פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי יש לי ילד בן שנה וחודש לאחרונה הוא עצבני מאוד וזה מתבטא בצעקות בכל פעם שלוקחים לו משהו שאסור לו לשחק בו או אם מישהו נוגע לו בצעצועים שלו בקיצור אנחנו אמורים לעשות את מה שהוא רוצה ואם לא אז צורח אני חושבת שזה טבעי כי הוא עדיין לא יודע לדבר ועדיין לא יודע לבטא את רגשותיו מה שרציתי לדעת הוא כיצד להתנהג איתו במצבים כאלה כדי שבעתיד לא יצא ילד עצבני כלומר מה לעשות כדי להפחית מהתסכול שלו?

שלום רינה, את צודקת - תינוק שעדיין אינו מדבר לא יכול לבטא את רגשותיו ומתקשה לווסת את התסכול, האכזבה והזעם. בגיל כזה, עלינו לסייע לו לווסת את עצמו, בדרך של הימנעות ממצבים מתסכלים מדי עבורו (אין זה אומר שניתן לו הכל ונרשה לו הכל, אלא שנסייע לו בהסחות דעת או בתחליפים, או אפילו בחיבוק וניחומים). אם את רוצה להימנע מילד עצבני, נסי לאזן בין היענות קשובה ורגישה לצרכים שלו, לבין היענות קשובה לא פחות לצרכים ולרגשות שלך. כלומר, אינכם אמורים בשום מקרה לעשות כל מה שהוא רוצה, ואם הוא צורח בתגובה נסו לעזור לו להכיל את האכזבה במילים טובות, חיבוק או הסחת דעת. הוא לא ילד עצבני אלא תינוק רגיל ונורמלי המתקשה עדיין לשלוט בדחפים שלו. סבלנות... ליאת

בתי בת 7.5 כתה ב'. מגיל 3 היתה לה רגרסיה בשל לידתה של אחותה. מאז ועד היום עושה קקי בתחתונים. ניסינו טיפול באמנות, פסיכולוגית של ילדים ,טיפול בבע"ח ולא עזר. אנא אם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוגית לילדים שמתמחה בבעיה זו ועובדת בקו"ח מכבי.

שלום מיה, לא ציינת באיזה אזור מדובר. אנא צייני אזור מגורים וצרפי כתובת מייל מעודכנת, כך שקוראי הפורום יוכלו אולי להמליץ לך. בברכה ליאת

אני מתגוררת בתל אביב.אשמח לדעת על פסיכולוגית לילדים שעזרה כבר לטפל בבעיה זו והיא הופסקה בעקבות הטיפול. רצוי לא בפרטי אלא במקופ"ח מכבי או מהשרות הציבורי.

הבת שלי בת 5 ולכאורה מגיל 3 אף פעם לא נגמלה. פשוט לא הולכת לשירותים לבד.אחרי טיפול אצל פסיכולוגית שמתמחה בתחום עדיין הבעיה לא נפתרה.אנחנו מאוד מיואשים ודואגים. כל עיצה בתחום של העבירו את האחריות לילדה לא עזרה. אשמח לדעת האם יש עוד רעיונות שלא חשבנו עליהם.

שלום אא, הפרעת הצטאות (אנקופרזיס) יכולה להיות באמת עקשנית למדי, בעיקר כאשר מתבסס דפוס של מאבק בין הילד להורים. בהנחה שבדקתם ושללתם את כל האספקטים הפיזיולוגיים, אפשר להתייחס אל הבעיה כמשקפת משהו בתקשורת המשפחתית ובדפוס היחסים. העברת האחריות לילדה אכן חשובה, אך אין בה די. במקביל חשוב לנסות לזהות את מערך הכוחות בבית, ואת דפוסי התקשורת הבעייתיים, ולכוון לשם את ההתערבות הטיפולית. לפעמים נדרשת לשם כך סבלנות רבה, ובעיקר נכונות לצאת מעמדה מתעקשת או מתגוננת. אני יודעת שתהליך גמילה שאינו עולה יפה עלול לעורר הרבה כעס ואשמה אצל ההורים, ותסכול, ייאוש ואכזבה אצל הילד. כל אלה עלולים להחריף באופן מעגלי את הלחץ הכללי סביב הקקי, ולהקשות גם על התהליך הטיפולי. חשוב לי לעודד אתכם להמשיך בתהליך, ולהתאזר בתקווה, סבלנות, פתיחות ורוח טובה. זה יעבור. ליאת

שלום יש לי ילד בן 6 וחצי עולה לכיתה א', בגן חובה היה ילד שהציק ובשבוע האחרון של הגן אף נתן לו מכה בגב ויש לבני סימן כחול. מה ניתן לעשות על מנת שלא יציקו לבני? הילד הזה גם עולה לכיתה א' יחד עם בני. שוחחתי עם אמו של הילד שהרביץ ביקשתי שתשוחח איתו. הילד שלי לא יודע להחזיר ולגונן על עצמו. נא עצתכם מה ניתן לעשות.

שלום יהודית, בכל פעם שאני שומעת על ילד שלא יודע להרביץ, אני נושמת לרווחה, ושמחה שהנה, יש עוד מישהו שעוזר להוריד את מפלס האלימות. אני מציעה לנסות לוותר על הניסיון לעודד אותו להחזיר. במקום זאת, מוטב ללמד ילדים להתרחק מילדים אלימים ומסיטואציות אלימות, לשמור על עצמם באמצעות שכלם, ובמקרה הצורך לגייס עזרה ממבוגר אחראי (גננת/מורה/הורה/ילד גדול). יש הרבה מאד ילדים חזקים ונבונים המצליחים להימנע מקונפליקט אלים בתבונה ותוך גיוס עוצמה פנימית. בעיני זה הכיוון העדיף. מה את אומרת? ליאת

אני שוחחתי עם האמא של הילד וביקשתי שתשוחח עם הילד. אני לא אומרת לילד שלי להחזיר כי אני נגד אלימות. אבל תמיד השקטים והעדינים כנראה שחוטפים. גם הילד שלי פחד להגיד לי מה הילד שהיכה אותו ואמר לי שהוא לא זוכר. אמרתי לו איך אתה לא זוכר מכה כזו חזקה? בשיחה עם אמא אחרת של ילדה מהגן התברר שהילדה בכתה כשהיא ראתה את הילד שלי בוכה. בנות יותר מתחברות לילד שלי בגלל העדינות שבו, למרות שהמראה החיצוני של הילד נראה בריון. ניסיתי לקחת אותו לחוג ג'ודו לפני כשנתיים אך הילד לא התחבר לג'ודו ולקחתי אותו לחוק התעמלות אחר.

שלום רב, בני בן 10 וחצי עולה לכתה ו'. כבר לילה שני מתקשה להירדם, הוא טוען שהוא מפחד משדים ורוחות. הילד ממש מתחנן לישון איתנו בוכה טוען שהוא ממש פוחד (יש לו חדר לבד. אתמול ביתי הגדולה ממש ריחמה עליו היא בת 14 (אני ובעלי לא הסכמנו לשתף פעולה איתו) והלכה אליו לחדר עד שנרדם. היום שוב הגיע אלינו לחדר כחצי שעה אחרי שנכנס למיטה ממש בוכה ומזיע כולו (למרות שהמזגן דולק) והתחנן לישון איתנו בעלי התנגד וממש ניפנף אותו לחדרו, לטענתו לא להתייחס זה הפתרון. הלכתי אליו לחדר שוחחתי איתו והבנתי שחבר שלו סיפר לו על חבר שלו שקרה לו מקרה על שדים ורוחות וממש נכנס בו פחד. הסברתי לו ברוגע שאין דברים כאלה ושינסה להרגע כמובן במיטה שלו, נתתי לו כוס מים ואמרתי לו שאני בחדר שלי ערה למקרה שיצטרך אותי, הדלקתי לו מנורת לילה בחדר ואני מקווה שהוא יירדם. מה קורה פה? האם זה טבעי? חייבת לציין שאני סבלתי מחרדות קשות בשנות ה-20 לחיי ואף קיבלתי טיפול תרופתי. האם משהו פה גנטי? אני ממש חוששת לו. בבקשה הנחי אותי. תודה

שלום רונית, ראשית, אזכיר כי לחרדות יש בהחלט מרכיב גנטי, ולעיתים קרובות יש יותר מחרדתי אחד במשפחה. ובכל זאת, אנחנו עדיין לא מדברים כאן על הפרעת חרדה, אלא על חרדה ספציפית מאד, שהתעוררה אצל הילד בעקבות משהו ששמע והפחיד אותו מאד. גם אני נוטה להמליץ שלא להכניס ילדים למיטת ההורים (לא תמיד עמדתי בזה בעצמי, מודה...), אך אני סבורה שמאד לא נכון "לנפנף" ילד לחדרו ולא להתייחס אליו כשהוא בשיאו של התקף חרדה. נוכחותם המרגיעה של ההורים היא התרופה המנחמת והיעילה ביותר מול פחדי הילדות, וחשוב שהילד יידע שיש לו כתובת. לטעמי פעלת נכון שבאת לחדרו להרגיעו. אפשר, מעבר להסברים ההגיוניים (שלא תמיד עוזרים. פחד הוא לא עניין הגיוני) לשכב לצידו עד שיירגע, ללטף, לחבק, ולהבטיח שאתם שומרים עליו תמיד. גם יצירתיות והומור יכולים להיות יעילים מאד. אפשר להיעזר בספר הנחמד של אורה אייל ("בלילה חשוך אחד") או בספרים אחרים המצויים בשפע על המדפים, אפשר ליצור שדים ורוחות "טובים" מחומרי יצירה, שיאפשרו לילד להתיידד עם אובייקט הפחד, להזמין אותו להתחפש לרוח רפאים מפלצתית (בשעות האור, בבקשה!), ו"להפחיד" אותך נורא, כשהוא בתחפושת. המשחק החופשי נותן לילד הזדמנות לאוורר את הפחד ו'לשחוק' אותו, בדרך הבריאה והטבעית. אשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה ליאת

בני עולה לכיתה ד', במהלך שנה זו בני עבר משבר גדול,שטיפלנו בו, אך בעקבות המשבר ירד משמעותית בלימודיו והתנהג לחברי הכיתה בצורה מאוד לא מכובדת-היה מציק ורב עם כולם, מאז מקרה זה בני נשאר ללא חברים בכיתתו, במשך החודשיים האחרונים של הלימודים בני "חזר" לעצמו ושיפר משמעותית את התנהגותו, אך עדיין המצב עם חבריו לכיתה אינו טוב, אין לו חברים, חוץ מחבר אחד קבוע, אף ילד אינו מתקשר אליו, כאשר בני מתקשר לחברים תמיד נתקל בתשובה שאינם יכולים לבוא אליו או שאינם יכולים שהוא יבוא, בני מאוד מאבד ביטחון ואף פוחד להתקשר מכיוון שמקבל כל הזמן תשובות שליליות, אני רוצה לחזק אותו לקראת שנה הבאה, כיצד אוכל לעשות זאת וכיצד אוכל לגרום לגני להיות בין"מקובלי" הכיתה, או לפחות עם מספר חברים

שלום אורנית, יופי לשמוע שמצבו הכללי של בנך השתפר, ואני מקווה שזו תחילתו של "דף חדש". ובכל זאת, כדי שזה יקרה, צריך לעזור לו קצת. אני חושבת שכרגע, לא נכון לעודד אותו להתקשר בלי סוף לחברים. כאשר ילדים מסרבים פעם אחר פעם נשחק אצלם המנגנון של ה"לא נעים", והם עלולים להתרגל ולסרב לו ללא אשמה או נקיפות מצפון. נסי לאפק את הטלפונים, וליזום מפגשים רק אחרי שבררת שזה אפשרי. אני מציעה להיעזר באימהות אחרות, איתן תוכלי לדבר, ולבקש סיוע בשבירת הקרח הראשוני. הדגישי שאת מודעת לכך שבעבר היו קשיים ובעיות, אך כיום פחות. הציעי להישאר זמינה למקרה שמשהו ישתבש. אני יודעת שזה יכול להישמע מרתיע, אך בעיני עדיף להיחשף קצת ולהיעזר, על פני דחייה ובדידות חברתית. החופש הגדול הוא הזדמנות להעמיק קשר עם חבר אחד או שניים, דרכם הוא יוכל בהדרגה להחזיר לעצמו את הסטטוס של לפני המשבר. בהצלחה ליאת

ליאת הי, נכון את בהחלט צודקת שיש לקבוע קודם עם האמהות, אבל מה עושים שהאמהות עצמן גורמות לילדיהם לא להיפגש איתו?והילדים ממציאים תירוצים שונים (רק שבתביני שהמשבר שחווה בני היה כאשר חברו הטוב נפטר ממחלה ובני הוציא את הכעסים בזמן בית הספר-לא למד, הפריע ורב עם כל החברים שלו-כיום הוא בסדר כי עבר טיפול פסיכולוגי, אבל עוד זוכרים לו את ההתנהגות.... ימים שלמים הוא לא מוצא עם מי להיפגש ולי כל כך כואב הלב עליו הוא הגיע למצב שכבר לא רוצה להתקשר לאף אחד, גם מורתו היא לו בדיוק מורה "חזקה" שיכולה לקדם אותו אז מה-הפתרון להעביר אותו בית ספר?....

ליאת שלום. אני בן 17 ואני רוצה קצת להכיר בנות ולדבר איתן, אבל אני מתבייש מילדים מסויימים ובגלל אני פחות מדבר עם בנות ועכשיו אם אני יתחיל לדבר עם בנות אז אני אתבייש נורא מהם כי אני כביכול מבחינתם לא מדבר עם בנות רציתי לדעת מה אפשר לעשות ואם זה ישתנה כשאני אגדל?

שלום ירון, לאנשים ביישנים באמת קצת יותר קשה להתחיל קשרים עם אנשים אחרים, אבל עם הגיל יש שיפור, בעיקר בגלל היציאה מהמסגרות הישנות, שכמו שאתה רואה, עלולות לפעמים להכביד. ובכל זאת, כיום אפשר להתחיל עם בנות ולדבר איתן באמצעים 'עקיפים' כמולמשל דרך תכנות למסרים מיידיים (מסנג'ר, אי סי קיו, פייסבוק וכל מקום אחר בו יש צ'ט או פורום), הרחק מעיניהם של הבנים האחרים. תתנחם בכך שהבנים האחרים כ"כ עסוקים בלהתחיל לדבר בעצמם עם בנות, עד כי אינם פנויים לבדוק מה בדיוק אתה עושה... אני מעודדת אותך להעז, לצלול באומץ למים, ולהישאר פתוח גם לאפשרות המגניבה שמישהי מהבנות פשוט תתחיל איתך! בהצלחה ליאת

שלום רב ראשית אבקש להתנצל על אורך השאלה.... ביתי בת 4 גמולה מגיל שנתיים וחודשיים, עדיין עם חיתול בשעות הלילה. לפני 4 חודשים נולדו לנו תאומים. היא קיבלה אותם מאד בטבעיות ומפגינה כלפיהם הרבה חום ואהבה. לא ניצפו שום סימני קינאה. מייד לאחר שנולדו חלה השתנות קלה בהתנהגותה היתה רגישה יותר בוכה יותר בקלות אך זה חלף ולא שב. לפני שלושה שבועות ערכנו מסיבת לרגל הולדת הקטנטנים. הבאנו מפעילה שתפקידה היה "להעצים" את הגדולה וכך היה. במהלך הארוע כאשר הקרנו קליפ קצר עם התמונות של כל המשפחה היא פרצה בבכי ולא רצתה שכולם יראו את הסרט של האחים שלה (כהכנה הקרנו לה את הסרט מס' פעמים לפני הארוע). למחרת הארוע ארע דבר שלא ארע מאז שניגמלה היא היסתתרה מאחורי ספה עשתה קקי והביאה אותו בידיים להראות לי. למרות הזעזוע מהמקרה לא צעקנו ולא הגבנו בחומרה אלא רק שאלתי אותה מדוע עשתה זאת אך ללא תשובה. מאז כמעט על בסיס יום יומי בורח לה קקי בתחתונים וכאשר אני שואלת אותה למה היא לגמרי מתעלמת משאלתי או מפטירה שזה לא נורא וממשיכה בשלה. עלי לציין כי הילדה מקבלת תשומת לב מלאה אנו מבלים איתה המון באופן אישי בין אם בגני שעשועים סרטים חברות וכו' אנו מאד מעצימים אותה ומקדישים לה המון ומעריפים עליה אהבה כך שמאד מדאיג אותנו נושא עשיית הצרכים ואיננו יודעים כיצד להגיב! מאד אודה לך אם תוכלי לייעץ בתודה מראש

שלום רב, למרות המודעות שלכם לקנאה אפשרית של בתכם בתאומים, ולמרות שפע האהבה וה'העצמה' שאתם מעניקים לה, קיים צורך נוסף, שאולי אליו אנחנו, המבוגרים, פחות מודעים. הכוונה לצורך בטיפול ומגע פיזי קרוב, כמו זה לו זוכים תינוקות. בתך, באמצעות הקקי, מאלצת אותך לגעת בה, לרחוץ, לנגב, להחליף בגד, ממש כאילו הייתה תינוקת קטנה. כמובן שאין טעם לכעוס או לגעור בה על כך, אלא לנסות להישאר ענייניים מאד, תכליתיים, ומשימתיים כשהיא עושה קקי במכנסיים. את ה'אקסטרות' רצוי לתת בהקשרים אחרים (כולל מגע פיזי קרוב), שהרי הדבר הכי נחשק בעיניה כרגע, זה דווקא להיות "קטנה". חשבו על כך כאשר אתם בוחרים את סוגי הבילוי איתה. לפעמים התגפפות כייפית או אמבטיה נעימה וממושכת (כמו פעם) עדיפים על פני פעילויות 'אינטלקטואליות' של גדולים. כשהצורך המיידי הזה יירגע מעט, אפשר יהיה להמשיך בפעילויות האחרות, שיגרמו לה לשוב ולהיות גאה במעמדה כילדה הגדולה בבית. אם המצב נמשך למרות זאת, פנו להתייעצות. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 עבר ביום שלישי ברית מילה כירורגית (לא נימול בלידתו ונימול עכשיו מסיבה רפואית). תוך יומיים הכאבים עברו והוא אינו מתלונן כלל. הבעיה היחידה היא שכשעשה פיפי בפעמים הראשונות, זה שרף לו, ומאז הוא לא מסכים לעשות פיפי, מחשש שישרוף. זה הגיע למצב של התאפקויות מאוד ארוכות (10 שעות) שבסופן הפיפי בורח כשהוא לחוץ ובוכה. החל מהאתמול שאלתי אותו לאחר שהפיפי ברח אם זה שרף לו, והוא ענה שלא, אך הוא עדין מאוד חושש ומאוד לחוץ. אציין כי הסברנו לו ודברנו איתו לפני הניתוח רבות, והוא יודע שעכשיו הרופא סידר לו את הבולבול שיהיה בריא וטוב יותר. אנחנו גם חוזרים ומדגישים שזה לא יקרה בעתיד, ושמדובר בהליך חד פעמי. מה לעשות עם הלחץ מעשיית הפיפי? כרגע אנחנו פשוט מנסים לא להתייחס. לא להזכיר לו לעשות, וכשהוא לחוץ לדבר על דברים אחרים, ולציין במשפט שהפיפי לא שורף יותר. תודה, יעל

שלום יעל, ברית בגיל שלוש היא אכן חוויה טראומטית. כרגע, אין הרבה מה לעשות מלבד לנסות להרגיע, ולתת לטבע לעשות את שלו. בריאות ליאת

אני ואשתי רוצים לטוס ל 9 ימים יש לנו תינוק בן שנה וחצי האם זה יכול לפגוע בו או להוות טראומה מבחינתו? תודה מראש

שלום שרון, פעוטות בשנת החיים השנייה לחייהם חסרים עדיין את תחושת הזמן ולכן היעדרות של ההורים למספר ימים עלולה להיות חוויה לא פשוטה. בכל זאת, הורים רבים יוצאים לחופשות מבלי להותיר נזקים בילדיהם, וזאת הודות למנגנוני הסתגלות והתמודדות טובים הקיימים אצל מרביתם. הפרידה תהיה נסבלת וקלה יותר אם הילד יישאר תחת השגחתן וטיפולן של דמויות אהובות ומוכרות (סבים מוכרים ואהובים, למשל) ובסביבה מוכרת ככל האפשר. חופשה נעימה ליאת

שלום, בתי בת 7 (סיימה כיתה א) ביישנית מאד, בעיקר למבוגרים. היא לא עונה כשפונים אליה ובטח לא פונה לאחרים ,פשוט מתחבאת מאחורי (אם אני בסביבה). היא תמנע מלהשתתף בכיתה ולהביע את עצמה בפומבי. היא משחקת עם חברים, אך מרגישה נוח להשמיע את קולה בסביבה ובחברה מוכרת. היא מתביישת מילדים חדשים או מכאלה שפחות קרובים לה ובאופן כללי לא כל כך יוזמת. כשהיתה קטנה היתה מלאה בטחון וחברותית לכולם אך עם הגן המעבר לגן העירוני (גיל 4.5) חל שינוי דרמטי. המעבר היה מאד משברי היה לה קשה בעיקר עם התמודדות עם גננת קשוחה מאד, קרה וצעקנית והדבר גרם לה להסגר. שאלתי - האם ה"חוויה" הזו אכן גרמה לביישנות ולחוסר הבטחון? ובכל מקרה - מה ניתן לעשות וכיצד לחזק את הילדה? תודה.

שלום ענת, ביישנות היא תכונת אישיות, שיכולה לקבל ביטוי שונה בכל גיל. יכול להיות שבגן העירוני, בגיל ארבע, הביישנות החלה לבלוט יותר, על רקע השינוי בתביעות החברתיות והרגשיות. אישיותה של גננת יכולה להשפיע על התנהגותם של הילדים בגן, אך הרבה פחות על טבעם ותכונותיהם. עם זאת, גננת קשוחה וצעקנית יכולה בהחלט 'לסגור' ילד ביישן ומופנם, ולמנוע ממנו להעיז ולהגיח מתוך הקונכיה שלו. בכל מקרה, כפי שציינת, סביבה ידידותית וחמה מסייעת לילדים ואנשים יבישנים, ומאז אותה גננת עבר זמן רב. כרגע, יש לעשות מאמץ לסייע לילדה בהרחבת המעגלים החברתיים שלה, ובצמצום מעגלי ההימנעות. חשוב לעודד אותה לארח ולהתארח, לעשות דברים חדשים ו'הרפתקנים' גם אם בסביבת אנשים מוכרת, ולא לאלץ אותה לפעילויות המוניות שאינן מתאימות לה. גם הביישנים הגדולים מסתגלים בסופו של דבר, ומוצאים לעצמם את קבוצת החברים הטובים איתם אפשר לכייף. אם את חוששת שמדובר בקשיים שמעבר לביישנות, אפשר לשקול התערבויות של איש מקצוע, לשיפור מיומנויות חברתיות או תפיסות עצמיות. בברכה ליאת

שלום ליאת, בהמשך לשתובתך, אכן יש לנו סיר שמלווה אותנו בכל חדר בבית שאנחנו הולכים אליו. והילדה אפילו התחילה לבקש לשבת עליו כשיש לה צרכים, גם קקי! (למרות שאני לא מפתחת ציפיות מיידיות, היא עדיין די קטנה). מה שכן, להוריד תחתונים זה משהו שידרוש מאיתנו קצת יותר תרגול, ובינתיים רוב זמנה בבית הילדה מסתובבת בלי חלק תחתון בכלל, מגיעה לסיר ועושה את מה שצריך, כמובן שלא תמיד. האם זה דבר נכון לעשות - קודם לאפשר לה חופש שכזה, ורק אח"כ להרגילה לתחתונים, או שזה עלול לבלבל אותה? בנוסף, ללא חיתול הילדה רק בבית, אם אנחנו צריכים לצאת, יש נסיעה או הליכה ברגל, ולא צפויים שירותים בסביבה, אנחנו שמים לה חיתול - האם כדאי? ברגע שהיא עם חיתול, היא לא מבקשת, לא מתריעה, פשוט עושה. שאלה נוספת - האם קיים הבדל בין שנת לילה ושנת צהריים? האם כדאי לשים לה חיתול בזמן שנ"צ? ניסינו בלי חיתול וקיבלנו בריכה בשמיכה. תודה, אנה

שלום אנה, חלק מהבשלות לתהליך הגמילה קשור גם ביכולת להתריע מראש "אני צריך פיפי/קקי", ולהספיק להוריד את התחתונים והמכנסיים לבד או בעזרת מבוגר. היכולת להפעיל את שרירי הסגור משתכללת ומשתפרת עם התרגול, אבל צריך להיות מוכנים ל'פספוסים'. הליכה ללא תחתונים בכלל יכולה להיות נחמדה לזמן קצר בבית, אך זה לא המצב הרצוי, מאחר והוא אינו מציאותי. כשמחליטים על גמילה, יש להתכונן גם לתקלות, ולהיערך להן נפשית. בזמן שינה עמוקה (צהריים או לילה) יכולתו של הילד לשלוט בתפקודי השלפוחית יורדת, ומכאן הפער בין שעות הערות לשעות השינה. אם אתם בשלב ההתחלתי, אפשר להמשיך להשכיב עם טיטול, גם בצהריים, ולחזק את השליטה ביום, כולל הורדת תחתונים ומכנסיים. סבלנות...עד הטירונות זה יסתדר! בהצלחה ליאת

היי, אז ככה, אני מרגיש ממש מתוסבך יש לי המון חרדות והן רק הולכות ומתקבעות אצלי בחיים. אני כבר די יודע את השמות שלהן: הפרעה כפייתית (שאני סובל ממנה כבר שנים רבות בערך כמו 5-6 שנים), חרדת נטישה, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה מוכללת. ועוד משהו אני די מפחד מרוחות וכל מיני דברים כאלה, אני חושב לפעמים שאולי אחוז בי דיבוק שגורם לי לעשות כל מיני פעולות טקסיות ודברים כאלה, או שאני תוהה הרבה דברים לגבי העולם -האם באמת יש אלהים, מה יש מחוץ לחלל, האם יש בכל אחד נשמה, ממה נוצר האדם, האם זה באמת מאלהים - ואלה תהיות שלפעמים ממש גורמות לי לצאת מדעתי ולהרגיש כאילו אני מתחרפן, בנוסף יש לי כל מיני מצבים, שפתאום אני חושש שאני עומד לחטוף התקף לב או משהו ואני רק בן 16 ובריא תודה לאל. ד"א יש לי גם כל מיני מחשבות מיניות מגעילות על אנשים קרובים וזה די דוחה אותי ואני מנסה להתעלם מהם אבל זה לא כל כך עובד. אני ממש מספר כאן את הכל עליי, כל מה שאני מרגיש וכל מה שעובר עליי מקווה שבאמת יש לכל הדברים כאן פתרון. מה לעשות עם זה? לפנות לפסיכולוג? כבר הייתי בטיפול פעם, אבל לא בנושאים האלה אם אני זוכר טוב (אם כבר מדברים על חרדות אני לא יודע אם זאת חרדה אבל על כל דבר שאני לא בטוח בו ב200 אחוז אני מרגיש צורך לומר "אם אני לא טועה" או משהו בסגנון משהו בראש מכריח אותי להגיד את זה). ולשאלה העיקרית כאן, כמו שאמרתי יש לי חרדת נטישה, כשאני מתרחק לזמן רב מהבית, נגיד נסיעה לטיול שנתי וכו' עולות בי חרדות, אני מתחיל לבכות ללא הפסקה על הריחוק מהבית, רק המחשבה על כך שאני צריך לעבור יומיים שלמים מבלי לראות את הבית משגעת אותי, היא לא נותנת לי מנוחה, ואני מרגיש שזה הורס לי את האיכות חיים, אני לא יודע בדיוק אם זה גם געגועים למשפחה, אני לא כל כך חושב, אני די מתרכז בריחוק הזה מהבית לזמן רב (כמו יומיים). עוד מעט יש לי נסיעה לאילת עם חברים, זה יוצא בערך עוד כחודש וחצי ואני תוהה אם לנסוע או לא, אני יודע שנסיעה לאילת לחמישה ימים!!! תשגע אותי ואני מפחד שוב לבכות ולרצות הביתה כל הזמן, משהו נוסף הוא שאני מכיר את החברים האלה רק מתחילת השנה, ואני לא בטוח אם אני ארגיש בנוח לסוע איתם, או שפשוט אני מנסה להפיל על זה את החרדת נטישה מבלי לשים לב, אז ככה לעניין, אני מתלבט אם לנסוע או לא, אני מקווה להתחיל טיפולים פסיכולוגיים אבל אני לא יודע אם זה באמת יפתור את הבעיה ואני אוכל לנסוע עוד חודש וחצי והכל יהיה בסדר, אני צריך להחזיר תשובה בקרוב מאוד לחברים שלי אם אני נוסע איתם או לא כי הם רוצים לסגור בית מלון באילת. אין לי כל כך מושג מה לעשות, אני מפחד לנסוע, ואת האמת שאני מעדיף להשאר בבית לפי דעתי, כי הפחד הזה של להתרחק מהבית למשך חמישה ימים!!!! זה משגע אותי. מה לעשות, בינתיים, האם להגיד כי אני נוסע, אם אני אומר שכן אני לא יכול לחזור בי ואני אהיה חייב לנסוע או לשלם את הכסף על הבית מלון מבלי לנסוע. בבקשה עזרה דחופה!!! תודה

שלום עומר, התופעות שאתה מתאר קשורות כולן להפרעת החרדה שלך, שמלווה גם במחשבות טורדניות וב'טקסים' או פעולות כפייתיות שאתה מבצע כדי להרגיע אותן או את החרדה. למרות שמדובר בסבל רב עבורך, טיפול פסיכולוגי המלווה גם בטיפול תרופתי מתאים יכול להביא להקלה עצומה. עקרונית, הדרך הקצרה והמהירה ביותר להרגיש טוב יותר זה באמצעות תרופות, שיכולות להתחיל לעבוד אפילו תוך שבועיים-שלושה. אני מציעה לך להגיע לפסיכיאטר המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולבקש ממנו לעזור לך. בהחלט יכול להיות שאם תזדרז, תוכל לנסוע עם הרבה פחות חרדה לאילת. בהצלחה ליאת

אנחנו משפחה עם4 ילדים.ביתנו בת ה5 (ה3 בגיל) פיתחה חרדת נטישה שמתאפינת בבכי עז במקרים שאנו בבית והיא מאבדת קשר עין איתנו,אף אל פי כן אין לה בעיה ללכת לחוגים לישון אצל חברים/סבה וסבתא וכו ההתנהגות הנ"ל אופינית לסביבה הביתית ובאם מבקשים ממנה להמתין שניה ברכב (אפילו לתדלק) הוא מתחילה לבכות אודה לעזרה/הצעה לפתרון

שלום רב, העובדה שהיא מצליחה להיפרד מכם ולתפקד היטב בחוג או אצל סבא וסבתא, מגבירה את הסבירות לכך שמדובר בסוג של מאבק שליטה לא מודע. היא מפעילה אתכם באמצעות הפחד, ומרתקת אתכם אליה בעזרתו. נסו לבדוק כיצד אתם נוהגים בנסיבות הללו, והאם יש בהתנהגותכם משהו ש'מחזק' את הדפוס ומתגמל אותו. כדי לעזור לה, הייתי ממליצה לשלוט מעט יותר בתגובה שלכם, ולא לרוץ אליה מהר בכל פעם שמתחיל הבכי. נסו להגיע למצב בו החרדה שלה תפריע *לה* ולא לכם. כלומר - אם היא מאבדת קשר עין אתכם ומתחילה לבכות, אל תגשו אליה, אלא חכו מעט, ותנו לה הזדמנות להגיע אליכם (אם היא רוצה). זכרו שהיא איננה נמצאת במדבר-שממה, וגם לא ביער עם חיות טרף. היא נמצאת בבית, איתכם, ויכולה להימצא לבדה בחדר גם אם זה קצת לא נעים. תוכלו לקרוא אליה ולומר "אנחנו כאן, בחדר השני", ולהסתפק בזה. ההמתנה של ילד קטן לבדו ברכב ממילא לא בטיחותית, ולכן עדיף להימנע ממצבים כאלה. בברכה ליאת

הבן שלי עשה גמילה מפיפי ביום וליליה לפני שנה בערך, אך יש לו קושי להיגמל מקקי, הוא מסרב לשבת על האסלה, בגן הוא לא עושה קקי ומתאפק עד שהוא מגיע לבית, כאשר יש לו קקי הוא נכנס לשירותים שם הרבה נייר טישו על התחתונים שלו"כדי לא ללכלך " ועושה את הקקי בתחתונים כשהוא בעמידה, הילד מודע לעצמו וטוען שהוא מפחד שהקקי תיפול ממנו" אני לא יודעת איך להגיב במקרה הזה, חשוב לציין שלילד יש אחות קטנה בת שנה אך אני חושבת שהסיפור לא נגוע לאחותו נא לעזו לנו

שלום לינור, יש ילדים החווים את הקקי כאיבר מאיברי הגוף, הנושר ממנו בפתאומיות - מה שעלול לעורר בהלה ותחושת אובדן. אצל ילדים כאלה הסברים על מבנה הגוף ופעולותיו יכולים לעזור, ולסייע בהבנת התהליך כחלק מפעילות בריאה וסדירה של הגוף. גם ציורים ותמונות של הגוף ואיבריו השונים יעזרו. במקביל, חשוב לעזור לו להתייחס אל הקקי שלו בצורה מעט יותר 'ידידותית', ולא כאל משהו מגעיל ומלוכלך. עמדה סלחנית ומכילה כזו, תעזור לו לקבל בהשלמה וללא חשש גם מצבים של 'תאונה'. תוכלי להדגיש בפניו שאת סומכת עליו שיצליח לעשות קקי בסיר, וגם אם יברח לו קצת בתחתונים, לא נורא. "בפעם הבאה זה יצליח". בהצלחה ליאת

שלום רב אני אתחיל בזה שהבת שלי גמולה כבר 3 חודשים וגם לפני 3 חודשים אני ילדתי את בית השניה, הגמילה הלכה טוב מאוד היא מהר נגמלה גם ביום וגם בלילה עכשיו בחודש האחרון אני שמתי לב לפחות שכל פעם שאני כועסת עליה או כל מישהו אחר או שהיא בוכה היא עושה פיפי במיכנסיים בשבועים האחרונים זה קורה המון ואז היא בוכה אמא אמא יש לצין שבדרך כלל היא מאוד מקפידה ללכת כשיש לה צרכים ממה הפעולה הזו שלה יכולה לנבוע זה מתסכל קצת אני לא כועסת עליה שהיא עושה את זה אבל לא יודעת איך להתמודד אם זה ואיך להתמודד תודה רבה מראש..

שלום רב, לא ציינת בת כמה בתך, ובכל מקרה, אני מניחה שכלל לא פשוט עבורה להתמודד בו זמנית עם הדרישה שלכם לגמול אותה מחיתולים ועם לידת התינוקת החדשה, שבוודאי מבלבלת אותה לגבי מידת הכדאיות של "להיות גדול". בכל מקרה, אני מתייחסת לשלב הזה עדיין כאל חלק מתהליך הגמילה, ולא כאל נסיגה. השליטה בשרירי הסגור עדיין אינה שלמה בשלב זה, והיא יכולה להתרופף אף יותר במצבים של היסח דעת, בהלה פתאומית או שינה עמוקה. זכרי שהעובדה שנולדה לה אחות קטנה אינה הופכת אותה בן-לילה לילדה גדולה, ולכן כדאי לזכור להישאר רגישים, סבלניים וסלחניים כלפיה דווקא בתקופה רגישה זו. סבלנות... ליאת

בתי בת שנתיים ו-3 חודשים בתהליך גמילה מחיתולים. את התהליך היא יזמה עוד בחורף, ובתחילת האביב התחלנו ביחד עם הגננות בגן את התהליך. בגן העניינים הולכים נפלא וכבר שכחו שהיא לבשה חיתול בכלל... בבית לעומת זאת, המצב שונה: הילדה לא טורחת לבקש או ללכת בעצמה לשירותים ופשוט עושה את צרכיה בלי למצמץ בכל מקום פנוי בבית. גם כשאני מזכירה או שואלת היא מודיעה לי שאין לה, וכמה דקות אחרי זה עושה... אני מאד משתדלת לא להתעצבן ולא לצאת מהכלים למרות שזה מתסכל מאד. תמיד גם פרגנתי ועודדתי כשכבר כן עשתה בשירותים. לפני כשבועיים הכנו ביחד לוח עם מדבקות, והסברתי לה שבכל פעם שתעשה בשרותים היא תקבל מדבקה. זה עבד יפה כשבוע וחצי ועכשיו המדבקות כבר לא מענינות אותה והיא חזרה לסורה... בנוסף אציין שני דברים: אחד - מדובר בילדה שמאד אובסיסיבית לגבי (אני האמא) ודורשת כמויות גדולות של תשומת לב (יחסית לאחיה הגדול, בן 4.5). היא מקבלת הרבה יחס חיובי וחיזוקים ולא נראה לי שיש לה סיבה לנסות לזכות דווקא ביחס שלילי. שניים - לאחרונה ללא סיבה נראית החלה לבקש מוצץ (כנראה ראתה ילדים בגן) ומסתייעת בו כדי להירגע, למרות שמעולם לא נזקקה לכזה ואף סירבה לו (ניסינו כשהיתה תינוקת). בשורה התחתונה - אין לי מושג מה עוד עלי לעשות חוץ מלהמשיך לכבס לחשוק שיניים??? אקבל בברכה כל רעיון יצירתי.

שלום הדס, נשארתי מסוקרנת למדי בנוגע לתפקוד שלה בגן. האם בגן הגננות מזכירות לה ללכת לשירותים? האם יש שם סיר? האם היא הולכת בכוחות עצמה או נעזרת? האם היא מתאפקת ולא עושה שם צרכים בכלל? האם יש הבדל בין פיפי לקקי? כל השאלות הללו מעניינות, דווקא על רקע הפער העצום בין הבית לגן. הן מעניינות גם בגלל מה שאת מכנה "אובססיה כלפייך". האם דרך עשיית הצרכים היא זוכה ליותר מגע וטיפול 'פיזי' בה? האם את אמא 'נוגעת ומחבקת'? ולמה, לדעתך, מתפתחת אובססיה כזו? (רמז: אובססיה היא דרך להשיג שליטה או אשלייה של שליטה). נסי לחשוב קצת על השאלות הללו ולכתוב מעט יותר. תודה ליאת

שלום ליאת ותודה על ההתייחסות. לשאלותיך: עפ"י מה שהבנתי מהמטפלות בגן הן אינן מזכירות לה באופן קבוע, הרבה פעמים היא מבקשת והולכת לבד. בגן אין סיר אלא יש שרותים קטנטנים. אינה מתאפקת בגן. לא שמעתי דיווחים על הבדל בין קקי לפיפי. בבית יש לה גם סיר וגם שירותים עם מתקן פלסטיק כזה שמאפשר לה לטפס ולשבת לבד (גם אחיה הגדול נעזר בו). לגבי האובססיה כלפי - זה קיים באופן מאד ברור מגיל אפס, כלומר - פחות או יותר מאז שנולדה. כשהיתה תינוקת סירבה לשהות גם אצל סבתא, אבא וכו'. אם הייתי עוזבת את הבית לחצי שעה היתה יכולה לצרוח בזרועות אבא עד שאני אחזור (ולא מדובר באבא בעייתי, ההיפך - טיפוס יותר חמים ממני). נושא זה השתפר מאד כשהתבגרה, אבל היא עדיין מעדיפה אותי על פני כל אדם אחר. אני לא טיפוס מאד חמים מטבעי, אבל במקרה של ילדי אני כן נוגעת, מחבקת, מדגדגת וכו'. ילדים קטנים - איך אפשר לא? די ברור לי שזה ענין של שליטה ומניפולציה על הסובבים אותה (במקרה זה בעיקר עלי), וזה מתבטא אצלה לא רק בנושא הצרכים. כל דבר שלא נותנים לה זה סיבה לצרחות. באופן כללי פרובוקטורית: מנסה לעצבן את אחיה בכוונה, מאד קנאית כשאני מתייחסת אליו. חוץ מזה היא ילדה חכמה, שמחה ומאד חמודה.

שלום רב, בתי בת 3, פוקדת גן עם עוד 30 ילדים בכיתתה, בבית הורים ואחות בת שנה ו-4. עוד מינקות תמיד הבחנו שהיא ילדה מעט מופנמת. לסבתות היא הסכימה להתקרב רק אחרי גיל שנה וחצי. לסבים, אשר הקשר פחות הדוק איתם, היא עדיין בקושי מוכנה להתקרב. תמיד היה פחד או הססנות מאנשים זרים עד כדי בכי. בבית היא מתנהלת בחופשיות גמורה, רצה ומשתוללת. היחסים מצויינים עם אחותה הקטנה - דואגת לה, מחבקת אותה ולעיתים באופן טבעי יש גם ריבים קטנים. התפתחותית היא מתקדמת יפה, יודעת למנות עד 10, מכירה חלק מהאותיות, שפתה עשירה, מוטורית היא מאד פעילה, רצה ומתרוצצת. בגן יש לה מעין חבורה קטנה של כ- 3-4 חברים, עימם היא משחקת. אולם מנהלת הגן פנתה אלי להעיר את תשומת לבי על כך התנהגותה בגן מופנמת והססנית באופן מעט חריג לבני כיתתה וגילה. למעט אותם החברים עימם היא מרגישה בטוחה ואותם היא מכירה, היא כמעט ולא משחקת עם ילדים אחרים. היא מאד זקוקה למקום הבטוח שלה, המוכר והידוע ומאד חוששת להתנסות בדברים חדשים - גם חברויות חדשות, גם הפעלות ופעילויות בגן (למשל בחוג מוסיקה היא משתתפת מעט מאד), ולמעשה גם בתחומים אחרים כמו אוכל (היא מאד סלקטיבית באוכל, אוהבת מספר מאכלים מצומצם ומהססת לנסות מאכלים חדשים). כאשר מגיעים למקום חדש או פוגשים אנשים חדשים או מצבים חדשים ואנחנו בסביבה היא מסתתרת מאחורי רגלינו בביישנות והססנות, ועל פניה ארשת של מבוכה וחוסר בטחון. לעיתים עושה פרצופים שמראים כי היא מאד מובכת ולא יודעת איך להתגבר על כך. יש לציין כי בתחילת השנה היה לה מאד מאד קשה, לקח חודשיים עד שהיא החלה להתחבר עם ילדים. אבל מאז יש מגמת שיפור - היא רכשה מעט חברים, וגם תפריט האוכל שלה התרחב, היא פחות בוכה ויותר עצמאית. האם לדעתך זהו דפוס התנהגות באמת חריג עד כדי צורך בבירור יותר מעמיק ועבודה, או לקבל את העובדה שזה כנראה אופיה, היא אמנם תתחזק עם השנים וההתבגרות, אבל ככל הנראה תמיד היא תהיה טיפוס יחסית מופנם והחיים לא יהיו מאד קלים לה?... תודה רבה אלינור

שלום אלינור, זה עתה כתבתי לסוזאן בדיוק בנושא עליו את שואלת. גם אני, כאמור, סבורה שיש לקבל את העובדה (המשמחת, כשלעצמה) שילדים אינם זהים, ומתאפיינים בתכונות אישיות מגוונות, בהן גם ביישנות ומופנמות. ילדים ביישנים, הגם שלוקח להם מעט יותר זמן להיפתח לאנשים חדשים ולהתנסויות חדשות, מצליחים בסופו של דבר ליצור לעצמם חוג חברים בתוכו הם מרגישים נוח ומתפקדים היטב. הצורך בהתערבות עולה, לטעמי, כאשר קיימים קשיי תפקוד בולטים או מצוקה ניכרת, או אם הפערים ההתפתחותיים בינה לבין בני גילה משמעותיים. אם מנהלת הגן שלכם היא אדם מנוסה ומקצועי, המכיר את הנורמות ההתפתחותיות מקרוב, ולדעתה קיימת חריגות מעוררת דאגה, אפשר לשקול פנייה להתייעצות (בעיקר כדי להירגע). בברכה ליאת

שלום לך יש לי שלושה ילדים בני 7 6 2 הם ילדים מצוינים בבית הספר מבחינת הלימודים אבל יש להם בעיה שהיא מאוד מפריעה לי ולמורים שלהם בישנים מאוד בעיקר הילדה הביכורה וגם אני מרגישה שהביטחון העצמי שלהם עם הזמן הוא נחלש איך מחזירים להם את זה אני כל הזמן מעודדת אותם ונותנת להם מחמאות הם מאוד מקובלים בכיתות שלהם מהחברים והמורים באופן מצוין תודה לך

שלום סוזאן, ביישנות היא תכונת אישיות מולדת, וככזו יציבה למדי לאורך זמן. למרות זאת, תיתכן הקלה מסויימת עם השנים, ויכולת טובה יותר להתגבר על הביישנות. ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי יכולים להיבנות בתוכנו בהשפעת אירועי חיים וסביבה תומכת. התפעלות ועידוד מצד ההורים בהחלט יכולים לתרום לשיפור, וכך גם חוויות של הצלחה ויכולת. אני מאמינה שאם ילדייך יהיו תלמידים טובים וחברים טובים, יזכו להערכה ןהתפעלות, וימשיכו לקבל ממך עידוד וטיפוח, הם יצליחו להתגבר על הביישנות והמופנמות שלהם, ולבסס תפיסות-עצמי חיוביות ואיתנות יותר. בברכה ליאת

שלום ליאת. אני בת 17 והייתה לי שנה די קשה.. אבל חשבתי שזהו- שעברתי את התקופה הרעה ושלא ארגיש כל כך רע שוב. עכשיו אני מרגישה נורא יותר מתמיד. הפסיכולוגית שלי לא ממש מבינה אותי ויש לי הרגשה שאנחנו לא מדברות באותה שפה. הרופאה קצת נעלמה לי ולא ברור אם אני צריכה להמשיך עם התרופות או לא... המשפחה שלי כבר ממזמן הפסיקו להוות עמוד תומך בחיי ולא ברור לי אם יש לי חברות . אני נורא חוששת שאם אשתף את הפסיכולוגית שלי באיך שאני באמת מרגישה היא תשלח אותי לאשפוז. עכשיו חופש גדול ואני פשוט מתפרקת אחרי שכל כך השתדלתי לעבור את הבגרויות לפני שאשקע... אשמח לשמוע (לקרוא) את דעתך לגבי מה אני צריכה לעשות כי אני כל כך מבולבלת וכבר דבק בי הכינוי "יובל המבולבל" למרות שאני בכלל בת (ואין לי קול צרוד כזה... ) תודה מראש ושיהיה לך יום מקסים :]

שלום יובל, ראשית, ברכות לרגל סיום השנה והעמידה המכובדת בבחינות הבגרות. זו תקופה תובענית מאד, הדורשת כוחות ומאמץ גדול. לפעמים, כשהלחץ הגדול מסתיים, מתאפשרת נפילת מתח העלולה להיחוות כהתפרקות. מסתבר שלא כ"כ מהר מתפרקים, ולא כ"כ מהר מאשפזים אנשים, בעיקר כשאפשר לטפל בהם בהצלחה גם בחוץ. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת שהרופאה שלך "קצת נעלמה לך", ואני ממליצה לעשות מאמץ ולמצוא אותה לצורך איזון תרופתי שייקל עליך. גם בטיפול יש לפעמים תקופות משבר, והייתי מציעה לך לנצל את החוויה הנוכחית שם להתבוננות ולמידה, ולהבנה טובה יותר של עצמך גם בהקשר של קונפליקט וכשל אמפתי. אני ממליצה לך להחזיר את הדברים אל הטיפול שלך, ולנסות "לכוון מחדש את התדרים" כך שתשובו לדבר את אותה השפה. בטיפול, כמו בכל הקשרים הבינאישיים האחרים בחיינו, השיח הגלוי והיכולת לתקשר באופן בהיר את רגשותינו, הם המפתח לשימור היחסים. שולחת לך כוח לעבור בשלום את הקיץ, ולהביא על עצמך שלווה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מחפש עזרה פסיכולוגית לבתי בת 16 בעקבות גירושיי מאמה וללא קשר, בעקבות גיל הטיפש עשרה. תודה

שלום צביקה, איני מכירה מטפלים לילדים באזור זה. אם תצרף כתובת מייל, אולי יגיעו אליך המלצות מקוראי הפורום. בברכה ליאת

ילדנו בן 13.5 (כיתה ז').. אם זה היה תלוי בו, רוב רובם של שעותיו הפנויות הוא היה שוכב על הספה ובוהה או לחילופין מציק לאחיו הצעירים. כאשר אנחנו מציעים שיעשה משהו, הוא לוקח את רשימת הקשר, מרים טלפונים ובדרך כלל מוצא מישהוא לשחק איתו טניס או להפגש. כאשר מציעים שיקרא, הוא לפעמים יקח ספר ויקרא. כאשר מציעים שיטייל עם הכלבה, הוא יקח את הכלבה לטיול. אף פעם לא יוזמה שלו, תמיד יוזמה שלנו. אין לו חברים קבועים. בכיתה שלו, הילדים לא כל כך מתאימים לו, אך אינו מעוניין להחליף כיתה. אין לו בעיה ליצור קשרים עם ילדים מכיתות אחרות או ילדים ממסגרות אחרות (מחוץ לבית הספר) אך אינו מהדק קשרים עם אף אחד. כאילו צף באוויר. גם בלימודים הוא צף. יושבים לו על הראש שילמד - הוא מוציא ציון הכי גבוה בשכבה. אם לא מזכירים לו ללמוד - יקבל בשאננות 30 ו 40 בלי להתרגש. אנחנו לא יודעים מה יגרום לילד להתעורר. ... האם נתקלת במקרה דומה ? האם יש לך רעיון כיצד "להעיר" אותו ? תודה

שלום אור, הלוואי שהיו עוד ילדים הבוחרים להעביר את הזמן במחשבות או חלימה בהקיץ, מבלי ששום דבר חשמלי ירצד להם מול העיניים. לעיתים, מה שנראה לנו כבהייה חסרת מעש (אף פעם לא הבנתי למה הורים מתקשים לשאת את הרעיון הזה), אינו אלא פעילות מנטלית חשובה, המולידה רעיונות יצירתיים, תקוות וחלומות. לא בטוח שחייבים לעשות משהו עם זה, בעיקר אם אתם מתרשמים שמדובר בילד רגוע, ללא סימני מצוקה. חוסר הנעה קיצוני, יש לציין עם זאת, יכול במקרים מסוימים להעיד על דיכאון ותחושת חוסר אונים, ואם אתם חושבים שקיימות עדויות נוספות לכיוון מחשבה כזה, פנו להתייעצות. להתרשמותי, לא זה המצב, אך אני ערה לחלקיותו של המידע שברשותי. בברכה ליאת

אודה לכם על המלצה על פסיכולוג/ית מאיזור חיפה לנער בן 19, אשר מבצע לעצמו חתכים בזרועות. נורא דחוף. תודה.

שלום פנינית, התקשרי אלי 052-3106667 ואולי אוכל לעזור. ליאת

שלום רב לפני שנתיים החלה ילדתי בת ה- 7 (היום) לשנות את דפוסי הלבוש שלה- זה החל מהפסקת לבישת גופיות או חולצות עם שרוול קצר, לאחר מכן החרימה את המכנסיים הקצרים (גם בימי חמסין) והטייץ שהיו עד אז המכנס האהוב עליה ביותר. אז התחילה לבקש שהבגדים לא יהיו צמודים וזה הלך והחריף והחריף הגענו למצב שאני קונה לה בגדים במחלקות של נשים, היא מתעקשת שהמידה תהיה כמה שיותר גדולה מיותר לציין כמה שזה נראה מגוחך.עכשיו החלה תופעה חדשה במקום פיג'מה היא לובשת בגדים שלי ושל בעלי. אין המדובר בילדה שמנה אלא סטנדרטית לחלוטין אולי יש לה טיפה בטנונת חמודה. בנוסף היא מאוד חברותית ואהובה עם המון חברים וחברות בכיתה. בכעלת ביטחון עצמי גבוה תמיד משתתפת בכיתה ובכל טקס ובטוחה מאוד בעצמה. ניסיתי לגשש מולה בעדינות האם מישהו העליב אותה הוא מציק לה ביחס לגופה והיא אמרה שלא, שאלתי גם את המורה. החלטתי שאני מניחה לעניין ושתלבש מה שהיא רוצה. לפני יומיים בתום מסיבת הסיום שמעתי את אחד מחבריה לכיתה קורא לעברה "ביי שמנה" אמנם לא ראיתי שהיא נעלבה ממנו ואף החזירה לו בגידוף אחר.. הסברתי לה 1. איך להתמודד עם הקנטות שכאלה. 2. אמרתי לה שהבגדים הגדולים מאוד שהיא לובשת יוצרים אשליה שהיא ילדה ענקית בעוד שהיא ממש לא. (שלא לדבר על זה שהיא ילדה יפהפיה ועדינה וחכמה מאוד). אני מיואשת ומחפשת כיוון להמשך פעולה אם בכלל. אשמח להכוונה

שלום סיוון, (סליחה על ההמתנה הארוכה, יחסית, לתשובה). את מתארת משהו שהתחיל סביב גיל חמש ונמשך עד היום, אך לא בטוח שמה שהניע את התהליך אז (חשבתי על בעייה בוויסות תחושתי כאחד ההסברים האפשריים) תקף גם היום. לתחושתי, הנושא "התנפח" תרתי משמע, וקיבל באמת ממדים עצומים, אולי בגלל מה שהוא עורר אצלך ואולי בצל התגובות שהיא קיבלה ממך ומאנשים אחרים. כרגע, הייתי מניחה לה לחלוטין, ומאפשרת לה ללבוד מה שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה, גם אם זה יהיה מעיל פוך באמצע אוגוסט. המאבק ועיסוק היתר במראה הגוף ובמשקל (אמיתי או אשלייתי) מיותר, ולטעמי גם מזיק. אם אינך מצליחה לבד, פני להדרכת הורים קצרה, כדי לברר מה באמת מפעיל אתכן כרגע. בהצלחה ליאת

גם לי יש קושי ממשי שכזה אני מאוד רוצה שהן תהיינה ביחד רק שבביה"ס שלנו לא מעוניינים לקבל זאת. ואכן החששות הן למקרה בו יהיה צורך להפריד ואז נשאלות השאלות את מי מעבירים ומה מסבירים לבנות ועוד ועוד

שלום סיגל, שולחת לך תשובה ששלחתי לגלי במאי, לא מזמן. הנה - לדעתי אין כלל דילמה, וללא קשר לרצונן של הילדות, נכון יותר להפרידן, ולאפשר לכל אחת מהן לתפקד, ככל האפשר, כאינדיווידואל העומד בפני עצמו, ולא כחלק מצמד. גם אם אין תחרות וקנאה, ההשוואה בין הילדות היא בלתי נמנעת, ומקשה על כל אחת מהן להתפתח באופן מיטבי כאדם בעל צרכים, רצונות והעדפות משל עצמו. ואם נחזור אלייך, סיגל, מעניין יהיה לבדוק מדוע את רוצה שהן יישארו יחד, ואיזה צורך זה משרת. לטעמי, יש מקום לומר לבנות את האמת, שאתם מאמינים שיהיה להן טוב יותר אם ילמדו בכיתות נפרדות. גם מול ביטויי מחאה, הייתי ממליצה להישאר עקביים בעמדה זו, אך לאפשר להן לבטא באופן חופשי את רגשותיהן בנושא. בהצלחה ליאת

שלום לכולם בבקשה תעזרו לי להבין ולהתמודד עם בני בן ה- 11 וחצי כבר מס' פעמים שיש לו בעיה עם התמודדויות כשיש לו חברה. ילדי חכם מאוד ומקובל מאוד בקרב ילדים. כולם אוהבים ומעריכים אותו.עמה פעמים יוצא מצב שהוא מבקש חברות מילדה מהכיתה ואז לאחר מס' ימים הוא נכנס לפחדים וללחצים שכשה לו עם זה והוא ממש בוכה שהוא לא יודע איך להתמודד עם קושי זה והוא מרגיש שיש לו קול שני שאומר לו אל תמשיך להיות חבר שלה , למה אתה צריך את זה? חשוב לי לומר שהקול הזה זה רק במחשבות שלו ואז הוא נרתע ונפרד מאותה ילדה למרות שהיא מאוד מוצאת חן בעיניו הוא פשוט מפחד להתמודד. ניסינו לדבר איתו אני ואביו ואמרנו לו שזה גיל ההתבגרות והוא קודם כל צריך להרגיש אם הוא באמת רוצה להיות איתה או לו, ושהוא צריך להתמודד עם הקול השלילי הזה שאומר לו להפרד ומכניס אותו לפחדים. בבקשה תעזרו לי איך לדבר איתו , איזה עיצות לתת לו? האים כדאי לקחת אותו לשיחה עם אדם מקצועי? או לתת לו להתמודד ורק לחזק אותו. לא מבינה למה יש לו הרגשות כאלה. תודה

שלום ליאם, יתכן שבקשת החברות נעשית בהשפעת הלחץ החברתי ופחות מתוך מוטיבציה פנימית אמיתית. גיל 11, בעיקר אצל בנים, עדיין לא ממש נופל בהגדרה של גיל ההתבגרות, ולכן התגובות למפגש בין המינים יכולות להיות 'חביוניות', כלומר, מתאפיינות ברתיעה והימנעות כפי שטבעי לראות בגיל החביון. אני מציעה לעזור לו לרדת מהעץ, ולהמתין לנושא החברויות עם בנות לשלב מאוחר ובשל יותר. אם החרדה נוכחת גם בהקשרים נוספים ומפריעה לתפקודו, אפשר להתייעץ גם עם איש מקצוע. עד אז, הניחו לו ואל תיצרו אצלו תחושה שהוא מאכזב אתכם, "מרים ידיים" או ילדותי מדי. יש זמן לכל... ליאת

שלום ביתי בת השנתיים וחצי נגמלה מחיתולים לפני 3 חודשים בצורה מהירה. לאחרונה במשך 3 שבועות היא עושה פיפי בכל מקום אפשרי בבית ובגן. חשוב לציין שבנסיעות קצרות וארוכות היא לא מפספסת. חשוב לציין שיש לי תאומים בני 11 חודש. אני מותשת והאמת שתגובותיי לא אחידות לפעמים אני אומרת לא נורא בפעם הבאה ולפעמים יוצאת מכליי מאחר ואני גם עסוקה בתאומים. אשמח לקבל טיפ קטן איך לנהוג איתה. תודה

שלום רוני, השאלה האם מדובר בנסיגה או בתהליך גמילה שטרם הסתיים מאד רלוונטית לכאן. בהנחה שמדובר בנסיגה, לאחר תקופה של יובש יציב, הייתי מנסה לעמוד על גורמי מצוקה אפשריים, כולל נוכחותם המאד תובענית של שני תינוקות המתחרים איתה על תשומת הלב שלך. לעיתים קרובות, הדרישה "להיות גדולה" אינה כ"כ אטרקטיבית עבור ילדה כה קטנה, שרואה את יתרונותיהם של שני הקטנים, שזוכים בך באופן כה גורף. חוסר הסבלנות שלך כלפיה רק מחזק אצלה את האמונה שעדיף להיות קטן עם חיתולים. אל תשכחי שדרך הפיפי היא 'זוכה' בטיפול ובמגע קרוב איתך, שאולי (מבחינתה) לא היה קורה לו הייתה עושה בסיר. היא ב-א-מ-ת נורא נורא קטנה. נסי להבין ללבה, ולפעול מתוך המקום האמפתי והמעודד. השתדלי ליזום פעילויות קרובות, כולל מגע פיזי, בהקשרים מגוונים ככל האפשר, ולהגיב כמה שפחות לתאונות הפיפי. לא קל... בהצלחה ליאת

יש לי בת 4, שתמיד הייתה עקשנית ומלאה ברצונות שאותם חשוב מאד לה להגשים. הבנו כהורים שאנחנו חייבים להקפיד על גבולות. למשל כשהרגלנו אותה ללכת לישון במיטתה בגיל שנתיים - עד גיל שנתיים וחצי היא עוד קמה מספר פעמים כל ערב וביקשה לבוא אלינו (ואף פעם לא איפשרנו זאת). כיום, לדעתנו ההתנהגות שלה סבירה (לעיתים לא מקשיבה מייד, ולעיתים חייבת לבכות כמה דקות לפני שהיא מקבלת את מה שאמרנו לה). אין תלונות מהגן או מחברים. אבל יש ביקורת מהמשפחה (סבים ודודים) אשר דווקא מולם היא מתנהגת בצורה מאד ילדותית - של צחוק בלתי פוסק, קיפצוצים וגם עשיית דברים אסורים בהחלט כגון טיפוס על גב הספה או פיזור של קוביות משחק לשם עשיית בלאגאן. המשפחה דוחפת שניקח אותה לאבחון. מה דעתך?

שלום ורדית, כדי להחליט אם התנהגותו של ילד היא חריגה או נורמטיבית נחוצה ראייה רחבה, המביאה בחשבון, באמת, את מה שצפוי או לא צפוי בגילו, ואת גודל הפערים בינו לבין בני קבוצת הגיל שלו. התיאור שלך כאן אינו מספק כדי שאפשר יהיה לבסס המלצה אחראית, ולכן אני מציעה לך להתייעץ עם הגננת שלה, שרואה אותה במגוון הקשרים וביחס לילדי הגן האחרים. אם לדעתה של הגננת אין כל חריגות, אפשר יהיה להסיק שמדובר בבעיית גבולות, המחריפה בסביבה ביקורתית ובאווירה השיפוטית שנוצרת בחברתם של בני המשפחה המורחבת. אם קפצוץ על הספות ופיזור קוביות היו עילה לאבחון, כל הפסיכולוגים שבעולם לא היו עומדים בקצב האבחונים. התייעצי עם הגננת (או, אם אינך שקטה, עם פסיכולוג ילדים קליני) ופעלי ברוח ההמלצות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 9, עולה לכיתה ד'. אביה ואני התגרשנו לפני כחצי שנה. עוד טרם הגירושין התחלתי לראות אצל בתי בעיות בסדר וארגון ובעיות רגשיות קשות, מה שהלך והתעצם כמובן עם הגירושין. לציין כי גם אני וגם אחיה הצעיר מאובחנים כ- ADD. אבא שלה לא מוכן לשמוע כל דבר שקשור במילים "טיפול" או "פסיכולוגיה" וכיוון שאנו גרושים חייבים לקבל גם את הסכמתו. פסיכולוגית ביה"ס המליצה לי על טיפול בדרמה/ אומנות וכד'... אותם יהיה לו קל "לבלוע" רק שאיני יכולה להרשות זאת לעצמי כרגע כלכלית. בדקתי בקופ"ח אך שם מגיעם לה 21 טיפולים, אותם ניצלנו כבר ברכיבה טיפולית, שלא סייע כ"כ. האם ידוע לך על מסגרת באזור השרון בה ניתן לקבל טיפולים מסוג זה? אולי מכללה שבה הסטודנטים נותנים טיפולים? אודה על תשובה מהירה אני אובדת עצות

אינני עונה לך במקום ליאת אלא כקוראת פה בפורום. לידיעתך , (בתיקווה שעדיין פועל השירות בטח ליאת יודעת יותר טוב ממני) יש את המיסגרת של בריאות הנפש שפועלת בתוך קופת חולים, הטיפולים ללא תשלום ולא מוגבלים. הצוות עושה עבודה מעולה, הם עובדים גם עם ילדים , פסיכולוגים, פסכיאטרים ועו"ס . אני הייתי שם בטיפולים קרוב לשנה ואף אחד לא אמר לי "די" הפסקתי כשהרגשתי שמיציתי. ואפילו קיבלתי עוגה...... באמת הצוות שם כ"כ משפחתי וחם. אני זוכרת שהיתה איזה תקופה שדיברו בחדשות שמשרד הבריאות הולך לבטל את השירותים שלהם, אבל לדעתי זה פשוט עבר לקופות החולים. שווה לברר. בהצלחה.

שלום רוני, בהמשך לדבריה של טובה, אוכל להמליץ בחום על מרפאות משרד הבריאות, שלמיטב ידיעתי מאפשרות במסגרתן טיפולים בהבעה. התורים עלולים להיות ארוכים, אך ההמתנה כדאית. טיפול באמנות ניתן גם בבתי הספר, ותוכלי לבדוק עם צוות ביה"ס מהם תנאי הזכאות. לפעמים שווה להתעקש ולהיות קצת 'נודניק'. כמובן שהמצב הטוב ביותר הוא לגייס את האב, ולהחליש את התנגדותו למילה "טיפול". לפעמים ההתנגדות אינה אלא חלק מהמאבק בין שני בני הזוג, ולכן כדאי לנטרל את שאלת הטיפול מהמאבקים ביניכם. חשוב לציין עוד, כי במקרים קיצוניים בהם הטיפול בילד הכרחי או קריטי, אפשר לפעול דרך פקידת סעד, המחייבת את ההורים לאפשר טיפול למרות ההתנגדות. מקווה שתצליחו להיעזר בדרכי שלום. בהצלחה ליאת

יש לי בת 22 שגרה עדיין בבית. הלכנו יחד לעשות בדיקת דם. היא קבעה תור לרופאת משפחה והלכה בעצמה לקבל תשובה. התשובה היתה תקינה והרופאה שלחה אותה לבדיקה נוספת. היא מתעקשת שלא אלך איתה לבדיקה. כיצד עלי לנהוג? להמשיך להתעקש, לתת לה לעשות כרצונה ולא ללכת איתה או אולי להפתיע אותה ביום הבדיקה ולהופיע? תודה, אביבה

שלום אביבה, אני מזדהה מאד עם דאגתך לבריאותה של בתך, אך עלינו לקבל את העובדה שילדינו גדלים והופכים לאנשים מבוגרים וריבוניים למרות רצוננו להמשיך לגונן עליהם. אם בתך מתעקשת ללכת לבד לבדיקה, מדוע בעצם לא לאפשר לה זאת? ממה באמת את חוששת? לטעמי, עליך לשמוח שבתך עצמאית ונחושה, ולכבד את בקשתה. הרבה בריאות ליאת

ההורים שלי גרושים כבר למעלה מ-8 שנים אני בת 13 וחצי, ואמא שלי כבר יצאה עם בחורים בעבר אבל לפני שנה בערך היא הכירה בחור והוא ממש חמוד אבל שהוא חושב שאני ואוחתי הקטנה לא שומעות הם מדברים על דברים ממששש סוטים!! ואני תפסתי אותם "סוגרים את הדלת" כבר כמה פעמיים כאשר הם חשבו שאני ישנה כל הלילה נחנקתי מבכי וזה קרה כבר מספר רב של פעמיים אמא לשלי ממש זונה ההודעות שהיא רושמת מגעילות אותי אני בזמן האחרון לא מסוגלת להיות לידה הוא לגעת בה בכלל ! היא ניסתה להיתחנף כמה פעממיים למרות שזה לא אופייני לה בכלל! היא בכלל לא שמה לב מה עובר אלי ולא מתייחסת אלי בכלל!! מה אני אמורה לעשות להשלים עם החבר ולהזיק לעצמי??!! מה אני אמורה לעשות??!!

שלום רב, ילדים ובני נוער (בעיקר בני נוער!) מתקשים לחשוב על הוריהם כאנשים עם חיי מין פעילים, ומבחינה זו תגובת ה'גועל' שלך טבעית למדי. כאשר בן/בת הזוג של ההורה הוא/היא לא ההורה הביולוגי, התגובה חריפה אף יותר. אני מניחה שאמא שלך לא סוטה, ובטח שלא זונה, אך עליה להתנהג באופן שלא יביך אותך או יפגע בך. אני מניחה שהיא ובן זוגה אינם מודעים לעובדה שאת ערה ושומעת אותם, ולכן חשוב ליידע אותה, כדי שתהיה זהירה יותר להבא. תוכלי לעשות זאת באופן ישיר, בשיחה גלויה איתה. אם זה קשה, אפשר לחשוב על דרכים עקיפות, כמו למשל בתיווכו של אדם אחר, או בדרך של "דף יומן שנשכח בטעות" על השולחן בחדר שלך, שבו תכתבי את רגשותייך בנושא. אני מציעה לוותר על ה'שנאה' וה'גועל' ולדבר על הפגיעה, והמבוכה שאת חשה מול תכנים לא הולמים. איני בטוחה שהבנתי עד הסוף איך בדיוק את מגיעה להודעות שהיא רושמת, אך אם את רומזת לכך שאת מחטטת לה בטלפון הנייד או במחשב - רצוי מאד לחדול מכך. זה לא מכבד אותה ואותך, ויש כאן פגיעה בפרטיות שלה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת 3. מאז שהיא נולדה (עוד בגיל חודשיים) כששמעה תינוקות בוכים היא נבהלה מאוד וכמובן גם מקולות רמים. מאז ומתמיד היא נראתה לי קצת מפוחדת בסיטואציות חברתיות. ההסתגלות שלה לגן הייתה קשה במיוחד. למרות שהיו לה תקופות שהייתה דווקא חברותית בצורה סבירה. עכשיו קיימת תקופה די ארוכה של כמה חודשים שהיא ממש מפחדת מילדים ומסיטואציות חברתיות - היא בוכה כשמישהו לוקח לה משהו, שמחה ללכת בחזרה לבית לאחר מפגשים עם ילדים ובכלל אני רואה שגם שהיא משחקת - היא תמיד נשמעת להוראות הילד/ילדים שעומדים מולה ואף פעם לא עומדת על שלה. מלבד זאת היא בכלל נמצאת בתקופה של פחדים. שאלתי היא - איך לעזור לה ומה לעשות?

שלום מיכל, יש ילדים המתקשים לתכלל את הקלט החושי, ולכן גירויים ספציפיים נחווים כמאד בלתי נעימים. לפיכך, תוכלי לפנות למרפאה בעיסוק לצורך הערכה ואבחון, ובמידת הצורך לקבל הנחייות לפעולה. מעבר לכך, ומעבר למאפייני אישיות מולדים (מה לעשות, יש גם ילדים יותר מופנמים, ביישנים ו-וותרנים, וטוב שכך), חשוב לעזור לה להתגבר על מצבים עם פוטנציאל מאיים, להישאר קרובים ותומכים, ועם זאת מעודדים ומחזקים. האוייב הגדול ביותר של האנשים החרדתיים היא ההימנעות, ולכן חשובים העידוד והיוזמה שלכם, הנעשים באהבה ללא שיפוטיות וביקורת. שבחו אותה על הצלחות, גם אם צנועות, והזכירו לעצמכם שזו לא חכמה לא לפחד, החכמה היא לפחד ולהתגבר. בהצלחה ליאת

שלום, אני סטודנטית שנה ג' לקולנוע, ואני מביימת בימים אלה את סרט הגמר שלי. הדמות שלי היא נער שאביו נכנס לכלא על פשע אלים, אימו מתרכזת בעבודתה, והוא נשאר לבד, רק עם כלבתו, כועס על העולם. לכל בני האדם יש מן מנהגים קטנים שאנו עושים ביומיום שמעידים על מצב רוחנו או על אישיותנו. כסיסת ציפורניים, תלישת שערות וכו'. הייתי שמחה לדעת ממישהו מומחה התנהגות שאופיינית לבן 15, שזועם על העולם, מרגיש לבד ונבגד. דברים קטנים שמעידים על ההרגשה והאישיות. (התנהגות יותר מפחידה מאשר מעוררת רחמים.)

שלום מיכל, פנית אלי בעבר, והפניתי אותך לשירות למען האסיר, הנתקל בנערים כאלה מדי יום. אם תרצי, את מוזמנת להתקשר גם ישירות אלי, ואנסה לעזור. 052-3106667. בברכה ליאת

שלום, בני בן 3 עדיין לא גמול מחיתולים, והסיפור שלנו מעט מורכב- לפני כשנה הילד היה כבר עם תחתונים, עם פיספוסים רבים אבל הכל נעשה ברצון. בספטמבר השנה התחלנו גן והיה לו מאוד קשה ומן הסתם חלה ריגרסיה בעניין וחזרנו לחיתולים (בהמלצת הגננות, אגב). הבעיה היא שמאז הוא אינו מוכן לשמוע על להוריד חיתול. ניסינו הכל- ספרים, DVD, דוגמה אישית, שיטת הפיפי-פרס, פניה להגיון שלו, קנינו אינסוף סירים וישבנונים אבל כלום לא עוזר. בינתיים נולד לו אח קטן לפני חודש ומאז הוא מאוד רגיש בהכל ובנושא זה בפרט. ניסינו לדובב אותו ולהבין ממה הוא מפחד אך כל מה שהוא אומר הוא שהוא פשוט מפחד מלעשות פיפי או קקי ושיותר כיף לו עם חיתול למרות שהוא יודע שהוא כבר גדול. האם עלינו לפנות לטיפול? האם להמשיך לנסות או לעזוב אותו לנפשו? האם פשוט להוריד את החיתול בכוח? אשמח לכל עצה או הכוונה בנושא תודה מראש

שלום רוויטל, כנראה שהתחלתם את התהליך הראשוני לפני שהייתה בשלות לנושא, ולטעמי הגיע הזמן להתחיל שוב. חשוב לזכור שהיוזמה לתהליך היא בעיקרה של המבוגרים, הדורשים מהילדים להתחיל לעשות את צרכיהם במקום המסויים המיועד לכך. זוהי, למעשה, דרישה שרירותית, אך כזו הנעשית תוך התחשבות ביכולות המוטוריות, קוגניטיביות ורגשיות של הילד. כרגע, נראה שההתנגדות של בנך קשורה להיסטוריה שלו, ופחות לחוסר בשלות לתהליך. "לעזוב אותו לנפשו" זאת אופציה, אך לדעתי מדובר בדחייה שאין בה היגיון רב. מאידך, הורדת החיתול לא צריכה להיעשות "בכוח", אלא בחגיגיות ובשמחה. אם תהיה התנגדות מצידו, גלו נחישות ורגישות, והסבירו שעכשיו קיץ, וזה זמן טוב, המאפשר לכולכם לטפל בקלות במקרה שיברחו לו פיפי וקקי. אם את חוששת לעשות זאת בכוחות עצמך, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

יש לי בן כבן 4 וחצי והוא עדיין מרטיב בלילה . אני שמה לו תחתוני לילה . האם זה בסדר שבגילו אני עוד שמה לו תחתוני גמילה רק ללילה? ניסינו אני ובעלה כמה פעמים לגמול אותו בלילה , אך ללא הועיל.

שלום אורנית, לעיתים קרובות יש פער בין היום ללילה בכל הנוגע לתפקוד השלפוחית והשליטה בשרירי הסגור. עם זאת, כל זמן שהילד ישן עם טיטול או תחתוני חיתול, הוא מרגיש פטור מהצורך לשלוט. לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת ניסינו "כמה פעמים", אך אין לצפות שזה יעבור ללא תאונות. אני ממליצה לנצל את חודשי הקיץ לניסיון נוסף, שלפחות לא יפגע בשמיכות הפוך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת שנתיים וחצי , נגמלה לפני כחצי שנה מטיטול. הגמילה החלה ביוזמתה בעקבות הילדה הנוספת שנמצאת איתה אצל המטפלת. פיפי לא מפספסת כמעט בכלל וגם בלילה כבר ישנה ללא טיטול. הבעיה היא הפחד ממתן צואה בסיר / אסלה. מצד אחד איננה מוכנה להחזיר את הטיטול (מורידה אותו מיד) ומצד שני לא מוכנה לעשות קקי כמו שצריך. היא מקבלת אבילק מזה כשבועיים ועד שכבר יוצא - זה בתחתונים. היא מסתובבת כמו סביבון בבית ואומרת שכואב לה בטוסיק אך לא מוכנה אפילו להתקרב לסיר. מה עושים!?

שלום הילה, הניחי לטבע לעשות את שלו, עזרי לה להתנקות אם ברח לה, ועשי הכל כדי לא להעיר, לנזוף או להעליב. השאירי את הסיר במקום זמין, והביעי ביטחון ביכולתה להצליח. נסי לא להיות מאד מעורבת, ואם כן - לשמור על רוח טובה ומעודדת. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום רב בתי הוציאה רישיון נהיגה יום אחרי שהוציאה רישיון נהיגה עשיתי לה ביטוח יש לציין שהביטוח מאוד יקר נהגת חדשה צריכה להיות 3 חודשים עם מלווה אחרי 10 ימים שנתנו לה לנהוג הפסקנו את הביטוח ביטלתי את הביטוח מכמה סיבות הסיבות הם שבתי לא עושה כלום בבית לא מקפלת כביסה לא שוטפת את החדר שלה דיברתי איתה המון על הנושא הזה שהיא לא עוזרת לי בבית היא ילדה עצלנית רוצה רק לקבל דברים מאיתנו אבל כלום לא עושה בבית אחרי שנודע לה שביטלתי את הביטוח היא התחילה להתמרד אתם לא הורים שלי לא מדברת איתנו ביכלל הילדה מרדנית לא עושה כלום בבית ורק רוצה לקבל מה עושים בנדון האם זה דבר חכם מה שעשיתי שביטלתי את הביטוחים שלא תנהג אבקש יעוץ

שלום מגי, לטעמי, בחרת בעונש אכזרי מאד ולא מידתי, בתגובה למצב שאתם, ההורים, אפשרתם במשך שנים רבות. לא ברורה לי מטרת הפעולה שלכם: האם כך תשיגו שיתוף פעולה? יחסים הרמוניים? אם הילדה שלכם עצלנית וחסרת גבולות, זה משום שהיא למדה שאפשר להתנהל כך בבית שלכם, ושלהתנהגותה השלילית לא יהיו תוצאות שליליות. הצעד שלכם כרגע הוא, אולי, תוצאה בלתי רצויה, אך הוא אינו קשור לסידור החדר ולקיפול הכביסה. זהו צעד שרירותי, חריף, ובעל השלכות קשות עבורה. לדעתי, אם לא יהיה לה מה ללבוש ביום שישי בערב, כי אף אחד לא 'קידם' את הכביסה בבית, זה יהיה שיעור חשוב. באופן דומה, הייתי נמנעת מלהיכנס לחדרה ולסדר אותו, עד שיהפוך למזבלה. גם זה שיעור. אני חושבת שיש חשיבות עצומה לתקופת הנהג המלווה, הן בכינון תשתית בטיחותית עבור הילדים שלנו, והן בכינון מערכת יחסים מסוג חדש בינינו לבין הילדים (סוף סוף הם צריכים אותנו, ואין להם ברירה אלא לשמוע בקולנו). מניעת הדבר הזה עלולה להתברר כטעות מרה משני האספקטים האלה (לפחות), ובעיני עדיף לסגת. בברכה ליאת

הנני אם חד-הורית המגדלת ילדה בת 4.5 אשר מאז לידתה מנותקת מאביה. הילדה החלה מתעניינת ושואלת על "אבא", וברצוני לספר לה שיש לה אבא, ואף לנסות להתחיל בתהליך לייצר קשר בינהם. יצויין כי, כשנה אני חייה בזוגיות חדשה. אודה לכם על סיוע בהדרכה.

שלום שרי, בתך בהחלט הגיעה לגיל בו מגיעות לה תשובות (גם אם אינה שואלת...). אני חושבת שכדי לגבש גישה הסברתית מתאימה, יש להכיר את הנסיבות הספציפיות שלכם, את מידת זמינותו (גם הרגשית) של אביה, ואת מידת הבשלות הרגשית והקוגניטיבית של הילדה. בעיני, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים מומחה או עו"ס מנוסה, שיוכלו להנחות אותך באופן אחראי, ובהסתמך על כל הנ"ל. עצות אינטרנטיות בנושא כה רגיש עלולות להיות חובבניות במקרה הטוב, ורשלניות במקרה הפחות טוב. אז למה לנו? בהצלחה ליאת

שלום ליאת תודה לך על עצתך, אכן פניתי למרכז לגיל הרך בירושלים, השיך למשרד הבריאות, שם מטפלים בילדים עד גיל 6. נערכו מס' פגישות היכרות ותצפית לקראת הערכה וטיפול, כל זאת על ידי פסיכולוגית ילדים ובכלל צוות מקצועי נחמד. שוב תודה שרי

לליאת שלום! בעבר עזרת לי מאד בקשר לבתי בת ה-13,כשכתבתי לך שנרשמה לחטיבה עם ילדה שכיום אינה מתיחסת אליה,ובתי הכירה בנות חדשות חבורה קטנה שיחסית "חננות" אך מדהימות. כעת אני בהתלבטות לגבי אותה ילדה שבעבר היתה בקשר עם בתי(אני והוריה בקשר מצוין)ספרה לי אחת האמהות שאותה ילדה מתנהגת בצורה לא נהותה ויצא לה שם בביה"ס של ...,הבנים מתים עליה כי היא נותנת להם ליגוע בה באברים מוצנעים,ובטיול השנתי היא אף ישנה עם בן עד שגילו לאחת המורות,(מסתבר שעדיף חננות)כל זאת שמעתי אתמול בערב, שאלתי היא האם עלי לידע את אמה,(שאנני יודעת עד כמה היא מעודכנת)ומהכרותי אמה מאד לברלית ומבינה ענין הבעיה היא אביה שיחסית מאד נוקשה,שאלתי את בתי לגבי מה ששמעתי ואם היא באמת "פריחה" ובתי ענתה לי שהיא מעבר לזה שהיא כמו "זונה"כי פריחה זה רק המראה החיצוני לדבריה. מה דעתך,האם ליידע את האמא או לשתוק(אני כאמא היה חשוב לי לדעת)בעלי אומר שלא כדאי להתערב שלא יעשו לה משהו קיצוני והאשמה תהא עלי, אך מהכרותי עם האמא קשה לי לחשוב כך, אך את יודעת איך זה כשמגיעים לנושא חשוב כזה אי אפשר לצפות מה יקרה. אודה לך על עזרתך ומקווה שתנחי אותי. מירב

שלום מירב, את מוזמנת לקרוא את פנייתה של גויה, כמה קומות מתחת, ולהבין איך זה נשמע מן העבר ההוא. לטעמי, יש לנהוג זהירות רבה מול מצבים בהם "יוצא למישהו שם של...משהו". ילדים - בעיקר בגיל 13 - יודעים להיות פשטנים מאד, נחרצים מאד ושיפוטיים מאד. הפערים ביניהם עצומים, והתואר "זונה" מודבק די בקלות, ועל סמך קריטריונים נזילים למדי. אני לא בטוחה שלפסיכולוגיה יש תשובה אחת לשאלתך. אישית, הייתי בוחרת שלא להתערב. לכל היותר, אולי תוך שיחה אגבית, הייתי מעלה דאגה כללית מול "ההתבגרות המהירה מדי" של ילדות קטנות, שעלולות להסתבך בגלל תמימות וחוסר מודעות. בברכה ליאת

לליאת שלום!ר כשנגשתי לרשום לך את ששמעתי קראתי באמת על גויה,(והאמת שנראה לי פתאום כאילו מדובר על אותה ילדה)תודה עבור עצתך ואנהג כמו שיעצת לי. את מדהימה!!!

אני מרגיש/ה שאמא שלי לא אוהבת אותי אלא אוהבת את אחיותי וזה כואב לי וגם שאני צריכ/ה בגדים אז היא לא קונה לי היא מתקמצנת אליי ואני מרגיש/ה שאימי אוהבת את אחיותי יותר ממני וזה פוגע עכשיו אני יושב/ת בחדר נועל/ה כדי שהיא לא תיכנס אני קיללתי אותה לפני שננעלתי ואמרתי לה:"יאקמצנית מסריחה","יקמצנית את אוהבת אני האחיות שלי יותר ממני ואת קונה להם כול יום בשבוע בגדים ולי אפילו לא אחד" אפילו היא לקחה לי כסף כדי לממן להם את הבגדים וזה כסף שאני השגתי מסבא שלי ז"ל ואבא שלי וזה פשוט מעציב אותי ופוגע בי !!

שלום לך, כמה קשה להרגיש שההורים לא איתנו. זה פוגע, מעציב ומתסכל. יחד עם זאת, כדאי להבין שרגשות עוצמתיים כאלה, מתעוררים בדר"כ לאו דווקא מהאירועים עצמם, אלא מהדרך בה אנו מפרשים אותם. יכול להיות שאמא שלך קונה בגדים עפ"י רציונל כלשהו, אשר מתפרש בעיניך כהעדפה של ילד אחד על פני האחר. למרות הכעס הנורא והכאב בדבריך, אני חושבת שסגנון הדיבור הבוטה כלפי אמך הוא לא מכבד ולא ראוי, ובעיקר אינו מקדם אותך ואת מטרותיך. דיבור משפיל ומזלזל פוגע ביחסים ביניכם (בעצם בכל מערכת יחסים), בכבודה של אמך, ובכבודך שלך. אם היחסים ביניכם ממשיכים להתדרדר, אפשר לנסות ולגייס עזרה מבחוץ, מיועצת ביה"ס, מאבא או מקרובי משפחה בהם אפשר לבטוח. איתך ליאת

יש לי הורים מעצבנים הם לא מרשים לי כמעט כלום , לא לישון אצל חברות , את אמא שלי אני מצליחה לשכנע אבל אבא שלי מאוד עקשן ולפעמים למרות שהוא לא מרשה אני הולכת לחברות והכל , אבל זה מעצבן זה כולה לישון אצל חברות זה לא יותר.

שלום הודיה, לא כתבת בת כמה את, אבל אני מנחשת שאת מתבגרת בגיל העשרה. איני יודעת מהם הנימוקים של אביך, ומה בעצם מטריד אותו ברעיון שתשני מחוץ לבית. אני מציעה לשוחח איתו על כך, ואולי לגייס לעזרתך את אמא. נסי להקשיב למה שמטריד אותו, ולנסות לכוון את מאמצי השכנוע שלך לשם. כלומר, לגרום לו להירגע ולא להיכנס איתו לעימות. אמרי לו שאת מבינה את הדאגה שלו, ואפילו מעריכה את העובדה שיש מי ששומר עליך ומנחה אותך, ושדווקא בגלל החינוך הטוב שלו, את יודעת שאפשר לסמוך עלייך. כמובן שעלייך לעמוד מאחורי האמירות הללו, ולהרוויח ביושר את האמון שאת מבקשת. אני מאמינה שבדרך של התקרבות והידברות יש יותר סיכויים בהשוואה למסלולי עימות. נסי ועדכני :-)) בהצלחה ליאת

בתי בת 14 שנים מזה מספר חודשים התנהגותה השתנתה מקצה לקצה והכל במובן השלילי.ירדה במשקל בצורה יזומה ילדה יפה די מושפעת מחברות לבוש ,איפור ,מרבית היום בשיחות טלפונים ICQ פייסבוק בנים חברים (התלהבות יתר)יוצאת לבילוי או מפגש חברים ולא חוזרת בזמן שקבענו,שוחחתי איתה בנושא תמיד מחפשת תירוצים ומבטיחה שהדבר לא ישנה וזה חוזר חלילה.נקטתי בעונש בלית ברירה.יום אחד קבלתי טלפון מאשה שהבנתי מהשיחה שהיא אמא של חברה או נערה שמכירה את הבת שלי שלדבריה התלבטה באם להתקשר אלי ולדבריה עלי ליפקוח עניים ולשים לב כי מרכלים על הבת שלי וליבדוק עם מי היא מסתובבת והשמועות שהיא קלה להשגה משהוא כזה ואולי גם מקיימת יחסי מין הייתי בשוק היא כמובן סירבה להזדהות אך הודתי לה על הטלפון. לאחר שיחת הטלפון סיפרתי לבעלי וגם לבת שלי היא כמובן הכחישה הכל ואמרה זו עלילת דם סתם קינאה של אחת החברות .שאלתי קונקרטית על יחסי מין השיבה בשלילה וציינה שאם היתה עושה זאות היתה מספרת לי. אני חסרת אונים ופשוט לא יודעת מה לעשות אני התחלתי לחטט בכליה להאזין לטלפונים ולהגביל אותה ביציאות וכל הזמן מסבירה משוחחת עימה והיא אומרת אמא אני יודעת מה אני עושה ועם מי אני יוצאת אני לא עושה שום דבר רע או ממה שסיפרו לך תאמיני לי ותבטחי בי .(שני חברים שהיו לה ביקרו בבתנו מספר פעמים)כיום יש לה חבר חדש סיפרה עליו נער מכיתה ט מבית הספר בו למדה עדיין לא ראיתי אותו. אשמח להצעות התנהגות עימה. אני לוקחת בחשבון גיל התבגרות אך האמת השיחה הטלפונית שברה אותי. ו י

שלום גויה, גם בהנחה ששיחת הטלפון הייתה כנה ומתכוונת לטוב, ובהנחה שבתך מתנהגת באופן המחייב השגחה הורית מהודקת יותר, נדמה לי שעונשים או הגבלות קיצוניות ישיגו את ההפך, ויעודדו אותה לרדת למחתרת אף יותר. אני מאמינה שתקשורת פתוחה ומכבדת, לצד הסברה והצבת גבולות מותאמת, היא המפתח ליחסים טובים עם מתבגרים. לטעמי, טוב מאד עשית כששיתפת אותה וסיפרת לה על שיחת הטלפון שקיבלת. במקום לקחת את המקום ה'בולש' והעוקב, הייתי מדגישה באזניה דווקא את המקום הדואג ומתעניין, ומביעה גם אמון בה ובשיקול דעתה. אם היא מביאה את החברים שלה הביתה ומציגה אותם בפניכם, סימן שהיא מרגישה נוח איתכם, אינה מתביישת בכם או בהם, וזה טוב. הנושא של יחסי מין הוא אכן רגיש, ותלוי במידה רבה בערכים עליהם התחנכתם. מאחר ולא תמיד נוכל לשלוט בדיוק בדיוק בעיתוי בו הילדים שלנו יבחרו להתחיל את חייהם האינטימיים, אני מציעה לפתוח את הנושא מבעוד מועד, להתריע על הפוטנציאל המזיק של יחסים לא בשלים, אך להניח שלילדים שלנו יהיה לו"ז מעט שונה, ולפעול למניעת מצבים בעייתיים או מסוכנים. בעיני, כמו בנושא השחייה, במקום להשגיח שלא ייפלו למים העמוקים, מוטב ללמדם לשחות. שולחת לך עידוד ותקווה ליאת

ליאת תודה להתיחסותך ולעידוד אעדכן כשהיה משהו חיובי.

שלום רב, בני בן השנתיים ו4 חוד' מסרב מאז ומתמיד לצחצח שיניים ,הוא לא מוכן שהמברשת תגע לו בפה, אני לא יודעת מה לעשות איתו כבר ניסתי את כל האופציות וכל סוגי המברשות והמשחות ,הצעתי לו תגמול בקיצור-לא הולך לי אשמח אם תוכלי ליעעץ לי בנושא תודה

שלום נועה, צחצוח שיניים הוא אכן עניין נחוץ וחיוני לבריאות, ועם זאת, לטעמי, לא שווה להיכנס בגללו למאבק עם פעוטות וילדים מאד צעירים. הלחץ מצד המבוגרים רק מגביר את ההתעקשות וההתנגדות של הילד, ולכן לפעמים מוטב להרפות לזמן מה, ולהתחיל עם זה שוב, מאוחר יותר, כחלק ממשחק, חיקוי או תחרות משעשעת, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות מהנה עם אחד ההורים בבוקר. לפעמים עובדת גם גישה 'פרדוכסאלית', כאשר הופכים את הצחצוח למשהו קצת אסור לילדים קטנים ("זה רק של גדולים. כשתגדל נקנה לך גם מברשת שיניים יפה כזאת"), אבל גם את זה מומלץ לעשות ממקום יותר 'נקי', ללא מאבק. בהצלחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום! אני אמא ליובל, ילד בן שנתיים, מקסים נבון מאוד, סקרן ותקשורתי בבית בקרב המשפחה. מאז ומתמיד היה ילד רגיש ודי ביישן, בעיקר בקרב ילדים אחרים, ופתוח יותר עם מבוגרים. לאחרונה כשאנו יוצאים לסביבה שהוא לא מכיר, או שיש סביבו אנשים רבים הוא נצמד אלי חזק, מתבכיין (כלומר, לא ממש בכי אמיתי) ומבקש הביתה. בשבוע שעבר היינו במסיבה בגן שלו (הגן קטן והיה צפוף) והוא התנהג כך, והשבוע זה חזר על עצמו כשהלכנו לשעת סיפור (מקום חדש), למרות שהיו שם רק עוד שני ילדים ושתי אימהות. לאחרונה יש לו הרבה פחדים, מרעשים חזקים כמו שואב אבק או אופנוע שעובר בקרבת מקום, בביקור בים או בבריכה, הוא תופס אותי או את אביו בחזקה, בפחד, ולוקח לו זמן עד שהוא מתחיל להשתחרר ולהנות. כמו שציינתי, הוא הולך לגן, (מספטמבר), בגן הוא כן משתתף ונהנה, אך ההסתגלות היתה קשה וכשנכנסים אנשים שהוא לא מכיר הוא נצמד לגננת. אציין מקבל המון חום ותשומת לב, והרבה זמן איכות גם איתי וגם עם אביו. ההתנהגות הזו קצת מדאיגה אותי ואני לא יודעת למה לייחס אותה וכיצד עלי לנהוג אשמח לשמוע תגובה או עצה תודה!

שלום שירה, תינוקות ופעוטות (ובעצם כולנו) נבדלים אלה מאלה במזג הבסיסי שלהם, ויש מי שנוטים לרגישות וביישנות מטבעם. קצת חייכתי כשציינת שבנך בן השנתיים היה "מאז ומעולם" רגיש וביישן, מאחר והרתיעה מאנשים זרים וממקומות לא מוכרים בשנה וחצי-שנתיים הראשונות היא חלק מהתפתחות נורמלית של ילדים צעירים, ומשקפת - יותר מנטייה אישיותית - שלב התפתחותי תקין. ובכל זאת, יש ילדים שהם באמת רגישים יותר מאחרים, חששנים, ונוטים לתגובתיות ערה יותר במצבים רועשים או הומי אדם. אני נוטה להאמין שבשלב זה מוטב לקבל זאת, ולא להתעקש איתו על פעילויות שמלחיצות אותו מאד, בעיקר אם מדובר בפעילויות 'רשות' כמו הצגות ילדים רועשות או מסיבות המוניות. ברוב המקרים פחדים מהסוג שהזכרת חולפים מעצמם עם הגיל. עד אז, הנוכחות הזמינה שלכם, חיבוק קצר והתנהגות רגילה ושקטה מצדכם, זה כל מה שאפשר לעשות. השתדלו להימנע מפינוק ו'פיצוי' כתגובה לפחדים שלו, כדי לא לתגמל אותם בבלי דעת, ולהגביר את שכיחותם. בהצלחה ליאת

אני חייבת את עזרתך אני ממש במצוקה עם אמי לגבי מצב שחוזר על עצמו כמעט אחת לשבוע. היא כל שבוע מתקשרת אלי כדי לבקש ממני לקחת את אחותי בת ה-13 שתישן אצלי וכשאני מסבירה לה שמאוד משעמם לה אצלי כי אין לה טלוויזיה, היא כועסת עלי. זה כבר ממש מעצבן וגורם לי להרגשת אי נוחות במשך כל היום. היה ברור לי שעכשיו כשהתחיל החופש הגדול היא תנסה "להפיל" עלי את אחותי ללא סוף כי אין לה בית ספר אז מבחינתה שהיא תשב אצלי בבית ימים על גבי ימים (כך היא גם עשתה שנה שעברה היא לא רצתה לבוא לקחת אותה) . בנוסף, היא גם מנדבת אותה לניקיונות. אמרתי שזה לא מסתדר כי באמת מאוד משעמם לה אצלי וזאת היא גם אמרה לאמי, עד שזאת האחרונה כביכול כועסת עלי שלא נוח לה אצלי. אמי לא מצליחה להבין שעכשיו יש לי משפחה (בעל וילד בן שנה) ואני לא לבד שאני יכולה להביא את סיוון אלי מתי שמתחשק לה כי גם לבעלי זה לא נוח כי אז אנחנו מוגבלים, ובנוסף, אחותי יושבת עם פרצוף דיכאוני בסלון שמראה על חוסר הנעימות של כולנו. אז זה הסיפור, אני זקוקה לעזרתך בדחיפות לפני שאני בסוף החופש הזה אני אמצא בבית הדין לגירושים. מה אני עושה? תודה רבה, מורן

שלום מורן, אני מצליחה לזהות שלוש בנות לא שמחות בסיפור הזה. את, שנדרשת נגד רצונך לשמש בייביסיטר לילדה משועממת ו'חמוצה'. סיוון, שמרגישה כמו חפץ שמעבירים אותו, בלי לשאול, ממקום למקום. ואמא, שאולי רוצה ערב פנוי בשבוע לעצמה, או אולי רוצה לעודד קצת, בכוח, את בתה הקטנה והמשועממת. אני חושבת, אולי כמו אמא, שגם סיוון וגם התינוק הקטן שלך, וכמובן גם את, יכולים ליהנות מהמפגש המשותף הזה, מדי פעם. אחרי הכל, נערה בת 13 יכולה באמת לעזור קצת, ולשחרר גם אותך לזמן מה מהטיפול בתינוק. הבעיה היא, שהדבר נעשה בכפייה, מרגיז אותך ואז גם את בעלך. בעיני, נכון לקיים שיחה משותפת לשלושתכן, ולחשוב על פיתרון 'פשרה' שיתאים לכולכן. עליך לומר בצורה פשוטה ובהירה מה מתאים לך ומה לא, ולזכור לעשות זאת באופן מכבד ולא פוגעני. בהצלחה ליאת

שלום! אני אמא ל3 ילדים בם 10.5 5 ו3 יש לי קושי בלהבין את הבן שלי הוא בן 10 וילד די שקט ומופנם מטבעו אך נראה לי כאמא ותחושה פנימית שהוא כל הזמן עצוב,אין לו שמחת חיים של ילד ולפעמים הייתי רוצה שיהיה קצת "מופרע" במובן החיובי. ביררתי בבית ספר הוא התלמיד הכי מקובל, להפתעתי הרבה ולפעמים נראה כי הוא חי בעולם משלו, אנחנו מספפקים לו תשומת לב ללא הגבלה ומסים לשמח אותו הכל דרך שרק אפשר מה עושים זה ממש כמו מועקה

שלום סימה, יתכן שמה שנראה בעינייך כעצב, אינו אלא מזג מולד או תכונת אישיות. אנשים מופנמים נוטים להיות יותר מאופקים בביטויים הרגשיים שלהם, ועוצמות התגובה שלהם (לפחות כלפי חוץ)נמוכות יותר. ועוד משהו. לפעמים ילד 'נדחק' לעמדת ה"ילד הטוב", שבניגוד לאחיו אינו משתולל, אינו מבלגן, ואינו מתחצף. ילדים מסוג זה חרדים מאד מן האפשרות שיאבדו את ה'תואר', ואולי יינזפו או ייענשו כמו האחרים. אם את חוששת שקיימת אפשרות כזו, נסי להיות חכמה, ולחלץ אותו מהעמדה הכובלת הזאת. בשיטת אדלר ממליצים לעשות זאת בדרך של "לזרוק את כולם לאותה סירה", כדי שלא יהיו בבית ילדים 'טובים' ו'רעים'. בהצלחה ליאת

שלום רב, קודם כול תודה רבה על פורום מקצועי ומעשיר. דבר נוסף - יש לי בן כבן 7 והוא מתמרד מאוד עכשיו ומתנהג כמו גבר קטן. לעיתים התנהגותו דורשת תגובה מיידית ואני מאוד רוצה שיהיה קשר בין המעשה השלילי שלו לבין העונש /התגובה שהוא מקבל . ואני מנסה לחשוב בדרך יצירתית ולא כ"כ הולך לי . למשל :אם הוא הכה את אחיו אז אני שוללת ממנו טלויזיה /חברים/מחשב ליום יומיים , אם הוא יתחצף /דיבר לא יפה אלינו אז אני נותנת לו לבחור תגובה על התנהגותו . ואני בכל זאת מרגישה שהתנהלות שכזאת מולו אינה אפקטיבית . והייתי רוצה לקבל ממך מספר תגובות אפשריות שיש להן קשר בין המעשה לתגובה.

שלום טלי, את צודקת. עונשים 'שרירותיים' יעילים פחות מתוצאה טבעית. שלילת מחשב או טלוויזיה אכן מונעת מהילד משהו נעים שהוא אוהב לעשות, אך היא עלולה לעורר תחושת אי צדק וקיפוח, בעיקר אצל ילדים צעירים שלא תמיד מבינים את הקשר בין ה'עבירה' לעונש. קשה לייעץ באופן יעיל בנושא זה, אך אנסה להתייחס למצבים שהזכרת. אם הילד שלך מכה את אחיו, עליך להיזהר מלשפוט אותו כ'אשם'. הזכירי שאינך מרשה לנהוג באלימות בבית, ושאת לא מתכוונת להיות שוטר או שופט. עשי הכל כדי לא להתערב במריבות בין הילדים, ותגלי שהמריבות פוחתות משמעותית. כאשר הוא מתחצף אליך, פעלי כפי שהיית פועלת לו מישהו בעבודה שלך היה מדבר אליך בדרך חסרת כבוד - התרחקי, ותני לו להבין שהוא מפסיד אותך, את קרבתך ואת הנחמדות שלך, לפחות לאותו היום. השתדלי להימנע מהסברים/איומים/תוכחות, ורק התרחקי מקרבתו. תוכלי להגיב בקצרה ולומר משהו כמו - כשאתה מדבר אלי ככה זה פוגע בי, ולכן אני מבקשת שתתרחק ממני. לא נעים לי על ידך. למחרת תוכלי לחזור ולהיות ידידותית, כהנגדה חדה לאיך שהיית אתמול. דיבור מכבד ומנומס נקנה גם בדרך של למידה וחיקוי, ולכן, גם בשעת כעס, הקפידי לדבר אליו בכבוד, כמודל התנהגות. אשמח לשמוע אם הצלחת ליישם בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת 7 חזרה להרטיב בלילה בתדירות גבוהה, זאת לאחר שנגמלה מהרטבה כליל בגיל שלוש. זה קורה בחודשיםי האחרונים, אחת ליומיים-שלושה. אני מכירה את האופציה שיתכן שמשהו עובר עליה מבחינה נפשית, שהיא נתונה ללחץ או למתח כלשהם, אבל אני חייבת לציין שלא חל שום שינוי בהתנהגותה, ואם חל - אז להיפך. היא יותר פתוחה, פעם היתה לה חרדת קהל ברמה שלא הסכימה להשתתף במסיבות כיתתיות והיום היא אפילו נהנית מזה. היא ילדה יותר שמחה, הולכת ברצון לחברים ולחוגים, חברותית, אוהבת, מחבקת ומנשקת בלי סוף. היא גם ילדה מאוד פתוחה ומשתפת במה שקורה לה, מודעת לעובדה שאסור לשמור סוד מאמא ואבא (קראנו ביחד ספר בנושא). עם זאת, שאלתי אותה לא אחת, ברגע שהתאים, אם מישהו מציק לה, אם מישהו מעולל לה משהו שהיא לא רוצה, ואם היא מסתדרת עם כל החברות, ותשובותיה לא מספקות תשובה להרטבת הלילה. שאלותיי הן: 1. האם בהכרח החזרה להרטבת לילה מעידה שמשהו לא טוב עובר עליה? 2. איך פותרים את הבעיה? תודה רבה דנה

שלום דנה, הרטבת לילה יכולה להיות קשורה לגורמים רבים, ומתח הוא רק אחד מהם. גורמים פיזיולוגיים הקשורים לתפקוד השלפוחית, לאגירת שתן ובעייה בסוגרים, ואף גורמים גנטיים, יכולים כולם להשפיע על הנטייה להרטיב. אם ההרטבה הופיעה פתאום לאחר שנים של יובש, הסיכוי שמדובר בסיבות פיזיולוגיות נמוך יותר (אך לא נעלם כליל). אם כרגע מדובר בהרטבה שהיא מעבר ל'תאונות' פה ושם, מומלץ להגיע למרפאת הרטבה, ולנסות להיעזר בטכניקות של פעמון או זמזם. האופציה הרגשית קיימת גם היא. לעיתים ילדים מתקשים לתת לבעיה ביטוי ישיר, והיא 'זולגת' (תרתי משמע) דרך ההרטבה. כדאי להיות ערים גם לאפשרות שילד "מוצלח מדי" משלם על כך מחירים רגשיים. אני לא אומרת שזה המצב אצלכם, אלא רק מזמינה לחשיבה. אם את לא שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת, זוכרת את ההתלבטות שלי בענין בני הבוגר שלא מצליח לעבור את טסט הנהיגה? רציתי לעדכן אותך שנהגתי כפי שייעצת לי, והנה, לשמחת כולנו ולרווחתינו, אתמול עבר את הטסט סוף כל סוף. הוא מאושר, אנחנו מאושרים ובא לציון גואל. עכשיו אפשר להתחיל לחסוך כסף.........._(עלה הון תועפות).

איזה יופי לשמוע! כל הכבוד על הנחישות והביצוע. רק הערה קטנה - מעכשיו,לא חיסכון ולא בטיח... עוד נהג בבית, בעיקר כשמדובר במתבגר מבסוט, זה אומר לפחות עוד טנק דלק בחודש :-)) אבל זה באמת קטן עלינו. הכי חשוב שייסע בזהירות, באחריות ובהנאה. תודה שאת מעדכנת - שימחת אותי מאד מאד. ליאת

את עוזרת.

שלום, יש לי שתי בנות ואחת בדרך. בתי הקטנה בת 3.3 ואני מנסה לגמול אותה מטיטולים. היא מאד פוחדת ופשוט מתאפקת. היא חוזרת מהגן ומשעה 16:00 היא ללא טיטול. חשוב לציין שהיא מתלהבת ולובשת בכיף את התחתונים. הבעייה היא שהיא לא מבקשת לעשות פיפי/קקי בשירותים למעט מספר פעמים ממש מועט שבהן היא הלכה איתי ואחרי ישיבה ארוכה עשתה פיפי. חוץ מזה היא פשוט מתאפקת עד 20:00 והולכת לישון עם טיטול כמובן. אני כבר ממש בלחץ מזה כי עלי להחזיר תשובה לגבי גן עירוני אליו רשמתי אותה (ההודעה מצידי חייבת להינתן עד 15.7) ומצד שני עליי ליידע את הגן הפרטי אליו היא רשומה במקביל לגבי שנה הבאה. אני ממש חסרת אונים. לא חוויתי כזה קושי עם הילדה הגדולה ואני משתדלת מאד לשדר רוגע אבל אין ספק שאני בלחץ מהעניין. מה לעשות? האם לרדת מהעניין עד שהיא תרצה ותשתף פעולה או להמשיך בתהליך הכל כך מייגע הזה? תודה רבה !

שלום לימור, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, תהליך גמילה לחוץ, הנעשה תחת לו"ז המוכתב מבחוץ, סיכוייו להצליח נמוכים בהשוואה לתהליך נינוח, הנעשה באווירה רגועה וסבלנית. יש לפנייך חודשיים תמימים, וזה הרבה מאד זמן. נסי לקרוא באינטרנט על תהליך הגמילה ה'נכון', לפעול ברוח ההמלצות, ולאפשר לבתך גמילה רגועה. אם רשמת אותה לגן עירוני, במחשבה שזוהי המסגרת העדיפה עבורה, השאירי זאת כך, ופעלי במהלך הקייץ הארוך לעידוד וקידום החלקים הבוגרים של ילדתך, כולל גמילה מטיטולים. בהצלחה ליאת

בני בן 9 לומד במסגרת חינוך מיוחד לילדים עם הפרעות התנהגות, מאובחן כ ADHD , אנו מקבלים הדרכת הורים במרכז טיפול משפחתי, בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי בהתנהגותו בבית, אך בבית הספר לא עובר יום אחד בלי שנצטרך להגיע עקב התנהגות אלימה כלפי ילדים אחרים וצוות המורים, לא יודעים לאן להמשיך ומה יהיה בשנה הבאה. כרגע הוא לא לומד כבר 3 שבועות כיוון שלא יכול לשלוט בעצמו. הורדנו ריטלין 10 מ"ג בהמלצת הפסיכיאטר, כרגע מטופל רק בריספרדל.

שלום מירי, אתם עוברים ימים קשים, ואני שומעת בדברייך את תחושות הייאוש וחוסר האונים. ובכל זאת, אני שומעת שאתם מוקפים באנשי מקצוע, שיכולים להושיט סיוע ולעודד. לא ציינת אם בנך מקבל גם טיפול רגשי פרטני, נוסף על הטיפול התרופתי, ואני מקווה שאכן כך. כדאי לזכור שגם בטיפול התרופתי יש לעיתים מרכיבים של ניסוי ותעייה, עד שמגיעים לנוסחה שעובדת, ולכן חשוב להתאזר בעוד קצת סבלנות. נסו לנצל את חופשת הקייץ לרגיעה ולפעילויות נעימות עם הילד, שבוודאי מתוסכל ועייף גם הוא, מהנזיפות, הכעסים והתסכולים של השנה האחרונה. שולחת לך כוחות ותקווה ליאת