שנאה עצמית

יש רגעים שאני שונאת את עצמי, לפעמים זה גם יותר מרגע ולעתים זה צובע הכל שונאת את המראה שלי, את המצב שלי, את המשפחה שכאילו יש לי, את זה שאין לי משפחה משלי, את חוסר התקווה והייאוש.. ופשוט רוצה לעזוב, לנוח מהכל, להרפות, להיעלם. פשוט לא להיות.

הי, אם בסדר לומר - הייתי מתחילה ב במקום אהבה עצמית / חלקים בנו (שזה, למשל, יכול להיות טיפה גדול עלינו) גמילה מההישענות המוגזמת שלנו על החלקים החלשים, או, מהסגידה למה שנחווה בעיננו 'שלילי' וההתמקדות בו. יש בהערצה של ה'רע' בנו ריגושים. לעומת ראיית השלם, שהיא עדינה יותר ופחות מסעירה. זה בסדר גם לא לאהוב, אך, כנראה, עדיף 'רק' לא לחבב במיוחד, אבל לא לתעב בכל הכוח. סוריקטה

הי יקרה, תודה על המילים.. כן, מאמינה שעדיף לנסות להימנע מלצבוע הכל בשחור.