פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי וכולם, התקופה האחרונה מרגישה כמו שנים. הכבדות של כל יום מצטברת. אני לא מנסה יותר להבין, נכנעתי. מהמשפחה אשמע שאני צריכה לעשות דברים לעצמי ובכוח, מהמטפל אני אשמע שהכל בגלל התנגדויות. אשמה אני בהחלט יודעת לקחת אבל אני לא רוצה יותר לשמוע כי אין לי מקום. ימים של דכאון תהומי, חוסר תחושה של זמן ומקום, עייפות, רצון לברוח גם מהעבודה שהיתה סוג של מקום מבטחים. ועוד קשיים שנערמים פה בבית ואני שאף פעם לא יודעת להניח לאחר לסבול ומתגייסת. אין לי על מה לדבר, כלום לא מעניין אותי והכל מאוד מכביד עלי. אני שותקת. בתוך כל אלה החלטתי לעזוב את הטיפול משום שאינו מועיל. אפשר להחזיק המוני שנים בטיפול רק מהאמירה שאני מתנגדת ואפשר לחפש המוני דרכים אחרות. פתאום נשבר האמון לגמרי. למרות שהלכתי באדיקות ושלחתי מעלים בעקשנות כמנסה להבין כי כנראה שהיתה עוד תקווה קטנה שזה אפשרי, אבל הפסקתי. המטפל נראה לי כמו זר גמור, אני לא מכירה אותו יותר. השאלות שלו על איך הוא יכול לעזור לי (בלוואי הייתי יודעת), האמירות הקלישאתיות על התנגדויות מחד ועל כך שאני המומחית לעצמי מאידך, שמות את כל הדבר הזה שנקרא טיפול, שבאמת ובתמים האמנתי בו, תחת סימן שאלה גדולה מאוד. ואולי זה הוא? אולי מי שעוסק במחקר עוסק פחות באנשים, בחוויה הייחודית של כל אחד? ואולי זו אני? זו אני, הרי זה ברור ואיש לא יאמר אחרת. אבל הייתי רוצה שמישהו ישא בנטל האשמה יחד איתי. תודה שירה

עצוב לשמוע שהרמת ידים והחלטת להפסיק טיפול אך לגמרי מבינה את תחושת הזרות כלפיו מעין..מיציתי הכל ואין עוד מה לחדש... יתכן וזה מה שאת כן זקוקה כרגע ..לתת לעצמך זמן רק עם עצמך לברר רק עם עצמך מה באמת ... יותר קל לו לומר שאת האחראית ורק לך התשובות מאשר לנסות עוד דרכים לפתור..כך לפחות למדתי מהמטפלת שלי.. נכון שזו גם אחריות שלך אך לא רק שלך ולא משנה כמה זמן את בטיפול.. יתכן ולא יסכימו עימי שכך אני כותבת אך לפי מה שאני חווה בטיפול אצלי היא אינה מוותרת לי ולו בפסיק אחד הכי קטן שלא יעלה וידובר גם אם כבר דובר שוב ושוב עד לפתרון ...לא מרימה ידים אני לפעמים כבר איני מסוגלת עוד אך היא לא מוותרת וכל פעם באה עם משו חדש כדי להמשיך רק לא להשאיר אותי תוהה מבולבלת או בחוסר פתרון לכל ענין ומעולם לא זורקת עלי שום אשמה ש..אני צריכה לפתור..לי הפתרונים.. מקווה שתמצאי בקרוב את עצמך..אותך..תוך כדי שאת דואגת ומטפלת בעצמך.. חיבוק עד אליך אם לא מפריע חטולית

שירה יקרה האמת שאני לא יודעת מה לכתוב לך מבינה שממש קשה שמפילים עליך את הרגשת האשמה ואומרים לך שיש לך התנגדויות. מה שכן חשוב זה לעשות סגירה עם המטפל אם את מחליטה לסיים טיפול כדי לאפשר מעבר למטפל הבא. אני הייתי אצל למעלה מ 20 מטפלים עד שמצאתי את המטפלת הנוכחית... שירה- אני באמת מבינה כמה שקשה עכשיו ...אין לי ספק שאת עושה את המקסימום ואני מאמינה בך. תשמרי עליך יקרה ינשופים

תודה רבה חטולית יקרה על המילים החמות והחכמות ועל החיבוק. מאחלת לך סוף שבוע רגוע ככל שניתן. שלך, שירה

ינשוף יקרה, תודה על ההבנה והשיתוף, על המילים הטובות. אני יודעת שאת כל כך מבינה. שלך שירה

היי שירה, נכנסת לרגע, קוראת אותך ורוצה לאמר שעצוב לקרוא. אולי בכל זאת ניתן להגיד לו את זה ולראות מה דעתו? לחשוב יחד אם ניתן לעשות משהו. אני מאמינה גדולה בטיפול. אצלי זה עבד. בהצלחה יקרה. מאוד מקווה שתמצאי את מה שמתאים עבורך.

שירה יקירתי, ממש ממש מנסה לחשוב יחד איתך. שאלת פנטזיה, ונדמה לי שכבר שאלתי - האם יש לך משאלה (לחלק ממך, בניסוח אחר) שמישהו מהאנשים במציאות שלך, או אפילו מכאן, בפורום, יאתר מי את, ומי המטפל, ירים אליו (למטפל) טלפון, ויתאר את מצבך על גבול החיים והמוות, מבחוץ? לא תהיה כאן הסתרה, מי שיעשה זאת ידווח לך שכך עשה, ותוצאה של השיחה תהיה התקשרות (טלפונית בתור התחלה) של המטפל אליך. אולי פעולה כזאת (שיש בה גם פריצת גבול, אולי, אך גם מתחייבת, אולי) תיתן תוקף ותחבר אותך להרגשה מוסתרת, לחמלה בך, שהמטפל מאד מאד דואג עכשיו? הכי דואג שיש? אולי כך(או אחרת) ניתן לחבר למשהו רך וממיס? מוזמנת להעלות פנטזיות, גם אם לא נראות לך ריאלות בהקשר. סוריקטה

תודה מיכל יקרה, שבאת וקראת וכתבת. בכל זאת, אלה דברים שנאמרו בטיפול, אבל נראה שקצת איבדתי את הדרך. שלך שירה

הי לכולם, הגיעו תוצאות - אני בריאה בגוף. התפוגגו חשדות. נראה שתקין ואפילו השתפר. הגוף חזק. כנראה שיש גם בנפש אזורים חזקים. איפשהו קיימת המחשבה הזו שאם אתה חולה בגוף אנשים ידאגו לך יותר, וכשזה בנפש, או משהו כרוני, פחות שמים עליך. כן הצלחתי להאמין שדאגו לי. לא ברמת אב/אם-תינוק תקינה אולי, אבל איכשהו. גם אני מחפשת לנוח, העבודה שלי תובענית למדי. מצד שני, צריכה את התזוזה כל הזמן וגם ההקשבה לאחר ועוד. בסך הכל אולי הכיוון מאוזן יותר לעומת העבר. מקווה. אצלי אישית בסדר - אצל קרוביי קצת פחות, לצערי. שומרת על עצמי להיות מעורבת במידה המתאימה. סוריקטה

ובל נשכח "שנפש בריאה בגוף בריא" הגוף הוא המראה של הנפש..

סוריקטה אהובה, משמח מאוד לשמוע! מניחה שתקופת הציפייה היתה לא פשוטה. גם אני מרגישה כך לגבי התייחסות הסביבה למצב של מחלה גופנית לעומת מצב של קשיים נפשיים. קל יותר לסביבה להגיב למה שרואים ומה שברור. מקווה שתמשיכי להתחזק גם מבפנים. שלך שירה

שמחתי לשמוע שהבדיקות תקינות מה שאומר שכעת רמת הלחץ מאי הידיעה ירד לגמרי אמת שהעבודה שלך מצריכה כוחות נפש לא מעטים וכוחות גופניים לא פחות..הקטנטנים זקוקים לכך לגדילה ואת שם למלא את הצורך שלהם זו העבודה התובענית שלך מה הפלא שאת זקוקה למנוחה.. נפלא שאת שומרת על עצמך ..לא תמיד מתאפשר.. שיהיה לך סופש מנוחה נפלא וממלא חטולית

סוריקיטה יקרה כמה טוב לשמוע!! את כל כך יקרה לנו ינשופים

דונלד וודס ויניקוט טבע את המושג "עצמי אמתי ועצמי כוזב.." איפה אנו פוגשים את הכוזב ועד כמה אנו יודעים מתי אנו באני האמיתי??? כשאנו מנסים להכחיש רגשות .. כשאנו מנסים להדחיק את המחשבות ולעטוף את עצמנו ביותר מידי הגנות ושוכחים בעצם מה זה לחוות ... עד שהתחושות והרגשת הפנמיות מתכהות.. אבל למה אנו מפחדים כול כך מלהיות??. כנראה זה היי שם במרתפי הנפש שתמיד צריך לרצות...

עד שההודעה תעלה כבר יהיה יום רביעי כך נדמה ..לפעמים... ובלילה מגיעים האורחים אחי ואחייניתי הגדולה..למשך 10 ימים לביקור.. ולא מזמן גם היו כאן בביקור אחי וגיסתי.. שלא תבינו לא נכון..אני אוהבת אותם באמת.. אך ..הריצות האלה מתישות אותי עד כלות..גל הולך וגל בא המיוחדת שלי עדין בטיפול גם ברווחה וגם במכון של ..לא זוכרת כרגע את השם ביפו.. וכולם אומרים שמישהו מכניס לה מילים לפה..היא מדקלמת.. מאחר ולא רוצים לקחת סיכון שיתכן ואולי מישהו מבחוץ כן פגע..עדיין לא סוגרים את התיק ועדיין בחקירה.. הגירושין של הבן שלי..על הפרק בעיצומם המון מתח ולחץ מסביב והמיוחדת שלי עדין לא יודעת.. אין מנוחה לרגע... גל רודף גל ואני עומדת להישבר... הכוחות שלי אוזלים ואין מאין להטעין אותם כדי להמשיך להילחם.. איני יכולה לעמוד מהצד ...רק תומכת ונמצאת שם עבורו..עבור הקטנה שלי.. גם בעלי נפצע לפני שבוע וכך ממשיך לעבוד ..וכל הכבוד לו מפני שגם הוא כמוני..נכה.. אז....תגידו לי בבקשה ממכם כולכם...מה עושים ?? מאיפה לוקחים כוחות להמשיך כי אין מצב שאני מזניחה מישהו על הדרך כאלו כלום לא מתרחש מעל לפני השטח..החיים אם אפשר לקרא לזה חיים !!!!! חטולית ....

חטוליתוש יקרה הרבה התמודדויות... ומתיש מאוד.. את שואלת מאיפה לוקחים כוחות.. אני מאמינה ששרדתי עד עכשיו רק בזכות אלוקים... לפעמים הוא עוגן בשבילי... לפעמים.... הרבה מאבק יש... אבל את יודעת חטוליתוש בגלל כל מה שעברנו אנחנו למדנו להלחם... נראה לי גם שאת יודעת לדאוג לעצמך ...אין לי מילים חכמות מדי לאומר.... הכי רוצה להגיד לך שאני מבינה אותך וכמה שקשה עכשיו ושאכפט לי ממך... ינשופים

ינשופית מתוקה שלי את לא צריכה לחשוב על מילים חכמות..את פשוט כותבת אותן.. אני עכשיו במצב שלא יודעת מה עוד לעשות כי הכוחות עוזבים אותי גם נפשית וגם גופנית... וה ' יתברך נמצא שם תמיד בלי ספק.. תודה לך אהובה שאכפת לך ממני ושאת מתיחסת אלי בכלל נעים לי לקרא כל מנ שכתבת חטולית

חטולית יפה שלי, לפעמים נראה שהחיים לא הוגנים. קשים. קשים מידי... :-( הנכדה מטופלת, וזה טוב. נקווה שפציעה הנוכחית של בעלך היקר תחלים. הזמן לעתים רופא לנושאים ותיקים יותר, ולצערנו נוצרים חדשים, לעתים מהמטלטלים שבהם. שולחת נחמה, איתך, סוריקטה

גם עם העניינים הרפואיים האלה. טכנית, בשעות אלה, אני לבד. ומאוחר יותר, הולכת לישון לבד בלילה. מפחיד משהו. מצד שני, אולי רק כך אפשר. יותר מארבעים שנה שאיש לא ראה אותי ישנה. הי לכולם, לילה, צריך להתעורר חיים בבוקר, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי עצוב מאוד ללכת לישון לבד ולהתעורר לבד הלבד זה הבדידות הכואבת מבינה ... חיבוק עד אליך חטולית

תשישות קיצונית שמקשה עלי לתפקד הרדמות בטיפול אולי זה קורה כדי להגן עלי מלהרגיש? כל פעם שאני מנסה להתאמץ להיות נוכחת מתחיל כאבים בגוף וסיוטים...ואז אני נרדמת... אולי ההרדמות זה סוג של נתק/ התמודדות?? כרגע אני בקושי מתפקדת.. איך אפשר להמשיך כך??

ינשופית מתוקה שלי מכירה את חלק מהדברים שאת אומרת מפני שגם לי פתאום קורה שאני נרדמת בזמן הטיפול מול העינים של המטפלת שלי כן ..הטכנים קשים מאוד ..דברים שלא דוברו מעולם פתאום צצו..לא יודעת מאיפה..היא שואבת ממני דברים קטנים שמעולם לא עלו ולא דוברו.. אולי אותו המנגנון לא יודעת עדיין לא דיברה על זה מקווה מאוד שגם התקופה הקשה הזו תהיה מהר מאחוריך חיבוק גדול מתוקה חטולית

השנה שלא כמו כל שנה לא הזמנתי אף אחד לערב החג בדרך כלל מגיעים הילדים הנכדים אמא שלי ועוד נספחים שמצטרפים לשמחה הגדולה. סעודת חד מסורתית ולאחר מכן פירות החג על כל גווניו.. באמת עייפתי כבר מלארח ..חייבת מנוחה בין לבין וגם לקחת אוויר לנשום.. בשבוע הבא שוב אורחים מחול..אחי עם ביתו הבכורה מאחלת לכולן/ם חג שמח ומתוק בלי טריגרים למינהם.. חטולית

והרבה הרבה אהבה .... מגיע לך לנוח גאה בך שאת מאפשרת לעצמך

חטוליתוש יקרה חג טו בשבט שמח גם לך.. מאחלת לך ימים טובים יותר.. איתך בלב, ינשופים

הי חטולית, חג אהוב במיוחד. מגיעה לך מנוחה. הלוואי והיה לך יותר. אולי אפשר לחגוג וירטואלית כך שלא יהיה מתיש? סוריקטה

חטולית יקרה, משאות לא פשוטים, להיות עמוד התווך של המשפחה ולדאוג לכולם. מקווה שתדעי להקל על עצמך היכן שאפשר ותצליחי לגנוב פה ושם רגעים למנוחה. שלך שירה

שמה את הכובע וסוגרת את המעיל ועושה את עצמי הכי קטן שאפשר כדי להרגיש מוגנים ובטוחים. קופאים מקור ויודעת שזה קור פנימי... לא מסוגלת בקושי לדבר העייפות והתשישות מתגברים עלי ועוצמת את עייניי ומנסה להרגיע ..כך זה נמשך כל הפגישה... המטפלת אומרת שעוד מעט המצוקה יעבור.... ומחכים שיעבור....והפחדים והחרדות ותחושת חוסר בטחון כל כך חזקים.... היא מנסה לאסוף אותנו מספיק זמן לפני סיום הטיפול אבל המצוקה נמשכת הרבה אחייכ.... רק בבית מתחת לשמיכה לבושים עם שכבות של בגדים וכובעים יש קצת בטחון...

ינשופית מתוקה מבינה שרק בתוך המיטה עטופה בבגדים וכובעים את מרגישה בטוחה שולחת לך חיבוק עוטף ורך כי אין לי עיצות טובות ונכונות לתת לכם.. חטולית

ינשופי - השתמשת במילה להרגיש. וגם רוצה. רוצה-להרגיש, כבר מצוין בפני עצמו, בעיניי. ואם יש רגעים מכונסים מתחת לשמיכה ולשכבות בהם כן מושגת תחושת בטחון - זה גם הישג יפה, בעיניי. ואומרים שלא נכון ואף הרסני לבחור בדרכים שממסכות לכאורה רגש וכאב כמו שימוש בסמים, למשל. את נשמעת בדרך הטובה והבטוחה. ואת מתוקה ממש, סוריקטה

מי לא רוצה להרגיש בטוח ....נפלא בעיני שאת רוצה עבורך ...בטחון רוצה שקט עבור כולכם ולא שקט מהם רוצה למצוא מקום בשביל כולם כן בתוך התהליך חלק מהזמן המקום הבטוח הוא המיטה אבל זה רק חלק מהזמן ויש עוד דברים כמו ספורט ועבודה .....יודעת שלא םשוט כרגע ...ואולי עד שאני כותבת הגל קצת נרגע ...תהליך חיבוק ענק ענק אתם בדרך הנכונה והטובה לא פשוטה אבל טובה גאה בך

חטוליתוש וסוריקיטה יקרות תודה שכתבתן תודה שאתן כאן ומרגישים פחות לבד וזה משמח סוריקיטה שכתבת שאנחנו מתוקים ינשופים

אביב יקרה מקל שאת מבינה ביינתיים נשארת במיטה מותשת מהמאמץ לשרוד ספרתי למטפלת שעד עכשיו לא וותרתי לעצמי,נלחמתי ונלחמתי.. אני כבר רוצה לנוח... התעייפתי ולוקחת ימיי חופש לנוח...

הי כולם, בחרתי פחות לפרט, אך באופן כללי - עניינים בריאותיים בסביבתי הקרובה. כמה דמויות. אולי קצת גם אני. המילה סרטן מהסוג הרע גם שם. וגם כמה אינטראקציות מעליבות עם אנשים, שאמורים להיות חברים, כך שהתנחמתי לי ביצורים פרוותיים. שומרת על עצמי וממשיכה בבדיקות, למרות שיש מקום שרוצה שתיקח אותי המחלה. אולי קצת טוב שהסביבה שלי מוקפת גם בגורי אדם סך הכל בריאים ומתפתחים. גם וגם. סוריקטה

סוריקיטה יקרה מקווה שיהיו בשורות טובות ... דואגת לך ואכפט לי ממך... איתך יקרה ינשופים

עצוב לקרוא מצריך הרבה כוחות ואמונה בטוב והבנה שלא הכל בידיינו בסופו של יום שמחה שאת שומרת עלייך גורי אדם וגורים פרוותיים שילוב מאוד מאוד טוב לריפוי והקלה טוב שבאת ......יודעת כמה זה קשה אתך חיבוקים אביב

סוריקטה יפה שלי המחלה ...כן מאכזב לפעמים התגובות של אנשים סביב נדמה שכולם למעשה פוחדים ממנה. .. ומי הגיבור שיאמר אחרת ?, טוב שישנם גם היצורים הפרוותיים... נחמה ?? רק את יודעת..עד כמה..?? שמחה ששומרת על עצמך זו החוכמה האמיתית.. סביבה בריאה הרגשה בריאה..🤔😍👀 חטולית .

סוריקטה יקרה טוב שאת מטפלת בעצמך. מכירה את המקום שרוצה "שהמחלה תיקח". מאחלת לך ימים טובים יותר שירה

המטפל שלי הוא אדם, שדרכו, איכשהו לפעמים, אני יכולה להתחבר לדאגה לי. ובשביל לא לפגוע בו, הבטחתי לו, לא אמות כל כך בקלות או זלזול. התזכורות שאנו לא כל-יכולים. התזכורות שאנחנו פגיעים. גם ב'שלמות' הגוף. סוריקטה

כן אני שוב על המקלדת נותן לדברים להשתחרר לרוץ בין האותיות לחבר את המילים לביטוי של מכואבים לחשוב על הציפיות ולצוף אל הכישלונות לרצות הצלחות ולחשוש מלהביא אכזבות איך אתה מתמודד כשאתה מחויב לתוצאה ושוכח לרגע מהיכולות, אוי כמה זה כואב להיות ראשון כי אתה שוב אחראי להכל, להצלחה יש הרבה אבות אבל לכישלון יש אבא אחד..

שלום יקי, תוכל קצת לספר על עצמך, אם תרצה? לא הכל טוטאלי, לצורך ענייננו מוצלח או נכשל, ראשון או אחרון, וישנה דרך אמיצה, אמצעית, לפעמים ארוכה עם תוצאות חלקיות. פנימה צריך להיות מוכנים לכמה אפשרויות טרם הניסיון. וייתכן שנשמעתי כמו דקלום שחוזר על עצמו כאן. ואולי גם לא מספיק רק לשחרר, אלא גם להקשיב ולבחון מה יצא. למה רק אבות? איפה אמא? סוריקטה

לתת פורקן ללב לשחרר את הרגש לתת לעצמך לגעת בכאב אוי כמה שזה כואב אוי כמה שזה משחרר להרגיש את עצמך לגעת בנימי נפשך לשאת את מי שאתה ולהכיל כל חלק באישיותך לדעת להכיר את חולשותיך ומתוך כך להכיר את מה שיש בך .. אך אין ספק שלכתוב זה תמיד כיף בפרט במקום שאין מי שעוצר אותך באמצע המלים.. תודה חברים

יקי .. אתה מוזמן תמיד לכתוב כל מה שמגיש לך ואכן אתה כותב מאוד יפה ויש גם שנשמעת זעקה מבין המילים ומבין השורות חטולית

הי יקי, רק, כנראה, שזה ממש לא סתם... סתם כתבתי :-p סוריקטה

לא מצליחה לאסוף את עצמי אחרי טיפול מרגישה לא בטוחה מחוץ לבית גם לא מצליחה ללכת לעבודה הגוף רועדת יש אי שקט נוראית בפנים בטיפול עצמו חווה כאבים פיזים כמו של אז יוצאת מטיפול מפורקת

זה גל זה יעבור ....ואין רע להעזר בכדור בתקופות קשות במיוחד שימרי עלייך ....זה תהליך ותהליך ארוך וקשה אבל משתלם מאוד סומכת על כולכם ....ועלייך אהובה שתצליחי עם הכל גם לעבוד ולתפקד. עם הקושי זה עוזר באיזון ופחות מאפשר שליטה של החלקים האחרים על הקבוצה כולה . חיבוק ענק

מתוקה שלי נורא מצטערת לשמוע כמה קשה לך איתך בלב גם כשלא מגיבה חיבוק עוטף ורך חטולית

רציתי לומר שהיו מאות רבות של פגישות אצלנו, שלא היה משהו דומה להתעשתות. פרגמנטציה וחברותיה היו המצב הקבוע שלי. אבל הפגישות היו צפופות. היו ימים. סוריקטה

הדמעות מסמאות אותי כי העור צורב ושורף... והיא אמי ישינה לה בשלווה בסלון אצלי בבית..נמה את השנצ שלה בשלווה ובא לי לצעוק לה אמא למה ??? למה שפכת עלי מים רותחים..?? נקמת את הבושה שלך בגללי?? אחי היה חולה ולא הגיע כמה ימים לבית הספר ואחי כמובן היה עבורי הכל בחיים.. אז ..לבשתי את הבגדים שהכי אהבתי בגדי התעמלות סוודר כחול ואת נעלי הבית קיפי שלי והלכתי לבקר את אחי.. סבתי שטיפלה באחי באותה תקופה עשתה מזה מטעמים וצרחה על אמי שהיא אינה שמה לב לצורת הלבוש שלי.. כשחזרנו הביתה רדפה אחרי עם נעל שלה בעלת עקב..אני אראה לך מה זה לעשות לי כאלה בושות חכי לי באמבטיה אני עוד מעט מגיעה . ישבתי כמו ילדה טובה בתוך הקערת כביסה וחיכתי שתבוא לא צפיתי לזרם של המים הרותחים שנשפכו עלי מעל הראש ועל הגוף הקטן שלי.. תחושת עילפון עטפה אותי חשבתי שאני עומדת למות.. כשראתה שאני לא מגיבה שאלה מה יש לך ..מי יכול לענות רק הראש שלי נשמט הצידה ואז שמה לב ...מיד רצה להביא מים אחרים קרים.. מאז איני יכולה להתקלח במים חמים..בקור הזה כשהשרירים שלי נקשרים בכוח ומונעים ממני אפילו הליכה..כל כך רוצה את המים החמים להרפות את הכאב הבלתי פוסק בשרירים.. אמא למה ?? לעולם לא תעני לי כי מבחינתך את נקמת את נקמת הבושה שעשיתי לך ל..מ..ה... ???? ואין מציל

הוי חטולית, בלתי נתפס, נורא. שואתי ממש. איזה קונטרסט בין בגדים רכים ונעימים, חירות וחופש שניסית לבחור, לשפיץ חודר של נעל ומים רותחים. והכל בבית ובבועה הסגורה בלי עדים שיעמתו אותם ויענישו. הם קנאו, הם לא נתנו לך להיות מי שאת. זוועה. אוי, יפה שלי... איתך, סוריקטה

מחריד נורא אני יכולה לדמיין את הילדה חסרת האונים וזה ממש כואב. כמה קשה לגלות חמלה כלפי הורה פוגע וכמה קשה גם להביע כעס ולדעת שאת עושה כל כך הרבה בשבילה, דואגת ומטפלת ולה לא מגיע! כמה רוע אנושי. כמה קשה לקבל שמישהו מסוגל כך לפגוע, ועוד הורה. איתך חטולית יקרה שירה

כמה כאב כמה אי צדק כמה נזק ויחד עם זאת יש לך את התובנה נראה לי שזה מאוד אםשרי כמטרה טיפול ...ללמד אותך שמותר לאט לאט מקלחת חמה ונעימה זה גם יעזור פלאים לכאב.. לאט כשיש את התובנה זה ממש אפשרי מנסיון חיבוק ענק ענק

תודה סוריקטה יפה שלי מעולם לא יכולתי להיות.... רק למלא פקודות.... רק להיות למען.... וכלום למעני תודה יפתי

אני פוחדת שתכף נסגר הכל ונגמרו לי המילים אין לי מה לכתוב רק שאני פוחדת שתכף יסגר הכל על סוף השבוע ולא אוכל למצוא מילים או לחכות למילים ורק בא לי לצעוק חזק הצילו אבל אני לא יודעת למה או ממה או איך. בתוך הראש הכל צועק ומשתולל בלי מילים רק מרוצה גדולה. בחוץ אין לי עם מי לדבר, אי אפשר להעמיס את כל זה על הסביבה.

הי שירה, הכמיהה המרגישה מועצמת דווקא לפני פרידה. תחושה משתחזרת של הידפקות כקבצן על דלת נטרקת. ואנחנו נוטים לייצר אותה. עניין חמקמק. בוקר טוב, סוריקטה

האין רצפה הצורך להאחז טוב שבאת אל תיקחי את הנסיון למקום רע ... תזכרי שעצם הכתיבה עזרה לך קצת למרות האכזבה ...תמשיכי לכתוב ככה ברגעים של קושי ....זה עוזר למרות הבכי והאכזבה הפנימיים שבטח גברו כשאודי סגר כאן והנה הציפייה בכל זאת משתלמת ונכתבות לך מילים להאחז ....מקווה שזה שאנחנו כתבנו כאן לא יגרום לאודי לפספס את העץ הזה ....

המטפלת אמרה שאני יכולה לשאול את האחים אם הם זוכרים את ההתעללות.. אבל אם אשאל אותם והם לא זוכרים זה יכניס אותי עוד יותר לאי שקט וחרדות... אני יודעת שאני לא ממציעה אבל אני חושבת שהקולות בתוך הראש הם מאלוקים שרוצה להעניש אותי... אין לי דרך לדעת את האמת.... יש סמפטומים, יש תחושות בגוף, יש מלא דברים אבל אני לא סומכת על עצמי בכלל לא סומכת. הדרך היחדה שאני יכולה להתמודד איתי זה על ידי קבלה שזה מה שיש... זה מה שאני חווה כמה שזה קשה אני אצטרך לא לחפש האם זה אמיתי או לא אמיתי רק לקבל את המציאות שאני מוצאת את עצמי בו.. אני קרועה בפנים מנסה לשחרר ולהרפות אבל זה כל כך קשה. מטפלת אמרה לי שאני יכולה לקחת כדור להרגיע אם זה קשה מדי. זה קשה מדי

אני עובדת במרץ...נשארת גם לצהרון כשצריך. אוהבת ותמיד אהבתי את העבודה שלי. מלמדת נושאים חדשים, מתחדשת והופכת את הגן ל"גן העתידי" תוכנית חדשה של משרד החינוך... אין לי תנודות במצבי רוח, לא דרמטיות בכל אופן, מרגישה טוב, לא מחכה שיקרה משהו רע כמו שפעם חשבתי.. לפי מה ששירה ואביב כותבות, נשמע שעליי להזהר משמחה??? מאופטימיות יתר?? מכך שטוב לי?? האם זאת מחשבה נכונה או מוטעת??? לא יודעת..אני לא מרגישה באופוריה וגם אין תנודות של אפ ודאון..בטוחה יותר במה שאני עושה, מרגישה בטוחה יותר, משמעותית יותר! ואוהבת יותר את עצמי ואחרים...מה רע בזה?? שינוי מבורך לא? אופורייה? או נפלאות הטיפול? יודע מה המטפלת אמרה אז כשנפגשנו? שהיא שמחה שזה כך, ושטוב לדעת שהטיפול עזר! ושאלתי מה לא תמיד עוזר? אמרה שלא תמיד יש הצלחה כזו, ושבשבילה טוב לדעת שזה עזר לי כדי לעזור גם לאחרים. לא חשבה שאני באופוריה או בשמחה יתרה..מבינים? אני אגב מרגישה כך כבר תקופה וזה אומר משהו לא? בהצלחה לכלם, מאחלת שתרגישו כמוני עכשיו...הרי לכך כולנו מייחלות לא??? אודי, מה דעתך? לא לכך מייחלים?

'לפי מה ששירה ואביב כותבות, נשמע שעליי להזהר משמחה?" איך הבנת את זה ממה שכתבתי לך ..... את שאלת אם זה בסדר שאת כותבת על טוב ....כתבתי לך שכן ....אמרתי לך שאין דבר כזה טוב בלי רע ורע בלי טוב....כלומר גם כשלמישהי מאיתנו רע יש לנו הרבה טוב וההפך ...למה לא לשאוף לטוב למה לא להנות מטוב .... זה לא מה שאני כתבתי לך גם לא כתבתי לך להזהר או לפחד מהטוב ....סליחה אבל אלו לא המילים שלי או כוונתם .... תהני מהטוב תחגגי אותו הכל בסדר ..

מצטערת מיכל, ודאי שאינך צריכה להצדיק.. תהיי בטוב, תנצרי את הרגעים האלה ותחבקי את עצמך חזק כי הכי מגיע לך, על כל הזמן שלא היית במקום הזה, על הדרך המופלאה שעברת ובעזרתה את נוגעת ממש בחיים. בהחלט מייחלת לימים טובים, לגעת בחיים. שלך שירה

הי מיכל, נשמע שאת סך הכל באיזון נוח, ועם 'יותר עור'. חיה את החיים. אני, למשל, רואה, בין השאר, באיזון במשקל הגוף גם היבט של יציבות. כשרמת החרדות גבוהה אנחנו פגיעים לכל מיני וחווים חוויות קיצון, ובמצבי נינוחות יחסית - לא שאנו אדישים - אבל נרפאים מהר וחלק מהדברים סוג של 'עוברים לידינו' ופחות מזעזעים. אבל גם כשיש זעזוע - אם נווסת אותו תוך יומיים במקום שנתיים שהיה פעם - גם זה יופי של הישג. של הטיפול. סוריקטה

אביב יקרה, כשאת מזכירה לי שבכל טוב יש רע , משהו שאני מודעת אליו אז נשמע כאזהרה..מבינה, לא הייתה אזהרה..אוקיי אולי סתם כתבת את זה. לא באה להתווכח, זאת הייתה הרגשתי. שירה יקרה, מבינה שהכוונות טובות, ומכיוון שאנו מכירות את המקום הזה של שחור לבן. ברור לי מאיפה זה מגיע. הכל בסדר. סוריקטה יקרה, וכמובן החכמה! הבהרת היטב את הדברים! תודה, מאחלת לכולן שהנפילות יהיו פחותות עוצמה ומהירות להתאוששות..כך מרגישה בתקופה האחרונה. ואודי יקר..אשמח שתוסיף מילים.

אזהרה מימה ? מהטוב מהרע .... קראת כל מה שכתבתי לך שם וכאן ... שמחתי אתך כתבתי לך תחגגי את הטוב תהני ממנו כתבתי לך שאת בסדר ... את זאת שדאגת שמה מישהו כאן יקנא בך על הטוב אולי את מקשה בטוב .. אז כתבתי לך שלהפך זה מעודד וכן כתבתי שהאיזון בחיים הטוב והרע באים יחד זה אומר שגם אם כשאני כותבת שרע לי או סוכיקטה שירה(סליחה בנות על השימוש בכן ) וכל אחת אחרת זה לא אומר שאין לה גם טוב .... אין לי מושג למה ואיך הבנת אותי אחרת מצטערת אם התאכזבת מדבריי ..

הי אביב, נשמעו כאן כמה קולות. לחלק התחברת כך ולחלק אחרת מתוך המצב בו נתון צד זה או אחר. בוחרת להביא מדבריו של אודי לפני שנים, בנושא שחוזר על עצמו המון פה (זה מה שמצאתי, היות שמנגנון החיפוש כאן על הפנים, לדעתי): ********** ציטוט ********** - מאת אנימה 04/07/2013 - אודי החזרת אלי(כמו פסיכולוג טוב) את השאלה שלי: "לשם מה כל זה?". התשובה נורא עצובה... ברמה הבסיסית וההגיונית - לצאת מהמקום הדפוק שלי ולהתקדם לאן שהוא... אך בפועל אין לי כל מוטיבציה לכך... יכולה להגדיר את מקומי תקופה די ארוכה כדיכאון קליני מז'ורי. אז למה בכל אופן את הולכת אליה...? כי אני לבד, ולפחות יש אשליה של מישהו שמקשיב, שאולי אכפת לו ממני ...(לפחות 50 דקות בשבוע..) שיהיה לי עם מי לדבר... (אני לא המצאתי את ההקבלה בין פסיכולוג לזונה...) כן, מישהי מקשיבה לי עבור תשלום... זה עצוב נורא" - ותגובת אודי: - "הי אנימה, להבדיל מזונה - היא באמת מקשיבה. היא באמת מרגישה. מתוך חיבור. זו לא אשליה שמישהו מקשיב. הדבר החשוב בטיפול זה היותו בשניים (להבדיל, למשל, ממדיטציה, ששם השינוי נעשה לבד). אודי" ********* סוף ציטוט ********** להלן הקישור: https://www.doctors.co.il/forum-6/message-900129/#message-900248 סוריקטה

אהובה אני מניחה שהתכוונת למה שכתבתי למיכל בעץ השני ולא על הטוב והרע ...או שאני טועה . כן מודה התאכזבתי מהתשובה של אודי הייתי כל כך זקוקה לתיקוף שזה בסדר וזאת אמירה שהיא לא במקומה כדי שאצליח לנשום קצת מרוב כאב שהייתי בו . אבל כבר אמרתי שכוח ההגיון עובד אצלי במצבים כאלה .. לכן הזכרתי לעצמי שאודי בא בטוב .. ואין לאודי שום כוונה להצדיק את האמירה רק לשקף לי שאפשר קצת לגמד את הפגיעה -טרוף -מליון רגשות מול זה .... זה שאני חושבת שזאת הייתה טעות להביא לכאן זה מסיבות אחרות ....משהו בי כבר לא מצליח להתמלא /להאחז כאן כשכואב באמת ...וכן אולי כי כאן ציפיתי ליותר התייחסות אישית אלי ואל סיפור חיי מאשר לאמירה ....הרי הכאב שלי נובע ברובו מהמקומות שבהם הייתי ...אז שיח על האמירה לטובתה או שלא הייתה פחות נחוצה לי כרגע . תודה לך יקרה שאת רואה ומרגישה חיבוק ענק

אז יודעת שאין רע בלי טוב ולהפך....אל דאגה! באשר לאמירה, זה מוכר לצערי, סתם השוואה מעצבנת, אבל זה כל מה שזה! אם הוא אומר שזה דומה סימן שגם המטפל בעסק ומה זה אומר עליו אם הוא במקצוע???? את מייחסת חשיבות רבה למרצים אולי קצת נותנת להם איזו עליונות ויהירות? לא כולם כאלה, יש מרצים מעולים! ויש פחות כמו בכל מקצוע. ואני גאה בך באומץ שלך להתעסק בזה ולהסביר כל כך הרבה...אותי זה היה מתיש🤔 אני מעדיפה להתעסק עכשיו בדברים אחרים...זה לא מה שמנתב אותי יותר למזלי. ומאחלת לך שתמצאי שלווה ותמשיכי להביא את הצד החשוב של הנפגעות! אין עלייך😍

באשר לאמירה, זה מוכר לצערי, סתם השוואה מעצבנת, אבל זה כל מה שזה....בעיני לא .... לא כאדם לא כאיש מקצוע לא כאישה ממש לא ... וזה לא קשור לנפגעות ....אני לא יודעת אם מה את לא מתעסקת או שאת חושבת שאני כן ... וכן אני מאחלת לי שלכולם הרגישות שבי לעוולות שנעשות סביבי לא יעבור מעלי כמו לא היה .... לטעמי סוריקטה למטה הסבירה הכי בעולם מה שאני חושבת הדבר הייחידי ששווה בן מטפל חזונהשזה ששנהם בני אדם עם נשמה ..

הי אביבי, את נשמעת נורא כועסת. ובצדק. האם תוכלי בתוך כל זה לשמור על עצמך כך שלא תתכלי? אני יכולה למצוא את עצמי עומדת נחרצות בפועל מול אמירות כאלה ונכנסת בהם. אבל תלוי מול מי ובאיזו סיטואציה. כשיש שם קיר אטום ואין עם מי לדבר ואנחנו נופלים על אזניים ערלות, או מי שיפרש אותנו כמטורללים, זה עצוב מאד. אבל אנחנו כאן איתך. חיבוקים סוריקטה

שומרת ונשמרת... האמת שזה נאמר בטיפול וגם באקדמיה מול סגל ומול חברות וגם במשפחה ....לכן לא הייתי בטוחה שיהיה נכון להביא את זה גם לכאן מתוך חשש לזיהוי . לא יודעת למה הבאתי את זה לכאן ...בכל מקרה כן אני כועסת לא אני לא מתכלה ...כן זה ערער בי דברים מסויימים מול המוסד האקדמי מול האנשים שיצאו משם לשטח .....תודה על המחשבה יקרה אני בסדר ....לא דון קישוט רק איפה שאני יודעת שתהייה תנועה לתזוזה ........

את נשמעת בהחלט כועסת מאוד.. אולי אני רואה זאת קצת אחרת . אבל מבינה, זו אמירה מכעיסה וקשה. אבל אפשר לראות זאת גם כמו שוקולד שבשבילי הוא סוג של נחמה והרגשתי שזה מכיל וממלא אותי ועובדה שזה מזיק.. בכל מקרה מובן הכעס.

ואגב, מרגישה שאת ממש כועסת עליי הא? מתעסקת בזה הכוונה שאת נפגשת עם מרצים, אנשי מקצוע..פסיכולוגיה בגדול, אפשר להבין מכל מה שאת מספרת את יום יום במקצוע הזה לא?? אני פחות זה הכל. העבודה שלי אחרת. אבל למה לכעוס כל כך? סליחה אם משהו פגע בך. ממש לא התכוונתי.

ואין קשר לעשייה היום יומית ... כן מכעיסה אותי עד מאוד האמירה הזאת ...והסברתי כבר למה בכל העצים לא מתכוונת להסביר שוב ...אני יודעת איך נראה עולם הזנות אין שם אמפתיה . תחשבי איך היית מרגישה אם פרופסור מוכר בחינוך היה אומר שבגלל ילדים מוכים ומוזנחים גננות רוצחות אותם או משהו כזה ..... האם לא הייתה מקוממת אותך האמירה . למה שנלך רחוק ראיתי איזה סערה קמה בגלל אמירה של שר החינוך ....אז למה אמירה כזאת היא בסדר .. כי זונות לא נחשבות כבני אדם ... כי אין להם אגנדה שתגן עליהן ההשוואה הזו מקוממת משפילה כואבת ואין לה מקום בעולם של טיפול .. בלי קשר אלייך ...הבנתי שעשיתי טעות שהבאתי את זה לכאן ... חשבתי שדווקא כאן תבינו את הכאב שלי ...אבל זה בסדר ומכל טעות לומדים . מצטערת אם נפגעת או הרגשת שהכעס מכוון אלייך ..

באלי לבכות כל כך חזק השבוע הכלתי את כל העולם, יום אחר יום מישהו מצא פינה חמה לשים את הראש על כתפי אני מותשת וכועסת ומקנאה בכל האנשים שמצליחים לשים ראש אני נראת לכולם כל כך מדהימה, המטפל שלי לא מפסיק להתפעל ממני ולשבח אותי ובסוף אני הכי חלשה כי אני לא מצליחה להתרפק ולא באלי יותר את הטיפול הזה כי זה לא עוזר לי ואני אשאר ככה תמיד הוא מזמין אותי לכעוס ולבכות אבל זה לא יוצא אז למה לבוא? לחייך, לומר שהיה שבוע לא קל אבל אני בסדר.. מתמודדת מה הטעם

הי בריה, רציתי להסב את תשומת ליבך לתפקיד או המקום שלקחת פה בפורום. פחות מיכל, יותר נשענת? מה תאמרי? סוריקטה

חשבתי על זה גם מרגיש משחרר... אולי זה גם תהליך תודה, את לגמרי חכמה

מצטרפת לסוריקטה ומבינה אותך ממש. גם אצלי היה כך...ופה הוצאתי הכל אבל גם בטיפול. מקווה שתצליחי לאמר את מה שכתבת לנו.

כאן כבר כמה ימים ....נכנסת יוצאת ונעלמת ..מתקשה לכתוב אות או מילה ...... קרה משהו מזעזע בלימודים שטלטל את עולמי די מתלבטת מה לעשות אם זה ופוחדת שאחשוף את עצמי מהמקום הכועס הפגוע ... אחד המרצים השתמש במשפט הבא .."אני לא אוהב עת ההשוואה אבל בניינו מה ההבדל בן ללכת למטפל וללכת לזונה ...שנהם נותנים אמפתיה .."... אני באמת מיואשת אם ככה נראים פני הדברים באמת .. לא בטוחה שרוצה להיות חלק ממקום כזה ...והיותר גרוע חוץ ממני לאף אחד אחר זה לא הפריע .. ואפילו אמרו שאני עושה סיפור וזה רק סלנג .. לא רוצה ללכת יותר לא רוצה לראות אף אחד הלב שלי רוצה לצעוק להם שהם לא יודעים כלום מהחיים שלהם ....אבל שותקת .... אני יודעת שזה שאני כותבת את זה כאן יכול לחשוף אותי במציאות ואולי זה טעות ...אבל לא יודעת ......זה טלטל מאוד את כולי את המקומות החשוכים שהייתי בהם ....ואת התגובה של כולם מסביב ....כמו לא עבר מאז שנות דור ...מזעזע ועצוב ... וגם קצת טוב ....משהו שכתבתי הצליח לגעת במקומות נכונים ויש בקשה לעוד ....אז אולי אני מצליחה לעשות שינוי בקטנה .. תודה על היותכם ותדעו גם שאני לא כאן אתם בליבי תמיד ... אביב

אביב יקרה, כמה קשה זה נשמע ואיך את מתמודדת בסביבה שמרגישה לך לפעמים לא מבינה. מודה שחטאתי בהשוואה הזאת לא מעט... שמחה על הטוב שבך ושלך שמצליח להגיע גם החוצה. טוב שבאת. שלך שירה

אביב יקרה המשפט הזה שהמרצה אמר מזעזע בעייני!!! יכול להיות שזה מזעזע בעייני אחרים אבל הם שותקים... טוב שדברת!!! וזה מוסד לימודי??!! מרגישה כעס וזעם כמוך!!! יחד עם זה את תמיד מצליחה גם לראות את הטוב.... יש לך את החלק החזק עם הרבה הגיון !!! את מבינה דברים לעומק וההסברים שלך על התהליך שעברת ועדיין עוברת עוזרים לי להבין את עצמי ולפעול בהתאם.. חוץ מזה את יודעת שאוהבים אותך מאוד- ינשופים

על המילים שנוגעות.....ועל האמון בי ... האמת שמאוד מעורבבת ובזכות הכתיבה ושגיאות הכתיב יודעת בדיוק עם איזה חלק שבי ....

זה לא מילים שאני רוצה לשמוע מפסיכולוג קליני וזה מה שהוא . מרצה שמעביר קורס טיפולי ..... סליחה ....כנראה שטעיתי שהבאתי את זה לכאן ... ואולי רק אני משוגעת שזה מזעזע בעיניה ... סליחה

הי אביב, חיכיתי לך. מצטרפת לתגובה של אודי. זו אמירה מוכרת. יש בה בוז ויהירות ומאמינה שבעיקר קנאה. והיא בעיקר מעידה על הדוברים. את בוודאי יודעת, אבל אזכיר לך. אני מוקפת באנשים שמלעיזים (גם) על טיפולים נפשיים. זכרי שגם אודי, למשל, הוא מטפל בעצמו, שומע את ששומע ונשאר איתן וכנראה שברור לו מה הוא כן. לנו ולמטפלים יש כלים מיוחדים. סופר דופר מיוחדים ואיכותיים. אנחנו צריכים לבחור את האנשים המעריכים, ואת אלו שייתנו משקל, גם אם צריך עוד ועוד ליצור איזון. אלו, אגב, החברים שאני בוחרת, אלו גם המשפחות שאני בוחרת לסיוע בגידול ילדיהם בשנים המוקדמות. גם משפחות כאלו, וגם משפחות שהילדים הגיעו בדרכים מורכבות. סוריקטה

הי, באמת זונה נותנת אמפתיה? זונה מכבה את העצמי שלה לא מחוברת לרגשות פועלת מתוך אשמה (ברמת הלא מודע בעיקר) פוגעת בעצמה ועוד דברים עצובים. מטפל - רוב הזמן ער לרגשותיו, או עובד על זה. לאו דווקא מרגיש תמיד אמפתיה, גם אם לא תמיד חושף. ובאיזה שלב, אם מדובר באדם ישר, אמיץ, אמין, כן - הוא ישתף גם במה שפחות נעים לשמוע. יציב מראה. יגדיר את הגבול בינו לבין האחר. מה שכן - לשניהם יש נפש. מה דעתכם? סוריקטה

אביב אהובה, האמירה כשבאה מאיש טיפול באמת מסעירה! גם המחשבה על כך, מבלי שנאמרת על ידי גורם חיצוני, קשה מאוד. טוב שבאת מקווה שתמשיכי לבוא איתך שירה

תודה על המילים שלכן ...סוריקטה כן לשנהם יש נשמה ....רק שבעיני בהשוואה הזו נשמה אחת נמחקת בעלבון צורב ...כשמישהו חושב שזונה נותנת אמפתיה ...יש באמירה הזו כל כך יהירות מול החלש הפגוע הנזקק ...כמו לא רואה את האמת .. ושירה ... באמת התכוונתי להעלם ...תודה יקרות .

לא רוצה להדחף בפנייה לאודי כואב לקרוא אותך האמת שיש לי כמה רעיונות אבל קצת קשה במדייה .... אני נעזרת בשיחות טלפון שהם כמו חלק מפגישה וכך זולות יותר .... יש את סהר ואת המרכז סיוע וכן זה לא הרבה אבל זה משהו .... ובבקשה שירה תשמרי עלייך אולי כן אשפוז בבית אלה לע בבית חולים ייתן קצת כוח ותקווה ויעלה אותך על הדרך חזרה ... שימרי עלייך שולחת חיבוק ענק והמון כוחות ....מצטערת שזה מה שניתן במדייה ולא ממש להיות ולעזור

אביב יקרה לי מאוד, כלל לא נדחפת, להיפך אני מצפה גם לתגובות של הבנות כאן. התנסיתי בעבר בפנייה למקומות שציינת אבל לא ממש הפקתי מכך תועלת, לפעמים אפילו תסכול... תודה שירה

הי שירה, מקווה שזה בסדר להוסיף דבריי על העץ הזה - שירה, אנא נסי לזכור שגם למטפל יש נפש. והוא בטוח דואג. ופגיעה בעצמך היא גם פגיעה בו, ובמי שמנסה להיות שם בשבילך. אני יכולה לבקש ממך מסיבות אגואיסטיות שלי, משום שלא ויתרתי - אנא, בבקשה, שמרי על עצמך. יודעת שלפעמים חסום שם כי עד כדי כך. אבל אני מזכירה. זה, אולי, עוגן. סוריקטה

אני מנסה כל כך מנסה תודה סוריקטה

לעתיים חשים מבולבלים וכואבים, מאשימים ובעיקר אשמים, זהו אינו רגע של מציאות אמתית, אלא של תחושה פנימית אנו חיים את עברנו, הרגשות החוויות וכו' ופחדי העבר הופכים להיות בשבילנו חיי העתיד, הצפיות להידמות לחבר, לחברה, לשכן, ולהוא שלידך בעבודה. הרצון להשיג את מה שלא בהכרח מתאים לך, ומתאים לכוחותיך, זה הופך להיות תסכול פנמיי , לחץ נוראי וקשר גורדי שמסבך אותך יותר את נפשי.. המלחמה על התדמית.. הרצון לרצות בכדי להיראות .. הצורך בלהספיק בכדי להיות.. הם הם חלק מהגורמים לחוסר מנוחה שמתהפכת עליך השלווה ועל זה נאמר איזהו עשיר השמח בחלקו !! ואני מוסיף המקבל את עצמו.. שלכם..

אני חושב שהמלים מדברות בעד עצמם התובנות שלך בחיים הם רק מדברים שעברת על בשרך לכן חכם כמוך בטח מבין שאם אלו התובנות כנראה מה שהסתתר קודם הוא בדיוק ההפך מזה.. תראה כמ קשה לדבר על עצמי באופן אישי וישיר ..

תמיד נדמה שקשה מאוד ואז מגיע הקשה יותר, והוא לא מרפה, כבר כמה שבועות ככה, נדמה שאני בתוך מציאות הזויה אפילו תחושת הנוכחות של הגוף לא ברורה, לפעמים אין תחושה בפנים והפה מדבר מעצמו וזז בתוך משהו לא מוגדר. אני בתודעה לא מלאה רב הזמן ואנרגיות שאני מוציאה על התפקוד שיהיה תקין גובות מחיר גופני. מרגישה מתרסקת. במקום להציע עוד פגישה, הוא לא מציע לא מפני שלא צריך אלא משום שיודע שלא אוכל לשלם יותר (וכמה זה נורא לי שהוא לא יכול לאהוב אותי בלי כסף, שאני לא יכולה לקבל עזרה בלי לשלם משהו), הוא אומר אני חושב שאישפוז קצר יכול להיות יעיל מכיוון שמדובר במצב רפואי קריטי ופוטנציאל לסכנת חיים. ככה הוא אמר. כמו לכתוב מרשם לתרופה ולהביט בצג המחשב. וכן אני משלמת הרבה שנים והמון כסף אבל זה שירות שאין לו אחריות, משלמים והכל מעורפל, רק מילים גדולות כמו תהליך ודרך וכשלא קורה דבר המטופל הוא האשם המרכזי במילים גדולות כמו התנגדויות. אין אחריות. אולי אני אציע לו לשלם בגוף שלי כי את הנפש כבר נתתי. אני כל כך חלשה וכל כך כועסת. אולי יש למישהו רעיון לעזרה משלימה שאינה דורשת תשלום גבוה או בכלל לא? תודה שירה

שירה יקרה דואגת לך.... תקבלי את הטיפול הרפואי שאת זקוקה לה!!! נכון זה שרות בלי אחריאות... שאלתי את המטפלת שלי שבוע שעבר האם היא יודעת לעזור לי והיא אמרה שהיא "חושבת" שכן. אין הבטחות. אבל אני מכירה נשים שמצבם השתפרו הרבה בעזרת טיפול. כו המחיר כבד.... כלכלי, פיזית, נפשית... אבל אין לנו ברירה אחרת שירה... אין דרך אחרת אלה לעבור את הכאב... זה נשמע מגוחך אולי אבל כל אני מאמינה. וכן- זה מכעיס כל העניין של הכסף.. אל תוותרי שירה על עצמך.... ינשופים

תודה ינשוף יקרה על ההבנה והתמיכה

... חשפתי את הסיפור הכללי שלי במציאות, שמול דמויות מוכרות, עוד דמויות. נלווית גם תחושת בהלה. ולא, לא השמדתי את עצמי. יודעת שדבריי אמת, אך קשה (לי) להאמין. גם בחלומות. אני חולה, הווה אומר גם חיה במציאות ונוגעת בעולם, וכנראה יש קשר גם לשחרור, יש מצב שמשהו בהמשך לבית חולים הזה שהיה. מזדקנים. זה הכי מציאות. אולי. שיהיה ליילה טוב, סוריקטה

אבל כבר לא מספרת פה, אלא מול דמויות מוכרות בשם ופנים. סוריקטה

סוריקיטה יקרה קוראת אותך ... לא תמיד מבינה מילותייך אם הבנתי נכון ספרת את הסיפור שלך ... ברור שמערער ומפחיד.. אולי גם שחרר ומרפא?? מקווה שכן בכל אופן .. איתך בלב, ינשופים

איתך בכאב ובחולי מאחלת לך ימים טובים יותר. כמה אומץ לחשוף וכמה כוחות להתמודד עם החשיפה אחרי. שלך שירה

ומה שמפתיע שהאמינו ונתנו כתף. עד כדי כך שאני כמעט מצליחה לבכות. הסיפור תמציתי וחלקי ביותר, אבל מספיק בינתיים. סוריקטה

כמה נפלא לקרוא אותך וכמה אני מכירה את הקושי לחשוף ואת הקושי להאמין בסיפור של עצמך גם אם הוא נכון ואמיתי ומדוייק ..... וטוב שאת מספרת במציאות .... אתך בלב גם אם לא ממש יודעת מה קרה ... שולחת חיבוק וכוחות

הוא מאחד האתרים הכרויות נפגשנו פעמיים הוא אמר שהוא מאוד כנה ובגלל זה הוא הרבה אומר דברים בלי לסנן הוא הרבה מדבר על סקס- איך היה עם הנשים שהוא היה נשוי איתן... ועוד... יש לו משהו שמאוד מושך אותי אליו.... אני לא יודעת אם ההתעללות מינית בילדות שעברתי משחק חלק גדול בקשר ביינינו... מטפלת שאלה אותי האם אני מרגישה בטוחה איתו ולא ידעתי לענות.. מבולבלת מאוד

זה כבר נגמר... היה מסובך יותר מדי...

ינשוף יקרה, מרגש לשמוע שמשהו מתעורר, עם הבילבול רגשות טובים בהצלחה שירה

הי ינשוף וכולם, וואו! אשכרה אנשים פה יוזמים ומנסים ומראים. מאזן. ינשוף, טוב שכתבת, סוריקטה

ינשוף - ניסית. וגם את יודעת שיש בך משהו שרוצה ומה. נראה לי שיש לכך משמעות רבה. ומבינה לגמרי את הרגשת היותר מידי. סוריקטה

תודה סוריקיטה על העידוד והבנה אני כן נסיתי... וזה הרבה אני לא רוצה להיות לבד יותר.. אני אנסה שוב לחפש.. יהיה טוב

שלום לכולם, אני כותבת כאן בזהות אנונימית ובדויה על מנת לשמור על כבודי האישי וגם של המטפלת שלי. מדובר בסיפור מורכב מעט ואשמח אם תוכלו להקדיש מספר דקות מזמנכם על מנת לקרוא ולסייע במידת הצורך. לפני כשלוש שנים חוויתי משבר משפחתי שהשפיע עליי רבות מכל בחינה אפשרית, בין אם מבחינת הקריירה, חברים ומשפחה. החלומות הגדולים שלי שהתחילו לראות אור הלכו ודעכו ועם הזמן נשמטה הקרקע מתחתיי שנודע לי שלא אוכל להמשיך להיות במקום בו הקדשתי את כל חיי, זה נעשה בצורה ברוטלית ובלתי מתחשבת, היו מעורבים גם עניינים אישיים שלא אפרט כאן. חלק מהחברים נשארו מאחור בגלל הבושה הגדולה שחשתי. המשפחה שלי התפרקה לחתיכות ולא נותר לי אף אחד מלבד אימא שלי שהיא מרוחקת ממני מבחינה מנטלית גם אם נמצאת קרוב מבחינה פיזית. החוויה הזו הותירה אותי מצולקת, פגועה, חסרת אונים, חסרת ביטחון. המראה החיצוני שלי השתנה מקצה לקצה. היה לי שיער ארוך, חלק, מבריק שהלך והתקצר. השקעתי בעצמי חיצונית, הייתי פוקדת את הקוסמטיקאית אחת לשבועיים. היום אני אפילו לא יכולה להסתכל על עצמי במראה. פניתי לטיפול פסיכולוגי שהופסק עקב מעבר של המטפלת למקום אחר. מתוך מוטיבציה לשפר את חיי פניתי לטיפול פרטי. היה לי קשה לתת אמון גם בעקבות המשבר וגם בעקבות הדרך שבה גדלתי כילדה. המטפלת הייתה מסורה, הייתה שם בשבילי, למרות ההתנגדות והקושי התקדמנו צעד צעד. היה נדמה שמשהו אמיתי מתרחש בחדר הזה. השקעתי כסף רב כי חשבתי שההשקעה הזו תשתלם בעתיד. לאחר כשנה, קרה משהו שאין לו קשר לטיפול אבל בהחלטה של הרגע הגעתי לקליניקה שלא בשעת הפגישה שלנו. דפקתי בדלת עד שהמטפלת פתחה אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לקבל אותי כרגע כי זו לא הפגישה שלנו. לאחר זמן קצר היא התקשרה ואמרה שהיא צריכה לחשוב מה לעשות בנידון. היא אמרה שלא אוכל להגיע יותר לקליניקה, שאני מפחידה מטופלים אחרים ושהייתי צריכה להגיע בשעה הקבועה שלנו. לאחר מספר ימים היא קבעה פגישה במקום אחר כי לטענתה בעל הקליניקה לא מסכים שאגיע יותר לאזור. בפגישה הזו היא לא הוציאה מילה מהפה. הרגשתי איך היא הורעלה, איך היא קיטלגה אותי בתוויות שאני לא אוכל למחוק לעולם מעליי. לאחר כמה ימים שלחתי לה מכתב יחד עם התשלום. רציתי שהיא תבין שצריך לדבר על זה, שזו טעות לסיים בצורה כזו ללא סיום מסודר. אחרי תקופה שראיתי שהיא לא משיבה למכתב, פקדתי את אזור הקליניקה ובמקרה היא ראתה אותי. לאחר כמה שעות היא שלחה לי מייל שלא להגיע לשם יותר ואמרה שקיבלה את המכתב באיחור ותחשוב עליו בצורה רצינית ותחזיר לי תשובה. זו הייתה נקודת האור היחידה שעוד היה לי ספק שהיא תסכים לפרידה מסודרת לכל הפחות. לצערי, היא כתבה שהיא לא יכולה להיענות לבקשה שלי. לפני כמה ימים הגעתי שוב לקליניקה, חיכיתי ברכב וראיתי אותה מרחוק, רק רציתי לראות שהיא עדיין קיימת ובתוך המחשבות שלי רק רציתי לספר לה כל מה שהיא צריכה לדעת כדי להפסיק לשפוט אותי. לתדהמתי, לאחר כעשר דקות הופיעה ניידת משטרה שלקחה ממני פרטים וביקשה שלא אגיע ואטריד אותה יותר. הייתי בהלם.

היי אודי, כנראה שאף אחד לא רוצה להגיב או שמחכים לתשובה שלך. אשמח להתייחסות שלך.

היי אודי וכולם, האם בעייתי לשתף אתכם? האם זה מעצבן או מעורר קנאה כזו שמסתדר אצלי? אני ממש מרגישה שהטיפול חולל שינוי עצום בתפיסת העולם שלי,ביחסים שלי עם אנשים שונים ועם המשפחה הקרובה. . אני מאוד רוצה לעודד אתכם שטיפול עוזר ומרגישים את זה דווקא יותר אחרי שנפרדים...מעניין.. אבל לא רוצה לעצבן ולנופף בכך שמסתדר לי..... תענו בכנות אם זה בסדר לשתף בטוב? ואשמח לשמוע איך זה משפיע עליכם? מחליש או נותן תקווה???? חשבתי שאולי זה קצת לא פייר...לא יודעת. אודי? בנות? בבקשה תענו בכנות כל תשובה תתקבל באהבה. יום חמים.

מיכל יקרה ברור ששמחים בשבילך. לא מרגישה קינאה... כל אחד עם התהליך שלו... את השראה ינשופים

מיכל יקרה, אני שמחה בשבילך שכך את מרגישה. לא, זה לא מעורר קנאה או יאוש או תקווה, אני רק תוהה האם זה באמת אפשרי, מעבר כה חד וקיצוני. לפעמים אני אפילו דואגת לך שהדבר הקטן ביותר יערער את תחושת האופוריה. וכמובן שמאוד מקווה שתמשיכי בטוב, עם הכוחות ויכולת ההתמודדות. מקווה שזה בסדר שכתבתי. זה מה שאני מרגישה. שלך שירה

הי מיכל יקרה, ההיפך - שמחה מאד מאד שאת משתפת. כמובן אם לך עצמך נוח. גם האופן בו את מתארת את רגשותיך נשמע לי עדין ואמיתי, עגול ואפילו צנוע, ולא מאד יהיר ומתרברב ככה ברמות. מאזן ברכּוּת. אז בטח שטוב בעיניי. החשש מפני envy מוכר. אנחנו בוחרים איך להשתמש בסיפורים שאנו שומעים. וצריכים לזכור, בצניעותנו, ששלב שלב, מנקודת ציון לנקודת ציון, בקצב אישי, ולפעמים יש גם נסיגות ובכל מקרה ואין זו קפיצה בבת אחת. פעם הייתי מציעה לשאול את השאלה - מה אני כן אוהבת בי, כי מאד קל לומר ששונאת כל חלק וחלק. ותמיד יש חלקים אהובים יותר וכאלה שפחות. זה בסדר לומר ולהתגאות - יכולתי והצלחתי. לא בהכרח מסיקים מכך שכל אחד יכול להגיע לאותה נקודה וגם לא בהכרח באותה הדרך. אבל אפשר להאמין שניתן להתקדם ביחס לעצמנו. לנקודת הפתיחה וההמשך שלנו גם בהתאם לתנאים בשטח. סופשבוע חמים, סוריקטה

ינשוף, שירה וסוריקטה יקרות תודה שהגבתן, בהחלט התהליכים שונים אצל כל אחת, וכל אחת גם התחליה בנקודה אחרת וההמשך שונה ואולי אפילו לא נגמר, התהליך לדעתי גם אצלי ממשיך מאמינה שלכל החיים...רק המפגשים פיזית פסקו...משהו ממנה ישאר בי תמיד!!! ותודה לכן על הכנות, שירה- איני חושבת שזו אופוריה, יותר מפוקח אולי....וסוריקטה יקרה תודה על המילים הטובות, ומעניין איך שאת רואה אותי ;) מקסים. מבחינת לאהוב חלקים, פעם חשבתי שאני לא אוהבת אף חלק שבי, היום ממש אחרת! אוהבת מספר דברים בי ומה שלא מחבקת יותר בהבנה ומנסה אפילו לשנות מה שניתן. מקווה שכולכן תגלו את הטוב שבכן, אני כבר גיליתי! הרגישות שלכן לזולת מעורר התפעלות! התשובות שלכן והכנות, מאוד מעריכה. ומאמינה בכל אחת ואחת מכן! ינשוף, את אהובה וטובה! תודה ויום מקסים לכולם.

הי כולם, מאחלת לעצמי למצוא דברים יצירתיים לעשייה בימים בהם אפשרויות הבחירה במה שאני עושה בעבודה מצומצמות יותר, או, שונות. וכתבתי למטה גם לך, שירה. חיבוקים, סוריקטה

סוריקטה אהובה, כן, לעשות ריסטרט, אולי אפילו בקטנה... ונשמע שאצלך יש עכשיו קצת כיסי אויר, כאלה שאפשר אולי קצת לנשום בהם את המילה תקווה. הלוואי תצרי משהו, ולו קטנטן, שיעורר בך סיפוק ויתן לך מרווח נשימה. מי כמוך ראויה. שלך שירה

סוריקיטה יקרה יצירות תמיד טוב איתך בלב ינשופים

סוריקטה יקרה, בשל ימי הגשם כלנו יצירתיים ;) האסוציאציה שמיד עלתה לי היא כזו : חשבתי על הקטנטנים שלא יכולים לצאת ואז היצירתיות בבית.. אצלי בגן חייבת להיות יצירתית ולהוציא אנרגיות יחד עם הילדים כשהם לא יוצאים לחצר...

ברצוני לרכוש ספר מסוג CBT ומבקש המלצה לגבי ספר טוב שיתן לי מענה לגביי איך ממשים את הטכניקות של ה CBT... לגבי בעיות OCD/מחשבות טורדניות/חרדות בכדי לאגיע לטיפול עצמאי והבנה ולרוגע

שממון... לא יודעת מה לעשות עם זה עם הריק ועם עצמי. לא מצליחה להעסיק את עצמי להניע את עצמי לעשות משהו, מה שהופך את שעות אחר הצהרים והערב לארוכות במיוחד. הילדים גדלו ואלה שעוד בבית עסוקים בענייניהם. אף אחד לא רוצה לשחק איתי או ליצור או לעשות משהו. נשארו מטלות שיגרה אבל האינטנסיביות ירדה. ואם אני לא מצליחה להתרכז לקרוא למשל, או לעסוק בדברים אחרים שקוראים להם תחביבים אני רק מחכה שיבקשו ממני משהו ומסתובבת בבית בין מטלות מאוסות וחשה ריק גדול ובדידות. בתוך כל זה קשה לי לשאת את עצמי את הגוף שלי, קר לי, אני לבושה המון שכבות ועדין קשה לי להתחמם. הגוף רוצה אנרגיה, אני אוכלת אבל קשה לי להחזיק את האוכל ועולה הכעס על הגוף שנכנע. קשה לי להסביר את זה את הסלידה מהגוף עד גועל. מה אני מנסה לומר כאן אני לא יודעת. אולי רק לשתף בפיסת חיים. אלה הימים. כלום לא קורה והכל נשאר אותו הדבר. הבוקר מתחיל בבכי. יאוש היא מילה קטנה לפעמים. ואני שואלת את עצמי למה צריך את כל זה. תודה שקראתם וסליחה שזה מה שאני מסוגלת לכתוב שירה

את יודעת שירה יקרה מאד, הגם בהיותי במקום אחר, אולי - אני שומעת אצלך את המשאלה לעשות ריסטרט לחיים, לחזור להיות קטנה, לקבל עולם טוב יותר. שמלמד הכל מחדש. מה אפשר לתת לעצמנו שאנו כבר גדולים? שאלה טובה. הפתרונים לכל אחד ואחד מאיתנו. אני עובדת עם קטנטנים שבכל שנה 'הם' חוזרים להיות קטנים, מתפעלים מהם מאד מאד, מהצמיחה שלהם, מהכל, אפילו מהקקי, ו'הם' גדלים רק בשנה וחוזר חלילה. שלך, סוריקטה

הי לכולם, מסתמן שבחלק מהזמן חל שיפור במצבי. יש קראשים, וגם עמוקים, אבל לפעמים יש גם הבלחות של אור קטן. ולא אור של סמארטפון. החסר עצום. מצד אחד, כאילו מאומנת לחיות על אבקת פירורים, מצד שני - הודפת חלקיות. חזרתי לענוד טבעת. שנים שהדרתי אותה ותכשיטים אחרים. מה לי ולגנדרנות, מה לי ולזוגיות, ועדיין מה לי ולאלו לכאורה. ולרגע, לפני שדחף המוות הראה את פניו, חשבתי לי ש - וואלה, אולי גם אצבע שיער, ציפורניים, אולי גם אקנה בגדים ששנים לא. אפילו התבוננתי בצעירים והחיוניים והיעילים. לא (או, אופטימי יותר, טרם) ביצעתי אף אחד מאלה. אלה שפוספסו בוודאי שלא, אבל גם אלה שניתן עדיין. אבל הייתה מחשבה. כן נפרדתי, או כמו שאומרים, העפתי, כמה דברים שישבו אצלי מידי זמן ללא שימוש מועיל. פינוי מקום, אבל אין חדש באופק הידוע. את החתולים אני לא מפנה. ולפעמים יש טוב בויתור. הפעם, לא התמוטטתי לחודשים יחד עם מערכת הביוב בבניינים, שכתמיד, קורסת ועולה על גדותיה במיוחד בימים גשומים. יש מחשבות של מיצוי ומעבר מהדירה המטה לנפול. אבל זה מרגיש לא ריאלי כעת ומאד גדול עליי בכל מקרה. אבל הנה, פנטזיות. אני מזדקנת, אנשים. לוקחת את הניסוח שלך, אודי, חיבור לחיים, גם אם לא ממש מבינה אותו. כי יש רגעים שכואבת המציאות כל כך מידי. שולחת מה שיצא סוריקטה

סוריקטה היפה! כייף לקרוא אותך! את נהדרת ומשתבחת עם השנים, מתבגרת! מה רע בלהתבגר? יפה לך ההשתבחות! הכל שאלה של המתבונן ;) אלופה! תדאגי לעצמך! הגיע הזמן. חיבוק כזה שמתאים.

סוריקטה יקרה, מרווחי נשימה, איים של רווחה, סוריקטה... טוב לקרוא על מה שקורה עכשיו ועל מה שהיית רוצה שיקרה בעתיד. יש תנועה. דברים של חיים. כבר זמן מה אני מרגישה בכתיבה (קול) שלך משהו אחר, יותר חזק ונחוש ובטוח. יודעת שזה לא שלם וזה לא הכל ומכירה גם את הפחד מההתרסקויות דווקא כשמרגישים קצת יותר טוב. שלך שירה

... שנראה שלכאורה ניתן עוד להחיות וההחיאה עדיין קיימת כפנטזיה אבודה - המוסיקה הייתה משאלה מאז שאני זוכרת את עצמי. גיל מוקדם מאד. התאפשר לי לגעת לחודשיים סביב גיל חמש, ואז, אז התחולל מפץ, כשהותקפתי באופן מסכן חיים והגעתי לבית חולים מחוסרת הכרה. חלפו שנים ארוכות עד שאיכשהו הרשיתי לעצמי לחזור ולגעת, כששנאו, שנאו את זה בבית. והמשך מסוים סיפרתי בפוסט אחר. לפעמים מנסה ברמיזות. הקטע שאסור להנות עדיין חזק. המוסיקה הפכה לפעמים להיות רעש מפריע ובלתי נסבל. סוריקטה

את נשמעת לגמרי כמי שנאחזת בחיים ופנטזיות ..למי אין..לפעמים מועיל רק לפנטז לא עולה כסף ואת חזקה מהחיים כך אני חווה אותך יפתי עכשיו חייבת לרוץ אני

תודה בנות |מבוכה| סוריקטה

אודי יקר! כנראה מחוברת יותר לחיים :) פתאום נפגשתי עם חברה שרצתה שנפגש והסכמתי למרות הכאב גב, יצאתי להשתלמות עם חברות ואפילו נהנתי בחברת כולן... בקיצור התחלתי לחיות 😁 והדברים שפעם כל כך הציפו הפכו ל....מיסוך כזה...אולי זה ברקע ושם אבל אני הרבה יותר מזה!!! סך כל הרגשות...להרגיש שבכל רע יש טוב ולהפך...לנסות להנות בחברת אנשים משהו שמזמן לא הרגשתי. ואפילו שקצת הרגשתי דאון כזה בגלל הפיזי, נתתי לעצמי להיות חולה, להרגיש קצת נזקקת והנה, זה ניחם אותי קצת. אהבתי את התשובה שלך..הכיוון חיובי. אולי טוב להרגיש הכל... ובנוסף מתקרבת לאנשים. מנסה חברות...להיות יותר בחברה.

היי מיכלי ממש בשורות טובות כל הכבוד גאה בך נהדרת שאת אני

הרבה זמן כבר נעלם תחושת הבטחון בטיפול- אולי מעבר לשנה... חווים המון פחד מול המטפלת... בעבר כאשר היה מצוקה היתה מענה כמעט מיידית. לאחרונה לפעמים לוקח לה שעות לחזור. בעבר כאשר היינו זקוקים לפגישה נוספת כמעט תמיד הסתדר..עכשיו כבר לא. היא לרוב מגיעה בדיוק בשעת הפגישה יחד איתי או לעתים מספר דקות באיחור וזה מערער אותנו מאוד. דברנו על הכל והיא אומרת שאני זאת שצריכה לשנות את המחשבות ואני זאת שצריכה לשכנע את עצמי שהיא בטוחה ושהיא בצד שלנו. אני כל כך מנסה אבל אני לא מצליחה להרגיש בטוחים איתה.....אני מתקשה להסתכל עליה בעיניים ... אולי הכל מתבלבל לי...

אני זוכרת תקופה כזו אצלי..חוסר ביטחון כזה... אחרי הרבה הרבה נסיונות הביטחון יגיע. היא סומכת עלייך יותר כנראה.

ינשופית מתוקה מצטערת שכך מרגיש לך חושבת שאולי תנסי לבדוק אם רק אלה באמת הסיבות שבגללם לא מרגיש לכם בטוח כמו פעם מטפלת היא גם בנדם ובטח גם לה יש סיבות להתנהג כמו שהיא ולא בגללך ככה לפחות מרגיש לי חיבוק אני

מרגישה נתק מהמטפלת מרגיש לי שהיא כל הזמן משתנה.. שהיא לא אותו דבר... היא לא מרגישה כך... אבל אני כן

יש לי הרבה מילים וקולות ורעש אבל הכל מבולבל. כל כך הרבה רעש שאני מתקשה מאוד לזכור דברים או להתרכז או אפילו לשמוע מוסיקה. קשה לי לקרוא או להחזיק פיסקה. מוסיקה היתה מפלט גם פעם כשהייתי נערה והגוף שלי היה של מישהו אחר הייתי מנגנת בראש יצירות שלמות, זכרתי את כל התווים וניגנתי בראש ממש חזק עד שיגמר. ככה הפכה המוסיקה לסוג של מנגנון השרדותי ממסך. עכשיו הכל מבולבל וממוסך, מצד אחד חסר רגש ומצד שני מלא בכאב. כל הערוצים ביחד יוצרים רעש גדול ואני לא מצחיחה להפריד. לא יודעת מה אני אומרת... סתם הכל מבולבל.... רק תודה שאתם כאן שירה

אודי, נשמע כמו עבודה של אנשי מודיעין, או אנשי היי טק שמנסים לדלות מידע רלוונטי ש'דולף' מתוך ים של 'דיסאינפורמציה', למשל. שירה וכולם - אתם יודעים, פעם, וזה היה לפני כמה עשרות שנים, ניגנתי. המפגש עם האיש שאחר כך ניצל אותי (אהמממ) אינטנסיבית במשך שנים (בעעע) וגם אחיו שניסה לעשות לי דברים בכוח מספר פעמים, התחיל בסיום שיעור נגינה. הגברים הדוחים האלה קשורים למשפחה. הם גם קצת איכשהו 'שלוחות' של אמא. וזה, גם זה, הוביל לויתור. סוריקטה

מבינה אותך היטב מרגישה כאלו את מדברת מתוך המחשבות שלי מתוך מה שאני מרגישה וכן זה מאוד קשה ומאוד מבלבל אצלי המוסיקה עד היום חלק בלתי נפרד ממסך שמסתיר ..נחבאת מאחוריו כדי.. אך אינו מצליח להנמיך את הרגשות האמיתיות .. כמו עוד מסכה...מעין..שונה וכן עושה המון רעש כי אי אפשר לסתום הכל !!! רק לסתום את עצמי..בשקט הנבלע ... תודה שהעלת מרגישה עם זה פחות לבד תודה שירה אהובה אני

תודה על השיתוף... כמה עצוב שמקום טהור כמו מוסיקה זוהם על ידי לא בני אדם... אוף. מקווה שבתוכך בפנים בפנים יש מקום שיודע להתרגש ולרעוד מהצלילים. שיהיה לך שבוע טוב וקל יותר. שירה

הם מתגרשים !! ולא רק בגלל מה שקורה כעת.. הצטברות של..החיים... למען האמת כבר חכינו לצעד הזה שלו כבר מזמן אין חרטות ואין כאב לב כלתי ההורסת ..לצערי..כן ..תיפרד מהבן שלי וזה כבר חתום וסגור.. ואם ל חשבתן לרגע שכאן מסתיים הענין אז...לאאא ממש לאאא כאן רק מתחיל.. כשיצא מהבית יעבור לגור אצלי וכשנדע אייך תהיה המשמורת על המיוחדת שלי.. אז...או..אז..בימים של הבן שלי תהיה כאן. ועדיין ..רחוק ..הליכי גרושין כיום אינם דבר של מה בכך מה גם כשינם ילדים מעורבים..הסיפור מקבל תפנית חשובה בעלילה ובחיים עדיין לפנינו התקופה שהכל רק מתחיל.. אם אמרתי שהזמנים קשים.. מה אומר כעת על מה שעדיין מחכה לנו.. ימים יגידו חטולית אין לי מילים

אודי וכלם, הגב שלי תפוס ממש, על אנטיביוטיקה בגלל השיניים.... אני הולכת עקום, עם חגורה לגב וכדור שאמור לעזור ומחממת את האיזור..ובאסה. הולכת ככה לעבודה כי אין מחליפות, יש אצלנו תמיד בעיה של מחליפות...וגם כי מה אעשה בבית?? ארחם על עצמי? אבל זה מה שקורה לי בזמן האחרון, בא לי לבכות בגלל המצב הרפואי, עברתי בחיים דברים רפואיים(ניתוחים ועוד) והייתי מושכת כאבים כאילו כלום.. ועכשיו לא! עכשיו זה מפריע לי וכואב ואני רוצה חיבוק ותמיכה בגלל הכאבים.. ..איך שהתהפך הכל..האם זה טוב? לא בטוחה אבל כך מרגישה. שלמישהו יהיה אכפת שכואב לי.. וכולם אומרים העיקר הבריאות האמנם? כל השאר זה בונוס.... ומה שעוד מוזר אני ממש רוצה את המטפלת שלי עכשיו :( כאילו שתרפא אותי גם מהפיזי...

מיכלי מאמי כואב לי מאוד לשמוע כמה כאבים איומים את סובלת ממש כך ואני יודעת שאינך הטיפוס שיושבת בבית ומרחמת על עצמך את ממש לא !! שולחת לך חיבוק ענק חיבוק עוטף עולם חם ונעים ונכון שתמיד אומרים שהעיקר הבריאות מה שמוכיח כדבר נכון אם אז זקוקה למטפלת שלך אפילו רק כדי שתהיה שם עבורך ותאמר כמה מילים טובות לנחם אותך.. קדימה..צרי עימה קשר רק יעשה לך טוב ועוד חיבוק לדרך חטולית

מיכל יקרה, נשמע כאילו הרווחה הנפשית פינתה מקום לכאב הפיזי. כשהכאב הנפשי היה נוכח יותר סף הכאב הפיזי היה מאוד גבוה, מניחה שזה חלק ממנגנוני ויסות או הגנה. רק מחשבה.... ובכל מקרה, מגיע לך שיטפלו בך ויעטפו את כולך מבחוץ ומבפנים. מאחלת לך ימים טובים יותר והחלמה מלאה. שלך שירה

הי מיכל, ראשית - איחולי החלמה ושיפור. מניחה שאת רוצה גם להיות עצמאית, גם מי שאין לה תחליף (ואין לך, כפי שכל אחד הוא ייחודי), וגם להיות תלויה ולהתמסר. גם חזקה וגם חלשה. ועוד. יודעת מה? קראתי את דברייך וערכתי חיפוש בגוגל - "מה הכי חשוב בחיים". גוגל הזה, לימד אותי אחיין שלי בהיותו בכיתה ג' - תקיש שאלה של ילד ותמצא מענה, אפילו אסוציאטיבית לתוצאות. רשמתי כמה דברים מתוך התוצאות ומחקתי. יאללה, מי שרוצה שיעשה חיפוש וימצא לעצמו. :-) סוריקטה

תודה שירה, חטולית וסוריקטה.. חשבתי על כל התשובות שלכן..לוקחת קצת מכל אחת...כנראה זה גם וגם.

איתך בלב שולחת לך כוחות ויד לאחז בו אם זה מתאים. אני בטוחה שנכדה שלך מוצאת בך עוגן .. תשמרי עלייך ינשופים

תודה לך מתוקה על הכוח ועל היד לאחוז זקוקה עכשיו יותר מתמיד לכל תמיכה אפשרית זמנים קשים חטולית

היי כולם ואודי, עברתי שבועיים כואבים ביותר. השתלת שיניים...והתחיל לכאוב לי יותר חשבתי שיעבור..בסוף נכנעתי חזרתי לרופא והסתבר שיש לי דלקת, אנטיביוטיקה... בקיצור פעם הייתי מושכת כאב המון זמן עד שהייתי הולכת לרופא..תמיד טפלתי אבל זה לא היה מבחינתי שהכי חשוב זה הבריאות כמו שכלם אומרים... דווקא כשהייתי מרגישה רע נפשית היה לי יותר קשה מפיזי, הרבה יותר!!! וגם שם לקח זמן וטריגר כדי ללכת לטיפול... והנה בשבועיים האלה שכאב לי עבדתי רגיל, התנהגתי כרגיל כמו תמיד אבל השינוי היה שרציתי שירחמו עליי..רציתי לבכות למישהוא, אוטומטית חשבתי על המטפלת שהתחשק לי לבכות לה...להגיד שכואב לי. כמובן שזה היה רק במחשבות ואפילו דמיינתי פגישה כזו שתרגיע. מעניין כי תמיד זה היה בקטע הנפשי שרציתי אותה...וזה התהפך מאז הטיפול כשאני חולה אני רוצה שיעטפו וידאגו לי, משהו שלא רציתי מעולם....בעלי לא אופציה הוא לא יודע מה לעשות כשקשה לי או כשאני חולה.הוא תמיד מוצא פתרונות לעשיה ולא אמפתיה. בכל מקרה ניסיתי קצת וממשיכה לנסות איתו שיהיה טיפה יותר רגיש ולשתף רגשות... אבל הוא גבר טיפוסי ;) עדיין כואב לי...יעבור. סתם רציתי לשתף איך הבריאות פתאום נהייתה לי חשובה ואיך בעצם מתחשק לי לחבק אותי. מוזר.. ..מתחילה לאהוב אותי ולקבל שרע וכואב לי וזה בסדר..מותר להיות חולים....וואו.

מיכלי מאמי את פשוט מהממת זה לא בא משום מקום עבדת על הרגשות שלך גם עם המטפלת וגם בהמשך אחרי שסיימת טיפול אותי לפחות מאוד מרגש לקרא שאת דןאגת לעצמך גם מרגישה שמגיע לך ובהחלט מגיע לך להיות להרגיש כל מה שמרגיש לך חיבוק ענק עד אליך מקסימה שאת 👍👍👍👏👏👏👏👏💗💖💜♥️💞 חטולית

מזמן לא היית כאן, רוצה לספר מה שלומך? מה עם הנכדה שלך?

הנה מתחתיך הופיעה הכותרת שבה סיפרתי כן לצערי הימים אינם פשוטים לא מצליחה לעכל או להבין מפני שזה רק הולך ומסתבך עוד ועוד.. לא יכולה חהיות רגועה כשכל הזמן הקטנה שלי באה ומספרת עוד דברים מזעזעים... היא אינה ממציאה..מוליכים אותה לשם . כואב ברמות קשות רק מלחשוב כמה אכזריות קיימת באנשים שמסוגלים לשתוף לילדים כך את המוח..ולאיזו מטרה ?? תודה לך אהובה חטולית

מאז שסיפרתי על נכדתי המיוחדת אין לנו יום ולא מנוחה.. אז גם ברווחה וגם במקום הזה שבו היא מטופלת ישנם ספקות רבים בקשר למה שהקטנה סיפרה... והאמת ששם לא נגמר הענין..כעת הוסיפה עוד פרטים..שדי מזעזעים..שגם קשרו אותה ... השבוע בפגישה המורחבת שהיתה עם הרווחה ואנשי המקצוע ניסו לבדוק עד כמה הדברים שאמרת באמת באים גם לידי הבנה מצד הקטנה שלי .. היא פרצה בבכי וכעסה ואמרה עד מתי אני עוד צריכה להגיד את הדברים האלה ...נמאס לי ודי...!! בכוונה לא חוזרת על הדברים שאמרה כי הם טריגר מאוד קשה ולא רק לה..אלה ..שאם הייתי מעלה אותם כאן ..גם אני לא הייתי מפסיקה לבכות..ולכן היה מעלה רגשות מאוד קשים... כמו כל נפגעת מינית..דברים כואבים ומטלטלים שלקחו גם אותי למחוזות הילדות שלי..לפגיעה הראשונה שלי בגיל 5..והיא בת 6 פלוס.. פשוט קורע לי את הנשמה לפיסות קטנטנות עד פרורים..רק מהמחשבה...כן אצבעות...ולא אוסיף עוד.. כשנתבקשה לתאר במילים שלה ותראה היכן נגעו...לא הבינה מה עליה לעשות..היכן לגעת...וזו לא הפעם הראשונה ..ולא בנוכחות ההורים אלה רק בעלי המקצוע .. הסתגרה בתוך עצמה ולא שיתפה פעולה רק חיפשה את אמא שלה... אתמול בערב נפגשנו הלכנו לחגיגת ימי הולדת של 2 מהנכדים שלי..לא התראנו מאז חנוכה ..היא רצה אלי וחיבקה אותי ..סבתא נכון שאת לא תשאלי אותי גם... רק חיבקתי אותה ואמרתי לה ..אחד מיוחדת ויחידה שלי מה לא אשאל אותך ?? הרי אני לא נמצאת שם בשיחות..ואמרה..על השאלות האלה שכבר נמאס לי כל הזמן להגיד כמו תוכי .!! היא היתה כל כך עצובה שדמעות ירדו לי מהעינים ..אמרתי לה ..חכמה שלי ברור שלא אשאל אותך כלום..אך אם תרצי לספר לי מעצמך ..אשמח להקשיב לך לכל מה שתרצי לספר..... כאלו שירדה לה מסכה מהפנים העצובות ..התחילה לחייך ולבכות בעת ובעונה אחת ...סבתא את מהממת למה אני לא רואה אותך יותר..חיבוקי....פינוקי..פרסה את זרועותיה הקטנות התגעגעתי אליך נורא ואמא לא לוקחת אותי אליך..אני עצובנ כי לא ראיתי אותך מלא זמן... חושבים שהחזקתי מעמעד ??? לא..ממש לא..בכינו ביחד וחיבקתי המון..נישקתי אותה המון..עד שהגענו ליום ההולדת .. עכשיו אמרתי לה ..מי זו האחת והיחידה המיוחדת של סבתא ..צעקה לי בשמחה אני..כעת בואי ננגב את הדמעות כי יש 2 ימי הולדת ואני רוצה לראות כמה את שמחה להיות עם כולם..בכי וצחוק התערבבו ביחד וכל עלינו.. הבן שלי נלקח באותה שיחה לשיחה נפרדת ..ונאמר לו שם ..שכמעט בוודאות מוחלטת ...מישהו מכניס לקטנה מילים לפה ממש מלמד אותה כמו..תוכי .לומר את הדברים כמו מנטרה שעליה היא חוזרת שוב ושוב בלי לטעות ובלי להחסיר ולו מילה אחת !!! באותה צורה כמו שלמדה ממני לומר ..שהיא אחת יחידה ומיוחדת של סבתא !! יש להם חשדות כמעט ברורים שממלאים לה את הראש ...!! עדיין לא הסתיים... נושא רגיש ביותר עד כדי שלא ממהרים להדביק שם..של..מי שעומדת מאחורי כל...אבל כבר הבינו שהאמא אובססבית לגבי הקטנה ומפעילה עליה מניפולציות רגשיות להשיג מטרות אני כותבת ובוכה על הכאב שעוברת המיוחדת שלי....למה מגיע לה לעבור כזה גהינום?? אין הצדקה מממש לאאא !!! מצטערת אם עוררתי רגשות קשים גם אצלכן כאן.. חטולית מרוסקת מכאב

הי חטולית, ראי אלו מילים יפות רשמת לי. ניסוח מדויק כל כך. התוכלי להתאימן גם עבורך? את סבתא נהדרת, ותקוותי שאנשי המקצוע ידעו לטפל בתבונה בתמונה המורכבת. שמרי על עצמך, סוריקטה

רק לומר לך שאת פועלת בדרך הנכונה. ומקווה שהילדה תרגיש טוב ושמחה עם עצמה. ושהסביבה לא תעשה נזק...ואת שמרי על עצמך.

יפתי המצב הוא כזה שאין לי ממש אפשרות ל..שמור על עצמי.. אני מעורבת ריגשית מעל לכוחות שלי על מנת להיות שם עבור הקטנה שלי תודה לך מתוקה חטולית

כן שמרי על עצמך.. נכון אתן צודקות מאוד עושה מה שיכולה... והלב שלי שם..איתה.. בכל נפשי ומאודי. ובשיחות שלי עימה.. המון תודה .. חטולית

אייך באמת אשמור על עצמי כשכל שאני רוצה רק להגן על המיוחדת שלי איני יכולה שלא להיות ..היא זקוקה לי גם אם להיות ברקע עבורה רק כשמתמודדים מבינים לא פשוט כלל וכלל זה כמו לבעוט אותה החוצה מחיי.. עצוב לי נורא וכואב פי כמה אני

הי לכולם, עבר עליי שבוע לא קל ובסופ"ש הרגשתי ממש ממש רע. מאחר שזה די חוזר על עצמו אכנה את הקריסות בסופ"שים וויקנד סינדרום. מניחה שלא היה זה כל כך קיצוני אילו הייתי פחות מקריבה למען הסביבה. אבל אני כן פחות מבעבר. וכן מוותרת חלקית, במובן של לקיחת אחריות מופרזת. ומרשה לעצמי לפעמים (ובסוד) לנוח. הנה קמתי ועוד מעט אצא לדרך. שיהיה שבוע קל יותר לנו. סוריקטה

בוקר/צהרים טובים סוריקטה יפתי שמחה שאת מאפשרת לעצמך פחות מטלות למען מנוחתך חשוב מאוד !! חטולית

הי סוריקטה, מצטערת לשמוע על הקושי בשבוע שחלף והמשיך לסוף השבוע. מוכר לי מאוד סינדרום הסופ"ש.. איכשהו האחיזה בשיגרה שומרת ואז מגיעה הקריסה בסופ"ש. היו פעמים שהעדפתי בימי שישי ללכת לעבודה כדי להקל מעט על סוף השבוע. מקווה שתאפשרי לעצמך יותר מנוחה, ואם את מוותרת חלקית (ומודה) אולי את בדרך... שיהיה שבוע קל יותר. איתך שירה

אני בחיים לא אסמוך על המטפל שלי אני בחיים לא אסמוך על זה שיהיו לו כוחות עבורי ואני תמיד אדאג לו, אדאג שלא ישבר, שלא יהיה לו קשה מדי, שאני לא אגזים אני בחיים לא אצליח באמת להתפרק בטיפול בעיקר כי אני תמיד אחשוב עליו וארגיש שאני יכולה להתמודד עם הכל בעצמי אז מה הטעם

אני כל הזמן שוכחת להגיד לך תודה כשאתה עונה לי אז באמת תודה, מאוד מעריכה את זה....

הי בריה, אאל"ט, נדמה לי שסיפרת פעם שאת מגיעה מתחום הטיפול (?) מציעה לך ולכולנו תרגיל - לו היה/היתה בא/ה אליך מטופל/ת ומפנה אליך את מה שרשמת כאן באותה לשון - איך היית מרגישה? מה הייתי עונה לו/לה? (ואני מכירה את הגשר הפנימי שקשה לאתר). סוריקטה

מציעה לה לא לחשוש אבל הקטע שברור לי שהוא יחזיק אותי כי זה התפקיד שלהם, להראות לנו שאפשר אחרת ושהם באמת יכולים אך האם הם באמת רוצים את זה? יעשו את זה באהבה ואמת.. זאת שאלה אחרת בגלל זה אני כל כך חשדנית אולי אחרי כל כך הרבה מטופלים גם להם אין רצון כנה ואמיתי לכך

הי בריה, אחת הסיבות בעטיין מטפלים לוקחים חופשות, למשל, היא גם כדי לשמור על כוחותיהם ולמלא מצברים. ומטופלים גם מגיבים לחופשות... סביר שכן אכפת, אך, עדיין לא התמזגותית. תוכלי לספר את מה שרשמת כאן בטיפול שלך? סוריקטה

הי, פתאום חשבתי להזכיר לעצמי שהי, גם המטפלים הם בני אדם. גם להם מותר להרגיש מותקפים ואפילו להראות את זה לפעמים. ואז פתאום נזכרתי ש הי, גם אני בנאדם שלא חייב לספוג הכל. ואז, אז חשבתי לי מה הי עושה מטפל אילו מטופל קבוע שלו היה מגיע לפגישה מלוכלך, מצחין (סליחה) מזיעה, שתן, סיגריות ואלכוהול ובנוסף גם נמרח על הרצפה, וממש כמעט בלתי נסבל להיות איתו בחדר. התשובה שנתתי לעצמי - המטפל היה שולח את המטופל לנצל את השעה הזאת כדי להתרחץ ולטפח את עצמו במקום שיחה טיפולית. או מציע חלופה טיפולית. המטופל אולי היה כועס שלא מקבלים אותו כמו שהוא. ואז חשבתי לי שטיפלתי בזקן ההוא שככה הוא היה. וכולם ברחו ממנו. עובדי רווחה, עובדי ביטוח לאומי, מטפלים סיעודיים, ואני כן נכנסתי ועזרתי לו. עד שאפילו אני אמרתי מידי. מחכה לסופ"ש מנוחה. סוריקטה

עשית מעל ומעבר וכן זה בסדר לעיתים להודות שזה היכולת ומכאן ואלהה לא .. וגם מטפלים לכל אחד המקום שהמיכל שלו נגמר .... אביב

סוריקטה יקרה, את לא חייבת לספוג הכל והנה נראה שגם את יודעת לשים גבול כשצריך. הלב הענק ויכולת החמלה שלך ראויים להערצה, מקווה שמשהו מהם מופנה גם כלפי עצמך. מקווה שאת מרגישה טוב יותר ומאחלת לך סופ"ש נעים ורגוע. שלך שירה

בתקווה להתפקסות. סליחה מכולם. אגב מזג אוויר - אצלנו בסביבה היו אסונות כבדים :-( סוריקטה

... ייתכן שעדיין ולפעמים לא מספיק מוגדרת. והשיקום - בהקבלה למזג האוויר - חלקי וישנם דברים בלתי הפיכים. הרגשתי ממש רע בסופ"ש. ניסיתי לנוח. פתאום אני קולטת שבעצם כל הסופשבוע כמעט לא הוצאתי הגה מפי. ומה שאני שומעת זה הצפצוף התמידי באזניים. הביטוי הזה 'מאפשר' תמיד נשמע לי חסר. מאפשר מה? או מגן מפני מה? שיט (סליחה) מחר צריך לחזור לעולם - אבל הי, יש בכך גם צד חיובי. סוריקטה

מקווה שאתה בסדר בגשמים האלה ובהצפות בצפון ....

מקווה שאת מחלימה ומרגישה טוב. עדכני כשמתאים לך. איתך שירה

הי שירה, קצת מתפדחת - אבל 'סתם' עייפות וחולשה של אנשים קשיי יום. חורף והתחלת יום מוקדמת כל כך לפעמים מתיש. והדיכאון הרגיל, ככולנו - מנסים לטפל. תודה ושתהיה מנוחה, סוריקטה

מצטרפת לשירה איך את מרגישה ??

הי שירה והי אביב, הרגשתי מאד רע בשבוע שעבר ובמיוחד בסופ"ש ומקווה שמשתפר. תודה, שיתחיל השבוע בטוב יותר ויחזיק מעמד סוריקטה

הרצון לוותר היאווש הפחד במרכז הפחד לדעת . לעכל. להפנים. יחד עם זה בא הצורך להלחם, לא לקבל אני לא מחוברת לחלקים שבתוכי . למרות שאני אומרת שאני רוצה להכיר בהם באמת באמת אני לא.... הפחד משתק אותי... מטפלת אומרת שאני עושה בקצב שמתאים לי ..היא אומרת שיש לי כוחות.. זה לא עוזר לי שאומריםלי שאני כבר אחרי הכל...זה ממש לא עוזר.. ... כי אז לא הייתי שם ... כרגע אני עומדת במקום .. לא מצליחה להתקדם הלאה... והכאב והיאווש גדולים עלי..

זה כל כך ברור ..... לאט בקצב שלך זה לא פשוט להסכים להכיר בהם זה לא פשוט לא לך לא להם לאט לאט... אוהבת שולחת חיבוק וכוחות

ינשוף יקרה, מבינה אותך כל כך, קשה מאוד להרגיש שדורכים במקום. איתך שירה

אני כבר לא מאמינה שהחלקים קיימים..

אודי וכולם זה נכון שיש לי כוחות אבל בכולכם יש כוחות כל מישעבר פגיעה כזו ושרד יש בו כוחות רק צריך להקשיב להם להאמין בהם כוחות לשרוד לעבור את היום לתפקד בעבודה לקום מהמיטה בבוקר ללכת לישון בלילה בידיעה שהשדים יצאו המון המון כוחות שנים ביזבזתי את מירב האנרגיה שלי בלהלחם בחלקים שבי בקולות שחשבתי שנגדי אם יש משהו שהמטפל הנוכחית לימדה אאותי זה לא לפחד מהם לא לפחד מהדיסוציאציה להקשיב להם לדבר איתם להבין ...על מה יושב הפחד הכעס הכאב ולתעל את זה נכון לא לבטל אני כמו שאמרתי המון פעמים משתמשת בקול ההגיון וכשלא יכולה למצוא אותו נעזרת כמו כאן שאודי הזכיר לי שיש לי על מי לסמוך ובסהכ היא רוצה את טובתיינו מכאן זה המון שיחות עם כולם וכאן הגדולה שלה עצם זה שהיא מאפשרת לכל הקולות להשמע להיות. וגם להודות בטעות של עצמה וכן בעיני היא באמת אלופה כי מטפל שאומר כן נפלתי למקום קרבני כל משפט שאמרתי פגגע טעיתי ... מאפשר שיח כנה כזה שאפשר לראות את כל התמונה כולה ולהמשיך בהחלט יש לי על מי לסמוך עלי ועלייה....וזה אפשרי כשמאפשרים שיח פנימי וכמאפשרים שיח חיצוני.... תודה לכולכם...ושירה וינדוף בבקשה אל תישברו אתן חזקות יותר מימה שאתן מבינות ....חיבוק ענק

הי אביב, אני חושבת שלא בהכרח יש סתירה. כלומר, אפשר ליפול למקום קורבני גם אם (לצורך העניין) מטפל מודה בטעות ומבקש סליחה. ויש מידתיות גם לטעות. דוגמא - כאשר אנחנו ממאנים לסלוח ובמקביל דורשים פיצוי אין קץ. אם סלחת - הכוח בך. סוריקטה

אביב יקרה, הדברים שאת כותבת נאמרים לי כל הזמן על ידי המטפל. לא לפחד מהחלקים (האמת אני לא פוחדת) לדבר איתם. אבל אני לא יודעת איך.ערוץ התקשורת חד כיווני מהפנים לחוץ. לדבר אליהם מרגיש לי מלאכותי. אני מבינה את התפקיד שלהם ולמה נוצרו אבל הייתי רוצה שיעלמו, אין להם תפקיד היום. אני מאוד עצובה שאיני יכולה לחיות חיים מלאים באמת, ולא כפי שנדמה מבחוץ, אלא באמת, להרגיש שלמה. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי חזקה, אם הייתי מרפה, הייתי יכולה לנוח. כשכל האנרגיות מופנות לקיום שיגרה, להשרדות והסתרה יש כמיהה לשחרר. תודה שאת משתפת. שלך שירה

כי באמת אין לי מושג מה היה שם. או מי הרגיש מותקף ואיך הגיב, למשל. מצטערת אם התבלבלתי. אני גם קצת חולה השבוע, תסלחו? בכל אופן אפשר לצרף את דבריי, גם אם בהבנה השגויה. סוריקטה

קודם כל בריאות ועוד בריאות וזה לא ממש משנה התבתי את זה האמת בעיקר לשירה וינשוף כדי לנסות לעודד אותן להתחבר לעצמן (לחלקים שהם הן ) ובקשר למטפלת הסברתי לך למה אני מרגישה שהיא אדירה .... וברור שסלחתי ....למה שלא אסלח היא אדם היא טעתה היא הבינה את טעותה ... בתקווה לבריאות וימים חמימים אביב

זהו יקרה שיש להם תפקיד גם היום הם חלק ממי שאת האם מישהו יכול לחיות בלי החלק הילדי שבו ...מעבר לפחד הוא מחזיק גם ביצירתיות והחלקים שמחזיקים באומץ בכעס בכאב איך אין להם מקום עכשיו לא רק את פוחדת גם הם פוחדים כל חלק שיוצא גורם לכאוס מטורף אצל כולם לאט לאט ....כשבאמת תסכימי תקשיבי איך המטפל מדבר איתם ..באיזה רוך וקבלה ככה תלמדי גם את איך לדבר איתם זה כמו שתגידי אני מקבלת שיש לי יד ימין אבל אין לי שימוש בה ותיתעלמי ממנה או תירצי שהיא תעלם . זה לא יקרה אצלי לפחות זה היה ככה הכלל הראשון להפסיק לדבר עליהם לא מכבד לדבר עליהם יפה ובכבוד הכלל השני להסכים שיבואו אחר כך חהקשיב להם כשהם מדברים עם המטפל בשלב אחרי הבנתי שאני מתקשרת איתם רק דרך אדם שלישי קרי כאן בכתיבה או מי שהם דיברו איתו ואני הקשבתי אז התחלתי להבין על מה הבכיות על מה הכעס על מה המהומה רק בשלב יותר מאוחר הצלחתי לגבר ישירות בהתחלה עם הקטנים והיום גם עם הנערות ...בדרך כלל זה נעשה כמו בילדות שלי מול מראה ....זה מוזר מעניין אבל קורה ....שיח פנימי וחיצוני כמובן כשאני לבד למשל באוטו.... אפשר גם בכתיבה ....הכי חשוב להפסיק להלחם בהם כי את נלחמת בעצמך ותזכרי גם היום הם לא באים להזיק לך הם רוצים כי זה תפקידם לעזור לך לפעמים כמו פגיעה עצמית הדרך לא נכונה ולא מתאימה להיום ...אבל רק בשיחה רק שתביני שהם מרגישים באמת מאויימים מפוחדים משם בזמן הטראומה ...רק אז תוכלו להגיע לדרך פעולה שתהייה נכונה לכולם . אני למשל די במקום שרוצה לעשות שינוי שדורש חשיפות אותם זה מפחיד הבנתי שכרגע זה לא נכון ובעצם לא כזה חשוב לי בעיקר מול המחיר שאני משלמת של סבל (שלהם)שהוא סבל שלי . אוהבת מקווה שלא בילבלתי ....ותזכרי זה הנסיון שלי לא חייב להיות נכון לך ...וכל שלב כזה הוא קשה כואב חותך בבשר החי וממש אבל ממש לא פשוט.

אודי בכולנו כבני אדם יש את החלקים הפוגעים והמכאיבים . גם המטפלת כשהיא טעתה היא פגעה והכאיבה וגם היא לא עשתה זאת בכוונה תחילה כדי לפגוע . נכון שהחלקים הפגועים הכואבים אלו שחבטו בהם כל חייהם הם כמו חיה פצועה ומוכה . הם פגועים פגועים מאוד כמו בעל חי כש הוא פגוע השמירה שלו באה בתקיפה בנהימה ....כשנטפל בפגוע נעטוף אותו באהבה וברוך הוא כבר לא יהיה פוגע הוא יהפוך לחלק מטיב ומגן כמו כל האחרים . גם לכעס כמו שאתה עצמך לימדת אותי יש מקום תלוי איך הוא מגיע ואיך מווסתים אותו זאת עבודה אבל לפני זה צריך לקבל אותו ולטפל בו . אני רואה על עצמי כמה רוך נכנס באותה נערה צינית כועסת תוקפנית שהייתי מאז שהמטפלת הנוכחית פשוט מזמינה אותה לבוא ומבינה את המקום הפגוע שלה. אבל אין ספק יש ייתרון לראייה כוללת זה לא פשוט זה לא קל אבל זה הרבה יותר מועיל . תודה לך שאתה כאן

לא רוצה לאבק ולהלחם לא רוצה לקוות או לצפות לא רוצה התעייפתי ממש מהכל התעייפתי להתאמץ דיי כבר אני רוצה לוותר לא רוצה

עצוב..אולי בינתיים תשאירי פה לנו לאחוז בתקווה בשבילך? לוותר תמיד אפשר..הייתי אומרת שתנוחי, תרפי מעצמך...ומחר יום חדש...בינתיים אנחנו פה מחזיקים בשבילך את התקווה. ואני מקווה שהודעה זו תקלט למרות שאודי בטח כבר לקראת סגירה.

מיכלי תודה

הי אודי, אני כל הזמן באי שקט ולמרות שאני יודעת להגיד מה הבעיה/אבחנה שלי אני לא מצליחה להבין או להתחבר לכל זה. יש את אי השקט בפנים ויש את זה שבחוץ, באמצע יש שקט אדיש כזה וסוג של טמטמת שלא מבינה כלום. אני מרגישה כל כך מפוצלת, בין מי שהולכת לעבודה, מתפקדת לא רע ואף זוכה להערכה, לבין העולם הפנימי שלא מפסיק לצעוק את הצעקות שלו ולבכות את הבכיות שלו ולהגיד לי את כל הדברים הרעים והנוראים. את כל זה אני מסתירה ומעטים יודעים, ודאי לא במקום העבודה שבו אני נמצאת חלק גדול מהיום. אני מסתירה מה שקורה לי בפנים, מתכסה בבגדים שמסתירים את הגוף ומרגישה דרוכה כל הזמן. העולם נראה לי מוזר ורע, האנשים ברובם גם, מפחידים אותי, תחושה כאילו הכל רוחש רוע, אנשים עושים דברים רעים ומגעילים. בבית אני עסוקה בילדים ועבודות בית, מנותקת לחלוטין, רובוטית וקהה. קשה לי להתרכז בקריאה או נגינה למשל ובמקום, כשיש לי פנאי אני יושבת עם הטלפון מציצה פה ושם ומחכה כנראה לאיזו תגלית מרעישה או אולי שמישהו מבעד למסך יראה אותי. לפעמים אני רוצה לבקש ממך מילים רכות וטובות, כאלה שיגרמו לי להרגיש ראויה בעיניך, אבל אני מתביישת. אבל הנה אמרתי את זה. תודה שירה

הי שירה, רק עכשיו הגעתי לכתוב. יפה שלי - רציתי לומר - בואי, בואי ננגן בארבע ידיים. או בדואו כלשהו. האבחנה - אם הבנתי נכון - לא חייבים לדבר ברבים וגם לא לקרוא לחלקים בשמות. די בכך שיש שניים עיקריים שמקיימים בינהם יחסי סאדו- מאזו, למשל. וכפי שאביב גם אמרה פעם - כולנו מורכבים מחלקים, שכל אחד מהם בא לידי ביטוי במצבים שונים. הטמטמת כחומה שחוסמת כניסת טוב. חייב להיות שם חרך, קטנצ'יק שתיפול לתוכו אנרגיה טובה. פעם דימיתי זאת לרצפטור בתא חי. או הפריית ביצית. תחושת ההסתברות הנמוכה להתאמה ולהצלחה מאכזב כל כך. ואכזבה היא מילה קלה בכדי לתאר. תהיי, טוב? סוריקטה

ההזמנה שלך נוגעת ללבי.... המילים המסבירות שלך עושות קצת סדר. תודה על כל זה ועל שאת, את! שלך שירה

אודי, הייתי רוצה לומר, שאני חברה וידידה גם בדרכי השקטה. מקווה שאתה יודע את זה. שלך, סוריקטה

צעד חדש...בלעדיה, בלי לשתף אותה באומץ...אני מעזה יותר, לענות על צרכיי, לענות לאנשים. וזה נותן ביטחון. מנסה משהו שפחדתי להתעמת מולו.... נראה איך יהיה בצעדים קטנים ואמיצים...פעם אמרתי לה " אומץ או טפשות?? " לא יודעת....הפעם חושבת שיותר אומץ. כרגע מתקשה לשתף אתכם ממש...אבל זהו צעד שהחלטתי ללכת עליו. נראה אולי אשתף בהמשך....לבד אבל יותר בטוח.

היא לא שותפה אבל היא אתך וגם אנחנו את לא לבד וברור שאומץ ....בהצלחה אביב

הי מיכל, אני חושבת שקורה לא מעט שאנחנו יוצרים לעצמנו הפתעות טובות בזמן פרידות מקשר טוב. דווקא בזמן הפרידה (או חופש). כביכול אחר כך נוכל 'לרוץ לספר' על ההישג וכוחותינו אנו. בהצלחה, סוריקטה

בהמשך למה שרשמתי קודם - לפעמים גם תיתכן חסימה בקשר, והשחרור ממנו פותח כיוונים. סוריקטה