שבוע טוב

הי כולם, מתנצלת על הודעה חדשה נוספת. אני לבד. זה יישאר, כנראה, אבל השעות האלה. היה ריטואל קבוע עם אבא - בחמש לפנות בוקר היינו מחליפים מסרים, על פי רוב הוא היה מתלונן על נכותו, סבלותיו וייסוריו ועל לילות לבנים, ואני, אני רק הייתי מחכה לראות שיש ממנו אות חיים ומנסה לנחם. היום ראיתי סימן למסר, הודעה מאיזו קבוצה שלא מעניינת אותי בדיוק וגם נמחקה, אבל הלב חשב שאיך הוא שזה לא אבא. כשאני בדרך לעבודה, נקודת הנפנוף לשלום שלנו נותרה - אבל אין למי לנפנף. ומן הסתם, עוד המונים שכאלה. קמתי היום לעבודה. לראשונה מאז שאבא איננו במציאות, אך נוכח מאד אצלי בראש. עד היום, גם בימים קשים מאד תפקדתי כביכול כרגיל. היום באופן מיוחד איני יודעת איך ומה יהיו ההמשכים. ושאלנו מה ייפתח - אולי לשביב שניה ראו ניצנים, וזה מאד יפה שיש להם תצוגה על פני השטח, כי לרוב גם זה מסתיים בשכבות העמוקות מבלי דעת. אבל במוח של סוריקטה כמו במוח של סוריקטה הם נרמסים, וכבר כל כך מאוחר בשנים, שאין לי כוח. נשארנו ברמת המחשבה והדיבור שנמחקו. לא באמת, כי הרי אני זוכרת. ניסיתי (טוב, פעמים ספורות, נכון שאפשר לנסות עוד). אבל ניסיתי. באמת לא היה לי כוח. אחי ביקש סיוע במשהו שקשור למוסיקה ולי יש אוזן (קשה לי להבין שיש את זה לי ולאחרים אין) ופעם מזמן הייתי מתלהבת ומתעקשת להשלים עד שאשיג. הפעם ויתרתי. כך גם בתחומים אחרים בהם שלטתי מאד בעבר וזנחתי. מאידך יפה שמנסים להשתמש בי. חלפו שנים ואיש לא חשב לעצמו, ועכשיו וואלה פתאום קצת נוצר לינק קטן מחודש. אם כי לעולם לא יהיה אותו דבר. קצת מילים לעצמי, כדי שאולי אוכל לעבור את היום הזה. סוריקטה

סוריקטה .... יכולה לדמיין אותך לוקחת את הסלולרי, מחזיקה בידך, מתוך הרגל כמעט ומתקשרת לאביך, כמו בכל בוקר, נעצרת, סכין בלב, שומטת את הסלולרי לשולחן, בוהה..... סוריקטה מתוקה... אין לי מילים לומר לך.. האמת היא שאני במצב שאין לי/בי מאומה... לבד... אמא צביה חזרה לאחר חופשה בשישי שעבר, נפגשנו השבוע 4 פעמים כשכל פגישה היה גרועה מקודמתה.. אמרתי לה מילים אכזריות והיא התנקמה בי.. כן...נקמה... מאז, מרגיש לי שהיא לא קיימת יותר.. מתה... מרגיש לי אין.. את באבדן קשה מנשוא... מבקשת לשבת לידך באין... ואולי אין ואין יוצרים משהו...? במבי

טוב שאת באה טוב שאת משתפת ונותנת לעצמך מקום תודה שאת נותנת לנו להיות אתך זה כל כך קשה ומורכב הריק הזה חיבוק שיהיו ימים קלים יותר אביב

סוריקטה אהובה, תודה שאת משתפת ומעדכנת כי דןאגת לך מרחוק באמת. אין לי מילים חכמות לומר, רק שרואה את ההתמודדות שלך עם הקושי האדיר והריק וההעדר אותם את כהרגלך כל כך מיטיבה לתאר עד שממש ניתן לדמיין. על יחסייך עם אחיך אולי תספרי עוד כי מרגיש שיש שם ניצוץ או חוט דקיק שעדין יוצר תחושת שייכות מסויימת. מאחלת לך ימים טובים יותר וכוחות לעבור את תקופת האבל הקשה והמתמשכת. כאן איתך, שירה

סוריק יקרה, כל כך קשה כשהיה הרגל, שיח..פתאום האין והחוסר... אולי למלא אותו בזכרונות טובים, יש כאלו מאבא? אולי לכתוב בשעה הזו משהו או כאילו לדבר ולחשוב מה היה עונה...סתם רעיון עד שהחוסר לא יכאב כ"כ. מורכב. בינתיים אנחנו כאן, את יכולה לכתוב בחמש בבוקר לפה :) איתך ולידך.

יפה שלי כמה צער וכאב את עוברת משתתפת בצערך ובכאבך מבינה כמה קשה לתת לאותו ניצוץ מרחב לאחר כל השנים בהם לא היה כלום... לומר לך שאת חזקה את כבר יודעת במצבים כאלה אין לי הרבה מילים לנחם אותך מכירה את הכאב מקרוב חיבוק אם מתאים לך אוהבת חטולית

הי במבי, קראתיך למעלה ורשמתי לך כמה מילים אמיצות. שבתי עכשיו הביתה מיום עבודה ארוך ומתיש. את מצטרפת לתחושת היתמות ששתינו מכירות מאד על בשרנו. הרגשת יתמות הגם לפני יתמות אמיתית. אזכיר שבכל זאת הן שונות זו מזו. דווקא הסלולרי לא נשמט. גם מטאפורית. קשר נשמר. ואני נשמעת (מצלצל כמו נשמט). על כל פנים, כן נשמט בפועל ספל ששטפתי. הוא נשבר ונסדק וזה היה סמלי עבורי. מאד דומה להרגשה נפשית של נופלים לי דברים מהידיים. איני יודעת אם אמא צביה נקמה, או שזו הרגשה שלך, כלומר, חלק נקמני בך. אם כך הוא - כדאי לך להכירו בתוכך. מניחה שמאד לא תאהבי אותו, אפילו תשנאי, תהדפי, אבל בטיפול כמו בטיפול שמים מולך מראה, שממשיכה איתך גם הביתה, ואת מקבלת את זה בפנים. ימים קשים לנו, ושולחת לך המון תקווה לעתיד. אמיתי לגמרי. איתך, סוריקטה

תודה אביב, גם את פה. טוב שאת פה. ימים יגידו. חיבוקים, סוריקטה

הי שירה יקירתי, מעניין שאיני זוכרת מה רשמתי כאן על אחי, אולי אנסה לבדוק. אולי. משהו כנראה נקשר בגורלנו בהיות צאצאים של ניצולת / שורדת שואה. ספר שאני מתעניינת בו כעת הוא 'ירושה רגשית'. מבחינתי - איך שהשואה לא תמה והיא תמשיך מדור לדור לדור. ישנם גלים של עצב תהומי וחסר. דמותו של אבא הייתה איתי יום יום בנקודות ציון רבות, על אף שגם כעסתי עליו ובצדק. אהבתי אותו מאד. אומרים לי שהוא ידע את זה. האמירה הזאת שוברת אותי. תודה, שירה אהובה, סוריקטה

הי מיכל, כן. מאבא מצליחה לקשור זכרונות טובים. אני כל הזמן מדברת איתו בראש. שם, בראש שלי, הוא חי ונוכח ומוערך מאד. וכל כך חבל לאבד איש מיוחד כזה. הייתי צריכה להסתיר את אהבתי אליו - זו אחת הסיבות (הקנאה) בעטיין אמא תקפה אותי בהיותי זאטוטה וגם הרבה אחרי. ועוד. סוריקטה

הי חטולית מתוקה, בניצוץ יש אולי קשרי משפחה, יש אולי פחות רתיעה מידע, חזרה למוסיקה. איני יודעת עוד. הנה סיפרתי, הגם שאני שרויה תחת אימה. תודה יפה שלי, סוריקטה

סביר שהייתי מדברת עם אבא, ואחד מהנושאים שהוא היה דבק בו הוא, נו, מזג האוויר. והייתי שומעת ממנו כמה גל חום בחוץ, והוא בכלל לא יצא מהבית שלוש שנים וישב במיזוג, ואני כל יום, כל יום בחוץ שעות. ואיני מרגישה קושי בגלל 'מזג האוויר בחוץ', כי הכאב הנפשי גובר עליו בפער. לילה טוב, ומחר יום שלישי פעמיים נכפל בו, סוריקטה

והנה שוב בוקר, הזכרת את אחי, ועלו בי מחשבות לפנות בוקר נוספות. שוחחתי על אחי בטיפול שלי. מהמעט שאני יודעת עליו, על אחי, לאחרונה. ממילותיו אליי. אחי נעזר עכשיו בטיפול משלו, אבל קצר, אולי פחות מעמיק והוא אינו מודע לעומקים. אנחנו, אחי ואני, גם מדברים בשפות אחרות. אני חרישית וסגורה והוא דומיננטי מאד, כך בעיניי. ואמשיך להיות בשקט, כך נראה לי. המטפל שלי רואה מתוך דבריי, את שלא אוכל לומר לאחי, למרות שיש לי כלים, כי, אני מניחה שדבריי, בעיתוי הנוכחי, יהדפו בסיכוי גבוה. זו מראה שאחי ככל הנראה לא יהיה מוכן לקבל כעת. חלק ניסיתי לומר בעדינות ואכן המעט שניסיתי, ובאמת בעדינות שלי, עם מקום לסייגים, די כשל. לוקחת את הזמן. זו דרכי האיטית. אך זו דרכי. תודה שירה אהובה שפתחת את הלב. בוקר טרם אור. סוריקטה

הוא 'רק' לעבור את אותו יום. עברתי את היום איכשהו, את הלילה פחות, ואת היום שאחריו פחות. לא בטוחה שאני מחזיקה את הידיעה שיהיו המשכים. הנה כתבתי 'הודעת המשך' תלויה על קור, שתתערבב לה ותשתרך. לילה טוב, סוריקטה