תוצאות חיפוש עבור אשפוז-פסיכיאטרי

יש בעייה במשפחה שאני גר עם הורה וכל פעם שהוא רב איתי על שטויות אז הוא מאיים לזרוק אותי לבי"ח פסיכיאטרי בגלל שאני צועק ונמאס לי מהמטומטם הזה שגם ככה הוא גמור וזה נהיה כבר אוטומטי את מי צריך לערב בשביל לגמור עם ולהסביר לו שמה שהוא עושה זה טעות / אם אני לוקח טיפול של מודיקט יכולים להכניס אותי למקום שאמרתי למעלה ?

עובדת שלנו מאושפזת למעלה מחודש במוסד פסיכיאטרי. אשפוז מרצון בגלל דכאון ונטיות אובדניות. היא אמורה להשתחרר בקרוב. יש לנו כנס בחו"ל בעוד כחודשיים. האם צפויה להיות בעיה לבטח אותה בביטוח נסיעות לחו"ל?

לאחרונה התחלתי לחבב את הווצאפ - אני עוסק בו בהעלאת תמונות וסרטונים ל- 7 קבוצות ( והיד עוד נטוייה לפתוח עוד ועוד קבוצות ) שאני מנהל לבד בהתנדבות ובחינם ולקבוצות נוספות שאני רק חבר בהן וזה גורם לי להנאה מרובה בחיים ואני מרגיש טוב ובכל זאת אמא שלי טוענת שזה לא שפוי ושהיא תארגן לי אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי, האם מאשפזים על זה ? אומנם התקשרתי כמעט לכל בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ והם אמרו לי שם שלא מאשפזים על זה חוץ אולי מאח או רופא של אחד מהם שאמר לי שאמא שלי יכולה להביא אותי לאיבחון ואחת הרופאות או האחיות מאחד מבתי החולים הללו אמרה לי שאני יכול להיות 10 שעות בווצאפ - אמא שלי טוענת שהיא לא דיברה ברצינות אבל האבסורד הוא שהפסיכיאטר שלי שהוא עובד בבית חולים פסיכיאטרי שאמר לי שלא מאשפזים על זה דווקא טוען שכן מאשפזים על זה, אני מרגיש שכולם עושים קטנונייה נגדי. אומנם אמא שלי טוענת שבגלל שהראש שלי כל הזמן בווצאפ אז אני שוכח לעשות דברים כמו למשל להכניס את החלב למקרר אבל אני מרגיש טוב ואני אוכל, מתרחץ ועובד וקראתי על הבן 14 ההוא שהתמכר למשחק הפורטנייט ולכן אושפז אבל זה היה בעיקר בגלל שהוא הפסיק ללכת לבית הספר והיו לו התקפי זעם ואלימות כלפי סביבתו אבל אצלי זה ממש לא המצב, האם את חושבת שאני צריך למחוק את הווצאפ ? אני לא רוצה למחוק ! אני לא חושב שצריך להיות טוטאליים לכאן או לכאן !

האם כדי לקבל חוות דעת שניה תוך כדי אשפוז צריך להביא סיכום אשפוז ביניים? האם הצוות בבית החולים חייב לשתף פעולה/לתת מידע ולהתחשב בחוות הדעת?

אבל לא... כן, זו אני, נראה לי שכל כך הרבה זמן לא כתבתי שיש חברים חדשים שאפילו לא מכירים אותי (או שחושבים שאני סתם איזה מנהלת פורום נצנצנית... :-) אני מצטערת שאני בקושי בכותבת, אני רב הזמן או עם כאבי תופת שלא מאפשרים לעשות כלום או מטושטשת מהתרופות ברמה שאין לי מושג מה קורה איתי (התרופה הנוכחית הביאה עימה גם תופעה חדשה ומבהילה - הזיות...). הלואי שהיו לי בשורות טובות אבל לצערי המצב ממש רע. המרפאת כאב ברמב"ם כבר מסרבת לטפל בי כי הרופאה שלי פשוט הודיעה לי שאין מה לעשות וזהו וכשביקשתי/התחננתי להחליף לרופא אחר שלא יוותר עלי הם נתנו לי תור לנובמבר (!!!) למרות שאני מטופלת בתרופות שדורשות מעקב צמוד ולמרות אינספור בקשות (בעלי הלך לשם באופן אישי) הם טוענים שאין להם תור מוקדם יותר (למרות שבעלי הסביר להם שאני נמצאת בבית וסובלת מהזיות קשות, לא צרכיה להסביר כמה זה מסוכן, מספיקה פעם אחת שאני אהזה שאני ציפור ואעוף דרך חלון הקומה התשיעית בה אנו גרים...). בלית ברירה אני הולכת לרופא פרטי (הוא היה מנהל מרפאת הכאב ברמב"ם אך כרגע בחל"). הוא מקסים ואנושי אבל כל פגישה עימו עולה 1000 ש"ח. הוא עצמו היה הכי הוגן שאפשר ואחרי שהייתי אצלו פעם אחת והוא הציע פתרונות חלופיים (כי כזכור הרופאה במרפאת כאב אמרה שאין לה מה לעשות) הוא אמר שאין צורך שאמשיך לבוא אליו אלא שמרפאת הכאב יבצעו את המעקב כי הוא יודע שביקור אצלו יקר מאוד ומשאביי מצומצמים מאוד (לאחר שכל חסכונותינו וכספינו הושקעו בארבעה ניתוחים ובתרופות יקרות שאינן בסל). אבל במרפאת כאב נתנו לי תור לנובמבר ואני שוב מגיבה רע מאוד לתרופה (הזיות כבר אמרתי?) ואין עם מי לדבר שם אז כרגע אני חייבת טיפול ומעקב ונאלצת ללכת אליו למרות המחיר המטורף. אני אמורה גם בקרוב להתאשפז בתל השומר לצורך טיפול חדש (עליו המליץ רופא הכאב) - זריקות בוטוקס בפרינאום (במוקד הפגיעה העצבית) ולאחריהן פיזיותרפיה רקטו-וגינלית בשרירי הפרינאום (כבר הזהירו אותי שזה כואב אימים). אז הופניתי לד"ר ברגבל בתה"ש שהוא המומחה מספר אחת בארץ בנושא (כיון שאני מקרה מאוד קיצוני אני חייבת שיעשה זאת מישהוא בעל נסיון רב). הכנתי את עצמי נפשית לפגישה עם ד"ר ברגבל כי שמעתי מרבים (כולל כאן בפורום) שנחמדות זו לא תכונת אופי שלו. למזלי, אולי בגלל שאני באמת מקרה קצה מופרע לגמרי, הוא באמת היה אמפתי למצב ונחמד. כמובן שהוא לא מוותר על להזכיר לי כל הזמן את הפן הנפשי וכמה שהכל נובע מאונס שעברתי בגיל 15 אבל עדיין בסה"כ ביחס לכל מאות הרופאים שפגשתי בחיי (ורופאים ביכים בעיקר שבדר"כ האף שלהם תקוע אי שם בשמיים) הוא ממש נחמד אלי ולא פחות חשוב, לוקח את המקרה שלי מאוד ברצינות ובאחריות. הוא גם הסכים שאכן זריקות בוטוקס ולאחריהן פיזיותרפיה אינטנסיבית (גם הוא הזהיר מפני הכאב של הפיזיו') הוא הפתרון כרגע (ולמעשה היחיד שנותר). הוא ישב איתי במשך שעה פלוס ועבר על כל הרקע הרפואי שלי כולל כל התרופות שקיבלתי ואיזו רגישות פיתחתי לכל אחת ואיזה סיבוכים רפואיים עברתי בכל ניתוח וניתוח. ממש עשה סקירה מקיפה כדי לקבל תמונה מלאה על כל מה שעברתי. לאחר מכן אמר שהוא רוצה קודם להציג את המקרה שלי בישיבת המחלקה הקרובה כי למרות שהוא הרופא הבכיר עדיין חשוב לו כיון שאני מקרה כה קיצוני לודא שהוא חשב על הכל ולא פספס כלום. בדר"כ נותנים את הזריקה באשפוז יום אבל הוא הסביר לי שבמקרה שלי חייבים לעשות זאת תחת אשפוז כיון שיהיה זה חסר אחריות צידו לשלוח אותי הביתה ישר אחרי עם הרקע שלי של תגובות קשות לתרופות וטיפולים. בצורה מאוד אנושית הוא אמר שהוא מבין שאני סובלת מאוד והטיפול צריך להתבצע בהקדם אבל גם הסביר שכיון שמדובר במקרה קיצוני חשוב לו לתאם את הכל מראש ולהתייעץ עם כל הרופאים הבכירים כדי לוודא שהם מוכנים לכל תרחיש אפשרי. היום התקשרה המזכירה שלו לאמר שבישיבת הצוות אכן הוחלט שניתן לבצע בי את הטיפול אבל שלמרות שבדר"כ עושים זאת תחת הרדמה מקומית או אפידורלית אצלי לא אפשר (כיון שעשיתי אנאפילקטיק שוק ודיסקינזיה קשה לחומרים הללו) ולכן ייאלצו לעשות זאת בהרדמה כללית. הם ביקשו שאשלח להם מכתב בו אני כותבת שאני מסכימה להרדמה כללית לנוכח המצב ופקססתי היום את המכתב. המזכירה שלו הסבירה לי שכעת ד"ר ברגבל עסוק בלתאם את כל הנושא (צריך מיטת אשפוז, חדר ניתוח ומרדים מנוסה שיידע להתמודד עם המקרה שלי) וכאשר הכל יהיה מתואם יתקשרו ויגידו לי מתי לבוא להתאשפז. האמת, זה די מרגיע לדעת שד"ר ברגבל מתייחס ברצינות ובאחריות כזו לטיפול כי כיום אני ממש מפחדת מכל ניתוח/טיפול/הרדמה בגלל שלא היתה פעם אחת שהדברים עברו חלק ללא בעיות ולאורך הזמן התגובות שלי רק הולכות ומחריפות (היום אני כבר לא מתפשרת על פחות מפרכוסים קשים או הפסקת נשימה :-). מחר אני הולכת לרופא הכאב בגלל שהתרופה שאני מקבלת כרגע (מתדון) גורמת לי לבעיות קשות ונסיון להוריד את המינון החזיר את הכאבים ואני בחוסר תפקוד מוחלט. אין לי מושג מאיפה אמצא 1000 שקל לשלם אבל אני יודעת שמתדון זו תרופה שממש לא משחקים אותה (זו התרופה שנרקמונים בגמילה מקבלים כתחליף להרואין למרות שבמקור זו תרופה נוגדת כאבים, ניתן להבין מכך שזו לא תרופה פשוטה. יש רק כמה רופאי כאב בארץ שיש להם את הידע כדי להתעסק עם התרופה הזו). סליחה על השפיכה, אני סתם שופכת את כל הצרות... מקווה שאני לא מפחידה יותר מדי אבל לצערי אלו הם חיי, לפחות כרגע. המצב הנפשי לא משהוא בכלל כי המוות הידפק על דלתי בצורה מאוד חזקה פעמיים בחודשיים האחרונים. הפעם האחרונה היתה לפני שבועיים (בגלל המתדון) והיתה מפחידה בצורה שאני לא יכולה להתחיל לתאר. אני כרגע כל היום שוכבת במיטה, חסרת יכולת תפקוד בסיסית. את המשפחה ואת אמא שלי זה לא ממש מעניין ואין לי מהם שום תמיכה או עזרה. אמא שלי זה נושא די כאוב (עברתי התעללות נפשית מאוד קשה על ידה החל מיום שאני זוכרת את עצמי) אבל אני לא יכולה להסביר למה, למרות הכל אני לא מסוגלת להתנתק ממנה וכל כך כואב לי שהיא לא תומכת בי בכלל. כל כך זקוקה שתחבק אותי, תלטף אותי ותאמר לי שהיא אוהבת אותי. רב הימים אני שוכבת לבד במיטה, לא מסוגלת לקום. בעלי עובד כמו מטורף כדי לממן את הטיפולים והתרופות היקרות (מזמן כבר מיצינו את כל מה שבסל, היום הכל זה דברים מחוץ לסל שעולים הרבה מאוד כסף. רק הזריקת בוטוקס זה עוד 2000 ש"ח). נורא קשה, מייאש ועצוב. לפעמים מרגישה שכבר אוזלים לי הכוחות להילחם אחרי 6 שנים של מאבק בלתי פוסק. הדבר היחיד שאיכשהוא מחזיק אותי זה הבן שלי, ילד מתוק, חכם ונפלא שבשבילו אעשה הכל כדי להמשיך ולהיות כאן בשבילו. בלעדיו מזמן כבר הייתי מפסיקה להילחם והולכת לאיזה בי"ח בשוויץ שעושה המתות חסד. סליחה על ההודעה הכה מייאשת ומיואשת. לכן נמנעתי מלכתוב, כי ידעתי שלא אוכל לכתוב משהוא אופטימי ושמח כי לצערי זה לא המצב כרגע. וכמנהלת פורום אני יודעת שאני זו שאמורה לשדר אופטימיות וכח אבל אני כל כך חלשה ומותשת מהמאבק האינסופי על הגוף ועל החיים ועל למצוא רופאים שיסכימו לטפל בי בכלל ולא יפטרו אותי באין מה לעשות. אני כן יכןלה להגיד שמבחינת הסטומה זה היה שווה. וקרן, אני כותבת לך את זה עכשיו באופן אישי אבל גם לכל השאר. שנאתי את הסטומה. אני לא יכולה להסביר כמה שנאתי את הסטומה כשהייתי איתה בסיבוב הראשון תשעה חודשים. אני ובעלי היינו אז על סף פרידה והיה לי ברור שאין סיכוי שאי פעם תהיה לי אהבה, וכסגרו לי את הסטומה לא הסכמתי לחזור אליה בשום פנים ואופן. במשך שלוש שנים שלשלתי כל יום 40 פעם עם כאבי תופת ולא הייתי מוכנה לחזור לסטומה. הייתי מגיעה כל יומיים מיובשת לבית חולים מרב שלשולים, לא היו לי חיים כי לא יכולתי לצאת מהבית (איזה מהבית, לא יכולתי לצאת מהשירותים מרב שלשולים) והתחת שלי היה כולו פצע מוגלתי אחד גדול מרב שלשולים. ועדיין לא הסכמתי לחזור לסטומה. באיזשהוא שלב ההגיון הבין שאין ברירה אלא לחזור לסטומה כי הפאוץ לא מתפקד ומחורב כליל, ההגיון הבין אבל רגשית לא יכולתי לעמוד בחזרה לסטומה. העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה וזה לא היה בגדר אמירה בלבד, תקשיבי לי טוב קרן - העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה. שבועיים לפני הניתוח לקחתי כמות אדירה של כדורים כי לא יכולתי לשאת את המחשבה של חיים עם סטומה. עד כדי כך שנאתי אותה. הדבר היחיד שהציל אותי היתה כמה אירוני, המחלה שלי. בגלל שהמעיים שלי חוחלים אני לא סופגת תרופות דרך הפה (לכן אני מקבלת הכל בזריקות/מדבקות/עירויים) ולכן כמות הכדורים לקחתי שהיתה הורגת כל בן אדם רגיל לא עשתה לי כלום. ועדיין העדפתי למות מאשר לחזור לסטומה. עברתי אשפוז פסיכיאטרי ושמרו עלי 24 שעות ביממה כי העדפתי למות מאשר לחיות עם סטומה. אני כותבת זאת כאן בגלוי ומספרת את כל האמת ולוקחת את הסיכון שתחשבו עלי דברים נוראיים אבל חשוב לי, קרן, שתביני שכשאת אומרת שאת שונאת את הסטומה שלך אני מבינה אותך ואין לך מושג כמה אני מבינה אותך. עברתי טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי (גם היום) ארוך מאוד כדי להגיע לרגע בו אשלים עם הסטומה. וכשהיום אני אומרת שאין סיכוי שאוותר על הסטומה כי מהבחינה הזאת לפחות היא שינתה את חיי (לצערי הנזק העצבי הצליח ובגדול לדפוק אותם מחדש) זה לא כי ככה תמיד הרגשתי. עברתי דרך מאוד ארוכה ולא קלה עם עצמי כדי להגיע לרגע הזה. ולכן כשאמרתי לך בעבר ואני אומרת גם עכשיו שאני ממליצה לך בכל לשון של בקשה לקבל טיפול פסיכולוגי איכותי אני לא אומרת זאת סתם. אני אומרת זאת מנסיון אישי. אני זוכרת כל יום ויום מהתקוםפה הזו שבה שנאתי את הסטומה עד כדי כך שהעדפתי למות מאשר לחיות עימה. אם מישהוא היה אומר לי אז שיגיע היום ואחיה עם הסטומה בשלווה ולא אהיה מוכנה לוותר עליה, הייתי פשוט חושבת שהוא סתם מדבר ואין לו מושג כי היה לי ברור כל כך אז שאין שום סיכוי שבעולם שאצליח לא לתעב ולשנוא את הסטומה. והנה אני כאן היום. יודעת שזה אפשרי. אז בבקשה, קרן וכל מי שמרגיש כמוה (ואולי פחות מבטא זאת), אנא לכו לטיפול פסיכולוגי. דברו על הדברים, על השנאה, הבינו מאיפה היא באה ותוציאו את כל הג'יפה החוצה, זו הזדמנות מצוינת לניקוי פנימי. וזה לא ייקח יום וגם לא כמה חודשים אבל אפשר ללמוד לחיות עם הסטומה בשלווה, זה אפשרי. אני מזמינה אותך גם לקרוא בבלוג האישי שלי, שם אני מספרת על כל מה שעברתי כדי שתדעי שאני לא ממציאה (כל מי שרוצה מוזמן לקרוא אני רק מזהירה שזה לא קל): http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=669590 את גם מוזמנת (כולכם האמת) לראות את הציורים שציירתי בכל השנים האחרונות (התחלתי לצייר במהלך האשפוז הפסיכיאטרי וגיליתי דרך נפלאה להביע בה את הר הגעש שבפנים) ויש שם קבוצת ציורים שעוסקת בסטומה באופן מאוד ישיר, אלו ציורים שציירתי בתקופות הקשות שלי עם הסטומה ותוכלי גם מהם לראות כמה קשה היה לי עימה: http://picasaweb.google.com/103443359772709435703 וכן, מאוד אשמח אם יהיה מפגש פורום, אבל לצערי אין לי שום יכולת לארגן ואני חייבת שזה יהיה בצפון (אני חיפאית) כדי להגיע. ההצעה של רן ופטל לעשות את זה אצלם ממש טובה עבורי. מבטיחה שאם יהיה מפגש בצפון אגיע גם אם אצטרך למצוא כוחות מלא יודעת איפה כדי לבוא. טוב, כתבתי המון, לא נראה לי שמישהוא באמת יעמוד באורך ויקרא את הכל (אם כן, תגידו "אני" ותקבלו מדליה אישית ממני :-). אוהבת את כולכם, חושבת על כולכם ומשתדלת לעקוב כמיטב היכולת אחרי מה שאתם כותבים גם אם כרגע מאוד קשה לענות ולעזור. מאוד מקווה שהטיפול של הבוטוקס יעזור (אני אופטימית, זה טיפול מכיוון שונה לחלוטין ביחס לכל הטיפולים שעברתי עד כה ושמעתי הרבה סיפורים על כך שהטיפול עזר למקרים קיצוניים ביותר כמו שלי). מקווה פעם אחת סוף סוף להיות בצד הנכון של הסטטיסטיקה :-) ואם (הלואי הלואי הלואי) המצב ישתפר מבטיחה שדבר ראשון אחזור לכאן ואשתדל להשלים את החסר ולשוב לענות ולנסות לעזור כמיטב יכולתי ולארגן פעילויות מגניבות (מי שהיה ביום כיף בכנרת יודע כמה מדהים ומעולה זה היה), הרי הגיע הקיץ וחייבים לעשות דברים ביחד!

הלוואי שהפסיכיאטרים שכולאים אנשים לא מעשנים עם אנשים מעשנים, ומאפשרים למעשנים לעשן בחצר היחידה של המחלקה, הלוואי שיחטפו סרטן.

מחפש עצה בנושא תעסוקה, אשמח לעצמה מאנשי בריאות הנפש. אני בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות(בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'. אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה: דיכאון וחרדה שהתפתחו בי, בעיות רפואיות פיזיות כרוניות נוספות שאני לומד להכיל ולחיות עמן (לא בעיות רציניות ברמה של נכות/ מוגבלות, אך מהוות מטרד) , הפיכתו של קרוב משפחה קרוב לאדם הנדרש לטיפול סיעודי, העדר אפשרות לתמיכה כלכלית - מגיע ממשפחה לא מתפקדת ממעמד סוציו אקונומי נמוך ובכלל נעדר סביבה תומכת ומבינה (בפן החברתי חלק גדול מכך הוא באשמתי, ההתכנסות שלי פנימה הרחיקה חברים רבים - לפני כן הייתי אדם עם חיי חברה עשירים). (מקווה שזה לא ישמע כהתקרבנות ותירוצים, זה לא המסר שניסיתי להעביר - כל חיי נעתי קדימה למרות תנאי פתיחה לא טובים - הם היוו לי מנוף מנטלי). וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 וב08/2020 לראשונה התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה). שאלתי היא כזו: האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה. או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות). תודה

שלום הייתי השבוע בבלינסון וראיתי פסיכיאטרית אני סובל ממחלה כרונית והצוות במיון רצה שאני יראה פסיכיאטרית לאחר שיחה איתה החלטנו שאני צריך אישפוז וביקשתי בגהה אמרה שאי אפשר בגלל שהכתובת שלי בחולון אז אני צריך להיתאשפז באברבנל סירבתי וככה זה ניגמר למרות שהסברתי לה והיא הבינה כם שיש לי נטיות התאבדויות ובגלל מחלתי לא רוצה להמשיך שיחררה אותי וכתבה שאני ימשיך טיפול בקהילה אז פעם ראשונה שביקשתי בחיי עזרה לא יודע לבקש מאף אחד עזרה ועד שביקשתי זה הטיפול למרות שרשמה שיש לי כוונות אובדניות כבר מצטער שביקשתי עזרה אני רואה דלא מתייחסים ברצינות לאנשים רק שיש עוד כתבה בעיתון אז שואלים למה ואותה פסיכיאטרית אמרה שהיא עובדת בגהה עם זאת העזרה אז חבל על המאמצים שלי ובכלל עם רציתי לעזור לעצמי כבר אין לי כוח יותר

שלום הייתי השבוע בבלינסון וראיתי פסיכיאטרית אני סובל ממחלה כרונית והצוות במיון רצה שאני יראה פסיכיאטרית לאחר שיחה איתה החלטנו שאני צריך אישפוז וביקשתי בגהה אמרה שאי אפשר בגלל שהכתובת שלי בחולון אז אני צריך להיתאשפז באברבנל סירבתי וככה זה ניגמר למרות שהסברתי לה והיא הבינה כם שיש לי נטיות התאבדויות ובגלל מחלתי לא רוצה להמשיך שיחררה אותי וכתבה שאני ימשיך טיפול בקהילה אז פעם ראשונה שביקשתי בחיי עזרה לא יודע לבקש מאף אחד עזרה ועד שביקשתי זה הטיפול למרות שרשמה שיש לי כוונות אובדניות כבר מצטער שביקשתי עזרה אני רואה דלא מתייחסים ברצינות לאנשים רק שיש עוד כתבה בעיתון אז שואלים למה ואותה פסיכיאטרית אמרה שהיא עובדת בגהה עם זאת העזרה אז חבל על המאמצים שלי ובכלל עם רציתי לעזור לעצמי כבר אין לי כוח יותר

שלום הייתי השבוע בבלינסון וראיתי פסיכיאטרית אני סובל ממחלה כרונית והצוות במיון רצה שאני יראה פסיכיאטרית לאחר שיחה איתה החלטנו שאני צריך אישפוז וביקשתי בגהה אמרה שאי אפשר בגלל שהכתובת שלי בחולון אז אני צריך להיתאשפז באברבנל סירבתי וככה זה ניגמר למרות שהסברתי לה והיא הבינה כם שיש לי נטיות התאבדויות ובגלל מחלתי לא רוצה להמשיך שיחררה אותי וכתבה שאני ימשיך טיפול בקהילה אז פעם ראשונה שביקשתי בחיי עזרה לא יודע לבקש מאף אחד עזרה ועד שביקשתי זה הטיפול למרות שרשמה שיש לי כוונות אובדניות כבר מצטער שביקשתי עזרה אני רואה דלא מתייחסים ברצינות לאנשים רק שיש עוד כתבה בעיתון אז שואלים למה ואותה פסיכיאטרית אמרה שהיא עובדת בגהה עם זאת העזרה אז חבל על המאמצים שלי ובכלל עם רציתי לעזור לעצמי כבר אין לי כוח יותר

שלום רב אימי לקחה כמות של כ30 כדורים של אריפליי בשביל להתאבד. אבל היא קמה אותו הדבר. אני יודעת על זה רק עכשיו אחרי חצי שנה ובמהלך החצי שנה הזו מצבה הנפשי והגופני(רעידות, חבורות כחולות בכול הגוף, נשירת שיער ) התדרדר מאוווד! היא בחרדות כל הזמן ממחלות.ובדכאון - היא מטופלת בסרקוול נורטילין ונוריבן. כבר חצי שנה ולא רואים תוצאות. האם יכול להיות שהמינון יתר של האריפליי החמיר את המצב הנפשי והגופני?או לא נותן לתרופות הפסיכאטריות להשפיע? האם יש מה לעשות עם זה עכשיו? כמה זמן לוקח אם באמת יש תופעות לוואי עד ששהשפעה חולפת? תודה רבה על המענה

לפני 8 שנים עברתי ECT לאחר שטופלתי תרופתית ללא הצלחה בדיכאון עמוק. ההצלחה של ה ECT הייתה דרמטית. אבל- כמעט איבדתי את עבודתי. כעת הדיכאון חזר. האם יש מקום בארץ שייתן לי טיפול במסגרת פרטית? תודה יואל

לפני שבועיים שרפתי את עצמי עברתי ניתוח השתלת עור לקחו מהירך שמו בישבן בגב ובידיים והוצאתי את הסיכות לפני הזמן והרסתי הכל גירד לי גם משכתי את הקטטר ואת האינפוזיה ששמו לי והאחות כעסה ממש אבל זה בגלל שהם לא רצו להוציא לי וזה הפריע לי רופא בדק ולא עשיתי נזק כשהוצאתי לבד אפילו שמו לי עוד פעם לא הקשיבו שזה מפריע ובפעם השניה רופא הוציא לא אני ואני עדיין עם אינפוזיה לא הוצאתי שוב זה הוכחה שאני כן משתלטת הרופאה כתבה שהיא רוצה אשפוז פסיכיאטרי ואני לא רוצה הייתי מאושפזת פעמיים מרביצים שם עושים זריקות בכח אתה קשור למיטה אני לא רוצה יש מצבים שאני לא שמה לב מה אני עושה ויש מצבים שאני הבנתי מה עשיתי ואני מצטערת אני לא רוצה להתאשפז וכל בוקר בביקור רופאים הרופאה המעצבנת מזכירה את זה כולם נגדי בינתיים אני בפלסטיקה מה עושים

ביתי עוד מעט בת 26 וסובלת מדיכאון מגורי מאז גיל ההתבגרות........לאחרונה אחרי 3 שנים של תפקוד טוב. הייתה סטטדנטית בתחום האומנות. חלה החמרה רצינית במצבה והיא ממש לא מתפקדת, נמצאת רוב שעות היום במיטה ומתלוננת שיש לה מחשבות תורדניות על מוות. לא מוצאת עינין בכלום נמנעת מקשרים חברתיים ומרגישה לגמרי אבודה וללא תקוה. אני כאמא מאוד מודאגת מהמצב ודיי חסרת אונים. רציתי לציין שליפני חודשיים היא אושפזה בביח גהה והישתחררה משם מרצונה לאחר שבועיים בטענה שאין להם כלים וכוח אדם לעזור לה. אודה לך מאוד אם תפתח הפני אלטרנטיבות טיפטליות טובות שמקיפות את כל הטיפול איזון תרופתי שיחות עם פסיכולוגית קבוצות תמיחה וכל מה שיש כיום לטיפול בדיכאון וחרדות.

אני סובל מדיכאון ממושך חרדות קשות וסטרס מטורף שאוכל לי את המוח (ממש באופן פיזי - כאבי ראש חוסר ריכוז ערפול חוסר זיכרון וכו׳..). ברצוני לנסות טיפול בנזעי חשמל (טיפול תרופתי לא עזר). האם את ממליצה? ואם כן - מהי הפרוצדורה? איך מזמינים טיפול כזה ומי משלם אותו? תודה

היי, שמי רותם... חייבת לציין שאני לא מאמינה בפסיכיאטריה בהרבה מהמקרים... אני בת 23, ומאז שהשתחררתי מהצבא התחלתי לגור לבד, היו לי קשיים בבית שלא אפרט עליהם כרגע.. מה שכן הרגשתי שזה המקום הכי לא בטוח והמקום האחרון אליו ארצה לחזור. ואכן לא חזרתי אליו במשך כ3 שנים, תמיד דאגתי לי למגורים. ואני בן אדם ממש שמח ומאושר, באמת. רק כשאני חוזרת לבית של ההורים מתחילה מצוקה ענקית שאני נמנעת ממנה, ומבחינתי זו לא אופציה גם ליום יומיים. קרה לי מצב בתקופה האחרונה שאני מחפשת דירה ובגלל שעדיין לא מצאתי, שכרתי לתקופות קצרות עד שאמצא דירה ראויה. קרה לי שבין לבין נתקעתי, ולמרות ההרגשה הקשה בבטן של לחזור לבית ההורים ניסיתי להגיד לעצמי שהכל בסדר וזה ממש זמני. אתמול קרה מקרה שכלפי חוץ (וגם כלפי פנים) היה ממש קשה. הייתה סיטואציה שאבא שלי צרח עליי ואני נכנסתי לפאניקה (יש היסטוריה של אלימות קשה במשפחה מצד אמא שלי כלפיי, ולכן אני ממש מפחדת) וצעקתי ממש חזק די, ובכיתי ממש חזק. השכנים (ובצדק) הזמינו מיד משטרה והסברתי לשוטרים את כל מה שכתבתי כאן. הסברתי שעם אבא שלי אין אלימות פיזית, אבל לי ספציפית קשה שם יותר ממה שאני יכולה להסביר ושהמצוקה שלי שם גבוהה. ושוב, אני חיה חיים מאושרים, עובדת לומדת ועושה את כל הדברים שבחורה בגילי עושה, רק לא טוב לי שם ברמה ממש גבוהה ולכן לא הייתי שם שנים. אבא שלי אמר שאו שהוא ידאג שיאשפזו אותי או שמישהו אחר יתקשר. לא היה לי את החשש הזה אף פעם כי כן טוב לי בחיים ומעולם לא היתה סיבה לאשפז אותי, העניין הוא שאתמול כשצעקתי (ממצוקה) זה היה נשצמע מאוד לא טוב ומדאיג. וכביכול זה נראה אבסורד שאף אחד לא מרים עליי יד, אך עדיין היו קשיים. האם צעקות מצוקה נחשבות כ"פגיעה בסביבה", מה שיכול להביא אותי לאשפוז? בין אבא שלי אליי יש קשיים רבים. הוא מספר לשכנים שאני משוגעת, כשבפועל זה לא המצב.. סך הכל כשאני נקלעת לביתו והמצב מתוח אני נתונה למצוקה, ולצערי נקלעתי לשם כשממש הייתי ללא דירה. אינני מתכוונת לשוב לשם יותר.. האם יש לי ממה לחשוש, בנוגע לאשפוז? תודה

שלום, יש לי הפרעה דו-קוטבית ואני כרגע בתקופה של דיכאון. הפסיכיאטרית המליצה על אשפוז יום במחלקה החדשה יחסית באיכילוב ואני מתלבטת ותוהה למה עלי לצפות. קשה לי במסגרות נוקשות ואני גם חוששת מהפן החברתי. מה בערך סדר היום באשפוז יום? אפשר אולי להגיע 2-3 פעמים בשבוע ולא כל יום? תודה, טליה

ידיד שאושפז אשפוז פסיכיאטרי ביקש שאבוא לבקרו בבית החולים. מדובר באדם בן 57, שאני מכירה כבר 30 שנה. תמיד סבל מדיכאון וחרדות, אבל לאחר שהשתחרר מהאשפוז האחרון (אשפוז ביוזמתו), משהו התהפך בו, מאדם כבוי החל לדבר, לחזור לעצמו. אלא שבשלב מסוים זה הפך למוגזם, הדיבור הפך לאובססיבי וכנראה שהופיעו מחשבות פרנואידיות, והוא אושפז. עכשיו הוא התקשר וביקש שאבקר אותו. בשיחת הטלפון הזו הוא ביטא מחשבות פרנואידיות, כאילו המשטרה והשב"כ מבקשים לחסלו. אמרתי לו שזו מחשבה פרנואידית. הוא אמר, את לא מבינה... עכשיו אני חושבת איך עליי להגיב לדיבורים האלה כשפגש איתו. רם אומר שהם פרנואידיים הוא ירגיש שאינני מבינה אותו. האם עליי רק להקשיב ולא לבטא הסתייגות מרעיונות אלה? שאלה שנייה: להערכתי הפרנויה הזו היא תוצאה של התרופות החדשות שהוא לוקח, שהרי לפני כן מעולם לא ביטא מחשבות רדיפה ולא היו לו שום סמפטומים פסיכוטיים. איך ליידע את הצוות באופן שהוא לא ירגיש? תודה מראש.

צהריים מעולים, מתי כדאי ללכת לאשפוז יום פסיכיאטרי? אפשר ד"ר קודש שתספר בכללי מה הולך שם ומתי זה כדאי?, הרי זה יום יומי ובטח שלא מתאים לאחת כמוני שיוצאת מהמסגרות ומקבלת נכות על דיכאון יש EMDR? יש CBT? יש נזעי חשמל, וכן האם נזעי חשמל זה טיפול קבוע שאטצרך כל תקופה לחזור אליו או טיפול חד פעמי הכולל מספר מפגשים מצומצם בהרדמה חלקית? אחרי זה אני אמורה להגיב לטיפול תרופתי לתקופה זמנית עד שעוד פעם אצטרך נזעי חשמל או שהטיפול התרופתי יחזיק מעמד ולא אצטרך שוב פעם נזעי חשמל

צהריים מעולים, מתי כדאי ללכת לאשפוז יום פסיכיאטרי? אפשר ד"ר ספקטור שתספרי בכללי מה הולך שם ומתי זה כדאי?, הרי זה יום יומי ובטח שלא מתאים לאחת כמוני שיוצאת מהמסגרות ומקבלת נכות על דיכאון יש EMDR? יש CBT? יש נזעי חשמל, וכן האם נזעי חשמל זה טיפול קבוע שאטצרך כל תקופה לחזור אליו או טיפול חד פעמי הכולל מספר מפגשים מצומצם בהרדמה חלקית? אחרי זה אני אמור להגיב לטיפול תרופתי לתקופה זמנית עד שעוד פעם אצטרך נזעי חשמל או שהטיפול התרופתי יחזיק מעמד ולא אצטרך שוב פעם נזעי חשמל

לגבי טיפול יום פסיכיאטרי/או אשפוז יום פסיכיאטרי, באיזה מצבים זה ניתן והאם כדאי ללכת על זה כשזה יותר אפקטיבי לדיכאון לפני שעושים טיפול בECT? מתי כדאי ללכת על זה ובאיזה מצבים זה מתאפשר ומקבלים מטופלים? זה אפקטיבי בדיכאון עמיד, בבקשה כל אינפורמציה תעזור בנושא.

לגבי טיפול יום פסיכיאטרי/או אשפוז יום פסיכיאטרי, באיזה מצבים זה ניתן והאם כדאי ללכת על זה כשזה יותר אפקטיבי לדיכאון לפני שעושים טיפול בECT? מתי כדאי ללכת על זה ובאיזה מצבים זה מתאפשר ומקבלים מטופלים? זה אפקטיבי בדיכאון עמיד, בבקשה כל אינפורמציה תעזור בנושא.

מה ההבדל בין צו אשפוז לאשפוז בהסכמה לאשפוז בכפיה?

אחותי כת 64 בודדה ללא משפחה מסיימת אשפוז פסיכיאטרי היא סובלת מדכאון עמיד + כבדות ראיה. היא אינה מתפקדת ואמורה לחיות לבד. אבקש מידע על מסגרות טיפוליות אפשריות ואיך להתמודד מול ביטוח לאומי.