לך, דוד..

דוד.. לא יודעת מאיפה להתחיל.. אפילו התלבטתי אם לכתוב לך או לחכות למחר, למלי.. תראה.. אני מחבבת אותך מאוד אך מאוד מתביישת מההערה שלי לגבי 'טיפול מונע' של המטפל ע"י זה שמטפל ב'אחר'. דוד, אני צעירה וחסרת נסיון בנושא. בבקשה אל תחשוב שאני מסוכנת עם הדעות שלי ואם אי פעם אהיה מטפלת (נראה לי כבר ירדתי מהרעיון), אדע תמיד שאני מוחרמת. אפילו רק על ידי מה שאמרתי. אני מבינה שאני מגיבה בקיצוניות, אני אפילו לא בטוחה באם תזכור את הדיון שהיה לנו אז, אולי לפני שבועיים או שכבר חלפו עברו להן שלושה שבועות.. בכל אופן, לקחתי את זה כל כך קשה, עד למקום בו אני מתרחקת ממך ומימיך במשמרת, וחבל. אני חושבת לעצמי, עד כמה קשה לי לקבל critique, עד כמה קשה לי כשאני תועה או אפילו אומרת שטויות. עד כמה קשה לי להיות ספונטאנית. אויש.. אני מרגישה שאני מנסה להקדים אותך בתשובתך אלי, כדי כביכול, להקדים רפואה למכה.. לא להיפגע שוב, גם מעצמי ומהתגובות שלי לתגובות החיצוניות לי. באתי לפה היום לשפוך את הלב, לא הייתי פה כבר די זמן, ועבר (עובר) עלי יותר ממה שאפשר להגדיר (אם בכלל אפשר) כ.. אנושי..??!! טוב מהן ההקדמות הללו נילי.. הרי גם בעצם זה ש'ספרת' לדוד מה את גם מרגישה לגבי אותו מקרה, שפכת את הלב.. לא? מדוע את כל כך מסתבכת בתוך עצמךךךך ? דוד.. אתה רואה?? (אגב, תראה בנוסף כמה כוח והשקעה אני מוציאה על מי שאני מכלל לא מכירה.. אומנם מדובר בתקשורת וירטואלית אך העברה אני בהחלט מקיימת, או שגם פה אני טועה ואני אולי בכלל לא יודעת מה זאת 'העברה') פלונטריות. אוףףף תקופה חרה. לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו.. אולי לא אתחיל.. רק אומר שאני מתחילה להתחרט שהתחלתי טיפול, אני מתחילה להתחרט שגיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי, ביניהם כח הישרדות בלתי מובן, (שניתן לערעור עם כל מחשבה אובדנית או פגיעה עצמית אובססיבית וחריפה), אונס (עליו לא מסכימה עדין לדבר), אישיות גבולית, אולי אפילו חוסר קשב או היפראקטיביות (זאת לא אמורה להיות תופעה מתבקשת לאחר כל הטרגדיות הכתובות לעיל..??) בסך הכל אני נראית ככל אישה ממוצעת, גוף אגס (בטן צרה, ירכיים מעוגלות ומלאות =0)), מטופחת (אולי יותר מידי..) ואפילו יפה.. והכל כלפי חוץ. ובפנים, אין לי כח אפילו להגדיר, אולי אני אפילו מתנגדת לחפש מילה. מרגישה שמשתמשת במילים יותר מידי. בקיצקצ, על הבפנוכו שלי 'דברנו'.. הבפנוכו.. בפנוכו אני גבולית, קיצונית, לא יציבה נפשית, אובססיבית, חרדתית, בכיינית, מצחיקה, חמודה, ואפילו עדין תמימה איפהשהוא. יש לי שאלה אישית אליך...: תגיד דוד, האם אתה חושב שכל מי שצריך אשפוז יום או כל אשפוז אחר, הינו אדם משוגע..?? או אולי מוגדר בעיני אחרים כ.. מסכן..? משוגע..? (שובבב) משהו פה לא מסתדר לי. לא יכול להיות שזאת רק אני שמרגישה את ההסתכלות השונה על המטופל המאושפז. הסתכלות אחרת. עד היום עבדתי בעבודות מכובדות ויפות מאוד לגילי ולניסיוני המקצועי, אין לי ספק שהמרפאה בעיסוק שלי שכנראה בסביבות גילי, לא הייתה איפה שאני הייתי באותו גיל וזמן.. ואני מסתכל עליה תוך כדי עבודה, ומגלה שאני מקנאה בה. מחד אני יודעת שיש בי איכויות, אני יודעת שאני נורמאלית (לצערי..?) יחסית לאנשים משוגעים באמת, אני יודעת ש'היא' יכלה להיות חברה שלי, בצ'יק צ'ק! והנה היא פה, מטפלת בי, ואני מרגישה מושגת (עם מי אני בתחרות בדיוק..??), מושפלת ומסכנה. אני גם מודעת לתחושה שלי שבאה על אוטומט, טיפול שווה צורך, צורך שווה בושה, בושה שווה מסכנות / אשמה / חוסר אונים, וחוסר אונים, שוב שווה בושה!!! אני לא מצליחה להבין את המניע של תחושות אלו. אני מנסה. באמת שאני מנסה. מה באמת עומד מאחורי הקנאה בה, הרצון שלי להיות מטופלת לעד, הרצון שיחזיקו בי סופסוף.. והרי אני אדם נורמאלי..?? שצריך את כל הדברים האלו.. אז האם אני באמת 'רגילה' או משוגעת, שמרוב שהיא 'צריכה' ולא מקבלת, היא מגיעה לאשפוז . הרגש משחק בי. האם אני אשמה בכל זאת? אני מחפשת אשמים משום שאני כל כך כועסת על כל הערבוב הזה שבתוכי. אני כל כך כועסת ועצובה מאוד מאוד, על הרצון התמידי לחתוך, להרוס, להתאבד.. ל ה ג מ ר. אני לא יכולה להחזיק את הכל לבד. זה ל-א אנושי. האם בגלל ז-ה, אני נקראת משוגעת..?? לכל הפחות מרגישה ככה כאשר מטופלת. ואני יודעת דוד שצריל לדבר על זה ואני עושה זאת מאוד ואין לי בושה להעלות נושאים כואבים ומתסכלים אלו. אני רק רוצה פה קול הגיון, אם יש דבר כזה. אני רוצה לדעת שטיפול שאולי יהפוך לקצת יותר אינטנסיבי, בכדי להתגבר עם כל הצרכים שלי (מדוע נילי..??? מדוע צריל ל'התגבר'??? מדוע במילה כזו..??) לא הופך אותי ללא נורמאלית . לא הופך אותי למשוגעת. זה בסדר להיות משוגע בחוץ, לבד. זה ל-א מרגיש בסדר להיות משוגע בסביבה טיפולית, שהיא יותר מטיפול פסיכולוגי 'נורמאלי'. אתה מבין את האבסורד דוד..?? את התסכול..?? את העצב העמוק בהקשר..? ? ? סליחה על הבלאגן שבכתיבה שלי היום.. סליחה גם אם עייפתי אותך.. אני יודעת שיום רביעי הוא יום ארוך בשבילך.. כך לפחות נדמה לי מפה.. בבקשה תתייחס לשאלתי ברצינות, בכובד ראש.. בסדר..?? (בעדינות, בקול עדין..) (אולי אני כל כך מפחדת שאתה מזלזל בי מאז (תחילת המכתב*), למרות שבטח כבר שכחת, לכן אני בטוחה שלא תתייחס ברצינות לשאלתי, ורואה צורך לבקש ממך 'למרות זאת'). תכל'ס, הכל דמיון וחרדות שלי. אבל זה בלב שלי באמת, ומפחיד פה בטרוף, באמת באמת באמת. תחלום טוב דוד.. ותודה מראש.. לילה, ~נילי~

שלום נילי אני שמח שאת כותבת היום. אני זוכר את הדיון אליו את מתייחסת, אבל אין לך סיבה להרגיש לא טוב או להתבייש בגללו. הצטערתי לראות אז שנפגעת, אבל כבר לא הייתה אפשרות להמשיך את ההתכתבות. אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי אז, אבל נוצר המצב שלכאורה התגובה שלי הייתה מופנית אליך, כאשר למעשה היא הייתה חלק מהתייחסות כללית שלי לנושא חשוב ורציני בעיני. ואולי בשל חשיבות הנושא בעיני גם התייחסתי אליו בצורה חריפה מידיי..לא יודע. בכל מקרה, עכשיו את כותבת ומעניקה קונטקסט נוסף להתכתבות מאז. נשמע לי שהשאלה שלך לא הייתה על האם מי יכול להיות מטפל וכיצד, אלא האם את נידונה להיות לכודה תמיד בקטגוריה של "משוגעת" או חסרת יכולת, או שמא מותר לך לשמור על הרצון והאמונה ביכולתייך ובסיכוי שלך להיות בעלת ערך, לעשות דברים חשובים לעצמך ולאחרים, לא ליפול מאף אחד אחר. ואני מנחש שהסביבה הטיפולית הנוכחית שלך מגרה ומאתגרת עוד יותר את השאלות האלה, את התקוות ובעיקר את החששות הנחים מאחוריהם. חשוב לי לומר עד כמה, על פי רוב, בני אדם אינם ניתנים לקטלוג כ"משוגעים" או "נורמליים" ועד כמה אנשים מכילים בתוכם חלקים שונים, מהם פגועים וכואבים מאוד, ומהם יפים וחזקים ומלאי כשרון ותקווה. וכאשר לאדם יש גם מזה וגם מזה, מה הוא? האם ניתן באמת לקטלג אותו בצורה מוחלטת לאחת מהקטגוריות...ולסיום, אני שומע גם את ההתלבטות שלך לגבי הסביבה הטיפולית האינטנסיבית יותר וחשוב לי לומר - שלעיתים, על מנת להסכים להיות בטיפול, צריך גם שיהיה חלק בריא מאוד. ואני מקווה שהחלק הזה אצלך יסייע לך להיכנס כמה שיותר לטיפול ולהצליח להפיק מעצמך כמה שיותר פוטנציאל, כמה שיותר אמונה עצמית, בטחון ושלווה. להתראות דוד