מחשבה כפייתית

אמא שלי סובלת מזה כחצי שנה ממחשבה כפייתית שלא נותנת לה מנוח, היא הלכה לפסיכיאטרים, נכחה במפגשים בבי"הח במשך כחודשיים במחלקה שנקראית ריפוי בעיסוק, וחוץ מכדורים שדחפו לה שום דבר לא עזר.. כשהיא נכחה במפגשים נתנו לה לעשות עבודות גבס, ושוחחו איתה פעם ביום, ונתנו לה כדורים... אחרי חודשיים שלחו אותה לביתה, וביקשו ממנה להמשיך לקחת את הכדורים, ולבוא פעם בחודש לשיחה.. אמא שלי נשארה באותוט מצב שבו היא הייתה , אבל בתוספת של כדורים שמרדימים אותה כל היום-תודות לרופאים... כשהיא ביקשה להתנדב למקום שבו היא שהתה , הם לא הסכימו.. הבעייה של אמא שלי היא כזאת: לפני כחצי שנה נכנסה לה מחשבה לראש שאומרת כך: "איך מעיניים כאלה קטנות אני יכולה לראות כמה אנשים ביחד?" המחשבה הזאת מציקה לה רק כשהיא נמצאית עם המשפחה הקרובה.. כאשר היא הולכת ברחוב ורואה מלא אנשים זה לא מפריע לה. אבל כאשר היא נמצאית עם בני המשפחה זה מציק לה, והיא שואלת את עצמה : "האם תמיד ראיתי את כולם ביחד עם עיניים קטנות?".. לפני שהמחשבה הטורדנית/הכפייתית הזאת נכנסה לה לראש , אמא שלי הייתה בחורה בעלת שמחת חיים, היא תמיד אהבה שכולם נמצאים ביחד... נכון לרגע זה היא כל הזמן יושנת בגלל הכדורים, ובוכה, וכשאנחנו מציעים לה לצאת לטיול ולשכח מהמחשבה הזאת, היא לא יכולה... היא נלחמת כל היום במחשבה הזאת... היא אומרת שנמאס לה להילחם... מה אפשר לעשות שעוד לא עשינו? הלכנו איתה לרבנים, לקחנו אותה לפסיכיאטרים(לפי דעתי הם רק הרסו אותה עוד יותר), אם היא לא לוקחת את הכדורים אז היא טוענת שהיא לא יכולה להירדם בלילה... אבל היא כל הזמן יושנת ובוכה , והפנים שלה נפוחות, היא הייתה בריפוי ועיסוק.. בנוסף לזאת היא עקרה את כל השיניים שלה והיא סובלת מכאבים באוזניים, ועד שירכיבו לה שיניים תותבות ייקח רק עוד חודשיים, והיא צולעת ברגל שלה כי לפני 4 שנים היא נפלה מסולם... אמא שלי לא מסוג האנשים שמתאבדים.... אבל לפי מה שאני רואה כרגע, אני גם לא פוסלת את האפשרות הזאת, כי אדם שמגיע למצב של ייאוש עושה הכל... אני כל הזמן נמצאת איתה , מנסה לדבר איתה על המצב, היא אומרת שזה עוזר לה שאני מדברת איתה...אבל אחרי כמה דקות היא שוב פעם בוכה וממשיכה להיות בתוך עצמה... אמא שלי לא משוגעת, היא מנסה לתפקד רגיל, אבל מה שמעצבן זה שהמחשבה הזאת נכנסה לה לראש פתאום, ביום בהיר אחד, בלי שיקרה לה משהו מיוחד...וזה קורה לה רק כשהיא עם בני המשפחה הקרובה.. מי יכול לעזור לי להחזיר את האמא שלי שהייתה שמחה, ומאושרת??????? מתחננת למצא את האמא המתוקה והמקסימה שלי שתמיד אוהבת לעזור לכולם, ולעודד את כולם...אני אוהבת אותה ולא מוכנה לתת להב ליפול ככה סתם בגלל מחשבה מטומטמת כזאת ... היא בסה"כ בת 51... אם נשארו כאן אנשים שאיכפת להם ושרומים לעזור באמת ולא לנסות לדחוף עוד כדורים דביליים שמסממים את הבן אדם ונותנים לו לברוח מהבעייה ע"י כך שהם מרדימים אותה... אנא עיזרו לי. תודה.

לימור חביבה , התרשמתי ממך שאת אובדת עיצות ,אובת ודואגת לאימך מאד ,ואני מיתפעלת ממך על תמיכתך והבנתך הפשוטה של מצבה . אל תתיאשי ,תמשכי לפנות ולהיתעניין ,בכל מקור שתימצאי לנכון ,בקירבת מקום מגורייך , אם זה מועדוני אנוש או תחנות לבריאות הנפש ,(לבקש עובדת סוציאלית שתלווה אתכם בכל שלבים ). מתוך ניסיון ,אומר לך שמה שאימך עוברת עברתי גם אני ,עם משהו קרוב . המחשבות הכפיתיות ,משמשות גירוימותנה לחרדה ,(לברר ממה היא חרדה )סימטום כפיתי , שמיתטא בפחד פובי וכך היא מגלה אי שקט ,ונאבקת בתוך תוכה ,על הכפיה של המחשבות על התודעה והניסיון המר לסלק אותה . יש היום טיפולים ,וצריך לעבור הרבה ניסיונות עד שמגיעים לנוסחה המתאימה , אל תתיאשי ותחזקי את עצמך ואותה , תמיד .תהיה קרובה ואל תשאירי אותה ,בודדה באפלה . כמובן אם יש לך את הכוחות . יש דרגות חומרה שונות ,יש שמיתגברים ויש שהסימפטום מישתלט על האדם . יש פעמים שאפשר לצפות להטבה ספונטנית וחלקית ,והסימפטומים יכולים להיעלם להם,איך שהיגיעו , ויש שצריכים להפשיל שרוולים ,להתחיל טיפולים בכיוון ,של טיפול היתנהגותי , פסיכותרפויטי, פסיכואנליטי,וגם פסיכותרפיה תמיכתית . יש גם תרופות מצוינות ויעילות שמעכבות את הספיגה של הסרוטונין ,ומונעות גם ממחשבות כפייתיות לצוץ . מקווה שתפקי תועלת מתשובתי ,ושאימך תבריא בכוון הדרך הנכונה . שלך דיאן

מצטער גם לי דחפו כדורים

תנסי טיפול הומואפטי זה יקל.....מנסיון

שלום לימור. אני לא יודעת באיזה מסגרת טופלה אימך, אולם קשה לי להתעלם מהזלזול שלך במקצוע הריפוי בעיסוק. בעקרון, המטרה היא לא של המרפא אלא של המטופל - להגיע ולחזור לתפקוד בסביבה בה היא חיה. העבודה לא נעשית בכפיה, כי יכולים להגיע לתוצאות רק עם שיתוף מלא של המטופל במטרות ובהליך עצמו. מקצוע הריפוי בעיסוק עוסק במניעה, טיפול וקידום המטופל, תוך התייחסות לכל הצדדים שיכולים להפגע : הצד המטורי, צד תחושתי, צד חברתי, מחשבתי, נפשי וחברתי. מרפאה בעיסוק לא ייתן עבודה סתמית למטופל, אלא יבחן את הרצון של המטופל, הרקע שלו והייעילות שתצמח מביצוע העיסוק. כך למשל - עצם העבודה יכולה לתת סיפוק, אבן דרך ראשונה בתחילת תהליך של שיקום. לפעמים דרך העבודה מסויימת ניתן שיקוף של הרגלי עבודה, יחסים חברתיים ועוד דברים כך שאפשר לקבל תמונה מקיפה יותר ובייחד עם הקליינט לעזור לו למצוא את הדרך להתמודדות. בברכה, דלית מרפאה בעיסוק