פרשת ההורים החשודים בפדופיליה: "הדחף הופך לאובססיה והפדופיל מאבד שליטה"

קבוצות סתר ברשת עלולות לטשטש גבולות ולהוביל להסלמה בפגיעות בילדים: אילוסטרציה AI

עיקרי הכתבה:

• הסלמה מהירה בתוך קבוצות סתר ברשת עלולה להפוך תיעוד והפצה לפגיעה מינית ממשית.
• פוגעים מיניים בילדים יכולים להיות גם אנשים נורמטיביים, מוכרים ומעוררי אמון מתוך הסביבה הקרובה.
• רגרסיה, הסתגרות ופחד פתאומי הם סימני המצוקה שהורים ומורים צריכים להכיר.

החקירה של יחידה 105 בלהב 433, שחשפה לכאורה רשת של הורים ששיתפו תכנים מיניים הקשורים בילדיהם ועודדו זה את זה לבצע עבירות מין בתוך המשפחה, טלטלה את הציבור הישראלי. אבל מעבר לזעזוע, היא חשפה גם מציאות מטרידה הרבה יותר: עולם סגור של קבוצות סתר, נורמליזציה הדדית והסלמה הדרגתית של פנטזיות ותכנים פוגעניים בתוך הרשת.

ד"ר אילן רבינוביץ', פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט, שפגש לאורך השנים פדופילים במסגרת ראיונות עומק וטיפל בעברייני מין שהורשעו וריצו עונשי מאסר, מתאר כיצד אנשים מן היישוב מנהלים לכאורה חיים רגילים - ובמקביל מטפחים עולם מוסתר של אובססיות, מנגנוני הסתרה ותחושת לגיטימציה מעוותת למעשיהם.

בריאיון מיוחד ל - zap דוקטורס הוא מסביר כיצד נוצרת האסקלציה, למה העולם הדיגיטלי שינה לחלוטין את גבולות התופעה, מדוע ילדים שנפגעים בתוך הבית לעיתים אינם מבינים בזמן אמת את מה שעובר עליהם - ואיך הפגיעה הנפשית עלולה ללוות אותם גם בבגרותם.

קל לנו לחשוב שמדובר באנשים חריגים - בפועל מדובר באנשים מן היישוב

ד"ר רבינוביץ' מספר כי לפני כמה שנים יצא למסע לתוך עולמם של פדופילים בישראל במסגרת הסרט "אני פדופיל - מסע אל תוך מוח מעוות", בבימויו של תור בן מיור ששודר בערוץ 2.

"נחשפו נתונים בהם בישראל חיים 70,000 פדופילים לפי הגדרת ה - DSM 5, התנ"ך של עולם הפסיכיאטריה", הוא אומר. "ה - DSM מגדיר פדופיל אדם שיש לו דחפים, פנטזיות, התנהגויות מיניות חוזרות ובעוצמה גדולה המערבות ילדים, לרוב מתחת לגיל 13 - במשך מעל שישה חודשים". 

ד"ר רבינוביץ' מוסיף כי - "למרות שפדופיליה רשומה כהפרעה פסיכיאטרית עדיין הלוקים בה הם ברי שיפוט וברי ענישה ואחראים למעשיהם".

בהמשך הוא מסביר כיצד החברה נוטה לדמיין פדופילים כדמויות חריגות שקל לזהות - בעוד המציאות מורכבת בהרבה:

"כמנגנון הגנה שלנו קל לנו לחשוב שמדובר באנשים פסיכופתיים, חריגים, שניכר עליהם שהם סוטים. בפועל מדובר באנשים מן הישוב שהדחף המיני שלהם כלפי ילדים צובר תאוצה והופך לאובססיה". 

הם יטוו רשתות כדי ללכוד את קורבנם

לדברי ד"ר רבינוביץ', פעמים רבות מדובר באנשים שיודעים היטב כיצד לרכוש אמון ולהסתיר את כוונותיהם האמיתיות מהסביבה.

"הם יטוו רשתות כדי ללכוד את קורבנם, פעמים רבות תוך מהלכים מחושבים, לאט ובסבלנות יסתירו א כוונתם האמיתית ויתקרבו לילד הקורבן, תוך יצירת אמון ולפעמים אף תלות מצידו. הם יזהו ילד חלש או במצוקה שזקוק להתייחסות, חום ואהבה. הם יתקרבו אליו כשההורים לא מעלים על דעתם שמדובר בקשר מיני. פעמים רבות מדובר בדמות מוכרת מסביבתו הקרובה של הילד".

ד"ר רבינוביץ' מפרט כיצד הפוגע יכול להיות כמעט כל אדם שנתפס כאמין ובטוח:

"זה יכול להיות בן משפחה קרוב, גילוי עריות של אב לילדיו, המורה הפרטי של הילדים, השכן המקסים שמתנדב לעשות עליהם בייביסיטר, מאמן קבוצת הכדורגל לנערים, המדריך בחוג הג׳ודו, המתנדב לעזרת נערים בסיכון, המלמד לקריאת הפרשה בתורה בשבת בר המצווה".  

ד"ר אילן רבינוביץ', צילום: האלבום הפרטי

"חביבי הילדים": כך עלולים להיראות פוגעים כלפי חוץ

ד"ר רבינוביץ' מתייחס גם לפרשת מייקל ג׳קסון, כפי שהוצגה בסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד". ג'קסון מעולם לא הורשע, אולם לדבריו של ד"ר רבינוביץ', הסרט מציג לכאורה שימוש במנגנון ההגנה הפסיכולוגי – היפוך תגובה: Reaction Formation - שבו אדם מבטא כלפי חוץ רגשות הפוכים לאלו השוכנים בתוכו.

בסרט מתואר כיצד מייקל ג'קסון התיימר להיות לכאורה מגן הילדים: "we are the world, we are the children", תלה זאת כפי שנטען בסרט, בילדותו הקשה עם אבא מתעלל שראה בו מכונת מזומנים ובפועל, באופן שיטתי כפי שהוצג על ידי היוצרים: "נדד מילד לילד תוך סודות משותפים של ניצול מיני ומנגנונים משומנים של הסתרה. כשהילד התבגר, הוא חדל להתעניין בו מינית, לפי מה שנטען לכאורה – ועבר לאובייקט הבא".

ד"ר רבינוביץ' אומר כי: "פדופילים רבים נראים כלפי חוץ כחביבי הילדים, כאלו שרק רוצים בטובתם ובפועל, פוגעים בהם". לדבריו, כאשר מדובר בגילוי עריות, הפגיעה הנפשית בילד קשה במיוחד: "כאשר מדובר בגילוי עריות בו הורה פוגע בילדו, הפגיעה קשה שבעתיים כי האדם שהיה אמור להגן ולגונן עליך הפך למפלצת שהפכה אותך לכלי שרת לסיפוק תאוותיו ויצריו המיניים. לנצח יטביע חוסר אמון וחשדנות בסובבים, אצל הילד הנפגע". 

ד"ר רבינוביץ' מסכם בכאב ואומר כי:

"אף למטפלים מנוסים קשה להבין כיצד הורה מסוגל לאנוס כך את יוצא חלציו. מנוגד לטבע האדם האנושי . במקרים הללו 'מותר האדם מן הבהמה', אינו תופס".

האינטרנט הביא לתשוקתם עדנה

לדברי ד"ר רבינוביץ', העולם הדיגיטלי שינה באופן דרמטי את האופן שבו פדופילים פועלים ומתחברים זה לזה.

"האינטרנט הביא לתשוקתם עדנה. הם יוצרים קבוצות סתר שחולקות תכנים ודעות פדופיליות. פתאום הם יכולים להשיג בדרכים מתוחכמות חומר פונוגרפי -פדופילי הכולל תמונות, סרטים, חומרים ביתיים ממצלמות טלפונים סלולריים ניידים .הם להוטים לספק לחבריהם בעלי אותה תאווה חומר טרי של תמונות וסרטונים.".

לדבריו, בתוך הקבוצות הללו נוצרת גם לגיטימציה מעוותת למעשים:

"לדידם של חלק מהם אין פסול במעשיהם ויש להם מערכת יחסים של אהבה טהורה עם הקטין . יש בהם שהסבירו לי בלהט שהבעיה היא במוסכמות החברתיות כי בתרבויות קדומות של יוון ורומי היה מקובל ושכיח שלילד/נער הצעיר יש מנטור מבוגר שחונך, מלווה ומלמד אותו הכל - כולל את רזי המין".  

פדופיליה מיוחסת בעיקר לגברים - אבל נשים אינן מחוץ לתופעה

בפרשה שנחשפה ביחידה 105 בלהב 433, פורסם שישנן גם נשים שהן חשודות לכאורה. ד"ר רבינוביץ' מתייחס גם לתפיסה הרווחת שלפיה פדופיליה היא תופעה גברית בלבד - ומסביר כי בשנים האחרונות מתברר שהתמונה מורכבת יותר.

“פדופיליה מיוחסת בעיקר לגברים. עד לפני עשור, הספרות המדעית האמינה שהתופעה נדירה מאוד בנשים. בהמשך הייתה הבנה כי גם כאן יש בעיה של תת-דיווח והקפדה על הסתרה, טיוח, שקר וסודיות וההבנה שהמספרים גבוהים ממה שאנחנו חושבים שיודעים".  

עוד הוא מוסיף:

"עם הופעת קבוצות סודיות באינטרנט שעניינן פורנוגרפית ילדים, התברר שמקומן ומעורבותן של נשים לא נפקד מהן - אם כי באחוזים נמוכים בהרבה משל גברים.

בשנת 2009, נחשפה בבריטניה פרשה במסגרתה שלוש נשים התעללו בתלמידים. במקביל חוקרים ממכון "לוסי פיית׳פול" חקרו לעומק את ההפרעה המינית וההפתעה הייתה לגלות כי לטענתם לא פחות מ - 20% מהפדופילים הן בכלל פדופיליות, בעוד שקודם דובר על כך שרק אחוז אחד עד שישה אחוזים מתוקפי ילדים הן נשים". 

והוא מסכם:

"המספרים האמיתיים לא חשובים, מה שחשוב שהתופעה צוברת תאוצה בגלל אפשריות החיבור בין הפדופילים דרך הרשתות הללו שמעודדים אחד את השני בלגיטימיות מדומה של ההפרעה ודירבון ליצירת חומר חדש והפצתו".

הדחף המיני הופך חסר שליטה

ד"ר רבינוביץ' מסביר כי אצל חלק מהפדופילים מתרחשת הסלמה הדרגתית ומתמשכת: "הדחף המיני הופך חסר שליטה וכמו כדור שלג במדרון הוא תופס מקום ראשי בתכנים המחשבתיים של הפדופיל וכתוצאה במעשיו. לאט לאט הפדופיל מאבד שליטה והיצר המיני שולט בו".

לדבריו, ללא טיפול קיים סיכון גבוה מאוד לפגיעה חוזרת:

"אלו ששוחררו מהכלא ומסרבים בתוקף לטיפול יכנסו לדלת המסתובבת עד ששוב יחזרו להישפט בגין אותה עבירה. זו כמעט לא שאלה האם יתקפו קורבן נוסף, אלא רק מתי. ללא טיפול הם פצצה מתקתקת ומסוכנים לחברה". הוא מספר כי בגרמניה יצאו בקמפיין גדול לפדופילים על מנת שייגשו לקבל טיפול, כי אם הם יחצו את הגבול ויפגעו בילדיהם הם יושלכו למחבוש. ד"ר רבינוביץ' מסביר כי הטיפול כולל מחד צד פסיכופרמקולוגי – הן לדיכוי היצר המיני והן לדחפים אובססיביים חסרי שליטה ובנוסף – טיפול פסיכולוגי עם מרכיב קוגניטיבי-התנהגותי.

מה מביא אב או אם לראות בילדים שלהם אובייקט מיני?

"הרפואה מדברת על שילוב של פקטורים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. המודל הפסיכואנליטי הקלאסי מדבר על מצב, שבו אדם לא השלים את תהליך ההתפתחות המינית הנורמלית שלו, לא למד להתמודד עם חרדת הסירוס על -ידי האב או נטישת האם. הפחדים והחרדות שמתעוררים בו כאדם בוגר, מתועלים ומשתחררים דרך פנטזיות על אובייקטים, שהחברה רואה בהם אובייקטים לא נכונים, למשל ילדים. אין זה הכרח שפדופיל עצמו, היה קורבן של פדופיל, אם כי במקרים רבים הם טוענים שכן".

לדבריו, בשנים האחרונות נוספו גם ממצאים ביולוגיים להבנת התופעה:

"בעשורים האחרונים נוסף להבנה שלנו גם הפקטור הביולוגי: בפאראפילים ובפדופילים שנבדקו נמצאו רמות הורמונליות חריגות. שוב, לא אצל כולם, אבל יש מתאם די ברור בין רמות מוגברות של טסטוסטרון אצל נבדקים ובין פדופילים. אבל זה כשלעצמו אינו מספיק, כי בהעדר הגורמים הפסיכולוגיים אדם יכול להיות סתם פעיל מאוד מבחינה מינית ולבחור את האובייקטים שלו מבין אנשים בוגרים, שמסכימים להיות אובייקטים".

אינוס הנפש לא חייב להיות פחות הרסני מאינוס פיזי של הגוף

בהמשך מתייחס ד"ר רבינוביץ' גם למקרים שבהם אין בהכרח מגע פיזי ישיר - אלא תיעוד, צילום והפצה של תמונות הילד ללא ידיעתו – כמו שפורסם בפרשה האחרונה.

"גם הפיכת הילד לאובייקט מיני צילומי, בלי ידיעתו, תוך ניצול תלותו המלאה בהורה - היא אינוס לכל דבר. אינוס הנפש לא חייב להיות פחות הרסני מאינוס פיזי של הגוף".

עוד הוא מוסיף:

"הפצת תמונות או סרטים ברשתות של הורה מאונן לצד הילד הישן סופם להגיע לידי הילד בבגרותו והן תשמוטנה את הקרקע שעליה הוא מתהלך ותסדוקנה ללא אפשרות ריפוי והבנה את עולמו הפנימי כבגיר".

לדבריו, בתוך הקבוצות הסודיות ברשת נוצרת גם הסלמה מתמדת בחיפוש אחר ריגוש חדש:

"אצל פדופילים יש רק אסקלציה ברצון לריגוש, במיוחד כשאתה מקבל עידוד מחברי קבוצת הפדופילים המחתרתית. כך כל פעם החומר הויזואלי שיספק הפדופיל יחצה רף גבוה יותר של מוסר. הדרך ממקרים כאלו של צילום והפצה למגע בעל אופי מיני היא קצרה מאד".

הפגיעה הנפשית בילדים עלולה ללוות אותם גם שנים אחרי האירועים עצמם: אילוסטרציה AI

הקורבנות יישאו את הפצע המדמם גם בבגרותם

ד"ר רבינוביץ' מתאר גם את ההשלכות ארוכות הטווח על הילדים שנפגעים.

"הקורבנות יפנימו רק בגיל מאוחר יותר את שעברו. כעס ימלא אותם על שאיש לא שם לב וזיהה את מה שהם עוברים. הם יתקשו לשים מבטחם בבני אדם, אחרי שאלו שתפקידם היה לשמור עליהם כשלו. יתקשו לפתח אינטימיות. יהיו מוצפים רגשות אשם על שלא עצרו את התוקף, יהיו מבולבלים לגבי זהותם המינית. לנצח יישאו את הפצע המדמם והשלכותיו בבגרותם ובחייהם העצמאיים".

עוד הוא מוסיף:

"לעיתים יזדקקו לטיפול כרוני מתמשך שלא באמת יוכל למחוק את הזוועות שעברו. רק לרכך, לעדן. לאפשר לחמצן להגיע לריאות. ישנם קורבנות שלא יוכלו לשאת את המעמסה המעיקה ויבחרו לשלוח יד בנפשם".  

אסור להיות שאננים - אבל גם לא לגדל ילדים בפאניקה

לצד הדברים הקשים, ד"ר רבינוביץ' מדגיש כי אין מקום לחרדה תמידית, אלא לערנות רגישה מצד הורים ומורים.

"המקרים שדווח עליהם בתקשורת לאחרונה, כמו אלו שמתפרסמים חדשות לבקרים, לא צריכים לגרום לפאניקה ולחץ אצל ההורים". 

עם זאת, הוא מדגיש כי חשוב לשים לב לשינויים התנהגותיים אצל ילדים:

"אם הורים או מורים מזהים אצל ילד/ה רגרסיה וסימני מצוקה, הסתגרות והתכנסות פתאומית. אגרסיה, סף גירוי נמוך והתפרצויות – גם התפרצויות בכי, התקפי אלימות לא אופייניים, ירידה בלימודים וציונים נמוכים, פחד והימנעות להישאר לבד עם דמות במעגל הקרוב או ללכת למקומות מסוימים". 

לדבריו:

"כדאי בעדינות וברגישות, תוך מתן מעטפת מלאה מגנה ותומכת, לפעמים בעזרת יעוץ מקצועי -לעודד את הילד/ה לספר את שעובר עליו".

והוא מסכם באזהרה ברורה:

"אסור לאף אחד להיות שאנן בבחינת אין פדופיל במחוזותינו. הם נמצאים בכל מקום ופעמים רבות יודעים להערים על ההורים והסביבה".

** המידע בכתבה הינו כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי.

חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]