דיסתימיה: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת לחוש הנאה? חושבים על המוות? ייתכן כי אתם סובלים מדיכאון. כיצד ניתן לזהותו ולמזער נזקיו דיכאון הוא תופעה נפשית שכיחה באופן יחסי, אשר מתבטאת באובדן עניין בעולם ובפעילויות היומיומית, אובדן של היכולת לאהוב, חוסר יכולת לחוש הנאה (אנהדוניה), ירידה קשה בהערכה העצמית, תחושה של חוסר ערך, נטייה לביקורת עצמית, גינוי עצמי ורצון בהענשה עצמית. לעתים, מגיעה הירידה בהערכה העצמית לידי שנאה עצמית של ממש, הנושאת אופי של רגשות אשם וייסורי מצפון, או לחילופין, רגשי נחיתות ובוז כלפי העצמי. שנאה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בתוכחה עצמית או גינוי עצמי ובפנטזיות על פגיעה עצמית ומוות. מחשבות כמו: "אני אפס", "אני כישלון", "אני לא ראוי לאהבה", "אני נטל על הסביבה", "אני לא ראוי לחיות" - נהפכות לדבר שבשגרה ולא תמיד נותרות בגדר מחשבות: הגינוי העצמי נעשה לעתים קרובות מול אחרים, כי הדבר משרת את התוקפנות...
ללמוד עוד על דיסתימיה
האם לילד שלך יש הפרעת קשב וריכוז?-תמונה

הילד שלכם חסר סבלנות ואינו קשוב? הוא מאוד תזזיתי ומתקשה...

מאת: ד"ר אלה...
31/01/2019
הפרעות בתקשורת בטווח האוטיסטי-תמונה

הפרעה בתחום התקשורת בטווח האוטיסטי (Autistic Syndrome...

מאת: עדינה יוסף,...
01/05/2013
דיכאון: כשהייאוש אינו מרפה-תמונה

סובלים מתחושת כישלון? מתמודדים עם אובדן עניין וחוסר יכולת...

מאת: עפרה שלו
10/02/2016
הפרעת אישיות נרקיסיסטית: מדריך-תמונה

הסובלים מאישיות נרקיסיסטית זקוקים נואשות לתחושת מיוחדות....

מאת: פרופ' אפטר...
27/07/2017
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לדיסתימיה?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

דיסתימיה: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

בן 37, נשוי +3. עובד, לומד. מתפקד. אובחנתי לפני כ-11 שנה כסובל מדיסתמיה לאחר שני אירוע MDD. אני מאוזן תרופתית יחסית וסביב מתחים בזוגיות שהחלנו בטיפול זוגי עבורם, התחדד הצורך בטיפול פרטני שמעולם לא עברתי ברצינות, מעבר לייעוצים פסיכיאטרים לצורך התאמת טיפול תרופתי ומעקב. נאמר לי ע''י אחד הרופאים בעבר כי דיסתימיה אינה ניתנת לריפוי מאחר שמדובר במבנה אישיות. עם ההבנה כי מצבי אינו בר-תיקון, אלא מאפשר לחיות עם המצב, והקושי הקשור לכך, בזוגיות, עולות בי שוב מחשבות אובדניות. לא משהו מעשי, אבל אני מאחל לעצמי מדי בוקר מחלה קשה, תאונה קטלנית, או לא לקום יום אחד. אני לא חושב להתאבד כי אין לי אומץ ואני לא חושב שהילדים, אשתי והמשפחה יוכלו להמשיך לחיות בלי להשתגע מהמחשבה ש''אבא'' רצה למות. תאונת דרכים, סרטן או פגיעה בצבא הם משהו שבהחלט קל יותר לחיות איתם כמשפחה מאשר אובדנות. האמת שאני מתפלא שיש לי כוח לקום לעבוד ולהיות יוזם ופעיל בעבודה ועוד שאין לאף אחד מושג שמתחת לעור ולבגדים- הנפש שלי כבר ברקבון מתקדם. שוב - אין לי כוונה אקטיבית להתאבד, אני פשוט רוצה להפסיק את הסבל שאני חי איתו מאז שאני זוכר את עצמי (כנראה שסביב גיל 4-5, שם נמצא שורש הדיסתימיה).

היי טל שמתי לב ממה שכתבת שאתה נותן דגש יתר לחשיבה הפסיכיאטרית כמו גם הרפואית. הדיבור על עצמך כחולה והשאלה אם זה אינו "בר תיקון" מובילה אותך למקום נמוך שבו עולה המחשבה :אם "המחלה" אינה ברת תיקון למה לי לחיות"? המטרה של טיפול פסיכולוגי היא דווקא לצאת מהמקום הזה במובן שזה לא באמת חשוב אם זה "בר תיקון" או לא אלא שמה שחשוב זו האופציה והתקווה הגלומה בטיפול דווקא לכך שלא תסבול כל כך. טיפול הוא מקום של תקווה לריפוי ולכן מאד הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול כי נשמע שבכל התהליך לא באמת הלכת לשם וחבל ממש! לאף אחד לא מגיע לסבול כך...אתה צודק... אבל יש פתרון אחר להפסיק את הכאב שהוא לא רק תרופתי או אובדני. בטיפול נותנים מקום והכלה ל"פצע "ומאפשרים לך לחיות איתו. ליאת

תודה על המענה, אבל מאחר ומדובר במבנה אישיותי האם טיפול כלשהו יכול לפרק האישיות ולבנות אותה מחדש או שרק מלמד לחיות עם ההפרעה? ההגדרה של ריפוי אולי לא מתאימה אבל הכוונה האם יש עדויות מחקריות לשיפור בסימנים או לפי שאלונים המצביעים על כך שדיסתימיה ממושכת לאחר טיפול יכולה להראות ככל אדם אחר שאינו סובל ממנה

היי טל לא יעזור לך לדעתי להמשיך להתייחס לעדויות מחקרים וסטיטיסטיקות... אני שומעת את הקושי לתת אמון ולסמוך אבל כמה דברים: טיפול הוא חוויה רגשית הוא לא מפרק אישיות ובונה אותה מחדש. הוא מקום לעיבוד כאבים ואובדנים, להבנות של דפוסים שאנו משחזרים מבעבר- להווה,לחוויה של קשר רגשי ומה קורה בתוכו ועוד. מתוך התובנות והתחושות שטיפול מייצר כמעט תמיד רואים שינוי (כמובן תלוי גם במיהו המטפל ובחיבור בינו לבין המטופל) השינוי הוא לא בבת אחת. זהו שינוי איטי שמייצר תנועה פנימית בתוך הנפש ולאחר מכן גם תנועה בחיים במציאות. אני מניחה שיש גם מחקרים על דיסתימיה אבל... וזה אבל חשוב! הרבה טיפולים לא נחקרו משום שקשה למדוד טיפול אלא אם כן הוא קוג התנהגותי. השאלה המשמעותית פה הוא מהו הנסיון הקליני של המטפלים למול דיסתימיה והנסיון הקליני שלי לפחות :) מראה שיש שיפור. מניחה שגם מטפלים אחרים יגידו זאת שוב- תלוי הרבה משתנים. העניין מבחינתך הוא לאפשר לעצמך סוג של לקיחת סיכון ולהעז להתנסות בחוויה רגשית כלשהי שאתה לא יודע כעת כיצד בדיוק היא תעזור אבל אולי ניתן להחזיק איזושהי אמונה שכן...היא תעזור. ליאת

שלום דוקטור, אני בת 18, סיימתי את הלימודים בתיכון בקיץ האחרון ואני מאובחנת עם חרדה חברתית, דיסתימיה, או סי די, ודיסמורפיה. אני חוששת שאני מתחילה לפתח סכיזופרניה ולא מצליחה להפסיק לבכות מהפחד שזה נכון. הסיבות לחששות שלי הן: 1. לפני יותר מחודש בערך לפני שהלכתי לישון הייתי בטוחה שאני רואה משולש קטן שחור ליד הכיסא בחדר שלי (החדר היה חשוך מאוד) ואז הלכתי להדליק את האור וה׳משולש׳ לא היה שם יותר מה שממש הבהיל אותי כי הבנתי שזה לא היה אמיתי, אבל הייתי מאוד עייפה וכנראה בתהליכי הירדמות ולכן לא חשבתי שזה משהו שאמור להדאיג אותי. שלשום היה לי יום ממש רע, רבתי עם ההורים שלי (כרגיל), והרגשתי עצובה יותר מבדרך כלל אחרי זה ואז בערב התחלתי לראות סרטון ביוטיוב בטלפון שלי עם אוזניות. בזמן הסרטון (קצת אחרי שהוא התחיל) האדם בסרטון דיבר ואז שמעתי כמו קול נוסף שנשמע כמוהו אומר משהו והיה כמו רעש לבן כזה כאילו שהוא הוסיף בעריכה איזה משהו שהוא שכח להגיד, והמשפט היה משפט שלאחרונה אני קוראת בהמון מקומות באינטרנט ודי נתקע לי בראש (לא שום דבר שלילי- he’s so cute זה המשפט וזה לגבי איזשהו זמר שבמקרה הסרטון היה עליו) אבל זה נשמע ממש כאילו הוא אמר את זה ואז היה עוד איזה משהו לא ברור או שאני פשוט לא זוכרת מה כי בדיוק קראתי איזשהי תגובה, אבל אז חשבתי לעצמי למה שהאדם בסרטון יגיד את זה וכשהרצתי את הסרטון אחורה גיליתי שהוא בכלל לא אמר את זה, ומאז אני בפאניקה וחוקרת בלי הפסקה את נושא הסכיזופרניה והסיבות הנוספות שמדאיגות אותי ה הן שלפעמים כשאני עושה משהו שגורם לי לחרדה אני פוחדת שיראו אותי, לדוגמא להתלבש בחדר שלי- יש לי גיטרה חשמלית חדשה יחסית ויום אחד כשהתלבשתי עלתה לי בראש המחשבה מה אם הייתה עליה מצלמה קטנה - כי קראתי מלא מקרים ושמעתי על כל מיני קונספירציות בנושא הזה, אבל זאת מן מחשבה כזאת של ׳מה אם׳ לא של ׳מישהו מרגל אחריי׳ וזה סתם הלחיץ אותי כי בכללי אני מרגישה מאוד לא בנוח להתלבש או להיות ערומה גם כשאני בחדר יכולה & אני נוטה להלחיץ את עצמי עם מחשבות כאלה אבל לא באמת עושה כלום לגבי זה, אבל המחשבה עצמה גם אם אני יודעת שהיא לא הגיונית וגם אם היא עברה לי בראש רק כמה פעמים או רק כשממש התעמקתי בה מדאיגה אותי. בנוסף אם לדוגמא יהיה חור קטן בקיר באיזשהו חדר או שירותים אני ישר אחשוב ׳מה אם הייתה שם מצלמת אבטחה פיצית׳ אבל המחשבה הזאת עולה לי לראש רק כשאני שרה בשירותים לדוגמא, מה שגם מפחיד אותי שאנשים ישמעו. גם כשהייתי קטנה דברים כאלה הלחיצו אותי לעיתים מאוד רחוקות אבל זה בגלל מקרים ששמעתי עליהם, והתחושה הזאת זה רק כשאני ממש נמצאת בחרדה שמישהו יראה או ישמע אותי ואז אני לחוצה בכל מקרה. הסיבה הנוספת היא שקראתי שגם דיכאון והתבודדות יכולים להיות סימפטום של המחלה, ומאז שסיימתי את התיכון אני מנסה לנתק קשר עם קבוצת החברות המצומצמת שלי משם לא בגלל שאני לא אוהבת להיות בחברת אנשים אלא בגלל שהן פשוט לא היו חברות אמת, כל הזמן רבו וריכלו אחת על השנייה (בעיקר איתי) ואף פעם לא באמת הרגשתי כאילו שהן חברות שאני ארצה להיות איתן בקשר גם בגיל 40 נניח. יש לי המון חברים אחרים וגם בעיקר חברי אינטרנט וגם עם החברים מהמציאות אהי שומרת על קשר אבל בעיקר קשר של הודעות וטלפונים - גם בגלל בעיות של תזמון כי חלקם בצבא אבל גם בגלל שפשוט אין לי ממש חשק לעשות כלום (לא רק לאחרונה, כבר שנתיים או יותר) אבל אני כן נפגשת איתם מדי פעם. (לא לעיתים קרובות) אני לא מצליחה להפסיק לפחד שאולי כל רעש שאני שומעת עכשיו לא קרה בכלל מהפחד שבעצם אולי יש לי הזיות כאלה כל ה זמן ואני לא מודעת לזה אז אני שואלת את אמא שלי ובינתיים לא קרה שום דבר מאז המקרה שלשום (שיתפתי אותה בזה וקבענו לי תור לפסיכיאטרית חדשה כי זאת שטופלתי אצלה גרה ממש רחוק ואין לה תורים) אין לי פחדים שאנשים קוראים לי את המחשבות או מתכננים לעשות לי משהו או שכולם מסתכלים עליי (למרות שחרדה חברתית כן גורמת תחושה דומה) או שאני המשיח, ואין לי איזה קול בראש שמדבר איתי, אבל הסימפטומים האחרים שכתבתי שכן יכולים להצביע על התחלה של המחלה מאוד מדאיגים אותי ואני לא מצליחה לישון טוב מאז שזה קרה או להימנע מהמחשבה על זה מה שגורם לי לבכות/להיכנס למצב רוח גרוע יותר מהמצב הכללי שגם לא משהו. אני פוחדת שלא אצליח להסביר את הכל לפסיכיאטרית כמו שהסברתי פה וגם רוצה תשובה כמה שיותר מהר, כי אני באמת לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה ולבכות מזה. תודה מראש.

זה נראה יותר מסימפטומים אובססיבים ולא פסיכוטיים.. כדאי להבדק על ידי פסיכיאטר

שלום מאובחן עם אישיות נמנעת/חרדה חברתית, דיסתימיה וחרדות. בן 36 רווק ללא זוגיות בעבר, עבדתי לסרוגין בעבודות חלקיות ומזדמנות, מזה שנה לא עובד, סובל מחרדה מה אנשים יחשבו עלי, חוסר יוזמה, הרבה שעות במיטה ללא מעש. מתקשה אפילו בפעולות יום יומיות כמו נקיון. מקבל 15 שנה טיפול תרופתי עם שיפור זמני וחלקי. קבלתי סרוקסט, ציפרמיל כיום ויאפקס וקלונקס SOS. (נסיון בוולבוטרין ואדרונקס- לא עזרו) אביליפי 5 מ"ג עזר לאקטיבציה אבל הפסקתי בגלל אקטיזיה. ריטלין השפיע חזק, עזר למרץ אנרגיה ומצב רוח הפסקתי בגלל חוסר שקט וריבאונד קשה. הפסיכיאטר חושב שמיציתי טיפול תרופתי. מה דעתיך יש טעם לנסיון תרופתי נוסף? איזה? תודה

הייתי מנסה שילובים..

12/02/2015 | 11:32 | מאת: שמוליק
מתוך פורום אוטיזם

באחד הקריטריונים רשום: "הסימפטומים חייבים להופיע מוקדם בילדות". מהו טווח הגילאים שמתכוונים אליו?

שלום לך בספר לא מצויין טווח גילאים ספציפי אך הכוונה היא כי אוטיזם הינה הפרעה נויירו/ התפתחותית שביטוייה מתחיל בגיל הרך ולפיכך לא יאובחן אוטיזם אצל נער /אדם שלא היו לו תסמינים ייחודיים בגיל מוקדם ( גיל שנתיים -שלוש ואילך ).. לעיתים בשיחה עם הקלינאי הבודק הוא יאתר יחד עם ההורים התנהגויות מסויימות שהופיעו בגיל מוקדם ( גיל הגן ) אך לא יוחס להן משקל באותה עת . בברכה דר נגר