חרדות ומחשבות כפיתיות לאחר לידה טראומטית

שלום, לפני מספר שנים ילדתי בלידה טראומטית. איך שיצאתי מחדר התאוששות כבר שם התחילו לי פחדים על עצמי שכמובן התגברו בתחושות פיזיות מהיציאה מבית החולים. (לא הסכמתי להישאר לבד). החרדות כמובן משכו למחשבות ומשם לדאון. גלגל. אני לא טיפוס שזה היה לי בעבר. להפך, עם אנרגיה, שמחה ונפש בריאה. בגלל שהחרדה מלווה בניתוק רגשי ועוד תחושות כאילו משהו קרה לך ואתה לא מה שהיית.. פיתחתי מחשבות ובחינות עצמיות.. אמא שלי באותה תקופה ממש הייתה נתונה לי (מכירה את התופעה והצליחה לצאת ממנה בכוחות עצמה)אני לא בעד תרופות אלה בעד פתירה של שורש הבעיה. דיברנו הרבה .. שזה מגיע מכל מיני כיוונים וצריך לדעת איך ולא להתרשם ולהמשיך כרגיל. יום אחד החלטתי שנגמר. אני את החיים שלי לא ההרוס והתחלתי ליסוע לבד למכולת. או לקנות לי בגדים. כמובן שזה היה תחת לחץ היסטרי. אבל לא נתתי לזה לשבור אותי ולאט לאט ראיתי שלא קורה לי כלום ב"ה. זה נורא היה לי קשה לצאת המדיכאון כי היו לי מחשבות של השוואות בין מה שקורה לי ולאחרים שהם בטח שמחים וטוב להם. ומה שפעם היה לי יותר טוב. וזה הוריד לי הכל. לא יודעת איך אבל כנראה שבאיזשהו שלב גם על זה תפסתי שליטה ויצאתי מיזה וחזרו לי הכוחות הנפשיים והעוצמות. לאחר שנתיים וחצי שוב הייתי בהריון שעבר ב"ה בסדר ולידה ב"ה טובה וחויה מתקנת. 3 חודשים אני בבית וב"ה הכל היה שכוח. שבוע שעבר הגיעו אלי אורחים (קרובי משפחה) ופתאום הרגשתי מין תחושה שאין לי מה לדבר איתם ופה זה התחיל שוב. (זה גם היה במחזור ראשון שאחקי לידה אז אולי ההורמונים שלטו) פתאום נבהלתי מיזה והתחלתי להזיע ונתקעה לי המחשבה הזאת במח ובאמת לא הצלחתי לפתח שיחה. ומפה לשם הכל חזר. המחשבות רצו לכל מיני כיונים (כגון: הינה אני משעממת, תיהיה לי משפחה משעממת כי אני בלי חיות. וכשבעלי מגיע אני כמו נשאבת לבחינה עצמית שגורמת לי לא להצליח לפתח שיחה . וזה ממש גורם לי להרגיש חוסר שמחה וחיות. ואז מתחילה לחשוב על אחרים כמה להם טוב והם שמחים ונהנים וזה גורם לי ממש רע ונחיתות על כל הטוב שיש לי.) והתחילו חרדות ותחושות פיזיות. יש לציין שב"ה בלילה אני ישנה טוב, מתפקדת כרגיל. אפילו זה נעלם ממני בחלק מהזמן אבל אני מחזירה לעצמי את זה(בחינות זה נקרא). המחשה גם שהכל חוזר ושאני לא רוצה בזה מאוד מעכירה ומעציבה. מתחילה לעשות שוב השוואות ביני לבין אחרים. עכשיו אני גם לא עובדת ופתאום יש לי חרדה על מחשבה מסויימת , על זה שאני יושבת בבית ללא תעסוקה. אני ממש מרגישה כאילו אין לי מה לעשות! ברמה של לברוח לאן שהו כדי שזה יעלם. וזה מלחיץ אותי אז אני מחפשת כל היום מה לעשות( מודעת לזה שיש הרבה אנשים שיושבים בבית ללא תעסוקה אבל בשלבת הנפש ורוגע ולא עושים מזה סקנדל שהם עכשיו יושבים על הספה ללא תעסוקה ) ואני כאילו מפחדת מלהיות בבית לבד ללא תעסוקה. ואז אני מרגישה שהבית זה לא מקום טוב כי יש לי שם התמודדות עם עצמי. (כשאני כותבת את זה אני פשוט מרגישה בדיחה בפני עצמי) אני מאמינה בכל ליבי שאפשר לצאת מיזה עם כח רצון ויש לי אותו. השאלה שלי היא: איך את מאבחנת את הענין הזה ? האם את רואה בזה שאני מתגברת על זה אפשרות שאצא מיזה לגמרי? (אני לא שואלת כדי לקבל אישור. אני שואלת באמת מהמקום שאת יותר מבינה בתחום. ) מה את ממליצה? התגברתי על כל החרדות איומות לבד. עכשיו זה חזר במינון נמוך יותר מאשר בתחילה, כי אני כבר מכירה תתופעה. אבל זה פשוט מעיב מכביד מתיש ורע :(.