יום שני אחרון חול המועד פסח

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

10/04/2023 | 06:36 | מאת: סוריקטה

הי ושבוע, המממ... שלשום בערב ראו אותי. מובהק. שם ממש בלב העניינים. ותעדו. הרבה. ושמעו. נבוכה ומבויישת ברמות. לוחמת חירות שכמותי. פצועה שכמותי. ... וכרגע כמעט כל המשאבים מופנים למצב החירום במרחב שלנו. ממש על זה ובעניינים. עושה כל ניסיון, בכליי השקטים, בינהם עצם היותי, נוכחותי, שעדיין מותרים, אמירותיי ופרסומיי, שעדיין מותרים. עם זאת, קיים צד פסימי, אולי פחות מומלץ לשדר זאת לקהל. אולי. ולמרות הפסימיות איני פסיבית, כי לא אסלח לעצמי, כי אוכל תמיד לומר ששם הייתי בניסיון בנקודה ההיסטורית. לא ויתרתי. לא רק כבשתי את פניי בכרית. כשאני בבית - שרויה באימה; אבל בצאתי החוצה, לחווייה, כשהמסך גלוי, ואולי ההיפך, יורד, נראים, אולי, חלקים אחרים. כאן לרוב שומעים את מחשבותיי (כמו עכשיו, למשל) כשאני לבדי מול מקלדת. מעניין היה לראות את התיעוד מבחוץ ואת הפער בין ההתרחשות בפנים, אפילו מבחינת תפיסת זמן ומרחב. אפשר ללמוד מזה. ואתן? מה מרגישות? אופטימיות? פסימיות? אדישות? פוחדות עד שיתוק, או שהפחד מתמרץ? בבקשה הצטרפנה, שלכן, סוריקטה

10/04/2023 | 16:19 | מאת: שירה2017

יישר כח סוריקטה על חלקך במאבק ועל היכולת להיות גלויה, להיות חלק, להלחם. וואוו!!! המצב כולו מדכא, הפיגועים, ההפגנות, האטימות של השלטון והטפשות גם. קולך נשמע כאן היטב והסקרנות שלך להמשיך לחקור ולהבין את מה שבפנים ואת המרחק בינן לבין הבחוץ שלך שירה

הי סוריקטה, מדהים! אודי

13/04/2023 | 12:22 | מאת: סוריקטה

הי חברות וחברים, אוסיף כי שיתפתי את רופא הנפש שלי בראיון לתקשורת ואהב. וגם כמה אנשים שמכירים אותי. מאד בקטנה, הקצת הזה הוא משהו. נאמרו שם כמה דברים אינטליגנטים, כנראה, ומי שהבין/ הבינה, ייתכן שהבינו מאד. תודה שירה ואודי על החיזוק והתמיכה, סוריקטה

13/04/2023 | 18:59 | מאת: מיכל...

דייי!!!! מהממת. חבל שאני לא ידעתי איך את נראית. וואי איך מתחשק לי לשמוע ולראות אותך מדברת כך. בבטחה!, אלופה!

13/04/2023 | 23:37 | מאת: אביב 22

את אלופה וואוו את צומחת ואת מהממת כמו שתמיד ידעתי תודה על השיתוף הזה שלך ריגשת אותי ממש אוהבת חיבוק אביב

15/04/2023 | 08:07 | מאת: סוריקטה

הי בנות, האם הרגשתי ביטחון מבפנים? לא רק. אין לי מושג מה מזה הועבר במסר החוצה. בפנים החוויה היא שחלף המון זמן ורצות המחשבות. בחוץ הדיבור אולי כן נשמע שוטף יחסית ולא עד כדי כך מגומגם. אולי אפילו מהיר מידי. יש משהו מן האומץ. גם מגיעה, לעתים ממש לבד, משכונה שיש בה חלקים רבים בעלי משקל על הכף האחרת של המאזניים. חלקם עמוסי אלימות כלפי חוץ וסביבה. איכשהו כנראה שיש משהו באינדיבידואליות שמאפשר. נדרשות הרבה תעצומות. הרבה מאד. לא מובן מאליו כלל. https://youtu.be/IBeUJY-YBls סוריקטה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית