו אותי כך שכמעט תמיד לא הייתי "שייכת" . רק למשפחה הפוגעת, רק לאנשים שפגעו היינו "שייכים". הפגיעה נתק אותנו מכולם... כל המציאות שלנו היה נתק ופגיעה. היום שנים אחרי חיים בנתק כמעט מהעולם.. חוץ מהאנשים שאני פוגשת בעבודה אני כמעט לא בקשר עם אף אחת. אני מרגישה שאני לא מסוגלת.. פחד איימה מלווה אותנו תמיד שאותותו מישהו יפגע בנו.. וגם אני מרגישים שצריכה לשמור מרחק שאף אחד לא ידע ולא ישאל כי אולי אם יתקרבו אני אשבר ונדבר.. וברור ששום דבר רע לא קורה עכשיו ושאני לא חיה באותה מציאות של אז אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי להרגיש אחרת. המציאות הנוכחת למרות שהוא "בטוח" עצוב וכואבת ..אני מקווה עם טיפול דברים ישתנו ..רק אנחנו כל כך הרבה שנים בטיפול וגם נפגענו מינית בטיפול אז לסמוך על המטפלת הנוכחית קשה מאוד..

כל כך מבינה את הקושי את הלבד . אני חושבת שאחת הדרכים של הפוגעים לגרום לנו לשתוק ולעשות כרצונם זה הבידוד החברתי .. לאבא היה משפט קבוע שכאילו לא היה קשור אלי .. ונאמר ככה על המגורים המבודדים שלנו ...רק שזה מאוד מאוד חילחל ,ההבנה שגם אם נצעק אף אחד לא ישמע ... את יודעת שנים אני עובדת בעבודות שגם אין אינטרקציה בעבודה ... אחד הדברים שמפחידים אותי שאסיים ללמוד זה עבודה עם אנשים .. והפגיעה בטיפול עצוב כואב מקגיז ואין לי מילים פרט לזה שאת כבר לא שם ויש לך מטפלת מדהימה שלא תפגע בכם בחיים ... אוהבת אותך שימרי עלייך על כולך 😊❤💙💜💛💚

תודה אביב יקרה על ההבנה, על ההכלה והרבה מעבר..

הי ינשוף ההודעה שלך נגעה בי מאוד, רוצה למצוא מילים לרשום לך ומפחדת שהן לא יהיו מספיק מנחמות או מתאימות. איתך מכל הלב...

מיקה יקרה רגשת אותי עם הרגישות שלך.. תודה שאת כאן

יקירתי, אני חושבת שהיום את באמת במקום אחר לגמריי....את חזקה! קבלי חיבוק כזה שמתאים.

תודה מיכל😊

קראתי אותך, אודי, ונזכרתי במשפט מתוך 'חוקי מרפי' המורחבים: "אי אפשר ליפול מהרצפה; ולתינוקות לוקח שנתיים ללמוד את זה" לי לקח 15 שנה. סוריקטה

כן אודי... אני רוצה להאמין שזה יכול לקרות.. שאלמד לסמוך ושלא נפחד- תודה שאתה נותן תקווה

שוב המטפלת פגעה, בקטנה. אבל אני טוחנת חזק את הפגיעה ובשבילי היא כבר גדולה! אז החלטתי בתגובה לא לפגוש אותה גם ככה תיכף מסיימות. אז עוד פגישה יותר או פחות כבר לא משנה. קמתי עם כאב גרון.... אולי משהו צריך להאמר. בא לי לכתוב לה מייל, להגיד שפגעה אבל הבטחתי לעצמי שלא אכתוב לה מיילים יותר!!! התגובות שלה במייל מעצבנות אותי יותר!!! בקיצור.... חוזרת למקום המוכר והקבוע שלי!!! יהיה בסדר. אוףףףף.... בוקר יום ראשון!!!!

את יודעת, אם תבקשי ממנה לדבר על הפגיעה שלך את תרגישי יותר טוב (ואני יודעת, זה קשה) בעבר אני גם פחדתי לדבר, והפגנתי ניתוק. ובסופו של דבר אני היחידה שסבלתי. היא ממשיכה בחייה והיא לא מוטרדת כמוך. אז חבל שאת סתם סובלת, נסי לדבר איתה שהיא תבין שנפגעת, זה יעזור לך.... Aya

הי אוף, איה דייקה כל כך, בעיניי. מצטרפת אליה. סוריקטה

תודה איה. רק שזה כבר סינדרום כזה שנמשך ונמשך. יש לה פיוז קצר ומדי פעם היא פולטת משהו שפוגע. בגלל זה החלטתי להפרד ממנה. לא רוצה להפגע יותר!!!! כואב לפנות לעזרה ופעם אחר פעם להפגע!!!

תודה שקמתי תודה על סופש נפלא תודה על היש בחיי תודה על ההוד שיש בנוף סביבי עכשיו תודה על חיות וטבע תודה על תהליך וזוגיות תודה על מטפלת וטיפול תודה שאני לא מהמוותרים תודה על פרנסה תודה שאתם כאן שיהיה שבוע נפלא....

תודה שהצלחנו להציל את חתולי. הוא חוזר אליי להמשך טיפול. תודה שפגשתי בסופ"ש כמה וכמה אנשים צנועים ומבינים. תודה שאני גמישה. תודה שהצלחתי להיות אמיצה ולהיראות ולא לברוח. תודה לשמש. תודה לתקווה. תודה למשחקים. סוריקטה

תודה על מזג אוויר נעים תודה שקמתי למרות שרציתי לשאר במיטה תודה שיש לי עבודה שעוזרת לי להתמקד באחר ופחות עם הכאב הבלתי נסבלת תודה שיש לי מספיק כסף להיום תודה שאני לא מוותרת תודה שאני נלחמת תודה

בוקר ...תודה על יום חדש תודה על פעולות שעשיתי תודה שאני לא נופלת לתהום לפחות זה תודה על מים חמים בבוקר תודה על קפה של בוקר תודה על יום עמוס תודה על שמחה בלב תודה על שקט בנשמה כשאני נמנעת מקשר מסויים תודה שאיפשרתי לעצמי כמה ימים כאלה של נתק תודה שהיום מתחיל בטוב תודה על שיחות עומק תודה על הבנה תודה זה מוכיח שמחירים מסויימים היו שווים תודה שאני מרגישה אחרים תודה שאני פחות ופחות קרבן ושזה קורה אני יכולה לראות זאת תודה לטבע תודה לכם שאתם כאן שיהיה יום נעים טוב שלו וקל

תודה על פה ועל כל אחת ואחד מכם תודה שמבינים את הנוכחות השקטה שלי ומכבדים אותה כל כך. תודה על האהבה והרוגע שמציפים אותי כל פעם כשנכנסת לכאן תודה על ההבנה,הרכות,הקבלה.

תודה שלמרות שאמרו לי היום שאני טפשה ודפוקה (בגלל התנאים בהם אני עובדת והעול שאני לוקחת על עצמי) והעירו לי עוד כל מיני הערות, אני פה. תודה שנהג האוטובוס לא נזף בי שירדתי בתחנה שגויה ועליתי לרכב בחזרה, וקיבל את סליחתי. תודה שלמרות שהייתי היום מאד מבולבלת וטעיתי בדרך וכמעט אבד לי התיק החשוב שלי - הצלחתי להגיע הביתה. תודה לתרופות שמצילות אותי. תודה לתרופות שמצילות את חתולי. קשה לי היום. סוריקטה

והבוקר התחיל עם השיר אמא של אילי בוטנר .. והדמעות חונקות . שנים שלא חיבקת אותי שנים שלא נישקת אותי . ואני ,אני בדרך אלייך מלאה בחרדות ומחשבות עלייך עליינו ועוד לא מצאתי שם למלחמה בניינו עצוב , ורוצה לנסות לרגע לראות אותך באור חיובי לראות את היש .. ואודי ...תודה שזה מרגיש נוח כל כך גם שחופש כאן להאחז כאן בטוב.. אמא תודה שדאגת לכל צרכיי הגשמיים ... תודה שלמדת אותי דברים תודה שלמדת אותי עצמאות תודה שדאגת לבריאותי הפיזית תודה שעשית מה שיכולת לטפל בילדה שלא סבלת .. אני מניחה שזה לא היה פשוט . אוףףףף על מי אני עובדת זה עצוב כל כך

שבוע טוב, חג אורים שמח, זהו. הסיפור שלי בחוץ. לא כולו ולא על פרטיו, אבל הושמע בפני שני אנשים חדשים שנבחרו בקפידה. ובמציאות. הייתה הבנה. והתקרבות. חיבוק, סוריקטה

סוריקיטה יקרה את אמיצה! שמחה בשבילך שהיו תגובות מכילות ותומכות איתך, ינשוף

הי ינשוף, בחרתי לספר לאנשים שלא שפטו. ולא ברחו. שהבינו על מי צריך לכעוס פה, וזה לא עליי. יפה. שלך, סוריקטה

חג שמח סוריקטה יקרה וכולם.

שנשמח, שהאוויר יתנקה מרסיסי השמן, ומכמויות אדירות של אנשים דחוסים. ונתחזלש. סוריקטה

וואוו ועוד פעם וואוו זה לא פשוט ואני ממש ממש מעריכה אותך זה צעד ענק קדימה ... חיבוק של כוח

החברה שסיפרתי לה אמרה שתמיד היא ראתה בי את השובבות ושמחת החיים, אבל גם ראתה שמשהו מאד לא בסדר. מסתבר שהיה מישהו שראה. וגם היא גדלה. גם היא הייתה במקום אחר. זה יפה. חיבוק לך, אביב יקרה. סוריקטה

גיבורה!! מקווה שזה יהיה לטובה!

כל הכבוד לך! את אישה אמיצה. בטוחה שיש בכך הקלה.

וואו...יקירתי, את נהדרת!!! כל הכבוד!! קראתי אותך גם למטה..וואו, את ממש ממש נהדרת!!!!! אחרי כל מה שעברת..מדהימה!! איזה כייף שהייתה הבנה והתקרבות....אפילו המילים שלך פה נבחרות בקפידה :) אם אני הייתי מספרת זה היה עם המון רגש והתלהבות :) אז קבלי חיבוק, קרבה והבנה גם ממני. חנוכה שמח!!!

אני לא מרגישה שאני מצליחה יותר להתחבר לאף אדם בעולם הזה. וזה כואב להרגיש ולדעת את זה. מאחרי כל הרצון הטוב והכוונות הטובות הייחולים והניסיונות והתקוות... הכל הסתכם בסופו של דבר בחוויה גדולה אחת של כאב אכזבות ונתק.

זה עצוב וכואב עד מאוד... ויחד עם זאת מאמינה שאפשר . אולי אם תרשי לעצמך לנסות להיות איתנו בקשר להגיב אפילו רק שכותבים לך בתור התחלה ... קשר זה תהליך וזה דבר שנלמד ויש גם אפשרות לחונכת דרך הסל שיקום ולדעתי זה מאוד מאוד יכול לעזור .. כי זה תהליך למידה איטי של יצירת קשר ויציאה מהבדידות ... אבל זה תלוי בך תהליכים לא יווצרו בלי עזרתך .. בעדך ואתך

נשמע קשה...

שלום. יש משהו שמטריד אותי כבר שנה, ורק לאחרונה התחלתי לחשוש שמדובר בעניין פסיכולוגי עמוק ממש שאני מתארת לי. הכל התחל בפגישה ארעית עם בחור במסיבה של חברים, שם הוא פנה אלי והכרנו והוא מצא חן בעיני מאוד. מאז הספקנו לצאת יחד פעם אחתת אבל בגלל נסיבות המציאות וענייני דת לא יכולנו להמשיך להיפגש. אנחנו לומדים יחד, כך שראיתי אותו בכל יום ויום במדרונות ובכיתות והוא, משום שאני עזבתי אותו, לא בחל באמצעים לפגוע בי- מבטים עוינים, התעלמות וכדו'. אני מניחה שהוא בשוט לא ידע כמה עמוק זה ישפיע עלי. התחלתי להרגיש חסרת בטחון בסביבת הלימודים, תחושה פיזית ממש. להיות בנוכחות הרבה אנשים במסדרונות הוא משהו שהפך בלתי נסבל עבורי, מעין חרדה חברתית כזו. הכל בגלל המבטים שלו, ותו לא. הוא נכנס לי למחשבות באופן אובססיבי שהפריע לי בכל עיסוק אחר. לא מזמן התחדש הקשר קצת ורבנו נוראת מה שהוביל אותי להפנות לעצמי וגם כלפיו אצבעות מאשימות. אני לא אובססיבית כלפיו במובן של אהבה, אולי רק משיכה ומצד שני רתיעה היסטרית. הנוכחות שלו מקטינה אותי וגורמת לי להרגיש מאויימת באופן לא הגיוני. אני מנסה להוציא את המחשבה עליו מהראש ולהפסיק את הרתיעה והכתבת המעשים עפ"י מה שהוא עשוי לחשוב. מה זה יכול להיות שגורם לי להיות כזו אובססיבית? איך אפשר לשנות את זה? זה מפריע לי לנהל את שגרת חיי ולוקח חלק כ"כ מרכזי בחיי באופן שמדכא אותי ובלי כל סיבה הגיונית. תודה

היי כלם..זאת מיכל,מישהו פרץ לכאן..לא יכולה להשתמש בשם ובססמא. כתוב ששגוי...והמחשב לא נתן לי להכנס לכאן בקיצור..עזבו..שיהיה חנוכה שמח עד כמה שניתן...כרגע לא מצליחה לשמור על המשקל. בלי קשר לחנוכה..אצלי זה תלוי מצב..רזה לא אהיה לעולם. ישאר בגדר חלום ישן...חג שמח. שבת שלום ושלווה..מנוחה..זקוקה לכך.

יקרה אני מקווה שזה יסתדר ...תנסי לדבר עם הדס או מישהו אחר מהתמיכה ... אתך מיכל וחג שמח שימרי עלייך

שוב שתלו לי כאן חתול גוסס. כל כמה שבועות אותו סיפור. :-( לא כתבתי פתיחה ואפילו לא יכולה לחתום

אהובה....איזה כאב מחבקת אותך

הצלחתי בפורס פידינג ומים ומקום חמים. הוא שיתף פעולה. הוא רצה לחיות ולא ויתר. יצא מהאפטיות. עומד על הרגליים. חברותי מתלטף. בינתיים בלי אינפוזיות. לא תמיד זה מצליח. סוריקטה

(אפילו עבור עצמי) שמצבו של חתולי הדרדר מאד והכנסתי אותו לאשפוז. לפחות עכשיו אני רגועה שהוא באחריות של אנשים מקצועיים עם כלים. מגיע לו לחיות ובטוב חמודי כזה. סוריקטה

תשמרי עלייך יקרה ...את ממש מלאכית ...חיבוק של כוח

תופסת את הקצה של השבוע להגיד שאני אוהבת את המקום הזה ותודה עליו. שבת שלום!

תודה שאת מגיחה ומביאה אתך אותך ...

תודה, רוני, על האור שהבאת איתך. סוריקטה

תודה לכולכם. חיממתם את ליבי.

טוב אז כתבתי ארוכות והמחשב ניקה את הכל עוד לפני שסיימתי .... בעקבות מה שכתבו כאן על אמא , אני מאוד מבינה שזה מה שהיא יכולה .אבל זה לא משנה את הכאב של החסר . כן מאמינה שבסוף תהייה איזו השלמה עם המציאות בתהליך של אבל עם מקום לאכזבה ולתסכול .אולי בסוף גם אצליח להאחז ביש ולא באין . ובאמא שלי יש הרבה מהיש ,היא כן הייתה שם בהרבה צמתים של חיי היא כן הכינה אוכל דאגה ללבוש נקי ומסודר .. היא לא ראתה אותי היא לא ממש טיפלה בהפרעת האכילה שלי שהתחילה בגיל שש (בולימית בת 6 עצוב ) היא הכתה עם כל מיני אביזרים ואף פעם לא עם היד שלא יכאב לה ...ומה איתי לי לא כואב ... בעיקר זה האין ניראות היא פשוט לא ראתה אותי כמו עציץ שמאכילים ומשקים וכאילו עושים מה שצריך ... והאין ניראות הזו מביאה אותי למה שינשוף כתבה .לרצון שמי שעבר דבר דומה ישמע .. יש רצון עז לספר את הסיפור ככה גולמי , ויש קושי להביא אותו למקום שזה מרגיש אולי לא מותאם שלא יוכל להכיל ....אבל מסכימה אתך סוריקיטה שזה תהליך ,ודוקא כאן במקום הזה שאודי כל כך מאפשר . .אפשר לנסות לאט לאט להוציא מילים וכאב וסיפור.. וזה מביא אותי לטיפול ומטפלים ...אני 8 שנים בטיפול אבל עם שתי נשים .שתיהן בעיניי מטפלות מדהימות מיקצועיות...האחת רצה מהר ,ועשיתי איתה דרך מסויימת והשנייה העכשוית לאט לאט לאט וגם איתה אני עושה תהליך אחר.. מה שלמדתי זה שבעצם טיפול זה תהליך של שניים תוך גישוש וחיפוש אין מתכון מנצח אין מפה ...צועדים שתיים /שניים בשדה מוקשים ומתפללים שצועדים בדרך הנכונה מעצם ההליכה השרירים מתחזקים המיומניות גדלות הכלים מתרבים והמטען העודף נושר ...אבל זה תהליך .. ויש בו טעויות וכדאי ללמוד מהם ולצמוח .... אוהבת אתכם אתם חלק מהדרך שלי והיא לא פשוטה אז תודה לכם על היותכם ... חג של אור חג של אהבה.. שבת שלום וחיבוק ענק לכולם

אביב יקרה התחברתי מאוד למילים שלך: " מתפללים שאלוהים מוביל אותנו בדרך הנכונה" וכך אני מתפללת כל הזמן... רק שהוא יוביל אותנו בדרך הנכונה.. בדרך של ריפוי. מאחלת לך ולכולנו כאן שנרגיש שאלוהים מוביל אותנו לדרך הנכונה.. לדרך של ריפוי

הי אביב, האמא שלי - כן האכילה. אבל באוכל היו תוספים. בלי לדעת לא הסכמתי לאכול לא ממה שהיא מכינה ולא מהכלים שלה והפכתי להיות אשת המטבח בבית. כן. היא הלבישה, אבל בבגדים הכי לא תואמים ומבישים. היו לי הפרעות בדרכי העיכול, הנשימה והשלפוחית עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי. מי כמוה היה לקחת אותי לבתי חולים, להמון זריקות, צילומי רנטגן, אינפוזיות, אנטיביוטיקות, ועוד כל מיני בדיקות חודרניות. היא לא הכתה. שלא יהיו סימנים. הנורא ביותר, אולי, הייתה האדישות שלה. והחבר שלה שהיא ידעה, ואומר שלחה, לכלות בי את זעמו. והוא גם נגע בי כמו שאסור. בצמתים בחיי היא נהגה לחבל בגדול ולהחזיר אותי להתכנס בבית. בתחומים שהייתי טובה בהם היא כנראה קינאה. היה מותר לי להראות, אבל רק בבית. את אהבתי לאבא לא הייתה מוכנה לקבל ותקפה. מתנות - בדרך כלל ממש לא תואמות. ובכל זאת - גרתי אצלה בבית. ולא יכולתי לפרח משם שנים. גם כן תסמונת שטוקהולם. ויש גם צימוקים. אישית, אני תמיד מתחברת יותר לגברים. כבר כתבתי. רופאים, מטפלים וחברים. אני יותר שנים בטיפול ממה שאת מציינת. חושבת שאולי רק אחרי שבע שנים התחילו לראות קצת. המון זמן. ומאד מאד לאט. נראה לי שהיום אני יותר חזקה מאשר בגיל שלושים נניח. כנראה שגם פיזית. וזה קצת מוזר, כי עם הגיל הגוף בדרך כלל נחלש. בכל אופן, כנראה שגם יש יותר כושר. צריכה תרגילים ייעודיים לגיל - לרגליים, בטן וכאלה. להיות שמורה יותר, יחסית. למרות ההרס שכבר התרחש. ואמרתי כבר - אני מאד שרירית. האחרונה בספורט בבית ספר. חג של אור, ולא חייבים לתת הרבה בשמן. סוריקטה

יקרה עצוב עד מאוד ...ואף הבנתי את זה בגלל מחלתה של אמך .אין לי מילים באמת .... ואת יודעת האמת שההתנהגות של אמא משאירה אותי מאוד מבולבלת וחסרת אונים ובכל פעם מתעוררת הציפייה וגם המחשבה שאני זאת דלא בסדר שאני חושבת עלייה דברים לא טובים שהיא בסדר בכלל... אין לי ספק שהנזק הוא עמוק ואנחנו משלמות את המחיר ...

היא אמרה שזה בסדר שכך אני מרגישה. שלכולם יש ימים קשים או כואבים לפעמים ואני חשבתי לעצמי אם כך אני בדרך הנכונה. אני כמו כולם לא שונה! יכולה לצמוח ולגדול לבד, בלי תמיכה ועזרה. וואו, אני כל כך שמחה! אז עוד מעט אלך בלי עזרה או תמיכה ויהיה בסדר, בטוחה.

אוף יקרה יהיה בסדר ואנחנו כאן ...ובכל זאת מקווה שאתם משאירות הזדמנות לדלת פתוחה אם תירצי לחזור..

לגיטימי שמטפל יתערב מעמדת סמכות לנפש המטופל ויורה לצאת לעבוד?? זה לגיטימי ככה? בצורה כזאת? אני חושבת שלא!! אז למה דחפו לי את זה ככה? כיום אין מצב שזה היה קורה לי שוב כמובן. יש לי את עצמי מספיק חזק כדי להתנגד וגם ממש לא עושה 'העברה אידאליזציה' יותר לאף אחד ולא שום סוג של העברה אחרת. חיה את חיי כרצוני ולפי יכולתי. וכל האנשים שמדגדג להם לדבר לאחרים מעמדת סמכות בכח, שילכו לחפש.

את יודעת מימה, בתקופה לא פשוטה של אשפוז, לקראת סיומו, מנהל המחלקה שידל אותי מאוד להתחיל לחזור באופן הדרגתי לעבודה, בהתחלה הרגשתי שזה בלתי אפשרי, איך אחזור אחרי אשפוז עם תחושת הבושה, חוסר הבטחון והפחד שכולם "רואים לי". הוא התעקש, ובסופו של דבר הקשבתי לו כבעל סמכות, כזה שרוצה בהחלמתי ולא כמי שמורה לי מה לעשות, כי תמיד יש גם מימד של בחירה. והוא צדק. כדי לנסות לצאת מגהינום הנפש, לחזור ולהתחבר לחוט דקיק של חיים, היתה בצעד הזה אמירה של התמודדות.

מימה, תראי, היה לי מטפל, לפני שלושים שנה, שניסה לדלג על שלבים (כך גם אמר, למיטב זכרוני), והוא שם לי אולטימטום שאם לא אמצא עבודה תוך שבועיים, יעבירו אותי לקיבוץ 200 ק"מ מהבית. לא היה לי סיכוי. כל כך אבודה הייתי. בכלל לא הייתי קרובה לזה. הוא גם בסוף אמר שחבל על הזמן והכסף, ואחר כך לא התקרבתי לטיפולים 15 שנה. מאידך, על מטפל שהולך בקצב שלך, מאד מאד לאט, מאד מאד מאד לאט, אפשר לומר איזה מין הוא שלא מנסה לדחוף קדימה ורק לוקח ימבה כסף. העניין הזה של מינונים ועיתויים מורכב לאללה. סוריקטה