כמה טוב שבאת הביתה...

ענבל, כמה טוב שחזרת!!! את והפורום הייתם מאוד חסרים לי! היום אני מרגישה שההחזקה נשברה, אני מודה שקשה לי... הבנתי שכל ערעור הכי קטן בקשר, כלומר ברמה של שימוש שלה בהומור שמעורר חרדה אצלי, מערערת אותי לחלוטין. פתאום בכל רגע פנאי עולים לי לראש סצינות שבהן חוויתי דחייה ממנה בטיפול, ואני מתמלאת עצב וכעס ותסכול ואז אני אומרת "השבוע אני לא אבוא" ומתחילה לתכנן את זה בראש ותוך שנייה מבינה כמה הנזקקות חזקה וכמה אני תלותית וכמה בחיים אני לא אצליח להבריז וזה עוד יותר מתסכל ומעציב אותי. וזו מן ספירלה כזו... ועוד ערעור שקרה לי מולה שהיא רק הזכירה בחצי משפט את הבנות שלה (גם בהומור) וזה נורא קשה לי וניסיתי להבין למה והבנתי שכל אזכור של הבנות שלה זה אזכור לחוסר משמעות שלי בקשר מולה ובעולם. זה כל פעם מזכיר לי שאני רק פסיק בחיים שלה, שיש לה דברים הרבה יותר חשובים, שלמענם היא גם תזרוק אותי לרחוב אם צריך, וכמה ילדים זה משמעותי, וכמה לי אין אמא (ולצורך העניין גם אבא) שאני כל כך משמעותית עבורם, וזה עצוב. ואני לא בטוחה שאני מוכנה לחיות לנצח עם התחושה הזאת ועם ההכרה הזאת. תגידי לי איך אפשר להשלים עם מוות של אם? וזה כל כך מתסכל הרגישות של הקשר עם המטפלת והחרדות שהוא גורם... ולגבי דחיית מטלות- האמת שאני ממש לא דחיינית, אבל יש לי חברים שפשוט מודיעים שהם לא יוכלו והם יגישו בכמה ימים איחור ובאופן מפתיע מקבלים את זה. אני דחיתי מטלה פעם אחת בשנה שעברה והיה לי תירוץ נהדר, רק שלא יכולתי ממש להשתמש בו, אבל אכן קשה להגיש מטלות בתקופה שצריך לעשות הפלה...ובאופן אירוני הציונים האלו היו הכי גבוהים וזיכו אותי במילגת הצטיינות... ולגבי העומס- מה שעצוב שזו השיגרה, ובאמת באמת קשה לי עם זה, אני מתעפצת קשות בנסיעות, עד 10 בבוקר אני כבר שותה 3 כוסות קפה, מגיעה הביתה סחוטה, ובסופי שבוע אין לי כוח לעבוד. החלטתי סופית להתפטר ממקום עבודתי בחמש שנים האחרונות (עם הילדים). באמת שכבר אין לי כוח...עוד לא הודעתי להם, אבל החלטתי... ולגבי מה עצוב לי פה בפורום- אולי זה לא חכם לפתוח את זה אבל עצוב לי שקבוצה של אנשים (שאני בינהם) מגיעים לידי יאוש, מוותרים, לא מנסים להילחם יותר עבור מישהו. זה קורה לאחר תקופה ארוכה והמון אמון ונסיונות וזה לא מעין חרם קבוצתי ואכזרי, יש לזה בסיס מוצק, אבל זה עדיין מאוד עצוב לי. זה ממש ממש עצוב לי, לא הייתי רוצה שלעולם יתייאשו ממני והייתי רוצה להאמין שכל אחד יכול למצוא את מקומו וכנראה זה לא נכון וזה עצוב. וע"פ ההגדרה שלך אני עדיין שרויה בפנטזיית ההצלה אז זה עוד יותר קשה... מצד שני וחשוב להזכיר אותו, לי נמאס לספוג ונמאס לי שאחרים חשופים לתוקפנות ומרגישים מאוימים ונמאס לי מהסערות ומהתנודות הקיצוניות. כמו שאדווה כתבה אני אשמח שזה יהיה מקום מרגיע ולא מעורר חרדה. ואולי אני התייאשתי ומזה מאוד עצוב לי. אני לא יודעת למה אבל אלו תחושות שמאוד קשה לי איתן. כל "נטישה" שלי מחזירה אותי לנטישה שלי, כשאני ננטשתי, זה מתערבב לי. יש לי עוד הרבה עבודה, אני יודעת... ענבל, באמת שהיית חסרה... שיהיה סופ"ש מלא במנוחה ובבטלה עם המון פרקים של היפה והחנון... ואם אפשר רק שנייה לפני החופש והבטלה אני ממש אשמח לתגובה מושקעת, כאילו שמתייחסת לכל מה שכתבתי (בערך), טוב אני לא רוצה שזו תהיה עוד מטלה, אבל אני לא יודעת לשחרר... ת. דורותי (החלטתי שהאות "ת" תקדים את השם שלי כשאני תובעת דברים)

הי דורותי, איכשהו הצלחת לכתוב גם הרבה אבל גם לא מוצף, לגמרי מהלב ובלי ציניות.. ריגשה אותי ההודעה שלך. לגבי המטפלת - הטיפול באמת מגרה כל הזמן את המקום הכואב, של ההיעדר והחסר. כמו כל טיפול בפצע , צריך לגעת בו כדי לרפא אותו, אבל זה כואב.. בסוף זה מחלים, גם אם איזשהו גלד נשאר. לגבי המטלות - טוב שאת חושבת על דרכים להקל על עצמך. זה נכון בעיני. יש מחיר להעמסת יתר (וזה ממש שבוע מצויין מבחינתי להטיף לזה..) ולגבי הפורום - אני עוד לא ממש התייאשתי, לא לגמרי. אני חושבת שזה רגיש במיוחד בינינו, ואולי בגלל זה את גם כואבת, כמי שספגה ויתור פעם אחת. ואולי מתוך הכאב הזה אני גם מנסה עכשיו לנסות דברים קצת אחרת. שתהיה שבת רגועה, ענבל

תודה על התשובה המחממת. לא הבנתי מה היה מרגש בהודעתי, אבל תגובתך ריגשה אותי... לגבי הפורום לא חשבתי ככה על הדברים, וזה נכון, אני שמחה שאת רגישה לנושא ומנסה לעשות דברים אחרת. אני גם באיזה שהוא מקום שמחה שאת לא מתייאשת ומקווה שאולי קרני התקווה והאמון יצליחו למצוא את דרכם ולחולל שינוי..."והצלת נפש אחת, כאילו הצלת עולם ומלואו...". אבל אני גם שמחה שלתחושתי את מודעת יותר למחירים שזה גובה. הלוואי ותצליחי.ואולי היכולת העוצמתית לגייס אותך היא כבר שביב לתקווה, טוב, החזרת אותי קצת לאופטימיות. א. דורותי ("א" זה כשאני אופטימית)

הי דורותי (מצטרפת מלבי להתרגשות מהודעתך) והי ענבל ומי שקורא, דורותי, את חזקה ממני מונים רבים, ובוודאי שענבל ורבות אחרות כאן. רציתי להוסיף מילים מכיווני בהקשר הויתור ומה שמרגיש עצוב. אך להבדיל מכאן - משהו מן מציאות העבר שלי. אבל לפני-כן, כמה התנצלויות להשלמת תמונה. אחת- כתבתי לך, דורותי, הודעה בהמשך לקישור למאמר. היה לי מצב רוח זיפת ולכן לא ממש חתמתי, אז סליחה, אבל כתבתי כפי שאני נוהגת בדר"כ, לא שיניתי את אופיי או החלפתי עורי. וזה השיתוף - לפני זמן רב הייתה לי סוג של מערכת יחסים לא הכי תקינה, אם אפשר לומר, עם איש. אבל בקשר היו איומים רבים, לרבות התאבדות משותפת או תאונה מכוונת, וגם סחיטות ומעקבים וניצולים למיניהם. ואותו איש הוא אדם בשר ודם. והוא עבר עברות כפי שניתן להבין. ברבות הימים, כאמור, גם למדתי על אותו שחזור מפורסם של קשרי-בית. חלק מאותו 'קשר' היה אלים, ובזמנים שחרד לאבד אותי כקורבן (תלות) היה מגלה פתאום צדדים רכים וחלשים. מפתה להתקרב. קשה לי להימנע מלהביע את חשדותיי בסוג של מניפולטיביות, בין אם מודעת בין אם לאו. במצוקותיו, שהוביל עצמו אליהן, למשל, התבכיין שאשלם דמי ערבות לשחררו ממעצרים, התחנן שאגש במקומו להוצאה לפועל שישבה לו על הצוואר וכד'. הוא, לדבריו, כמובן לא היה אשם ורדפו אחריו ללא סיבה מוצדקת. הייתי די ילדה. ובכלל, קל היה מולי לגרום לתחושת אשמה שלי בסבלו של, כביכול, האחר. היום אני אומרת עליי שהייתי טיפשה ועיוורת. מתביישת במקום הזה, שהייתי שותפה לו. אלליי. אבל אז - רציתי להיות הכי טובה בעולם. ו"ריחמתי". סוג של פנטזיית הצלה כמו שאת נוהגת להזכיר. פנטזייה, בה, לכאורה - הוא ה"רע" ואני ה"טובה". ודמיינתי שאוכל לרפא ולשקם... בעצם הייתי אחת מהחלשות שיש, ואפשר להבין עד כמה אין גבולות והפרדות בקשר כזה. כמעט לא ניתן לדבר כאן על שניים, וסביר שיש בכך כדי לעורר תחושת קבס. כן הגיע לו לשבת על פשעיו. מהמקום הזה (גם) כתבתי לך בזמנו, רק שרשמתי לך תחת כינויים שונים מהנוכחי. אפילו כמעט 'התאבדתי' על רבות מההודעות שלך... זאת ההתנצלות השנייה שלי. ואת יודעת, כשקרתה אותה טעות אומללה מולך, ממש במקרה הייתי עדה לה בשידור חי, ורציתי לצעוק "אבל זו לא היא!". ונדמתי. חששתי שזה רק יבלבל עוד יותר, אך הזדהיתי עם תחושת השמטות גדולה ומאד לא הוגנת ובלתי נסלחת. מחיר כבד כבד. על כל פנים, באופן כללי אני כועסת על כך שאנשים שעשו וממשיכים לעשות דברים מאד חמורים מסתובבים חופשי וחיים להם את חייהם בסבבה, זכאים, נאהבים, ולעצמי אני לא מרשה לחיות כאילו הייתי אני הפושעת (נו, 'הם' הופכים וטוענים כך). זאת גם קנאה מעכבת. ועוד דבר להוסיף - גם בטיפול, שאמור להיות מקום, שבנוסף לשאר מכיל יותר מפורום, חשוב בסופו של דבר גבול כמיכל. ולהבנתי הוא חשוב, למשל, כי כאשר המטפל מראה למטופל שמולו, שזהו, הוא לא עד כדי כך כל יכול, יש מצב שהמטופל ירד מהמקום האומניפוטנטי הגרנדיוזי שלו, ואולי יתפוס (אפילו מתוך הלם) שגם הוא בסה"כ אדם סופי מוגבל. לפעמים זה עובד. כבר כתבתי, שלי היה ניסיון טיפולי שלא הוביל, והייתה לי תחושה שויתרו עליי, אפילו לא הפנו אותי להמשכים. תוצאה די מיידית לכך הייתה יצירת הקשר עם אותו איש עליו סיפרתי לעיל, בעקבותיו הרס של הרבה מאד שנים. אין לי מושג מאיפה הייתה חבויה איזו אופטימיות ועדיין המשכתי להאמין ופניתי בסופו של דבר למקום הטיפולי הנוכחי. גם בו, אילו הייתי מתפרעת מאד, אני מניחה שהיה יכול להסתיים גרוע, ויש מצב שאילו כך היה מתרחש, הייתי עשויה להביע הלך מחשבה די דומה באופיו, לנכתב בחלק מהפוסטים שנוהגים להביא לכאן. אז אמנם באיחור רב, והיה גם אלמנט של מזל, ובכ"ז, שיתוף פעולה של המטופל מתחייב. אגב, ענבל, לא צירפתי מייל להודעה הנוכחית וגם לקודמתה. אבל, רוצה לציין שצירוף השורה בכתובת היה בין השאר מתוך ציפייה שמצד ההנהלה, שאמורה לראות אותה, ניתן יהיה איכשהו לזהות ולקשור לאותה דמות. מבאס, אבל זה לא עבד בפורום הזה. חבל שגם לא עבור הזיהוי של דורותי בימים שעברו. הייתי רוצה להאמין שבשימוש באמצעי הזה אפשר היה איכשהו לקשור בין הודעות ע"י אלמנט אחד די מובהק. אממה, גם זה בולשיט. אפשר לעקוף, לזייף, להתחזות ולפרוץ, אם רק רוצים. אינטרנט מעפן ובלתי אמין. לכו דברו כאן על הפרדות וזהות. אוף, שבת של בדידות (א.ה.)

וואו, ממש ריגשת והעצבת אותי, הזכרת לי המון רגעים כואבים ולא פשוטים, ותודה על השיתוף. אני יודעת שגם אני לוקה בתסביך ההצלה המפורסם אבל אני ממש עובדת על זה, ובמקרה הנוכחי אני כבר מזמן שמתי את הגבול שלי שהתנהגות כזו אני לא מוכנה לספוג. אבל ענבל היא דמות טיפולית כאן בפורום ואני כן חושבת שמתרחשים כאן תהליכים טיפוליים, אז אולי היא כן צריכה להסכים לספוג? כמובן שעם גבולות, ואני כן חושבת שהיא מתחילה להציב אותם. אני בעבר נקלעתי למקום "המציל" בהמון סיטואציות בעיתיות, כולל שכנה מוכה ונרקומנית, חברים "טיפוליים", ואפילו עכשיו קשה להוציא את חתולי הרחוב שפולשים אלי הביתה וכבר מתאסף אצלי עדר רציני... היום אני רוצה להאמין שאני במקום שונה, למרות שעם מטופליי יש את הפנטזייה במקום מסוים. לא בהקשר של תוקפנות שאני סופגת אבל כן יש לי איזה פנטזיה אומניפוטנטית של שינוי מהותי אצלם בחיים...וזה לא קורה לצערי... וכמה שאלות הבהרה- למה כתבת שאני חזקה ממך? ומה הכוונה בזה שהתאבדת על הודעותיי? ובהקשר למה שקרה לי בפורום וזה קשור גם לכותרת של הודעתך, אני צריכה לזכור שהנטישה האמיתית כבר קרתה בעבר, על ידי משפחתי, על זה אני כואבת בצורה בלתי נסבלת עד היום. הנטישה בפורום היתה שחזור כואב לכך והיא עוררה את כל הטראומות הישנות, אבל היא לא זו שהובילה אותי למקום הנוראי אליו צנחתי באותה תקופה... אני מרגישה שיש לי עוד המון לכתוב, ובא לי להמשיך "לדבר", אבל אני חייבת לזוז. אשמח לשמוע ממך, דורותי

הי דורתי גם אני אהבתי את ההודעה שלך,גם אותי היא ריגשה,ואפילו הרגישה ממש שונה.(כתבת במקרה בוורד והעתקת ?). טוב זה סתם ניחוש,אבל באמת היה כאן משהו שונה. בדר"כ את כותבת מאוד אימפולסיבי ואסוציאטיבי,ואת גם קוראת ככה,כאילו מרפרפת מהר ועוברת הלאה,נוגעת בפצע ומיד ממשיכה. פעם גם אני הייתי ככה בטיפול.לכאורה הספקתי המון,נגעתי במלא, אבל כלום לא עבר.כלום לא החלים,רק הפצעים כאבו יותר. אבל עם הזמן (בהשפעת המטפלת שלי כמובן)הצלחתי להאט את הקצב, אפשרתי לעצמי לתת לכאב מקום,גם קצת לשקוע,ןאז יכולתי להבין באמת,ולקשר ולחבר.אמנם זה כואב יותר בטווח הקצר,אבל זה שווה. ככה הפצעים מצליחים להחלים.אין מה לעשות צריך קודם לטפל בכל המוגלה,אם רק שמים פלסטר,זה לא עובר לעולם. ובתור ספורטאית לשעבר עד לא מזמן בכלל לא הכרתי את המושג לוותר.אין דבר כזה,גם אם צריך לתקוע בעצמה את הראש בקיר.אבל את יודעת מה הבנתי,שלפעמים מכל הסיפור רק מקבלים כאב ראש נוראי. אין מה לעשות,לפעמים אחרי שבאמת מנסים ובאמת נותנים הזדמנות אמיתית,הדבר הנכון לעשות הוא לבחור להרים ידיים. זה לא כניעה,זו הבחירה הגרועה פחות. ואם יש עליך עומס יתר,באמת כדאי לקצץ,כי אחרת יש מחירים אחרים שצריך לשלם,לפעמים לא רואים את זה מיד,אבל בסוף זה בא,ואז אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. ולכולנו יש עוד הרבה עבודה... אז ביי בנתיים ליאת