פיצולים

הי... ימים מאד קשים. אני כואבת מאד ומבולבלת מאד. ולא בטוחה בכלל מה אני עושה שאני כותבת כאן, כי נראה לי שכל כך קשה לי, שלהצליח להפוך את מה שאני מרגישה למילים, ואפילו למילים שאהיה גאה בהן... נהיה בלתי אפשרי. ובכל זאת אני כאן. זקוקה כל כך לקולות שיכוונו אותי בתוך הטירוף הזה. והקולות שמקיפים אותי, לעיתים נדמה לי שהם יותר מטורפים ממני. אז אני רוצה קולות אחרים, אבל חשוב לי לציין שמתקשה עם ההקבלה החד חד ערכית הזאת שאומרת שקולות מטורפים הם נגד טיפול וקולות בריאים הם בעד טיפול...לזה הייתי רגילה עד עכשיו, ובעצם אני מנסה לבקש שיצליחו לשמוע אותי, להבין את המורכבות של הדברים ולא "לקפוץ" לתשובה שתמיד נראית נכונה... שכל המכחישים יאמרו "הכל מצויין, מה פתאם לבנות לה עוד קומה בוילה?", וכל אנשי המעמקים יאמרו, "וודאי, חשוב לחזור לשם, זה *המקום*, רק שם דברים יחולים לנוע מהקיפאון הצורבני". אולי אני אנסה לסכם, להסביר, גם לכם אבל גם לי, מה קרה בתקופה האחרונה. חלקכם בטח זוכרים (ואני מוקירה תודות עמוקות על כך!). לפני חודשיים המטפלת סיימה את הטיפול שלנו. באופן חד צדדי, בטלפון, בגלל מעשה שעשיתי, שנועד להרגיז, שנבע מכאב, ששיערתי שירגיז, אבל לא חשבתי שיוביל לאסקלציה כזו איומה. הסיום הגיע במפתיע אחרי שנה בטיפול. נראה לי שאם הייתי נשאלת לפני המאורע הייתי יכולה לספר על טיפול טוב. טיפול מחזיק, מכיל. ויותר מכל מקום בטוח. היא חזרה והדגישה שוב ושוב, שהיא כאן, שהיא לא הולכת... אני בחשש מהדחפים שלי כל הזמן העלתי את השאלות... מה אם אעשה לך כך וכך, מה יקרה לנו, מה יקרה לטיפול. והיא השיבה את התשובה המרגיעה, שהיא איתי, שמכל דבר שיקרה נוכל לקחת צעד אחורה, שאני יכולה לתת למפלצת לתת ולסמוך עליה שהיא תהיה המבוגר האחראי ותתקן. עכשיו המילים האלו כל כך צורמות. אבל אז. אז האמנתי להן. בטחתי בה שהיא איתי. שאני איתה. ושהיא מחזיקה חזק. השם ישמור אפילו נשענתי, בעינים עצומות על גופה, כי היא אמרה שהיא שם ושהיא מחזיקה. ובפגישה האחרונה שנפגשנו, הזו שכעסתי בה... הזו שבעקבותיה עשיתי מה שעשיתי שהוביל למה שקרה... היא ניסתה לעזור לי להתמודד עם הפיצולים הפנימיים שלי ואמרה שאני צריכה לראות, איך גם כשאני כועסת עליה היא אותו אדם, היא לא משתנה. זו היא שיושבת מולי. ואז לא יכולתי לראות את זה. ולפני שהיתה לי הזדמנות לראות את זה משהו קרה. לא אומרת שלי אין חלק. אבל פתאם *היא באמת השתנתה* כשכעסה עלי, היא באמת הפכה למפלצת האופל. ולא היה זה דימיוני או פחדי שהטעוני. היא באמת התקשרה רותחת, בקול קר נוקשה וקפוא. הודיעה על הסוף. איימה כל מיני איומים מזוויעים על פנייה למקום העבודה שלי וחשיפתי (מאיפה זה בא?), על פניה למשטרה (ואני לא מפרטת כאן. אבל מי ששמע טען שבאמת לא עשיתי מה כל כך נורא שהצריך את האיומים האלו...). ומאותו הרגע היא נהפכה למפלצת. וגם אני. מפלצת איומה ודחויה. מכווצת ופוחדת לירוק אש כי כבר אבדו כוחותי. כי כבר ניסיתי למשך תקופה להרגיש שאני לא מפלצת... ועכשיו לא שם ולא כאן... אין אפשרות להשאר במקום שהתחיל להתפתח ואין כוחות לחזור להיות מפלצת לוחמנית. באותה שיחה אחרונה התחננתי שתתן לי לחזור, והיא קבעה בקול קר תאריך בו אוכל לבדוק אם שינתה את דעתה אך הודיעה כי סבירות גבוהה שאינה מתכוונת לשנות את דעתה. ומאז. ומאז. מחול השדים. חודשיים של סיוטים, ושל פגיעה עצמית עד כדי ניסיונות התאבדות. חודשיים של בכי ושל שנאה. וכן, כמו שאמרת סוריקטה, חודשיים של חוסר הבנה, מה קרה שם? איך זה קרה? האם יתכן הסבר אחר מלבד ההסבר שהיא פשוט התהפכה. אני נגעתי בכפתור הסודי, זה שמוציא ממנה את השדה המכוערת. והשדה הזאת רצתה שאני אסיים את חיי. ורפאים, המראות לא עזרו לי, לא הצלחתי להדביק את הפירורים ולא חושבת שאי פעם אצליח. והנה אני מגיעה לאקדח שציינתי במערכה הראשונה. "החזרה". תאריך היעד של קביעת גורלי הגיע. והיא. כאילו מישהו הצליח לעשות undo ללחיצת הכפתור שלי, אבל לא רק. מלבד זאת, כאילו מישהו העביר על פניה את הסטיק שיש ב"גברים בשחור", כאילו היא שכחה הכול. דיברה איתי בנחמדות רבה. כאילו הפרידה ביננו היתה תוצאה של כורח נסיבות והנה דרכינו נפגשות שוב. כאילו לא היו דברים מעולם. הפעם אני הייתי קפואה. המומה. מצד אחד חלק ממני משתוקק לחזור לזרועותיה, לקול המוכר והאהוב והבטוח (?), ומצד שני האימה אפילו גברה, כי לא הצלחתי להבין מה זה הפיצול הזה בה, איך היא פתאם כל כך נחמדה כאילו דבר לא היה. זה היה עוד יותר מבהיל. איך היא יכולה להשתנות ככה. ואיך אני יכולה לחזור אחרי השינויים שראיתי בה. אחרי שיכלה רגע לאהוב ולהבטיח שתהיה שם, חזקה ובטוחה, ורגע אחרי זה לאיים ולפגוע, ואחרי עוד שבריר שנייה לחזור להיות אמא חמה וטובה. איך אפשר לחזור לכזו אמא חמה וטובה? וגם הפיצולים שלי, השנאה אצלי עכשיו מבעבעת ולוהטת ואנלאיודעת אם בכלל אפשר להחליש אותה. אני לא יודעת אם אני יכולה לסלוח. בשיחה האיומה ההיא שאלתי אם היא כבר לא אוהבת אותי והיא ענתה שזה בכלל לא משנה... אם זה לא משנה אז הכל יכול לקרות. אם זה לא משנה אז איך אני יכולה להיות בטוחה שכשאוהבים, הכעס לא מפרק, ואפשר לחזור להיות ביחד. מרגישה זעם עצום... שבעיני גם אם אקשיב ל"קולות ההיגיון", ואחזור אליה, מהר מאד אתרתח מחדש. כל פיספוס קטן מצידה שבעבר היה מתקבל בהבנה ובחיבה היום יהיה סיבה לחזור ולשרוף אותה. כאילו שגם אם אני אחזור זה לא יהיה ממש לחזור, זה יהיה לחזור בשביל לומר שהנה אני, מקשיבה לקולות הנכונים... ופשוט אי אפשר היה.... מישהו? יש אולי איזו מילה בשבילי? גם מאז השיחה איתה שבה היא הציעה שאחזור והיתה נחמדה, אני במצב יותר איום ממה שהיה. היו שלום ותודה על הדגים גלי

גלי יקרה קראתי אותך ו.. הוצפתי.. אני לא יודעת ולא מתיימרת להגיד לך מה נכון לעשות או מה כדאי יותר, והאמת היא שאני גם חושבת שאין רק פתרון אחד נכון וטוב. אני יודעת כמה זה יכול להיות קשה לחזור, אני גם יודעת כמה זה יכול להיות קשה לבחור שלא לחזור. אני יודעת שאני עברתי לא מעט משברים עם המטפלת שלי, ובכל זאת נשארתי, ואיכשהו תמיד בסופו של דבר הדברים הסתדרו.. אולי שווה לנסות לחשוב על הדברים- לחשוב על מה שהיה ביניכן, על התחושות והרגשות שהיו שם במשך כל הזמן, על מה שקבלת ממנה, לחשוב גם על הפגיעה הכל כך קשה שעברת עכשיו.. ומתוך הסתכלות על מכלול הדברים, לנסות לראות לאן הבפנוכו לוקח אותך, לאיזה כיוון הוא מושך אותך יותר. את יודעת גלי, גם לא חייבים להחליט ברגע זה.. אפשר לקחת לעצמך קצת זמן, אפשר גם לחזור ולהיפגש איתה ובמהלך הפגישות הבאות לראות איך מרגיש לך, ומה טוב ונכון יותר עבורך. אני יודעת שלא ממש עזרתי.. רק שרציתי לומר לך שמאוד איתך.. אני חושבת שזה אחד הפחדים הכי גדולים (של הרבה מטופלים) שמטפל פתאום יחליט, מסיבה כזו או אחרת, שהוא מפסיק את הטיפול, שהוא יעלם, שכל הנכונות שהיתה לו והרצון, האכפתיות והאהבה שלו.. פשוט יעלמו ברגע.. רגע של משבר שלרוב מגיע ממקום מאוד כואב בבפנוכו.. מקווה שדברים יסתדרו לך על הצד הטוב ביותר שיר

אהלן גלי, (מה שלומך?) קראתי אותך אתמול ואני חושבת שנטבע בי הסיפור שלך, בלי ששמתי לב.. בלילה חלמתי על המטפלת שלי, ועכשיו- כשאני קוראת את התגובות של שיר ונטע- אני מרגישה כמה הן נכונות גם לי, וכמה משהו מכל זה ליווה אותי לאורך היום היום. כמה גם אני פוחדת, בדיוק מזה. מלהתקרב ולהתקרב, בניגוד לההרגלים הקבועים, ואז לחטוף סטירה לפנים, כמו דלי מים קרים. איך זה יכול להיות שאנחנו תמיד פוזלים לחומה? לא חשוב כמה נתקרב- מוכנים בכל רגע נתון לרוץ אליה ולטפס בחזרה, אם יהיה צורך, אם יהיה סיכוי או רמז קל לדחייה.. מוזר כל כך... אני מניחה שזה הפחד של כולנו.. שכמו שרוני כתבה- ינתקו מגע ברגע, באופן לא צפוי, ירחיקו אותנו בקרירות/אדישות (בהודעת SMS?!..אלוהים! איזה לב קטן יש לבחור שלך..). מצד אחד, זה יכול להיות משהו שאפשר נורא ללמוד ממנו, הקלקול הזה ביניכן. מצד שני- אפשר ללמוד רק כשמרגישים בטוחים שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, שאוהבים אותנו. (לפחות אני). עם המטפלת הקודמת שלי הרגשתי שהייתה פגיעה רצינית באמון, ביכולת שלי לסמוך עליה, ושכמו שכתבת- דברים קטנים לכאורה (אפילו זה שהתנהגה יפה בסיטואציה אחרת), עוררו בתוכי זעם על המקרה ההוא- שלא הסתדר בכלל. לא סתם כעס- ממש זעם ותסכול של ילדה שננטשה. (ואני לא ילדה שננטשה, אני חושבת..). יכול להיות שהיינו מתגברים על זה, היא ואני, אבל זה היה לוקח הרבה הרבה זמן. זה לא בלתי אפשרי בעיניי, ואם היא דיברה אלייך בעבר והערכת ואהבת אותה והייתה לכן שפה משותפת- אני מציעה שתתני לזה צ'אנס. יחד עם זאת, אני חושבת שאת לא צריכה לנסות חזק מדיי. לא להשתדל בכל הכוח שזה יצליח, על חשבון להתעלם לזמן מה מהמקומות שכועסים בך ופגועים. אם את מרגישה חשדנית- תהיי חשדנית.תביעי את עצמך ותביאי את עצמך באופן שהכי נאמן לך. כך תוכלי להרגיש אם תוכלו לגשר ולתקן את מה שקרה ביניכן או שזה לא בר תיקון מבחינתך. אני חושבת, כמו שיר, שאת צריכה לחשוב על מה היה לכן קודם, אבל אני חושבת גם שקשר בונים ביחד. שאת צריכה לחשוב על מה היה לכן קודם, ביחד. מהניסיון שהיה לי עם המטפלת הקודמת אני יכולה לומר לך שניסיתי לבנות קשר לבד (כמו שאני הרבה פעמים עושה, אולי).כל כך רציתי שזה יצליח, כל כך רציתי שתעשה בדיוק את מה שצריך כדי שאוכל לסלוח לה סוף סוף ולהמשיך הלאה, שלפעמים עשיתי את העבודה בשבילה. "המצאתי" בשבילה את הכוונות שלה, שלא נאמרו, ואת ההסברים שלא נתנה לי.. עבדתי נורא קשה וזה לא הצליח, כי עבדתי לבד. טיפול לבד את יכולה לעשות גם בלעדיה... נסי טיפול ביחד. את לא צריכה ליפול לזרועותיה, ומובן שיש הרבה דברים לגשר עליהם ולדבר אותם. אז זה מה שתעשי. אל תשארי עם החרדה והצרימה והחשדנות לבד. מאוד יכול להיות שגם היא מרגישה לא בנוח ולא יודעת איך להתחיל מחדש ולכן הנחמדות העודפת הזו. אבל (והנה שוב אני עושה את זה), אל תנסי לחפש את הכוונות שלה במקומה. שימי דברים על השולחן, היי גלויה בפשטות ורגישות כמו שאת יודעת, ותני לדברים להתגלגל בקצב שלהם.. לפעמים הדייט הראשון הוא לא הכי מוצלח, ואחר כך מצליחים לפתח שוב את השפה המשותפת. ואם זה לא מצליח, אל תרגישי תסכול.. לפעמים יש קלקולים וזה לא אומר משהו רק עלייך, אלא גם על הדינמיקה ועליה. קשר זה שתיים, אמרה לי בשבוע שעבר המטפלת שלי, וקלקולים או אי הבנות, שייכים לדינמיקה של שתיים. מחזיקה אצבעות מרחוק, וסומכת עלייך לילך

הי שיר, שיר יקרה מה שלומך? צריכה להתנצל... על המכאובים שלי שיוצרים הצפות וכאבים גם במקומות בהם לא נראה שהמים הולכים לעלות על גדותם. את יודעת, אולי זה הפחד האולטימטיבי בגלל שהוא כל כך קיצוני, מסמן את הקץ בפתאומיות, בלי הכנה מוקדמת. ואולי הקיצוניות שלו היא גם נחמה... שזה לא משהו שקורה הרבה, נמצא רק בקצוות ובשוליים, ולרוב הוא ישאר כמין אידיאה רחוקה, החשש הגדול שאף פעם לא באמת מתקרב למציאות. אני מרגישה לא כל כך ברורה. בסה"כ מנסה להרגיע... תמיד רציתי להיות מיוחדת, ותמיד הדרך היחידה בה הצלחתי להיות מיוחדת זה להיות הכי נוראית-איומה-בלתי אפשרית... ולא בקלות מגיעים למקומות שאני מגיעה אליהם (שוב ושוב, אציין בכאב רב)... ונשמע שהגברת שאיתך חזקה ונשארת... הדברים שאת כותבת מאד חכמים. מאד נכונים. להתבונן ולהבין יחד. לנסות ולהחליט לפי הדרך שאליה נושבות הרוחות. ועדיין קשה לי מאד. חוששת שפרידה ממנה, דבר כל כך קשה וטראומתי , לא אוכל לעשות פעמיים. אם אחזור לא אוכל לעזוב שוב. ואם אצטרך לעזוב שוב לא אשרוד את זה. מרגישה שצריכה לקבל מראש החלטה... ואני מנסה להיות בוגרת והיא כל כך מקשה (למה היא עושה את זה?), אני לא יודעת באיזה תקופה בחיים פתאם "נפלתי עליה", אבל היא לגמרי לא פנויה אלי (זו התקופה בחיים או אני שמעיקה?). ביקשתי שנקבע פגישה ולצורך כך התקשרתי אליה וניסיתי להשיג אותה רבות, והיא לא חזרה אלי... כל המאמץ על כתפי. והחזקתי במאמץ הזה. לא וויתרתי... וכשהשגתי אותה לבסוף היא קבעה לי פגישה לעוד שבועיים!! אחרי שהיינו בטיפול של ארבע פגישות בשבוע. כאילו לא קולטת עד כמה גדול הקושי, כאילו אדישה למקום בו אני נמצאת. שבורה חזרתי ל"אקטינג אאוט" (אבל מה נשאר לי, כי פגישה אמיתית נקבעה רק לעוד עידן ועידנים), כתבתי שטעיתי שקבעתי איתה. שלא אגיע. ועכשיו מחכה שהיא לא תקבל את דברי, שהיא גם תלחם (קצת), שתבין שזה לא הגיוני... שתתאמץ. אני כבר רועדת מפחד, שהיא לא תעשה דבר, שתדמם (מלשון דממה), ותדומם אותי. הגאווה שלי לא תאפשר לי לשוב ולפנות אליה.... סוף לסיפור? גלי

וואו. קראתי את מה שאת כותבת פעם אחרי פעם והרגשתי שבקלות זה יכול להיות הטיפול שלי. אמנם לא עברתי את מה שעברת, אבל הטיפול שלי מלא בפיצולים ובפחדים שנובעים מהפחד שמא...אולי...ייצר המקום מלהכיל, שמא ההבטחות להיות כאן ולתמוך ולא ללכת לשום מקום הן הבטחות סרק, והאם כאשר אולי לא אוכל להן, למפלצות, האם אז הוא יילך, האם אז יהפוך מהדמת המיטיבה לדמות "ההורגת". קראתי את דברייך ופחד מילא אותי.את כאילו נמצאת במקום שאליו אני מפחדת להגיע. ואני מאמינה שלא עשית משהו נורא כל כך. אין לי בינתיים מילים חכמות, אולי ייתפתחו בהמשך, רק רציתי להגיד לך שקראתי ואני מחזקת אותך.ואם אפשר שאלה, לפני כמה שנים, בפורום אחר, השתתפה משהי שנהגה לחתום בהיו שלום ותודה על הדגים, כינתה עצמה פרוזק, האם זו את? תודה על הכנות שבה כתבת. ירדן

הסיוט של כולם התממש אצלי. הוא עזביום אחד. בהודעת sms ...

הי נטע קודם כל תודה. תודה על האמון שלא עשיתי משהו נורא כל כך (מה בכלל גורם לך לחשוב כך?). מתנצלת שעוררתי שדים ממרבצם. מקווה שאפשר יהיה לדבר על השדים האלה בטיפול ושלא תרגישי שהדיבורים עליהם הם דיבורי סרק. מקווה גם שהמטפל ישאר דמות מיטיבה ולא הורגת. ובעיקר שישאר שם. (כמה פשוט זה נשמע מה שאנו זקוקים לו מהם, שישארו... ועם זאת, כל כך לא פשוט...). לשאלתך, אינני פרוזק מהפורום האחר. במקרה חתמתי כך. חתימה של עזיבת כדור הארץ ובריחה למקום רחוק מאד. אולי מישהו יכול לעזור לי למצוא ציטוט קצת יותר מרגיע? בי בינתיים גלי

גלי יקרה ומלאת טוב ותוכן מה שלומך...? זמן רב עבר מאז שיחת המראות האחרונה שלנו. אני כ"כ מזדהה אתך ועם מה שעברת ועם הבלבול הזה- מה המהות הזו של האדם שלפניך. איך אפשר להכיל את הקלף הזה שהוא שונה משני צדדיו. ואני נורא נזהרת לא להעביר את החוויה שלי כדי לא להשמע מוטה- כי אצלי האמון התערער לחלוטין. אני חושבת שמשהו בחזרה שלה נראה כמו מחווה של דגל לבן ואולי כדאי לבדוק את זה לפני שמכריזים מלחמה. אבל אני בטח נשמעת לך כזו צפויה ולא מקורית במיוחד. אולי יש בזה דווקא 'תרגיל' טוב בשבילך איזשהי אינטגרציה כזו של להתגבר על אכזבה ולנסות רגשית להתמודד עם מורכבות ביחסים. וזה נשמע נורא קשה אחרי מה שעברת. כשקוברים רגשית מישהו נורא קשה להחזיר אותו בחזרה לחיים. רוצה להמשיך לכתוב לך אבל ההכרה שלי הולכת ומתערפלת אני כמעט נרדמת בטח כתבתי המון שטויות עד עכשיו. רק רציתי להגיד שבכל מקרה אני אתך ועומדת מאחוריך ואנסה לשלוח לך דברים אחרים חוץ ממראות חסרות טעם ויעילות... להתראות בינתיים ומקווה בשבילך לטוב רפאים

רפאים! שלום לך! קודם כל, לא היו לי הכוחות לכתוב אז... (ניסיתי, יש לי התחלות של טיוטות אלייך שמורות על המחשב...) אז אכתוב כאן כמה אני גאה בך על ההחלטה להגיש תלונה. לחפש סוג של סגירה. להאמין בקיומו של צדק. ולהאמין בכוחות שלך להשיג את הצדק הזה. הלוואי וגם אני הייתי יכולה... בדיוק קניתי את הגרסה האחרונה של אליס בארץ הפלאות... חשבתי לנסות להתבונן קצת בעולם המראות שלה... המראות שלך בכלל לא חסרות טעם ויעילות, אני פשוט עוד לא למדתי איך להתמש בהן נכונה. תמשיכי לשלוח! אני עייפה כל כך. מנסה להגיד לעצמי שלא פלא, כי עכשיו כבר כמעט שחר, אבל גם ביום, ובכל שעה משעות היום אני עייפה כל כך. מעייף להלחם, מעייף לקבור, מעייף להוציא מן הקבר ולהנשים חזרה לחיים, מעייף להנשים חזרה לחיים ולגלות שהנשמתי מפלצת ולא מטפלת אהובה, מעייף לנסות לחשוב איך לקבור אותה בחזרה. לא פלא שאני עייפה. בינתיים אנוח, ונקווה שהמפלצת שניעורה לחיים תזכר שיש בה גם צדדים אחרים. מתפללת שהאינטגרציה תקום לתחייה. תודה גלי

נשמע פשוט, הלהתחבר מחדש שלך... חיזקת את ידי ביכולת להלחם על יצירת הקשר וקביעת הפגישה איתה. עכשיו כבר רפו ידי בשנית... לא תמיד פשוט להתחבר מחדש.

הי גלי יקרה, חשבתי עליך המון, כתבתי גם המוני טיוטות... עוד מאז... ורואה את המילים שאת נותנת לעצמך, כמה מתאימות מכפי שאוכל לתת. המסר של הבלבול עובר אליי. מאד. העוצמות גם. ההיקרעות הפנימית. הצרחה. את יודעת, גלי, כאן את מצליחה לצרוח באופן מאד מסודר, ובעיניי, זה אומר שהטיפול נתן דבר מה, דבר מה שנשאר, גם אם לפעמים. והוא שם וראוי להערכה. כן, הישג להיות גאה בו. המשהו הזה נרכש, ואני מניחה שהוא שילוב בין מילים שבטיפול עם מה שכבר קיים ונמצא בך מתמיד, ולמרות זעם רב (ואפילו אם יש בו צדק רב, בזעם), מגיעות תודות למי שלימד מעט-יותר משהיה. אפילו מעת לעת. מאמינה שכן היה בו, בטיפול, משהו שלימד בהקשר זה. ונראה לי שאני די יודעת שבתוך מערכת כוחות כזאת בקלות של הינף יד אפשר לשבור את הכלים... וגם - חושבני, שמן הראוי לתת תוקף מלא לחוויה רבת הנפח, ואת בוודאי יודעת טוב ממני - שלמרות הויתור האימתני הכרוך בכך, חשוב לנסות לבדוק הם פני המציאות שונים. אפילו קצת. לנסות ככל שניתן לא להוריד למציאות (שעדיין אינה כזו, בכל אופן, אינה כזאת לחלוטין) את החוייה הפנימית. לא לאכוף מציאות. לתת מקום להזדמנות. פחות כדאי לך להוכיח בכוח שאת צודקת, וככל הנראה עדיף ניסיון מאכזב. כך את יודעת משהו על המציאות, אבל אינך כופה אותה מראש מתוך חרדות. גם אם התוצאה זהה, פנימית זה שונה מהותית. נראה לי שבעיקר לצרכי ההפרדות שבנפש. איזה כאב, הא... וכבר יש כלים מן הטיפול, כן, אלו שנראה כאילו הושחתו, אבל אולי ניתן להגיע אליהם וקצת, קצת להשתמש. לנסות ללכת פחות עם התפיסה הישנה הטבועה מפעם. שייגעצ כתבו יפה כל-כך, ילדי שכזה - "כל המילים הכי יפות שאמרתי לך מזמן אני לא מוצא אותן, כל השעות המתוקות היא לקחה אותן איתה" אבל, מניחה שכן תוכלי למצוא, שכן נותרו בך המילים ונשמרו בכספת מוגנת רעלים, שהן בנות גישה. הייתי רוצה להאמין שהמרחק, הפרידה הייתה נחוצה לשתיכן. שהיה לכן יותר מידי. אולי הדרכה כצד שלישי מחזק מעגן נדרשה. נראה לי שלפעמים קולות בריאים, הגיוניים ושפויים גם יכולים לומר "פסק זמן טיפול". למה לא? מי אמר שהשגעון הכתיב? אח, אילו מראש היה לנו קל לתפוס שטיפול הוא דבר זמני, שיש לו סוף, שיש לנו אפשרות וחופש לעזוב, גם לשוב, היה קל יותר... יותר לאהוב, פחות לשנוא... ושמחתי לקרוא על כך שסיפרת לאנשים בעולמך, ששיתפת, שהייתה תגובה מהם. זה איכשהו לא להיות לגמרי לבד. כתבת גם כאן. מאמינה שאפשר לקחת את זה כהכנה פנימית להלאה. הלוואי שתוכלי כך, בלהיעזר בעצם היותן של תגובות (שמובילות למחשבות מכיוונים שונים, הן של בעד, הן של נגד) למצוא את המפתח שבתוכך. בנייה והרס. הרס ובנייה... אוף, לא קל העסק הזה... לא קל... שלך, סוריקטה