אישיות גבולית

"לא אחראית לחיים שלי" הערה קטנה מהבוס הספיקה לק' כדי להתפטר מהעבודה אחרי יום. כשהיא נפרדה מחבר אחרי שבועיים בלבד, לקח לה שנה להתגבר על זה. "יש לי עור דק", היא מאבחנת את עצמה, ואילו הפסיכיאטרים מאבחנים אצלה הפרעת אישיות גבולית. אי אפשר להחלים מזה, אבל טיפול יכול להקל על החיים 07.02.2008מאת לימור טבת "התקבלתי לעבוד במשרד קטן בתור גרפיקאית. ביומיים הראשונים הייתי מאוד חרדה וחשתי תחושות קלסטרופוביה (פוביה ממקומות סגורים). ביום השלישי לעבודה ניגש אלי הבוס ואמר לי שאני צריכה להגביר קצת את קצב העבודה שלי והיתה לו גם הערה קטנה על משהו שעשיתי לא מספיק טוב לטעמו. באותה שנייה הרגשתי שעולמי חרב עלי. יצאתי מוקדם מהעבודה, כשהמילים שהוא אמר לי מהדהדות לי בראש שוב ושוב. אמרתי לעצמי – נו, את באמת לא שווה כלום, את גרועה במה שאת עושה ואת לא יכולה לעבוד במסגרת. למחרת התפטרתי, רק כדי להקדים את הפיטורים שלי, ובמשך יותר משבוע הייתי בדיכאון כבד ובמחשבות אינסופיות על מה שהוא אמר לי. מבחינתי, המשמעות של מה שהוא אמר היא שבחיים לא אצליח לעבוד בשום מקום עבודה, שאני גרועה ושאין לי עתיד. הרגשתי איך הכל סוגר עלי ואיך אני נתקפת חרדה כלכלית, ושבטח עוד יומיים אהיה הומלסית כי אין לי כסף". ק', בת 42, גרושה ואם לילד בן 12, יודעת בהיגיון שהמשפט שהבוס אמר הוא לא משפט כזה נורא, ואדם אחר היה מתקן את הטעות וממשיך הלאה, ולא היה מוטרד יותר מדי מהעניין. אבל ק' חווה כל הערה שנאמרת כלפיה, גם אם מאדם זר לחלוטין ברחוב, בעוצמות חזקות שלא מרפות ממנה. היא קוראת לזה "עור דק". כאילו אין כמעט הגנות בינה לבין העולם. בזמן שאדם נורמטיבי היה מעביר הערות אלה הלאה ולא מייחס להן חשיבות רבה, היא חווה אותן ללא שום יכולת התגוננות, פרט למחשבות אובססיביות, חרדה ודיכאון. "מאז אני לא עובדת. מדי פעם מנסה, אבל די מהר הסיפור חוזר על עצמו. אני מעדיפה להסתגר בבית ולהימנע ממצבים כאלה", היא אומרת. "משהו בי לא מתחבר לתקתוק היומיומי. מצד אחד יש שאיפה להיות שם, לרצות מסגרת, אבל מצד שני חוסר יכולת". מלבד התקפי דיכאון וחרדה, ק' סובלת מחרדה עצומה מנטישה, ממחשבות אובססיביות, מתחושת ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית עזה, חוסר ביטחון, ריקנות כרונית, שינויים במצבי הרוח, ואף תחושות אובדניות. "בתקופות קשות אני אומרת לעצמי, "אם לא היה לי ילד, כבר מזמן הייתי מתאבדת". בתקופת גיל ההתבגרות ק' נהגה לחתוך חתכים בעורה עם סכין. "הרגשתי שרק כך אני מרגישה קיימת. אני חייבת את הכאב הפיזי הזה, אחרת אעלם מהעולם. לפעמים זה עזר להתגבר על כאב נפשי". היא סבלה מדיכאונות והתקפי חרדה, מאהבות אובססיביות ומנטייה להתמכר לאלכוהול. "כשהכרתי בחור שמצא חן בעיני הוא הפך בעיני לאלוהים. הייתי מאוהבת ברמות שאי אפשר לתאר. כשהוא לא רצה אותי, גם אם זה היה אחרי שבועיים, הייתי במשך שנה שלמה עוד חושבת עליו כל הזמן באובססיביות, ואף מתקשרת אליו ומנתקת". אי יציבות קבועה ד"ר יובל בן אמנון, רופא פסיכיאטר אחראי במרפאת החרדה בבית החולים רמב"ם בחיפה, הנמנה על צוות המומחים של ifeelgood, אומר כי נראה שק' סובלת מהפרעת אישיות גבולית ("בורדרליין"). תחושת "העור הדק", חרדת הנטישה העצומה והחיתוך העצמי, הוא מסביר, הם קלאסיים להפרעת אישיות מסוג כזה (קראו עוד על הפרעות אישיות). לדבריו, לק' יש אישיות שמאופיינת בחרדה איומה מפני נטישה, בין אם אמיתית ובין אם מדומה. "אנשים אלו אינם יכולים לסבול את המחשבה שמישהו ינטוש אותם, וכמו שאנחנו רואים אצל ק' - הם יעדיפו לנטוש לפני שינטשו אותם", הוא אומר. "בהרבה מקרים ניתן להבין את הדבלואציה שהם עושים לאנשים שעד לא מזמן היו מאוד חשובים להם, כמעין 'פעולת הכנה' לנטישה שלהם. החרדה שנחווית על ידי מטופלים שסובלים מאישיות גבולית היא כל כך חזקה, שלעתים הם עלולים לפתח מצבים פסיכוטיים קצרים". "הפרעת אישיות גבולית היא דפוס קבוע של התנהגות שמפריע להשתלבות בחברה ולתפקוד תקין. הוא נוקשה ולא ניתן לשינוי, הוא כרוני ולא בשליטתו של החולה", אומר הפסיכיאטר ד"ר יהודה ששון, מנהל מכון "פירלס" לטיפול בהפרעות חרדה בהרצליה. "במשפט אחד – מדובר באי יציבות קבועה". לדבריו, ההפרעה בדרך כלל מופיעה כבר בגיל ההתבגרות. "לאנשים אלה יש חוויה פנימית והתנהגות שהם בדרך כלל שונים מהצפוי בסביבה התרבותית והחברתית שלהם. לפעמים השוני קשור לתפיסת המציאות ולתפיסת היחסים הבינאישיים, לתגובה רגשית מוגזמת או מופחתת, לתפקוד הבינאישי ולשליטה בדחפים". לדבריו, "הסובלים מההפרעה לא תמיד רואים את הקשר בין הפעולה שלהם לתגובה. הם חיים בתוך סערה הרגשית, ולא מאוד מודעים למצבם". שכיחותה של הפרעה זו כ-1% בקרב האוכלוסייה הבוגרת, ורוב גדול של הסובלים ממנה הן נשים. להפרעה יש מרכיב משפחתי בולט, בשל ההורשה הגנטית, ובעיקר בשל ההשפעה הסביבתית-משפחתית, שבה בדרך כלל ניתן למצוא הפרעות נפשיות נוספות, אירועים טראומטיים, התמכרויות, סכסוכים בין ההורים ואף אלימות. הפסיכואנליטיקאים מייחסים חשיבות מיוחדת בהתפתחות ההפרעה ליחסים לא יציבים בגיל המוקדם עם האם, שנחווית לסירוגין כטובה וכרעה (הסבר זה מתיישב עם הפיצול הקיצוני בחשיבה בין טוב מוחלט לרע מוחלט). "היום, הגישה היא לא להגדיר הפרעות אישיות גבולית או אחרת", אומר ד"ר ששון. "בדרך כלל רוב האנשים הם לא דפוס מובהק של אחת ההפרעות. יש תנודות בין ההפרעות שלפעמים הגבול שלהם מטושטש. הסיבה להגדרה קשורה לטיפול. כשאתה מטפל בהפרעת אישיות, אתה מגדיר לעצמך מטרות שנגזרות משני דברים: מהסימפטומים שמטרידים את הפונה או את מי שמפנה אותו. הסימפטומים שבדרך כלל יותר מפריעים לאדם עצמו קשורים לחלק הרגשי – החרדה, הדיכאון, תחושת חוסר יציבות, שינויים במצבי רוח ותחושת ריקנות. מה שמפריע לסביבה בדרך כלל זו ההתנהגות היותר אימפולסיבית ומסוכנת, כמו נטייה להתמכרויות, לעתים התנהגות עבריינית, והדרישות הבלתי סבירות מהסביבה". אי אפשר "לרפא" אישיות ק' נוטלת בשבע השנים האחרונות תרופות נוגדות חרדה ודיכאון מקבוצת SSRI, וגם מטופלת בשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית. כל חצי שנה או שנה, ק' מחליפה או משנה את מינון התרופות, כי הן מפסיקות להשפיע. לדבריה, הכדורים מפחיתים את עוצמת התחושות, האובססיביות, הדיכאון והחרדה. אך הם עדיין קיימים ויכולים לפרוץ בעוצמה גדולה, בגלל טריגרים שלפעמים הם פעוטים. "אבל המינון יותר נסבל, אפשר לתפקד ביומיום", היא אומרת. לדברי ד"ר בן אמנון, התרופות הניתנות לסובלים מההפרעה משפיעות על התסמינים הנלווים שלה, ולא על ההפרעה עצמה. "מבחינה פסיכולוגית, ניתן להגדיר אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית, לאדם בעל ארגון אישיות גבולי", הוא אומר. "כלומר, ההפרעה היא תוצר של האישיות שלו. המושג ארגון אישיות גבולי מדבר על הצורה שבה האדם מארגן את האישיות מבחינת דפוסי התנהגות, בצד ה'פחות מתפקד' שלו. כמו למשל, שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים מסוג הכחשה או השלכה, חוסר יכולת לשלוט ולווסת את הרגשות, כמו במקרה של התקפי זעם, חשיבה מאגית, ועוד". לדבריו, לפעמים תרופות עוזרות לא רק לדיכאון ולחרדה, אלא גם לתחושת ההערכה העצמית ולביטחון העצמי, "אבל עדיין לא המציאו תרופות שגורמות לשינוי באישיות. אני מאמין בתרופות, אבל מודע למגבלות שלהן. הן לא יכולות לתת פתרון להכל". טיפול נוסף שניתן לסובלים מההפרעה הוא טיפול פסיכולוגי, המחולק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא טיפולים דינמיים ממושכים, שמתבססים על הגישה הפסיכואנליטית ומטרתם היא חקירה של מקור הבעיה וזיהוי דפוסים בינאישיים קדומים. מצד שני, יש גם טיפולים ממוקדי מטרה או קצרי מועד, שהמייצגים הבולטים שלהם הם טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים. לדברי ד"ר בן אמנון, הטיפולים האלה באים לשנות התנהגות ודפוסי חשיבה, והם מתמקדים בזיהוי דפוסי המחשבה שמביאים את האדם לחרדה, לדיכאון ולאובססיביות. לדבריו, הרבה פעמים הסובלים מהפרעות אישיות מרוויחים גם מהטיפולים האלה. אבל, הוא מדגיש, לא ניתן "להחלים" מהפרעת אישיות גבולית, כי זו לא הפרעה, אלא אישיות: דפוסי התנהגות או תגובה נוקשים, בלתי סתגלניים וחוזרים על עצמם, שגורמים להיתקלויות חוזרות ונשנות. ק' מספרת שהיא חיה בתחושה שהמצב לעולם לא ישתנה. "כמה כדורים שאני לא אקח, אני מרגישה שאני דורכת במקום. כמו בחלום שמנסים לברוח אבל לא באמת מצליחים. תמיד נשארים באותו מקום, לא מתקדמים באמת. לפעמים, בימים טובים, אני אומרת 'זה המצב, אין מה לעשות', ואני זורמת עם זה. אני חיה עם דיכי כשאני קמה וכשאני הולכת לישון ומרגישה לא אחראית לחיים שלי, לא יצירתית ולא שווה שום דבר. כאילו אני מסתכלת מהחלון על החיים ולא לוקחת בהם חלק".

משתנה שלום, הכתבה שהבאת מעניינת ומעלה מחשבות. אני מניח שרצית לומר משהו כשהבאת את הכתבה, אך מאחר ולא ציינת מהו אני יכול רק לשער שאת תוהה לגבי אפשרות הטיפול במקרה בו אנשי מקצוע מתארים כלא ניתן לריפוי. אני יכול לומר רק שגם במקרה שחושבים שלא ניתן לרפא, בוודאי שניתן לשפר את איכות החיים והתפקוד וזה ו דבר משמעותי מאוד. דרור