נגישות
נגישות

פורום הפרעות אכילה

הפורום נועד לתת מענה ראשוני למי שמוצא עצמו עסוק וטרוד במחשבות על משקל, מראה, דימוי גוף, אוכל וקלוריות. מחשבות מסוג זה עלולות להשפיע על מצב הרוח, התפקוד וה-well-being. יש מצבים בהם אנו מאבדים את השליטה על מחשבות מסוג זה, והן הופכות לשלוט בנו, מה שעלול לעורר מצוקה, אי-שקט, דיכאון, פחד, אשמה, אובססיביות והרבה סבל.

אנו מאמינות כי התייחסות לשאלות אלה מההיבט התזונתי והרגשי באופן משולב יכולה לאפשר הכוונה ותמיכה ראשונית במצוקה, ומכאן להקל עליה.

ראוי להדגיש כי הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול.

קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות, ועדי מילר - דיאטנית קלינית.
179 הודעות
168 תשובות מומחה

מנהלי פורום הפרעות אכילה

31/03/2013 | 15:14 | מאת: רקדנית מתוסכלת

ככה זה שאת רוקדת מגיל 3 ומשקיעה את רוב החיים שלך בריקוד בשביל להיות רקדנית טובה לא מספיק רק הידע הריקוד ההופעה עצמה חשובה יותר והרזון חשוב בהרבה אני כל היום מתעסקת במראה מנסה להרזות כבר ירדתי 5 קילו ואני גאה בעצמי אבל הקושי לישון בלילה והקושי להתרכז בבוקר משפיע עליי אני יודעת שאני זקוקה לעזרה אבל קשה לי לבקש אותה

שלום, אני מבינה שאת מבינה בעצמך שהמצב לא טוב.. נכון, עבור רקדניות- הגוף הוא הכלי, ולעיתים גם רזון הוא חלק מהעניין, אבל לא כל רקדנית סובלת מהפרעת אכילה. י דרכים בריאות לשמור על הגוף ועל משקל תקין.. מציעה לך לאזור אומץ ולפנות לקבלת עזרה, ולעזור לעצמך לא להיכנע לדיקטטור ארור כמו הפרעת האכילה.. בהצלחה, קרן בלומנטל יניר מטפלת באמנות.

23/07/2014 | 16:49 | מאת: נורמה

אשמח לנסות לעזור לך פני אלי לאמייל

10/03/2013 | 02:08 | מאת: D.G

מפחדת מ"השקט"... המחשבות מציפות אותי ואני חסרת עונים ומנוחה...אין לי את מי לשתף הפכתי להיות סוג של מתבודדת,רדופה ע"י עצמי...אני רוצה לחיות,רוצה להיות מאושרת וכל כך קשה לי עם המחשבות והחרדות...אני מוכרחה להזין את עצמי 3 ארוחות ביום כדי שלפחות שעם הנפש סובלת אז הגוף צריך להיות בסוג של מנוחה אבל זה כל כך קשה ומתיש...אני כל היום במיטה,אפילו תחביבים אין לי כבר הכל הפך מבחינתי להיות חסר חשיבות מרגישה שאני מתנוונת...אני לא יודעת איך לגרום למצב להיות יותר טוב...

שלום D.G, אין ספק שאחד הדברים הנוראיים שעושה הפרעת האכילה היא לגזול מהאדם את עצמו.. בהתחלה העניין הוא במשקל, במראה, בקלוריות, ועם הזמן- לא נשארת אף חלקה טובה של עניין אחר.. שומדבר כבר לא מעניין, הכל הופך להיות חסר משמעות ותכלית ונשארים עם חור גדול מאד, וכואב מאד.. (ברגע מסוים העיסוק באוכל/מראה וכד' שהצליח לכאורה "למלא"- גם הוא כבר לא 'עושה את העבודה'). אין גם ספק שאחת המשימות הקשות יותר היא למצוא את הדרך בחזרה לעולם, מבחינה מקצועית, חברתית, לימודית, משפחתית... צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך איטי והדרגתי.. לעיתים האדם יכול לחזור למה שהעסיק אותו טרום הפרעת האכילה. לפעמים, אנשים בכלל לא זוכרים מה עניין אותם.. ואז צריכים למצוא ולהמציא את עצמם מחדש. זה לא בלתי אפשרי. רצוי לעשות את זה בליווי של איש מקצוע. לפעמים גם חונכות היא פתרון לכך (מישהו שנפגשים איתו בתדירות גבוהה- כמה פעמים בשבוע למשך כמה שעות כל פעם, ומלווה בכל מיני משימות יומיומיות כאלה ואחרות. זה קיים בכל מיני מסגרות). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

שלום D.G, אין ספק שאחד הדברים הנוראיים שעושה הפרעת האכילה היא לגזול מהאדם את עצמו.. בהתחלה העניין הוא במשקל, במראה, בקלוריות, ועם הזמן- לא נשארת אף חלקה טובה של עניין אחר.. שומדבר כבר לא מעניין, הכל הופך להיות חסר משמעות ותכלית ונשארים עם חור גדול מאד, וכואב מאד.. (ברגע מסוים העיסוק באוכל/מראה וכד' שהצליח לכאורה "למלא"- גם הוא כבר לא 'עושה את העבודה'). אין גם ספק שאחת המשימות הקשות יותר היא למצוא את הדרך בחזרה לעולם, מבחינה מקצועית, חברתית, לימודית, משפחתית... צריך לקחת בחשבון שזהו תהליך איטי והדרגתי.. לעיתים האדם יכול לחזור למה שהעסיק אותו טרום הפרעת האכילה. לפעמים, אנשים בכלל לא זוכרים מה עניין אותם.. ואז צריכים למצוא ולהמציא את עצמם מחדש. זה לא בלתי אפשרי. רצוי לעשות את זה בליווי של איש מקצוע. לפעמים גם חונכות היא פתרון לכך (מישהו שנפגשים איתו בתדירות גבוהה- כמה פעמים בשבוע למשך כמה שעות כל פעם, ומלווה בכל מיני משימות יומיומיות כאלה ואחרות. זה קיים בכל מיני מסגרות). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

09/03/2013 | 18:03 | מאת: hi

היי, אני בת 30 עם הסטוריה של הפרעת אכילה. כל הזמן חוששת לאכול בגללל חשש להיות שמנה ולכן מזה שנים המשקל שלי יורד ועולה ויוד ועולה, פעם בתת משקל, פעם יציב וחוזר חלילה. כיום אני במצב של משקל נמוך אך גם זה אחרי שעליתי מעט במשקל כי הייתיח הרבה יותר רזה. הוסת חזרה לאחרונה וידוע שבזמן ווסת יש תחושת נפיחות, כבדות והצטברות נוזלים. כל זה גורם לי לתחושה שאני מאוד שמנה וזה מעסיק אותי כל היום ומתסכל נורא וגורם לי שוב לצמצם בכמות האוכל. מה תוכלי לומר לי כדי להרגיע אותי ואייך אוכל "לסדר" את הראש? נמאס לי כבר וקשה לי נורא. תודה

לקריאה נוספת והעמקה
10/03/2013 | 02:18 | מאת: D.G

לא חשבת ללכת לדיאטנית שתסדר לך תפריט בריא שהיה נכון עבורך...אני לא יודעת את המצב המשפחתי שלך אבל גיל 30 זה גיל מאוד בעייתי במיוחד עם יש לך הפרעות אכילה שהסימפטומים של המחלה הם לטווח ארוך..אני מבינה שקשה לך תנסי לחשוב עם עצמך ממה בדיוק את מפחדת שהרי הפחד מהשמנה הוא רק סימפטום למשהו גדול יותר,עמוק יותר,המלחמה בהפרעת אכילה היא קשה(מי כמוני יודעת שהרי אני נלחמת איתה יום יום)...איך את מתמודדת? האם את בטיפול? יקירה תחזיקי מעמד

שלום, את כנראה מכירה את הגוף שלך ויודעת איך המחזור החודשי משפיע עליו (נפיחות, כבדות וכו'), ויחד עם זאת, נשמע שהידע הזה שיש לך על עצמך וההיכרות עם גופך ודרכי פעולתו- לא מאפשרים לך לסמוך על עצמך (ועל הגוף)- ולהבין שהתחושות הללו הן זמניות, חולפות ותלויות במצב מסוים. הייתי שמחה לו היית יכולה להיעזר במשפט כמו "פשוט תסמכי על עצמך ועל הגוף, ועל כל הידע שיש לך עליכם..", אבל אני מניחה שזה לא יעזור.. אם זה עדיין כ"כ מטריד ומפיל כל פעם מחדש (במקרה הטוב רק פעם בחודש, אם המחזור הוא סדיר..)- סימן שאת זקוקה למעט יותר עזרה.. אני תוהה אם אכן מדובר ב"היסטוריה" של הפרעת אכילה, או שמא שרידים חיים שלה בהווה.. ואם אכן כך, כדאי להביא את עצמך להשלים את התהליך הטיפולי. את כבר בת 30 ואני מניחה, גם בלי להכיר אותך, כי את ראויה לחיים יותר שקטים.. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

08/03/2013 | 17:26 | מאת: עמליה

שלום, אני בת 24,אף פעם לא הוגדרתי כבולמית או אנורקסית,הייתי משקל 98 והיום אני שוקלת 59,לא הקאתי מעולם. בכדי לרזות-תמיד היה גבול שידעתי שלא אחצה אותו,אבל המחשבות וכמות הזמן אותו אני מקדישה לאיך אני נראית והאם אני שמנה עכשיו ואיך נראיתי לפני חצי שעה? וההיא כמוני או יותר ממני? זו התעסקות 24/7,אפילו הלילה אם אני מתעוררת,יש בי מועקה ואחרי כמה שניות אני נזכרת איך אני נראית ומה אכלתי לארוחת ערב ולא מצליחה להרדם עד שקמה להסתכל במראה. הייתי בטיפול אחרי שלא אכלתי שבוע. היה לי התקף חרדה באיזו שבת אחת וכמה ימים אחרי התחלתי טיפול פסיכולוגי,האמנם,מצאתי עצמי משקרת שוב ושוב ושוב למטפלת,לא מצליחה לספר בשום אופן מי אני ומה באמת אני עושה. אחרי שעזבתי אותה ניסיתי מישהי אחרת,אבל השקרים חזרו על עצמם. אפילו שקרים שלא קשורים כלל למשקל,פשוט המצאתי המון דברים,בכדי למלא את החלל שאמור להתמלא בדיבורים על הפרעת האכילה וכל מה שמסביבה. שוב הפסקתי טיפול. אני אובדת עצות,לא מצליחה להבין איך כל זה יפסק,אם גם כשאני נשבעת לעצמי לא לשקר בטיפול,זה קורה ללא שליטה,חשוב לי לציין שאני לא משקרת באופן יוצא דופן מחוץ לטיפול. אמרתי למטפלת החדשה שכבר עזבתי אותה,שבשאר הטיפולים שיקרתי,ואפילו שהיא ידעה את זה,שיקרתי לה ולא הצליחה לעלות עלי והרגשתי שאין טעם לשלם כל כך הרבה כשאני לא מדברת על המציאות בה אני חיה. אני לא מבינה מה הדרך הבאה בה אני יכולה לצעוד אל עבר הבריאות,למקום שאוכל לראות את עצמי במראה ולחשוב שזה בסדר. אשמח לעצה/פיתרון/תגובה... תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עמליה, נשמע שהטורדנות המחשבתית, וגם ההתנהגותית, מתישות מאוד.. גם אם לא היו אף פעם הקאות, וגם אם נדמה לך שאת לא חוצה לכיוון למטה את המשקל- ההתעסקות שאת מתארת נשמעת ככזו המסבה תסכול רב וקושי משמעותי. כמו שאת מבינה בעצמך- נשמע שאת זקוקה לעזרה חיצונית (טיפול..). שקרים וסילופי מציאות שכיחים בהפרעות אכילה. אנסה להסביר למה.. הפרעת אכילה הינה סימפטום, וכמו כל סימפטום- היא "באה "לספר" על כך שמשהו קיים תחתיה, וכרגע הגישה אליו חסומה (הפרעת האכילה היא הדרך של ה"דבר האמיתי" לצאת החוצה, כמו סוג של אבצס שמוציא דרך נקודה אחת מוגלה המעידה על זיהום בגוף למשל). הפרעת האכילה, ובעיקר הטורדנות סביבה, "מאפשרים" לא להתייחס לשום דבר, אלא לאוכל, קק"ל, משקל וכד', בעוד שברור שהמצוקה האמיתית היא אחרת. בהמשך לזה, ניתן לראות את השקרים כדרך של הפרעת האכילה לשכנע אותך לא להתעסק בדבר האמיתי, שעלול להיות כואב, קשה, מוזר, לפעמים אפילו לא ידוע ולא ברור לאדם עצמו, אבל בהחלט מעורר חרדה.. טיפול רגשי הוא המקום להגיע לתכנים הללו שמכוסים וממוסחים בדר"כ על ידי הפרעת האכילה. איש מקצוע המומחה בהפרעות אכילה, ומכיר את ה"טריקים" של הפרעה יכול להיות לעזר. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

01/03/2013 | 11:39 | מאת: נעמה

הייתי בולימית מספר שנים וכעת שבתי לאכול ללא הקאות. אני לא יכולה לאכול ולו את הארוחה הקטנה ביותר בלי שבטני תתנפח. הנפיחות כל כך נוראית שאנשים העירו לי כי אני בתחילתו של הריון. ובנוסף הנפיחות אינה יורדת כלל, לא בין ארוחות ולא במהלך הלילה. אני אוכלת פירות ירקות תמרים ושקדים במידה שמספקת לי מספיק קלוריות. אנא עזרו לי, מה קורה לי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום נעמה, אחרי תקופות ארוכות של צמצום או אכילה והקאה, לוקח לקיבה זמן להתרגל להצליח לעכל ולשאת את האוכל.. תופעה שכיחה של התהליך הזה הינה נפיחות. כמו כן, פירות וירקות עשירים בנוזלים, ויכולים גם הם לתת תחושה של נפיחות (ולא רק תחושה). לכן, מציעה לך לפנות לעזרה בבניית תפריט שיהיה לך נכון ומאוזן, ובין השאר יפחית עם הזמן את הנפיחות. חשוב לזכור שלא מספיק שהתפריט יכלול "מספיק קלוריות", אלא שיהיה בנוי מקלוריות המגיעות מכל אבות המזון וכד'.. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

13/02/2013 | 15:33 | מאת: יעל

שלום רב, לקח לי הרבה זמן לשנות הרגלי אכילה, קיבלתי גם עזרה מקצועית. הכל בסדר אצלי ביומיום, אבל אני לא מצליחה להתמיד כאשר אני מתארחת אצל אנשים אחרים... אני לא מתפתה, פשוט מרגישה לא נעים לא לאכול במקומות כאלה, או לסרב לאכול ממה שמכינה המארחת... אשמח לקבל עיצה. אני מניחה שהגעתי למקום הנכון..

שלום יעל, ראשית, רוב סליחות על עיכוב הגדול בתשובה... ולשאלתך- אני מניחה שכל מארח/ת או מקום ציבורי מבין כי לכל אחד יש העדפות שונות ומגוונות, כמו גם צרכים שונים ומגוונים.. בעיני, לגיטימי לבחור מה מתאים לך מבין מה שמוגש.. מציעה לך לבדוק עם עצמך, האם יתכן שהאכילה במקומות או ברגעים האלה, קשורה להימנעות ממאכלים מסויימים ברמת היומיום, מה שמגיר את הקושי לעמוד מול אי אכילתם באירועים "יוצאי דופן".. אם כך הדבר, רצוי להכליל בתפריט מגוון גדול ועשיר של מאכלים, כמובן במידה הנכונה והמתאימה, כך שבמקרים אחרים- הפיתוי מולם לא יהיה כזה שאי אפשר לעמוד מולו.. בהצלחה, קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות.

27/01/2013 | 14:58 | מאת: מור

בשמונה חודשים האחרונים, מאז שהכנסתי משקל לביתי, ישנה התעסקות יתר שלי במשקלי. ירדתי מעל ל- 8 ק"ג, הפחתתי כמויות בצורה משמעותית. מקבלת המון תגובות מהסביבה - תגובות שליליות אך הדבר מחזק ומדרבן אותי, למרות שאני מבינה כי זה לא תקין ודורש טיפול. הבעיה היא שאיבדתי עניין באוכל, קשה לי לאכול כמויות וכשאני מכריחה את עצמי- הדבר מלווה בכאבי בטן וגורם ליציאות באופן חריג. אודה להכוונה. מודאגת

שלום מור, כפי שאמרת בעצמך- נשמע שהמצב דורש טיפול.. זה לא שלעשות דיאטה, או להישקל הם דברים אסורים בתכלית האיסור, השאלה כמה התעסקות וטורדנות מלווה לתהליך. נשמע שאצלך זה מעבר 'לגבול הטעם הטוב', ולכן ממליצה לך לפנות לעזרה. יתכן ודיאטנית תעזור גם בעניין כאבי הבטן והיציאות ע"י תזונה תואמת/ תוספים וכד'. יכול להיות שהעיסוק הגובר שלך במשקל קושר גם לתכנים אחרים שבסיסם רגשי, ולכן חשוב לתת גם לכך את הדעת. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

30/12/2012 | 21:55 | מאת: יסמין

שלום. ביתי סובלת מאנורקסיה שהולכת ומחריפה מזה כמה חודשים. לפני כחודש התחלנו טיפול במחלקה להפרעות אכילה בבי"ח. הם אומרים בימים האחרונים שהיא צריכה להתאשפז כי לא מצליחים לעלות במשקל. אני מאוד מודאגת מצעד כזה כי היא רק בת 11 ואני מפחדת שתיחשף בבת אחת למקרים מאוד קשים מסביבה. אני קוראת בפורומים השונים מה עובר על הנערות שמתמודדות עם אנורקסיה והלב נקרע מהסיפורים והחוויות הקשות. האם זה לא עלול להיות קשה מידי , אפילו מזעזע עבור ילדה צעירה שעוד לא יצאה אף פעם מהבית? האם אין אלטרנטיבה של אישפוז בית , או לפחות אישפוז יום? האם במחלקת אישפוז יש הפרדה לפי גיל, לפי חומרת המקרה וכו'? אשמח לתשובה בהקדם עקב דחיפות המצב. בתודה, יסמין

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יסמין, קיים שוני בין מחלקות האשפוז בבתי החולים השונים, אבל הפרדה מלאה (בהתאם לקריטריונים שציינת) היא כמעט בלתי אפשרית.. מתיאורך נשמע שבתך זקוקה לטיפול אינטניסיבי וכוללני. וחשוב שתדעי שישנן מסגרות שכאלה (לטיפול אינטנסיבי וכוללני בהפרעות אכילה)- ציבוריות ופרטיות. את מוזמנת ליצור עמי קשר טלפוני כדי שאוכל למסור לך עוד מידע (זה כמובן גם תלוי באזור המגורים שלכם). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות 050-7739436

11/12/2012 | 18:44 | מאת: dana

דרוש /ה מטפל /ת לילדה בת 14 הסובלת מאנורקסיה ומOCD . העבודה הינה במשרה מלאה, בכל יום בשעות 1300-2200. העבודה כוללת ליווי, הדרכה, טיפול ותמיכה בילדה, לה יש קשיים התנהגותיים ורגשיים, סיוע בהכנת שיעורי בית. דרישות: ניסיון בטיפול בילדים, ניסיון בCBT, רצוי עם רשיון נהיגה. מגורים בחיפה וסביבתה הקרובה בלבד.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, מקווה שחיפוש איש המקצוע המתאים לתמיכה בילדה הינו בנוסף לטיפול דיאטני ורגשי שהיא מקבלת מאנשי מקצוע מומחים בהפרעות אכילה.. וכי האינטנסיביות אכן תביא לתוצאות הרצויות. ברור שככל שאדם הסובל מהפרעות אכילה שומע יותר עמדות וקולות כנגד הפרעת אכילה- קל לו יותר להתגייס למלחמה כנגדה.. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

06/12/2012 | 02:16 | מאת: יסמין

חברה שלי, ירדה המון במשקל, אוכלת 100-250 קלוריות ביום, שואפת לצום מלא. היא מתעלפת כבר די הרבה, הבלוג שלה הוא בלוג "אנה" היא פוצעת את עצמה (ע"י חיתוך הגוף) היא לא מוכנה לשמוע את המילה "טיפול" לא מוכנה לשמוע על דיאטנית, על מקומותשמטפלים בהפרעות אכילה. אני מאד דואגת לה.. יש איזו עצה איך אני יכולה לגרום לה ללכת למישהו שיכול לעזור לה להיחלץ מהמצב בו היא נמצאת?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יסמין, הרבה אנשים שנמצאים במצב הזה מתנגדים לטיפול, אפילו ללשמוע עליו.. אני חושבת שכשחברה טובה שדואגת- עלייך להיות את. להביע את דאגתך, ואת החשיבות שאת רואה בקבלת עזרה עבורה, כיוון שאת חברה ולא מטפלת, ולא היית רוצה למצוא את עצמך בסטטוס אחר מולה (למשל סטטוס של מטפלת- דיאטנית או פסיכולוגית). הייתי משקפת במקומך את הקושי שאת חווה כחברה לראות את הסבל שלה, בלי יכולת לעזור, ושוב- את העובדה שהישארות במצב החולה והמסוכן הזה- עלולה לסכן הן אותה, ומן הסתם גם את החברות ביניכן.. כל זאת, תוך שמירה על עצמך שאכן לא תיכנסי לתפקיד של מטפלת, משום סוג שהוא. את צריכה לשמור גם על עצמך.. מקווה שחברתך תוכל לשמוע.. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

25/11/2012 | 14:29 | מאת: יעל

שלום, יש לי חברה טובה עם הפרעת אכילה אקטיבית אני מכירה אותה כבר שנתיים ומהתחלה היה לי ברור שיש לה הפרעות אכילה קשות. גם משום שהיא מאוד רזה וזה ההסבר הראשוני שקופץ אך גם בגלל שראיתי שהיא אינה אוכלת אף פעם, חסרת ביטחון באופן קיצוני, ועוד סיבות רבות נוספות אופייניות שלא אתחיל לפרט את כולן. מעבר לכך היא סובלת מדיכאון קשה מאוד(זו בעצם ה"בעיה" שלה על פני השטח. על זה היא עובדת/עבדה במסגרות שונות וטיפול פרטני ובכל מסגרת טיפולית היא מסרבת לדבר על העניין ומאיימת שאם יעסקו בזה היא לא תשתף פעולה גם עם הטיפול שהיא מקבלת לדיכאון) יש לה מחשבות אובדניות (היה גם ניסיון שכשל בעבר) ומתעסקת המון בדימוי עצמי. ככל שהקשר התהדק יכולתי יותר לברר מה מצבה בעניין הפרעת האכילה. אחרי שהשגתי את אמונה היא כבר סיפרה לי בעצמה. היא משתדלת ככל הניתן להמנע מלדבר על כל דבר שקשור לזה (אני האדם היחיד שאיכשהו שומע מידי פעם על זה/מבחין בזה כאשר היא נפתחת לגבי דברים אחרים ומידי פעם "מתפלק" לה). אך גם ממני, רב הזמן, היא מסתירה את העובדה שהיא לא אוכלת/ לא אוכלת מספיק. לעיתים נדירות היא מתוודה שלא אכלה כמה ימים (אפילו שבוע). כשזה קורה היא מרגישה מצויין - ככה אני בד"כ שומעת על זה. בשבוע האחרון, למשל, היא לא אכלה בכלל וירדה 3 קילו. היא גם כמובן לא אוכלת ליד אנשים ורק יחידי סגולה, הקרובים אליה מאוד ובהם היא בוטחת, זכו לראות אותה אוכלת. גם אז מדובר בכמויות קטנות ובגלל לחץ שתאכל כדי שתוכל ליטול תרופות (פסיכיאטריות לטיפול בדיכאון ומשככי כאבים לטיפול בפריצות דיסק, כולל תקופות של ניתוחים וריתוק לבית בשל בעיות גב) כשהנושא בכל זאת עולה (בטעות מבחינתה. זה קורה כשהיא מספרת על תקופה טובה ובתוך כך מבליעה שלא אכלה כמה ימים וזה גורם לה להרגיש שהיא יכולה בעצם להתמודד עם החיים ולהרגיש יותר טוב) אני מטיפה לה ששום טיפול בעולם לא יעזור לה לצאת מהדיכאון, לתפקד באופן נורמלי ולהשתקם, אם היא לא תטפל קודם כל באנורקסיה. היא לא מוכנה ש"יגעו" לה בזה. לטענתה זה הדבר היחיד שעוד יש לה שליטה עליו. שהיא שולטת בו והוא לא שולט בה. כשאני אומרת לה שהיא אנורקסית היא דוחה אותי בטענה שאנורקסיות יותר רזות ושלל סיבות אחרות. אנורקסית בשבילה זו מחמאה. כשאני מראה לה, ע"י מחשבוני BMI, שהיא בתת משקל, היא דוחה את המסקנה בטענה שהיא לא נכונה ומוסיפה מידי פעם "הלוואי". בכל הטיפולים הפסיכולוגיים, שהיא עברה ועוברת (כרגע היא מטופלת פעמיים בשבוע באופן פרטני ע"י פסיכולוגית שגם משתמשת בתרפיה באומנות ומרוצה מהמטפלת אך בעבר עברה גם טיפולים קבוצתיים ופרטניים אחרים) היא מסרבת בכל תוקף לדבר על הבעיה ומתנה את שיתוף הפעולה שלה בטיפול בכך שלא ידובר על הפרעות האכילה. לפני כמה שנים דווקא ניסתה טיפול ביחידה המוקצה לכך בביה"ח הדסה עין כרם אך לדבריה זו הייתה "חווייה טראומטית ומקום נורא ואיום" ולא תחזור לשום מסגרת כזאת בעתיד. במיוחד שהיא טוענת רב הזמן שהיא בכלל לא קהל היעד לעניין שכן היא לא אנורקסית לדבריה. המטפלים שלה לאורך השנים משתפים איתה פעולה כי הם רוצים לפחות לטפל במשהו מהבעיות שיש לה אך במיוחד בגלל שאין להם שמץ של מושג עד כמה הבעיה חמורה. וכאן אני מגיעה לסיבה שבגינה כתבתי את המכתב הארוך הזה: עקב כל מה שפירטתי כאן, אני מחפשת עבורה מסגרת שבה היא בכל זאת תוכל לטפל בבעיה הזאת בלי שתרגיש מותקפת ומאויימת. מסגרת אולטרה ידידותית ומאפשרת. מקום בו היא תוכל לפגוש אנשים כמוה והאנשים בו יבואו בגישה יותר מפוייסת אך מתוך הבנה ברורה של חומרת מצבה. האם יש "חיה" שכזאת? אשמח אם תוכלו להמליץ לי כאן על מסגרת שכזאת ורצוי מאוד שתהיה בירושלים, עיר מגוריה. תודה מראש לכל מי שהחזיק/ה מעמד עד סוף המכתב הארוך הזה וי/תוכל לתת משוב שיעזור. מאחלת בריאות לכולכן/ם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יעל, מדברייך עולה הדאגה הרבה לחברתך, והיא בהחלט מובנת. באופן כללי עושה רושם שחברתך זקוקה לטיפול אינטנסיבי וכוללני, כזה שיתייחס לכל הדברים הגורמים לה סבל גדול במקביל. הפרעת האכילה בדר"כ לא מופיעה לבד, אלא 'יושבת' על מצוקה אחרת- שעליה כמובן ניתן ורצוי לעבוד, אבל לא בלי התייחסות לסימפטומים.. ישנן כמה מסגרות שיכולות להתאים, חלקן במרכז הארץ. מציעה לך ליצור איתנו קשר טלפוני כדי לקבל פרטים יותר ספציפיים. בהצלחה, וכל הכבוד על הדאגה- קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

01/12/2012 | 12:39 | מאת: יעל

אשמח ליצור קשר טלפוני, אך לא מצאתי כאן בפורום פרטי התקשרות.

25/11/2012 | 13:27 | מאת: אמא

שלום רב, אני אמא לבת שנתיים ושלושה חודשים שיש לה בעיית אכילה: תמיד העדיפה כמיות קטנות, לא אוהבת אוכל מבושל מעדיפה מעדנים ולחם ברוב הארוחות. כל ניסיון שלנו להרגלי אכילה ושינוי סוג המזון טרם העלו תוצאות. על אף כל זה היא במשקל תקין ובדיקות דם תקינות. כעת אני מתמודדת עם בעיה מול הגן שלה (גן חדש מספטמר קודם לכן היתה איתי בבית) היא אוכלת ארוחת בוקר בבית - מעט תמ"ל מעדן ולחם כיוון שבגן היא לא רוצה לאכול בשעות האוכל של שאר הילדים וכשניסינו להוריד את ארוחת הבוקר היא פשוט לא אכלה עד הצהריים שהחזרנו אותה הביתה. בצהרים (12) בגן היא לא רוצה לשבת עם הילדים לאכול וכן נראה שהיא כבר חלשה וכמובן הגיוני שכן תרצה משהו לאכול. אני שלוחת לה בתיק עוד מעדן ולחמנייה שבשעה זו יציעו לה כאלטרנטיבה אם היא לא מעוניינת לאכול. אבל שוב היא מעדיפה שלא לאכול כלום. מה לעשות..?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בשפה המקצועית עולה מדבריך שביתך סובלת מאכילה בררנית. חשוב להבחין בין אכילה בררנית על רקע התנהגותי לבין אכילה סלקטיבית על רקע תחושתי. במרבית המקרים כאשר מדובר בבעיה תחושתית נראה כי מעבר לטעם קימת גם רתיעה ממרקמים מסוימים, טמפרטורת האוכל, הריח ואפילו הרעש הנלווים לאכילת המזון. אבחון הסיבות המובילות לאכילה סלקטיבית או בררנית חשובה מהבחינה הטיפולית. מדבריך נראה שמדובר בבעיה על רקע התנהגותי לאור העובדה ששבית היא מוכנה לאכול ובגן היא מסרבת אך כמובן שדרוש אבחון לכך. יש לציין שכול סיבה מגיבה לשיטת התערבות שונה ועל כן ראשית יש לאבחן את מקור הבעיה. לשאלתך הכתובת לאבחון הבעיה היא דיאטנית ילדים רצוי כזו המתמחה בהפרעות אכילה. לבינתיים, לאור העובדה שמקלה ובדיקות הדם תקינות את יכולה להירגע אך כמובן שמצב זה הפיך ולכן אני ממליצה בחום להיעזר באיש מקצוע על מנת למגר את הבעיה. בהצלחה רבה, עדי מילר דיאטנית קלינית

04/11/2012 | 17:04 | מאת: אוראל

אני בת 16 וזה כבר תקופה של כמה חודשים שאני סובלת מבחילות קשות שגורמות לחוסר תיפקוד בסיסי... הקאות לעיתים רחוקות ובכל הקאה הגעתי למצב של מתן נוזלים במיון, אני רוצה לציין שעברתי את כל הבדיקות שיש וכולם יצאו תקינות, כולל גסטטרוסקופיה.. לקחתי פראמין ללא הטבה, אמפרודקס עם הטבה חלקית.. הרופא באישפוז הציע לי לקחת מוטיליום כדי שאחזור לאכול (אני על סף תת משקל וזה בעקבות הבחילות) כרגע אני מחכה לתשובות של הביופסיה מהגטרוסקופיה... ברצוני לשאול מה עוד אני יכולה לעשות? האם זוהי תופעה ידועה ברפואה? איך יכול להיות שהכל תקין? אנא זה דחווף!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אוראל בחילות הן סמן / סימפטום לבעיה פיזית בגוף אך גם לעתים עשויות להצביע על בעיה רגשית / נפשית שהגוף עובר... למעשה, בחילות מהוות סימן אזהרה שמשהו לא טוב עובר מתחולל בגוף (כמובן שברגע שהבחילות נמשכות הרבה זמן ומובילות להקאות ולירידה במשקל הן בעצמן כבר מזיקות לגוף). מסיבה זו אני שמחה לשמוע שאת נמצאת בבירור מקיף מבחינה פיזיולוגית אך חייבת לציין שלצד הבירור הפיזיולוגי הייתי ממליצה לבדוק האם קיימת סיבה רגשית לאותן בחילות... כגון לחץ, חרדה, פחד מעליה במשקל וכו'... כמו כן אני תוהה מדוע החלטת להפנות את שאלתך לפורום העוסק בהפרעות אכילה ?! מסיבות אלו המליץ לך לפנות לצד הבירור הרפואי - פיזיולוגי לבירור רגשי דרך מטפל/ת רגשי רצוי מתחום ההפרעות האכילה. רפואה שלמה ובהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

03/11/2012 | 23:43 | מאת: ניצן

שלום, אני בחורה בת 22, מאז גיל 15 בערך התחלתי עם דיאטות ועלייה/ירידה כמו יו-יו במשקל. חשוב לציין כי מבחינת הרגלי אכילה, לא הקניתי לעצמי רוטינה נכונה של ארוחות מסודרות, זאת בעקבות חינוך תזונתי שכזה בבית. מה שכיום אני סובלת ממנו, מצב חריף ולקוי ביותר בהרגלי האכילה שלי; אני עושה "דיאטה" שלה אני משתדלת לקרוא דרך חיים, עושה ספורט כמעט כל יום, ואז פתאום יום אחד אני 'נשברת' ומתחילה לאכול כל מה שבא ליד, בעיקר ממתקים/ארוחות גדולות ומשביעות. הסיפור הוא שכשאני נכנסת ללופ הזה, אני לא יוצאת ממנו ובאמת לא מפסיקה לאכול, וזה יכול להגיע למצבים קיצוניים של שלשול חריף/הקאות/תחושה של בחילה וכבדות נוראית. העניין הוא שבזמן שאני כן בתקופת הדיאטה, אוכל כמעט ולא מעניין אותי, אין לי כוח אפילו להכין לעצמי ארוחה ואני אוכלת רק כדיי להרגיע את הרעב ולסיים עם זה מה שנקרא, כמובן במסגרת המאכלים שאני מרשה לעצמי לאכול. כשאני כן בדיאטה, אני ממש לא מרעיבה את עצמי, אני אוכלת עד שאני שובעת ולא מונעת מעצמי. לפעמים מרשה לעצמי פה רוטב, שם שוקו. הכל מאוזן ונכון, אני לא מרגישה חסך ובטח שלא מרעיבה את עצמי! הכל נורמאלי וכמו שצריך להיות. אני פשוט לא מבינה את זה, התחושה שכשאני נכנסת ללופ זה 'מחר את לא תרשי לעצמך אז תאכלי היום מה שאת לא תרשי לעצמך מחר' אבל מה זאת ההגזמה הזאת? מותר להשבר ולאכול שוקולדים מידיי פעם, אבל איך אני מגיעה למצב שאני דוחפת אוכל כאילו אני אוגרת לכל החורף או משהו? כיצד נקראת ההפרעת אכילה הזו ולמה, אם יש קיצון לצד אחד, למה אין קיצון לצד השני? כשאני נכנסת ללופ הזה, לפעמים אני לא רוצה להמשיך לאכול והבטן צורחת דיי אבל אני ממשיכה ללא בקרה, אני באמת לא מבינה מה הבעיה ולמה אני מתעקשת על לאכול שכשבמצב רגיל זה לא שאני מרעיבה את עצמי או מונעת מעצמי הרבה דברים...!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ניצן, שאלת על הפרעת האכילה הזו- איני יכולה לתת אבחנה מדויקת דרך הנט (גם כי חסרים פרטים, אבל לא רק), ולא בטוח שזה ממש משנה. מה שמשנה בעיקר הוא התחושה שלך וחוסר שביעות הרצון שלך מהשיעבוד לעיסוק באוכל ומשקל. נשמע שזה תופס מקום גדול בחייך, מפריע ומכביד על התנהלותך ותפקודך- וכן, כי את מודעת לכך, ויש תחושה מדברייך- שהיית רוצה להבין מה קורה ולטפל בכך.. אין ספק שמשטר קפדני, גם אם הוא לא "רעב" (מאכלים 'מותרים', מגוון מצומצם, ספורט אינטנסיבי וכד') תורם לעיתים קרובות לחוויית חסך (לפעמים אובייקטיבית, אבל לפעמים סובייקטיבית) ולכך שיהיו ה"הגזמות" שאת מדברת עליהן. עוד לא מאוחר ללמוד "הרגלי אכילה" נכונים, הכוללים הקשבה לעצמך. ההקשבה הזו לעצמך, חשובה הן מבחינה תזונתית והן מבחינה רגשית ויכולה לסייע לך בהתמודדות. את ההקשבה הזו קל יותר ללמוד בתוך ליווי של טיפול. זה יאפשר לך להיות יותר מחוברת לצרכים ולרצונות, לזהות אותם ולפעול להשגתם, ובמקביל להקטין את מרכיב האוכל/ משקל כמדד לאיכות חייך. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

16/10/2012 | 06:31 | מאת: מישהי

יש לי הפרעת אכילה שלא גלויה לעין.. סתומרת אני בעודף משקל, הייתי בעברי בתת משקל וכרגע אני נלחמת בקולות הפנימיים שלי.. חבר שלי מודע ויודע על כל עברי ועל מצבי הנוכחי, והוא לא באמת מבין מה עובר עלי.. הוא לא יודע שאני אוהבת אוכל אבל יחד עם זה גם שונאת.. והוא בחיים לא יבין ולפעמים זה כלכך כואב לי כי העצות והדברים שהוא אומר לי כשהוא מנסה לעודד או להחזיר אותי לשפיות פשוט לא עוזרים ורק עוד יותר מליחיצים.. אז חשבתי פשוט לא לדבר איתו עלזה יותר כי הוא לא מבין אבל לבנאדם שיש חלק כלכך חשוב בחיים שלי איך אפשר לא לדבר איתו על משהו שהוא כלכך קריטי אצלי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אין ספק שכנות, פתיחות ושיתוף הינם אבני יסוד בקשר, על אחת כמה וכמה קשר זוגי. עם זאת, כדי שלמור על זוגיות תקינה ובריאה- חשוב שבן הזוג לא יהפוך להיות "מטפל" אלא שותף.. ולכן, חשוב שתמצאי לעצמך מקום שבו תוכלי לעבד ולהתמודד עם התכנים המעסיקים אותך. טיפול הוא מקום טוב לכך. חשוב גם לעשות הבחנה בין שיתוף בתכנים הקשורים לאוכל ומשקל לבין שיתוף בתכנים העומדים מתחת לעיסוק הקונקרטי בגוף ובמשקל (למשל: תחושת בדידות, כעס, דיכאון וכד'- תחושות שלעיתים קרובות הן המקור לעיסוק בגוף/משקל..). מקווה שתמצאי את הדרך, בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

15/10/2012 | 00:00 | מאת: עדי

אחותי בת ה14 אובחנה כאנורקסית לפני בערך 5 חודשים,מאז היא מטופלת אצל דיאטנית קלינית באופן פרטי, עד עכשיו אין שום התקדמות, יש ירידה, עליה ושוב ירידה, המשקל ההתחלתי נשמר כפי שהוא באופן אדוק על ידה. הבעיה הגדולה היא דווקא לא היא. הוריי קורסים, אני רואה איך הם לאט לאט מאבדים שפיות ויותר מזה אמי מאיימת להרים ידיים ופשוט לאשפז אותה. המריבות ביניהם גדלות,ועם אבא שלי היא בקושי מדברת. אני בת 25, מנסה איך שהוא לשמור על שפיות בשביל כולם אבל לאט לאט אני מרגישה שגם אני נשברת.הטיפול של אחותי מול פסיכולוגית לא צלח ומאז גם הוריי לא משוחחים עם אף אחד מלבד אותה דיאטנית,אשמח לדעת איך אני בכל זאת יכולה לעזור, הם לא נותנים לי לקחת חלק בטיפול באחותי, מתוך רצון שאחיה את החיים שלי כפי שבת 25 צריכה לחיות אבל בעקבות זה כל הנטל הגדול עליהם ואני רואה אותם נשברים לי מול העיניים.תודה למי שיוכל לייעץ לי מה לעשות.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, הדאגה להורייך מובנת וגם מוצדקת.. הפרעת אכילה היא כזו שמי שסובל ממנה הוא לא רק האדם עצמו אלא לעיתים קרובות כל סביבתו, ובוודאי כשמדובר בילד קטין. קשה מאד להחזיק מעמד לאורך זמן מול העוצמות של הפרעת האכילה ולכן- א. חשוב שאחותך כ-ן תקבל טיפול רגשי כלשהו. הטיפול התזונתי הוא הכרחי אך לא מספיק במקרים האלה. ב. טיפול רגשי בגילאים כאלה מלווה בהדרכת הורים ע"י המטפל, ושם ניתן מענה- הן סביב ההתמודדות עם הילד (אחותך במקרה הזה) והן בתמיכה להם כהורים. ג. ישנה גם אפשרות לפנות לקבלת הדרכת הורים שאינה אצל המטפל של הילד, אצל מטפל רגשי/מטפל משפחתי מומחה בהפרעות אכילה (הוא בדר"כ יצור קשר עם המטפל של הילד, כמובן ברשות כולם, כך שתתקבל תמונה אינטגרטיבית שתשרת את כולם). מציעה לך להעביר להורייך את האינפורמציה הזו, ע"מ שכל המשפחה תוכל להישאר כפי שמשפחה אמורה להיות, ולא תאפשרו להפרעת האכילה לנגוס בעוד חלקים של חייכם.. בהצלחה, קרן בלומנטל יניר מטפלת באמנות.

06/11/2012 | 13:49 | מאת: יהודה

שלום עדי, ושלום לקרן ולעדי המנהלות את הפורום במקצועיות רבה. בעוד כשבועיים אנחנו פותחים קבוצת תמיכה להורים המתמודדים עם הפרעת אכילה של בנם/בתם. את הקבוצה ינחו המנהל הרפואי של המכון והדיאטנית הראשית והיא תקיף את הנושאים המרכזיים הכרוכים בהתמודדות הרגשית והיום יומית שלהם. לקבוצה יכולים להצטרף הורים שילדם איננו מטופל במכון והיא נתנת ללא תשלום. לרישום ניתן ליצור עמנו קשר. כל טוב ויישר כוח על עבודתכם. יהודה ניניו - מנהל מכון אגם, המרכז הרפואי רעות. agam@reuth.org.il 03-6447420

14/10/2012 | 20:05 | מאת: עמית

אני בת 22 ומגיל 16 יש לי איזושהי בעיה. כל חיי הייתי מלאה עד שבגיל 16 נהייתי ממש שמנה. החלטתי שנמאס לי ועשיתי דיאטה קיצונית. היום אני יודעת שזו הייתה אנורקסיה. מאז יש לי ג'וק בראש. הדיאטה הזו גרמה לי להמון חרדות וסטרס וזה פשוט לא התאים לי בחיים כי עברתי גם ככה תקופה לא קלה. איכשהו.. לא יודעת איך.. הצלחתי להוציא את עצמי מזה. אבל הג'וק הזה תמיד יהיה לי בראש. שפעם הייתי רזה, בתת משקל והיום אני שמנה ששומדבר לא עולה עלי. אני יודעת שאני מסוגלת אני יודעת שאני יכולה ובכל זאת אני לא מצליחה לרדת במשקל. כאילו שרק ההרעבה זו הדרך היחידה שתתן לי שליטה ורק ככה אני ארד במשקל. אני עוסקת בפעילות גופנית ושומרת על דיאטה שאני מנסה לעבוד על עצמי ולקרוא לה "דרך חיים" כדי שיהיה לי יותר קל. התייעצתי עם נטורופתית, לקחתי אימונים בחדר כושר.. כרגע אני מתאמנת ע"פ התוכנית ואוכלת מסודר, כמעט בלי מטוגנים ומתוקים.. וראיתי רק ירידה של 2 קילו במשקל. אני אוהבת לאכול אבל אני גם שונאת לאכול אני לא מוצאת את האיזון.. יש לי שני קולות בראש. לא יודעת כבר מה לעשות, כל הזמן מסתכלת על תמונות שהייתי רזה ולא מצליחה להגיע לשם. מצד אחד יש בי המון מוטיבציה וסבלנות, מצד שני אני מרגישה שאני משקרת לעצמי. אם ערב אחד לא הלכתי להתאמן כי הייתי עייפה ועבר עלי יום קשה, אני מרגישה ממש רע עם עצמי ובא לי להעניש את עצמי, ובכל זאת גם כשאני הולכת להתאמן אני לא יורדת במשקל. לא יודעת מה לעשות, איזה צורת חשיבה לשנות, או לחזור לשליטה היחדה שהייתה לי בחיים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עמית המחשבה שרק הרעבה תוביל לירידה במשקל משקפת את ההבדל המשמעותי בין דיאטה להפרעת אכילה... בניגוד לדיאטה הפרעת אכילה היינה קול עריץ וטורדני שאינו מרפה בדרך כלל גם שמגיעים למשקל "היעד" על כן הטיפול המתאים במקרה שאת מתארת כולל שילוב של דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה וטיפול רגשי. באמצעות טיפול נכון תצליחי לשנות את צורת החשיבה וכמובן להחזיר את השליטה לחייך... אל ייאוש ובהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

13/10/2012 | 00:01 | מאת: נועה

שלום, אני זקוקה לייעוץ ועזרה מקצועית הייתי מעוניינת לדעת האם ישנו טיפול פסיכולוגי הקשור בהפרעות אכילה יש לי בעיה עם אוכל אני מודעת לבעיה ומעוניינת לטפל, אך לא יודעת לאן לפנות הבעיה היא עם הטקסטורות של המאכל כלומר אני אוהבת את הטעם של העגבניה אבל לא מסוגלת לאכול אותה למשל בסלט קצוצה אלא רק את המיץ שלה וישנם דברים שאני אפילו לא מסוגלת לנסות לטעום בנוסף להכל אני צמחונית מטעמים אידיאולוגים לא אוכלת, בשר, עוף, דגים, ביצים לא קטניות ויש לי מחסור בויטמין B12 ובחלבונים התפריט שלי מאוד מוגבל מבחינת מוצרים אשר הם כמעט ללא כל ערכים תזונתיים (תפוח אדמה, פסטה, קטשופ, מלפפון, חלב,גבינה (אבל לא קוטג'), שניצל תירס, חומוס למריחה ועוד מספרט מועט של מוצרים) כתוצאה מכך אני סובלת מחוסר בויטמנים בגוף ומעייפות וחולשות אשמח לייעוץ, עזרה כלשהיא או לחלופין הפניה למישהו אשר מתמחה בטיפול בבעיות כאלה תודה(:

לקריאה נוספת והעמקה

נועה שלום בשפה המקצועית עולה מדבריך שאת סובלת מאכילה בררנית. חשוב להבחין בין אכילה בררנית על רקע התנהגותי לבין אכילה סלקטיבית על רקע תחושתי. במרבית המקרים כאשר מדובר בבעיה תחושתית נראה כי מעבר לטעם קימת גם רתיעה ממרקמים מסוימים, טמפרטורת האוכל, הריח ואפילו הרעש הנלווים לאכילת המזון. אבחון הסיבות המובילות לאכילה סלקטיבית או בררנית חשובה מהבחינה הטיפולית. כול סיבה מגיבה לשיטת התערבות שונה ועל כן ראשית יש לאבחן את מקור הבעיה. לשאלתך הכתובת לאבחון הבעיה היא דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה. טיפול מתאים צריך להתחיל בבירור הסיבות המובילות להפרעה, בדיקת המחירים לבררנות ובהמשך חשיפה הדרגתית...חשוב לי לציין שטיפול מסוג זה עשוי לפתור את הבעיה או לכול הפחות למתן את הבררנות באכילה. לבינתיים, עקב החסרים התזונתיים המובילים לעייפות וחולשה הייתי ממליצה על תוסף של מולטי ויטמין וכדורי B12. בהצלחה רבה, עדי מילר דיאטנית קלינית

07/10/2012 | 12:19 | מאת: אילנית

אאני בת 20. בשנתיים האחרונות עברתי הרבה שינויים בחייים..ובשנה האחרונה אני מתמודדת עם מלא לחצים ואחת הבעיות המרכזיות שלי זה הדחקה .אני מדברת על זה עם חברים על שקשה לי לפרוק ולהוציא את כל מה שאני מרגישה וסוחבת. ובכמה חודשים האחרונים יש עליי לחץ נפשי מטורף..היום אני יודעת שמה שיש לי זה הפרעת אכילה - אכילת יתר. שקלתי עד עכשיו 57 קילו ) אני מטר 75( ועכשיו אני שוקלת 62. מפריע לי וקשה לי יותר עם העובדה שאני אוכלת המון סתם כי רע לי ואני לא בבאמת רעבה. ועכשיו גם אני גם שונאת את הגוף שלי שהוא שמן יותר ורחב יותר ופתאום הבגדים לא מתאימים לי וכו'. אנני יודעת שאני זקוקה לעזרה מקצועית אבל אני מעדיפה שלא גם כדי שלא ידעו...אני רוצה לצאת מזה לבד ולא להמשיך עם המחלה הזאת. ואם אפשר גם דרך להתמודד עם כל הלחצים והדכאונות שאיתם אני ממתמודדת. תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אילנית, קודם כל, על פי הנתונים שמסרת, הBMI שלך תקין (בעבר היה מתחת לנורמה!). יכול להיות שאת חווה את עצמך באכילת יתר, אך זה לא משתקף בנתונים, ולכן יתכן שכאן טמונה הבעיה. במקביל, ציינת התמודדות עם לחצים ודכאונות שכנראה מוסיפים על הקושי.. אני מבינה את הרצון להתמודד לבד, וזה לא בלתי אפשרי, אבל בדר"כ יותר קשה.. לא חייבים לדעת שאת בטיפול- תוכלי ללכת לטיפול באופן פרטי כך שהוא לא יירשם בשום מקום, וכמובן, שבכל מסגרת טיפולית שתפני אליה- מה שקורה בתוך הטיפול הוא חסוי ונשמר סודי בינך לבין המטפל/ים. בדרך כלל, כשמגיעים למצב של "לשנוא את הגוף", "להרגיש שהבגדים לא מתאימים" (בנתונים שמסרת)- זה בגלל שלחצים/ מצוקות/ פחדים/ קשיים שונים מושלכים על זירת הגוף.. שם הכי "נוח" לפרוק את הקושי, זה זמין ונגיש.. ועם זאת, כיוון שבדר"כ לא שם נמצאת הבעיה האמיתית, ההתמודדות הופכת להיות כפולה- הן עם הדבר האמיתי והן עם אכילה/ גוף.. ולכן, מציעה לך בכ"ז לפנות לקבל סיוע מקצועי שיפתח דרכים נוספות ובריאות יותר להתמודדות עם כל מה שעובר עלייך.. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר מטפלת באמנות.

20/10/2012 | 12:02 | מאת: irit

שלום אילנית, אני מכירה מטפלת מצויינת בעלת נסיון רב, מאזור ת"א שתוכל לעזור לך, לעובד איתך לעומק! כדי לעזור לך להתמודד עם כל שכתבת! אם רוצה פני אלי ואתן לך פרטים להתקשרות אליה! עירית

04/10/2012 | 00:18 | מאת: מיכל

שלום, הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית במשך שנתיים ללא קשר לבעיות אכילה, כלומר לא ממש דברנו על זה, כל חיי הייתי שמנה העלתי והורדתי במשקל, נאבקתי בו תמיד.בתחילת הטיפול ולאורך השנה הראשונה עליתי הרבה במשקל, אחר כך הלכתי לדיאטנית (משהו שעשיתי לראשונה בחיי) וירדתי במשך שנה ממש יפה וגם הבעיות שבאתי לטיפול התחילו להסתדר במקביל.... לפני חודשיים סיימתי את הטיפול ושוב אני מוצאת את עצמי עולה במשקל....וכאילו לא ממש אכפת לי וזה קורה לי המון..רק אחרי שאני עולה הרבה אני נזכרת להבהל ולרדת שוב....... השאלה שלי איך שומרים על משקל לאורך זמן? האם זה נקרא הפרעה? כי זה לא בריא..וזה לא אנורקסיה ולא בולמיה.מה זה בדיוק לעלות ולרדת כל הזמן? מעולם לא הקאתי או נגעלתי מעצמי. אני יודעת בדיוק מה עליי לאכול (אבל לא ממש מצליחה לווסת) עזבתי גם את הדיאטנית כי התחלתי לעלות ובכלל לא התאים לי ללכת סתם אם אני לא מתכוננת להשקיע. וגם איך יודעים שהאכילה היא רגשית? כלומר ברור לי שכשרע אני אוכלת, אבל גם כשמשעמם או לפעמים סתם בלי סיבה...ונמאס לי מהלופ הזה לעלות ולרדת ואני לא מסוגלת לשמור על משקל קבוע לאורך זמן. מה את מייעצת לי לעשות? תודה מראש מיכל

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכל הקרב האמיתי הוא למעשה לא בהתמודדות עם הירידה במשקל אלא בשמירה על השיגי הדיאטה !!! זה נובע בעיקר מהעובדה שהתייחסות לאוכל כפיצוי, כמתן מענה לרגעי שעמום, כעס וכו' לא נגמר עם ההגעה למשקל המיוחל, על כן ירידה נכונה במשקל צריכה לכלול לצד תזונה נכונה ופע"ג גם עבודה על אותו רעב רגשי שתוקף, לדעת לזהות אותו וכיצד לתת לו מענה נכון ולא פחות חשוב ללמוד איך להתרומם מהר לאחר נפילות... כמו כן, כיוון שהעבודה הקשה מתחילה כפי שציינתי ברוב המקרים לאחר הירידה במשקל אני תמיד ממליצה להישאר במעקבים באותה מסגרת טיפולית גם לאחר השגת התוצאות (אם כי בתדירות נמוכה יותר ו/או עפ"י הצורך שעולה) כדי להיות עם היד על הדופק וכך למנוע שכול נפילה תוביל לקריסה ולחזרה לנקודת ההתחלה... בהצלחה רבה ואל ייאוש עדי מילר דיאטנית קלינית

18/09/2012 | 08:56 | מאת: רעוות

שלום אחותי (25) מאוד רזה וממשיכה לרדת במישקל דיברנו איתה (אני וכל המשפחה הקרובה) על עליה במשקל אך לטענתה היא לא מסוגלת. אמרנו לה שתלך לטיפול אבל היא מסרבת. רציתי לדעת אם יש אפשרות שתקבל מזון דרך אינפוזיה הייתה לנו שיחה בעניין ונראה שהיא לא מסרבת אני יודעת שזה לא פיתרון אך לפחות כמשהו זמני כי לבנתיים היא מאבדת את זה ולא שמה לב אני ממש דואגת לבריאותה. אני אודה לתשובה תודה רבה ושנה נהדרת.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, ושנה טובה! את ומשפחתך דואגים למצבה הבריאותי של אחותך, וזה חשוב.. הזנה בזונדה או עירויים מתבצעים במיון או במחלקות האשפוז, ולכן אם זו האופציה היחידה שאחותך מוכנה לה- כדאי שתיגשו לרופא המשפחה שלכם, או ישר למיון.. כפי שאמרת, הזנה מסוג זה אינה פתרון לטווח הארוך (גם לא במחלקות אשפוז) ולכן חשוב שהיא תקבל טיפול כוללני (תזונתי, רגשי ואולי גם תרופתי) ע"מ להשיב לעצמה את עצמה.. כי כפי שאמרת בעצמך, מי שלא אוכל- "מאבד את זה".. לפעמים כדי להתחיל טיפול, בשלב הראשון, לא צריך להתחייב לכלום, פרט ללהסכים להתחיל אותו. שאר השלבים יתרחשו בתוך הטיפול עצמו. בהצלחה, קרן בלומנטל יניר מטפלת באמנות.

12/09/2012 | 14:27 | מאת: אלכס

אני גבר שמן מאוד. 102 קילוגרם. התחביב שלי הוא שחייה. אני שוחה תמיד עם בגד ים קטנצ'יק וצמוד, מה שנקרא "ספידו". כשאני מתקרב למים כולם מסתכלים על הכרס הענקית שלי. אני נורא אוהב את זה. זה נשמע מטומטם, אבל אני נהנה מהתשומת לב וההלם של האנשים. יש בזה משהו לא נורמלי, שאני נהנה מזה?. ידידות שלי אומרות שזה מעוות ומשוגע לגמרי. אני טוען שזו בריאות נפשית במיטבה. מה דעתכן?. איפה האמת?.

שלום, מחד- משמח שאתה מרגיש בנוח בגוף שלך, גם אם הוא לא עומד בסטנדרטים החברתיים והתרבותיים של ימינו.. מאידך, נשמע שהדרך שלך 'לתפוס מקום' (לקבל תשומת לב והתייחסות) הינה באמצעות הגוף והמשקל. כולנו זקוקים לתשומת לב, התייחסות וקבלת מקום ייחודי, וזוהי אמנם דרך, אבל כזו שמקשה עליך לעשות צעדים בעניין. עודף משקל הוא בעיה בריאותית שיש להתייחס אליה (ולא רק עניין אסתטי). אגב, גם אם היית רזה באופן קיצוני והיית נהנה מתשומת הלב של הסביבה בשל כך- תשובתי הייתה נשארת זהה. לכן, נכון בעייני לחשוב מהם הצרכים האמיתיים שלך (מה זה הדבר שאתה "אוהב"? האם שמסתכלים על ה"כרס" או שמסתכלים עליך באופן כללי למשל), ולמצוא דרכים מתאימות להשגתם ומימושם, ובאופן שאינו פוגע בבריאותך ומאפשר לך חופש אמיתי. בהצלחה לך, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

09/09/2012 | 16:49 | מאת: אני

יש לי עודף משקל. למעשה, אני ממש שמן. שמעתי על פיתרון: לא לאכול שום דבר שעשוי מקמח לבן. פשוט להוריד את זה לגמרי. וחוץ מזה לאכול כרגיל. האם זה יכול להביא לירידה במשקל?. מה דעתכן?

שלום ירידה במשקל מתרחשת כאשר מגיעים למאזן קלוריות שלילי, כלומר כאשר סך ההוצאות גדול מההכנסות. על כן מעבר לקמח מלא עשוי כמובן לשפר את המצב הבריאותי אך אין הכרח שזה יוביל לירידה במשקל... בברכה, עדי מילר דיאטנית קלינית

02/09/2012 | 10:54 | מאת: שני

שלום רב, בתי בת שנה מאז לידתה (לאחר שלושה חודשים ) נמצאת עם אמא שלי ,ששומרת עליה ,מאכילה אותה וכ"ו. בתי תמיד לאורך השנה שמרה על אחוזון משקל נמוך יחסית אך קבוע (25% ). מאז שהעברתי אותה לאמי כל האכלה של התינוקת לוותה בקשאים לא מעטים. אך כאשר התינוקת התבגרה והתחילה לאכול מכפית לאחר כ-2,3 כפיות היא מסובבת את הראש וכן מניחה את ידה על הפה ---כך שלא ניתן להאכיל אותה. ועל מנת להאכיל אותה נדרש לתת לה הרבה משחקים ביד,שירים,סרטים מצויירים וכ"ו ורק כך היא היתה אוכלת (ולא מעט) כאשר איזשהו משחק בידה וסרטים מצויירים ברקע. לפני שבוע שמנו אותה בגן וגם שם ממשיכות אותם הבעיות: ברגע שנותנים לה לאכול היא מסרבת לשבת בכסא ואם כבר יושבת אז מיד כאשר רוצים להאכיל אותה ולא משנה במה מסובבת את הראש ,ומניחה את ידה על הפה ותוך שבוע רזתה בחצי קילו. יש לציין שהיא עושה את זה תמיד גם כאשר היא רעבה מאוד (כלומר לא אכלה מ-8 בבוקר עד 15:00 ) ושנותנים לה לאכול חוסמת את הפה עם היד אבל אם נותנים לה משחקים אוכלת את כל המנה. השאלה שלי היא:. 1.איך ניתן להרגיל את הילדה על מנת שתוכל בצורה נורמלית ולא תניח את ידה על הפה? ושיהיה ניתן להאכיל אותה ללא משחקים?(וחשוב שבנתיים לא תאבד הרבה ממשקלה). 2.מה ניתן לעשות כדי לגמול אותה מההרגל של משחקים בזמן האוכל? 3. האם כדאי לעשות את זה עכשיו ביחד עם ההסתגלות לגן כי גם כך קשה לה ההסתגלות לגן?

שני שלום ראשית, עלי לציין שביתך נמצאת על אחוזון משקל שאינו נחשב לנמוך אלא לתקין, כמו כן העובדה שהיא מצליחה לשמור על אותו אחוזון קבוע משקפת התפתחות תקינה כמצופה וכמובן מרמזת על אכילה מספקת בהתאם לצרכיה. לגבי שאלותיך, הייתי ממליצה לקבוע פגישה עם דיאטנית קלינית המתמחה בתזונת ילדים (דרך קופ"ח) לשם מעקב משקלי וכמובן ייעוץ והדרכה כיצד לנרמל את אכילתה. באופן כללי כיוון שהיא כבר בת שנה ומסוגלת כבר לאכול לבדה (באופן חלקי כמובן) הייתי ממליצה להפסיק להילחם איתה ולתת לה מאכלים שמחזיקים ביד כמו פסטה, חתיכות תפוחי אדמה, לחם, פרי וירק מקולף, ארטיקים קטנים, קרקרים, גבינה צהובה וכדומה לגבי מזונות שלא ניתן להחזיק ביד כדאי לנסות להאכיל אותה עם 2 כפיות אחת לה ואחת לך (או למי שמאכיל אותה) ופשוט לתת לה לנסות לבד, להאכיל אותך וכו'.. לגבי המשחקים בזמן האכילה ובכלל הסחות הדעת מומלץ לעבור לארוחות משפחתיות (אפילו של חלק מבני הבית) כדי לייצור הרגלי אכילה נכונים והקשבה לרכב ולשובע כמובן. בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

28/07/2012 | 19:28 | מאת: עדי

אני רוצה להפסיק את הטיפול על הפרעות אכילה , זה גורם לי ללחץ רב ואני לא מרגישה בטוחה, אני לא סומכת על הרופאה שמטפלת בי ואני במיילא משקרת לה ומרמה אותה אני בת 16 וחצי כך שאני לא יכולה להפסיק את זה בזכות הגיל וכל פעם שאני לא מופיעה שם היא מאיימת לאשפז ולשלוח אותנו אלייה דרך בית משפט. אני לא רציתי ממש את הטיפול הזה , הפסיכיאטרית "רצתה" שאצטרף לזה ואמרה שאיני חייבת לאכול\לעשות מה שהיא אומרת וזה הפך להיות קבוע ודי מלחיץ. מה אפשר לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי המלחמה בהפרעת האכילה לבד היא מאוד קשה ולעתים אף בלתי אפשרית ולכן איני ממליצה להפסיק טיפול. כן הרבה פעמים הטיפול הוא קשה ולא פשוט אך יחד עם זאת צריך לזכור שפעמים רבות קיים בלבול בין הקשים שהפרעת האכילה גורמת לקושי בטיפול וכך במקום להפנות אצבע מאשימה להפרעת האכילה "קל" יותר לראות את הטיפול כקשה ובעייתי. איני מצליחה להבין מדבריך היכן וע"י מי את מטופלת אך באופן כללי עלי לומר שחשוב שהטיפול יכלול צוות רב מקצועי המתמחה בהפרעות אכילה ויותר מכול חשוב שהטיפול יהיה יתבסס על יחסי אמון ויכולת לסמוך על המטפלים שלך. ממליצה בחום לשתף את הרופאה שלך ואת הוריך בתחושותיך וברגשותיך... בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

26/07/2012 | 23:11 | מאת: gigit

שלום אני בת 30. בארבעה וחצי חודשים האחרונים ירדתי 16 קילו. זה התחיל מתפריט של 1200 קלוריות ביום. אני מרגישה לאחרונה שכל נושא הדיאטה הפך להיות מטרד בשבילי. אני היום שוקלת 71, והגובה שלי הוא 1.68 למרות המחמאות שאני מקבלת אני לא מצליחה לאהוב את הגוף שלי. אני רואה שרזיתי אבל עדיין נגעלת ממה שאני רואה. אני נשקלת כל יום, הורדתי את התפריט ל- 900 קלוריות ביום. אני כל הזמן חושבת איפה אני יכולה לקצץ עוד ומאיפה ניתן להוריד בכמות קלוריות.אני עסוקה הרבה בסיפרת קלוריות ואם אכלתי קצת יותר מרגישה אי שקט ואשמה נוראית על כך שאכלתי ועולה לי המחשבה לנסות להקיא רק שאני לא מסוגלת לעשות את זה. נמאס לי כבר!!! אני רוצה להרגיש טוב, אני בשבוע האחרון כל יום עם כאבי ראש. אני מרגישה שנכנסתי ללופ ולא יודעת איך לצאת ממנו.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, לעיתים, דיאטה שהייתה מתוכננת, רצויה ומקדמת בריאות- הופכת להיות כזו שמאבדים עליה את השליטה.. במקום שהדיאטה תעזור לנו להשיג את המטרות שהצבנו לעצמינו כשהתחלנו בה (שיפור מצב בריאותי, דימוי גוף, בטחון עצמי וכד')- היא עצמה (הדיאטה) הופכת להיות המטרה ואנו הופכים להיות העבדים שמשרתים אותה. המעבר הזה בין דיאטה להפרעת אכילה הוא עדין, וקורה בדר"כ סביב נקודות רגישות של האדם (אם הקשורות באופי ואישיות ואם בנסיבות חיצוניות, בדר"כ במשולב..). מציעה לך לסייע לעצמך לצאת מהמעגל הזה בהקדם, כי ברור שהוא מזיק ואפילו מסוכן. פני לעזרה של דיאטנית וכן לטיפול רגשי של אנשי מקצוע המומחים בתחום. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

15/07/2012 | 14:06 | מאת: אלמוני

תראו, זה טיפה מביך. אני שמן וביישן. אין לי חברה. אבל הדחף המיני של תקין. לפעמים עומד לי. אם זה קורה בבית - לא נורא. אני מאונן וגומר. אבל אם זה קורה בחוץ - זה מביך. נורא מביך. בעיקר מביך אותי שאישה תראה. איך להתמודד עם המבוכה שזה גורם לי?. יש דרך?. למה בעצם זה כל כך מביך אותי?. הרי גם אם מישהי תראה שעומד לי, הז... נשאר בתוך התחתונים והמכנסיים, וכמובן שאיני מטריד מינית בכל דרך, וברור שהייתי מעדיף שלא יעמוד לי - אז למה אני כל כך נבוך?. (תשימו לב שלא שאלתי על ההיבטים הפיזיים, שזו שאלה לסקסולוג, ולא לכן. שאלתי על ההיבט הנפשי. ועל כך אני נורא מבקש שתענו. אפילו שאתן בנות, ואולי נבוכות מזה. בבקשה תעזרו לי, כקורא קבוע שלכן).

שלום, אנשים רבים חווים קשיים שונים מול גופם. התחושות הללו יכולות להתגבר בגיל ההתבגרות, עם שינוי בגוף, אבל לא רק. יתכן והמבוכה הנגרמת לך קשורה בקושי לקבל את גופך וצרכיו, או אולי קשורה לחוויה של משהו שאין לך עליו שליטה, שיכולה להיות לא נעימה ולפעמים מאיימת. אם תמשיך להרגיש מצוקה סביב כך, מציעה שתתייעץ על כך (אפשר להתחיל בבן משפחה או חבר קרוב ואם צריך, אז באיש מקצוע). בהצלחה, קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות.

24/06/2012 | 18:31 | מאת: אור

בבקשה דחוף מאוד ברצוני לדעת שם או טל של עמותה או מקום שיכול לעזור לי בקשר לביתי בת ה19וחצי שב5 החודשים האחרונים מראה סימנים מדאיגים מאוד שדומים לאנורקסיה ובשבוע האחרון אנשים כבר שמים לב ושואלים אותי אם היא חולה או משהו היא מדלגת על ארוחות וכשאני ממש תופסת אותה על שקרים שקשורים לאוכל אז זה נגמר מצידה בצרחות צעקות וטריקת דלת עד כמעט אלימות העיקר לא לדבר איתה על אוכל. עיניה כבר לא כמו פעם (מלאות שמחה וחיות) והיא רזתה לפחות 10 ק"ג (גם לפני זה היא היתה רזה וגבוה*)אבל כעת זה נראה לא בריא . אציין שזה התחיל מהפרידה של חבר שלה ממנה לפני כחצי שנה . למי לפנות במצב שהילדה לא ממש משתפת פעולה ומכחישה בבקשה אני צריכה עזרה

שלום, יש כמה דרכים לבחור את הטיפול- אפשר לפנות לקופ"ח אליה בתך משתייכת ולבקש לקבוע תור דחוף לדיאטנית המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה. במקביל, לברר על מטפלים רגשיים שגם הם מומחים בתחום. איני יודעת היכן אתם גרים, אבל ישנם מרכזים ציבוריים או פרטיים שונים המתמחים בטיפול בהפרעות אכילה ומספקים שירות רב-מקצועי. בנוסף, ישנם מטפלים המקבלים באופן פרטי- גם הם בדר"כ עובדים בשיתוף פעולה של כמה אנשי מקצוע, כי הטיפול היעיל ביותר בהפרעות מהסוג הזה הוא כאמור, רב מערכתי. אם תזדקקי לאינפורמציה ספציפית יותר, את מוזמנת לפנות אליי במייל. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות kerenblumen@gmail.com

24/06/2012 | 18:25 | מאת: אור

23/06/2012 | 14:27 | מאת: dencer

שלום שמי אורית! אני כרגע חיה באיטליה כבר שלוש שנים,אני רקדנית במקצועי אני בולימית אפשר להגיד כבר יותר מעשר שנים בעבר לקחתי טיפול או שניים,אך בגלל העלויות הגבוהות לא עשיתי זאת,עכשיו זה כבר נראה לי דחוף מדיי,כי אנני רוצה להמשיך את חיי כך ,אני עומדת להתחתן :) ורוצה להיפטר מזה!!! אני רוצה לבוא לארץ לחצי שנה, בבקשה אימרי לי אם יש יש סיכוי שאוכל לפטור זאת או לפחות לסייע לעצמי, בזמן זה אוכל להקדיש לשיקום בארץ,ולעשות מאמץ מה תוכלי לייעץ לי שאוכל היכנס לטיפול שאוכל לעמוד בהוצאות,ובאזור המרכז? תודה רבה לך!!

23/06/2012 | 18:36 | מאת: dencer

אני חברה במאוחדת

שלום אורית, ראשית, מזל טוב- על החתונה הקרבה ועל ההחלטה לסיים עם הפרעת האכילה. ידוע כי הטיפול האפקטיבי ביותר בהפרעת האכילה הוא טיפול משולב- תזונתי ורגשי (במידת הצורך גם תרופתי), ולכן חשוב שתיפני לשני המקורות, וזאת כדי לטפל הן בסימפטומים והן בתשתית עליה הסימפטומים 'מתיישבים'. פרק זמן של חצי שנה הוא לא מבוטל, אבל חשוב לזכור שהפרעות אכילה אינן קלות למיגור, דורשות מלחמה אינטנסיבית ולפעמים ארוכה. יתכן שבארץ תוכלי לפחות להתחיל את התהליך, לרכוש כלים להמשך התמודדות, ובעת הצורך, להמשיך את הטיפול באיטליה. את יכולה לפנות לקופת החולים שלך (אני חושבת שזו האופציה הזולה ביותר) כדי לברר היכן ניתן לקבל טיפול (כאמור, תזונתי ורגשי)- חשוב שזה יהיה אצל אנשי מקצוע מומחים לטיפול בהפרעות אכילה. ישנם גם מקומות/ מטפלים פרטיים, אם תרצי אוכל לנסות לסייע ולכוון אותך. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

23/06/2012 | 21:28 | מאת: dencer

הי ממש תודה!!כן אני אשמח לכול פיסת מידע,מיכוון שאנני יודעת הרבה על הטיפול דרך מאוחדת אני בעוד חודש כבר אהיה בארץ יש משהו שאוכל להתחיל לעשות מכאן?לקבוע תור לפיסיכולוגית דרך הקופה? והיא אמורה להפנות אותי?או איך זה עובד? ממש תודה

05/06/2012 | 22:27 | מאת: מחברת

שלום, אני מרגישה ריקנות עצומה בחיים שלי, שחיי חסרי טעם ותכלית. כל יום עובר עליי בתחושות לא נעימות של מיאוס וייאוש. אני מרגישה סתם אצלי. הבעיה היא שהפעם היחידה שאני מצליחה להסיט את התחושות האלה מהמרכז היא כשאני חושבת על אוכל. בכל יום, כשאני חושבת על אכילה של דבר טעים כלשהו, שיכול להיות כל דבר כמו פיצות, שאוורמה, ממתקים, שוקולדים, אני מרגישה יותר טוב. ובאמת, כשאני אוכלת, אני מרגישה מעין רוגע כזה. הבעיה היא שאני כל הזמן אוכלת, לא מסוגלת להפסיק. ואם אין לי משהו טעים, אני אוכל כל דבר שיש. אחר כך כמובן שיש לי רגשות אשם, ואני מתייסרת יותר שאני אשמין מכל הדברים האלה, אולם אינני יכולה להפסיק לאכול. אני תמיד מוותרת לעצמי. מה אוכל לעשות בעניין? מה זה בכלל? האם זו הפרעת אכילה כלשהי? אשמח באמת לתשובה, תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, לעיתים קרובות מחשבות טורדניות על אוכל, אכילה ומשקל, כמו גם אכילה לכשעצמה, מהוות הסחה ממחשבות על תכנים רגשיים מורכבים אחרים. הן מהוות מעין "מסך עשן" או "רעש לבן" הממסך על "רעשים" אחרים, כמו תחושת ריקנות, חוסר ערך ומשמעות שאת מתארת. אין ספק שמחשבות כאלה או האכילה אינן הפתרון, אלא יוצרות קושי נוסף שעימו יש להתמודד. מציעה לך לפנות לטיפול רגשי כלשהו שיאפשר לך לבוא במגע, באופן בטוח, עם תחושותייך הפנימיות (בדיוק אלה שהמחשבות שתיארת מנסות למנוע ממך לבוא עימן במגע), כדי להמנע מסבל מיותר ומהוספת בעיות נוספות לאלו הקיימות. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

21/06/2012 | 15:37 | מאת: שלום

המקום של הריקנות נובע לא פעם מחוסר תעסוקה. מחששות.. מלבטים ומהחלטות קשות שצריכות להיעשות.. המקום שאת מכניסה את עצמך אליו הוא לא בריא. והוא ישפיע/משפיע ביום יום. בחברה שאת מסתובבת איתה.. במשפחה, בעבודה. הייתי ממליצה לך מאוד לקחת תחביב חדש.אני אישית למדתי קפוארה, וכן צלילה.. גם התנדבות פעם בשבוע יכולה להיות פתרון מצויין. אני יודעת שזה נשמע מוזר. וזה בטח הדבר האחרון שחשבת שיגידו לך. אבל לפעמים- שינוי האווירה, היכרות עם אנשים חדשים, לימוד נוסף..עושה מאוד טוב על הלב.. מניסיון אישי, שמילאתי את היום בהנאות כאלה או אחרות- פחות ופחות מצאתי זמן להתעסק סביב האוכל.. מוזמנת לכל התלבטות נוספת לפנות אליי בפרטי במייל seriah@walla.com ספיר.

03/06/2012 | 00:47 | מאת: מישהי

שלום, חברה ממש טובה שלי מאוד מדאיגה אותי. לפני כמה שבועות היא סיפרה לי שהיא התחילה להקיא כדי להרזות.אני יודעת שבמשך השנים היא לא תמיד הייתה מרוצה מהגוף שלה ,היא טוענת שהיא שמנה ושהיא מנסה לא לאכול כל היום אולי רק משהו ממש קטן, תמיד אמרתי לה שהיא נראית מעולה והיא בכלל לא צריכה להרזות אבל אם זה ממש מפריע לה אז שתעשה ריצות,חדר כושר ותאכל נכון. אז כמו שאמרתי היא סיפרה לי שהיא התחילה להקיא כדי להרזות מהר והיא גם כמעט לא אוכלת כל היום, והיא ממש שמחה מזה שעכשיו רואים לה את העצמות בבטן. אני מנסה להסביר לה שזה לא בריא ושהיא ממש לא צריכה להרזות ואם היא כבר רוצה להרזות יש דרכים אחרות להרזות בלי להקיא, היא אומרת שזה כבר משהו שהיא לא שולטת בו והיא לא רוצה את זה, אבל מצד שני היא אומרת שהיא ממש שמחה שהיא ממש ירדה במשקל כל כך מהר, והיא אומרת שההקאות כבר באות לה בטבעי והיא לא מצליחה לא להקיא כשיש לה את הדחף, אמרתי שיש טיפולים וכדאי להפסיק את זה כל עוד זה לא הדרדר לגמרי. היא בת 17 וחצי לפני צבא, התפקיד הצבאי מאוד חשוב לה, היא רוצה להיות במודיעין ויש לה סיכוי גבוה להגיע לשם, והיא אומרת שלא יהיה לה שום סיכוי להתקבל למודיעין או לתפקיד טוב אחר אם ידעו שהיא הייתה בטיפול פסיכולוגי, אני לא יודעת אם זה באמת ככה אבל בכל זאת אמרתי לה שזה ממש לא נחשב. שאלתי אותה אם היא מוכנה לסכן ולהקריב את הבריאות שלה כדי להגיע למודיעין, היא ענתה לי שהיא מוכנה לסכן הכל חוץ מחבר שלה, המשפחה וממני (אני החברה הכי טובה שלה) כדי להיות במודיעין. ההורים שלה וחבר שלה יודעים שהיא מקיאה אבל אני לא יודעת מה הם מתכוונים לעשות לגבי זה. היא לא מבקרת רק את עצמה אלא גם את הסביבה, כלומר אם אנחנו עוברות ברחוב היא מסתכלת על בחורות ואומרת מה לא יפה בכל אחת. אותי העניין של המשקל לא כל כך מעניין ולא מזיז לי אם אני עולה בקילו או אם גודלת לי קצת בטן, אבל חברה שלי ישר מעירה לי על זה ואומרת שאני חייבת להרזות. אני ממש מודאגת ממנה ואני רוצה לעזור לה אבל אני לא יודעת איך, יש אולי משהו שאני יכולה לדבר איתה עליו כדי לשנות את דעתה על המשקל ועל הדימוי גוף הנמוך שלה? היא ממש לא רוצה ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר ומצד אחד אני לא רוצה לכפות את זה עליה אבל מצד שני אם היא לא תשנה את דעתה ואת ההרגל שלה אני אצטרך לפנות להורים שלה ולהגיד להם שזה הפך להיות בעיה של ממש בצריך לטפל בה. יש אולי תחומים או נושאים מסויימים שאני יכולה לדבר עליהם איתה? אני אבדוק אותם באינטרנט פשוט באמת אין לי מושג מה לעשות. אני מצטערת על ההודעה הארוכה, אבל אני ממש דואגת ולא יודעת לאן לפנות..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, הדאגה שלך נשמעת כנה ואמיתית, ויש לחברתך מזל שיש לה אותך.. אני מאמינה שתמיד נמצאת הדילמה- מה אני צריך/ה לעשות כחבר/ה טוב/ה? לתת לאדם הסובל מהפרעת האכילה לנהל את חייו כרצונו, לא להתערב, להיות שם בשבילו כשהוא צריך, ובוודאי לא לחבל בדברים שרוצה להשיג, או- לעשות את הכל כדי לעצור את ההתדרדרות המהירה שלו לתהום הפרעת האכילה, והמחיר יכול להיות כבד.. השאלה הזו קשה באמת, אלא שהפרעות אכילה הינן מחלות מסכנות חיים (שלא לדבר על השפעתן על איכות החיים..), ולכן- הייתי ממליצה לך, לנסות למצוא במילים שלך, את הדרך לתאר לחברתך את הדילמה בה את כחברה שלה מצויה.. לשאול אותה מה נכון לה, אבל גם לשמור על עמדה ברורה שמשהו חייב להיעשות.. בהצלחה, קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות.

21/06/2012 | 15:26 | מאת: למישהי..

אין ספק שהתגובה שלך החזירה אותי אחורה כמה שנים ספורות. אך אני-בניגוד אלייך. הייתי החברה- זאת שסבלה מהפרעות האכילה. ראיתי לא פעם, את החברה הטובה שלי, מתחבטת, מה לעשות, כיצד לפעול? ראיתי שכואב לה. ראיתי שהיא רוצה לעזור-ולא יודעת איך. אבל לא יכולתי להפסיק... או שאולי לא רציתי.. לשאלתך:מה לעשות? יש הרבה- קודם כל טיפול הן תזונתי והן נפשי. יש המון מסגרות אחרי הצהריים, טיפול פסיכולוגי פרטי, דיאטניות של קופות חולים- וכולם כמובן שומרים על חיסיון מטופל.. תיראי, אין ספק שצבא זהו שלב מאוד חשוב בחיים.וכולם רוצים להגיע לתפקידים נחשקים כאלה או אחרים. ביחוד הצעירים- שמאמינים, ובצדק, שהעולם שלהם. אבל חייב להיכנס לפרופרציות ולדעת כי צבא זה רק שנתיים- ויש חיים מעבר. ארוכים הרבה יותר. וככל שהזמן עובר,והימים הופכים לשנים. היציאה מהמקום הזה נעשית קשה פי כמה. אי אפשר להקל ראש ואסור להתעלם.. הצעד צריך להיעשות עכשיו. ואין ספק, שהדבר הראשון שיש לה הוא את.. לכל שאלה, או התלבטות נוספת,את יותר ממוזמנת לשלוח מייל seriah@walla.com יום טוב, ספיר.

20/05/2012 | 21:28 | מאת: נערה

שלום, רציתי לדעת מה הקריטריות לאבחון בהפרעת אכילה סלקטיבית ועם יש משהו שעושים בעניין. תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום את מוזמנת לקרוא את תשובתי לרותם מתאריך ה- 5/5 בברכה, עדי מילר דיאטנית קלינית

01/05/2012 | 09:49 | מאת: רותם

בני בן 17 ובקרוב אמור להתגייס לצה"ל (פרופיל 97) מגיל 12 הוא אוכל תפריט מצומצם מאוד הכולל אך רק: פיצה ופסטה (ללא רוטב), נקניק סלמי בלבד, יוגורטים בכמויות, פופקורן, פלאפל וצ'יפס, חטיפים (בעיקר במבה ובייגלה), גזר, מלפפון, תפוח וזיתים, ארטיקים ולחם. מידי פעם טועם דברים חדשים אך טוען שלא טעים לו. בדיקות דם תקינות. מה מוצע ? האם ניתן לפתור/לאבחן הבעיה ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לאבחון הבעיה נדרשת פגישת הכרות מקיפה, אך על פניו מדבריך נראה שבנך סובל מ"אכילה בררנית". אכילה בררנית נפוצה בשלב הילדות. אבל למרות שרבים מתייחסים לאכילה בררנית כאל שלב חולף שילדים עוברים, מבוגרים רבים הם אכלנים בררנים שמגבילים באופן הדוק את מה שנכנס לפיהם. הטיפול העיקרי באכילה בררנית היינו חשיפה הדרגתית למאכלים שונים, אך גם הבנת "ההיגיון" מאחורי הבררנות, בדיקת מחירים וכו'.. בברכה, עדי מילר דיאטנית קלינית

25/04/2012 | 09:16 | מאת: חסויה

שלום, אני בת 40, מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה של אכילת יתר והשמנה. אכילת היתר שלי בד"כ רגשית, ובעשור האחרון עשיתי הרבה מאמצים לירידה במשקל - בעיקר עקב בעיות בריאותיות (עד אז זה לא הפריע לי בכלל). מיציתי את כל האפשרויות, כשהאחרונה שבהם היה ניתוח טבעת להצרת קיבה לפני שנתיים. מאז ירדתי 25 ק"ג שזה בערך מחצית ממה שאני צריכה כדי להגיע ל BMI תקין. כמו כן, בשנים האחרונות אני לוקחת תרופות לאיזון נפשי, כשלאחרונה אני לוקחת סרוקוול וגאבאפנטין. בשנה האחרונה פתחתי פעמיים את הטבעת, בגלל שהיא קצת ננעלה והיה לי קשה לשתות. כעת הטבעת די משוחררת ובדרך כלל אני יכולה לאכול כמו שצריך. הבעיה היא שהתחלתי לרוב לרמות את הטבעת - במקום לאכול אוכל נורמלי ומשביע (שאותו אני מרגישה בטבעת ויכולה להפסיק אחרי כמויות שפויות), אני אוכלת אוכל מרובה קלוריות שעובר בקלות דרך הטבעת (כמו שוקולדים, גלידות) כך שבחודשים האחרונים עליתי בערך 8 ק"ג. למרות שהסרוקוול גם אמור לעורר תיאבון, אני מרגישה שהעליה הנוכחית במשקל היא לא בגללו, אלא בגלל שאני לא שומרת על עצמי. אין טעם שאלך לדיאטנית, כי אני כבר מכירה מה מותר לאכול, איך ובאילו כמויות, ובכלל מעקב אצל דיאטנית לא עוזר לי, אלא רק מכניס אותי לאי שקט ורגשי אשמה. בטיפול הפסיכולוגי עוד לא דיברתי על העליה במשקל, כי עד כמה שאני מכירה את הפסיכולוגית שלי היא לא באמת תבין למה אני לא לוקחת את עצמי בידיים. גם בעלי לא מבין למה אני לא שומרת על עצמי, ומנדנד לי לשמור על דיאטה. ואני מרגישה תקועה באמצע - מתמודדת עם רעב, עם חוסר חשק לאכול דברים בריאים וקושי לעזוב את האוכל באמצע. עצוב לי. שוב אני מרגישה שלא אכפת לי כמה אשקול - ובעלי כועס עלי על כך - הוא דואג לי מסיבות בריאותיות. מה עושים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, המצב שאת מתארת נשמע באמת לא פשוט, וחוסר האכפתיות שלך כלפי עצמך, כמו שאת מכנה זאת, קשה בוודאי לא רק לסובבים אותך, אלא גם לעצמך. נשמע מדברייך שאת מבינה שהדברים קשורים למקום רגשי שאת נמצאת בו, ולכן עבודה הכרחית היא עבודה רגשית, שתסייע לך להבין לעומק מה מביא אליו, מה מעורר אותו, וגם מה יכול לסייע בהתמודדות איתו.. אני מציעה לך לפנות לפסיכולוגית שעובדת איתך כדי להגדיר את הדבר כמטרה לעבודה משותפת, ואם "היא לא תבין למה את לא לוקחת את עצמך בידיים"- יכול להיות שצריך לפנות לאיש מקצוע מהתחום הרגשי המתמחה בהפרעות אכילה. בנוסף, חשוב לציין כי עבודה תזונתית אצל דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה איננה רק למטרות "מה מותר/אסור לאכול", שאת זה את כנראה יודעת, אלא ברובד אחר ועמוק יותר הקשור לדינאמיקה של האכילה. מאחלת לך בהצלחה בתהליך, קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות.

11/04/2012 | 01:54 | מאת: ניב

היי, אני בחורה 18, שככל הנראה סובלת מהפרעת אכילה. עד היום חייתי בשלום עם ההפרעה וכל הכרוך בזה .. - ימי צום, הרעבה מתמדת, עליות וירידות במשקל, משלשלים ואין סוף ייסורים! אציין שמעולם לא הייתי בעודף משקל, אבל זה עדיין לא מנע ממני לרצות להיות בתת משקל. השלמתי עם המצב ואפילו אהבתי אותו, אולי משום שהוא שירת את הצורך הדבילי הזה להיות מיוחדת, ולא כמו כולם. ההפרעה ייחדה אותי, משום שאני יכולתי לעמוד בכל פיתוי, בעוד אחרים היו מריירים על כל מה שזז. בימים האחרונים הגעתי לתבונה מסויימת בעקבות מונולוג ביני לבין עצמי.. כשפגשתי את דודתי ההריונית היא סיפרה איזו תקופה מדהימה זו תקופת ההריון, ואני חשבתי לעצמי איזה כיף, וקיוותי שאוכל לחוות זאת בעתיד. באותו רגע נתקפתי חרדה ואמרתי "אין מצב שאני נכנסת להריון, שהרי הריון מביא איתו שינויים גופניים כמו עליה במשקל-מה שלא בא בחשבון".. רק לאחר המשפט הזה, שאמרתי לעצמי בלב.. הבנתי עד כמה אני חולה. שהריי איזו אישה לא רוצה ללדת בשל הפחד להשמין? למרות ההפרעה אני חושבת שהמצב שלי לא חמור כל כך, וזו אחת הסיבות בגללה לא הייתי אף פעם בטיפול. היום אני במשקל סביר מאוד (49 קילו על 1.60) בשיא שלי שקלתי 47, וגם זה לא תת משקל. מה שכן.. אני יודעת שהחוטים בידיים שלי ברגע שאחליט שאני הולכת עם זה עד הסוף-אעשה זאת. הדבר היחיד שמונע ממני להרעיב את עצמי עד המוות, הוא הרצון והשאיפה לממש את עצמי. אני מאמינה שהגעתי להכרה בהפרעה ולתובנה שהיא אכן מחלה, כאשר הבנתי שהיא פוגעת בשאיפות שלי ובהגשמתי, שהרי להיות אמא ביום מן הימים הוא חלק מההגשמה העצמית שלי. פניתי לכאן, משום שאני אדם שנשמנע בכל תוקף מהבעת נזקקות מכל סוג שהיא.. חשבתי שאולי פה זה יהיה יותר קל... אשמח לשמוע מכם עצות לפתרונות ואולי אפילו מסלול דרכו אוכל להגיע להחלמה מלאה... אני אומרת את זה כשאני ממש חצויה, שכן אני עדיין רוצה בהפרעה,אבל בוחרת בצד הבריא והריאלי יותר. טיפול פסיכולוגי לא בא בחשבון.. אני מאוד מפחדת מהתלות שטיפול מסוג כזה יכול ליצור .. כמו כן בעקבות תקופת ההכחשה שהייתי מצויה בה בניתי לעצמי מעין מנגנונים ומחסומים כאלו, שגם אם אני ממש רוצה - אני לא מסוגלת להפנים מה יש לאנשים לומר על ההפרעה, אני שומעת את הנאמר אבל לא מקשיבה.. זה פשוט מסתנן.. לכן אני מטילה ספק גדול בטיפול... בכל אופן אודה לתשובתכם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שמחתי לקרוא את פנייתך כיוון שכאן למעשה עשית את הצעד הראשון במאבק נגד הפרעת האכילה. חשוב לי לציין שחלק מהסימפטומים של החולים בהפרעת אכילה כוללים אמביוולנטיות המתבטאת בדיוק כפי שתיארת בחלק הרוצה להחלים לצד החלק שרוצה לשמור בהפרעה. כמו כן, לא פעם קיימת אמביוולנטיות גם ביחס לטיפול, בייחוד כשהרצון להשתחרר מהבעיה מתערער נוכח האיום שבעליה במשקל ו/או בויתור על דפוסים מוכרים ומזיקים של הפרעת האכילה. משום כך, יש חשיבות רבה לסיוע באמצעות טיפול מקצועי ומסודר ע"י צוות מיומן המתמחה בהפרעות האכילה. ממליצה לך שהצעד השני יהיה לשתף את הוריך בקושי אותו את חווה וביחד תפנו לאיש צוות לשם פגישת אבחון וייעוץ לגבי המשך הדרך... בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

09/04/2012 | 17:21 | מאת: אובדת עצות

שלום עדי וקרן, הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי בעיה ממושכת במשפחה הגרעינית שלי. בבית, 3 ילדים (אח נפטר לפני שנה וחצי), אני נשואה והשניים האחרים גרים בבית- אחות בת 27 ואח בן 22. הבעיה המרכזית (או הבוערת ביותר כרגע) היא עם אחותי. במשך כמה שנים היא אוכלת ארוחה אחת ביום, בשעות הערב (עד אז היא לא רעבה), מאוד מאוד בררנית באוכל (לדוגמא, אם יהיה קצת יותר שמן ממה שמוכנה או שהמזון יהיה מבושל מידי או יתבשל מוקדם מידי או שתמצא שערה בסלט), לא תסכים לאכול אפילו במחיר של עוד יממה ללא אוכל). היא מאוד רזה ונראית די חולה. ברור לכולנו שיש כאן הפרעת אכילה, אך היות והיא מתפקדת (עובדת ומצליחה בעבודתה) אנחנו "נחים על זרי הדפנה" ומשכנעים את עצמנו שאולי היא בעצם בסדר (מבחינה רפואית, בדיקות הדם שלה תקינות, מקבלת מחזור, סבלה מספר רב של פעמים מחיידק בקיבה). חשוב לי להוסיף שהבעיה איתה אינה נגמרת כאן- בעקבות כל העניין שלה עם האוכל והחולשה הכללית ממנה היא סובלת בסוף יום העבודה, הוריי כל הזמן סביבה, משתדלים להכין לה לאכול כשמגיעה מהעבודה ובכל זאת התלונות שלה לא פוסקות. אדרבה, היא מרשה לעצמה לדבר אליהם בזלזול, להשפיל ולקלל אותם במילים שהדף אינו סופג. אינני מסוגלת אפילו לפרט את הרגעים בהם היא משתלחת בהוריי. בכ"ז אני כותבת דווקא היום מאחר ובהתקף האחרון שלה (שהוצת בעקבות כך שאמי נכנסה לחדרה וניקתה אותו, כן זו האמת) היא פשוט התחילה לצרוח, ולבכות, ולקלל ולאיים ואמרה שהיא עומדת למות, שכואב לה הלב ועוד דברים מפחידים בסגנון הזה. אני כותבת את הדברים ומזדעזעת מחדש. מצד אחד אני מאוד כועסת עליה על התנהגותה, מצד שני אני דואגת לה מאוד! אשמח לשמוע את דעתך. האם זו אנורקסיה? והאם יש הפרעה שיכולה להסביר התקפי שגעון מהסוג הזה? תודה מקרב לב.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לשאלתך האם מדובר באנורקסיה לא ניתן לענות בלי לפגוש את אחותך ולערוך אבחון מעמיק, אך השילוב של התנהגות האכילה של אחותך, התפרצויות הזעם, החולשה והכאבים מהם סובלת, בהחלט מעידים על כך שמדובר בבעיה "ממשפחת" הפרעות האכילה. אני יכולה להבין את רגשות הכעס אותם את חווה סביב התנהגותה אך יש לזכור כי התנהגות אכילה מדליקה נורה אדומה למצוקה רגשית ובעצם מאחורי כול הפרעת אכילה קיים סוג של "הגיון" שצריך להבין ולגלות אותו, כדי להצליח לעבוד עליו וכמובן להפסיק ולהיפרד ממנו... נשמע שאחותך זועקת לעזרה ולכן הייתי ממליצה לך לסייע לה לפנות למקום טיפולי המתמחה בהפרעות אכילה. בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

09/04/2012 | 14:22 | מאת: יעל

בתו של בן זוגי הינה נערה בת 14. היא נוטלת כדורים פסיכיאטריים (גאודון). בשנתיים שלוש האחרונות היא אינה מפסיקה לעלות במשקל וכל נסיות הדיאטה שהוריה מנסים איתה אינם מצליחים. היא אינה מצליחה לשמור וכל היום רק מחפשת אוכל. הוריה משקיעים מאמצים בכיוונים שונים במטרה לפחות לעצור את העליה במשקל (שלא לדבר על ירידה במשקל). אביה מנסה לקחת אותה לחדר כושר פעם פעמיים בשבוע אך כמובן שזה לא מספיק והיא גם די מנתגדת לענין. היא חסרת מוטיבציה לרדת במשקל. אני מציינת כי המחשבה והמטרה לגרום לה לרדת במשקל היא גם בריאותית וגם אישית (בטחון עצמי) וכמובן גם חברתית. יש מצב שנטילת הכדורים הפסיכיאטריים תורמת רבות להשמנה או להגברת התיאבון ואולי גם הרצון של הרויה שמנסים בכל דרך לגרום לה לרזות. האם לה ההשמנה מפריעה? היא טוענת שכן אך חשה חוסר יכולת לשלוט באכילה. מה עושים כדי לעזור לה לרדת במשקל ? ואם כאן לא ניתן למצוא מענה - היכן כן ניתן? תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יעל אחת מתופעות הלוואי של נטילת טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי היינו עלייה במשקל אך יש לציין שבהחלט לא חובה שהמשקל יעלה. פעמים רבות התנהגות אכילה חריגה אצל ילדים (כמו גם אצל מבוגרים)עלולה להיות איתות למצוקה רגשית קשה אותה הם חווים. במקרים אלו תפריט לירידה במשקל והתעקשות על ביצוע פעילות גופנית לא יועילו ובמקרים רבים רק יזיקו ויובילו להגברת המצוקה ולהמשך העלייה במשקל... אני בטוחה שלביתו של בן זוגך מפריעה ההשמנה אך כפי שהיא מצליחה לומר לבדה היא חווה סביב האוכל חוסר שליטה ולכן חשוב לסייע לה להבין את מקור הבעיה לחוסר השליטה בעזרת תמיכה של אנשי מקצוע מתחום הפרעות האכילה. ממליצה בחום על שילוב של טיפול תזונתי ורגשי. בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

06/04/2012 | 03:40 | מאת: ..

בס"ד אני בת שוקלת 39 קילו, גובה 1.60 המשקל הכי מירבי שהגעתי אליו הוא 42 אבל בכל פעם שאני מצליחה לעלות קילו אני מורידה שניים ובפרק זמן קצר מאד (הכי מפתיע היה שבועיים) כל הזמן ממשיכה לרדת במשקל,אני מאד רוצה להשמין אבל אני שונאת לאכול, אני שונאת להכין אוכל, שונאת להריח אוכל ושונאת לראות כמות גדולה של אוכל. זה עושה לי בחילות איומות. שאלתי היא האם יש דרך לעלות במשקל ולאכול כמה שפחות? (מוצרי מזון משמינים מ-א-ד?) אני כבר מיואשת לחלוטין, המראה החיצוני שלי נראה מטריד מאד ואני נגעלת להסתכל על עצמי במראה. אם יש דרך כלשהי לעזור לי אני אשמח מאד. נ.ב ניסיתי גם תוספי תזונה כמו אנשור ואבקות חלבונים למיניהן אבל זה דווקא גרם לי לרזות יותר ולשלשל נ.ב נוסף- כבר הייתי בטיפול פסיכולוגי שרק דיכא אותי יותר אז אין טעם להציע.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ממליצה בחום לפנות לדיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה לשם בירור אינטק קלורי, היסטוריה משקלית, המצאות סימפטומים נוספים מלבד תת משקל, בירור הבעיה שמובילה אותך לתת משקל ועוד... לצד הפנייה לדיאטנית אני ממליצה לפנות לרופא המשפחה לשם בירור רפואי, על מנת לשלול בעיה אורגנית / פיזיולוגית המובילה אותך למשקל זה. בעקרון מזונות בעלי צפיפות קלורית גבוה הם פירות יבשים, אגוזים, טחינה, חלבה, שמנת, גלידה, גבינה צהובה וכו. בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

30/03/2012 | 17:49 | מאת: דנה.ד

שלום, לפני כשנה עשיתי דיאטה שאיבדה שליטה. כיום אני סובלת מתת משקל (1.63 40 קג") ומנסה מאוד לעלות. אני מטפלת אצל דיאטנית 3 חודשים וללא הצלחה. מה שעוד יותר מדאיג שהתחלתי אצלה מ-42.5 ק"ג ואני מוסיפה לרדת ולרדת. בהתחלה חשבו שמדובר בבעיה רפואית (וקיימות מספר בעיות), אך כעת חוששים שמדובר בהפרעת אכילה. ואכן אני חושבת שמלווה כאן פאן רגשי חזק עם אוכל, כיוון שאני לא מפסיקה לחשוב "דיאטטי". ישנם ימים שאני אוכלת טוב, אך עדיין במשקלי עוד, מפחדת לה"שמין". אני התחלתי טיפול עם פסיכולוגית שמתמחת בהפרעות אכילה, אך כעת אני במצב שאני חוששת לחיי. איני מרגישה טוב כלל. אני מנסה לעבוד גם קצת עם עצמי במחשבות הטורדניות הללו, הורי מאוד דואגים לי. יש לך המלצות תזונתיות שיכולות לעזור במצבי? קיבלתי תפריט עמוס באוכל ועשיר. (אני מאוד מאוד אוהבת תמרים ותפחים שאני מרבה בהם ביום יום עם אכילת יוגורטים). תודה מראש, דנה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דנה אני שמחה לשמוע שהתחלת טיפול אצל פסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה וממליצה מאוד לשלב טיפול תזונתי אצל דיאטנית המתמחה בתחום... כיוון שבמקרים בהם תת המשקל נובע מקיומה של הפרעת אכילה לא מספיק לתת תפריט עשיר אלא חשוב להבין ולעבוד כחלק מהטיפול התזונתי במחשבות סביב הפחד להשמין למרות תת המשקל, הפיתוי לאכול דיאט, לבדוק ביחד את מחירי התת משקל ועוד ועוד בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

18/03/2012 | 14:04 | מאת: קרן

בת 40 שביצעתי דיאטה וירדתי בשנתיים האחרונית סולבת מבולמיה נרבוזיה לא בהקאות בלקחת משלשלים , היום עליתי במשקל ואוכלת בנורמל 1000 קלןוריות השאלות מה יהיה ? זה הרסתי את מערכת החומרים ויותר לא ארד במישקל? היום אני גם עוסקת בספורט 5 פעמיים בשבוע רצה היום אני נמצאת בבית כלא אוכלת פעם ביום פחממות והשאר ירקות וחלבונים רומה לרדת 5 קילו ורוצה להגיע למצב של שמירה על איזון הגוף

לקריאה נוספת והעמקה

שלום קרן אני שמחה לשמוע על הרצון שלך להגיע למצב של שמירה על איזון הגוף ובעיקר על ההבנה שכיום את נמצאת בבית כלא. לגבי שאלתך "האם הרסתי ... לא ארד יותר במשקל" איני יכולה לענות מכוון שחסרים פרטים נוספים אותן ניתן יהיה לקבל רק לאחר בירור מקיף ומעמיק.... אבל אני כן יכולה לומר בביטחון מלא שאפשר לצאת מבית הכלא בו את נמצאת !!! בעזרת הכוונה נכונה ע"י דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה תוכלי להחזיר לגוף שלך את האיזון סביב האוכל והמשקל ובעיקר תלמדי לסמוך עליו ללא צורך "בעזרים" חיצונים... לא ציינת האם את מטופלת או לא ולכן במידה והינך מטופלת הייתי ממליצה לך לשתף את מטפליך ברצונות שלך ובשאלותיך ובמידה ואינך מטופלת חשוב לי לציין שאף פעם לא מאוחר מידי !!! ואין שום סיבה שתישארי בבית הכלא הזה לבדך... בהצלחה רבה עדי מילר דיאטנית קלינית

21/03/2012 | 20:41 | מאת: קרן

לצערי.. איך שלקרוא לזה אני מבינה את הנזק ובמיוחד שאני נמצאת בתפריט כל כך מסכן והמשקל ממש לא זז וזה ממש מתסכל את רואה אנשים שעושים דיאטות של 1200-1500 ויורדים במשקל ונהנים, להיות שנתיים באוכל מצומצם ולא לרדת ולעשות ספורט ,(פעם בשבוע לפחות יש לי התקף של בולמוס ) והמשקל עולה אני מתחילה טיפול ברמבם ומקווה לטוב, כל הזמן השאלות מה יהיה שם ? האם הטיפול יהיה שפוי הכוונה במקום שיתחשבו ברצונות שלי כי היום אני 7 קילו יותר במשקל הרצוי, נשבעת לא אנורסית שחושבת שהיא שמנה

16/03/2012 | 11:00 | מאת: שירה

שלום, מצ"ב קישור לשאלון שמהווה חלק ממחקר שמטרתו להרחיב את הידע אודות הסטיגמה כלפי נפגעי נפש באוכלוסיה. המחקר מתבצע כחלק מעבודת סמינריון בחוג למדעי ההתנהגות במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. המחקר עוסק בחלקו בהפרעות אכילה ולשם כך נצטרך להיעזר בבנות שסובלות או סבלו בעבר מהפרעה זו. יש לציין כי התשובות נשארות אנונימיות לחלוטין! נשמח מאוד לעזרתך, בתודה מראש- לירון ושירה. (יש ללחוץ על הקישור או להעתיקו) tfasim.org.il/tofes/dants

29/02/2012 | 23:02 | מאת: אנורקסית

שלום אני בת 27 כבר 10 שנים חולה באנורקסיה עם עליות וירידות ותקופות יותר טובות ופחות טובות. עיוות בתפיסת הגוף וירידה ועליה חוזרת ונשנית במשקל כל הזמן. הגעתי למצב שזהו, אני רוצה טיפול, לא מתכחשת לבעיה ומוכנה לטפל בעצמי. אני יודעת שהטיפול צריך להיות משולב הן ע"י תזונאית והן טיפול פסיכולוגי. אני מוכנה לשתף פעולה וגם רוצה וגם יודעת על קיום כל המרכזים לטיפול בהפרעה הזו . הבעיה היא שאני לא רוצה לשייך את עצמי לשום מרכז/מרפאה/מוסד כזה. לא רוצה ששמי ות.ז שלי יופיעו אי פעם בספרים של מרכזים אלו ולכן אני רוצה שהטיפול התזונתי והנפשיי ינתנו לי באופן פרטי גם אם אני יודעת שזה יעלה לי הרבה כסף. הנושא התזונתי פחות מדאיג אותי. מה שאני מתקשה בו הוא למצוא מטפל טוב שמתמחה בתחוםם ההפרעות האכילה ולכן אני פונה אליכם כדי שתפנו אותי למטפל כזה. אני גרה במרכז .אם אוכל לקבל מייל אישי של מי מכם או טלפון (עדיף) כדי שאוכל ליצור קשר כמו שצריך אני יותר מהודה לכם. מחכה לתשובתכם תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אני שמחה לשמוע על הרצון לטפל בעצמך ולהילחם בהפרעת האכילה. קיימים מרכזיים פרטים לטיפול בהפרעות אכילה שאינם קשורים לקופות חולים ו/או בתי חולים, בכול אופן את מוזמנת לייצור עמי קשר ואנסה לעזור לך... 054-5841109 עדי מילר דיאטנית קלינית

29/02/2012 | 07:43 | מאת: קיי

שלום. בעבר שמעתי כי ישנו טיפול בהזרקת חומר מסויים(לא בוטוקס) הממלא את הקיבה לתקופה ובכך מקטין את נפחה ואת היכולת לאכול הרבה.נאמר כי זה תהליך המתאים להורדת עשרות בודדות של קג, להשמנה "רגילה" . חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי מידע בעניין. האם קיים טיפול כזה? תודה.

שלום למיטב ידיעתי לא קיים טיפול שכזה... באופן כללי איני מאמינה כי קיימים קיצורי דרך לירידה במשקל. בברכה, עדי מילר דיאטנית קלינית

09/02/2012 | 08:06 | מאת: הדס

שלום, נכנסתי לפורום הזה מתוך נוסטלגיה.. קראתי חלק מההודעות פה ואני כ"כ מזהה ומזדהה עם הכאב, חוסר האונים,הסבל והייאוש. אני כבר בת 33 היום אבל סבלתי מבולמיה קשה בשנות ה- 20 שלי. במשך 3 שנים לא סיפרתי דבר. לא למשפחה, לא לחברים - הייתי מבודדת לחלוטין בתוך הבור העצום שנפלתי / הפלתי עצמי לתוכו. הייתי מקיאה פעמים רבות ביום, חושבת על המשקל שלי ללא הפסקה, נשקלת לפחות פעמיים ביום, עושה ספורט 7 ימים בשבוע שעות וקילומטרים של ריצה בחדר כושר ואז הולכת לסופר, קונה עוגות, גלידות, ממתקים, בורקסים ומקיאה הכל ולאחר התאוששות יוצאת לעוד הליכה , במהלכה כמעט הייתי מתעלפת מתשישות, הייתי מכניסה מברשות שיניים לגרון, כפיות ,אחרי שכבר כל האגרוף לא גרם לי להקיא יותר - הכל בחיי היה סביב דימוי הגוף הירוד שלי. כל השאר, הוזנח. עד שכבר לא יכולתי יותר. הייתי כ"כ עצובה ומפוחדת, כ"כ אבודה. התחלתי לספר, קודם לאחי, אחר כך כל המשפחה ידעה והתגייסה לעזור לי. נכנסתי לקבוצת תמיכה נהדרת בבית חולים, למרות שלא ממש רציתי ופחדתי, אבל הבנתי שאם אני רוצה לצאת מזה בחיים אני חייבת להיות אמיצה. לאחר טיפול קבוצתי, אישי + תזונאית נפלאה ובשילוב של טיפול תרופתי, התחלתי לראות את האור שבקצה המנהרה. במקביל פגשתי את בן זוגי כיום, אדם נפלא ורגיש שתמך בי בצורה מדהימה. מה שגרם לכך שכיום אני בריאה, מתפקדת וחיה עם משקלי בשלום (לא רזונת וגם בכלל לא מלאה) - היא העובדה שהבנתי שיש רקע להפרעה, סיבה אישית, פיכולוגית, טראומה שעוברים. הפרעת האכילה היא רק הביטוי הקיצוני שלה - וברגע ש"עושים שלום" עם הסיבות האמיתיות למצוקה האיומה, הכל כבר נעשה יותר קל. אני מאחלת, מכל הלב, לכל הנפשות האבודות והכואבות, בריאות ונחת, הבנה ומודעות ושסיבלן יוקל במהרה. זה אפשרי! צריך לאפשר לעצמך להבין זאת ולאפשר לסביבה הקרובה שאוהבת אותך לעזור - לבד, קשה מאד לצאת מזה. באהבה ובתקווה רבה, הדס

לקריאה נוספת והעמקה

שלום הדס, תודה רבה על השיתוף הכנה, אני בטוחה כי הוא יסייע לרבים הסובלים והמתמודדים עם הפרעות אכילה שונות. הטיפול בהפרעת האכילה אכן מורכב- דורש סבלנות וסובלנות, והרבה אומץ- להתבונן בכל אותם חלקים של עצמינו שעליהן 'מתיישבת' הפרעת האכילה, לקבל את חלקם ועם חלקם לעשות עבודה לשינוי. תודה לך, והמשך בהצלחה בדרך, קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות.

08/02/2012 | 08:19 | מאת: אדלה

שלום רב, התחלתי לקחת ציפרלקס 20 גר' ביום מלפני שנה (בעקבות דיכאון וחרדה) . עד עכשיו העלתי 7 ק"ג במשקל, לאחרונה התחלתי להקיא במכוון לאחר ארוחות כבדות במיוחד. יש לי תיאבון בלי הפסקה ואני נכנסת לבולמוסי אכילה. הפסיכיאטר המליץ להוריד מינון ל- 10 גר ציפרלקס ביום, אולם זה לא ממש עוזר. מצד אחד אני מאוד מאושרת עם הכדור, מצד שני לא יכולה לסבול את עצמי שמנמנה. אולי תוכלו להמליץ לי על כדור אחר נגד דיכאונות וחרדות ללא תופעות של הגברת תיאבון ? תודה רבה רבה !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אדלה, לכל תרופה- תופעות הלווי הייחודיות שלה, וכל אחד מגיב אחרת.. כיוון שאת כבר בטיפול אצל פסיכיאטר- אני חושבת שיהיה הכי נכון לחזור ולברר איתו את הסוגיה. ישנן היום הרבה תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, חדשות ויעילות, ואין סיבה שלא תמצאי את זו שתיטיב עמך, גם בהיבט של תופעות לווי. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

07/02/2012 | 23:56 | מאת: חיים

שלום רב , חברה שלי בת 22 והיא סובלת מהפרעת אכילה , ההפרעה כוללת הרגשה רעה לגבי עצמה ולגבי המראה שלה. סדר אכילה לא מסודר (יכולה לא לאכול כמעט כלום ימים שלמים ואז לאכול כמויות גדולות) . אבל הדבר שהכי משפיע עליי וכומבן עליה לרעה זה הדיכאונות הקשים שהיא נכנסת עקב הדבר הזה . לדוגמא : יכולה להיות מנותקת ואדישה לכל מה שסובב אותה , לא מעניין אותה כלום היא מרגישה חסרת אונים וטיפשה. היא הקיאה בעבר את מה שאכלה בשביל לרדת במשקל , כיום היא הפסיקה אבל יש לפעמים קטעים שזה קורה שוב. הדיכאונות חוזרים לעיתים קרובות - מתוסכלת ומרגישה רע מאוד עם עצמה - בעבר טופלה אצל פסיכולוג. נמצאת כרגע במשקל תקין ביחס לגובה . השאלה שלי היא איך אני יכול לעזור לה אפילו אם זה ברמה הכי בסיסית? כי אני מאבד כיוון לגמרי ולא יודע איך לתפקד במצב כזה... תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, נשמע שאתה מחפש דרך להגיע ולעזור לחברתך.. ידוע שהפרעות אכילה משפיעות, מלבד מעל אכילה/ משקל/ דימוי גוף/ טורדנות וכד', גם על יכולת התפקוד הפיזי והרגשי, ובין השאר גם על היכולת ליצור/ לשמר קשרים.. אתה כחבר, מרגיש כנראה את ההשלכות האלה.. כחבר- ההמלצה הטובה ביותר שלי אלייך היא להישאר ח-ב-ר. נורא בקלות חברים הופכים להיות 'מטפלים', והתהליך הזה- לא באמת מיטיב עם אף אחד מהצדדים. כח-ב-ר, חשוב שתגלה אמפתיה, אבל שלא תוותר עליה כחברה, ולכן גם לא על כל מיני 'דרישות בסיסיות' שיש מחברים/בני זוג (והאיזון בין הדברים הוא אכן מאד עדין..). חשוב שחברתך תוכל לראות (גם דרכך) איך הפרעת האכילה משפיעה על חייה, מחבלת לה בהם, ואיך הופכת להיות משהו אחד מזה המוכר, והאהוב. מציעה לך גם לנסות לעזור לה לפנות לטיפול- תזונתי ורגשי. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

18/04/2012 | 16:53 | מאת: חני

מה אפשר לעשות כדי למנוע אכילה מטורפת בלילה.מיד אחרי ארוחת הערב אני שוב רעבה

31/01/2012 | 04:26 | מאת: יעל

אני בת 23 "הפרעת האכילה" התחילה אצלי בגיל עשר זה התחיל באכילת יתר עד גיל ארבע עשרה אז זה הפך לבולימיה עד גיל תשע עשרה זה הפך לאנורקסיה... אני התאשפזתי בגלל הפרעת אכילה - שאגב אין לי - לשנה מגיל תשע עשרה עד גיל עשרים ועליתי המון במשקל משלושים ותשעה קילו עד לשישים קילו ואני מטר שבעים... ממש פיל שנאתי את כל העולם במיוחד את ההורים שלי שאישפזו אותי ויותר מכל שנאתי את עצמי... יצאתי מבית החולים וירדתי חמישה עשר קילו... הם איימו עלי שאם אני אמשיך לרדת במשקל שהם יאשפזו אותי עוד פעם וישימו לי זונדה עוד פעם... אז עליתי לחמישים קילו ותנדנדתי בין חמישים לארבעים ותשעה קילו... אבל אז קרה דבר נוראי אני התאשפזתי בבית חולים פסיכיטרי למשך כמעט שנתיים - לא בגלל תת משקל - ונתנו לי תרופה שהעלתה אותי שלושים קילו!!... אני לא מאמינה שהגעתי למשקל הזה כל מה שרציתי זה למות ואני עדיין לא יכולה לחיות עם המשקל הזה... לא מזמן יצאתי משם אז בחודש האחרון ירדתי חמישה עשר קילו ואני רוצה להגיע לשקול עשרים קילו אז יש לי דרך ארוכה עד היעד... אנ לא חושבת שיש לי הפרעת אכילה הם סתם מעללים עלילות... אני ממש שמנה ומכוערת גם כששקלתי שלושים ותשעה קילו הרגשתי שמנה ושנאתי את עצמי אז כמה וכמה היום... הייתי נותנת הכל גם במכיר של למות בעיקר שאני אגיע למשקל היעד... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ומעקב פסיכיאטרי ואני ממש בדיכאון בגלל המשקל אני מתביישת לצאת כי כולם יראו כמה אני שמנה שלא מצליחה לשלוט בעצמי ויחשבו שאני כל היום זוללת וטוחנת ולא מסתכלת על עצמי במראה ומשחיטה את הגוף שלי... אני אוכלת כמעט רק ירקות אבל הירידה במשקל נעצרה וזה כל כך מתסכל... אני לא רוצה ללכת לדיאטנית כי אין לי כוח לריב איתה ושתביא לי תפריט של אלף קלוריות כשאני עכשיו בקושי מגיעה לבין מאתיים לחמש מאות קלוריות ביום... עשיתי ספורט אבל כבר אין לי כוח מרוב דיכאון אין לי אנרגיות לעשות כלום... אף אחד לא מבין אותי אפילו לא הפסיכולוג שלי... אני יודעת למה כל זה התחיל ואני יודעת מה הסיבה שאני רוצה להיראות כמו ילדה קטנה ושכל העצמות היפות יבלטו - אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה איך אני יכולה לרדת במשקל הכי מהר שאפשר? ממש קשה לי להרגיש כל כך שמנה עד כדי כך שאני שוקלת להתאבד...

לקריאה נוספת והעמקה

הי יעל, פנית לפורום העוסק בהפרעות אכילה, כך שלמרות ההצהרות שלך ש"אין לך הפרעת אכילה", משהו בך כנראה מבין שמשהו לא בסדר.. נשמע שאת חווה תחושות קשות מנשוא, ושהדרך הטיפולית שעברת עד כה לא הצליחה לסייע לך להחזיר לך את עצמך.. נראה לי שכפי שאת בוודאי מדמיינת לעצמך, אוכל רק להמליץ לך להגיע לטיפול כוללני ואינטנסיבי, כזה שיצליח 'להחזיק איתך' את המעמסה הכבדה שאת נושאת (ואני לא מדברת על המשקל.. אלא על ה'משקל הרגשי').. המשאלה שלך לרדת למשקל כ"כ נמוך רק מחדדת את המקום הקשה שבו את נמצאת, ואולי ה"מטרה" הזו ממסחת על התמודדות עם קשיים אחרים.. מקווה שתמצאי בתוכך את הכוח להילחם בתחושות הללו ותאפשרי לעצמך איכות חיים שמגיעה לך. בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

30/01/2012 | 23:40 | מאת: LG

האם ישנה אפשרות להחלים מהמחלה באמצעות תרופות חיצוניות נוגדות דיכאון כמו היפרקום למשל שהיא תרופה טבעית נגד דיכאון? כבר הרבה זמן שניסיתי את הדרכים הנפשיות המקובלות של טיפול ועבודה עצמית אך שום דבר אינו עוזר ואני מרגישה לא שמחה בחלקי ובחיי. אשמח אם תוכלו להרחיב לי אודות הנושא.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, היום ברור שהתמודדות עם הפרעת אכילה, ביניהן בולימיה, מצריכה טיפול תזונתי ורגשי במקביל, אצל מומחים בתחום- וזאת לצורך מיגור הסימפטומים (זלילות, הקאות, עיסוק במשקל, גוף ומראה וכד') ועבודה על התשתית הרגשית הנמצאת תחת אותם סימפטומים (חשיפתה ועיבודה). אני חושבת שהרצון שלך להיות שמחה בחלקך ובחייך הוא נקודת פתיחה טובה- שיכולה לאפשר לך למצוא את הכוחות למצוא מקום שכזה ולעשות בו תהליך.. הטיפול התרופתי שלעיתים קרובות מלווה לטיפולים שהזכרתי בהחלט יכול לסייע, אבל לא כטיפול יחיד (דמייני אותו כ'פורטר' שעוזר בסחיבת הציוד במעלה הר גבוה וקשה לטיפוס..). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.

20/01/2012 | 12:20 | מאת: אנורקסיה

שלום! לאחרונה התחלתי לטפל באנורקסיה, ולפני שבועיים התחלתי לקחת 0.25 מ"ג ריספרדל שעלה לאחר שבוע ל- 0.5 מ"ג. נאמר לי כי המינון לא אמור לעלות על 1 מ"ג. נאמר לי שזה אמור "לסדר לי את המחשבה" ולתקן לי את החשיבה המעוותת שיש לי. נאמר לי ש"כעבור חודש נראה אם יהיה לך קל יותר לשתף פעולה עם הטיפול ולעלות במשקל". לא נמסרו לי מי-יודע-מה יותר פרטים לגבי ההשפעה של זה ומה שנמסר נשמע לי מעורפל למדי ולא מספק. אני חושבת שלא הבחנתי בהשפעה מסוימת של זה עלי עדיין. בעקבות אלו אני רוצה לשאול - איך זה אמור להשפיע עלי? אפשר תיאור מדויק? מה זה אמור לעשות בסופו של דבר? איך זה צריך לעזור לי? לא נעים לקחת תרופה ללא שמץ של מושג מה ההשפעה שלה עלי...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, ראשית, אני מסכימה עם כך שקשה ליטול תרופה שלא מבינים את מטרותיה והשפעותיה.. ולכן, מציעה לך להתייעץ עם מי שרשם לך את התרופה, לשאול את כל שאלותייך ולהבין. זה יסייע בהצלחת הטיפול. שנית, טיפול תרופתי שכזה בדר"כ מסייע בהפחתת החשיבה הטורדנית והנוקשה המאפיינת הפרעות אכילה, וכן בהפחתת החרדות השונות הקשורות באוכל, משקל ודימוי גוף. כנראה בגלל זה נאמר לך שבהמשך "יהיה לך יותר קל לשת"פ..". כמו שציינת, לטיפול תרופתי לוקח זמן עד שהשפעתו ניכרת, ולפעמים הדבר דורש את מציאת המינון המתאים. בהחלט נכון לחכות כ3-4 שבועות עד לקבלת ההשפעה הרצויה (ולכן עלייך להיות סבלנית ולחכות). אני מקווה שהבנתי נכון ושבמקביל לטיפול התרופתי, את מטופלת גם בטיפול תזונתי ורגשי- כי הטיפול התרופתי בהקשר הזה הינו טיפול תומך לתהליך (כמו סוג של דחיפה מאחור למישהו שמטפס על הר גבוה..). בהצלחה, קרן בלומנטל-יניר, מטפלת באמנות.