פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, שמי נועה, אני בת 27 וסובלת ב- 10 חודשים האחרונים מחרדות שגרמו לי סבל רב. אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים וחצי, ומזה כחודשיים וחצי אני מטופלת אצל פסיכיאטר שרשם לי סרוקסט. התחלתי עם כדור אחד של 20 מ"ג ליום, הרגשתי שיפור אבל לא מספיק, והעלנו את המינון לכדור וחצי ליום (30 מ"ג). מאז שהעליתי את המינון משום מה אני יותר בחרדה, והסרוקסט עוזר לי פחות מכפי שעזר בהתחלה, כשלקחתי כדור אחד. בנוסף, אני לא מצליחה להירדם בלילות ונשארת לפעמים ערה לילה שלם, דבר שלא קרה לי גם בשיא החרדות, לפני הכדורים. הרופא אמר לי שכעת הסרוקסט כבר מאוזן ואני לא יכולה לקבל יותר התקפי חרדה, אבל אני כן חווה חרדה, אם כי חלשה יותר ושונה באופייה ממקודם. שאלותי הן: 1. האם יתכן שכדור אחד היה לי טוב ודווקא העלאת המינון מגבירה את החרדה? 2. האם כדאי לי להנמיך את המינון או דווקא להעלות אותו עוד? 3. האם יכולים להיות מצבי חרדה גם כשלוקחים סרוקסט, או שהם אמורים להיעלם כמעט לגמרי? 4. האם כדאי לי לשקול להחליף כדור, כי יכול להיות שהסרוקסט לא מתאים לי, ואם כן - אז לאיזה כדור? 5. הרופא אמר לי שאם אני מרגישה קצת חרדה, לקחת חצי קלונקס, אבל אני מנסה מאוד להימנע כי זה ממכר. מה לעשות? אני מצטערת ששאלתי הרבה שאלות, אבל זו הפעם הראשונה שאני בכלל נכנסת לפורום, ונדהמתי לגלות שכל-כך הרבה אנשים סובלים מבעיות דומות לשלי, וזה מאוד עזר לי. אודה מאוד אם אקבל תגובות מד"ר אבני או מכל מי שסובל מחרדות ורוצה לכתוב. תודה, נועה.

נועה ערב טוב.אכן את לא לבד בעידן-המודרני המוני אנשים סובלים מחרדות.גם לי יש ניסיון רב עם התופעה .לא רוצה להתייחס לבעיותיך עם הסרוקסט למרות שהייתה לי היכרות קצרה עם התרופה-משום שאני לא רופא.אני מאמין ומקווה שתקבלי בהקדם תשובה מד"ר אבני.לגבי ההסתיגות שלך מהקלונקס-אני מאד מבין שמוש ממושך בתרופה מאותה משפחה גרם לי לתלות קשה. אשמח לחלוק איתך עוד מניסיוני.

שלום לך נועה , את כמובן צריכה להיתיעץ עם המטפל שלך , לגבי המשך לקיחת התרופה או מינונה , אני לא בעלת מקצוע ,כמובן, אך עצתי לך היא , לנסות תרופה אחרת ,שתתאים לך ,יותר (יש היום מגוון די מעולה של כדורים ) ותפיג קצת את החרדות ,שאמנם פוחתות, עם הטיפול התרופתי ,אך צריך גם ,להתמיד בקבלת טיפול פסיכולוגי . בהצלחה דיאן

ניר שלום! תודה על תגובתך. קראתי גם את תגובתך לדיאן (תודה גם לדיאן). אני יודעת שאתה לא רופא, אבל נוכחתי שאנשים שעוברים דברים דומים יכולים לייעץ ולעזור מאוד הרבה פעמים, לא פחות מרופאים. אם תוכל לכתוב לי - איזה תרופה אחרת למשל אתה חושב שכדאי לי לנסות במקום הסרוקסט (אני בכל מקרה אתייעץ כמובן עם הרופא, כך שאין לך מה לחשוש מ"אחריות"). איזה תרופות אתה לקחת/ לוקח? בנוסף, מעניין אותי לדעת מניסיונך למה אתה חושב שטיפול פסיכולוגי לא יכול לעקור את שורש הבעיה? כמובן שבכל תקופת החרדות באמת הרגשתי שהטיפול לא עוזר לחרדות, כי בכל הפגישות רק דיברתי באובססיביות על החרדות עצמן, ולא יכולתי לראות מעבר, ובכל פעם שעלה משהו מהותי או שורשי - מייד הרגשתי שזה "מותרות" לדבר על זה כי עוד רגע תיגמר הפגישה ואני אשאר לבד עם החרדות שיחזרו, אז אני צריכה "להחזיק" את החרדות חזק ולא להפסיק לדבר עליהן ולחשוב עליהן כי אם אני אעז לעזוב את זה לרגע הן מייד יתקפו אותי שוב וישתלטו עלי. אבל עכשיו אני דווקא כן מרגישה שעולים בטיפול דברים אמיתיים מאוד. הבעיה היא שאני אכן מפחדת שגם אם אני אדבר על שורש הבעיות שלי, בכל זאת אם בעתיד אני אתמודד עם דברים כמו זוגיות חדשה, נישואין או הריון ולידה (מה שאני מאוד מקווה שיקרה) - אז החרדות יחזרו. אשמח מאוד לשמוע עוד על ניסיונך. נועה.

היי,אני לוקחת סרוקסט וסובלת שנה מהתקפי חרדה,את הסרוקסט התחלתי לפני חודשיים וזה עזר נורא אתמול פתאום חטפתי התקפי חרדה רציניים והתקשרתי לפסיכיאטר שלי שהסביר לי שזה הגיוני שזה קרה והוא לא מייחס לזה חשיבות תראי הסבירו לי שהסרוקסט לבד לא עושה את העבודה,אין שום תרופה (כן זה קצת מרגיש מייאש) שפותרת לגמרי את החרדות,רק את והתרופה ביחד יכולים לפתור את החרדות. אני לא יודעת איך הטיפול הפסיכולוגי שלך והאם הוא מועיל,לדעתי הסרוקסט לא מעלה חרדה,לא נראה לי שישנה אפשרות כזו בניגוד לקסאנקס ומשפחתו שיכולים לגרום לבעיות אם לא מורידים אותם בצורה מבוקרת או אם לא הולכים במקביל לטיפול. מקווה שתפתרי את הבעייה אבל תדעי שאין אף תרופה שגומרת לגמרי עם החרדות גם אני כמוך הייתי בטוחה שהסרוקסט יפסיק לי אותם לגמרי מה שכן הוא דחף אותי קדימה וגרם לי לפחות חרדות ולאומץ לעמוד בפני החרדות ולהמשיך איתם בהצלחה

תודה על תגובתך. נראה לי שאת צודקת, ואני באמת התחלתי היום להבין, גם בעקבות הדברים שכתב לי ניר (ניר, ולא את - נור) ופגישה שהייתה לי היום עם הפסיכולוגית שלי, שאני פשוט מסרבת להאמין שהכדור עוזר, ואני מחזיקה את שארית החרדות שיש לי חזק חזק, מתוך פחד מן הפחד. ובאיזשהו שלב צריך פשוט "to let it go", לקבל את העובדה שאין לנו שליטה מוחלטת על החיים שלנו, וחרדה בדרגה מופחתת מבעבר יכולה לתקוף אותנו, אבל אנחנו כבר יודעים איך להתמודד איתה ולא להיכנס לפאניקה ולחשוב שכל מה שהשגנו עד כה היה אשליה ולא אמיתי והנה הכל מתמוטט. וגם צריך להאמין כשמרגישים יותר טוב. תודה, נועה.

נועה שלום כעקרון סרוקסט אמור הלעים מצבי חרדה לרוב די במנון נמוך יחסית לעתים הוא אינו מועיל או מועילבצורה חלקית ואז שווה לשנות מנון (מה שרופאך ניסה לעשות) או לשנות תרופה או לשלב תרופה נוספת. לעתים תתכן החמרה של חרדה (לרוב היא זמנית סביב התחלת טפול / העלאת מנון ואז אינה נמשכת מעבר ל 3-4 שבועות) אם ההחמרה ארוכה יותר - שוו ה להעלות מנון שמוש בטרנקסל אכן עלול למכר ויש להזהר בו לטעמי אני יודע שרופאים אחרים מוטרדים פחות בשאלה זו כמו כן תמד ניתן לשקול התערבויות פסיכותרפויטיות בהצלחה עמי

ד"ר אבני שלום, תודה רבה על תגובתך - ענית על שאלותי וזה מאוד עזר לי. רק דבר אחד קטן: אני כתבתי שהרופא רשם לי קלונקס כתוספת למקרה של חרדה, ואתה הגבת לגבי כדור בשם טרנקסל, שאני לא מכירה. האם תשובתך תקפה גם לגבי הקלונקס (האם גם הקלונקס מאוד ממכר וכדאי להשתדל להימנע מלקחת אותו?). שוב, תודה רבה, נועה.

מצטערת על כך שאי לא הולכת לעבור את המפקד מחר,אני מבטיחה אני מטיסה מייל היישר לתוך תיבת הדואר האלקטרוני שלך אנג'ל

קיבלת הארכה של 24 שעות אבל רק כי הפגנת מצב רוח טוב אתמול

שלום, אני נשואה שש שנים ועם בעלי כבר 12 שנה. יש לנו שני ילדים נפלאים אבל אנחנו יודעים עליות ומורדות לרב. חשבתי להפרד ממנו לא פעם והיום דווקא אנחנו על גל טוב וממש הכל בסדר ואז אני נזכרת באהוב אחד שהיה לי בצבא, חייל בודד אמריקאי חמוד והיה לנו כייף לא נורמלי. הוא השתחרר ונעלם חזרה לאמריקה ואני נעלבתי וכשהו ניסה להתנצל, זרקתי אותו לכל הרוחות. והנה עוברות שנים ואני לא שכחתי אותו! ככל שעובר הזמן אני יותר מתגעגעת אליו ורוצה נורא למצוא אותו ולראות מה יקרה. אז בטח שאין לי עניין לפרק את משפחתי ובכל זאת אני לא נרגעת מהבחור הזה שכבר לא ממש בחור. זה היה כבר לפני 14 שנה ואני לא יכולה לשכוח אותו כי הוא פשוט היה מדהים. אז מה לעשות? בבקשה. תודה, שירלי.

את יודעת למה הסיפור של רומיאו ויוליה עדין מרטיט את הלב? בגלל שהם לא התחתנו, אילו היו מתחתנים זה היה סיפור אחר לגמרי........

שירלי שלום את מתארת עליות ומורדות עם בעלך ונשמע שזהו מרכז הסיפור. אם הכל היה מושלם היית בוודאי שוכחת את הבחור מהצבא לעד. כנראה שברגעי המחסור מתעוררות רגשות למשהו שנדמה כיום כשונה וכבעל פוטנציאל למלא את החסך בדיעבד. לכן סביר להניח שהזיכרון הזה הוא המשל ולא הנמשל הקונקרטי. כדאי לבדוק מדוע את מרגישה חסך בקשר עם בעלך, והאם מדובר בחסך שבא לביטוי רק בקשר בינכם או גם בדברים אחרים. כדאי אולי לפנות לייעוץ פסיכולוגי אישי או זוגי כדי להבין זאת יותר לעומק. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום, תודה על תשובתך אך לצערי זה יותר מורכב מכך, אני ובעלי כבר היינו בכמה וכמה יעוצים. קצרים וארוכים ובדרך כלל אנחנו מצליחים לעבור את המשבר. אולם היום, המצב הוא שאנחנו במצב ממש טוב באופן יחסי, תקשורת טובה, יחסי מין... הכל בסדר. ובכל זאת, דווקא עכשיו אני חושבת על ההוא יותר מתמיד. הוא ממש תפס את מחשבותי ואני לא מצליחה למתן את זה בהגיון בריא. זה קצת מדאיג אותי. אשמח לעוד עצה, תודה, שירלי.

שלום! אני בת 17, ויש לי בעיה שדי מפריעה לי פה ושם. אני מרגישה מנטלית כמו בת 21 לפחות (מאז ומתמיד הרגשתי בוגרת יותר מהאנשים בגילי). האנשים שסובבים אותי (אנשים בגילי) נראים לי (95% מתוכם לפחות) כצבועים, או לא בוגרים. אני רואה איך כל האנשים שבגילי מעדיפים לעשן, לקחת סמים או סתם להשתכר בשביל "להנות מהחיים". ניסיתי להתחבר עם בנות, אבל כל הדברים שמעניינים את הבנות שדיברתי איתן (ואלה היו הרבה), זה בנים (בצורה שטחית לגמרי). ואני לא מדברת בעניין של רק לדבר, אני מדברת גם על העניין של לשחק ברגשות שלהם. אומרים שזה נכון לגבי בנים ושבנות יותר רגישות ונחמדות, אבל אני רואה את זה בדיוק ההפך. להפך, אני מסתדרת יותר טוב עם בנים. אני מוצאת אותם יותר מעניינים ובוגרים (תלוי מי, אבל בטוח שיש יותר בנים נחמדים מאשר בנות מעניינות), אך דבר זה מתחיל להפריע לי, מכיוון שיש לי רק חברה אחת טובה באמת, שגם היא מסתכלת על כולם בדיוק בדרך שלי. יצא לי לדבר עם אנשים בני 21+ ולהנות מחברתם, אך לא נוח לי בקשר עם אנשים שגדולים ממני בהרבה שנים, מפני שההורים שלי סולדים מזה ומאז ומתמיד אני מנסה לשמור על קשר הוגן עם הורי. החברים היחידים כמעט שיש לי, אלא החברים של החבר שלי. ולמרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותו ואנחנו ביחד כבר הרבה זמן, אני לפעמים תוהה מה יקרה אם חס וחלילה נפרד. אני באמת מרגישה שאני אשאר לבד, לפחות עד שאני אהיה בת 21 ואכנס לחיים האמיתיים. כמו כן, עליי לציין שאני גרה במושב (למרות שהוא 5 דק' הליכה מהעיר). כל חבריי גרים במושבים אחרים (במושב שלי גרים משהו כמו 3 אנשים בגילי, והם מאוד מאוד לא לטעמי), ועד שלא יהיה לי רשיון נהיגה - קשה מאוד להפגש. מצב זה גורם לי להשאר הרבה הרבה בבית, וכתוצאה מכך גם לאכול הרבה (בשנה האחרונה השמנתי 10 ק"ג). אני פשוט מרגישה שכל הסובבים אותי מתאימים לאחד מהתיאורים הבאים - סנוביות, פרחות, ערסים, פריקים או סתם אנשים שמתלהבים. (אפילו אח שלי שגדול ממני ב- 5 שנים, בא אליי לבי"ס ביום הזכרון, ראה את האנשים ואמר שאני צודקת. הוא היה ממש בשוק). פעם (בזמן שהייתי ביסודי), אני זוכרת שהיו לי הרבה חברות, אנשים נורמליים. אבל מאז שהגענו לגיל ההתבגרות כולם נהייו שטחיים כמו הקיר שלידי. אני מרגישה כאילו שהדרך היחידה לצאת מכל הבלאגן הזה היא לחכות, והמסקנה הזאת ממש לא עוזרת לי, אלא להפך. מה עושים!?

מורן שלום רב, נראה דווקא שאת יודעת היטב מה לעשות. את מתהלכת בין הטיפות, ומנסה לרצות את כולם, אבל גם את עצמך. את יוצאת עם בחורים גדולים ממך, אך בטווח גילאים המקובל על הורייך. את חשה את סביבתך הקרובה כשיטחית, אז את מחפשת בסביבה רחוקה יותר... את מדברת על לחכות? כנראה שזוהי תשובה לא רעה בכלל. תעשי רשיון נהיגה, תמתיני קצת, ותוכלי לצאת אל ה"עולם הגדול" בלי להיות מחוייבת לאזור מסוים או סוג מסויים של אנשים. גם אפשרות של תחבורה ציבורית קיימת, ואז אפילו לא תצטרכי לחכות.... בברכה, טלי פרידמן

מורן שלום במשך כמה שנים אני מתנדבת בקו עזרה (השם בדוי) לעיתים מגיעים אליי פניות עם בעיות דומות אני חייבת לציין שאני נערה בגילך עם בעיות חברתיות בעבר נכון קשה להתחבר לאנשים כשאת מרגישה בוגרת מהם בהרבה ולכן את יכולה להתנדב במקומות התנדבותיים שונים שם האנשים בוגרים ואחראים (מד"א או המשמר האזרחי) מכורח הנסיבות אל תשכחי שאת לפני גיוס ושם המצב קצת יתאזן מקווה שקראת והסקת לקחים שיהיה לך הצלחה בהמשך הדואר האלקטרוני אינו פועל ולכן לא אוכל לקבל תגובה.

מורן שלום, את יודעת שהזכרת לי קצת את עצמי עכשיו ?, אני אמנם בת 25 אבל אני זוכרת שתמיד הרגשתי "בוגרת" מגילי, תמיד ועד היום הרגשתי שאני מתחברת טוב יותר לבנים מאשר לבנות אע"פ שתמיד היתה לי חברה אחת טובה שהרגישה כמוני. גרתי בעיר קטנה שעד היום הותירה בי משקעים לא נעימים, כמובן שזה טיפשי להאשים את העיר בה גדלתי, אבל מעצם היותה קטנה,צפונית,ומרוחקת כך גם חשתי לגבי האנשים שגרו ועדיין גרים בה : קטנים,מרוחקים,שטחיים וצרי אופקים. אני זוכרת שתמיד רציתי לגדול ומהר. ביסודי חיכיתי ליום שאעבור לחטיבת הביניים ואהיה בין "הגדולים" שם, חיכיתי בקוצר רוח להגיע לתיכון וכשזה הפך לבלתי נסבל ייחלתי ליום שאתגייס לצבא ואבקש לשרת הכי רחוק שאפשר. אני מבינה את היחס שלך להורים ואפילו מכבדת אותו מאוד , אבל מהו יחס הוגן ? על כמה את מוכנה להקריב בכדי שהם יקבלו את אורח חייך החברתיים, אל תביני אותי לא נכון, אני לא מייעצת לך למרוד בהורייך, מה גם שאיני יודעת מה טיב היחסים והקרבה בינכם אבל אני כן מייעצת לך להמתין. להמתין, אבל לא בשקט..... איך לא בשקט? את מוזמנת לכתוב לי לאי מייל :[email protected] yael

שלום! אני בת 17, ויש לי חברה טובה שאני חוששת שיש לה בעיית אוכל הקשורה גם בספורט. לפי מה שידוע לי, היא אוכלת ארוחת בוקר רגילה (גבינה, פרוסת לחם, או דגנים.. לא יותר מזה), בארוחת "עשר" היא אוכלת מקסימום פרי אחד... במקרה הטוב שניים. כשהיא חוזרת היא אוכלת צהריים, במנות מאוד קטנות (היא באה אליי לאכול, ראתה את הכמות שאני אוכלת ונבהלה... בקושי אחלה חצי מהצלחת. ואם אנחנו הולכים למק'דונלדס או משהו דומה, היא לא מסוגלת לסיים את ההמבורגר, כך שהיא בד"כ אוכלת מנת ילדים) שמורכבות בד"כ ממנת בשר קטנה (שניצל למשל) וסלט, ובערב היא לא אוכלת. היא טוענת שהיא אוכלת הרבה ממתקים ושוקולד אחרי הצהריים, אך גם אם כן, כמו שאני מכירה אותה זה לא יותר מפרוסת עוגה או חטיף קטן. כמו כן עליי לציין שהיא עושה ספורט כמעט כל יום (3 פעמים בשבוע אימון טניס של כ-3 שעות, וכמו כן היא הולכת כל יום שהיא לא באימון לחדר כושר (כמעט כל יום) לשעתיים לערך. לדעתי זה מוגזם, כי יש לתת לגוף לנוח מעט. גובהה 1.60 לערך והיא שוקלת 47 ק"ג, כאשר אני די בטוחה שרוב משקלה מורכב משרירים... ניסיתי להסביר לה שהיא צריכה לאכול יותר, אבל היא ממש לא אוהבת דברים שמורכבים מפחממות (או דברים שהכי מושכים אותי, כמו בורקסים, קוראסונים וכו'), וכמו כן דברים מתוקים מדי (שוקולד חלב נקרא אצלה מתוק מדי). האם אני צריכה לדאוג? מה אני יכולה לעשות? תודה מראש

עדי, נסי לתת סימנים נוספים, כגון: לימודים, עייפות או משהו. בכל מקרה, על פניו יש מקום לדעתי לדאגה וטוב עשית שפנית. עדי

לפי עצת עדי (adi) החלטי להוסיף עוד סימנים לבעייתה של חברתי: בלימודים אין לה בעיה. להפך.. היינו עד לפני מספר ימים בכיתה י"א, והממוצע שלה הוא 97. בשלב מסויים לפני מספר חודשים (זו לא בעיה חדשה) היא אמרה לי כשדיברנו על דיאטה שאני אזהר שלא להגיע למצב כמו שהיא נראית. אך מאז היא לא חזרה על משפט זה, אלא להפך, היא מראה שהיא אוהבת את איך שהיא נראית. (יש לה חבר, אני מניחה שהוא נותן לה את ההרגשה הזאת). מדי פעם, היא נתקפת בבעיית עייפות, אך מכיוון שהיא לא אוהבת את ההרגשה הזו היא בד"כ הולכת לחדר כושר כדי להתעורר......... כמו כן אני יודעת על בעיה שהייתה לה של חוסר שינה - היו ימים שהיא לא ישנה כלל, והיה מצב של כשבועיים (אולי יותר, לא בטוחה) שהיא קמה בדיוק ב- 6 כל יום, ללא רצונה, ומאותו רגע לא יכלה לישון עוד. אני חושבת שכדאי לי לציין שהחבר שלה מנסה להאכיל אותה הרבה כי היא רזה, וגם עוד חברה שלה אמרה לה שהיא צריכה קצת לאכול. אחת הבעיות היא שהיא אדם יחסית אגריסיבי. ז"א, אם לדעתה מישהו יעבור את הקו או יגיד לה משהו שלא במקום, היא בד"כ תשים אותו ב"ספר השחור".. כמו שאומרים. ז"א, היא מאוד לא תשמח על כך. לדוגמא, בד"כ היינו קוראים לה אנורקסית, ככה בצחוק. ובשלב כלשהו, היא אמרה לי (וכנראה גם לחבר ולחברה שלה) להפסיק לקרוא לה כך, כי זה מפריע לה. בתחילת השנה שעברה, נסענו לפולין, ובטעות קראתי לה כך, והיא נתנה לי יחס של מעוצבנת באותו יום (למרות שיכול להיות שזה גם בגלל המצב רוח שהיה לכולם באותו יום). בגלל "בעיה" זו קשה לי לדבר איתה. אשמח לשמוע תגובות. תודה

עדי שלום רב, ראשית אני רוצה להביע את הערכתי אליך, על דאגתך לחברה שלך. ייתכן ומדובר בתהליך נורמטיבי של אימוץ דפוסי אכילה מסויימים, המתאימים לאורך חייה של חברתך. יחד עם זאת ייתכן מאד שמדובר בתחילתה של הפרעת אכילה. אני חושבת שאל לך להישאר עם הדברים לבד, אולי כדאי לך לשתף את הוריה, את יועצת ביה"ס או כל מבוגר אחר היכול לסייע. יתרה מזו, בראש ובראשונה, אני חושבת שכדאי לך לדבר איתה, ולספר לה על דאגתך. אם את רואה שהיא אינה מעוניינת להקשיב, ממשיכה לרדת במשקל, ומצמצמת את ארוחותיה, את חייבת לפנות למישהו מבוגר שידאג ויטפל בחברתך. בברכה, טלי פרידמן

לטלי פרידמן שלום אני יודעת שאת מייעצת לי לדבר עם מישהו מבוגר, אך דבר זה די בעייתי. אני אתן לך דוגמא, שאמא שלה מנסה לגרום לה לאכול ואומרת לה לאכול יותר. אך חברתי חושבת שאמא שלה מקנאה בה (כי אמא שלה מנסה לעשות דיאטה והיא בעצמה הולכת למכוני אירובי וכו'), ועל הפרנציפ היא לא אוכלת.. ככה שאם אמא שלה תדבר איתה, זה לא יעזור, זה אפילו יחמיר את המצב. ניסיתי בעצמי לדבר איתה, אך ברור לי שהיא לא מעוניינת בכך. היא בעצמה מספרת לי הרבה פעמים כמה היא אוכלת ביום, ולפי ספירה מהירה אפשר להגיד שהיא לא עולה על 800 קלוריות ביום (ולפי מה שקראתי, דיאטנים ממליצים לאכול מינימום 1200 קלוריות למטרת דיאטה והרזיה). אני חושבת שהיחיד שיכול לדבר איתה זה המאמן שלה של הטניס (היא סיפרה לי שהוא שאל אותה מה היא אוכלת וכשהיא אמרה לו הוא אמר לה לאכול יותר), אך אין לי דרך להשיג את המספר שלו. מה שבטוח זה - שאם אני אראה שהיא מרזה עוד, אני לא אשתוק. למרות שבכל מקרה יש הרבה אנשים שדואגים לה.. תודה רבה

עדי שלום מה שאת מתארת מדאיג יתכן ומדובר באנורקסיה. מומלץ על הערכה של רופא משפחה את מצבה הגופני ובהמשך הערכה של איש בריאות הנפש לגבי הצורך בהמשך טפול כמובן יש לערב את ההורים אם היא קטינה בהצלחה עמי

חבל שלא היהלי אז את השכל של היום!! ובמילה אחת אני אענה על כל השאלות ששאלת!! נתנתי אימון האמנתי לרופאים כמו שכולם עושים

אור שלום האם תוכל לשלוח את זה שוב זה לא עולה בתודה עמי

בעבר התעלפתי ומאז יש לי פחד מכך, הדבר קורה לי בכל מקום עם אנשים, יש לי לעיתים קרובות את הפחד וההרגשה שזה עומד לקרות לי שוב, ממה אני פוחדת?????? למה זה קורה לי?????

היי מאיה חוששני שזה מיפחד לאבד שליטה , דיאן

מאיה שלום זו תופעה מוכרת ועוצמתה יכולה להיות חלשה/בינונית, כמו אצלך, כך שקיים פחד עמום מהתעלפות בקהל, ואצל אנשים מסויימים היא כה קיצונית עד שהם מסתגרים בביתם. החשש הוא בד"כ מאובדן שליטה, כלומר שאם תתעלפי בקרב אנשים תיכנסי למצב שבו את לא יכולה לשלוט במה שיקרה. לעיתים קרובות מלווה לכך תחושה של בושה על מה שקרה בעבר או על פוטנציאל הבושה העתידי. יש בזה גם אלמנטים שדומים לפוסט טראומה, אירוע שקרה בעבר ומעורר פחדים בלתי מוסברים לאחר מכן. חשוב לדעת האם יש לך פחדים נוספים או שזהו פחד ממוקד. אם מדובר בדבר ספציפי וייחודי ניתן לטפל בו בצורה ממוקדת וקצרה. אם זה חלק ממערך רחב יותר של פחדים או רגשות חשוב להבין את הסיפור המלא. במידה והדבר מציק לך ואת מעוניינת להיפתר ממנו אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' אורן קפלן, האם די בטיפול פסיכולוגי או שיש צורך גם בטיפול פסיכאטרי?

שלום רב, אני פרודה מזה כחודשיים לאחר קשר קשה וכואב.אינני מסוגלת ויכולה לחשוב על קשר חדש אך יחד עם זאת יודעת ומבינה יותר מתמיד שהקשר הקודם לא היה בריא וטוב שכך הסתיימו הדברים. אני משתדלת להמשיך הלאה את ההתאבלות על סיום הקשר עברתי כבר בפרידה הקודמת שלנו ( היו לנו מס' פרידות ). שאלתי האם זה בריא לשמור איתו על קשר או שמא זה יפריע ביצירת קשר חדש שמבחינתי הוא לא באופק, כיוון שאינני פוייה רגשית? דבר נוסף האם ייתכן שאמשיך לאהוב אותו כל ימי חיי או שהזמן ירפא את הפצעים? תודה

לדעתי אם יש בקשר עם החבר הקודם שלך אלמנט של כאב אין טעם שתשתמרי אתו על קשר. תרחקי, תלמדי לחיות לבד, ללא התלות בקשר בחור חדש בוא יבוא וכן אני חושבת שהנוכחות של הקודם בחייך תפריע לך ליצירת קשר חדש הכל מניסיון.

לא. במידה ותמצאי המיוחל,שיהיה עשרות מונים יותר טוב מהישן והמאכזב. אז למה ולזכור אותו? במידה ותכירי אחד דומה לו.....אז באמת יש לך בעיה. אבל תאמיני לי,יש כל כך הרבה גברים נחמדים,כך שלא חושב שיהיה לך בעיה לשכוח מהאדם שהכאיב לך נורא,למה שתהיה סיבה???? דניאל (אני מצטער ,אני נשויי.:-))))

ורד בת כמה את? האם זה הקשר הרציני הראשון שלך עם בחור? כמה זמן ארך הקשר? האם התאהבת בו קודם הקשר או שמא התאהבת בעובדה שלא היית לבד יותר? אני אשמח אם תעני לשאלותיי ואוכל לתת לך עצה בהתאם

שלום לכולם. לצערי נאלצתי למחוק מספר רב של הודעות בפורום שנכתבו תחת שם בדוי. עד שאברר עם דר' הלל מה נכתב על ידו ומה לא, כל הודעה שתכיל את שמו תמחק. בנוסף אני מאוד מבקש להפסיק עם הגידופים והקללות שעפים חופשי בפורום בתקופה האחרונה. אפשר להגיד בפורום כל מה שמרגישים- אבל בצורה נעימה ותרבותית. אני מקווה שזה הפעם האחרונה שאני נאלץ להתערב במהלך השוטף של הפורום. בברכה. יוסי.

אתה רוצה להגיד לי שד"ר הלל הוא באמת פסיכיאטר ולא איזה מופרע שכותב כאן את כל השטויות? אתה מכיר אותו ובטוח בזה?

יוסי!אוליי קודם תעשה סדר בן הרופאים????? לא ייתכן וכל רופא יבוא וייעץ ללא אישור מוסמך. הריי מדובר בתרופות,שעלולות להיות מסוכנות למי שנוטל אותן,ללא ייעוץ מוסמך. לכן קודם כל תנזוף ברופא שלא הוסמך עלידך,ולא קיבל הבלטה בשמו,ואחר כך תנזוף על שימוש בלשון בוטה. כמו כן לדעתי ד"ר אבני עושה עבודתו נאמנה,כך שמיותר ,שמישהו יבוא לו לעזרה. בכבוד רב!! דניאל.

כדאי מאוד לך להתחפף מכאן כי מנהלי הפורום מאים לאשפז אותך בכפיה גרמת מספיק צרות אז לך הביתה מוטי לפני שאני מזמין משטרה אתה זוכר שיש לי הפרטים שלך נכון אז טוב תעשה אםלא תבוא הנה יותר כי אנחנו מכירים את המקלדת שלך ומאיתנו לא תוכל לברוח אז לך לשלום ילד רע וכל שם שתבחר אנחנו מכירים

זה לא הוא יהודה. העניין בטיפול. אופיר כבר התגייס. דניאל

חרדה חברתית דרכי טיפול בבקשה..... אני צריכה עזרה אני ממש מיואשת.. האם למישהו יש תשובה רצינית עבורי?

רונית שלום- עלייך להתיחס לתשובות אותן תקבלי מכל יועץ בפורום זה-אך ןרק אם ליד שמו מופיעים סוגריים אדומים ובתוכם ציון התמחותו.אך עד שתקבלי תשובה מיקצועית אני יכול להרגיע אותך ולומר כי ישנם היום טיפולים יעילים.כמו כן צינת כי את פוחדת מהיפנוזה אז מניסיון אישי-אין לך כלל ממה לפחד זהו תהליך בו את נימצאת בשליטה מלאה. מקווה שתקבלי תשובה מקצועית במהרה.

טיפול קינסיולוגי יאבחן את הגורם לחרדה ויטפל בגורם. ללא היפנוזה וללא תרופות. בכל זאת טיפול שעוזר עזרה ממשית. מפנה לאחד ממאות אתרים העוסקים בקינסיולוגיה.http://www.newmethodkinesiology.com/

וכדאי לא לשים לב לתגובות שלה ובכלל לא לענות ככה היא תלך

שלום רב, עניתי בתחתית העמוד הקודם (287) על פנייה עם כותרת זהה. שוב כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

איש אחד נוסע ברכבת, רואה מולו אדם ושואל אותו :"אתה יפני ?" מתעלם האיש מהשאלה, ולאחר חצישעה, שוב: "אתה יפני ?" ושוב מתעלם. כך ממשיכה הנסיעה. בפעם המי יודע כמה שואל א' את ב': "אתה יפני ?" מתעצבן ב' ואומר:" כן, אני יפני !!! ההורים שלי מיפן, הדודים שלי מיפן וכולם מיפן.!!!" עונה לו א': "אז למה אין לך עיניים יפניות ......? :) "

אחלה בדיחה !!!!!!!!!!!!!!!!

- "אמא, אמא, למה אנחנו דוחפים את האוטו מהצוק ? " - "שתוק! שלא תעיר את אבא! " :-)

לא מצחיק בכלל!!!!!! כדאי שתחפשי ספרי בדיחות יותר טובים !!! בדיחות כאלו מכניסות אותי לדיכאון

אותי זה כן מצחיק....ותחליך לשם אחר. דניאל

חה...חה...חה.... אין שום דבר רע בבדיחות שחורות... מה שלומך חמודה? שלחתי לך מייל , מקווה שהפעם הוא הגיע.

מה מצחיק פה ?

שני שיכורים יוצאים מהפאב. אחד אומר: "בוא נתפוס לנו כמה בחורות", השני: "מה פתאום, יש לי אישה יפיפיה בבית" השני: "טוב נו, אז בוא אליך".

יופי של בדיחה!

בוקר טוב, חזרתי.. אני פה איתכם שוב.. ותרשו לי קודם כל לפנות לד"ר הילל, קראתי את הודעתך לגבי "לא תסכים שהפורום יהפוך לצ'אט", "..אני עוד אשנה את העולם", ועלתה לי שאלה בראש "מי אתה בכלל ?", ובאמת בלי שום מחשבה לפגוע אני אשמח אם תסביר מי אתה ומי נתן לך את הזכות והכוח - לא להסכים ?ולשנות את העולם ? שמך אינו מופיע בצבעי כחול-אדום, משמע אינך משתייך לצוות המקצועי של הפורום, ולפיכך אינך יכול לקבוע את דפוסו וצביונו. מהות הפורום נקבעה הרבה לפני שהגעת, הצעתי לך תשתלב בקיים, לפני שאתה מרשה לעצמך לחולל שינויים מהפכניים שאין להם מקום, לא מכוח סמכותך, ולא מכוח דרישות הגולשים. ובכלל - לפני שאתה משנה את העולם בכזאת התלהבות, תעשה בדק בית פנימי של עצמך, אולי יש שם דברים שדורשים שינוי לפני שהולכים לשנות אחרים, ואולי אנחנו לא רוצים שהעולם ישתנה, אולי העולם/הפורום טוב לנו איך שהוא, הרי אנחנו יצרנו אותו. ולך במיוחד, אבל גם לכולם יש לי סיפור עם מוסר השכל - איש וילדו טיילו יחדיו ביער. לפתע מעד הילד ועיקם את רגלו. ``איייי`` צעק הבן בכאב ``אייי`` ענה לו קול מן ההרים. הילד שהקול הפתיעו, הסתקרן וקרא ``מי זה?`` הקול ענה ``מי זה?`` מאוכזב ומעוצבן מכך שלא קיבל תשובה צעק הבן ``פחדן! מי אתה?`` והקול ענה ``פחדן מי אתה?`` הביט הבן באביו בתמיהה ושאל: אבא, מה קורה כאן?`` ``שים לב`` השיב לו האב ``אני מעריץ אותך!`` ``אני מעריץ אותך`` ענה לו הקול מבלי להתמהמה ``אתה נהדר!`` ``אתה נהדר`` השיב האב`` הבן שהיה מופתע מכל העניין, עדיין לא הבין מה קורה הסביר לו האב: ``אנשים נוהגים לכנות תופעה זאת כ``הד```` אבל למען האמת יש לכנותה החיים. החיים תמיד מעניקים לך חזרה את מה שאתה מעניק להם. החיים הם המראה של פעולותייך. רוצה עוד אהבה? תן עוד אהבה! רוצה עוד אכפתיות? תן עוד אכפתיות! רוצה הבנה וכבוד? תן עוד הבנה וכבוד! רוצה שאנשים יהיו סובלניים ואכפתיים אליך? היה סבלני ואכפתי בעצמך! חוק טבע זה חל בכל מישורי חיינו החיים מעניקים לך חזרה את שאתה מעניק להם. התנהלות חייך אינה מקרית. התנהלות חייך הנה מראה של מעשייך... והלקח לד"ר הילל - תן הבנה וכבוד גם לדברים שונים מהפורמט הרגיל והמוכר שלך, כמו התמיכה והאהבה כאן בפורום, ותקבל חזרה ולכולם - תמשיכו לתת אכפתיות ואהבה וסובלנות, כי החיים באמת נותנים לנו בחזרה את מה שנתנו.. ועכשיו לדברים החשובים.. נשמות שלי, איך התגעגעתי אליכם, אז אני פה חזרה, ותתחילו לעדכן.. מתה כבר לשמוע מה קורה איתכם ואיך עבר סופהשבוע בלעדי, ראיתי שהתגעגעתם קצת ? אוהבת אביב.

דברים מוזרים הולכים כאן בפורום.

רק ספרי איך היה. אני מקווה שנהנית התגעגעתי אלייך מאוד וחשבתי הרבה על דברים שאמרת בסופהשבוע הזה. תחזיקי לי אצבעות בקשר להיום אף על פי שאת לא יודעת במה מדובר. אל תקחי קשה את כל המציקים למיניהם. אנג'ל.

קודם אגיד שאני שמחה שחזרת ! והתגעגעגעגעגעתי !!!! ובקשר לסיפור.... הפעם, וזו כנראה הפעם הראשונה. שאני לא מסכימה איתך ! וכמובן שאני מדברת רק בשמי ומנסיוני ! ולא תמיד החיים נותנים בחזרה את שנתנו להם ! זה מזכיר לי את המשפט "אלוהים נתן,אלוהים לקח, יהי שם...מבורך " זו אותה גברת בשינוי אדרת ! אז מהר תשלחי לנשמה שלך הודעה להרגעה ... ונסכים יחד לא להסכים ! זה מותר, נכון? וזה קורה במשפחות הכי טובות ! באהבה אליאן

נו, אז איך היה.... ספרי , ספרי ואל תחסכי בשום תיאור. בקרוב אצלי. קרה פה משהו מוזר לאחרונה. כל מיני כותבים חדשים. קללות. איומים. ועכשיו מסתבר שיחש גם מי שכותב בשם אחרים , ומי שמוחק הודעות..... זה קצת לא נראה לי. מה קרה לפורום החם שהיה פה עד עכשיו? חברה להתעורר. לא לתת ל "רעים " לקלקל לנו.

הי, מקווה שנהנת. בקרוב אצלי בעוד חודש וקצת היה כאן מטורף אתמול. יותר מעצבן ותחושה שאין מנ לעשות נגד האנשים שמחבלים בפורום. אני דווקא יותר טוב. היתה נפילה ביום שבת אבל לא יצאתי בדיכאון בגללה. אולי יש תיקווה להתקדמות? שרה

שלום הלל בראשית עליי לברכך שנכנסת לפורום זה ולמקצועיות שבו,אכן תבורך על-כך. אני בת-18 והיום נודע לי שאבי הומו-סקסואל לא שייש לי בעיה עם זה או שאני מדחיקה זאת.הורי כבר גרושים ואחיי מקבלים דימויי גרוע מכך אשר סובלים מהפרעות קשב ומהתנהגות הן מילולית והן פיזית.אחיי מאוד חכמים אך האם הם ייפגעו לטווח הארוך ומה ניתן לשיפור הדימויי העצמי שלהם. והאם יש קבוצות תמיכה למשפחה שההורה הומו.והאם כדאיי להתחיל בטיפול כלשהו.בתודה מראש אני עובדת עצות.

שלום נעמי, ותודה על הברכה. כעיקרון איני יכול לתת תשובה יפה לכל נפש לנושא הומוסקסואליות, אלא תשובה המתאימה לדעתי האישית בלבד, שכן על פי ההלכה הומוסקסואליות דינה כרת, וזוהי הדרגה החמורה ביותר של החטא. בהנחה שהשתייכותך הרעיונית דומה לשלי, ואת מעוניינת לקבל את אביך כמות שהוא, ובהנחה שאת הבת הבכורה בבית, הייתי מציע לך לראות, ולהראות לאחייך, את אומץ ליבו של האב שבחר לצאת מהארון, וכן את הסבל שסבל כל השנים כדי להסוות את מצבו, בד"כ כדי שיוכל להוליד ילדים ולגדלם. את יכולה לתת דוגמא אישית לאחייך, ולהראות להם שאת מקבלת את האב כמות שהוא, בתנאי שזה אמיתי כמובן. נוכחתי, שניתן להיות גאה בקיום של קרוב שהוא הומוסקסואל מוצהר, משום שהדבר דורש אומץ ונחישות. 2. אינני מכיר פורום תמיכה כזה, משום מה הפורום המוכר לי מתייחס דווקא להורים של הומוסקסואלים. זו לאו דווקא סיבה לפנות לטיפול, משום שלא התרשמתי שיש דבר שאת רוצה לשנות בעצמך כתוצאה מכך. מדובר יותר בהתייעצות, ואני מציע לך לעבד את רגשותייך, לפעול, ואח"כ לשקול מחדש. בהצלחה

היי,גברת אביב ! נו,איך היה? נחת? נהנית ? מקווה שחזרת עם הרבה כוח ! ואני מרגישה כמו ברווזה מרוב געגועים אני עושה גע גע גע גע גע.... למרות שאמרת שאני יכולה לצלצל, חששתי להפריע את מנוחתך... אז תני קריאה כשתגיעי. שרון, מה קורה אצלך ? מה הכנת השבת,משהו יאמי... ואל תשכחי אותי. אורה, קודם כל תזכורת למכון כושר ! :-) ושנית ,שלחתי לך הודעה אי שם למטה... ושלישית לכולן שבוע טוב ורגוע ! אליאן

קיבלתי את התזכורת ועניתי לך, שתי הודעות דרומה שבוע מצויין שיהיה לך יקירה, יש עוד הכנות לקראת יום ה' הייתי רוצה לדעת איך בעלך מגיב אם בא לך, תמלמלי אלי לילה מצויין

מ ו ת ק !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה שלומך? אני מרגישה נפלא. עברתי חוויה מדהימה בסופ"ש, כמובן תקבלי עדכונים. אז לא בישלתי כי לא הייתי בבית, אבל יש לי כבר רעיון לשבוע. ואצלך? מה מתבשל? עברת כבר את נקודת הרתיחה, ואת בלב העיכול?!.......... מחזקת....... אני אנסה בערך ב2200-2300 להכנס לicq תבואי? בי מותק

לילה טוב לכולם לאנג'ל, לאביב, לאליאן, למישהי א' א' א' יהודה- שאלה לי אליך איפה הימים שהיית מגיע לפורום כדי לכסות את כולם ולהרגיע? אני כל כך מתגעגעת אליהם היו שמיכות פוך ורודות, מה היה עוד, אתה זוכר? אליאן, תודה על התזכורת, מחר נראה לי שאני גם אקח חופש מהמשמעת העצמית כי עבר עלי סוף שבוע מפרך ןאני רוצה לבלות קצת זמן עם החתולה (איזה תרוצים יצירתיים יש לי, תודו) גם אני מתגעגעת לרחל ותמהה איזה ספרים היא קוראת ואביב היא בכלל מצרך יסוד (את מעדיפה להיות הלחם או הביצים?) מחר כשאבוא לכאן בטח שמה ילבלב בכל עץ, איזה כיף זה יהיה שנו בנעימים

תודה על המכתבים שאת שולחת לי :)

אוהבת אותך המון

ניזכרתי בעוד מישהוא חשוב מאד עגל, עגל זהב יקר אייכך? דואגת

האם פחד עצום או בהלה פתאומית עלולים לגרום לילד לאיזושהי מחלה פיזית ? ואם כן אז למה???

כן, פחד, ובהלה יכולים להיות טריגר למחלות שונות. אני אישית מכירה מספר מקרים לכך. למה? שאלה טובה. ככה זה. יש בעדות מסוימות אמונות כמו, אם אדם נבהל, לתת לו מיד לשתות יין, או לעשות פיפי, למה? לא יודעת , זה אולי משחרר שרירים מכווצים,(הסוגרים הם שרירים טבעתיים, וכשמפעילים אחד לכל כיוון, האחרים מופעלים , עייני ערך פאולה גרבורג) אולי זה מרפה באופן כללי (יין ברמה מסוימת משחרר אדם לכדי נינוחות, לא מדובר על שיכרות)

שלום רב, לפי ההגדרה המאד קלאסית, שעדיין מקובלת, כל גורם שמשפיע על האורגניזם באופן שיצא מאיזון - - נחשב לגורם מלחיץ, שיכול להביא לשינוי במערכות פיזיולוגיות (נניח הזעה, שתן) כולל המערכת החיסונית, דהיינו המערכת שמשפיעה על היכולת לחלות. אבל, צריך להדגיש שני דברים: האחד, ההגדרה מדברת על "אפשרות" של יציאה מאיזון, ולא יותר מכך. השני: ילדים מאד מאד חסינים בפני טלטלות, כך שיציאה מאיזון אצלם הוא הרבה יותר איטי, או מעוכב, מאשר אצל מבוגרים. יוצא מכך שהרבה פעמים זה המבוגר שמתרגש יתר על המידה. זה כמובן לא שולל את האפשרות שטראומה חזקה תשפיע על ילדים בכיוון חולי. מקווה שהבהרתי את העניין העקרוני. על שאלות ספציפיות אענה ספציפית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם אתה מוכן בבקשה לפרט יותר למה אתה מתכוון יציאה מאיזון??? האם בעקבות מקרה מפחיד שארע ילדי החל להרגיש כאבי בטן עזים והקיא מספר פעמים זה מעיד על משהו???

שאלתי היא אם אדם נכנס לפעמים למחשבות שכולם עושים לא דברים דווקא בכוונה, ושהכל מתוכנן נגדו, האם התופעה נקראת פראנויה? מה הגורמים לתופעה? ואיך מתמודדים בתופעה זו החי ביעילות? אבי

אבי שלום הרגשה שאנשים אחד או כמה פעולים במכוון כנגדך נקראת חשדנות חשדנות (פרנויה) יכולה להיות מתאימה למציאות , נורמלית , חורגת ממנה במידה מועטה במידה רבה או במידה רבה מאד שאז היא נקראת מחשבת שווא. במידה ואתה חש מוטרד מרמת החשדנות שלך ניתן בדרך כלל לעזור לרוב בעזרת שיחות לעתים רחוקות כדאי להעזר בתרופות. בברכה עמי

אך אני מאוד מבקשת ואעריך את זה אם מישהו או מישהם ממומחי הפורום יוכל להקדיש מחשבה לדברים שכתבתי בעמוד 285 ולתת לי עיצה. בבקשה! סינדרלה

שלום רב, לא, לא עשית כלום שמצריך התנצלות. זו אסרטיביות מאד חיובית. ואני אפילו מתפלא על עצמי, שלמרות שעיסוקי רב בתחום שמטריד אותך, לא הבחנתי בפנייתך המקורית. אז שוב: ככה יעשה לפנייה שלא נענתה כראוי... וכעת לעניינך: חיפוש בן/ת זוג, בגילך וגם במהלך החיים (יש גרושין, יש אלמנות) - הוא עניין שנחקר רבות ע"י פסיכולוגים, ולמרות המון ממצאים מעניינים על חיזור, אין עדיין תאוריה טובה שתסביר מה קרה אצל פלוני ואלמונית, או, לחילופין, האם לזו ולזה יש סיכוי טוב להיות ביחד. אז מה שנותר, זה לא לחפש מה לא עבד אצלך, אלא איך תהליך החיזור/חיפוש מתבצע על ידך, ומהן העמדות והתחושות שמייצרות ומתלוות לתהליך הזה. ברור מקצועי כזה עושים אנשים רבים, ולזה יש נסיון מצטבר טוב, אצלי ואצל אנשי מקצוע רבים, והעובדה שאצלך זה לא "עבד" למרות הטיפול שלך - אינה משנה את הסיפור הכללי. התאור שלך, שכתוב מאד מפורט ומעניין, מביא אותי לתחושה שיש כדאיות, במקרה שלך, לפרוס כמה חוויות של הכרות שעברת, ל"פרוסות" מאד דקות, כמו שעושים בצילום ווידאו שמוצג כשיקופית אחר שיקופית, ולבחון מה קרה שם שיסביר את הכשל עד כה. הלחידה מהעבר עדיין אינה מספיקה. צריך להסכים לפתח מיומנויות תקשורת אחרות, אם יסתבר כך. צריך גם להסכים לשינוי עמדות, אם יסתבר כי המקור לתקלות הוא בעמדות הקדומות שלך. יש מקרים שבהם סייעתי, שבהם היה גם צורך באימון מוקדם של סיטואציות, או בהקהייה של חרדות, כדי שההתנהגות הגופנית (עירפול, רעידות, הזעה, דיבור מהיר וקולני) תשתנה. בקיצור: לא פשוט, אבל אפשרי. וזו רק ההתחלה. את גורם "האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון" עדיין לא תימצתו בנוסחה, כפי שנאמר בהקדמה על כוחה של התאוריה המדעית בנושא שלנו. לכן מה שנותר הוא להרבות בהתנסויות שיש להן סיכוי. פני למייל האישי שלי, עם עוד קצת פרטים עלייך (הסטוריה קצרה, מיקום, וכו') ואשמח להפנות להמשך סיוע. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום לכולם אני בת 18 החיים שלי הם זבל הכול הפוך על הפוך: בלימודים הייתי חלשה מאוד מאוד מבחינת חיי חברה אני בודדה מאוד אין לי בכלל חברים אני מרגישה שכולם שונאים אותי שאני דפוקה משעממת מדברת שטויות וחסרת יחולת להיות אחרת ניסיתי אבל כשזה מגיע למצב בו אני עם אנשים אני משתתקת אין לי סיבה למה אולי מפני זה שיחשבו משהו דפוק אליי אחרי זה או משהו בסגנון אני חסרת בטחון עצמי לחלוטין. מבחינת מראה אני נראת נהדר באמת אבל לצערי אני לא רואה במראה ענין זה נראה לי כלל לא חשוב רק האופי אז אני מרגישה שכולם לא אוהבים תאופי שלי אומנם אני שקטה ליד אנשים מפחד וגם מתקשה נורא ליצור איתם קשרים בבקשה עזרו לי תנו לי עצות ביי ותודה

אפרת שלום רע מאד להרגיש כך שווה לפנות ליעוץ מקצועי חבל לחיות כך את החיים וחבל למות בהצלחה עמי

אין מציאות בשום מקום חומד, עשי לך רשימה של כמה דברים טובים יש לך בחיים, ותתחילי בזה שאת נראית טוב, אחרי שתסיימי את הרשימה, קראי מה כתוב בה, ואז תרגישי הרבה יותר טוב. ויתן לך קצת ביטחון עצמי, תתחילי לחשוב חיובי על עצמך, אהבי את עצמך , ואז תראי איך שהחיים מאירים לך פנים.

אז ככה אני עוד חדשיים מתגייסת נורא מפחדת תיארתי לך כבר פחות או יותר את מצבי אני נערה חסרת בטחון לחלוטין פעם זה היה בגלל השיניים היו זוועה היום אני בטיפול ויותר טוב . אני מפחדת שמה שהיה בתכון ובכלל ימשיך איתי הלאה אני רוצה לצין שעברתי 2 בתי ספר בתיכון ושתיהן היו לגבי אותו צרה.. אני שמחה שנגמר כול המצבי לחץ האלאה בחברה הבעייה שאני מתחילה פרק חדש עם חברה חדשה והפחד שהישאר אותו דבר .הייתי 5 חודש אצל פסיכולוג. אני רוצה שאיפתי לשרת רחוק מהבית הפחד העוד יותר ששמה זה כול היום לחיות החברה של אנשים אולי זה יותר יפריע לי, אבל זה מה שאני רחוק. אייך מתגברים על זה ? השאלה הכי חשובה האם אם בתכון ובכלל בחיים לא יסתדרתי עם אנשים וקשה היה ליצור קשרים יכול פתאום לישתנות בצבא? ואם כן אייך עושים זאת? תודה רבה רבה לך......

נטע לי שלום רב, אחד הדברים הטובים והמעניינים בחיים הוא שאנשים כל הזמן משתנים. החיים עצמם הם דינמיים מלאי שינויים, ובעקבותיהם גם אנו, האנשים, מחוייבים להשתנות כל הזמן. את שואלת האם השינוי יקרה בצבא. אינני יודעת לומר לך זאת. אבל עצם רצונך לשרת רחוק מהבית, מעיד על רצונך לשנות ולהשתנות, או אם אשתמש במילים מתאימות יותר, אזי את רוצה להתחיל לפתוח בתוכך חלקים נסתרים וחבויים. זה יכול להיות לטובה.... ובכל מקרה, אם את מגיעה לצבא, וחשה עדיין מועקה וקושי, כדאי לפנות לסיוע הנפשי המצוי בצבא. חבל ולא כדאי להשאיר מועקות... שיהיה לך בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

אייך מתגברים על אי בטחון עצמי כלל נמוך מאוד כשעומדים להתגייס איייך משתלבים אם זה כול כך קשה למשהי כמוני?

נטע-לי, אולי תספרי מעט על עצמך? מ וחוץ מזה, מתי את מתגייסת? השאלה שלך כללית מדיי, אין פתרונות קסם לכולם... שיהיה לך שבוע טוב, טלי פרידמן

מקווה שהשבת עברה טוב. אנג'ל.

היי, קיבלתי שניים: שיר ומכתב. האם לאלו התכוונת? בכל מקרה עניתי עליהם... שיהיה לך שבוע טוב, קל ומבריא... טלי פרידמן

איך היה סופהשבוע? כן,לאילו בדיוק התכוונתי,השיר והמכתב תודה על התגובה החמה והמילים המעודדות. אנג'ל.

אני נוטלת פבוקסיל כבר 5 שנים. כבר כמה זמן אני חשה חוסר סבילות לתרופה בגלל חולשה, בחילה, כאב וחולשה בשרירים , נוקשות ועוד . ניסיתי בעצתו של הפסיכיאטר שלי להעלות ולהוריד את המינון. ניסיתי גם תרופות נוספות מאותה משפחה. תופעות הלוואי אינן חולפות. האם מוכרת תופעה כזו- של תגובה כזו לתרופות אלו לאחר כמה שנים, כשעד לפני כחצי שנה הן היו יעילות? אודה לך בעד עצה או כל דיעה בנושא.

היי דבי . ראי תשובה של ,ד"ר אבני אלי , למטה בעץ .

דבי שלום יכול להיות אבל לא ממש אופייני שווה לעשות בדיקה אצל רופא המשפחה האם יש סבה גופנית אחרת כמו כן ניתן לנסות תרופות אחרות ממשפחות אחרות בהצלחה עמי

where are you???j ניסיתי לשלוח לך מיילים אבל לא הצלחתי. לא יודעת למה. תכתבי לי את הכתובת שלך המדויקת , ואני אשלח לך דברים חמודים. מקווה שהייתה לך שבת נפלאה. אני אהיה פה מחר אחרי הצהריים (אני הולכת לעבודה בבוקר!!) שלך אוהבת בילי (בת 27- קיבלתי את המייל שלך )

ואם זה לא הולך אז... [email protected] ואל תשכחי את הקו התחתון בין המילים... ואם את שולחת מה- outlook או יותר נכון מהעמוד שהפורום פותח לך... אז זה לא כדאי! מה שאני עושה זה באמת פותח את אותו עמוד, מעתיקה ת'כתובת, ושולחת מהאי-מייל שלי. הוא בדר"כ עושה ת'עבודה מצוין...הוא מאולף :-) שלך, אני.

שלום . רציתי אולי עצה מימשהו אז ככה אני עוד חודשיים מתגיסת כולי פחד אבל זה לא סתם פחד כמו שכולם עוברים פחד שמצדיק אני חסרת בטחון לחלוטין כול מילה פוגעת בי ומרוב שאני רגישה בוכה מכול דבר כמעט, קשה קשה קשה, לי להתחבר עם אנשים ולפתח אימם שיחה מבלי לחשוב בטח אחרי זה יחשבו ככה, וככה כול החיים הייתי כך עברתי 3 בתי ספר ושום דבר לא ישתנה , אני יחסית עם אנשים שותקת מרוב פחד. אנא אנא ממכם עזרו לי לפתרון אני חסרת עונים כבר ולא יודעת אייך להתמודד, ועוד שאלה.. האם יש אנשים עוד במצבי??? או שלא ככה??? ורציתי לציין שאני נורא נורא רוצה את השרות שלי רחוק מהבית וכי אני כמעט בטוחה שהנזק היה יותר גרוע ? אבל זה שאיפתי מה עושים תודה.....

נטע-לי, הייתי שם, ודווקא הצבא עזר לי להתגבר על הקשיים האלה. עדי

היי לך... מניסיון רע ומר אני יכולה להזדהות איתך. אני הייתי שתקנית כל התיכון,זה עשה לי כזו טראומה שעד היום אני פוחדת להמשיך למסגרות חדשות אבל השתנתי בצבא,בהתחלה הייתי נורא שקטה אבל לאט לאט נפתחתי גם כי הגיעו אנשים חדשים ואז הרגשתי וותיקה ומנוסה. תראי בטחון זה משהו שקשה לשנות עם ההתבגרות הוא עולה והיום שנה שאני כבר בטיפול פסיכולוגי וזה גם שיפר את הבטחון שלי אבל עדיין יש לי דרך חדשה. אני סובלת מהתקפי חרדה ושתדעי ששנה לא עבדתי ועוד שלושה שבועות אני הולכת לעבודה חדשה שדורשת קורס לפני אני מתה מפחד בעיקר בגלל הקטע החברתי אבל חשוב שאלך על מנת שאוכל לעלות שם את הבטחון. הבטחוןעולה כשמדברים ועושים ומשתתפים ופתאום את מגלה שהיי את לא פחות טובה מאף אחד ואפילו אנשים אוהבים אותך ודברייך לעיניין וגם כשהם לא תמיד לעיניין לא קרה אסון. כך שהדרך היחידה היא לקפוץ למים ולדבר ואם כמוני זה נראה לך משהו שתצטרכי עזרה מקצועית תאמיני לי תפני לפסיכולוג מיקצועי וטוב וזה ייעזור לך עוד להעלות את הבטחון... גיוס נעים בהצלחה

שלום רב: אני בת 18 בימים אלה מסיימת פרק גדול בחיי סוף י"ב נורא קשה לי עם זה אני לא יכולה לחשוב שככה זה היה אני מבינה שאלה הם החיים ולכול דבר יש סוף מחר המסיבת סיום שלי יש לי פרפרים זהו כול אחד ואחד הולך לדרכו אנא עזרו לי אייך מתמודדים עם זה תודה

גילי, איך את התמודדת אם שלב המעבר לביה"ס? בהתחלה היה קשה, אבל הסתגלת. נכון? ככה זה גם במעבר לחיים. טבעי שאת מבולבלת. אם את מתגייסת, אז אוטוטו גיוס וזה המעבר לחיים האמיתיים. עדי

גילי שלום רב, פרידות אינם קלות לכולם. כל אחד מתמודד עימן בדרך אחרת. סיום לימודים הוא סיום של פרק משמעותי בחיים, והתחלה של פרק חדש, אחר, שכרוכה בו משמעות של בגרות והתבגרות, עצמאות ואחריות. אינני יודעת כיצד התמודדת עד כה עם פרידות, אבל מן הסתם כך גם יהיה מחר. תמיד אפשר להמשיך לשמור על קשר עם האנשים החשובים לך. זה בדרך כלל מה שאנשים רבים עושים כשעליהם להיפרד: הם בעצם לא נפרדים וממשיכים לשמור על קשר. זו גם דרך. תהני מחר במסיבה, ובכלל, שיהיה לך בהצלחה, טלי פרידמן

שלום וברכה אני בחור בן 37 ומזה ארבע שנים סובל ממה שקןראים חרדות אני נימצא בטיפול פסיכולוגי כבר ארבע שנים ומזה שנה כבר איני לוקח כדורים נגד דיכאון סרוקסט אך מדי פעם יש לי התקפות ואז אני נעזר בקלונקס בערך אחת לשבועיים אני עובר בדיקות אחת לשנה בערך והאחרונה הייתה בסדר גמור אני לאט לאט חוזר לחיים הרגילים שלי שהם מאוד שונים מחיי הקודמים אני מקבל 050מקג אלטרוקסין ביגלל תת פעילות כמו בתאורים רבים שקראתי במאמרים אני חש מבולבל על כך שיש לי ימים טובים יותר וטובים פחות יש ימים שאני גומר על ארבע עייף מותש חסר חיים ממש בשאר הימים אני סתם עייף לאחרונה התחלתי לחזור לעסוק בספורט לאט אבל הדבר נעשה קצת ריקודיי עם הליכה נסיעה על אופניים שאלתי האם ארבע שנים זה לא היה צריך כבר לעבור ושנית האם לתיסמונת התשישות יש משהו בדבר כייצד אוכל לברר זאת ? תודה

היי גונן , יש הטבה, יש היתקדמות מצוינת , תמשיך הלאה באותה צורה ואל תיקרא דברים ששייכים למחלות . רק .בדברים חיובים תתרכז . בקשר לתשישות זה לא שיך לענין . בהצלחה דיאן

.

זה שטויות של שרלטנים שמתעסקות במגע והעברת אנרגיות כביכול, ושחרור אנרגיות רעות בלה בלה בלה. משהו כמו וודו. בקיצור - משהו שמוציא הרבה כסף ממסכנים שכואב להם ויאמינו לכל רמאי שיספר להם שנגיעות שלו ירפאו את מכאובי נפשם וישנו את מה שחרא בחיים שלהם. אל תתפתי.

עניתי מהו טיפול קינסיולוגי למטה. אל תירתעי מאנשים שכל דבר שהם לא מכירים הוא טעות....... טיפול קינסיולוגי עושה דברים נפלאים. כול-טוב

זה בלה בלה! אחת

לקחתי במשך תקופה של כחודשיים אפקטין והמצב שלי רק החמיר. היו לי חרדות רבות יותר, דכאון, תשישות וחוסר תיאבון עד כדי מצב שבו לא יכולתי לאכול כי הרגשתי גוש בגרון ותחושה של בחילה. הרופאה החליטה לנסות להעלות את המינון משום שזה כנראה לא עזר והמצב החמיר עוד יותר. היא הוסיפה לי ריזזין (25 מ"ג ליום) וזה לא עזר מאד. הייתי כבר על סף ייאוש. אז היא החליטה לשנות את התרופה ולתת לי סרוקסט (כדור וחצי ליום). מייד המצב השתנה לטובה. אני לוקחת סרוקסט מזה כשבועיים והמצב הולך ומשתפר. יש לי שתי שאלות בנושא: 1. האם ייתכן שהאפקטין גרם לכל התופעות האלה או שזה משהו פסיכולוגי אצלי? איך יכול להיות שתרופה שעוזרת לרוב האנשים לא עזרה לי כלל? 2. האם אוכל אי פעם לחיות ללא תרופות או שלנצח אהיה תלויה בסרוקסט כדי לשפר את מצבי? האם יש סכנה בלקיחת סרוקסט לאורך זמן? תודה מראש.

גלית שלום בהחלט יתכן שלא תעזרי באפקטין (כמעט שליש מהמשמשים לא נעזרים) יתכן שיהיו תועפות לואי המתוארות במירב המקרים בהם ניתן סרוקסט די בלקיחה עד העלמות התופעות + תקופה ליצוב המצב לעתים תלוי באדם ובאבחנה יש צורך בטפול משלים נוסף ולעתים (במעוט המקרים) יש צורך להמשיך בתרופות לאורך זמן כיון שעם הפסקתה התפעות חוזרות בהצלחה עמי

היי אני בת 33 רווקה בגיל 29 הלכתי לטיפול פסיכולוגי התנהגותי במשך כשנה והשנה לאחר דיכאון ניגשתי שוב לטיפול פסיכודרפיאטי במשך כחצי שנה. בעברי ניסתי מס' פעמים לגשת לטיפול ולאחר מפגש או שנים עזבתי בפעמים שכן המשכתי היה בי רצון אמיתי לעשות, לשנות אך בדיאבד נדמה לי שהשינוים הם קלים לא מהותים ומובילים לתק' קצרות של סוג של רוגע ולא יותר מזה האם יש באמת סיכוי לשנות האם דפוסים של שנים ותפיסה עצמית יכולים להשתנות והאם כל זה תלוי רק בי או שמה עלי באמת לצפות למהטפל להוביל לשינוי

היי שוש , מתוך ניסיון אומר לך ,שכל מה שנירכש ,ונילמד במשך השנים יכול בהחלט לעבור שינוי ,לכאן ולכאן . תפיסתך או דפוסי היתנהגותך ,הם לא מולדים ,.ככל הניראה רכשת אותם במהלך השנים ,ומה שאת יכולה לעשות ,עם קצת השקעה , זה ,,למיין לך ,את התכונות שהיית רוצה לשנות באמת , ולעבוד איתם עם המטפל ,כך שהתוצאה תהיה תלויה בשניכם . וגם תוכלי לעשות סדר בדברים ,לנבור בעבר ולמצא מאיין נובעים , כל הסימטומים וכו'. עצם העובדה שיש לך רצון לשינוי ,זה ו ביטוי בעל ערך רב ,לקידום שינוי זה , שתהיה לך עבודה קלה פוריה ומוצלחת , זכרי צריך לעבוד קשה ,בכדי לרפא את נפשותנו הפגועות . ביי .דיאן .

יש סיכוי לשינוי דפוסי התנהגות ודפוסים רגשיים. לא ניתן לקבוע שאין דפוסים מולדים, קרוב לוודאי שדווקא יש. אולם גם הם, וגם הדפוסים הנרכשים, ניתנים לשינוי ואף משתנים במהלך החיים. זה לא קשור לטיפול פסיכותרפי, התנהגותי או אחר. זה קורה לכל אחד מאיתנו גם ללא טיפול. תסיכימי בוודאי שחלו שינויים רגשיים באנשים שאת מכירה במהלך 10 השנים האחרונות. טיפול, כאשר נעשה בידי איש מקצוע מיומן ובעל רצון טוב, יכול אכן לזרז את התהליך, בתנאי שאת לוקחת לעצמך תפקיד מרכזי בטיפול, וזאת אצל רוב האנשים.

אהבתי את התשובה !

יש סיכוי לשינוי אבל הוא איטי והוא תהליך והוא מייאש לעיתים ומצד שני הוא ישאר לתמיד ומטפל טוב חיוני דוקטור דרור שחר בתל אביב למשל :-]

היתי רוצה לדעת מהי הדרך המומלצת והטובה ביותר לטיפול בחרדה חברתית (למעט היפנוזה כי זה נשמע מפחיד). אני צריכה עזרה... טל

טיפול קינסיולוגי יעזור.

הדרך הטובה ביותר היא טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג טוב ואמין. ולא כל מיני שטויות על אנרגיות וודו ודברים חסרי ביסוס והוכחה.

נצטרך למצוא לזה פתרון... (אני אחשוב על כינוי אחר)

לכל המעונין טיפול קינסיולוגי הוא טיפול המאבחן את הגורם הראשוני לבעיה דרך בדיקות שריר. בדיקות השריר הן כלי איבחוני. הן דרך לקבל אינפורמציה החיונית לריפוי מן הגוף- מוח- תת-מודע של המטופל. האינפורמציה קיימת ולקינסיולוגיה דרך פשוטה להגיע אליה. האינפורמציה מדויקת. תמיד הגוף יודע! תת-המודע יודע הכל על עצמו. התורה מוכרת בחו"ל. מפנה למספר אתרים העוסקים בקינסיולוגיה. קיימים אתרים רבים וניתן להגיע אליהם בכל מנוע חיפוש לועזי.http://www.kinesiology.net http://www.healthk.co.uk/ http://63.238.164.100/

שלום רב, יש הרבה דברים שיכולים להכנס לכותרת של "חרדה חברתית", כמו: הילד שבוכה ללא הפסק כי אימו לא איתו בגן, הבודד/ת שאינו/ה יוצרת קשרים אישיים ומיניים, זה/ו שאין מכירים אותם כמעט במקום העבודה, למרות שכבר חלפו שנים, וכאלו שאינם קונים כלום במכולת כי חוששים מהמעמד של ספירת הכסף בצורה נכונה בקופה. אז בוודאי שיש דרכי טיפול רבות, שיש להתאימן לאדם ולמקרה: אימון, הקהיית חרדות, שינוי האינטרפרטציה אודות הארוע, חיזוקים וסנקציות, וגם כמובן הפנוזה (שאמורה להנקט במקרים חריגים בלבד). כדי לתת לך משהו אישי יותר, יש צורך בפרטים שנוגעים לעניינך. תוכלי לעשות את זה בפורום, או במייל האישי שלי. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

אני המומה מההתנהגות של כל הרופאים למינהם, אני במצוקה ומבקשת עזרה, מצאתי כל כך הרבה תגובות להודעה שלי והכל גידופי רופאים הדדיים!!! אפשר לקבל תשובה רצינית כאן?

אמא שלי סובלת מזה כחצי שנה ממחשבה כפייתית שלא נותנת לה מנוח, היא הלכה לפסיכיאטרים, נכחה במפגשים בבי"הח במשך כחודשיים במחלקה שנקראית ריפוי בעיסוק, וחוץ מכדורים שדחפו לה שום דבר לא עזר.. כשהיא נכחה במפגשים נתנו לה לעשות עבודות גבס, ושוחחו איתה פעם ביום, ונתנו לה כדורים... אחרי חודשיים שלחו אותה לביתה, וביקשו ממנה להמשיך לקחת את הכדורים, ולבוא פעם בחודש לשיחה.. אמא שלי נשארה באותוט מצב שבו היא הייתה , אבל בתוספת של כדורים שמרדימים אותה כל היום-תודות לרופאים... כשהיא ביקשה להתנדב למקום שבו היא שהתה , הם לא הסכימו.. הבעייה של אמא שלי היא כזאת: לפני כחצי שנה נכנסה לה מחשבה לראש שאומרת כך: "איך מעיניים כאלה קטנות אני יכולה לראות כמה אנשים ביחד?" המחשבה הזאת מציקה לה רק כשהיא נמצאית עם המשפחה הקרובה.. כאשר היא הולכת ברחוב ורואה מלא אנשים זה לא מפריע לה. אבל כאשר היא נמצאית עם בני המשפחה זה מציק לה, והיא שואלת את עצמה : "האם תמיד ראיתי את כולם ביחד עם עיניים קטנות?".. לפני שהמחשבה הטורדנית/הכפייתית הזאת נכנסה לה לראש , אמא שלי הייתה בחורה בעלת שמחת חיים, היא תמיד אהבה שכולם נמצאים ביחד... נכון לרגע זה היא כל הזמן יושנת בגלל הכדורים, ובוכה, וכשאנחנו מציעים לה לצאת לטיול ולשכח מהמחשבה הזאת, היא לא יכולה... היא נלחמת כל היום במחשבה הזאת... היא אומרת שנמאס לה להילחם... מה אפשר לעשות שעוד לא עשינו? הלכנו איתה לרבנים, לקחנו אותה לפסיכיאטרים(לפי דעתי הם רק הרסו אותה עוד יותר), אם היא לא לוקחת את הכדורים אז היא טוענת שהיא לא יכולה להירדם בלילה... אבל היא כל הזמן יושנת ובוכה , והפנים שלה נפוחות, היא הייתה בריפוי ועיסוק.. בנוסף לזאת היא עקרה את כל השיניים שלה והיא סובלת מכאבים באוזניים, ועד שירכיבו לה שיניים תותבות ייקח רק עוד חודשיים, והיא צולעת ברגל שלה כי לפני 4 שנים היא נפלה מסולם... אמא שלי לא מסוג האנשים שמתאבדים.... אבל לפי מה שאני רואה כרגע, אני גם לא פוסלת את האפשרות הזאת, כי אדם שמגיע למצב של ייאוש עושה הכל... אני כל הזמן נמצאת איתה , מנסה לדבר איתה על המצב, היא אומרת שזה עוזר לה שאני מדברת איתה...אבל אחרי כמה דקות היא שוב פעם בוכה וממשיכה להיות בתוך עצמה... אמא שלי לא משוגעת, היא מנסה לתפקד רגיל, אבל מה שמעצבן זה שהמחשבה הזאת נכנסה לה לראש פתאום, ביום בהיר אחד, בלי שיקרה לה משהו מיוחד...וזה קורה לה רק כשהיא עם בני המשפחה הקרובה.. מי יכול לעזור לי להחזיר את האמא שלי שהייתה שמחה, ומאושרת??????? מתחננת למצא את האמא המתוקה והמקסימה שלי שתמיד אוהבת לעזור לכולם, ולעודד את כולם...אני אוהבת אותה ולא מוכנה לתת להב ליפול ככה סתם בגלל מחשבה מטומטמת כזאת ... היא בסה"כ בת 51... אם נשארו כאן אנשים שאיכפת להם ושרומים לעזור באמת ולא לנסות לדחוף עוד כדורים דביליים שמסממים את הבן אדם ונותנים לו לברוח מהבעייה ע"י כך שהם מרדימים אותה... אנא עיזרו לי. תודה.

לימור חביבה , התרשמתי ממך שאת אובדת עיצות ,אובת ודואגת לאימך מאד ,ואני מיתפעלת ממך על תמיכתך והבנתך הפשוטה של מצבה . אל תתיאשי ,תמשכי לפנות ולהיתעניין ,בכל מקור שתימצאי לנכון ,בקירבת מקום מגורייך , אם זה מועדוני אנוש או תחנות לבריאות הנפש ,(לבקש עובדת סוציאלית שתלווה אתכם בכל שלבים ). מתוך ניסיון ,אומר לך שמה שאימך עוברת עברתי גם אני ,עם משהו קרוב . המחשבות הכפיתיות ,משמשות גירוימותנה לחרדה ,(לברר ממה היא חרדה )סימטום כפיתי , שמיתטא בפחד פובי וכך היא מגלה אי שקט ,ונאבקת בתוך תוכה ,על הכפיה של המחשבות על התודעה והניסיון המר לסלק אותה . יש היום טיפולים ,וצריך לעבור הרבה ניסיונות עד שמגיעים לנוסחה המתאימה , אל תתיאשי ותחזקי את עצמך ואותה , תמיד .תהיה קרובה ואל תשאירי אותה ,בודדה באפלה . כמובן אם יש לך את הכוחות . יש דרגות חומרה שונות ,יש שמיתגברים ויש שהסימפטום מישתלט על האדם . יש פעמים שאפשר לצפות להטבה ספונטנית וחלקית ,והסימפטומים יכולים להיעלם להם,איך שהיגיעו , ויש שצריכים להפשיל שרוולים ,להתחיל טיפולים בכיוון ,של טיפול היתנהגותי , פסיכותרפויטי, פסיכואנליטי,וגם פסיכותרפיה תמיכתית . יש גם תרופות מצוינות ויעילות שמעכבות את הספיגה של הסרוטונין ,ומונעות גם ממחשבות כפייתיות לצוץ . מקווה שתפקי תועלת מתשובתי ,ושאימך תבריא בכוון הדרך הנכונה . שלך דיאן

מצטער גם לי דחפו כדורים

תנסי טיפול הומואפטי זה יקל.....מנסיון

שלום לימור. אני לא יודעת באיזה מסגרת טופלה אימך, אולם קשה לי להתעלם מהזלזול שלך במקצוע הריפוי בעיסוק. בעקרון, המטרה היא לא של המרפא אלא של המטופל - להגיע ולחזור לתפקוד בסביבה בה היא חיה. העבודה לא נעשית בכפיה, כי יכולים להגיע לתוצאות רק עם שיתוף מלא של המטופל במטרות ובהליך עצמו. מקצוע הריפוי בעיסוק עוסק במניעה, טיפול וקידום המטופל, תוך התייחסות לכל הצדדים שיכולים להפגע : הצד המטורי, צד תחושתי, צד חברתי, מחשבתי, נפשי וחברתי. מרפאה בעיסוק לא ייתן עבודה סתמית למטופל, אלא יבחן את הרצון של המטופל, הרקע שלו והייעילות שתצמח מביצוע העיסוק. כך למשל - עצם העבודה יכולה לתת סיפוק, אבן דרך ראשונה בתחילת תהליך של שיקום. לפעמים דרך העבודה מסויימת ניתן שיקוף של הרגלי עבודה, יחסים חברתיים ועוד דברים כך שאפשר לקבל תמונה מקיפה יותר ובייחד עם הקליינט לעזור לו למצוא את הדרך להתמודדות. בברכה, דלית מרפאה בעיסוק

לא ענית לי אתמול אז אני מנסה היום. עשיתי כבר כמה הערכות ביניים. אני יודעת מה תרם לי הטיפול החיים שלי השתנו לאין שיעור. אבל עדיין אני מרגישה שאני זקוקה לחום ולביטחון שהיא מקנה לי. הבעיה היא שלפעמים זה מגיע לפנטזיות שאני מאמינה שעוברות על כל מטופל אבל אני מנסה להשתחרר מהן ולא מצליחה. ואני מכירה את התאוריות הפסיכולוגיות ואני יודעת שיש לה חיים משלה.אבל כולם לא עוזר זה לא עוזב אותי רוב הזמן יש לי הרגשה שאני עדיין בטיפול רק בגלל זה.

תראי, יכול להיות שקל לי להגיד כי לא התנסיתי בטיפול, אבל ממה שכן ידוע לי על התהליך, מה שאת עוברת קורה לרוב האנשים, כולל כל מיני פנטזיות (גם מיניות). לדעתי כדאי שתעשי איזשהו מאזן - מה יוצא לי מהטיפול, מה מרגיז אותי בו, מה קיבלתי כבר ומה אני עוד רוצה להשיג. כך תוכלי לראות מהן המטרות העומדות לפנייך ואולי זה יקל מעט את ההתלבטויות. ושוב, תזכרי שאת לא היחידה שעוברת תהליכים כאלה. שבוע טוב!

שוב שלום, את ההערכה צריך לעשות במשותף, אבל את המסקנות את צריכה לעשות לבדך. אני סבור שהלקוח, יהיה אשר יהיה כובד המשא שלו - הוא האחראי על הטיפול, כשמדובר במקרים של אדם שפוי. יוצא מכך שאם יש לך הסתייגויות מההמשך, כדאי שתעשי את החשבון הסופי של "חיובי" וגם "שלילי", ואם צריך - תבחני את הכדאיות של סיוע מסוג, או ממישהו, אחר. מנוסח מכתבך, ומיכולת האסרטיביות שלך המשתקפת ממנו - נראה לי שטוב יהיה אם תתלבטי עם עצמך לגבי ההמשך, ותחליטי. את בהחלט מסוגלת. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

רקע: אלמן בן 68 חולה סכרת. בעבר איש חברתי מאוד. לפני כשנתיים התחיל להרגיש שאינו יכול לשהות בחברת אחרים. בתחילה לא יכול היה ללון אצל אחרים= ןכשלא היתה ברירה- ממש סבל מכך. לאחר מכן לא הסכים להלין חברים קרובים שלו בביתו. ועכשו הוא בקושי סובל נוכחות אחרים, גם קרובים ביןתר. (אפילו נכדים שהןא "משוגע" עליהם.) מצבו הפיזי לא טוב. שמן-בקושי הולך. האם אלו סיפטומים של משהו מוכר ואולי מוגדר?? אודה לך על חןןת דעת. "חבר שלו"

לחבר, מה שחשוב שכן תהיה איתו, להיות שם. בשבילו. מה שאתה יכול לעשות עוד, הוא לספר בפורום (בהסכמתו) כמה זמן המצב נמשך? כמה זמן הוא אלמן? וכו'. לאלמן, לא סתם אלוהים אמר: "לא טוב היות האדם לבדו". חשוב על תחביבים ולך לחוגים לאנשים בגילך. עדי

שלום הספור שאתה מתאר מטריד מקצועית הייתי הולך בשני כוונים - 1. ברור גופני לעתים מצב נפשי גרוע הוא בעצם עדות או בטוי להתפתחות של מצב גופני ירוד 2. יעוץ נפשי שכן יתכן שיש התפתחות של דכאון גם אם הוא משני להתפתחות של הפרעה גופנית עדין הדכאון בתורו עלול להחמיר את הסבל הגופני (את החויה) ולכן הטפול בו מועיל בהצלחה עמי

שלום רב, האם תוכל להפנות אותי לאתר (רצוי בעברית - אם יש) הנותן פירוט לגבי תרופות פסיכיאטריות. בתודה חן

חן שלום צר לי איני מכיר תצטרך לחפש עמי

האיש בן 68. חולה בסכרת. מתפתחת אצלו תופעה של חוסר יכולת להימצא בחברת אנשים, גם חברים קרובים ובני משפחה. בתחילה לא יכול היה ללון אצל אנשים מחוץ לבית ועכשו איננו מסוגל להימא כאמור בחברתם מעבר לזמן מצומצם. האם התןפעה מוכרת ומה הפתרון? תודה חבר שלו

שלום ד"ר אבני. הייתי רוצה לשמוע ממך על אבל - אייך אני יכולה לדעת אם אני נורמלית או שהתחושה של הכאב תמשך עוד הרבה הרבה זמן? בעלי נפטר מסרטן לפני חודשיים , לאחר מחלה של שנה. ויש לנו תינוק. (9ח'). תודה מראש, האלמונית

לאלמונית שלום, אני לא ד"ר אבני, אבל לדעתי את נורמלית. אל תשכחי שעברו רק חודשיים מאז המקרה ושיש לך תינוק. עדי

אלמונית יקרה, תודה על התגובהץ אבל הוא דבר מאוד אינדיבידואלי. אני לא חושבת שניתן להתגבר על מות אדם יקר תוך חודשיים ובטח לא על בעל. אני מסתכלת על אמא שלי. סבתי נפטרה לפני שנה, ועדיין מאוד קשה לה. זו פרידה ארוכה מאדם אהוב ורק הגיוני שתחושי כך. ולכן את נורמלית לחלוטין. שרה

אלמונית שלום אבל נמשך שנה ולמעשה כל החיים חודשיים , בודאי בנסיבות שאת מתארת נשמע לי זמן מועט איני יודע לאיזה תמיכה את זוכה ועוד פרטים רבים ואולי כדאי שתמצאי מישהו להעזר בו בודאי כדאי אם את סובלת מהפרעה קשה בשינה, אכילה, תפקוד, בכי רב רוב שעות היום או קושי לטפל בתנוק אשמח לעמוד לרשותך אם תרצי לשאול עוד עמי

אלמונית יקרה. שוב תודה על תגובתך אלי למטה. חודשיים זה מעט מאוד זמן, וברור שאת באבל ושהכאב חד ונורא. זה לחלוטין נורמאלי. אני מקווה שיש לך מי שעוזר ותומך בך. אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי- כך יהיה מישהו "לבכות על כתפו", מישהו שיעזור לך לעבד את האבל ולהתמודד עם הקשיים, ומישהו שידריך אותך איך לעזור לילדיך להתמודד עם יתמותם. אני ממש מקווה שכך או כך את לא לבד עם כל הקשיים הללו, וליבי איתך. סינדרלה

שלום אלמונית! ראשית - קבלי את תחומי על מות בעלך. שנית - ד"ר אבני וכל מי שענה לך כאן כבר אמר כל מה שאפשר לומר בנושא. ובכל זאת, כמי שנמצאת עכשיו בעיצומ של תהליך אבל - אני מרגישה צורך להוסיף כמה מלים משלי: לכאורה - המצב שלי יותר קל. אני איבדתי את אבי, שאמנם כבר לא היה צעיר - בן 88 (אני מבינה שבעלך היה צעיר), וגם חלף קצת יותר זמן מאשר אצלך - אצלי זה כבר שלושה וחצי חודשים. ובכל זאת - קשה, קשה, קשה! יש ימים שבהם כבר נדמה לך שאת מתאוששת, ואז פתאום שוב בא יום עצוב ביותר. פתאום עוברים במקומות שמזכירים את האדם האהוב שנפטר, נתקלים בתמונה שלו, סתם נזכרים בדברים משותפים שהיו לכם - והצלקת שכביכול הגלידה שוב "מדממת", כמו שנוהג להתבטא אחד מידידי. ואז את מרגישה שאת דורכת במקום, ואולי אפילו נסוגה, ושנכון לעכשיו אולי כבר היית צריכה להתגבר. אז אני אומרת לך באחריות (וגם שמעתי חוות דעת של אנשי מקצוע בנושא) - כל התחושות האלה הן נורמליות לחלוטין, אפילו הטלת הספק בשפיותך היא נורמלית, היא מן הסתם חלק בלתי נפרד מהתהליך. אז כמו שכבר כתבו לך כאן - קחי את הזמן שלך, תמצאי כתף לבכות עליה - איש מקצוע, חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם, וכמובן הפורום הזה שהוא באמת נפלא! כל טוב ושלא תדעי יותר צער! אחת

תודה כולם. זה מעניין אבל אני צריכה לשמוע לפעמים את הדברים מאנשים חיצוניים. הסביבה הקרובה שלי לא יודעת אייך אני מרגישה. נדמה לי שאני מהמשפחה שלי שדר של תמשיכי לתפקד, הכל יהיה בסדר....בהתחלה ניסיתי לפעול לפי השדר הזה אבל עכשיו משום מה יותר קשה לי. יכול להיות שאני באמת נכנסת לתוך התהליך של האבל ולא מנסה לעקוף אותו. בפני המשפחה אם כן - איני יכולה להיות גלויה ולבכות להם מבלי שהם יכנסו לפניקה. בבית- לתינוק לא מגיע אמא דכאונית. מסקנה- טוב שיש פורום. תודה על האוזן.האלמונית

הי נעלמתי קצת השבוע. לא היה לי כח לכלום. בתחילת השבוע אפשר לומר שהייתי בכהות חושים. לא ידגתי מה בדיוק עובר עלי. עקבתי קצת אחרי הודעות של אנשים ולא היתה לי את היכולת להגיב. כאילו לא היה לי מה לומר וכל מה שחשבתי שיש לי לומר היה נראה מפגר!!!!!!!!!!!!!!! אחר כך הייתי מאוד עסוקה, זה היה טוב. לא הייתי בבית כמעט יומיים. והיום חטפתי עצבים. הלכתי לפסיכולוגית והיא שככה לרשום את הפגישה. זה מעצבן כי קמתי מוקדם וגם מעליב בצורה מסויימת , כאילו אני לא חשובה לה או שבאמת אני לא חשובה, עוד כסף לכיס שלה. וגם חשבתי פתאום במשך השבוע שאולי אני מפחדת להתרפא, מפחדת שהכל יהיה בסדר ויחזור להיות רגיל ולי לא יהיה מקום. אנג'ל - ראיתי איזה שבוע קשה עבר עלייך ועדיין עובר, אני מקווה שתרגישי יותר טוב מהר ג'קי - מה המצב? אני אדבר איתך מחר! ( לא היתה י שניה אחת היום לנשום) אביב - מקווה שנהנת מהנופש הקטן שלך, בילי - מה שלומך והילד? ולכל מי שלא רשמתי את שמו שלא עלב. לכולכם אני שולחת שאלה גדולה,מה נשמע? ולכל מי שהצתרף לפורום במשך השבוע וראיתי שזה הרבה, ברוכים הבאים! וזהו לא יודעת סתם השמעתי קול, קוקו ריקו תרנגול. אוהבת את כולכם, שרה

היי שרה ...מה חדש???????????מקסימה.

הי שרה. כן, אכפת לי! [email protected]

היי שרה, גם לי אכפת, מוזר, אני אפילו לא מכירה אותך [email protected]

היי מה זה ההיעלמות הזאת ? באמת חיפשתי אותך וכשלא ענית הבנתי שאולי את רוצה קצת להתרחק. אז ברוכה השבה. מה שלומך? מה קרה לך השבוע שכל כך הוריד לך את המצב רוח (את לא חייבת לענות , סתם סקרנות). אני והילד בסדר. אין לי הרבה זמן , אני צריכה לצאת . נתראה מחר אוהבת בילי

הי מתוקה, אין לי הסבר בדיוק למה שקרה לי. לא היה לי כח לכלום. כמו שכתבתי עקבתי אחרי הפורום ולא יכולתי לענות. איזה כייף, יש הרבה אנשים חדשים! היה לי שבוע קצת עמוס והשבוע הקרוב הולך להיות מאוד עמוס. אני חייבת לזוז, אוהבת, שרה

שלום ד'ר אבני , ברצוני לשאול שאלה בקשר לבני ,אשר מישתמש ב פבוקסיל 300 מ'ג, וב ריספרידל 5 מ'ג ליום . בשעת היקיצה לוקח 2 מ'ג.ובלילה לוקח את השאר .(3 מ'ג ריספרידל ,ו300 פבוקסיל ) האם המינון הגבוה (אגב , בני מישתמש כך, כבר שלוש שנים .) שנלקח בשעות הערב ,קרוב לשעת השינה ,משפיע למעשה על השינה ? בכך שהוא רדום חזק מאד מאד , כ11, או 12 שעות לפחות בלילה ,וזה משפיע קשות על המשך תיפקודו היומי . האם לקיחת הכדורים בשעות היום עדיפה ומותרת ,? נישמח לדעת ,ולנסות , כדי שהשינה לפחות תהיה טיבעית יותר . תודה רבה לך מראש. דיאן.

דיאן שלום ישנוניות קשורה ככל הנראה לכמות הכוללת של הכדורים וו]פחות לחלקוה ביום - לרוב אם בכלל עדיף לתת הכל בערב, כמו כן אני מעידף לתת גם את הפבוקסיל מחולק לשניים מכל מקום לאחר תקופה כה ארוכה של טפול שווה לשקול שנוי טפול האם צריך עדין תרופות אם כן האם המנון מתאים ולחילופין לחפש תרופות שירדימו אותו פחות בהצלחה עמי

ראיתי שאתה כאן עכשיו האם אתה רואה את הודעתי?? רוצה רק לציין שלדעתי אתה האדם הנכון לפורום אני מאד נהנית לקרוא את התגובות שלך וגם התדירות שאתה נכנס לפורום מעוררת הערכה יישר כח

:)

סליחה

בוקר טוב ליסה. מה שלומך?

מזמן לא היית פה. מה שלומך ואיך הולך?

שלום לכם ! אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים , אבל בכל זאת אני מנסה . יש לי ילדה בת שנה וארבעה חודשים , אני אם חד הורית לא נשואה . אימי שומרת עליה בזמן שאני בעבודה . הבעיה היא שכל הסובבים אותי אומרים לי שאני מגוננת עליה יותר מידי : רצה אחריה לכל מקום - לאן שהיא הולכת אני אחריה , אם אנו בבתים אחרים אז אני כל הזמן צמודה אליה ושומרת עליה שחלילה לא תיפול , שחלילה ילד אחר לא יפגע בה ולא יחטוף לה צעצועים מהיד ואם זה קורה , אז אני נלחמת את המלחמה שלה ולא היא . ישנם פעמים שאנו מוזמנים לימי הולדת וכמובן אנו לא מכירים את כולם , והיא לפעמים מחייכת לאדם זר שהיא לא מכירה ולא תמיד מחייכים אליה וזה הורג אותי ואז אני מנסה מיד להסיח את דעתה כדי שלא תפגע ! בעוד חודשיים היא תלך לגן שבו היא תהיה הכי קטנה ושם יהיו ילדים בגדולים ממנה בשנה ומזה אני מפחדת מאד - שיפגעו בה , שהיא לא תסתדר , שהיא תעלב וכ"ו . מה עלי לעשות כדי להקנות לה כלים להתמודד עם הסביבה ? האם יש ספר מומלץ שכדאי שאני אקרא ? תודה מראש אמא דואגת

לאמא הדואגת שלום. קראתי את מכתבך, שבו מצד אחד את מתארת דאגת יתר לביתך ומן הצד השני הזדהות רבה, כאשר שני הצדדים הללו מפעילים אותך ומשפיעים על מציאות חייכן המשותפים. נכון שכל ההורים דואגים לילדיהם, ורוצים לשמור עליהם מכל רע, אך כולנו לומדים עם הזמן לווסת את הדאגה ולסמוך על ילדינו הרכים שידעו למצוא את דרכם. הגיל בו ביתך נמצאת הינו גיל בו מבחינה התפתחותית ורגשית היא מתחילה לפתח עצמאות תפקודית המתבטאית לעיתים בהתרחקות מן האם/ ההורה מתוך ידיעה כי היא נשארת ומופנמת בתוכה. לעיתים ההתרחקות הזאת נחווית כנטישה, כעזיבה- ועשויה לעורר רגשות שונים הגורמים לפעולה לא מודעת של רצון להיות במגע ובקשר צמודים. כשהדבר קיצוני- הוא עשוי אף לפגוע בהתפתחות התקינה והנורמטיבית. אינני אומרת כי זה המצב ביניכן. אין לי מספיק נתונים בכדי לדעת. אם את רוצה- את מוזמנת לתאר קצת יותר את ילדתך: איך היא אוכלת, איך היא ישנה (והיכן), איך היא מבחינה התפתחותית ורגשית. את יכולה גם לפנות ליעוץ. ישנן כיום מרפאות המתמחות בטיפולים, שהם בדרך כלל קצרי מועד, בתחום הקשר עם תינוקות. כל דרך שתבחרי תתקבל בברכה. להשתמע. רוית.

מה עושים? איך מתקדמים? איך יוצאים מהמצב המחורבן הזה? אני נמצאת בתקופה הכי מחורבנת בחיי, מעין פרשת דרכים שבה אני לא יודית לאן לפנות פה הנקודה להתוות את עתידי אך אני לא יודעת איך אני רוצה שהוא יראה ( רק לא כמו ההווה!!!). באישיותי אני חסרת ביטחון ועם הערכה עצמית נמוכה, כל זה רק התחזק בשנה פלוס האחרונה וכעת אני ממש לא מאמינה ביכולתי וממש מפחדת בעיקר ממגע עם אנשים. יכולת התקשורת וההתקשרות שלי עם הסביבה נמוכה עד מאוד אני לא מסוגלת לקשור קשרים עם חברים ידידים והצלחתי לאבד כמעט את כל הקשרים אם מרבית חברי . הבדידות אוכלת אותי מכרסמת וצורכת את הכל הארגיה. אך למרות כל זה אני לא מוצאת את הכח לשנות ובכלל לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שאני זקוקה לעזרה אך לא יודעת איך להשיג אותה אין לי מישהו קרוב להתיעץ איתו. היש סיכוי לצאת מהמצב הזה או לעד נידונתי לחיי פרישות ובדידות? ערב טוב מיכל

הייתי במצב שלך ועדיין לא יצאתי ממנו לגמרי ואני לא לבד. מה שמשפר לי את ההרגשה זה טיפול פסיכולוגי שאני נמצאת בו אז כדאי לך לנסות אין שם ניסים אבל תוכלי ללמוד הרבה על עצמך וראשית למה את מרגישה כמו שאת מרגישה,ומתוך זה תוכלי לזהות מה משפיעה עליך מה עושה לך טוב ואיך להתמודד עם מה שלא טוב לך. ועוד הרבה .זה לא קל לי בכל אופן אבל זה שווה כי החיים הם מתנה והזדמנות לחוות דברים וכשמרגישים כמו שאת מתארת קשת האפשרויות שלך להרגיש את החיים קטנה.הטיפול יעזור להגדיל אותה. קחי אחריות על החיים שלך ותנסי לשפר אותם זו הבחירה שלך ,בחירה בחיים.

מיכל לילה טוב, את לא מציינת בת כמה את, מה העיסוק שלך (עובדת, לומדת) בערך ממתי הבעיה התחילה או שהתחלת לשים לב? עדי

מיכל שלום רב, עצם היכולת שלך להגדיר בצורה בהירה וברורה כל כך את הדברים שמציקים לך, היא יכולת שלא תסולא בפז. עכשיו נותר להתחיל לפעול להתמודדות עם התכנים שאת מגדירה, וכמו כשבר כתבת את חושבת שאת זקוקה לייעוץ. ולדעתי האישית, ייעוץ וטיפול פסיכותרפויטי יכול להועיל לך בהגדרת מטרות ויעדים, הבנת התהליכים שעברת עד כה, והכרת כלים ודרכי התמודדות עם המצב בו את מצויה כיום. אם את מעוניינת בעזרה במציאת מטפל, את מוזמנת לכתוב לאימייל שלי, וננסה למצוא מטפל עבורך. כתובת האימייל מצויה בכרטיסי האישי, אם תקליקי על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן

שלום ... הכרתי מישהו נחמד מאתר היכריות.. ו.. והתחלנו לצאת והיגיע כבר לפגישה החמישית ובאמת הכל סבבה רק שהוא גר רחוק ויש לו בעיה בתחבורה. אבל יכלנו ליפתור את הבעיה וכן היסתדרנו ..... ואז צצה בעיה אחרת החברה לשעבר, לא מזמן אולי חודשים הוא פרוד והוא מבולבל וכן נכנסתי לסרט שסוף סוף הכרתי מישהו סבבה וזה הולך להיגמר אבל לא הוא לא רוצה ליגמור את היחסיים אלה ללכת יותר לאט אבל נדלקתי חזק. ובינתיים אנחנו מתראים פעם בשבועים וזה קשה לי אבל למרות זאת אני ממשיכה ולא מוותרת וחושבת שזב עוד ישתנה ... וכשאנחנו מדברים בטלפון הוא מזכיר עד כמה אני בחורה אחלה ובאמת מדברים שעות וטוב לנו יחד שאנחנו מתראים, וגם מציין עד כמה הוא מתגעגע אלי.וזה משבש לי את המוח.. אני לא יודעת מה לעשות??לחכות..

אהבה היא דבר נהדר, ןכמה חבל שאת מפרשת אותה כסוג של תלות. יש לך הגיון בריא בוודאי, אז תועילי לשלוף אותו, ולהשתמש בו. הבחור מחזיק אותך על אש קטנה כי זה נוח לו ולא משום סיבה אחרת. אם זה נוח לך, יופי. אם לא, אז תבקשי הבהרות, ( אמיתיות, לא סיפורי סבתא ), ותבהירי באילו תנאים מתאים לך להמשיך את הקשר. מניסיוני אוכל רק לומר שבחור מאוהב, בד"כ מעדיף פגישות תכופות יותר מאשר אחת לשבועיים.

כתבתי כאן לפני כמה חודשים. כמעט בת 24 ומה שלא אעשה לא מוצאת בן זוג. שנים כבר של להשתוקק לזה, לראות את כולם מסביב מוצאים, לשמוע בצבא את כל הבנות מדברות רק על הגלולות שלהן והחבר שלהן... ואני לא מוצאת. ואז אוניברסיטה... ולהחליט שגם לי מגיע לטעום קצת מזה, מהחיים, ולמצוא את עצמי בזרועות ידיד ותיק שניפץ את ליבי בסוף. ומשם הישר לטיפול פסיכולוגי, שכבר נמשך שנה בדיוק, ולא עוזר לזה כלל. וכל מה שיש לה לומר זה שאני חכמה יפה ונחמדה ואין סיבה לזה שאין לי, וגם שאני לא עושה שום דבר לא נכון למעשה, פשוט מזל רע של להיות עם תחומי עניין שונים מרוב בני גילי, פשוט מזל רע של לא לפגוש את הנכון, שאלו שאני יוצאת איתם ולא לטעמי (רובם בליינד דייטס) - אני צודקת לגמרי שאני לא רוצה (ובחיי שהם דפוקים) וכשפעם ב- יש אחד שאני רוצה, מזל רע שהוא לא מעוניין. וזה כל מה שיש לה לומר, לפסיכולוגית שלי. ואני כל כך לבד, והיא הדבר היחיד שמקל על זה קצת, אבל בשביל זה לשלם כל כך הרבה ולא למצוא מזור... רק שאני כל כך תלויה בה ולא מסוגלת לעזוב או לבדוק אם מישהו אחר יוכל לעזור לי יותר. ואין אדם בעולם שאני יכולה לדבר איתו על הדברים האלו, חוץ ממנה. אין אחד שמבין. אומרים לי "את צעירה", "מה העניין", "את לא יכולה להיות עם עצמך" ולא מבינים שאני כבר שנים עם עצמי. שזה לא ילדונת שנפרדה מחבר ולא יכולה להיות לרגע אחד לבד. יש לי תחומי עניין ועיסוקים מכאן ועד הודעה חדשה, רק שאני כבר מאבדת את הטעם להם לאחרונה. נגמר לי הכוח. כי בשבילי זה שנים של להשתוקק - ולהיות לבד. וזה לחזור הביתה מבית של חברה שגרה עם החבר שלה, או של חברה נשואה, וללכת לישון לבד. עוד לילה ועוד לילה. ולקום לבד כל יום, בלי אף אחד שיגע בי, בלי אף אחד שיחבק אותי, בלי אף אחד שיהיה לו מספיק אכפת, שיאהב אותי, שיגיד לי את זה, שירצה אותי מספיק כדי לחלוק את חייו איתי. בלי אף אחד לאהוב ולהעניק לו מכל מה שיש בי להעניק. ולגרור את עצמי לעוד דייט מהאינטרנט, כי גם לאף חברה או ידיד לא אכפת מספיק כדי לעזור ולהכיר לי, ולעוד דייט, לעוד אידיוט שמתנפל עלי בדייט ראשון ולא מבין למה אני לא מסכימה... פשוט מפיל את עצמו עלי כשכל שפת הגוף שלי אומרת לא, דוחפת אותו ממני והוא תינוק, אפילו לא מבקש סליחה ופשוט הולך ולא מתקשר יותר. או לאידיוט אחר שמספר תוך עשר דקות היכרות איך כל שנתו הראשונה באוניברסיטה היה ממוסטל מגראס, מדבר רק על כסף וכמה הוא רוצה כסף וכמה הוא מרוויח הון, לא מעניין אותו שאני כמעט רק שותקת ומקשיבה, לא מעניין מי אני... ובמילא הספיק לי לשמוע על הסמים כדי לא לרצות. ועוד ועוד, כל אחד סיפור בפני עצמו. או זה שכמעט אהבתי, היחיד מזה זמן רב שפגשתי ביציאה עם חבר'ה לבית קפה - ידיד של אחת מהם, יצאנו כמה פעמים, ישנתי אצלו, והוא... יש לו פחד ממין. רוצה אבל לא מסוגל ללכת עם זה עד הסוף...למרות שאני רואה שהוא כמעט מתפוצץ.. ואז כשזה מתגלה הוא בורח ממני, מתחמק ולא מתקשר יותר... למרות כל רצוני לעזור, למרות שהייתי יותר ממבינה, למרות שכמעט ואהבתי אותו. מסיים סיפור של חודש בפשוט לא להתקשר יותר וזהו. ואז מסתבר אחרי כמה זמן, שהוא היה חבר של הידידה עימה בא ליציאה של החבר'ה, והם נפרדו אחרי שלוש שנים, וזה היה לפני שבע שנים, אבל הם ה"מיתולוגיים" זה של זו... ולה יש כל הזמן חברים.. והוא לבד מאז, או עם סיפורים קצרים ולא רציניים.... אז מה, כל העולם דפוק או שזו אני? ויש טעם לבדידות. כמו דם א ו מתכת חלודה בפה. וזה כמו חץ שמפלח את החזה כל פעם מחדש. השקט הזה בחדר לבד... ועוד דייט משפיל ונורא. ללכת לפסיכולוגית רק כדי להבין שאין לה איך לעזור לי. ואין הסבר ואין סיבה, אבל זה ככה. בלי חום, בלי אהבה, בלי מין... ולעזאזל אני בן אדם יצרי. ולעזאזל, התסכול והעצב האלו הם לא הטבע שלי. הייתי אדם חם ונדיב שאהב לעזור לזולת... ואין בי עוד כוח ולא נשאר מה לתת. הריק הזה מכלה אותי. ולפעמים אני מתחילה להרגיש כזה יאוש שכמעט ומתחשק לי למות... ולא שאני אעשה את זה, אני רוצה לחיות ולאהוב ולהתחתן וללדת ילדים... אבל אם זה ימשיך ככה. אם עוד כמה שנים ככה... של חיים תפלים ובודדים...אז אולי אני אתן למנת יתר של תרופה לעשות את העבודה. ואני מצטמררת מעצם זה שאני אפילו חושבת על זה. לעזאזל - אני רוצה לחיות. ואני חיה כמתה. מה אם אין פיתרון? מה אם זה מזל רע ותו לא? מה אם לא אתחתן, אם לא יהיה מי שיחלוק איתי את חיי, אם לא יהיה מי שיאהב, אם לא יהיו לי ילדים... וכל השאר חסר טעם ככה. לישון לבד. לקום לבד, לאכול לבד, לסוע לחו"ל לבד. ואין חיי מין, ואין חום ואין תמיכה מאיש. ואני מכתתת רגליים לעוד דייט ועוד דייט בגיל שכבר הייתי צריכה להתעסק בלימודים המאוד קשים שלי ובעבודה, ולחזור הביתה לבן זוג. וחוזרת לבד ומתייפחת לכרית. וחוזר חלילה. כל פעם שאני מגרדת את עצמי מהרצפה וכמעט מאמינה שזה יעבוד לי עם מישהו... תמיד משהו מתקלקל. הצילו!!! בבקשה הצילו!

היי שלום לך... תיראי אני יודעת שקשה להיות לבד גם אני אחרי יחסיים של 5 שנים פיתאום לבד אולי כבר שנה וגם אני תמיד יוצאת לבליינד דייט ותיראי אני בת 23. כך שזה לא רחוק ממך... ואם אני נפגשת איתם אני לא יודעת מה הם רוצים והם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם והתוצאה שוב לבד. מה שאני אומרת, לוקח זמן קודם תאהבי את עצמך אחרי זה תיהי בשלה לאהוב אחרים.... באמת... בהצלחה

שימי לב לכינוי שבחרת האם את מחכה לנסיך על הסוס הלבן? וחוץ מזה אני מזדהה איתך לצערי אני חייבת ללכת לישון אבל יש לי רק דבר אחד לומר לך ובטח שמעת אותו כבר 1000 פעם אז בפעם ה 1001 ז ה י ב ו א כשיבוא בהצלחה

הי סינדרלה. אני לא מאמינה לאורה, שצריך להיות פסיביים. אני כן מאמינה שצריך להמשיך ולנסות. ואני מדברת כבעלת ניסיון בכמה מצבים: עד גיל 24 לא היה לי חבר רציני (למעט אחד שלא אהבתי ונפנפתי אות אחרי 3 חודשים) , בגיל 24 פגשתי חבר בבלינד דייט, כעבור שנתיים נישאנו, ולאחר 3 שנים הבאנו ילד. נשמע מהאגדות נכון? לא כל כך. הוא נפטר לפני חודשיים מסרטן. כן. אני מבינה את הבדידות שלך. הייתי יכולה להגיד לך שזה לא נורא וזה יבוא וכו' אבל אני יכולה רק להזדהות. עוד הרהור שעולה בליבי הוא שזה טוב שאת הולכת לטיפול. בעל וילדים לא משנים את התפיסה העצמית, את המהות. זה רק עוזר קצת להרגיש לא לבד, אבל לא מתקן לחלוטין חוסר ביטחון תהומי או דברים כאלה - שהיו לי. בקיצור תמשיכי לנסות, אל תאבדי אמונה. להתראות בפורום או באי מייל [email protected]

אאוצ'! כואב לשמוע על בעלך. צר לי באמת. אולי חלק מהעניין זה פסימיות, אני תמיד פוחדת מהרע שהחיים יודעים להביא... אבל הנה, הם עולים לפעמים על כל דמיון. בכל מיקרה תודה על העידוד. באשר לטיפול - הוא אכן יכול לשפר תכונות בי ולגרום לי להרגיש יותר שלמה, ועשה זאת להפליא עד כה, אך לא למצוא לי בן זוג. אגרתי את כל הביטחון, הכוחות והאופטימיות שבעולם לאחר כמה חודשי טיפול - כל הדייטים שתארתי התרחשו אחר כך. יצאתי עם יותר מעשרים בחורים - כל דייט נראה פחות או יותר כמו השלושה שתארתי. ואמנם קראתי לעצמי סינדרלה בהומור, אך לא, אינני מצפה לנסיך על סוס לבן, רק לאדם חכם וטוב, שיהיה לנו כיף ביחד, ושאוהב על מגרעותיו. האם זה כמו לצפות לשלמות? הייתי רוצה להאמין שלא. סינדרלה

אין לאף אחד דרך לעזור לי? רעיון? משהו?

את מידה על עצמך שכל מה שאת רוצה זה מישהוא לאהוב, ובכלל מציגה עצמך כאילו מה כבר את דורשת. אבל בין השורות נראה שבעצם בכל פעם שמושיטים לך יד יש לך הרבה מאוד ביקורת, ומעט מאוד יכולת לקחת את היד המושטת, וזה אכן מוביל אותך לסבל ניכר. מכאן המחשבות על מוות, שאינן קשורות כלל לעניין. איני יודע את הסיבות, אבל כדאי שתנסי לברר אותן לעצמך, ותקחי על כך אחריות, מבלי להטיל את האחריות על הפסיכולוגית, שבסך הכל הינה גורם חיצוני שנמצא שם בשבילך.

אתה ממש לא הבנת אותי נכון. אמת שיש לי הרבה ביקורת, אך הפסיכולוגית שלי לחלוטין מצדיקה אותה בכל בחור חדש שאני יוצאת איתו. והיא לחלוטין לא חושבת שלא ניסיתי לקחת ידיים שהושטו לי או להושיט יד. שתינו הגענו למסקנה שניסיתי. יש כאלו שלא ארצה את ידם, וזה לגיטימי. יש גם כאלו שלא רוצים בי. את האחריות לקחתי לגמרי על עצמי כשבאתי לטיפול לפני שנה. חשבתי שאני דפוקה לגמרי וודאי עושה משהו לא בסדר. הבעיה היא בדיוק שעם הטיפול אני (בתמיכת הפסיכולוגית) מבינה שאני לא עושה כלום לא סביר או לא בסדר. שלא יכלתי לפעול אחרת. שפשוט לא יוצא לי לפגוש בחור שמתאים לי ושגם ירצה בי. שאני בחורה בת 24 שאוהבת אופרות ושונאת דיסקוטקים ופאבים, וממש קשה להתאים לבני גילי ככה. אינני מאישמה את כולם או מנקה עצמי מאחריות, אך ודאי אינני חושבת שיש משהו שמסביר את היותי לבד ולכן אני מרגישה כיום שזה מחוץ לי ומעבר לשליטתי כבר. ניסיתי הכל, כולל טיפול שזה שיא הלהודות שהבעיה בי, אך מסתבר שלא ממש כך הוא. ובודאי שלא הטלתי את האחריות על הפסיכולוגית, אך אני אומרת שהטיפול לא עוזר לי לצאת מזה. עוזר להרבה דברים, אך לא לבדידות, וכפי שהיא עצמה הודתה, היא לא יכולה לעזור לי למצוא מישהו. לקיים זוגיות טובה יותר אם היתה - זה כן, למצוא מישהו - לא.

שכחת הפעם מהכדורים!!!!! רק הזכרתי לך דוקטור טיחו

היי, מה שלומך? היום בבוקר התכוונתי לענות להודעה שלך וכתבתי וכתבתי.... ופתאום ! נתקע המחשב! אז ברחתי.... מהבית.... אגב, מאז שאמרת לי,לפני כשבוע... לעשות משהו בשבת... אז בשבת שעברה נסעתי לעיר שבה גדלתי וששם גרה גם משפחתי וכל חברותיי... והיה ממש כייף. השארתי את הבן הגדול אצל אחותי והלכתי לבחברה. וכך עשיתי גם היום ! אז כנראה שדברייך שמורים אי שם בזכרון אצלי. ותודה שהצעת את השאלות לגבי הבן... מה קורה אצלך ? נכון שאביב חסרה? אז ביי בינתיים

אכן, אביב חסרה גם לי אני נורא שמחה שדברי השפיעו עלייך באופן חיובי, ושניהנית אנחנו כאן כדי לגרום לטוב אחד לשני (בתמורה את יכולה לשאול אותי מידי יום האם הייתי בחדר כושר....) אני בסדר, השבת עמוסה. חזרתי עכשיו מהמסעדה ויש לי כשלוש שעות שינה לפני החזרה לשם חושבת עלייך הרבה

אני מניחה שהיום אין חדר כושר אבל זו תזכורת...:-) לוקח זמן לאסימון ליפול אצלי...אבל עדיף מאוחר. נכון ? מקווה שהספקת לנוח... ואם תהיי כאן בערב ,תני קריאה... אז תמשיכי לחשוב עליי... וגם אני חושבת. עליך...:-) אליאן

לפסיכולוג שלום רב! אני ילדה בת 13 ובמשפחתי יש ריבים רבים שרובם קשורים בי אני לא ילדה מוכה אבל אבא שלי כל הזמן מקלל אותי וכשאמא שלי מגיבה כל הבית מתחיל לריב הוא לפעמים מאיים עלי כמו בלילה אני הורג אותך וכל מיני דברים כאלו לפעמים נמאס לי ואני לא יודעת מה לעשות הרבנו פעם אחת את המשטרה בתור אזהרה אבל זה עדיין ממשיך. מה לעשות? תענו לי מהר ככל האפשר

לח.ב. היקרה שלום. את מתארת תמונה קשה של מציאות בחייך. האם ערבת בכך גם את יועצת ביה"ס או את מורתך? אם לא- אז כדאי שתעזרי בהם, תתייעצי עימן ותחשבו ביחד כיצד ניתן להקל עלייך. בהצלחה. רוית.

לציין שכל שמות הרופאים כאן הם שמות אמיתיים ולכל מי שיש בעיה או מתכוון לתבוע אותי אני מאוד אשמח אני נותן כאן אישור לדרור גרין להעביר את מ'ס הטלפון שלי או כל מידע מזהה עלי זה היה לפני כ שנתיים באישפוז האחרון בבית החולים ליד חדרה יש עליו שיר של שלמה ארצי אז ככה נערך ניסוי שלא יודע בדיוק מה רצו ממני או מכל אחד אחר שלב השאלון נגמר ואני בינתיים שוחררתי בתנאי שאגיע לסיום המחקר הטפשי שלהם אז צריך הייתי לעבור בדיקת דם היתה רופא בשם אולגה שניסתה בכל מאודה לבצע את הבדיקה ולא הצליחה לאחר כמה נסיונות כואבים אז בקול מנצח אמרה אני אקרא לרופא בשם פרקש שהוא לדעתה ממוחה ללקיחת בדיקות דם אז הנ'ל הגיע וגם איזה 7 פעמים לא הצליח נו מה לעשות ואז בסי חוצפתו הוא שאל אותי תגיד זה כואב נו מה להגיד לבן זונה הזה כן בעצבים תוך שאני אוחז בחולצתו וכמעט לא יודע מזל שאישתי היתה ליידי אז הכול עבר בשלום אחרת ישר למחלקה א1 נו מה אתם אומרים על זה ויש עוד הרבה בהזדמנות אחרת

בבית חולים אחד, באחד מהריונותי, היה לי מקרה דומה, היתה אחות אחת, מכשפה, שמה זה אהבה אותי, כי כשהרופא בא לקחת לי דם, הוא כמעט הרג אותי, בסוף אמרתי לו שיתן לאחות לקחת ממני דם, כי היא עושה את זה בצ'יק, ולא מכאיבה לי בכלל. וכך כל פעם שבאתי הוא היה חותם על הנירות, היא היתה לוקחת את הדם, (אבל באמת בצורה טובה) והוא היה מביט בה בעינים רושפות, והיא היתה מחייכת ככה בזוית הפה (כמעט אמרתי מתחת לשפם), אבל אהבה אותי משהו, כל פעם שהגעתי, היא היתה הופכת לנופת צופים.

רוז מורתנו מה שבאמת הרגיז אותי זו השאלה המטומטמת מה זה כואב לך אז כן אמרתי בכעס גם לכלב זה יכאב

יהודה שלום ברור לך שזה לא חוקי להתנות שחרור בהשתתפות בנוסי או בעצם לחייב אותך בכל צורה אחרת להשתתף או לסיים את הנסוי שלך עמי

שלום! חברה שלי כבר נפגשת למעלה מחודשיים, פעם בשבוע, עם פסיכולוגית חינוכית (מומחית-בכירה). שאלותי: האם היא מקבלת טיפול פסיכולוגי או ייעוץ פסיכולוגי? האם בכלל פסיכולוג חינוכי מוסמך להעניק טיפול פסיכולוגי? האם פסיכולוג חינוכי הוא הכתובת לפתירת בעיות שאינן חינוכיות (היא לא תלמידה ובעיותיה ככל הנראה לי אינן חינוכיות) ? בתודה רבה מראש ליאור!

איך אני יכול לדעת איזה טיפול היא מקבלת? יכול הליות שהיא מקבלת רק קפה ועוגיות, ויכול להיות שהיא מקבלת טיפול סופר מקצועי. בעיקרון אין חוק מסודר בפסיכותרפיה בארץ, בשונה ממה שקורה בעולם, וזה מאפשר לכל אחד לפתוח בסטה, ולהתחיל לטפל באנשים. כעיקרון רצוי לברר מה הכשרתו של המטפל, והאם למד פסיכותרפיה במסגרת מוכרת כלשהיא, היכן הוא מקבל הדרכה, ואיזה ניסיון יש לו בתחום. צריך גם לסמוך על האינטואיציה של המטופל, בסופו של דבר, המטופלים יודעים בד"כ הכי טוב מה טוב להם ומה לא.

שלום ליאור, חוק הפסיכותרפיה, שיסדיר את העיסוק בנושא, עדיין לא עבר בכנסת, ולכאורה כל אחד רשאי לעסוק בפסיכותרפיה, גם אם לא קיבל הכשרה רשמית. ומצד שני, חוק הפסיכולוגים אוסר על כל מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בטיפול נפשי. חוק זה חל גם על הפסיכולוגיים החינוכיים. פסיכולוג חינוכי שלא קיבל הכשרה קלינית אינו רשאי לעסוק בפסיכותרפיה מחוץ לעיסוקו במסגרת החינוכית. עד כאן מגבלות החוק היבש. בפועל, ידוע לי שקיימים גם פסיכולוגים חינוכיים העוסקים בפסיכותרפיה. החוק אמנם אוסר על כך, אך אין זאת אומרת שהטיפול עצמו טוב או רע יותר מזה שמעניקים פסיכותרפיסטים שאינם פסיכולוגים. בברכה, דרור גרין

דר' נכבד שלום אני מטופל בפסיאטר משום שהומלצתי עי' הפסיכולג האישי שלי אני סובל מדכאון , והפסיכיאטר המליץ לי על תרופה שנקראת אפקסור"efexor" עם 37.05 מ''ג ועברתי ל 3 כדורים ליום אני סובל מתישתוש בעיניים יש לציןן שאני חולה לופוס כן , אני מרגיש אדיש לכל דבר אני מאוד רגוע " כאילו לא אכפת לי מכלום " שאלתי היא דר' נכבד האם זוהי התופעה שלו . והאם לדעתך יש תרופות מסוג אחר לגבי מצבים מסוג זה אבקש כי תשיב לי בהקדם ואודה לך כבר עכשיו על הטיפול ועל השיתוף הפעולה תודה יוסי YOSI

יוסי שלום הטפול שאתה מתאר הוא בהחלט טפול סביר (כאשר אם אין תגובה ניתן לשנות מנון או להחליף לתרופה אחרת) מעין אדישות יכולה להתפתח עם שמוש בתרופות נוגדות דכאון ואז השאלה עד כמה זה טבו או רע לך (אנישם שונים מרגשים אחרת בקשר לכך) ראיה - לא ברור לי האם זה חדש ישן והאם קשרו לתרופה בכל מקרה הוועץ בפסיכאטר שלך או אם תרצה פנה לחוות דעת נוספת בברכה עמי

איזה תרופה נגד דכאון וחרדה היא עם הכי פחות תופעות לוואי ומה דעתך על היפריקום מוצר טבעי