פורום פסיכולוגיה קלינית

קראתי אותך למטה...נו, מה אומר??? אכן עבודה עם ילדים משאירה אותנו צעירים. אך לאחרונה גיליתי פריצת דיסק חדשה בגב עליון..היה לי בגב תחתון..ועכשיו כאב בידיים..נו. הגיל... אבל בנשמה אני ילדה😁זה נכון...לטוב וגם לפחות טוב... מקווה שאוכל קצת לנוח. חבל שלך אין כמונינחופש בקיץ. דווקא אז זקוקים לך יותר נראה לי. עבודה קשה אך עם סיפוק אדיררררר. קיץ נעים ובריא! ומחמאות תמיד נראו לי ריקות מתוכן..אך לאחר הטיפול קורה ש.לעיתים זה לא כך...מקווה שמחמאות יחדרו יותר. גם עבורך וגם עבורי..שנאמין שאנחנו מקסימות וטובות ללא תנאים..אהבה ללא תנאי.....

הי מיכל יקרה, כתבתי לך בחמישי ומחקתי. ואז בשישי ושוב ושוב. בפועל היה יוצא שלכאורה לא הגבתי ויצטרף לפעילות הדלילה כאן. את ההודעה הראשונה שמרתי לי בצד, אם כך, אחזור אליה וגם קצת אוסיף ממה שצף בראש עכשיו - לדעתי, היכולת לשייט בין הגילים היא תכונה שלרוב מתאימה לטיפול בקטנטנים. והתכונה הזאת היא משהו שאיכשהו קיימת בנו מלכתחילה ויכולה להשתלב בעיסוקנו. מעניין שאני שומעת המון בסביבתי על מטפלות שמשהו כנראה גדול עליהן בתקופה זו והן חוות תסמינים גופניים ורפואיים לא פשוטים. חזרנו לקרבה חברתית וילדים רבים חולים בתדירות גבוהה. כשהקטנטנים חולים הטיפול מורכב יותר, ואולי מתיש יותר, ואולי לכן גם מקשה עלינו, המטפלות, מהרגיל. מחשבה. את יודעת, גם לי יש נטייה לומר הגיל. אבל זה לא רק. אני במצב יחסית טוב לגילי (ומבוגרת ממך ככל שהבנתי). מאד רוצה להאמין שלפעמים אפשר לשמר משהו בתרגילים, פיזיותרפיה. הקטנת עומס. חלוקה מאוזנת יותר בין נתינה וקבלה. אבל, מן הסתם, צריך מוטיבציה. שיתוף פעולה. אכן, אין לי חופש בקיץ. לחלוטין לא. ונכון, הורים רבים הכי מבקשים סיוע בתקופה הזאת. בגלל הקורונה גם היה לי פחות חופש במהלך השנה. העבודה שלי היא עם ממש קטנטנים, מגיל חודשים ספורים ועד לגן. שנים בהן הקטנטנים גדלים בתאוצה. ולגדול זה כל כך כואב. מאד קשה. היו תקופות שהבנתי את המחמאות, התפדחתי, אבל הבנתי. עכשיו משהו קרה והשתבש. עדיין לא מצליחה להבין. לא זו בלבד, אלא שמשהו בפנים הודף מאד את המחמאות על היותי טובה ובגלוי. כתבתי עליי, אבל כך גם מציעה לך ולאחרות שקוראות כאן כיווני מחשבה, שנקווה שיהיו גלויים ולא רק מאחורי המסך. ייתכן שבשנה הבאה תהיה לי אפשרות לעבוד פחות במשך מספר חודשים. מצד אחד הקלה בעומס. מצד שני - שינוי וגם פחות הכנסה. אצטרך לחשוב. לפחות תשע שנים ברצף בפול כוחות, ועכשיו גם אני אומר - הגיל... את המטפל, שחשב כל כך שסיום הטיפול הוא הדבר, אפגוש, כנראה, ואצטרך לנסות להבין. זה ייקח זמן. כנראה הרבה זמן. מפחיד מאד וכמו שכאן בפורום, לפחות להרגשתי, לא באמת חוזר להיות כמו שפעם. בינתיים, סוריקטה

אנימחושבת שאוכל להאמין גם ברגע שקצת יותר אאמין בעצמי .. אבל גם כאילו מחכה לאישור של הממונים עליי שהם יגידו לי מה שמעו. ולא יתעלמו כאילו אני אוויר..... אין הערכה מלמעלה...משרד החינוך לא מעריך עובדים מצטיינים אלא להפך..זה כאילו יוצר רעש במערכת. מבין???? וגם לעולם לא יתנו בונוס או יקדמו בשל עבודה טובה..אז למה שישקיעו אם לא מתגמלים??? אז יש גרועות ויד טובות עם אותו יחס..ולפעמים אפילו מי שטובה יוצרת בעיה.. אני יוצרת בעיה בכך שהורים עושים רעש גם אם הוא חיובי...טמטום שלי ושל המערכת יחדיו.

מיכלי מאמי לצערנו שום מערכת לא ממש מעריכה את העובדים והם נשארים מתוסכלים מהכל אני קוראת על כל בהמון מקומות ואין לי לצערי מילים טובות שיעודדות אותך על מה שקורה לא תמיד אפשר לקבל קידום בעבודה או הערכה שאותה רוצים לקבל...יקבלו צריך לחכות לראות מה תעשה הממשלה החדשה לגבי העינין חיבוק .חטולית

שלום, רציתי לדעת האם אפשרי לשמור על קשר חברי עם הפסיכולוג לאחר סיום טיפול, וכשברור לשני הצדדים שלא יהיה המשך לטיפול? האם נדרשת תקופת צינון? כמה זמן? תודה רבה!

היי לא מבינה לשם מה צריך להשאר בקשר חברי עם איש מקצוע כשהטיפול הסתיים גם לא יודעת אם הוא יסכים מוזר לי הדבר ולדעתי עליך להמשיך הלאה בדרכך לאחר הסיום בהצלחה חטולית

נפגשנו במקרה מחוץ לטיפול לאחר זמן רב שלא התראנו, והשיחה התארכה ואז חשבתי לעצמי- למה לא בעצם

גם אני.. אמממ כזה. לא יודעת איך לפנות פתאום אלייך.. האם לעולם אקטר?? האם זה אופי של לראות את הרע? משהו מאוד מוזר קורה אצלי...מצד אחד אני צריכה לשמוח שככה קורה..מצד שני אני ממש בלחץ וקשה לי הצלחה שהיא מורגשת מזוייפת. יודעת שזה לא מובן... כל חיי רציתי להיות מוערכת, שיאהבו אותי שיראו כמה אני טובה/ מוכשרת...עכשיו כזה קורה זה מרגיש רע. אולי לא אמיתי...מזוייף. לא יודעת להסביר את התופעה הזאת... לא טוב אני מקטרת ..טוב אני מקטרת.כאילו מה יש לי??????? אודי, אני מרגישה גם שההערכה הזו היא מעין זיוףףף...ושל אינטרסים! ושהגיעה על חשבון האחר...אוףףףףףףףףףף אני לא מובנת גם לי. סליחה :(

הי מיכל טובה, אשתף, כפי שכבר כתבתי, שלרוב ובמיוחד לאחרונה, גם אני איני מאמינה למחמאות. איני מאמינה, משום שאני יודעת ומכירה את החלקים התוקפניים שבי. מה ש'הם' (הסביבה) לא רואים. המרכאות היא משום שסביר שמדובר בהשלכה. מתי משהו מהחוץ כן חודר פנימה בטוב? כאשר מצליחה לראות את עצמי כשלם וכחמודה, ולא (אפרופו שלמה, שדיבר כאן על הנרקיסיזם) רק טוב מושלם שמקריב ומבטל את עצמו וצרכיו למען הזולת והסביבה. לאחרונה אני בעומס יתר (המטפל שלי היה קורא לזה מזוכיזם - עובדת קשה מידי עד מידי ביטול עצמי). עזרת לי בכיווני מחשבות. הנה מחמאה אמיתית לך. וגם תודה. השקט כאן איכשהו סוגר. אני מאמינה שחוטים מקשרים קטנים כאלה פותחים המשכיות. מאד יפה בעיניי. שיהיו ימים נעימים לנו. אעיד על עצמי שאני מנסה איכשהו להקטין מעמסות משמעותית. ממש לא מתאימים לי כאבי מפרקים עוצמתיים כל כך. נו, אז אהיה אולי פחות שרירית. מותר כבר בגילנו... אני צוחקת. מאמינה שבנות כשכמותנו נשארות 'ללא גיל' ויש בזה קסם. הי לך מחמאה מחממת ומרככת לב נוספת. לפחות כך אני מבינה אותה. כוונותיי טובות.עבודה עם ילדים היא מיוחדת במינה, ואכן דורשת מאמץ ניכר, למרות שהתמורה הכלכלית בה נמוכה למדי יחסית, ויש אנשים שיודעים היטב להעריכה. מידי שנה אני תוהה האם אני ממשיכה בכיוון הן בגלל העומס, ובמיוחד בחודשי הקיץ המאד חמים ומתישים, והן מסיבות כלכליות וגם משום שהפרידות הן כזה אבל (e) עבורי. אין לי כיוון הסבה בשלב זה. מnש שמחה שכתבת. חיכיתי לך. שלך, סוריקטה

אני גאוותן... אולי הבן אדם הכי גאוותן בעולם... ואני צריך להזכיר את זה לעצמי בכל רגע... כי ברגע שאני אפסיק להזכיר את זה לעצמי... אני אתחיל לתרץ, להתחמק ולישפוט את עצמי לקולה.... אני צריך לקחת אחריות על המעשים שלי... למרות שאני מרגיש שזה ממש לא באשמתי... הרבה דברים שקורים הם כנראה כן באשמתי... וזה כואב להודות בזה... ממש כואב..... אבל זאת הדרך היחידה להתקדם אל עבר משהו בחיי.... החיים שלי דפוקים... וזה באשמתי.... אני צריך לקחת אחריות על הטעויות שעשיתי בחיי.... על הטעויות שהובילו אותי אל עבר המקום שאני בו עכשיו.... לא מסוגל לקבל ביקורת.... מלא במחשבות אלימות, מיניות, סדיסטיות וחולניות.... מרגיש שאף אחד לא יכול להבין אותי.... שאני מיוחד... אני לא!!!!!!!...... אני לא...!!!!!!!!!.......... זה כואב להודות בזה!!!!! זה מרגיש כמו אגרוף בבטן..... זה מרגיש כמו נבוט לפנים.... כמו מראה שמראה אותי בכל הכיעור שלי... ויש הרבה כיעור.... אני נרקיסיסט ברמה הכי מקסימאלית שקיימת..... אני חושב שאני "אמפתי", "רגיש" , "מיוחד" וכשמישהו אומר לי שאני לא אני זועם..... יעני איך מישהו מעיז לחלוק על זה שאני מיוחד....... מושלם..... רגיש..... טוב לב...... קדוש...... מזויף!!!!!!!..... המסיכה הזאת שיש לי על הפנים מציקה לי!!!! אבל אני לא יודע איך להוציא אותה!!!..... אני מפחד ממה שעשיתי לאחרים.... אני מת מיפחד ממה שמסתתר מאחורי המסיכה הנרקיסיטית שלי..... אני מרגיש שהדבר היחיד שמעניין אותי זה מה אחרים חושבים עלי.... ואלי זאת הסיבה שבגללה אני מרגיש כל-כך מנותק.... ואני חייב לקבל את עצמי.... כי אם לא אקבל את עצמי, איך לעזאזל אוכל להשתפר?!!! כל מה שאוכל לעשות זה להדחיק את עצמי. לבקר, לישפוט, לשנוא.... לדחוק את כל מה שאני לאיזו מגירה באחורי הראש!!!! להשים עוד מסיכה על זאת שכבר קיימת.... מסיכת שינאה מתחת למסיכה של נרקיסיסט... אני לא מרגיש חיי בכלל... אני כל-כך עסוק בלהיראות מושלם.... שאני כבר לא חיי יותר... אני סובל!!!, ואני לא יודע איך לעלות למעלה.... יש לי חלום להיות אנימטור, ואני אגשים אותו בכל מחיר.... אני מאמין שאם ארצה משהו אוכל להשיג אותו ואני יודע שזאת מחשבה נרקיסיסטית, אבל היא מחשבה מלאת תיקווה.... אז אני שומר אותה!! לא מעניין אותי אם היא נרקיסיסטית, אני חושב שהיא מחשבה טובה.. יש לי בעיות נפשיות... אני מלא זעם, כעס ,טירוף.... אני הומוסקסואל... ואני במשפחה דתייה ככה שאני לא יכול בכלל לצאת מהארון!!! אני יודע שזה מפוזר... אני מרגיש עירפול וסחרחורות כל היום, סליחה על זה

היי שלום לך האם נפגעת מינית בעברך בהיותך צעיר ? מבינה את התסכולים שלך לצאת מהארון בגלל היותך מבית דתי אך כיום אצל המון גברים ..כן יוצאים מהארון ופונים לחיים אחרים גם בלי לצאת מהדת מבינה שזה מפחיד אותך כי ..מה תעשה אחר כך ?? אולי יש לך את הפתרון שבו נמצא החלום שלך להיות אנימטור? לדעתי יכול לשנות את כל החיים שלך גם בלי לצאת מהדת... ועל כל השאר ..לדעתי הצנועה..לך לטיפול שיעזרו לך לעשות סדר בכל מה שקורה לך וכל מה שכבר קרה לך בעבר אולי שם תוכל להוריד מסכה ולמצוא את מי שאתה באמת וטיפול בהחלט יעזור החלטות לא פשוטות אך יעזור לך לקחת אחריות .. בהצלחה חטולית

ברוך הבא, לכולנו פה יש חלקים נרקיסיטיים, לא מפחיד אותנו :-) ומי בכלל החליט שזה מה שאתה כולך (?) החלום להיות אנימטור מקסים בעיניי. הלוואי ותוכל להגשים. להיות הומוסקסואל במשפחה דתית - נשמע כמו סבך רציני ובעיה מצערת מאד. ואולי לא במקרה רשמת את ההודעה בחודש הגאווה. נשמע שהכאב שלך מייסר מאד מאד. כועסת ונעצבת איתך על שאינך משוחרר להיות מי שאתה. שלם ולא מושלם. סוריקטה

מה שמבאס זה שבדקתי, ויש המון מאמרים שאומרים שנרקיסיסט לא באמת יכול להשתנות, שהוא נידון להיות במערכות יחסים רעילות לנצח, ושצריך ליברוח מימני. זה ממש מדכא אותי.

הי, שלום לקוראים. הנני כאן. איכשהו תמוה לי. כאילו נעלמו המילים. ונעלם לי גם כאן, ושם. וזה מכבר נעלמה תחושת הבית, בראש. הייתה גמישות ועתה קפוא כאבן. אולי היו משאלות וכעת כאילו ויתרתי עליהן ואיני זוכרת לגשת. נכנסתי על עיוור ובכל זאת קצת הרבה כתבתי. אגב עיוורון - אנשים רואים אותי כל היום בעבודה. עדים רבים רבים. נדמה שכך אני בוחרת בדיוק מסיבה זו. העדים. ולעתים קרובות משמיעים מחמאות של ממש, מעוניינים בפרטיי. ולא מאמינה להם. תחושת מפלצת-העל שאני והיותי בלתי ראויה ונדונה לעונש כבד -- מנצחת. היו לי כאבים עזים בסופ"ש שעבר. מפחידים אפילו. ויש תור לרופא, אך כרגיל, הם נשכחים אם קיים תור. רשמתי לי. אבל ארגיש שזו אינה האמת כשאספר. בלוף שכואב. את בסדר. לא מאמינה לי. כך גם בנפש. והכאבים - הקול בראש חוזר וטוען שהם משהו שגרמתי לי בעצמי. במזוכיזם ובסגפנות שלי. זה ייתכן. אבל אם זה זה - אפשר להבין מדוע החרשתי. מבולבלת - כך גם יצא הטקסט. סופשבוע עמוס. כתמיד. רצף ללא מנוחה. ללא איסוף כוחות. ואולי כן מנוחה, בכל זאת שבת, שהיא אחרת לחלוטין מימים אחרים. ובעיקר שבורה. אבל אסור לדעת. שלכם, סוריקטה

סןריקטה יקרה, הנה נשמעו המילים רהוטות ונוגעות כתמיד... המקום הזה שלא יאמינן לי שאני לא מאמינה לעצמי כל כך מוכר.... מקווה שתנוחי בסוף השבוע ושתרגישי טוב. איתך שירה

יפה שלי כמה טוב שאת כאן ומצטרפת להרגשתך של אילמות ועילמות.. מאוד קשה לאחרונה אך תודה רבה לך יפה שלי שנכנסת וכתבת לי תגובה על הכאבים שלי.. היום שוב קיבלתי זריקה וכעת שוב שוכבת מקווה שהרגשתך תשתפר בקרוב ...ותוכלי בשבת הזו לנוח לאגור כוחות ולאזן את הגוף והנפש בעיות ראיה שוב משבשות לי את הקריאה והכתיבה אז לא מסוגלת להאריך חיבוק עד אליך חטולית

הי, קצת מצטערת שפתחתי את העץ, וגם שרושמת עכשיו. ובכל זאת עדכון קל - סוף השבוע היה מאד לא טוב. חוסר יכולת לאכול ולשתות וגם לזוז. הקיפאון מחמיר. נו, מה אתם אשמים בכלל וצריכים את זה על הראש. יש משאלות שאולי היה טוב לו היו מגלים אותן, למרות שהן לא ריאליות כבר, ויש כאלה, שכנראה, ויתרנו. עצוב. לפעמים מרגיז אותי שמקווים שמשהו יקרה אחרי ששנים ארוכות זה פשוט לא. אולי אני באמת לא יכולה ולא רק 'מראה לכם'? להתראות, סוריקטה

מה עושים במקרה שאדם זקוק לעזרה יש התפרצויות זעם ובכי אבל מסרב בכל תוקף ומאיים לברוח?(מעל 18, לא מסוכן) העובדת סוציאלית אומרת שצריך להביאו(זאת לא אופציה)

הי אודי וכולן, אולי זה המעבר בין תקופת הסגרים לסוג של חופש, אולי הכל מבולבל וכלום לא ברור. המציאות הישנה-חדשה שחזרה לא פשוטה לי אחרי תקופה ארוכה שאיפשרה ונירמלה הסתגרות. לא נעים להודות בזה לפעמים אבל זו התחושה, געגוע לשקט ולמקצב האיטי והמנומנם, משהו גדול קורה ולא רק אצלי חא בסדר. מזמינה אתכם.ן לשתף בחזרה לשיגרה ואם לא מתאים אז רק להגיד שלום כדי שהעץ יתמלא והמקום ירגיש חי? אודי סוריקטה חטולית אביב רוני במבי חנה מיכל ינשוף וכל מי שלא נקבתי בשמו אבל מגיח לעתים. שלכם שירה

הי שירה, בחצי השנה הראשונה לעידן הקורונה יכולתי למצוא משהו מתאים לשכמותי. הצמצום והסגפנות והבדידות הם חיי. אמרתי בזמנו על התקופה שהכל כאילו אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר. המוזר היה שפתאום אנשים 'רגילים' נכנסים לאותה משבצת מוכרת לנו. 'רגע רגע' - זו המשבצת 'שלי' :-) ואני בלב - מה זה קורונה, אין לכם מושג מה עבר אי אז שם בחיים, כל ההומלסיות וההתקפות וזה. עכשיו זו עוד נחשבת תקופה יחסית טובה. זה מה שיצא לי לרשום. והנה אמרתי שלום. ובעיקר טוב שכתבת. טוב שהדלקת ניצוץ של אנרגית חמימות. ראיתי גם למטה. ראיתי. לילה טוב, סוריקטה

היי שירה יקרה. התלבטתי אם לענות...אני עוברת הרבה ולא ממש,רוצה לשתף אולי בהודעה נפרדת..אולי ביום אחר. ?????(סליחה)(משתפת בטיפול)קשה לי מאוד מאוד ומחכה לחופששששש. מאמינה שהשקט יופר עוד מעט... ואולי קשור ליציאה של אודי לכנס? למרות שלא בטוח...

אני מניחה שיש המון במה שאמרת בין היציאות מהסגר האחד לשני בין הורדת מסכות ולהתחיל לנשום..היה חונק מידי תקופה כזו ארוכה.. ושוב חוזרים למסכות.. אני פשוט לא במים שלי כואבת וחנוקה ממש כך היי מתוקה שאת כמה טוב שאת כאן .. חטולית

אני כבר שנים נורא לחוצה מהעניין הכלכלי. בפועל אנחנו תמיד בסדר (אני נשואה עם ילדים). אנחנו גרים בבית של ההורים שכרגע אין לזה תאריך תפוגה, מבחינתם שנשאר. ומשלמים משכנתא על דירה אחרת שקנינו. אבל זה לא קל לי להיות תלויה. וזה יושב עליי. בעצם בפועל ההכנסות שלנו לא תואמות את ההוצאות שלנו לוליא המגורים בבית הזה. היו שנים שעבדתי יותר, וכיום אני עובדת רק משרה מאוד מאוד חלקית חלק מהשבוע בשכר די נמוך (למרות שיש לי תואר והכשרה למשהו אחר) העבודה הזו נוחה וקלה וקרובה מאוד לבית. אבל כל הזמן אני בלחץ מה יהיה הלאה. ומליאה בתחושה שאני לא מסוגלת לעבוד יותר מזה. לא יותר שעות ולא משהו מורכב יותר עם יותר אחריות. אבל ככה המשכורת שלי נשארת זעומה. בעלי מרוויח בסדר גמור, אבל זה לא יכול לחפות על זה שאני בקושי עובדת. אני חיה שנים בתחושה של חוסר מסוגלות. עבדתי בעבר יותר שעות בעבודות שהרווחתי בהן יותר. והיה לי כל כך קשה במשך השנים בעבודות האלה, שבסוף החלטתי לעזוב. ולקח לי הרבה זמן להתאושש מזה שהכרחתי את עצמי לעבוד כך במשך שנים. ולקח לי זמן לחזור לעבוד בכלל. הרגשתי כל כך חסרת יכולת. אז נשארתי הרבה עם הקטן שלי בבית עד שהלך לגן. ואז מצאתי את העבודה הזו. זה אישיו שמלווה אותי כבר שנים. כבר הייתי בטיפול על הנושא וגם בכמה סדנאות והדרכות העצמה ועוד . הטיפול והסדנאות עזרו בנושאים אחרים, בזוגיות, עם הילדים בהרגשה הכללית. אבל הנושא של הקשיים האלה בעבודה ועם זה שאני בקושי מרוויחה כסף, נשאר. ואני לא בטוחה איך להמשיך הלאה. מתביישת בזה מאוד מאוד. וזה משפיע עליי גם חברתית, כי אני מתביישת שאני בקושי עובדת. כשכולם סביבי עובדות. רציתי לפרוק קצת בפני אנשים אמיתיים ולא רק בפני עצמי (פורקת לפעמים על דף את הדברים)

היי, אתחיל בכך שאני מודעת שזה לא המקום ויש לפנות לעזרה חיצונית וכך גם יהיה אבל רציתי להבין עם מה אני מתמודדת כאן אח שלי חווה קשים הוא לא מפסיק לדבר ולחזור על אותם הדברים בצורות שונות(לא עבר אירוע טראומתי אבל כן עולים לו דברים מהעבר שהוא הדחיק כמו ההשפעה של ההורים שלי הם גידלו אותנו בצורה מיושנת (לא הייתה שום אלימות) הם פשוט מאוד מגבילים ורוצים שנהיה ״ילדים טובים״ הצעתי לו לעשות כמוני ולא לתת להם יותר מדי כוח עליו ופשוט להגביל את האינטראקציה איתם. זה מרגיש כאילו הוא מחפש את החיבה והאישור שלהם למרות שיש טיפה זלזול ביחס שלהם כלפיו ולפעמיים גם קצת אלימות מילולית מצידם הוא ממשיך ולתת להם הזדמנויות (אבל אני מבינה שכל אחד פועל אחרת) יש לו גם כל מיני אכזבות מחברים שהתבררו כלא באמת חברים ויותר נצלנים וכל המחשבות האלה מטרידות אותו והוא וכבר לא אוכל ויושן כבר כמה ימים מין חסר מנוחה והוא פשוט לא מפסיק לחזור על עצמו זה התחיל להגיע למצב שמה שהוא אומר חסר הגיון ואי אפשר לדבר איתו ואם מגיבים(בטוב) הוא עונה באגרסיביות כאילו באים לרעתו. מה זה מה שקורה לו? ואיך אני יכולה לגשת אליו ולדבר איתו בצורה שתעזור לו?הוא אומר שאין לו מה להפסיד כבר

מה עושים במקרה שהאדם מסרב בכל תוקף לעזרה ומאיים שיברח?

אודי- איך יודעים מתי לסיים טיפול?אני בדיכאון אבל מטופלת בכדורים. יש נפילות, אבל פחות עמוקות וארוכות מפעם ואני מתלבטת אם לא הגיע הזמן לנסות קצת לבד... בעיקרון תמיד אמרו לי שבמצב שלי צריך להיות בטיפול כל הזמן....

היי רוני לא יודעת מי אמר לך שבמצבך ( לא יודעת בדיוק מהו ) ..שצריך להיות בטיפול כל הזמן.. ומה זה בדיוק אומר כל הזמן ? אני חושבת שכדאי להתייעץ עם המטפלת שלך על מצבך כעת ולשמוע מה תגיד לך חטולית

הי רוני, שקט (ואולי גם כל כך) גם אצלי. אין לי תשובה מתאימה, ואולי גם אין כזאת - בכל אופן אומר לגביי מניסיוני - לבד - לא בטוחה. כלומר, לפעמים יש אנשים שמרגישים שיודעים לזהות מתי הם יכולים לזרום עם רעיון כזה, אבל - הייתי ממליצה תמיד לשתף את הרופא ואת המטפל בשיחות בכוונה ובתהליך. גמילות מכדורים נוגדי דיכאון היו לי. על דעת הרופא. נו, אולי כי אני פחות יוזמת, היעדר מנוע, אולי. וגם, כנראה, לרוב או תמיד מרגישה שהעיתוי לא מתאים. מאד לא מתאים. הרופא שלי פחות אוהב שלוקחים תרופה ספציפית מסוג זה באופן מתמשך לשנים. יש סיבות מגוונות שפחות ממליצות להיות עד אין קץ, וגם נכתב עליהן. אחת מהן היא פיתוח עמידות בפני תרופות נוגדות דיכאון, נוספת היא נזקים לכבד, ללב ולמערכות שונות בגוף וועוד. אפשר לעבור לתרופות אחרות, אפשר גם להתחיל מחדש. וכמו שאומרים תמיד - מסתכלים על כף המאזניים של נזק מול תועלת פר אדם ובתקופה בה הוא שרוי. לא משחקים כאן. אם מסוכן מידי - אז לא. הגמילה אצלי ארכה כמעט שנה והייתה קשה מאד. מי שרושם לי את התרופות מעיד על עצמו שאינו חזק בתחום ומציע מעבר לרופא/ה אחר/ת. לי המעבר מורכב. בינתיים אני כן נעזרת בתרופות מסוימות כדי להצליח לישון קצת בלילה. בנוסף - איש השיחות שהיה לי גם חושב שלטיפולים נפשיים בשיחות צריך להיות סיום ופרידה. וכה נעשה אצלי. גם סוג של באופן חד צדדי להרגשתי. ונאמר עליה - אמיץ. וגם, כפי שרשמתי קודם, ההרגשה שלי היא, שהעיתוי מאד לא מתאים והתגובה שלי, בינתיים, כבר חצי שנה, נוראית למדי. אז בסיכום - רשמתי המון מילים - והכי מתחשק לי לכתוב - אין לי מילים. אפרופו שקט. אני כן חושבת (מפנטזת) שבאופן מסוים חלקנו צריכים 'להיות בטיפול כל הזמן'. במיוחד מי שחסר לו אובייקט פנימי מטפל / חומל. משהו ירגיש שמטפל בנו תמיד בדרך כזאת או אחרת. מחשבות בוקר, וואו, צריכה כמעט לצאת לעבודה. סוריקטה

לא מספיקה לי מחלת הפיברומיאלגיה שלי שקורעת אותי מכאבים 24/7 .. בנוסף כבר למעלה משבועיים כאבי תופת של הגב התחתון מעצם הזנב עד אמצע הגב ובתוספת היום שכבר חשבתי שהנה רק טיפונת מתחיל משהו לעזוב..נפל לי מהיד משו קטן ומתוך אינסטינקט התכופפתי להרים..עכשיו גם האגן צורח מכאבים ואין לי עוד מה לעשות מאחר ובכל מקרה חיה עכשיו על זריקות נגד כאבים ....!! מכירות את זה ?? חטולית ו...אודי מה עם הפודקסט שהבטחת ? סליחה..

אוי חטולית, ממש לא כיף עם הכאבים המציקים האלה. הלוואי שתוכלי למצוא מחשבות מרחיבות לב, שישככו ואפילו לרגע קט קצת קצת מהכאבים. לא יודעת מה לומר. ממש לא כיף. שולחת יד מנחמת. שלך, סוריקטה

הי אודי, מה שלומך ואיך היה הכנס? תודה שהעלית כרגיל את הודעת אמצע השבןע למרות הדממה. שירה

כמה טוב לראות אותך כאן באמת היה שומם כל השבוע שעבר מקווה שהמקום יחזור לפעילות רגילה גם לי היה חסר חטולית

הי שירה, אני חושבת שעצם כתיבתו של אודי שמעידה על חזרתו והודעתו שהוא כאן הזמינה את חלקנו לשוב ולכתוב, גם אם בהיסוס. ומה שלומך? סוריקטה

תודה חטולית מצטערת לשמוע על הכאבים הקשים שאת סובלת מהם. מקןןה שהצלחת לנוח ולהתחזק קצצ בסוף השבוע. שלך שירה

הי סוריקטה, מרגישה שורדת, כל יום הוא מסע השרדות. אין שינוי תפקוד גבוה ונפש מפורקת, דיסוננס לא פשוט. תודה שירה

כיף שאתה מודיע מראש. יותר מרגיע. תודה!

אז סופרת ימים..אף פעם לא קרה שלא הגעתי לעבודה בשמחה. אני נהנית מאוד...אך יש ימים שקשה הפעם... שיגמר כבר. שאוכל לטפל בעצמי... יש לי כאבים שנובעים מהגב..וזה מתיש... ואי אפשר להעדר מהעבודה- זר לא יבין זאת. מי שלא עובד בחינוך לא מבין... ילדים זקוקים ליציבות..במיוחד השנה זה מורגש במיוחד...כנס נעים ומועיל❤

לא נושמת... מרגישה שהגוף שלי לא רגוע ולא מצליחה להרפות. מרגישה לחץ גדול בגוף

מעל שנה אני לא מצליחה להתחבר לחלקים . המטפלת אומרת שאני צריכה לרצות להתחבר ואני רוצה אבל אין שום התקדמות. הקורונה לא עזרה. ועכשיו אני חושבת לוותר ולהפסיק לרצות כי זה רק גורם ל תסכול ויותר יאווש. כבר לא יודעת מה לעשות בטיפול. בבצלחה בכנס אודי. תודה על כל התמיכה במהלך השנים

ינשופית יקרה, חושבת שכבר אמרתי - לדעתי אי אפשר בכוח. אדרבא - האילוץ יכול להגדיל את ההתנגדות. תארי לך שאני בכלל לא ידעתי שיש חלקים בתחילת הדרך. ושנה, לתפיסתי ובקצב המוכר לי, היא זמן די קצר אפילו. בחמימות, סוריקטה

אמרת שלא תהיה כאן כל השבוע האם אפשרי שתוריד עוד שיעור אחד שניים שיהיה לי במה להקשיב וללמוד עוד ? כמובן אם לא מפריע לך נסיעה טובה חטולית

בכנס בטוח יהיה מענין אשמח אם תוכל אחר כך גם לשתף.. נסיעה טובה חטולית

יישר כוח, אודי! בהצלחה. עוד שבוע. סוריקטה

בתוך האין מילים לא יודעת מה רוצה לומר אולי רק שיראו אותי או דרכי ואולי משהו או מישהו אולי קסם הלוואי קסם כבר הרבה מדי וקשה וכבד

... עד שמעזים לבקש ומחמיצים... איתך, סוריקטה

מרגישה שזמן הפגישה לא מספיק לי. מעבר לזה שרוצה אותה יותר וכמה שיותר, מרגישה שבתקופה האחרונה יש הרבה דברים ואני לא מצליחה להגיע לזה בפגישות. זה דברים שחשובים לי וחלקם לא תמיד יכולים לחכות מספר שבועות... אם מצליחה להגיע אליהם זה ממש קשה לי ככה. כי בניגוד לטיפול הקודם שלי איתה, בו רוב הזמן לא הצלחתי לדבר והייתי עסוקה במסגרת של הטיפול, בתקופה האחרונה מרגישה אחרת. ויש דברים שהם קריטיים וחשובים לי ותחומים בזמן שלא מצליחה להגיע אליהם. מה אני יכולה לעשות??

החלטתי שאני רוצה לבדוק אפשרות של להביא ילד (עם תרומת זרע) לא יודעת אם יקרה, איך יקרה, מתי ומה יהיה... אבל התחלתי לברר ולפעול בכיוון הזה ויש בי משהו שממש רוצה את זה ... להתחיל ממש ולהיות בתוך התהליך... (יודעת שזה גם יכול להשתנות ושארגיש שצריכה לקחת צעד אחורה)

הי חנה מקסימה, מאד מרגש לשמוע, שיש ניסיון היכרות ובחינה של ממש עם עצמך והסביבה. וגם לומר בהקשר להודעה נוספת שלך - לעתים נוח לנו רק עם עצמנו ללא שיתוף, למרות שאנחנו כמהים אליו, כי איכשהו השיתוף מרגיש מפריע, ולפעמים טוב הביחד. לפעמים זה ו/או זה יוצרים חרדות וקונפליקטים. שלך, סוריקטה

היי... לא מספיק שעברתי פעם ניתוח פריצת דיסק בגב תחתון..החלו כאבים ביד וכאבי ראש..חשבתי סתם דלקת..והופ מסתבר שזה חוליות בצוואר... וברור שאין מצב לניתוח במקום הזה... האם הנפשי השפיע? סביר להניח שכן.. עכשיו השאלה איך מרפאים את הנפשי כדי שישפיע על הפיזי???? אני אעשה פיזיותרפיה וזהו...נקווה לטוב.

הי מיכל, רק רציתי לומר שלאחרונה יוצא לי לראות די הרבה אנשים סובלים מכאבי גב צוואר וגם חלקים אחרים בגוף בגלל תאונות כאלה ואחרות, גם אנשים 'רגילים' בלי איזה סיפור חיים מורכב וסבוך. הקורונה, הטילים, המתח הכללי פה עבודה קשה וגם הזדקנות. לא משמח, אבל מעניין. או שזה מה שאני בוחרת לראות. גם ייתכן. הלוואי שתהיה מעט נחת. סוריקטה

הי, אפתח שוב בסליחה שכתבתי. מה לעשות. אבא עושה קונצים. זו הייתה הכותרת והעברתי אותה לתוכן. לאבא, כאמור היה ניסיון אובדני שאחריו בקושי תפקד ותקשר. התקשורת חזרה לאיתנה, והגוף מתחזק יחסית. כשהוא מתחזק, הוא מנסה, כתמיד, לעשות דברים שהם על קצה גבול היכולת שלו ומסוכנים לו, כשאנחנו, סביבתו וצאצאיו מתים מפחד. גם בצעירותו היה איש של ריגושים שעל הגבול בין החיים למוות. היה מסוגל לנהוג שיכור בלילה בגשם על כביש צר ותלול ומפותל כשהילדה שלו (אני) ברכב. וגם אם לא, ידענו שהוא עושה את השטויות האלה. יש לו נפש של מכור והוא יכול לנסות להכחיש עד מחרתיים. חרב מהלכת על ראשנו. והיום, היום אחרי שכבר עשה מה שעשה שכל הזמן היינו בדריכות בעניין, היות שהוא דיבר והיו תוכניות (ואגב, הוא עבר עכשיו חלק פסיכיאטר, וגם האמא בזמנו, לפני חמישים שנה, שזה הזוי, לא יאומן), היום הוא יחסית חלש. אבל אם לא ישגיחו עליו הוא גם יזחל על הידיים להגיע ליעד, כי הוא רוצה כאן ועכשיו. נודניק. פחד מוות. לא יודעת מה רציתי להגיד. כבר חשבנו שהצלחנו לארגן סיוע, אבל המטפלים עוזבים בזה אחר זה מהפחד. אישית, גם בגלל שהטיפול שלי נפסק לפני חצי שנה, וגם שאמא העקשנית שלא נדע והאבא הזה, הגוף שלי בקושי זז. וכבר מפריע לי ביום יום בשעות העבודה. בסיום היום אני בקושי מצליחה לחזור הביתה. מאד מאד בקושי. נחשבתי לאנרגטית כל כך, ולכן, יש לי נטייה להאמין שהנפש מדברת כאן. וזה לא רק פלאי הגיל וההורמונים. שורה תחתונה - נמאס. כמה כבר יכולים לדפוק ולחנוק אותנו עוד. סוריקטה

בהחלט סוריקטה יקרה בהחלט כמה עוד אפשר לפחות היום את יכולה לראות עד כמה העיוות הוא שלהם ולא שלך ואולי להפנים את זה פנימה ולהזכיר לעצמך כמה דרך עשית כדי לא להיות כמוהם חיבוק ענק אביב

סוריקטה יפה שלי צודקת לגמרי שזה נמאס!! אבל אני מרגישה שזה מהלך עלינו כמו משהו מכושף שאין כאילו דרך לצאת משם מפני שהם ההורים שלנו שאנחנו אמורים לסעוד אותם בזיקנתם בלי קשר לאייך אנחנו מרגישים בעין בכלל נכון כואב מאוד אך כנראה שכך צריך להיות כי אחרת לא היינו אנחנו שם למרות שכבר נמאס כמי מניפולציה ריגשית שלעולם לא ניגמרת חטולית

... די היה צפוי שעכשיו אחשוב על ההודעה האיומה הקודמת ששיתפתי. נוקשה ומוטה וקיצונית למדי. שורה תחתונה - כרגיל - הבדידות. יותר ויותר ממנה. לילה טוב. יצורים קטנים - בואו אליי, בואו. סוריקטה

הי יקרה כיף לשמוע ולראות אותך מביאה את עצמך. מקווה שיבואו ימים עם יותר כוח זו נשמעת התמודדות לא פשוטה בכלל ואת לגמרי אמיצה שאת שם...עם כל מה שזה אומר

הי, אם הודעתי תספיק להראות ולהתפרסם עד יום ראשון לפני ההפוגה - עדיין, לתפיסתי, אני זאת שנחשבת למעוותת בשטח. עצוב קצת להרגיש שאין משענת. גמני מרגישה איכשהו ש We're doomed אין לי דור המשך, וגם בזה איני כמותם. נשמע שהתפקיד שלי בעולם, למן ההתחלה, היה להיות בת שתחזיק את ההורים או סביבתה בכלל. עולם הפוך קצת. שואלת את עצמי מה באמת קורה עם אנשים כל כך בודדים כמוני כשהם מזדקנים ונעשים תלויים יותר. כאן בבניין הכרתי שלושה כאלה (זולתי). אחת חיה בגפה על קצבת ביטוח לאומי והסרטן לקח אותה בשנות הששים שלה. אחר נכה בפשיטת רגל בשנותיו האחרונות, ואחד שורד שואה ששם קץ לחייו. ואני, אולי השריד האחרון לסוג הזה של אנשים בודדים ללא משפחה בבניין המשונה. מה אני יודעת. תודה שהשקעתם. סוריקטה

לפני כמעט שש שנים כתבת לי אודי שאני כבר יכולה ....סוריקטה אהובה גם לך חלק לא קטן בתהליך שנים שמזכירה לי שהם חלק ממני ...זה מה שיצא ממני הלילה , משתפת אותכם כאן כי בהחלט אתם חלק מהתהליך ....והשיר אודי שיר חובה לכל מטופל ומטפל :) זה קצת ארוך אתכם הסליחה . השומר הסמוי שלי ..... הפעם אני רוצה לשים את הזרקור על החלקים שהם בקצה המערכת . שני שומרי ראש גברים מה לא כתבתי ואמרתי עליהם לאורך השנים , תוקפניים, הרסניים, לא נחמדים , נוקשים ...אני שונאת אותם , לא מוכנה להתחבר אליהם , אני פוחדת מהם ...הם נרקיסיסטים והם בדמותו של אבי ....ועוד ועוד קיתונות. זה לא שהיום אני רוצה שיגיעו אף אחד לא אוהב להיות תוקפן ולכעוס כעס לא מווסת ...אבל השינוי האמיתי שלי התחיל ביום שהפסקתי לראות בחלקיי אויבים וכשהסכמתי לקבל את היותם חלק ממני היום אני קבוצה שלכל אחד יש תפקיד. "יש לי חלקים כועסים תוקפנים כואבים ....כולם שלי ואני אוהבת את כולם ,עבודת החיבור לוקחת זמן אני לא תמיד מחוברת אבל כולם שלי... " מעל עשור טיפול לקח לי כדי שאצליח לכתוב את המשפט הזה ועדין זה הם ולא אני ... ... לפני שנים באחת הפגישות הטיפוליות נכנסתי לקליניקה מאוד נסערת כעסתי הייתי פגועה מסמס שהמטפלת שלחה לי . כתגובה לכעס שלי היא אמרה לי שהחלקים שלי לא מנומסים ..היום המילים האלה גורמות לי לחייך אז נפגעתי וכעסתי עוד יותר ,ברור שהם לא מנומסים הם חלקים פגועים אחרי טראומה ממושכת . ... מטפלים ומטופלים כאחד פוחדים מלגעת בטיפול בחלקי הנפש האלו, טיפולים רבים מסתיימים שחלקים אלו מגיעים לחדר... יחד עם זאת, מטפלים שבאים לטפל בהפרעת זהות דיסוציאטיבית חייבים לדעת שחלקי הנפש האלו יגיעו אל הקליניקה במוקדם או במאוחר . חשוב ביותר לדעת שיש להתייחס אליהם בדיוק כמו לחלקי הנפש הפגועים האחרים גם הם זקוקים לטיפול להכלה ולאמפתיה. כמו שאר חלקי הנפש הם נוצרו כדי לאפשר לי לשרוד את המצב הלא נורמלי שהייתי בו . ... בשונה מחלקי הנפש האחרים שבאים להגן על הנפש שלי , לחלקים האלה יש מערכת שלמה של שיטות להשאיר אותי בזמן טראומה לא לתת לי אפשרות להתרומם ולמערכת כולה ישנם דרכים שונות ומגוונות איך להצליח לעשות דברים "אסורים" בלי שאלו ירגישו בכך. סוג של משחק בחתול ועכבר. חוסר האמון שלהם במטפל בטיפול בבני אדם גבוה ביותר, האיסור לגלות את הסוד לספר גדול ביותר חלקים אלו משמרים בתוכם את ההתנהגות של התוקפן מה שמבטיח שאני וחלקי נשאר קרבנות לנצח. ... כך מצאתי את עצמי יושבת בפגישות ועדין כשהמטפלת מושיטה יד ושואלת אם זה בסדר ואני קפואה לא לוקחת את ידה מסרבת , דוחה את המחווה שלה שבפנים כל החלקים רק מבקשים שתיתן לי יד שתרחיק את הכאב את הפחד את הטראומה ממני אבל הם שם מפקחים שלא נעיז לזוז , שלא נעיז לדבר או לבכות או לקחת את היד המושטת. למטפלים יראה שאני מתנגדת לטיפול ואילו בתוכי יהיה מאבק כוחות ותחושת שיתוק . ... תקופה ארוכה שתקתי בפגישות וכשיצאתי כתבתי מיילים ארוכים מפורטים על מה שקרה בפגישה .אותה נערה שכתבה הייתה כל כך אומללה כל כך נואשת כל כך זקוקה לדבר לספר את סיפורה את הכאב אבל המטפלת לא הצליחה להבין שבפגישה המילים א יגיעו כי יש מי שעוצר את השיח . ...קראתי לכתיבה הזו מתחת לראדר אבל לא יכולתי להסביר למה בכתיבה כן ובמילים לא ...זאת הייתה תקופה עם הרבה תסכול , כדי למנוע מהם להגיע לחדר לרוב רגע לפני קמתי ויצאתי , המערכת העדיפה שהזעם הנקסיסטי יצא עלי מאשר בחדר הטיפול שוב הפסדתי פעמיים כמה שלא ניסיתי להסביר למטפלת שזה שאני הולכת זה עדיף וזה מה שאני מסוגלת בתחושה שלה ברחתי מהטיפול . ... זוכרת את הפעם הראשונה שהם הגיעו לפגישה קול מתכתי גברי יצא לי מהפה ...כל כך נבהלתי מהסיטואציה . אחרי הפגישה כתבתי למטפלת , לדעת שאני לא משתגעת ולא הוזה. כחלק מההדיפה שלהם הם יכולים לדחוף את הקטנים בפגישה החוצה ואז השיח נשמע ילדותי עם תוכן מילים של אדם מבוגר ותוקפני , כשזה בא מקול של ילד זה כנראה מתעכל טוב יותר אצל בן השיח שמולי ופחות נשמע תוקפני ומפחיד. אחת הדרכים שלהם לשלוט במערכת זה להפחיד את החלקים הקטנים ...וכך אני מוצאת את עצמי מאפשרת לקטנים לכתוב למטפלת " שהם פוחדים שהיא תרביץ להם או שהיא תלך כי הם אמרו להם " אני לא שומעת את השיח הפנימי בן החלקים אני כן מרגישה את הפחד את השיתוק ברמת הגוף שאני חווה. דרך נוספת שלהם לשתק את המערכת זה לחזור על משפטים מבזים משפילים שמביעים חוסר ערך וזלזול בחלקים האחרים משפטים שנשמעו ע"י הפוגעים בי ..מה שמשאיר את שאר המערכת בתחושה של פחד ושיתוק מחד ומאידך בתחושה של סלידה ושנאה מול חלקים אלו . ... מטפלים רבים מצפים מהמטופלים שלהם לשלוט בחלקים אלו , לקחת אחריות על ההתנהגות הקשה .לבחור לקחת אחריות על החלקים האלה להגיד שהם זאת אני וכן אני זאת שמתנהגת בתוקפנות , ששולחת סמס כועס מוחק נרקסיסטי זה קשה , זה להסתכל ולהבין שלא רק שנפגעת את ממשיכה ופוגעת באנשים אחרים כי ככה הנפש שלך למדה להגן על עצמך. זה תהליך והוא יכול לקרות רק במצב שהמטפל יזמין אותם לחדר יראה שהוא מוכן לטפל בהם שהם שווים בעיניו לשאר החלקים ירצה שהם יגיעו ויראה שהוא לא מפחד מהם לא נשבר מולם ולא נוטש את הסירה כי הם הגיעו . רק במצב כזה , ששאר המערכת תרגיש בטוח שיש מי שעוזר להם מבחוץ כלפי פנים יהיה אפשר לעשות תהליך של התקרבות . האמת שבהגיון אני מבינה את זה ברגש עדין ברגע של כעס , אני מרגישה בגוף שאני כועסת אני לא יודעת מה אמרתי מה הייתה שפת הגוף שלי ואיך אני נראית ומתנהגת ...חיבור כזה הוא איטי וסזיפי הם מחזיקים ברגשות היותר קשים של הבושה האשמה חוסר האונים, חוסר ערך והמון פגיעות. ... אז אם אתם מטפלים או מטופלים תזכרו ותזכירו " לקוצים הקשים שהיו רכים באביב ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" יהודה עמיחי שזה חלק מהתהליך וכל החלקים זקוקים להכלה אמפתיה וטיפול כי כולם בסופו של יום הם חלק מהנפש של ילדה, נערה, אישה שנפגעה בזדון ונרמסה נשמתה. https://www.youtube.com/watch?v=zxF1vLL_2Ug

אביבוש אהובה אין לי הרבה מילים או מחשבות על מה שאת מתארת ..חוץ מאשר לומר שזה גהינום וצר לי נורא ואודי השיר הזה מדהים השומר הסמוי שלי התחברתי מיד נראה לי שלכונו יש שומר סמוי וזו הרגשה נהדרת תודה אביבוש תודה שהבאת את השיר המדהים הזה ושיתפת אוהבת אותך חטולית

אודי קצת שאלה מורכבת אולי לכאן ובכל זאת אנסה לפשט . אם אני יוצאת מתוך הנחה שכל חלקי הנפש שלי נוצרו בכדי להגן עלי , כרגע לא חשוב הדרך ואם היא נכונה להיום או לא. אם אני לוקחת את החלקים המתעללים (ששומרים על דמותו של אבא חי קיים ומתפקד) ומולם את החלקים הקטנים הפגועים החרדתיים. .. .. אחת הדרכים שהבנתי שהחרדה מתגברת זה כשהחלקים המתעללים מפחידים את הקטנים מבפנים בכל מיני תרחישי זוועה וככה מנסים להרחיק מאנשים מהטיפול .... .. .. מה שבעצם אני מנסה לשאול , אם שניהם חלקי נפש שלי , זה מול זה איך אני מייצרת בטחון במקום החרדה . מבלי להיעזר באחראי המבוגר. כרגע לא עוזר להסביר להם שזה לא יקרה , המתעללים מפעילים כנראה כוח חזק ביותר , אני לא שומעת את השיח הפנימי בן החלקים אני רק מרגישה לחץ , רצון לבכות ,חרדה ורעש בראש מטורף בעוצמתו ... .. .. הסרטים שהם יוצרים אני חייבת לציין איכותיים , מדוייקים ברמות מפחידות עד הפרטים הקטנים ביותר.אותם אני רואה ומרגישה 😭 בגוף .(המטפלת תרביץ תגרש וכו ) ... .. לפחות אני מתחילה להבין את המבנה הפנימי ..סליחה מראש אם לא לכאן . אביב

הי אביב, אודי וכולם - ראשית - אביב, רשמתי לך תגובה למטה, כבר מזמן, והיא מאחור ואולי טרם התפרסמה, אודי - תוכל לבדוק אם הגיעה למערכת? וסליחה... שנית - את יכולה לתאר לעצמך שאני מכירה מאד את החוויה אותה את מתארת. אם הטיפול מצליח להתמיד שנים, והמציאות כן מראה אחרת, וגם קצת קצת מצליחים מעת לעת לראות זאת, וכך באופן מתמיד ועקבי ואולי אפילו אינטסיבי, יש סיכוי שלפעמים תוכלי לראות משהו קצת שונה. יש סיכוי שהמשקל של הדמות המטפלת החדשה ייתן קצת כובד מול משקל הטונות של הייצוג הפנימי הסדיסטי של האבא המקורי שייתכן שמושלך על המטפלת, ויטה את המאזניים. לפעמים מצליח יותר ולפעמים, כמה מצער, פחות. הטיפול מתישהו מסתיים, ולו רק משום שהזמן עובר והצדדים מזדקנים ועוד, וזו נקודה קריטית, בעיניי. במיוחד לעניין שתיארת. לפעמים יש צד שמבקש שהזמן יחזור לאחור, והתיקון באופן בלתי מתפשר יהיה רק מול הדמות המקורית ולא יעזור שנדע לדלקם שהמשאלה אינה ריאלית. מנסה להסביר גם לעצמי, את יודעת. מקווה שבסדר שרשמתי. סוריקטה

אביב יקרה, סליחה שנדחפת רק להגיד שכל כך מוכר ומזדהה... הלחץ התמידי, הרצון לבכות והרעש המטורף בראש כל הזמן. זה לא מפסיק. אולי יותר כמו מערכת תקיפה הגנתית. תודה שנתת מילים גם לי איתך שירה

שוב אומר ברור שטוב שכתבת .... קודם כל שימחת אותי למטה , איזה התקדמות איזה יופי של מקום מרגש מרגש מרגש ... אני חייבת להגיד שגם בכתיבה כאן חשה ברכות יותר , קבלה ... ובהחלט כל מילה מדוייקת ונכונה לאט מקווה שנצליח לתת משקל גדול יותר לבריא מאשר לחולה למילים חיצוניות שמופנמות מאשר למילים שכבר הופנמו פנימה ... מה שאפשר כמה שאפשר .... תודה אביב

תודה שכתבת אני מנסה להפסיק לפחד מהם להפסיק להתנגד להם לקבל אותם כחלקים שווים במערכת שהפנימו דרך לשמור עלי , מנסה להבין את הסיבה ומה התועלת מבחינתם ... אני חושבת כשפחות מפחדים מהם או נרתעים הם הרבה פחות תקיפה הגנתית ויותר הגנה הקפית ...כמו השומר על גדר המערכת ....

אודי, מה הפתרון היעיל ביותר לאכילה רגשית? זאת לא ממש אכילה ללא שליטה, להפך אני דווקא יכולה להכין מראש ...משהו ממש משמין ולאכול כמויות להרגיש כאב בטן ורע ואז רגשות אשמה, גועל מעצמי, ערך עצמי נמוך וכו'...כאילו דווקא..... לא יודעת להסביר😳

הי מיכל, היות שסיפרת שטרחת והשקעת והכנת מראש, הייתי נוטה לחשוב על ניסיון להכחיד משהו סך הכל טוב שעשית. טוב, שהרבה יותר מידי ממנו הופך אותו לרע. גם המאכל ה'משמין' אינו משמין אם אוכלים ממנו במידה מתונה. הוא טעים ומושקע? - זה לא רע שהוא טעים ומושקע. בכל אופן, אישית, נזהרת לקרוא לאוכל 'משמין' או 'לא בריא'. על אף שעוגות, למשל, נוטות להיות עמוסות בפחמימות פשוטות ושומן רווי ונוטים לכנות אותן ככאלה. אז בואי נאמר בזהירות, יש מומלץ יותר או פחות. רק אם יש אלרגיה או מחלה, יש דברים שממש אסור להכניס פנימה - ואז מדובר בסיכון. אבל אם יש בו משהו טיפה פחות מוצלח בעיננו, ומסתבר שאינו מושלם (כשם שאנחנו עצמנו לא מושלמים) הוא יכול להפוך כולו ל'רע', ואז אנחנו שונאים אותו. האכילה המוגזמת מקבילה בעיניי לשנאה של חלק בנו וניסיון להעיף אותו מעצמנו. יש גם בלבול בין הכנסה והוצאה. האכילה היא למעשה הפצצה פנימה אבל נתפסת כהקאה (לזרוק החוצה את הרע, לזרוק לזרוק). מקווה שהובנתי. בוקר, סוריקטה

הובנת.... אין אצלי קטע של "טיהור" לזרוק החוצה. ממש לא. לדחוס סתם...ועל פי רוב בכוונה תחילה וסוג של "עונש" אולי. ואכן יש בריא ויש פחות בריא...

כמה מהר הכל מתהפך... שונאת את עצמי, שונאת את הכל

חנה יקרה, ... אבל את הפורום הזה את אוהבת, נכון? והוא גם עומד על תילו, נדמה לי, לא? אז זה לא הכל :-) וכמו שאנחנו מכירות - סביר שההרגשה תשתנה. מקווה שלכשתראי את הודעתי - תהיי במקום רך יותר. שלך, סוריקטה

קישור כמי הראשון ו.. מאז פרק 7 לא מצאתי עוד פרקים חדשים זו רק אני שלא מבינה כלום מהחיים? חטולית

קבעתי עם המטפלת. אבל אני לא מסוגלת לומר מה הכי הכי כואב מבפנים... אולי גם לעצמי לא מצליחה. האכילה הזו הורסת אותי מבפנים...אני יודעת שזה רע ובכל זאת דוחסת... מרגישה חסך עמוק. ..של משהו בילתי מוסבר ..... כתבתי לה שאני צריכה מטפלת בהפרעות אכילה. היא כתבה שנדבר כשנפגש... כשנפגשנו לא יכולתי להסביר. היא ביקשה שאנסה לכתוב לה אם אני מצליחה לא לאכול אובססיבי.. לנסות לחות לזמנים קצרים...לא יודעת..מנסה ...רע לי. אודייייייייי.. אני לא מצליחה לומר מה רע כל כך.......ואוכלת זןועה....פשוט זוועה...

אני בחורה רגישה מאד, הרבה יותר מהנורמה. לאמי יש חסם רגשי כלשהו והיא אף פעם לא הייתה מסוגלת לתת לי מענה רגשי או קשר קרוב (למדתי ממנה להאשים את עצמי על כל דבר רגשי קשה שעברתי, לא הבנתי את רגשותיי, לא יכולתי לדבר עליהם, היא תמיד הגיבה בהתרחקות וביקורת על כל רגש קשה שחוויתי) כל חיי רציתי קירבה אמיתית לבני אדם אבל לא היו לי כלים כעת כבוגרת גם כשאני מנסה להגשים את עצמי אני נופלת הרבה פעמים בסיטואציות קבוצתיות למצבי קיצון, לחץ, חרדה, אמפתיה מוגברת, האשמה עצמית, ערך עצמי נמוך ועוד. האם אי פעם אוכל להתגבר על בעיות הילדות? נראה שאני לא מצליחה וכל פעם רק מגלה עוד ועוד קשיים ונדבכים בילדות שהיו בעייתיים (ההורים שלי מכחישים הכל ואומרים שאני סתם מאשימה, מה שמקשה יותר על קבלת הבנה ובהירות לעניין)

היי יקרה, מבינה מאוד את המקום הקשה הזה...מבית שלא מכיל .. יכולה לומר שטיפול מאוד מאוד עוזר להכיל הכל . כדאי לפתוח עם מטפל/ת מוסמך/ת...בהצלחה

הי, פנית לפורום פסיכולוגיה קלינית, בו חברות בנות כמונו, וגם פסיכולוג אחד ;-) שמעריכות את כוחם של טיפולי נפש בדיבור. כולנו ניסינו להשתמש בטיפולי נפש וסך הכל די נעזרנו בהם בשלבים כאלה ואחרים. בטיפול, כפי שאני מכירה אותו, לומדים להכיר את התגובות הרגשיות האוטומטיות בקשרים בין אנשים ומקורן, וכך בהדרגה, לאט לאט, יש סיכוי שנדע לעבד את התגובה המוכרת, ולאזן אותה תוך זמן סביר. מניחה שרגישויותייך תישארנה דקיקות, יש בכך יתרונות, ותמיד תהיי מי שאת, אבל יש סיכוי שאחרי עבודה, לעתים מורכבת, רמת הסבל תקטן, ותוכלי להסתדר בקלות יחסית לנקודת הפתיחה שלך היום. חושבת לנסות? סוריקטה

יש לי שאלה ... יש דברים שאובייקטיבית אני לא יכולה או כל אדם אחר לא יכול. נגיד אם מישהו ממש לא טוב במתמטיקה הוא יכול ללמוד ולהשתפר אבל כנראה שהוא לא יהיה גאון... אם למישהי יש מחלה/בעיה שמונעת ממנה ללדת ילדים אז גם אם היא תרצה היא לא תוכל ללדת, היא אולי תוכל לאמץ או אפשרויות אחרת, אבל לא ללדת. ואני חושבת על עצמי... ובוכה. וכואב לי ... מאד. ולא יודעת אם תבינו אותי ואת מה שאני מנסה לשאול את עצמי ולהבין. שואלת את עצמי האם זוגיות זה משהו שאני פשוט לא יכולה להגיע אליו? אולי זה מעבר ליכולות שלי? זה מה שמרגישה, ולא רק עכשיו. לדמיין את עצמי מביאה ילד לבד, זה משהו שאני מסוגלת לדמיין, לא ידועת אם יקרה, אבל במחשבות שלי זה משהו שאני יכולה לחשוב עליו כמציאותי, כאפשרי. כמשהו שעם עבודה אוכל לנסות להגיע אליו, לבדוק אותו לחשוב עליו ... לעומת זאת, זוגיות, לא. לא מצליחה לקוות לחשוב לדמיין את זה קורה. פשוט לא. לא רואה אפשרות כזו בכלל. ותוהה מה זה... מחסום? ייאוש? העבר שלי? הלמידה שלי? חוסר אמונה בעצמי? או שיש כאן משו אובייקטיבי שמונע ממני את הנסיון האמיתי אפילו לבדוק.

היי..אני לא חושבת שזה עניין של "טובה בזה"..אם תאמיני בעצמך אחרים יאמינו בך!! אני מאמינה שתמצאי את האדם הנכון עבורך!!!!! עבודה עצמית... יש ספרים על זוגיות. תקראי אולי תקבלי השראה. בדיוק קראתי כתבה על ציפי חוטובלי השבוע..300 דיטים היא יצאה אם לא יותר. על ה300היא כתבה לעצמה במחברת ;) ותראי אותה היום שגרירה נשואה עם 3 בנות. אל יאוש!!!!! בעלה אגב כתב ספר על הדרך לחופה..משהו כזה. שניהם כבר היו כמעט מיואשים. תנסי לקרוא את עצותיו אולי יועילו.... ואגב הייתי במקום שלך. חשבתי להביא ילדים לעולם ללא בעל...יש לי אגב בת דודה שעשתה את זה. יש לה 2 ילדים . בן ובת מהממים...לא שאני ממליצה אבל אם את מרגישה שאין גבר שתוכלי לחיות איתן (ולא הפוך שהוא לא איתך) ממליצה ללכת על פי צו ליבך. בהצלחה..

קוראת אותך ורוצה להגיד לך שאת אמיצה, ממש. הכאב והעצב ככ עמוקים וככ נוגעים. יש בך כוח וזה לא ברור מאליו. ותקווה להמשיך בחיים, למרות הכל. השארת אותי בלי הרבה מילים אבל קראתי אותך במהלך השבוע ונגעת בי ממש שמחה שאת פה ועל המקום שלך פה. ככ הייתי רוצה לחבק ( ולקבל חיבוק ) ממך⁦ ♥️

הי חנה יקרה. תודה על המילים החמות. הזכרת לי שאחד הדברים שאמר לי המטפל בזמנו הוא התקווה שהוא ראה בי. לכן בחר לטפל. אי אז. חיבוקים הדדיים, שלך, סוריקטה

מצטרפת לחנה היקרה!!! סוריקטה את אלופה!!!!! "ואף על פי כן נוע תנועי" :) את מהממת ואמיצה ואפילו שאת לא ממש מתחברת לחוזקות ורוצה להראות עד כמה שקשה..רואים ועוד איך עד כמה קשה ובתוך כל הקושי את פשוט מדהימה!!!!

הי מיכל, תודה. מניחה שאת מכירה שלרוב איני יודעת לראות את עצמי באופן חיובי כפי שתיארת. ומעניין הדיבור על תנועה. כי הטיפול שלי הפסיק בגלל קיפאון קיצוני. כך נאמר. שלך, סוריקטה

סתם, או בעצם לא סתם.. מחפשת קצת מילים שיעשו לי שקט בראש..🙏

הי רוני - משערת שחיפשת כאן מילים (?) מילים של לפני ליל מנוחה/ סופ"ש / פרידה(?) מילים שנוגעות ברגש, בחלקים הרכים, מאגדות את מהלך היום, הפחות נעים והיותר נעים בו, מזכירות את המכשולים שהתגברנו עליהם, את התמדתנו, מסכמות ומחברות לשלם טוב סך הכל, משאירות תקווה, מכסות בעדינות. כמו של דמות טובה לפני השינה כמשאלתנו. אולי. ואולי רק אזניים מקשיבות, נותנות מקום, מאפשרות. בדמיון, עכשיו יכול לצורך העניין להיות לילה. אז הנה סיפור מקסים בעיניי לפני שינה - הארנב הקשיב: https://www.youtube.com/watch?v=sI8vKvlQIkQ שלך, סוריקטה

תודה סוקריטה. כל כך רגישה ונעימה תמיד! אין כמוך.

... שלצד מה שרשמתי קודם - מצליחה לחוש חמלה כלפי אבא. כלפי אמא - פחות בשלב זה. סוריקטה

הי, יודעת שכעת יום רביעי, אבל סופרת עוד יום אחד. מנסה לכתוב. וכאילו אין לי כוח לכתוב. לדבר זה בכלל. אבל הנה, התאמצתי מאד. די הזכרתי את אמא והאביוז החולני שלה. אמא והחבר שלה ובאי כוחה. אמא המרעילה ת'כלס. עכשיו המילה אבא. איזה פסיכי זה לדבר על הדמויות האלה כשאת עצמך כבר בגיל של סבתות. ובכן, מה שאירע שולח אותי אסוציאטיבית למקום הדי מקביל שלי גם אצלו. המחוק. נראה לרגע שמצאתי / מצאנו את המשותף בין שני האנשים האלה. אמא ואבא. מדוע התחברו ברמת הזוגיות. חיבור שהוא גם איבה. אבא מאד אגואיסט כל חייו ועיוור לסביבה, בעיקר הקרובה, גם כך. אבא, סינוור את כולם בחלקיו המרשימים, אך גם הוא, הפנה אליי, כנראה באופן ממודר, די דומה לאמא, את חלקיו החלשים. אצל אמא הייתי כותבת מעוותים וסוטים. אאמין שגם הייתי חלק בעניין ובחרתי למלא את התפקיד. קל ליפול בפח .מבחינה רגשית לתפיסתי, שימשתי גם עבורו כסוג של ז***. אוביקט חסר צרכים משל עצמו. כן, מילה קשה מאד. סובביו ראו זאת, ומכאן שזאבים ישתמשו בגוף שלי לתפקיד זה הדרך פשוטה. הוא מן הסתם דיבר על בחירותיי באופן מבזה, אבל זה די קרה גם בגללו. סוג של שותף שגילה את מערומיי וממש לא הגן או סייע להגדרת גבול. כאילו מכר אותי בחינם. גם אמא. ואולי זו בכלל אני שהצעתי את עצמי. היות שאלו כבר טבועים בי מני אז. נראה שתפסתי את התפקיד שסופג אליו את החולי מכל הסביבה ובי ממוקדת המחלה. ולכן, גם אם דיברתי – הרי אני אישה חולה ויש לקחת את דבריי בערבון מוגבל ובפרופורציות. ומצד שני, כך נדמה לי, אני מעדנת מאד את מה שעשו. ומה שאתאר גם כך די סמוי. עדיין, היו באבא חלקים, שאם אתאמץ לחשוב, אני מתגעגעת אליהם וכן אהבתי אותם. הם עוד קצת קצת היו שם לפני מה שעשה. וכן מצאתי את האזורים הלא מתים מבחינת שדה ראייתו. כך שאולי לא פייר מצדי ללכלך. ובאיזה מקום, מבחינתי הוא התאבד. נשאר גוף (סליחה, דוחה) והסיכוי לגישה לחלקים ההם שבקושי נגלו – נראה לי אפסי כעת. לא בטוחה שאוכל לומר שחוויתי פרידה אחת סבירה. גם בטיפול הארוך. נותרו משקעים כבדים. גם שם. אבל אולי זה מה שאני מתאמצת לעשות עכשיו. למצוא טוב לצד הרע. לאחד. למצוא שלם. פחות נראה לי כרגע שאני יכולה לפתוח ניסיון חדש עם דמות חדשה. ועם דמויות העבר והסבך – לא מאמינה שילך. כאילו מנסה להגביל את המכות. כמה אפשר. וגם אין לי משאבים. הפעם ממש אין. גם אזכיר שלמרות הסבל העצום - לא היו לי ניסיונות אובדניים מעולם. אבל חברת הילדות שהצליחה השנה, והניסיון של אבא נוגעים לי בראש. שורה תחתונה – עייפות וכאבי גוף. לא באמת אפשר לאטום, אתם יודעים. עדיין שותקת מבחינה קולית. אבל גם לכתוב זה כבר יותר. והנה כבר מתחרטת. על החיים |שלח| סוריקטה

הי אודי, תודה, גם אני מרגישה עצב. להרגיש זה טוב. ועצב, כמו שתמיד אני נוטה לומר, רך יותר מכעס. באופן מוזר, הכשלון של אבא יכול לאפשר לי הזדמנות לתקן את הפרידה ממנו. לנו, את הפרידה איש מרעהו, המשמעות, כנראה, תישאר עבורי. דיברתי איתו, עם אבא, על כך. החזקתי לו את היד, התבוננתי בעצב בעיניים שלו שהצליחו להראות פקוחות לרגע. נשיקה במצח. ליטוף בראש. עם המטפל והטיפול שהיה, פחות מצליחה לראות חרך להזדמנות כזאת למרות שאיש לא מת. הוא מאד עייף ואפרופו עיניים - הן נעצמות לו בממש. העיניים הפיזיות שלי פקוחות מאד אם יש מישהו בסביבה, אולי זה גם מבט האימה. לא יודעת, אולי יהיה רגע של הארה. או יזמה של אחד הצדדים. אנחנו ממש לא שם להרגשתי כעת. גם פה יש עצב רב. ברגעים כאלה אני נזכרת מדוע אני צברתי לי כל כך הרבה יצורים פרוותיים במהלך השנים. אבל מהם הציפיות אחרות. הם יכולים לישון ולהסתלבט, הם הרי לא מתקשרים לשאול מה שלומי או דואגים לי, ואני מספרת 'להם' את הסיפור רק בראש שלי. בכל אופן, כן היו רגעים בהם חלקתי מעט מהסיפור המטלטל עם אנשים נוספים. סוג של עוברי אורח לרגע. אודה שחלק מהם ביקשו לא לשמוע כדי לשמור על עצמם. תודה, עכשיו ברכות לסופ"ש רגוע. בראשון איחולי שבוע טוב. סוריקטה

כמה חמלה יש בך כלפי אחרים כמה רכות מקווה שגם מולך אתך חיבוקים להמשך השבוע אביב

הי אביב, תודה יקירתי. בואי נאמר שאיני מרגישה ברגע זה תיעוב עצמי טוטאלי, או דחף לתקוף אותי, וזה סוג של שיפור. תודות על המילים, שלך, סוריקטה

בהודעה למטה למטה שקשה לי להנכיח את עצמי סוריקטה הגיבה לי ואני עניתי לה בדרך כלל פשוט הייתי כותבת שוב אבל אני מנסה בכל זאת לראות אותי תמצא את ההודעה ההיא כי אני זוכרת שעניתי אבל לא זוכרת בדיוק מה וזה היה לי כן חשוב בכל מקרה תודה על הכל אביב

אני תוהה אם אכפטיות ותחושת בטחון מספיק בשבילי לריפוי. המטפלת שלי בעצם מלווה אותי,נותנת לי להוביל, היא הולכת אחרי. והאמת אני מרגישה אבודה. אני מרגישה שאני מובילה לסיוטים ולמצוקות וזה לא נגמר. הגענו לדברים שהמטפלת אין לה נסיון בהם... כמו שטיפות מוח, רוודים של חלקים שלכודים בגלל מנגנונים בתוך המוח שנבראו על ידי פוגעים. אני בקושי מבינה בעצמי . יכולה להציע למטפלת לקרוא ספרים כדי להבין אבל כולם באנגלית והיא בקושי מבינה. אני מרגישה שאין לה את הכלים לעזור... אמרתי לה והיא רק הקשיבה. אמרתי לה שאני זקוקה ליותר הכוונה וניא חוזרת ואומרת שכל התשובות נמצאים בתוכי.

כל כך מבינה את הקושי התסכול הבלבול מול חוסר ההבנה חוסר הידע כמו הולכים בדרך והעיניים קשורות ....מפחיד הלא ידוע לא מוכר מרגיש תחושה של חוסר בטחון ... יחד עם זאת , המטפל. אתך אוחזת בידך והולכת יחד אתך בתוך סבך היער הלא מוכר . את לא לבד היא אתך את המובילה וזה נפלא כי זה מסע חייך לא מסע חייה .. אני לא חושבת שהיא לגמרי לא מבינה בצדק היא אומרת לך שאת יודעת , שהתשובות בתוכך ...בלי פחד בקשי מחלקייך להסביר לך תקשיבי תעשי את זה בכתיבה בציור בכל דרך שמאפשרת תקשורת , לפעמים כשנותנים לחלקים לדבר עם צד שלישי עם מטפל לדוגמא ורק מקשיבים מבינים יותר ....בהחלט מסכימה התשובות אצלך גם השומר שם כדי שלא תוכלי לשמוע זה הקונפליקט הפנימי .חייבים למצוא את הדרך ששם השומר לא שם לב ואפשרי לתקשר. אצלי זה יותר בכתיבה בהקלדה אולי כי פעם לא הייתה הקלדה לא יכולה לצייר וגם לא יכולה לכתוב בכתב יד....בהקלדה זה עובד מעולה . אז יש לי אימל יעודי לזה ושם אני שולחת אימלים לעצמי וככה מתקשרת איתם . או דרך מילים של שירים , לאט יקרה תמצאי את הדרך שנכונה לכולנם . חיבוק ענק אביב

מתוקה שלי נראה לי שיש תשובה במקום שבו את מעלה נקודות שלא נפתרות המטפלת נותנת לך להוביל כך אני מבינה כמו שאמרת כי היא לא יודעת טוב כמוך לאן דברים יכולים עוד להוביל... הכל נמצא בתוכך ואת כנראה יכולה להוביל לאן שצריך לדבר על מה שרק את מכירה מתוך תוכך כן היא נותנת לך להוביל ואינך צריכה לפחד כי היא לא מכירה את הסודות שלכם בפנים ואולי תצליחי תצליחו אתם להמשיך להוביל לדבר.... לכן היא רק מקשיבה לך..לכם..שאתם.... נסי..אין לך מה להפסיד גם אם הכל מוביל רק לפחדים מהסיוטים שצרכים אולי כבר לתת להם מקום ולפתור אותם חיבוק ענק חטולית

אביב יקרה קראתי את מילותייך שוב ושוב. הם כמו חיבוק בשבילינו-ההבנה כל כל מקל. תודה חטוליתוש יקרה- תודה על היחס ואכפטיות אודי- המטפלת יש ידע ונסיון ברור. אבל לא בסוג הדברים שעברנו-ממש לא... וזה מפחיד שכל העול עלי לנסות להבין לעומק ואז להסביר... אני חושבת אם היה לה נסיון יותר בקשר לדברים שעברנו היה עוזר הרבה.

הי, מצטערת שאני מציקה. קורים כל מיני דברים, אך היות שהרגשתי היא שאין משענת, שאין מקום לשים ראש, אופפת אותי אדישות לכאורה. כי מי. אדישות לכאורה לאזעקות שהיו, ומקומי במרחב הפרוץ. אדישות לאירוע ניסיון ההתאבדות של אבא, שאולי גם הצליח. אדישות לכל המכות האלה. ימים עוברים. סוריקטה, העולם המצטצמם והקופא והעוד יותר בדידות.

את לא מציקה את לא מפריעה יש לך כאן מלא מלא מקום . יודעת שאת לא מרגישה ככה מצמצמת את עצמך לכמה דאפשר פחות ....אבל את יקרה חשובה ואכפת לנו ממך אני יודעת שזה מעט כמעט כלום ...ובכל זאת תזכרי שכן יש אנשים מאחורי המקלדת שבאמת אוהבים אותך עם כל הגוונים שאת מביאה לכאן את כל המכלול שהוא את ... עצוב לקרוא אותך על אבא על המרחב הלא בטוח בתקופה של הטילים הלבד הבדידות העצבות והכאב טוב שבאת , טוב שנתת לעצמך מקום שולחת כוחות וחיבוק אם נכון לך במרחק ובמרחב שמרגיש לך בטוח שלך באהבה אביב ....ועניתי לך למטה כשגיליתי את מה שכתבת תודה גם על זה

סוריקיטה יקרה כואב ועצוב לקרוא אותך... על נסיון התאבדות של אבא, על תחושה שאין משענת ועל הבדידות... מקווה שיבואו ימים טובים יותר ינשופים

סוריקטה יקרה, הרי את בקושי כותבת... מנגנוני ההגנה יודעים את מלאכתם היטב ויוצרים שכבה מבודדת והכל קופא. כל כך מכירה... הצורך לשים ראש מוכר ומובן. האם אינך יכולה כלל להיעזר במטפל? אולי תוכלי לחשוב על מקור תמיכה אחר? תרצי אולי לשתך עוד אודות אביך? לפני כמה זמן נדמה לי שכתבת שהוא חולה. איתך ממרחקי הרשת אבל קרוב בלב, שירה

תודה בנות אהובות ויקרות. אכן מנגנוני הגנה. כן יש לי אפשרות לשוחח עם המטפל. אעדכן בהמשך. אבא נכה וחולה הרבה מאד שנים במחלות חשוכות מרפא. הייתי אצלו כמה שעות לפני שעשה מה שעשה. הוא חי, אבל בשלב זה הוריד את עצמו לרמת סיעוד כמעט הכי נמוכה. יש מי שעוזר ותורם. מעשית וגם כלכלית. שלכן, סוריקטה

סוריקה יפה שלי כמה כאב שלך מתחבא ומצטמצם בתוכך ? עד לכדי אדישות ? לא השארת לעצמך מקום או מרחב לנשום... עצוב אייך שהכל מביא אותך למקום של קיפאון נפשי ובדידות איומה רוצה לומר לך יפה שלי שכאן אינך צריכה להצטצם או לקפוא את יכולה ומוזמנת להשתמש בכל המרחבים הפתוחים והגמישים כדי לתת מקום לכל מה שנחבא עמוק בתוכך עם כל הכאב הבלתי מתפשר הזה !! בואי יפה שלי וקחי הכל שלך ועבורך השתמשי במקום הזה שנועד עבורך כמו עבור כולנו חיבוק עדין אם מתאים לך בנסיבות האלה אוהבת אותך יפה שלי חטולית

הי שוב, עכשיו אני מרגישה כעס כלפי אבא. הייתי שם בשבילו שנים. חלק מהזמן עוד לפני הטיפול - ממש הקרבה. למרות שהיו לי שלל סיבות לכעוס עליו. במיוחד בשבוע האחרון. פניתי זמן משלי כדי להיות איתו. והוא עשה מעשה אגואיסטי בעיניי ששינה את כללי המשחק. לא בא לי לעזור לו יותר. סוריקטה

הי חטולית יקרה, תודה גם לך על המילים הטובות. נראה איך יחלפו הימים. נראה. אביב יקרה - הבחנתי למטה. אודי - תודה שראית. מצב מתיש ומצלק עוד, שלכן, סוריקטה

שלום לכולם, מה דעתכם אנשים נולדים טובים או רעים? מה ההגדרה שלכם לטוב או רע? ראיתי שפרסמו שיש הרצאות עם פרופסור מוכר שמעדיף לא לכתוב את שמו, לצערי הם ממש רחוקות ממני ולא אוכל להגיע. אבל השאלה עצמה מעניינת אותי. תודה ושבוע טוב.

מדפדפת פה בהודעות שלי ורואה את הסערות שלי הודעות ב2 קצוות שונים.... מראה ישר לפנים...

לא לבכות לא ליפול לא להיכנס למיטה כי לא בטוח שאוכל לצאת... די! כבר אין לי כוחות...לא יכולה יותר

אודי, איך מחזירים את האמון באנשים? שלא כולם רוצים ברעתי? שלא כולם רעים..... היה משהו שערער, איך מכחישים שקר מופץ???? הרגשה של קרקע שנשמטת מתחת רגליי.... איך משנים את התחושה הנוראה של רוע...לא כולם רעים אבל בכל זאת, איך מאמינים בזה??? איך??? כשבזמן האחרון צרוף של דברים שממש רע לי איתם!!!! שאנשים רעים... מה עושים להרגיש יציב???? קשה לי 😥

איזה מצב מורכב!!! רציתי לומר לך אודי שאפשר להשתמש ביהדות ולא צריך להרחיק לבודהיזם...גם המטפלת שלי כל פעם מצטטת מהבודהיזם...מה יש לכם מהם? 🙄🤔 אם תחקרו לעומק תראו שהבעל שם טוב אומר שקצת מהאור מרחיק הרבה מהחושך זה במילים אחרות .... בכל מקרה, נמאס לי מהמצב. הזום כבר מחרפן אותי. הקשר עם ילדי הגן ממש לא פשוט ככה!!!! מצב מורכב...יצאתי לעיר בהרגשה שעלולה להיות אזעקה. ואני לא בעוטף...יאללה.. נמאס ללכת לישון ולקפוץ מאזעקה...למרות שאני ממש לא חרדתית, הולכים למקום מוגן ומרגישים בטוחים יחסית. בלי פוליטיקה..אבל כבר דייייייייי!!!!! שמשהו ישתנה במדינה. הגיע הזמן..במקום שיחמיר ככה..אוףףף ורוצה ממש לחזור ללמד בגן. למידה מרחוק בהחלט מרגישה רחוק!!! קשה לחבק כך הורים וילדים. נקווה לטוב!!!! חזרתי לאכול שוב...אולי המצב. אולי החג של הבצקים הרס...לא יודעת🤷‍♂️ בשורות טובות!🙏

מיכלי מאמי טוב שיש מקום מוגן נכון מאוד אצלנו המקום המוגן הוא חדר המדרגות שחולקים אותם עם עוד דיירים שאין להם ממד וכל אחד אחת עם חרדות איומות אין אייך להרגיע אותם.. טוב שיש כמה לילות רגועים שאפשר לישון למעשה רק אתמול בלילה הצלחתי לישון עם עוד כדורי שינה כפול 2.. המצב עדיין לא מאפשר להפסיק את הלחימה כך אומרים בעוטף עזה אלה שחוטפים את כל הזעם של הטילים והפצמרים נכון המצב קשה גם כאן בעורף אבל חייבים להיות חזקים ולחכות בסבלנות מי כמוני חרדתית שגם מייחלת לימים רגועים לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה הטלפונית של המטפל שלי שמתקשר עם כל התקף חרדה שלי כדי לדבר ולהרגיע אותי חטולית

שלום רב, עברתי כמה שנים קשות מאוד ואני נמצא כרגע בסוג של דיכאון כרוני. לאורך חיי הבוגרים תמיד ליוו אותי מחשבות על התאבדות, אבל בתקופה האחרונה אני כבר ממש מרגיש שאני קרוב לעשות את זה ורוב היום זה כל מה שאני חושב עליו. אני רוצה מאוד לפנות לעזרה אבל אני גם חושש מההשלכות, האם לפסיכולוג קליני מותר על פי החוק לדווח עליי לגורמים נוספים (פסיכיאטר, משטרה וכו׳) במידה והחליט שאני בעל נטיות אובדניות? האם מותר לו להעביר להם את התיק הרפואי שלי ולדאוג שיאשפזו אותי ללא הסכמתי? במידה וזה אכן חוקי אני מבקש לדעת מהם בדיוק הקריטריונים בחוק המאפשרים לפסיכולוג לפעול כך? כלומר באילו מצבים בדיוק החוק מאפשר לו להעביר מידע לגופים אחרים?

שלום, קראתי בויקיפדיה שתכונת האופי הזאת (עבור רוב האנשים/באופן כללי) יותר מועילה מאשר IQ גבוהה למשל בשביל להשיג הצלחה בחיים. לצורך הצלחה בחיים ועמידה ביעדים מעוניין לטפח תכונת אופי זו. השאלה איך לעשות את זה? מה יכול לעזור/להקל על התהליך לצורך כך? לצערי היפנוזה לא מתאימה במקרה הזה - נאמר על ידי מספר גורמים טיפוליים. מעדיף לא לפרט פה. תודה.

אני מדבר על נחישות ומוטיבציה שמובילות להצמדות למטרה ארוכת טווח.

שאלה האם תוכל להעביר שוב את הקישור של הפודקסט לכאן שיהיה יותר קרוב מצטערת אבל קשה לי כל פעם לחפש איפה זה..כבר מאוד למטה ועם הראיה שלי הקשה לא מוצאת גם לא יודעת אייך להעביר למקום אחר שיהיה לי זמין יותר לשמוע .. תודה מראש חטולית

בטח ניפגש כבר רק אחרי החג אז שיהיה לכולכם חג שמח. כל אחת כפי יכולתה וכפי שמתאים לה... אני דווקא עם אנרגיות טובות.ב"ה אשתדל לשמור על עצמי.

היי רוני כמה טוב שאת באנרגיות חיוביות תמשיכי כך את מקסימה תטולית

כי לשתיינו הרב הלא יודעת את הדרך מהמובן והידוע איך לעשות את זה ...אז אנחנו מנסות במידה ונעבור את הבורות האלה זה יהיה פתח לדברים מדהימים כי כמובן שמעבר לקשר שלהן יש כאן סוגיות הכי עמוקות והכי בסיסיות (שלבטוח גם בתוך קונפלליקט ,להיות מסוגלת לשהות במערכת יחסים עם קונפליקט באי ודאות ולבטוח (באותו הקשר אהבתי את השיר שלך לא ינום וואוו ענק המוזיקה הקולות רקע והמילים )זה לוותר על השומר , זה לגעת ברגשות של בושה אשמה קנאה . זה לווסת כעס ולתת לחלקים תוקפנים להיות מבלי לפחד ....ועוד מליון הזדמנויות. אבל אם נשבר ולא נצליח זה יהיה שוב שנטשו אותי לטובת מישהו אחר זה יוריד אותי מליון שלבים אחורה נאחזת באמונה ובתקווה ששתיינו מבינות את המצב ושתיינו לא מוכנות להשבר. אביב

אביבוש מאמינה שתצליחו לגשר ולעבור גם את המצב הזה את חכמה ויודעת אייך להעביר ממצב מסובך למשו שאפשר למשוך משם טוב סומכת עליך חטולית

יש לי משפחה באחת מהערים המעורבות וזה מפחיד אותי... ובכלל המצב פתאום ממש מלחיץ. ומחר שבת ואז חג ואני שומרת שבת וזה גם מלחיץ שלא אדע אם יקרה משו

היי חנה גם לי יש משפחה במקום ששם מעורבים ונכון לא קל בכלל צודקת ! אני דתיה ובכלל ..כמוך לא יכולה להתעדכן מה קורה מרגע כניסתהשבת עדיין צמודה לחדשות הטלויזיה ..עם חרדות..ולא מצליחה להתנתק. גם היום היו אזעקות כאן הפחד שלי לא מפסיק לרגע הלוואי שהלילה יעבור לשלום חטולית