ביו-רזוננס

מה אפשר לאחל למישהי (אני) כמעט בלי עור? שכל קשר עם מציאות ובני אנוש טראומטי עבורה? היום הזה והתאריך בסופו. סופ"ש, סוריקטה

אני יודעת מה אני רוצה לאחל לך יפה שלי שתזכי להגשים את עצמך כמו שאת חולמת להגשים ועדין לא יכולה ... תמצאי אשה מהממת כזו שלא תאמיני שאומרים שזו את אך כן ..כן זו את..שתזכי לתת הכרה אמיתית למי ומה שאת ..בעיני..נהדרת..ומקסימה שיש המון מה ללמוד ממנה על כך הרובדים המרכיבים אותה האם זה יכול הפעם להיות יום הולדת ..מקובל עליך ? כפי שאת היית רוצה ומייחלת להיות ?? 🎁🎊🎉🍭🎂💫💫💫💕 חטולית

סוריקטה עקרבית ממוש :) .... מה אגיד לך ? .. את יודעת ? מה שבאמת מתחשק לי זה פשוט לקחת אותך ולערסל אותך.. אולי כשתהיי נינוחה , רפויה אזמזם בלחש נעימה שקטה.. פשוט כך... מתחשק לי לערסל אותך .כך, עוד ועוד ועוד... ואולי כך, לאט לאט תרגישי שהעור שכמעט ואין לך, העור יתעבה..יעטוף אותך באופן כזה שתרגישי מוגנת מפגיעויות חיצוניות.. את אדם יקר מאוד !!! אישה מיוחדת !! תודה על היותך ביקום הזה.. אני חושבת שבגלל אנשים כמותך ונשים יקרות ואהובות נוספות פה בפורום , אתן, התקווה לטוב בעולם.. יש אנשים נוספים... אודי יקר !!! וכן, גם נוספים... שלך, במבי.

תחושת האין עור והעצבים החשופים, ההתמודדות בכל זאת (כל כך מוכר) העבודה עם הקטנים, השכנות והתקשורת שנקרית בדרכך, כל אלה שרואים את ההילה שלך שכולה עדינות אנושיות וטוב. מאחלת לך שתראי אותה גם את ולאט לאט במלאכת מחשבת ירקמו עוד תאי עור להגן עלייך. איתך בלב שירה

הרבה אפשר לאחל לאישה יקרה ומדהימה!!!! שתראי שאפשר גם להתקרב לאנשים ללא טראומה.. להפסיק לפחד מהקרבה. לאהוב בעיקר את עצמך! כי את ראויה ואהובה. מזל טוב. 💞

במבי מותק שלי (וואלה תראי באיזה תאריך אני כותבת) - אני לא תינוקת. למרות שכמבוגר עושה דברים של קטנטנים. חלקם חשופים, על אף שהם מביכים קצת, חלקם גם כאלה שאני מסתירה, כל כך מסתירה, שלכן אי אפשר להיות איתי לאורך זמן. אני תלויה בהם כדי להתחבר, שעות ביממה. הם לא נורמליים, ולא נבנה תחליף שמתאים למבוגרים. זה מבודד אותי מאד. אני חושבת, שיש דברים שיכולים לקרות רק כשתינוקות, ואחר כך כבר לא. והלך עליי. לעתים נדירות ביותר, כשמגיעה לזה, אני מרגישה שאני רוצה חיבוק אמיתי וארוך, אולי סוג של הולדינג, שאני אומר מתי הוא מספיק לי. ומתי הוא נכון לי. לא חושבת שאי פעם זה התרחש. תודה יפה שלי, בבקשה תהיי כאן, טוב? את מעזה לספר ולדבר על דברים שאני גם פה שותקת. אשמח להקשיב לך. שלך, סוריקטה

הי חטולית, תודה על המילים, תודה שיכולת למצוא כשאת עצמך נתונה במצב כל כך כואב. לא יודעת מה אני רוצה להגשים (אפרופו גשם), כל כך חבוי. כרגע אני בעיקר מרגישה מוכה וחבוטה, לצערי. מזל שעוד מצליחה לרשום קצת מילים. פה כן, במקומות אחרים כבר לא. ולדבר - הראש לא מאפשר פקודה להוציא מילים עם קול. ניסתי באופן טכני לפגוש אנשים. ביום חמישי, אתמול וכנראה גם היום. בדרך לא מובנת לי קיבלתי מתנות משני אנשים. כסף. מאפשר לי סוג של בחירה חופשית למדי (מוגבלת בסכום, מן הסתם). באופן טכני אשתמש בו כדי לרכוש מוצר שכבר מקרטע אצלי. זה אפילו לא משהו שאני מרגישה כמהה אליו או מאד זקוקה לו. יש הקלה בגשם כי הוא חסך לי השקיות מטורפות של הגינה. אבל את יודעת מה כן - מערכת השקייה לגינה הייתה עוזרת. איך להגיע לזה - שאלה טובה. ימים קודרים לי. אבל עדיף קודר על זועם. תודה יפה שלי, סוריקטה

הי שירה, פתאום היכה בי שבעצם אני לא זוכרת מהי מנוחה, או שקט. ואולי מעולם לא ידעתי, לפחות מגיל מאד צעיר. 'מישהו' כועס שאני כזאת תזזיתית. ל'מישהו אחר' ממש מתאים ו'הוא' לא רואה שיש פה אדם עם כוחות מוגבלים. הדבר היחיד שמצליח לכבות לי את המוח לקצת, אלו תרופות ובחתיכת מינונים. מנסה להשלים שעות שינה. חסר עמוק שנצבר. תודה, סוריקטה

הי אודי, לא מגיע לי. מצד שני - למיטב זכרוני הייתי ילדה טובה. אפילו טובה מידי. מה כל כך לא התאים, אני שואלת. אודי, אפילו מפגשים שנחשבים טובים, ואין בהם שום פגיעה, אלא הכרת תודה (למשל בהשבת האבידה), או מחמאות על העבודה שלי, שגם כשאני על הפנים, משקיעה בה המון, אפילו מפגשים טובים, כך אני מבינה, הופכים, ברגע שאני חוזרת למקום מגוריי, להיות טראומטיים בלתי נישאים. הברכה שלך 'שיהיה בדיוק מה שאת צריכה' נוגעת ללב. נדמה לי שהמטפל שלי מנסה ללמד אותי כל הזמן שבחיים זה לא יהיה ושארד מהפנטזיה. באמת שלא מבינה מה לא בסדר עם המשאלות שלי, שאני כבר לא מזהה אותן אפילו. בעידן הקורונה המשאלה לחיבוק אסורה כביכול, אבל אתה יודע מה - כשעוד הייתי במצב של התמודדות חזקה יחסית, ואנשים מסביבי קרסו, והיה זה בעיניי עניין של חיים או מוות, אימצתי וחיבקתי אותם. ממש. כן. עם הסיכון. ואני כן מאפשרת פגישה בין תינוקות לזקנים (שבעיניי מאד מאד חשובה) במרחק בטוח עם הרבה מקדמי ביטחון, אבל לא משהו מוחלט ורחוק מידי וממית. תודה ושבוע טוב, סוריקטה

סוריקטה ממוש למה כוונתך כשאת אומרת : 'את מעזה לספר ולדבר על דברים שאני גם פה שותקת'.. למה את מתכוונת ? הסבירי והדגימי בבקשה (שומעת את עצמי משמיעה את הבקשה בקול 'מורתי', 'מרצה'.. :) בקול 'מחוייט :) את יודעת סוריקטה ? וויניקוט מדבר על רגרסיה לתלות ואם אני מבינה נכון ,הוא (ויניקוט) מתאר מצב שבו יש היפוך.. הצמיחה והגדילה הטבעית כלפי מעלה משנה את התנועה כלפי מטה וזאת בשירות האגו... במילים אחרות, את נכנסת למצב של רגרסיה לתלות ( במטפלת) והעבר שלך כמו הופך להווה עם המטפלת וכך ביחד עפ המטפלת יש תיקון וההווה כמו חוזר לעבר ומשנה באיזשהו אופן את הפאקים שחווינו כתינוקות... סוריקטה... נראה לי שאני לא ברורה... אני כן חווה עם אמא צביה חוויות ששייכות למצב של ממש תינוק איתה.. כן.. זה לא ממש כמו שהיית צריך כשהיית תינוק אבל אני חולקת על המשפט שלך 'שיש דברים שיכולים לקרות רק כשתינוקות, ואחר כך כבר לא. והלך עליי'.... לי קורים דברים מאוד מוזרים עם אמא צביה... קשה לי לשים מילים.. זה משהו שקורה ואת מרגישה... סוריקטה... ניפחתי לך את המוח ,נכון ??? אולי כל מה שרציתי לומר לך שאני כן מאמינה בתיקון ..גם אם הוא מתרחש אחרי מיליון זמן... זהו לעכשיו... שלך, במבי

הי מיכל, מקווה שלא פספסתי את ברכתך, ראוה אותה מופיעה עכשיו - בהמשך למילותיך - יכולה לקוות שפחות לשנוא את עצמי בזמנים אלו יהיה נחמד. שקיים פה תיעוב מעוות חסר פרופורציות והגינות - אני כבר מצליחה לראות. האיחולים שלי לרגע הנתון הם שהזעם, שנחווה בעיניי אפילו כסוג של התמכרות, שהעוינות כלפי עצמי תשכך ושאחזור להיות חמודה, או, לפחות, לראות שיש בי גם מאלו. התחושה היא שממש אסור לזעף כזה אצלי להימשך בשום אופן. הוא יכול להיות הרסני לכל מה שהשגתי. ואיכשהו צריכה למצוא דרך להתעשת ברמה של כאן ועכשיו (בהיותי מישהי שכבר עברה טיפול עם כלים). אמתן בינתיים עבורי את ראויה ואהובה ל - נסבלת ולא מזיקה. תודה, מקווה להיות בדרך הטובה. תודה יפה שלי, ומה שעושים כדורי שינה ללילה רצוף סוף סוף, סוריקטה

הי לכולכם, קראתי את מילותייך סוריקטה בהודעה שכותרתה :"יש לי משאלה".. אם אני מסתכלת דרך הפריזמה המערכתית אני מזהה כמוך שההומיאוסטזיס במערכת הקבוצתית עבר שינוי.. כאשר ,בעבר הרחוק ,עם התהוות הקבוצה בניהולו של אודי .. אתה החזקת את הקבוצה מקרוב.. באופן אינטנסיבי יותר ,שכלל מתן התייחסות להודעות 4 פעמים בשבוע .(בימים ראשון,שני,רביעי וחמישי) גם ההתנהלות שלנו כחברות קבוצה היה שונה מאשר היום.. אופי הקבוצה היה יותר אחד לאחת.. כמעט ולא היו התייחסויות האחת לאחרות.. בהמשך,התהווה גרעין של חברות קבוצה שבחלקו נמצא גם היום.. "ראיתי" את חברות הקבוצה (וחבל לי מאוד שאין או לפחות לא ידוע לי על חברי ) שנוטלות על עצמן תפקידים שונים תפקידים משימתיים/רגשיים.. בהמשך אודי,ראיתי שהנוכחות האקטיבית שלך פחתה עוד ועוד... לי זה היה חסר.. בתקופה האחרונה הפורום שתק כל כמה זמן.. הרגשתי שהרצף נקטע לא מעט... אני זוכרת ויודעת אודי שאתה נותן ותורם בהתנדבות מלאה מזמנך כבר למעלה מעשור אני לא מקבלת את זה כמובן מאליו ואני מלאה בהכרת טובה ! מלאה בתודה עמוקה אליך !!! לא מובן מאליו אודי... יחד עם זאת .. כן ..אודי... חסר לי קצת הרצף.. חסרה לי הנוכחות האקטיבית יותר שלך... ... משהו חסר לי.. במובן הזה אני מצטרפת אלייך סוריקטה.. ואביב..את מאוד מאוד משמעותית פה בפורום.. אני אולי מבינה על מה את מדברת בהקשר של "תפקידים בקבוצה".. בעיני, אביב, את מאוד משמעותית ויש לך תפקיד מרכזי.. יחד עם זאת ..כן.. אני גם מאוד מאוד שמחה על האקטיביות ששירה לקחת על עצמך.. אפשר ששירה תהיי אקטיבית ..יש בך משהו מאוד מאוד מיוחד בעיני.. שילוב של אנושיות, חכמת הראש והלב, רוך ,מתן כבוד ליצורים שבעולם.. לא יודעת.. מאוד מאוד מתחברת אלייך שירה... אולי את סוג של שירה ביקום הזה.. ואביב מתוקה..יש לך וו'אחד מקום פה.. שלא לדבר על העבודה שאת עושה..הכח ,המאמץ הבלתי נלאה והמחויבות העמוקה שלך לעצמך.. שאפו עלייך !!! וזהו לעכשיו... שלכם,במבי.

במבי יקרה מאוד, מסכימה עם מה שכתבת לגבי הפורום, התחושה שהאינטנסיביות ירדה, גם אם מוצדקת מבחינת אודי והמשאבים שהוא משקיע כאן שבהחלט ראויים להערכה רבה. אולי שם נוצר הואקום שבו נזרעו זרעי הסערה הזו. אבל אני לא ממש מצליחה להבין. ושוב, תראי, גם אביב וגם סוריקטה... אני רוצה לומר די. בואו נמשיך. לאט. זה בסדר שיש כעסים ומשקעים זה גם בסדר להגיד שזהו, נגמר, ללכת ולחזור. זה לא כישלון. אבל בואו נחזור, לא לאותה נקודה, לנקודה חדשה, מתוך החלטה שחוזרים. את מושיטה יד וגם אני אנסה. תודה על המילים ועל המקום שנתת לי, מחמיא לי מאוד. אוהבת שירה

במבי ....אני הראשונה שעודדה את שירה לקחת מקום ...ולהיות יותר אקטיבית וכן גם אני שמחה ...ואפילו מאוד גאה בה . אם את זוכרת ביקשתי ממכן לא פעם להשאיר אותי לבד ....כן לקחתי עלי תפקיד אבל לכן היה נוח שאני בו.... אני לא רוצה כאן שום תפקיד אני לא רוצה כאן שום חלק .....אני לא מרגישה שייכת לכאן ואני לא יודעת למה אני עוד כותבת במקום שרק גורם לי לכאב בחודשיים האחרונים .. מצטערת במבי ....באמת קצת אירוני שבאתי לכאן נאשמתי בזה שאולי אני טרול ....ועכשיו אני מואשמת ש.. די !!!!!!!באמת כמו שכתבתי לשירה לא מעניין אותי יותר ולא רוצה לדון בתפקידים או בקבוצה ...או אפילו בכאב שאני מרגישה את יודעת שמנדי זרקה לכיוון שלך אשמות....אני יודעת איך הרגשת ....אבל לא היית לבד בכאב הזה ...ואני כל פעם שאני מעלה את הכאב האישי שלי מקבלת עוד חבטות אז די אני לא שק חבטות יותר של אף אחד ... לא רוצה שיגידו לי בואי ולא רוצה שיגידו לי תניחי לי ....לא רוצה שיגידו לי יש לך וואחד תפקיד אבל תיקחי קצת פחות מקום ....רוצה שיתנו לי להיות אני כמו שאתן עושות כותבות כרצונכן ... וכן במבי כואב לי ואני לא נחמדה אז סליחה אם אני נשמעת תוקפנית ולא נחמדה ...פשוט באמת כרגע זה עבר את כל גבולות היכולת שלי

לפני כחודש וחצי אבי נפטר לאחר שהיה חולה בסרטן ריאות בשלב 4.. מאז אני לא מצליחה לתפקד אני לא רוצה להמשיך בחיים שלי ולחיות בלעדיו, אני מרגישה שלעולם לא אוכל לחזור להיות שמחה או להנות ממשהו ורוצה כל היום רק להיות במיטה, לא עובר יום בלי בכי במשך שעות, אני רק בת 19 ואחיותיי בנות 16 22 ו25, אבי היה רק בן 51 בלכתו, אני לא מסוגלת להמשיך בחיים ומרגישה לא בסדר בפעולות בסיסיות ובשגרה. בנוסף אני מפחדת על אימי שלא תרצה יותר לחיות ושלעולם לא תצא מזה. מה עושים במצב כזה? אני מתגעגעת אליו לא באלי להמשיך את חיי בלעדיו

היי שיר יקרה הכאב הוא כאב עצוב אני לא יודעת כמה זמן אבא סבל מהמחלה האיומה הזו אני רק יכולה להגיד לך שכעת הוא נח אני נוטה לצד האמונה מנסה להבין שלכל דבר שקורה ביקום יש סיבה תשמרי על מה שקיים ותהייה חזקה

הי אודי, אני מאוד כואבת. הכאב קם איתי בבוקר ומלווה אותי כל היום. כאב גדול מאוד. המטפל אומר שאני צריכה להביא את הכאב לטיפול ואני חושבת שאני מביאה, מדברת עליו בכאב כותבת ומשתפת. מבחינתו להביא את הכאב משמעו לבכות, ואילו אני לעתים דומעת ובשתי פגישות לאחרונה בכיתי מעט, בכי חרישי כמו שהוא אומר. העניין הוא הבכי. האם אין מבע של כאב ללא בכי קטרזיס כזה גדול? הרי אי אפשר לתזמן בכי שכזה ובינתיים הכאב לא מרפה והמעגל נשאר, אין טיפול בכאב כי אין בכי. איזה עוד מבעים של כאב גדול יכולים להיות? כיצד מעבדים כאב אם לא דרך המילים והסיפור? מה הוא מנסה לומר לי בעצם ומדוע הוא מתעקש שעיבוד הכאב הוא דרך הבכי? תודה שירה

הי שירה, חושבת שאת יודעת ומכירה שאוכל להזדהות המון עם מה שרשמת. הפירושים שקיבלתי, הפירושים שנמחקים ונמחקים תדיר, הם, שקיימת חרדה שאם יצא הבכי / הכאב הוא יהיה כל כך גדול ומציף יותר מאוקיינוס רחב ידיים ביקום כולו עד שגם המטפל (או דמות אחרת שתחשף לזה) ייסחף בו ויהרוג את שנינו. או, כולנו. בנוסף - אומרים שעדיף השיתוף של העולם הפנימי מאשר שימור פנימה בלבד. כן, אנחנו יכולות לחזור על כך בדקלום, והחוויה שלנו עדיין דומה לזו של שורדי שואה. מצטרפת לכך ההרגשה שאם איננו מביעות בצורה חיצונית עוצמתית את הכאב - לא מאמינים לנו. מקום בודד מאד. אנחנו נושאות גם כאבים גופנים שאינם זניחים בכלל ואיכשהו כנראה גם מתנועעות ומתנהגות כרגיל, כך שלכאורה תחושת הכאב לא עוברת ושוב 'לא מאמינים לנו'. אני כן מסבירה לאנשים סביבי שמאד מאד כואב ועדיין אני עושה את כל הקונצים הגופניים, אבל זה מבנה נפשי שאיתו אני מרגישה שהכאב שלי לא עושה רושם. את זה איכשהו אולי כן מבינים. אולי זוהי דרך להסתיר ולהסוות, כך שההרגשה ש'לא דואגים לנו' תשתמר. אני כן מקנאה במי שמצליחים לצרוח את הכאב או להתנהג אותו. כאילו 'להם' כואב יותר ואליהם יגשו ראשונים לטפל. כבחיילים בשדה קרב. אלו מחשבותיי, גם העם שלנו שתק הרבה יותר מידי, ועכשיו חלקים ממנו מנסים בדרכם השקטה יחסית לזעוק. אחזור על המשפט - השואה לא נגמרה... ניחומים, סוריקטה

הי אודי, שאלתי אותו כמובן ונשארתי עם תשובתו או גישתו שבכי הוא הביטוי לכאב ומרגיש לו שיש פער בין הדיבור לכאב. רציתי לבקש נקודת מבט נוספת שלך. כתבת אני משער שבכי זה אחד הביטויים, אולי תוכל להרחיב ולהגיד איזה עוד ביטויים באים לידי ביטוי בתוך הטיפול ביחד עם המטפל? תודה שירה

תודה שכתבת וכל כך דייקת ממש כאילו מפי נכתבו המילים לא רואים לא מאמינים רק מעשים קיצוניים וכל הכאבים האלה אוף מבאס כל כך וכל המוחצנים שיודעים אפילו לחשוף את הכאב ולספר את סיפורם על הבמה ממש שלך שירה

הי שירה, התחלתי לרשום לך כבר מזמן, ועכשיו חזרתי לכתוב ולשלוח על באמת. מי שבעיקר לא מאמיו לנו אלו חלקים בנו, וכשזו נקודת המוצא, העולם מסביב משתתף, גם אם ללא דעת, באותו תפקיד ממש. אנחנו אלופות בלעוור ולהפיל בפח. רגשות נוקשים קל לראות בתוך הטיפול. הרכים יותר איכשהו מוסתרים. בבכי מקרב, כזה שמאפשר להראות חולשה, יש גם התמסרות, ואמון. וקל יותר לאהוב. איך ניגשים אליהם...? מאמינה שחלק מהאנשים, שמספרים את הכאב על במה, עושים זאת לעתים באופן מנותק, וגם אז מוצאים קהל מכחיש ולא מחבק או תומך, ניתן למצוא חלקים יהירים ושיפוטיים. תפקידנו לנסות פחות להזדהות עם הקבוצות הללו בקהל. סוריקטה