השבוע שלי

ממש לא פשוט לי לכתוב כאן שוב.שבוע מאוד מאוד קשה עבר על כוחותינו.מן הסתם קרו דברים לא פשוטים עבורי גם בחוץ בעולם האמיתי וגם כאן בפורום.והיה לי השבוע כזה בלאגן בראש,וכזה רעש בפנים,שממש לא מצליח לי לכתוב.אבל אני מנסה בכל זאת. אתמול בלימודים דיברנו על דוגמא של מגרש כדורגל.דיברנו על זה שיש שחקנים ,מאמן, שופט,קהל,פרשן וכו.ודיברנו על התפקידים של כל אחד.מה הסיכונים,ומה הסיכויים,וחשבנו לעצמנו איפה בחיים האמיתיים אני ממלא את התפקידים האלה,ואיזה תפקיד אני בעצם אמורה ורוצה למלא. אז בהקשר של הפורום זה היה די ברור לי מיד שאני רוצה ואמורה להיות שחקנית.עם כל הסיכונים וכל הסיכויים.ולמרות שכדורגל זה משחק קבוצתי,בעצם המטרה באימון זה שכל שחקן יהיה עסוק בעצמו, ובמקסום היכולות שלו,ולא למשל בהשוואה לאחרים,או במה הפרשנים יגידו,וככה הקבוצה תגיע להישגים הכי טובים. וכמובן זה מיד זרק אותי בחזרה לשבוע האחרון.ואין לי דרך אחרת לתאר אותו ,ממש נפילה ענקית.אחרי כמה שבועות יותר טובים,שסוף סוף אחרי ארבע שנים של צפיה מהצד,פעם ראשונה התחלתי משהו,אומנם זה היה רק חוג כדורשת,אבל היה ברור שזז משהו.ולא לקח הרבה זמן וגם נרשמתי ללימודים.הייתה הרגשה של התחלה,שסוף סוף רואים גם בחוץ את פירות הטיפול. ואז מה שקרה כאן בצירוף לכתבה שקראתי,שעוררה חרדה ענקית בקטע הבריאותי,ובצרוף לימים "המוצלחים" בכל חודש,שתמיד מגיעים בתזמון אומלל,וגם מייל אליה שתפס אותה עם רגל וחצי מחוץ לבית. וזהו, נגמר המקום.הכל הוצף הכל דלף,כלום לא החזיק יותר.מצאתי את עצמי בגן משחקים עם הבן שלי וחברים שלו, יושבת על הרצפה ופשוט בוכה.וקצת אחרי מצאתי את עצמי נוסעת לאימון (כי הרי ספורט זה המקום המושלם לפרוק תיסכולים),והייתי כל כך עייפה וכל כך מותשת,והכביש היה ארוך וחשוך,ומצאתי את עצמי סוגרת את העיניים, כל פעם לקצת יותר זמן,וכבר לא היה לי כח יותר,והרגשתי כל כך לבד,וכל כך מקרה אבוד,ושהכל סתם,הצגה,ושמאוחר מידי,והכל ממש בזבוז אנרגיה ומיותר.והרגשתי כל כך פגועה ונטושה,כי אין לי אמא יותר,וגם היא הייתה עסוקה ,והפגישה ביום ראשון הייתה די על הפנים,וגם כאן בפורום ... צודקת דפי,יש כאן תפקידים בפורום.והדמויות המורכבות לעיתים מייצגות חלקים בנו ולפעמים דמויות בחוץ.לפעמים הן מייצגות חלקים שקשה לנו אתם ואנחנו ממש לא אוהבים אותם ולא רוצים לראות אותם בכלל,וכשהם צצים ומרימים ראש ישר אנחנו יוצאים למתקפה.אבל לפעמים בתקופות טובות,אפשר ואולי ממש כדאי לנסות ליצור אתם דיאלוג,הרי זה בעצם מה שאמורים לעשות בטיפול. לעשות שלום פנימי,לאפשר קבלה ואינטגרציה של כל החלקים. אבל זה ממש לא פשוט,ובזמן אמת כל התפקידים האחרים פורצים ולוקחים חלק בחגיגה.המאמן והפרשן והצופה והשופט .מאוד לא פשוט להשאר בתור השחקן,במיוחד שיש תחושה שהמאמן מגבה רק את היריב (הפנימי והחיצוני). וזה להרגשתי מה שקרה לי כאן.נפגעתי מאוד.לא מפרסום ההודעות,אלא מהתגובה שלך .מה שקרה כאן פגע ודרך והכאיב בדיוק במקום שכואב כבר מזמן.באותו מקום שגם אמא לא ראתה,וגם בטיפול שלי זה שוחזר, וגם כאן זה קרה לי שוב. שוב הרגשתי הילדה הבעייתית שלא יודעת לסתום וגורמת לאבא שלה להתפוצץ עליה.תמיד אני הייתי אשמה .ואכן בתור ילדה עם הפרעת קשב לא מאובחנת,לא תמיד היה פשוט איתי ,בטח לא בגיל ההתבגרות. אבל יש באמת הצדקה לכזאת פריקת תסכולים.גם אם אבא לא לגמרי בסדר?. ואם הילדה לא באמת עשתה משהו נורא חמור במציאות.ואם היא רק לא ענתה מספיק מהר,או לא היה לה מה לענות,או אולי היא ענתה אבל אבא לא שמע. ואולי דווקא הילדה מאוד השתדלה ודיברה יפה ובאריכות.ואבא החליט מסיבות ששמורות איתו לענות במקום אחר,כאילו התחיל דיאלוג חדש, אבל בעצם זו הייתה רק תשובה,ולילדה לא היה מה לענות,אז היא לא אמרה כלום.ואז הוא נורא כועס,לא מקשיבים לו,לא מדברים איתו,לא נותנים לו כבוד,ואז יש תשלום.מיד ובמזומן. ואז אמא באה ו... מרגיעה את אבא. והילדה,אין מה לעשות,שוב אף אחד לא מגן אף אחד לא שומר,הרי היא לא באמת ילדה קטנה,היא מאוד חכמה ומדברת יפה כמו גדולה,בעצם אף פעם היא לא באמת הייתה ילדה קטנה ,תמיד היא קפצה קדימה,והשתלבה מצויין עם מבוגרים ממנה בהרבה.אף אחר לא שם לב לפער בין השכל לרגש.אף אחד לא ראה שהפער רק הולך וגודל. ועוברות השנים ואז הילדה (שבנתיים באמת כבר גדלה)נתקלת במישהי אחרת ,שלה כן מרשים להיות שוב קטנה.ואפילו מעודדים אותה.ופתאום היא מרגישה כמו ילדה בת חמש שמקנאה באחותה בת השנתיים.ורוצה שפעם אחת גם לה יאפשרו,ושגם עליה אמא תגן.ואז.. שוב זה לא קורה.הרי אמא כבר מתה,היא לא כאן בכלל,ואפילו אי אפשר יותר לכעוס,כי היא כל כך חסרה,וכל כך קשה,ועצוב,ולבד. בזמן האחרון יוצא לי לדבר על הפורום די הרבה בטיפול.שם כמובן אנחנו מעבירות את השיחה למציאות בחוץ שכאן זה בעצם רק היצוג שלה.הכתיבה כאן מאוד עזרה לשחזר דברים חשובים אצלי בהקשר הקבוצתי,דברים שלא השתחזרו מספיק טוב במסגרת של אחד על אחד. בפעם הראשונה גם הבאתי לה דברים שאני כותבת כאן.ודווקא לא את אלה שאני מרוצה מהם.היא אמרה שבאיך שאני כותבת בככל לא מרגישים שנפגעתי ,שהפגיעות שלי ממש לא עוברת,לא בכתיבה וגם לא במציאות. היא אמרה שהפעם היחידה שנראתי פגיעה היתה כשאמא שלי נפטרה.באמת אז הרגשתי שקורה משהו אחר,גם אתה וגם כאן.אז הרגשתי באמת עטופה ומוגנת מכל עבר,אולי כמו שאף פעם לא באמת הרגשתי. ומה לעשות באמת החיים קשים ויש אתגרים ודברים שממש ממש חייבים לקרות,וכרגע זה מרגיש כל כך מלחיץ ומפחיד,ובלתי אפשרי,וחבל,ממש חבל. זהו ,יצא קצת ארוך,אבל זה הסרט שלי השבוע .ככה הרגיש לי כאן ובחוץ. בתקווה לשבוע שונה דנה.

הי דנה, איזו הודעה עצובה...הזכרת לי המון תחושות מוכרות. האין הזה פשוט בלתי נסבל. אני מסרבת לקבל אותו. בעיני כן היה ניתן לראות את הפגיעות שלך כאן השבוע. אני חושבת שבלי שכתבת היה אפשר להסיק שנפגעת. אולי לא היית "פגיעה", אולי עוד נלחמת, אבל היה ברור שנפגעת. אני אבל כן חושבת שכל מה שקרה בפורום השבוע קרה בשל הצורך שלך להגן על מישהי אחרת. במובן הזה, אולי את שחקנית הגנה... אני מאוד מזדהה עם הצורך, אבל גם במציאות וגם בפורום צריך להיות מוכנים לחטוף, וצריך לשקול היטב מתי יש לי כוח להילחם על מה שאני מאמינה בו, ומתי לא... מצחיק שאני מדברת על שמירה עצמית- אבל אולי צריך לשקול האם לשים את עצמי בחזית או לבחור להתחבא מאחורי אחד השחקנים האחרים, או השופט... ואני בהחלט מסכימה שההשלכות שלנו על הדמויות הוירטואליות שפועלות כאן, הן השלכות של חלקים שלנו. אני רוצה להיות החלק התלותי שלך, לא בגלל שאני תלותית, אלא פשוט בא לי לגלם את החלק הזה, בלי שום קשר למציאות. נכון יש לנשים מבוגרות את הבשר שנתלה מהיד (בין המפרק לכתף), החלק ה"מידלדל", אז זאת אני, אצל כל אישה בגיל העמידה שלא מרימה משקולות. את כמה את מתחברת לחלקים האלו בך? מקווה שיהיה יותר קל, דורותי

הי דורתי לא נראה לי,לי בחיים לא יהיה חלק כזה,וגם לאמא שלי אף פעם לא היה,אני שחקנית, אין לי חלק מידלדל,וגם תמיד לא סובלים את החלק הזה,אז לא את לא מתאימה לתפקיד. אבל יצא לי בימים האחרונים לחשוב עליך ועל מה את מגלמת.והבנתי שיש לי קצת בלאגן בקשר אליך בגלל שאת מגלמת כאן באופן שגרתי יותר מתפקיד אחד.יש אותך גם כמטופלת (ואפילו מוצפת) וגם כמטפלת וגם כפרשנית שנונה ורהוטה.ולמרות שאני מחבבת את כל החלקים , לפעמים (בעיקר בימים קשים)אני לא מגיבה לחלק הרלוונטי.וזה מה שקרה לדעתי בעץ האדום כחול שלנו,וגם בהודעת הפוסטר.ממש נפגעתי ממך,וזה קרה כי התייחסתי אלייך כמטפלת,וברור שאלה הודעות שכתבה דורתי המטופלת. ובכלל חשבתי לעצמי בזמן האחרון,מה זה אומר להיות חברה טובה, ואיזה חברה אני רוצה להיות ולמי.ברור שבפורום זה שונה.כמו שכתבה לילך בתור כותבות כאן לא תמיד מתאים לכתוב,ולא תמיד מבקרים כאן באותה תדירות,וברור שאין מחויבות.אבל במציאות זה שונה.ואני גם מוכנה לחטוף.וכאן מבחינתי זה סוג של בדיקת כלים. וכמובן דברים שקרו כאן קשורים גם למציאות בחוץ.לפני שבוע ניתקתי קשר עם זאת שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי,למרות שכבר תקופה מאוד ארוכה ממש לא נעים לי אתה.והיא כל כך תלותית וכל כך מרוכזת בעצמה,שהיא לא ראתה אותי ממטר.ולקח לי זמן לראות ולהבין. אבל אני שמחה שזה קרה. ובכלל עם תלות יש לי בעיה.גם כאן (כמו שענבל כתבה)הרגשתי קצת תלותית.די קשה לי לפתוח עצים חדשים.ותקופה ארוכה כתבתי כאן כמעט רק כתגובה להודעות של מי שמבחינתי כאן מסמלת חברה טובה.(לילך זה בסדר שאני קוראת לך ככה?).ובזמן האחרון הפסקתי עם זה כי זה נראה לי די מעיק.למרות שבהחלט יכול להיות שזה לא באמת הפריע,וכל הבעיה הייתה רק אצלי בראש. וגם באופן אישי קצת קשה לי עם זה ששיחה שעוסקת באותו נושא מתפזרת על פני מיליון עצים.אני יודעת שזה יותר נוח לענבל לראות ככה למי היא עוד צריכה לענות,אבל גם לפעמים בגלל העומס האדום, לא מועלות יותר הודעות תגובה לעצים ותיקים,ומבחינתי זה קצת יוצר תחושה של חוסר רצף,וחוסר המשכיות,וגם לפעמים יש תחושה של השארה לבד,למרות שזה לא קשור למציאות. ולדעתי את דווקא כן צריכה לכתוב כאן בימים זוגיים. ברור שהטיפול שלך כרגע זקוק ליותר פעמים בשבוע,ורק בגלל שמדובר במקום ציבורי זה לא קורה.זאת מטרה לא הגיונית לצפות שתחזיקי שבוע שלם לבד. אז אם יש לך פגישה ביום ראשון,תכתבי כאן בשני,רביעי,ושישי,ואז בעצם את צריכה כל פעם להתאפק רק יום אחד,וזה כבר סביר. (כמובן שתגובות לאחרים תכתבי כל הימים). אבל כמובן זאת סתם דוגמה.תציבי לעצמך מטרה ריאלית,ואחרי שתצליחי בה במשך תקופה ,תוכלי להציב מטרה נוספת קשה יותר.לא הכל ביום אחד,זה אף פעם לא מחזיק. טוב שוב בלבלתי מספיק (נראה לי שהשלמתי עם ריבית והצמדה את השבוע שלא הייתי כאן) אז ביי בנתיים דנה

איזה אומץ, ואיזו כנות. ארוך אך מרתק (משעמם לא היה לך השבוע) אולי העלילה של הסרט שלך לא הייתה פשוטה. אך זה בהחלט היה הסרט שלך, עשוי היטב מחומרים אמיתיים בלי זיופים. מאחלת לך שבוע קליל ושלו. (וכמובן משתתפת בצערך)

הי סשה תודה על התגובה, ושמחה שהצטרפת לקבוצה. להשתמע דנה

הי דנה, קראתי ברוב קשב, בתוך המילים ובין השורות. חשבתי על מה שקרה כאן, וניסיתי לחשוב מדוע זה קרה. את יודעת, שמתי לב, שכמעט אף פעם (האמת נדמה לי שאף פעם, אבל לא רציתי לשגות) לא פנית אליי ישירות. בד"כ את כותבת כאן כתגובה לעצים של אחרות, וגם כשאת פותחת עץ משלך, זה תמיד מכוון כללי כזה, כאילו לא ממש אליי. כולל העץ הזה ממש. אני תוהה האם אולי הדבר הזה השפיע עליי, הוביל גם אותי להתייחסות שהיא מסביבך, אבל לא ישירות מולך. אני אומרת את זה רק על מנת לשקף אינטראקציה ובשום אופן לא על מנת להאשים או לבקר. את צודקת בהחלט. האמא צריכה לפנות אל הילדה ולהגן עליה. גם אם הילדה לא אומרת כלום. שהסופ"ש יהיה קל מהשבוע שחלף, ענבל

הי ענבל קודם כל תודה על התשובה. ודבר שני זה נכון מה שכתבת.אני כן כתבתי אליך בעבר,אבל בדר"כ אני כותבת בעצים של אחרות.וגם אני שמתי לב לזה,ואפילו דיברנו על זה בפגישה (כי גם היא שאלה למה זה קרה). אבל חשוב לי לציין שמבחינתי כל פעם שאני כותבת כאן,זה מיועד אלייך ולכל המשתתפות האחרות.ואני תמיד שמחה שיש תגובה,גם אם היא לא רק נעימה.ואחת הסיבות שאני כותבת כאן היא כדי לקבל שיקוף אינטרקציה (אז תודה גם על זה). ואכן קשה לי לפתוח עצים חדשים,ואני גם מרגישה קצת לא בנוח עם זה.בעצם שפותחים כאן עץ חדש מכריחים אותך לענות.ובנקודה הזו אני דווקא די מתחברת למה שכתבת כאן פעמים רבות בעבר.אני רוצה שתעני לי כשיש לך מה להגיד ולא בגלל שאת חייבת.וזה לא משנה אם מדובר בעץ חדש או לא.וברור שזה לא נעים להישאר לבד ולפעמים גם קצת מאכזב,אבל לי זה עדיף. וביום רביעי הייתה לנו פגישה ממש מעולה ובעקבותיה גם מייל מוצלח,וגם כאן כבר מרגיש לי אחרת,אז בהחלט הסוף שבוע נראה שונה. אז שבוע נעים דנה

הזדהתי עם כמעט כל מילה.עברתי ילדות די דומה, והחריצים שלי בטיפול כמעט זהים. מה לעשות? העולם כולל הרבה דברים, והפלא שלא יודעים, שאותה מציאות בדיוק קימת אצל רבים. אולי נקים קבוצת תמיכה? מרגיז ומקומם שהמצב המעצבן הזה קים לרבים! ויש עוד סובלים ממנו....מה שבטוח שנלחם בעור שינינו שהילדים שלנו לא יסבלו מזה...

הי רננה בעיני הפורום הזה הוא מעיין קבוצת תמיכה,את מוזמנת להצטרף... והילדים שלנו,זה התיקון.להם זה לא יקרה. דנה

  ... כנראה שיש לך שפע של סיבות, אמיתיות וצודקות לגמרי, לקנא. חושבת שנורא טראגי כשהקנאה הזו, מעצימה מימדים, משתלטת ופועלת למען ההרס. ואיזה מן סיוט לחוות את הסביבה עיוורת כל-כך. דנה חביבה, כן רוצה לומר לך יופי ויישר כוח. כבוד על הדברים הקטנים-גדולים, על הפירות העסיסיים של אחרי ארבע שנים. אני נוטה לקשור את עיתוי השבירה הזמנית להתקדמות, והייתי מחברת לכך גם הקנאה, רגש, שלדעתי, משחק תפקיד, קריטי לעתים, בהתנגדות לשינוי. בכלל בטיפולי עומק. (ה'אני' הישן מקנא ב'אני' החדש. מן משהו כזה). וגם - כששינוי נותן אותות חיצוניים אל נגד עינינו, נראה לי שנבהלים מהגובה ומתעצמות גם חרדות בכל מיני הקשרים. אני מקווה שאת בידיים טובות ושההתאוששות וההשתקמות בוא תבוא ותחזיק מעמד לאורך זמן. את יודעת, (והי גם לענבל ולקוראים) - דיברתי הרבה על קנאה בהקשר לפורומים, באמת שאני מרגישה לפעמים שיש המון ממנה ספציפית כאן, עד כדי רוויה ביתר ובמגוון של דרכי ביטוי, ישירות ועקיפות, את חלקן מכירה ממש ממני: הפסקת כתיבה בד בבד עם המשך אדוק של קריאה ומעקב, כתיבה כבושה ועצורה או כתיבה של שיאי כאב דווקא 'מאחור' יכולות להיות, למשל, ביטוי שלה. לעתים. תלוי. לא תמיד. מאידך, אפשר גם לתת לה ביטוי דורשני, גלוי ושלוח רסן ללא פילטרים בכלל, ובחזית. הייתי מכניסה לסל הקנאה גם גלים של חשיפות מסוג "אכלו לי שתו לי", ואת שאלת המקום הנצחית. בכל אופן, להבנתי, כשאנחנו מכווצים, נותרים מאחור, פסיביים וללא מילים ישירות, כנראה שנדרשים משאבים רבים במיוחד מהזולת (כלשהו) כדי לדייק ולהתכוונן אלינו ולקלוט אותנו. ואולי, כך יוצא, שהדרך הזאת תובענית אף היא. שתי אפשרויות הקיצון שציינתי הן די היינו הך, בעיניי, רק בכיוונים מנוגדים. שתיהן, כנראה, לא יעילות במיוחד, ובשתיהן יש תוקפנות, לדעתי. צעקה מסיחה ומסנוורת או שתיקה רועמת. גם כשמשהו בך מתכווץ מאד, מאד מאד, יש להניח, שחלק אחר תפס הרבה נפח. בך. גם אם זה קרה אחרי הזדהות עם דבר רומסני שהיו לו ניחוחות/טריגרים בחוץ. על כל פנים, מה שחשבתי עוד הוא, שלפעמים אפשר למצוא את עצמנו משתמשים בפורום בשירות ההתמכרות לקנאה. פשוט נכנסים לכאן כשהמטרה הלא מודעת היא בעיקר הצורך לקנא. לייצר מזה עוד ועוד. לפעמים נכנסים לנישה הזו ב'כוח' כדי להצית ולשלהב את עצמנו באותו רגש עד לשוליים הרסניים. חושבת גם שאם מצליחים לתפוס את עצמנו בזמן ו'על חם' ולתת למה שקורה את המילים המדויקות, עם הבנה ממש, גדלה הסבירות להצליח לקחת אחריות מדודה ולשים סוף למסלול המעגלי. כנראה, עניין של ויסות ואיזון יחסי. לגבי דיאלוג ושוב בהקשר הפורום - לא ממש בטוחה שהשימוש במושג כפי שהוא מתאים כאן תמיד. לפעמים אני רואה פשוט הזמנות מפתות לויכוחים סוערים, רווי רגשות, אך אולי ויכוחי סרק ריקניים ומרוקנים. מספר אנשים שכביכול משתמשים זה בזה, כל אחד כדי לחמם את עצמו בעולמו הפנימי, כשלכל אחד מהם קשה לראות שיש מולו זולת. איש מתבצר בעולמו הפנימי והמחשב שלו. לא יודעת אם אפשר למצוא הדדיות תמיד. כשאחת המשתתפות מתנהגת כאילו אין מולה נפש אחרת, משליכה או השד-יודע-מה, האחרת עשויה ליפול בפח ולחקות אותה, אני חושבת, ושוב, נראה לי שהקנאה במקומות הילדיים הללו סוחפת ("אם לה מותר לדבר בהתנשאות ביטול ובוז כאילו איני קיימת ואין לי נפש, אז גם לי מותר וגו'..."). גם נקמני משהו, אולי. אילו רק 10% מהאנרגיות הללו היו מופנות לבנייה... ולגבי החלק ההוא ואינטגרציה-מי-יודע-מתי-תחול-ותתיישב - כשיש חלק שלא מחבבים במיוחד, הוא שם, כן. (אני קצת מדקלמת עכשיו, נראה לי). בסדר. שיהיה. אבל, לא בטוחה שדווקא חייבים להיות חברים שלו, של החלק הזה. למה אי אפשר 'רק' סתם לא לאהוב אותו ולהפריד ולחיות במקביל? בהקשר זה ותשובתך החייכנית, ענבל, לשאלת ההתאהבות שלמטה, הפתרון שהייתי מציעה לעצמי הוא לא להיות בסביבה שמזמינה אותי לעלות על מסילה שבהסתברות גבוהה תוריד אותי מהפסים. אם אני עוד שם, לא אדישה ונמשכת (ושוב, בחלק מהמקרים הייתי קושרת לכאן את הקנאה ההיא), זו עדיין בעיה... בכל הרעיונות (החלקיים ולא לגמרי מגובשים) הללו כלולים גם דבריי שלי והתנהגותי, לרבות הודעה זו ממש, ועצם הקריאה/כתיבה פה. שיהיה שבוע טוב מקודמו, (איילת השחר)

הי א.ה יקרה קראתי כמה פעמים את מה שכתבת,וכל פעם זה לקח אותי למקום קצת אחר.טוב אבל זה מה שיפה בהודעות שלך,אפשר למחזר את הקריאה ואף פעם לא משעמם. בכל מקרה בעיני קנאה היא לא רק משהו רע.כשהיא לא מודעת,ובאה לידי ביטוי כהורדה והנמכה של האחר היא בעייתית.אבל ברגע שמרשים לעצמנו לברר ולבדוק במה בעצם מקנאים,והופכים להיות מודעים,אפשר גם למנף את הקנאה לתזוזה ושינוי. ולגבי הדיאלוג והאינטגרציה,בעיני הם קשורים אחד לשני. וכשקראתי את מה שכתבת חשבתי על השלום הקר שיש לנו עם סוריה. מבחינתי זה סבבה,גם אין מלחמה וגם הגולן אצלנו ואפשר להמשיך לטייל בכל המקומות המקסימים שם.אבל כדי להגיע למקום הזה,צריך לעבור כל מיני מלחמות,ופגיעות,ולחצים מכל מיני כיוונים.ורק אז ששני הצדדים מבינים שממש לא כדאי,רק אז אפשר להפריד ולחיות במקביל.(וכמובן שכלפי חוץ צריך עדיין להמשיך ולעשות הצגות שכן קורה יותר).אז בעצם מה שרציתי להגיד שאני מסכימה אתך,רק עדיין לא הגעתי לשם. וכן אני מרגישה שאני בידיים טובות,ושיש על מי לסמוך. אז ביי בינתיים דנה

הי, מצטערת,קראתי את הודעתך כבר ביום חמישי ניסיתי להגיב משהו.. לא הצלחתי לכתוב לך מאומה.. ייתכן שהכאב שהרגשתי הצליח לשתק אותי,אולי גם רגשות אשמה שהציפו אותי... גם עכשיו אין לי כל כך מה לומר, כנראה שעדיין קצת תקועה באותו מקום.. מצטערת, מאוד. דפי.

הי דפי אני שמחה שבאת לבקר,וזה בסדר שאין הרבה מילים,לא חייבים. אבל למה רגשות אשמה הציפו ? דנה