בעיה חברתית

שלום! אני בת 17, ויש לי בעיה שדי מפריעה לי פה ושם. אני מרגישה מנטלית כמו בת 21 לפחות (מאז ומתמיד הרגשתי בוגרת יותר מהאנשים בגילי). האנשים שסובבים אותי (אנשים בגילי) נראים לי (95% מתוכם לפחות) כצבועים, או לא בוגרים. אני רואה איך כל האנשים שבגילי מעדיפים לעשן, לקחת סמים או סתם להשתכר בשביל "להנות מהחיים". ניסיתי להתחבר עם בנות, אבל כל הדברים שמעניינים את הבנות שדיברתי איתן (ואלה היו הרבה), זה בנים (בצורה שטחית לגמרי). ואני לא מדברת בעניין של רק לדבר, אני מדברת גם על העניין של לשחק ברגשות שלהם. אומרים שזה נכון לגבי בנים ושבנות יותר רגישות ונחמדות, אבל אני רואה את זה בדיוק ההפך. להפך, אני מסתדרת יותר טוב עם בנים. אני מוצאת אותם יותר מעניינים ובוגרים (תלוי מי, אבל בטוח שיש יותר בנים נחמדים מאשר בנות מעניינות), אך דבר זה מתחיל להפריע לי, מכיוון שיש לי רק חברה אחת טובה באמת, שגם היא מסתכלת על כולם בדיוק בדרך שלי. יצא לי לדבר עם אנשים בני 21+ ולהנות מחברתם, אך לא נוח לי בקשר עם אנשים שגדולים ממני בהרבה שנים, מפני שההורים שלי סולדים מזה ומאז ומתמיד אני מנסה לשמור על קשר הוגן עם הורי. החברים היחידים כמעט שיש לי, אלא החברים של החבר שלי. ולמרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותו ואנחנו ביחד כבר הרבה זמן, אני לפעמים תוהה מה יקרה אם חס וחלילה נפרד. אני באמת מרגישה שאני אשאר לבד, לפחות עד שאני אהיה בת 21 ואכנס לחיים האמיתיים. כמו כן, עליי לציין שאני גרה במושב (למרות שהוא 5 דק' הליכה מהעיר). כל חבריי גרים במושבים אחרים (במושב שלי גרים משהו כמו 3 אנשים בגילי, והם מאוד מאוד לא לטעמי), ועד שלא יהיה לי רשיון נהיגה - קשה מאוד להפגש. מצב זה גורם לי להשאר הרבה הרבה בבית, וכתוצאה מכך גם לאכול הרבה (בשנה האחרונה השמנתי 10 ק"ג). אני פשוט מרגישה שכל הסובבים אותי מתאימים לאחד מהתיאורים הבאים - סנוביות, פרחות, ערסים, פריקים או סתם אנשים שמתלהבים. (אפילו אח שלי שגדול ממני ב- 5 שנים, בא אליי לבי"ס ביום הזכרון, ראה את האנשים ואמר שאני צודקת. הוא היה ממש בשוק). פעם (בזמן שהייתי ביסודי), אני זוכרת שהיו לי הרבה חברות, אנשים נורמליים. אבל מאז שהגענו לגיל ההתבגרות כולם נהייו שטחיים כמו הקיר שלידי. אני מרגישה כאילו שהדרך היחידה לצאת מכל הבלאגן הזה היא לחכות, והמסקנה הזאת ממש לא עוזרת לי, אלא להפך. מה עושים!?

מורן שלום רב, נראה דווקא שאת יודעת היטב מה לעשות. את מתהלכת בין הטיפות, ומנסה לרצות את כולם, אבל גם את עצמך. את יוצאת עם בחורים גדולים ממך, אך בטווח גילאים המקובל על הורייך. את חשה את סביבתך הקרובה כשיטחית, אז את מחפשת בסביבה רחוקה יותר... את מדברת על לחכות? כנראה שזוהי תשובה לא רעה בכלל. תעשי רשיון נהיגה, תמתיני קצת, ותוכלי לצאת אל ה"עולם הגדול" בלי להיות מחוייבת לאזור מסוים או סוג מסויים של אנשים. גם אפשרות של תחבורה ציבורית קיימת, ואז אפילו לא תצטרכי לחכות.... בברכה, טלי פרידמן

מורן שלום במשך כמה שנים אני מתנדבת בקו עזרה (השם בדוי) לעיתים מגיעים אליי פניות עם בעיות דומות אני חייבת לציין שאני נערה בגילך עם בעיות חברתיות בעבר נכון קשה להתחבר לאנשים כשאת מרגישה בוגרת מהם בהרבה ולכן את יכולה להתנדב במקומות התנדבותיים שונים שם האנשים בוגרים ואחראים (מד"א או המשמר האזרחי) מכורח הנסיבות אל תשכחי שאת לפני גיוס ושם המצב קצת יתאזן מקווה שקראת והסקת לקחים שיהיה לך הצלחה בהמשך הדואר האלקטרוני אינו פועל ולכן לא אוכל לקבל תגובה.

מורן שלום, את יודעת שהזכרת לי קצת את עצמי עכשיו ?, אני אמנם בת 25 אבל אני זוכרת שתמיד הרגשתי "בוגרת" מגילי, תמיד ועד היום הרגשתי שאני מתחברת טוב יותר לבנים מאשר לבנות אע"פ שתמיד היתה לי חברה אחת טובה שהרגישה כמוני. גרתי בעיר קטנה שעד היום הותירה בי משקעים לא נעימים, כמובן שזה טיפשי להאשים את העיר בה גדלתי, אבל מעצם היותה קטנה,צפונית,ומרוחקת כך גם חשתי לגבי האנשים שגרו ועדיין גרים בה : קטנים,מרוחקים,שטחיים וצרי אופקים. אני זוכרת שתמיד רציתי לגדול ומהר. ביסודי חיכיתי ליום שאעבור לחטיבת הביניים ואהיה בין "הגדולים" שם, חיכיתי בקוצר רוח להגיע לתיכון וכשזה הפך לבלתי נסבל ייחלתי ליום שאתגייס לצבא ואבקש לשרת הכי רחוק שאפשר. אני מבינה את היחס שלך להורים ואפילו מכבדת אותו מאוד , אבל מהו יחס הוגן ? על כמה את מוכנה להקריב בכדי שהם יקבלו את אורח חייך החברתיים, אל תביני אותי לא נכון, אני לא מייעצת לך למרוד בהורייך, מה גם שאיני יודעת מה טיב היחסים והקרבה בינכם אבל אני כן מייעצת לך להמתין. להמתין, אבל לא בשקט..... איך לא בשקט? את מוזמנת לכתוב לי לאי מייל :[email protected] yael