פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגיש בודד מאוד. אין לי אף אחד בעולם. אם אני יוצא עם בחורה היא זורקת אותי מיד. אין לי חוש הומור. בקיצור LIFE IS STINK תגידי תיקי מה עושים ????

לבודד, אולי תכתוב קצת על עצמך? שנוכל קצת יותר לדעת עליך... גיל, עיסוק וכו'. מה שתחליט... קשה לכתוב אליך כשאייני יודעת אם אתה ילד או מבוגר, ועוד. חוץ מזה, יש פה אנשים מקסימים שאולי יוכלו גם כן להגיב לדבריך. בברכה, טלי פרידמן

בהמשך להתיחסותך מתאריך 26/06 לשאלתי האם ניתן לאמת עובדות ע"י היפנוזה: המקרה שאני מעוניינת לאמת הוא : אני נשואה כ22 שנים . כ-20 שנה היו לי חיי נישואים מאושרים מאוד . בין בעלי לביני שררו יחסי אהבה ,חברות ,אמון ופרגון הדדי. לפני כ-שנתיים התחלתי לחוש מעין מחיצה שבעלי יצר ביננו . הרגשתי שבעלי מסתיר ממני ,חשתי שהוא משקר לי. גם היחס החם ,נשיקות וחיבוקים שהיו בתדירות גבוהה מאוד , הלכו ופחתו עד שנעלמו כליל .והמגע הפיזי היחידי שנשאר היה המגע המיני שגם הוא היה בתדירות נמוכה יותר .כל נסיונותיי לחדור לתוך המחיצה שיצר עלו על שרטון . לפני כשנה לאחר שהתיאשתי מלשפר את יחסינו , הגעתי בצער רב להחלטה לשים קץ לנישואנו . הבצוע לא היה פשוט משום שבתקופה זו הייתי כ-חצי שנה אחרי לידה ,בנוסף לא יכלתי לחזור למקום עבודתי הקודם .והבצוע נדחה עד לזמן שבו אמצא עבודה ואצליח להשתקם . לפני כשמונה חודשים התחלתי לעבוד . עם חזרתי לעבודה לפתע החל בעלי להפגין יחס חם כלפיי ויחסנו הלכו והשתפרו.לאור ההתפתחות רעיון הגרושים ירד מהפרק. לפני כחודש חברתי הטובה , חולת סרטן וכרותת שד,גילתה לי שהיא ובעלי נהלו רומן במשך 3 שנים ואף הראתה לי מכתבים ,בכתב ידו ,שכתב לה.המכתבים היו מכתבי אהבה וזימה לוהטים .בנוסף על כך סיפרה על דברים אנטימיים שלנו ובעקר שלי שרק אני ובעלי ידענו. בעלי טוען שהמכתבים נכתבו לבקשתה, בימים שקבלה תוצאות רפואיות גרועות ובקשה מילים חמות (שלא קבלה מבעלה) שיעודדו את רוחה .תוכן המכתבים ,בעלי טוען, הן מילים שהכתיבה לו . כמו כן הוא טוען שכל פעם הוסכם בינהם שהמכתבים הם מתוך רחמים. כמו כן בעלי הציל אותה מנסיון התאבדות (לא ידעתי על כך) לאחר שבלעה כדורי שינה. בעלי מצא אותה ,לאחר חיפושים נרחבים במקום שומם ,בתוך האוטו שלה בתוך שלולית של קיא .בעלי טוען שבהתחלה כתב את המכתבים מתוך רחמים אבל לאחר מכן כתב אותם מתוך לחץ ואיומים ,איומי התאבדות ואיומים שתספר לי על הקשר בינהם .כמו כן סיפר לי על מקרה בודד אחד שבו היא ניסתה לאנוס אותו . הוא טוען שנהג לחבק אותה בזמנים קשים אך מעולם לא נישק אותה או ליטף אותה. בכדי לאמת את גרסתו החלטנו לבדוק את האפשרות של הפנוזה .הגעתי אל פסיכולוג קליני- רפואי שמהפנט ונעזר גם במכונת אמת . תחילה הפסיכולוג כששמע את גרסתי הכין אותי לכך שרוב הסיכויים שבעלי משקר .אך לאחר שהכיר את בעלי (אפילו לפני שהפנט אותו) שינה את דעתו והאמין לגרסתו של בעלי .הפסיכולוג היפנט אותו ואכן בהפנוזה הוא אמר שמעולם הוא לא הפסיק לאהוב אותי ועשה כל זאת אך ורק מתוך רחמים .ולא היה כל מגע מיני בינהם למעט נסיון האונס. יש לאמר לזכות בעלי שהוא מאוד טוב רגיש ותמיד מתנדב לעזור לחלשים ונזקקים. בעלי מאז התגלית שבור ובוכה כל הזמן .מצטער מאוד על הסבל שאני עוברת. מאז התגלית וגם לאחר ההפנוזה מצב רוחי מאוד כבד . מצד אחד אני מאמינה אך מצד שני בכל פעם עולים בי ספקות בעקר לאור היחס הקר והמנוכר שלו אליי במשך התקופה האמורה .(יש לציין שהקשר בינהם הסתיים כשהתחלתי לעבוד) האם אני יכולה להסיר ספק מליבי ?? ואם לא אז כיצד אני יכולה לתת מנוח לנפשי? תודה

עדלה שלום סיפורך מעורר מחשבות לא קלות והוא כרוך בזיכרונות ומצבים כואבים מאוד. אינני יודע את טיב הבדיקה שערכתם ובוודאי שלא אוכל לחוות את דעתי בנושא. לדעתי הוא גם לא מרכז העניינים ברגע זה. השאלה היא איך את מתמודדת עם משבר האמון שנוצר וממשיכה הלאה. מאחר ואת מרגישה בתקופה האמורה השתנה יחסו של בעלך אליך, הרי שאת הדבר הזה לא תוכל לסתור כל בדיקת פוליגרף או היפנוזה. לגבי זה אין ספק - זו תחושה אוטנתית. השאלה לדעתי היא כיצד אתם מצליחים ביחד להחזיר את האמון למערכת היחסים וליצור מצב שבו העתיד יראה בטוח ויציב. הייתי ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג לא כדי לעשות בדיקות קונקרטיות של אמת ושקר, אלא כדי לטפל במשבר שנוצר ובתחושתך שמשהו התערער במערכת היחסים (לפחות בתקופה הקודמת). שאלות האמת והשקר הן חשובות אבל הן אינן מרכז העניין לדעתי, והתמקדות בהן מסירה מכם את האחריות לקחת את היחסים בינכם לידיים ולטפל בהם בצורה רצינית. תמיד קל יותר להתגונן מול אויבים שנמצאים בחוץ, אבל פעמים רבות, התמודדות עם הקשיים שבפנים היא המפתח למנוחה ולנחלה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום. לדעתך האמת אינה מרכז העניינים . אך אין לי שום רצון ליצור מצב שבו העתיד יראה בטוח ויציב,כי העתיד אף פעם לא יכל להיות בטוח ויציב גם ללא המקרה שקרה ,יש מחלות יש אסונות וזה לא המצב שאני מצפה שיהיה . האמת חשובה לי מאוד .כי אם טענת חברתי נכונה ,אני מעדיפה לסיים את היחסים ביני לבין בעלי .אם טענתה נכונה הוא כנראה הפסיק לאהוב אותי ואהבה זה רגש שקורה מעצמו ולא יוצרים .

אביב-תודה כתבתי לך באיי סי קיו בחזרה שרון-כתבתי גם לך.מקווה שתביני את עמדתי ושרון תמיד יש מה ללמוד על בני אדם.לא כולנו אותו דבר.מקווה שעוד יצא לך להכיר אותי באמת,את כל המארג המורכב הזה שאני קוראת לו "אני". טלי-גם לך יש אימייל ג'קי-תודה.איך את מסתדרת אחותי הקטנה? אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה להתבדח איתך על החיים כמו בשיחה האחרונה שהיתה לנו:). אז-מעכשיו שיהיה לכן שבוע טוב

אנג'ל יקרה, קיבלתי את האימייל. אני מקווה שהמקום שאליו את הולכת יביא לך רפואה ומזור למכאובייך. תעדכני! טלי פרידמן

לא הולכת בסוף אין לי את האומץ לשאת ולעבור את זה אבל,אל דאגה עשיתי "הסכם",אחרת לא היו נותנים לי לעזוב(סתם...מי שואל אותם) אני אטפל ולא אזניח. אני מאמינה שהספיק לי מה שעברתי השבוע תודה לך מכל הלב. אנג'ל

רק עכשיו ראיתי את התשובה, היא נדחקה לעמוד הקודם. הכל קורה כאן בקצב מהיר לאחרונה! דפני הוא שמי האמיתי. הסיבה שהחלפתי את הכינוי "מישהי" היתה, שהצטרפה לפורום עוד בחורה שהשתמשה באותו הכינוי (שבינינו - הוא די מתבקש כשרוצים לשמור על אנונימיות). ויש עוד סיבה: בשבועות האחרונים, הסרתי כאן המון מסיכות. בהתחלה בנוגע לקשיים, אחר"כ בתהליך ההתאוששות... חשבתי שחשיפת שמי יהיה סיום יפה לתהליך בניית הזהות שלי - לפחות זו הוירטואלית. אני יודעת שקשה מאוד להשלים עם האכילה. אני יודעת עד כמה הקאות יכולות להיות ממכרות. אבל חשוב לזכור, שסופה של הדרך הזו הוא אומללות גדולה אף יותר! כמו שכתבתי פעם, מסע ההחלמה הוא ארוך, מתיש ולעיתים קרובות מייאש, אך הוא הדרך היחידה שיכולה - בעתיד - להוביל אותך לחיות. אני חושבת שעלית על המסלול. את נלחמת עם ההקאות, את נלחמת עם התחושות הקשות כלפי עצמך. המלחמה הזו לעולם אינה קלה, אך למי שחוצה את הים הסוער הזה של קשיים, ייאוש, דיכאון ופחד - ממתינה מתנה נפלאה בגדה השניה: הוא זוכה בחזרה בחייו! ואני כאן, לתמוך כשקשה, ומרגישים שעומדים להישבר...אשמח לנסות לעזור ככל שאוכל. אל תוותרי! שלך, דפני.

היי לדפני, את ידידה ענקית. את כותבת מקסים ואני שואבת מהקריאה את הכוחות. אני בולמית. עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את הבולמיה באנורקסיה. (התלבטות קשה? לא למי שנמצא בפנים). כרגע לא אני הוא העיקר אלא הידידות. גם כשהידידות היא וירטואלית - היא ענקית וחזקה ויפה ורוצה לכתוב לך על משהו שקראתי ציטוט: "כאשר מתקיימת ידידות אמיתית, ארץ יכולה להיות שמיים, חומר יכול להיהפך לרוח והאהבה הולכת ומתעצמת". כל הכבוד לך על הכוחות, על האנרגיות החיוביות. אין כמוך. שרה, כמוך גם אני. זקוקות לטיפול. אני איתך וכואבת איתך אני מאחלת לך הצלחה יותר ממה שאני חווה !

ראשית, תודה רבה! דברייך מחממים את הלב...! אני לא יודעת דבר על מצבך (אם כי אשמח אם תשתפי אותי!), אבל אני יכולה לכתוב לך מנסיוני עם הפרעת האכילה שלי. כי בינינו, לדעתי ההבדל בין אנורקסיה לבולימיה הוא סימפטומטי בלבד. ההתמקדות הזו באוכל (או בהרעבה) לרוב באה מכאב עמוק בהרבה, מתחושת חוסר ערך, מנסיון נואש להשיג שליטה כלשהי על הכאוס שבחיים... את כותבת שאת עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את האנורקסיה בבולימיה. בניגוד לך, אני סבורה שההתלבטות הזו קשה רק למי שנמצא בפנים! את הרי לא באמת רוצה להחליף סבל נורא אחד באחר... אלא שאולי מהצד הבולימי, אנורקסיה נראית כפתרון אידיאלי: כביכול -את "טהורה", יש לך "שליטה", את יכולה "להחליט" מתי לאכול ומתי לא, וכמובן - את מגיעה ל"חלום חייהן" של נשים רבות, זה שנראה בלתי אפשרי: להיות יותר-מדי-רזה... אבל נוגה, אל תתפתי לאשליה הזו. אנורקסיה היא חוסר שליטה לא פחות מבולימיה. את לא באמת יכולה להחליט מתי לאכול. את נשלטת על ידי הרודן שבמוחך, את מקריבה יותר ויותר מזמנך ומאישיותך על מזבח הרזון, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים מחייך, מעצמך...!! ועם כל זה - את סובלת. זה לעולם אינו מספיק. את לעולם לא רזה מדי. שטחי העניין האחרים בחיים, ההנאות, התחביבים, החברים... הכל מצטמצם יחד עם מימדי גופך. הכל מתגמד. הכל מאבד מחשיבותו. הסיבה היחידה לקום בבוקר היא כדי לראות את מחוג המשקל זז עוד קצת שמאלה. שום דבר אחר לא חשוב... נוגה, אנורקסיה היא מוות בעודך בחיים. מעבר לרזון המחריד, את הופכת לצל של עצמך. את מפסיקה לתקשר עם אנשים, מפסיקה להגיב. שום דבר כבר לא גורם הנאה. הנאה?? מי חושב על זה בכלל, הרי המחשבה המעסיקה את האנורקטית היא איך להעביר את עשר השעות שנותרו עד השינה בלי להיכנע לרעב הנורא שמכווץ את הבטן, להתגבר על הסחרחורות שתוקפות כשאת מנסה לעמוד, בלי לאכול... אני מניחה שידעת שההמלצה שלי תהיה טיפול, אבל אני יודעת שלפעמים זה עוזר לשמוע את זה ממקור חיצוני. אז הנה, כאנורקטית לשעבר, אני אומרת לך: א-ל תתפתי לאנורקסיה. אין בה זוהר. את סובלת עכשיו, אבל יש מוצא מהסבל הזה. יש דרך לעזור.מה שכן - קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להילחם בבולימיה (או באנורקסיה) לבד. אם את לא יודעת לאן לפנות, אני בטוחה שטלי פרידמן תוכל להמליץ על מקומות שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה באיזור מגורייך. אולי אפילו אני אוכל. אני אשמח להיות ידידתך הוירטואלית, לתמוך, להקשיב ולסייע ככל שאוכל - אבל אין בכך די. אני לא מטפלת, אין לי את הכלים לעזור בכל דבר, בטח שלא דרך צג המחשב... אבל כשתהיי בטיפול, אני מבטיחה להיות כאן בשבילך כחברה, ללשתף ולהשתתף, להקשיב לך, לשלוח כוחות...ולעשות כל מה שאוכל כדי לעודד. אז, אני מתחילה את חלקי ב"עסקה" . עכשיו תורך... שלך, דפני.

בתי בת 3 ושלושה חודשים, נגמלה מטיטולים לפני כשנה עדין מרטיבה בלילה מה לעשות?

לקארין שלום רב. האם ביתך ניגמלה גם מקקי וגם מפיפי? האם בורח לה גם בשעות היום? האם לפני השינה היא שותה הרבה? האם בלילה היא ישנה עדין עם טיטול? תודה. רוית.

רשמתי לך תשובה בהמשך לשאלתי למטה לאביב

נטעלי בוקר טוב.. ראיתי את ה"תשובה" שלך כבר אתמול, אבל לא עניתי כי אין לי תגובה, כי היא לא תשובה. אני מרגישה שאין לי כבר יותר מה לאמר, שמה שאני לא אומרת אנחנו חוזרת לאותה נקודה, כלומר אני לא עוזרת ולא מצליחה להתחבר אלייך, אני בשלי ואת בשלך ובגלל זה אני פורשת. אני מרגישה שהדו-שיח ביננו הוא עקר משהו ולא מקדם אותך לשום מקום ולא מוביל אותי לשום התקדמות באינטרקציה איתך. בסופו של דבר את חוזרת תמיד לאותה השאלה - "את חושבת שיש עוד אנשים במצב שלי חברתי ? " - ואני מרגישה כבר כמו איזה תקליט שבור, שחוזר על עצמו, כי על זה כבר עניתי, כבר נתתי תשובה, וכבר אמרתי שכן ויש המון, אבל מה זה עוזר לך שיש עוד במצבך ? כל אחד צריך למצוא את הפתרון שלו לבעיה שלו. תרשי לי להיות בוטה ולהגיד לך שבדבר אחד את טועה, הבעיה שלך בכלל לא מתוסבכת כמו שאת חושבת שהיא, הבעיה שלך מאוד "נורמלית", כמעט כל בחור/ה אחרי תיכון ולפני צבא מרגישה את אותן תחושות של חששות ופחדים אחרי התיכון ולפני הצבא. זה פרק שלם של החיים שהסתיים ומתחיל חדש, ולזה גם מתלווה חוסר בטחון ורגש נחיתות. מה עושים עם זה ? כל אחד מוצא את הדרך שלו. ניסיתי לנסות למצוא יחד איתך את הדרך שלך, כי ראיתי את הבלבול, אבל קשה לי, כי את לא מנסה להגיע לתשובה, וחוזרת לשאלה כל הזמן. אז אני פורשת, כי אין לי מה לחדש בענין, ואולי לאנשים אחרים בפורום יש מה לאמר, והם יכולים לעזור יותר. סליחה אביב.

היי. קראתי את הודעותייך ורציתי רק לומר לך שאני חיילת בימים אילו. אם את רוצה את עצתי בעניין אני אכתוב לך בהזדמנות.

מחר 50!

לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם לכי איתן קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול יש בו כמעט את הכל לכי ילדה אהובה כי עוד לא מאוחר אל המחר לא,לא,אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא,לא,אל תשכחי אני כאן. אל תכעסי,אהובה אם נתנו לך לחשוב אין כאן מקום לאהוב פעם היה זה חלון שאליו מגיעים ממקומות אחרים לא,לא,אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא,לא,אל תשכחי אני כאן. ואני כבר עייפתי מאוד על שנים אבודות לא אבכה עוד כשביקשתי למצוא את הסוד זה שגם לך מחכה... לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן אז לכי איתן. לא,לא,אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא,לא אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי או..לא,לא אל תשכחי! גם כשעצוב לך יש לך אותי או,לא,לא אל תשכחי אני כאן!. ומי שמכיר אותי מספיק זמן יבין מדוע התחברתי דוקא אל השיר הזה ביום הזה.

הידד לאנג'ל........... שהטיפוס במדרגות לגן עדן של בריאות רק יהפוך לקל יותר ומספק יותר........... מחזקת ומחבקת

כ"כ מרענן לשמוע דברים כמו שלך. אני גאה בך! כל הכבוד לאחותי הגדולה שמשמשת לי דוגמה נפלאה ! ! ! ! ! ! ! ! אני ממש אהבתי את השיר, הוא מאודדדדד מקסים! ממני. נ.ב אני מסכימה עם שרון! ומגיע לך שיהיה לך טוב....

????????? בוקר טוב אנג'ל, היום זה כבר מחר, אז היום 50 ימים.. מזל טוב.. איך ההרגשה אצלך היום ? כבר מתחילה להרגיש את האושר מחחלחל ואת ההקלה והרגיעה מתגנבות, את השקט שאחרי הסערה ואת תחושת הבטחון, אני מקווה. שתפי אותנו בזה או בתחושות האחרות אם קיימות אצלך. בכל מקרה, כן ילכו וירבו, ועד 120 שנים כמובן, לא ימים :-)) אביב.

אנג'ל בוקר טוב, אני משאירה לך גם הודעה באי.סי.קיו, אשמח אם תגיבי.. שיהיה לך יום קל וכייפי ואפילו מדהים, אחרי 50 ימים כבר באמת הגיע הזמן :-)) אביב.

המון המון המון מז"ט! את רואה שאפשר? קשה, כואב, אבל אפשרי! טלי פרידמן

התשובה שלך נתנה לי קו מחשבה עניתי לך תשובה ב"הסתגלות למסגרת חדשה" אני לא אהייה פה בימים הקרובים יש לי מסיבת סיום י"ב אשמח אם תענה לי בהקדם. לימור

עניתי לך "שם", ואכן טוב שאת עסוקה במסיבות. שיהיה בכייף, ד"ר יוסי אברהם

תראה אני יכולה להבין אותך הייתי במצבך ואולי אני גם עכשיו קשה לקבל דברים בחיים החיצוניות לא חשובה תנסה לאהוב את החיים כמו שהם. אני יתגברתי על הכול בזכות זה שהייתי אצל פסיכלוג וגם בזכות זה שבהמשך השנים ראיתי שדברים משתני וגם אני.

איך את נראית חיצונית ? רע כמוני ?

יותר גרוע מרע, אז מה אני נחמדה ובזכות זה אנשים אוהבים אותי ובכרבתי

..

..

שלום מה השאלה ? עמי

(זו היתה השאלה בקשר להבדל בגישה של נוירולוג ילדים ושל פסיכיאטר).

אני בתוך עולם שלי לבד לבד בלי אף אחד שיכול להבין ולעזור לי אין אנשים שאוהבים אותי אני לבד , כן יעל קראתי את תשובתך סנדרלה היתה יפה אני מכוערת+שלא אוהבים אותי יש לי כנראה אופי מגעיל? אפשר לשנות אופי? עם כן אייך עושים זאת?

שחף, נסי למצוא מה את אוהבת בעצמך, ומה את אוהבת בתור תחביבים ולפתח את זה. החיים הם יפים!!!!!!!! עם כל הבעיות!!!!!!! את גם יכולה לספר קצת על עצמך????? מה את עושה, בת כמה את? עדי

שחף! אני מאוד מבינה ומזדהה איתך, העולם גדול ונורא ואנחנו כגומי ביד היוצר... אבל גומי יכול גם להתחזק ולהתעצם. אם תאמיני בעצמך ותוכחי לעולם מה את שווה באמת יסתכלו עלייך באור שונה! יש לי כמה שאלות אשמח אם תעני: בת כמה את? האם את חושבת שאת מכוערת בגלל שאומרים לך שאת מכוערת? למה את רוצה לשנות את אופייך? איך את חושבת שניתן לשנות אופי? אשמח לקבל תגובה לימור

שחף שלום צר לי מאד ניתן לשנות בעזרת טפול פסיכותרפי מה דעתך אגב על טפול קבוצתי בברכה עמי

יאללה שלכם, איזה חבורה של בכיינים. אתם לא יודעים כמה טוב לכם. למה מה כל הדיכאון הזה? החיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על דיכאונות. תפקחו את העיניים טוב טוב ותראו כמה נ-פ-ל-א העולם!!! ואיזו מתנה נהדרת קיבלתם - חיים. אז נצלו אותם ותפסיקו להתבכיין

אני לא מסכימה איתך אולי לך יש חיים מושלמים תחשבי יש כאלה שההפך ממושלם רע עצוב קשה מצב חברתי על הפנים וכו... לא נכון מה שרשמת זה חלקי לא לגבי כולם.

נטעלי, מעולם לא היו לי חיים מושלמים. ובכלל אין דבר כזה מושלם. מושלם הוא מה שאת מגדירה לעצמך כמושלם. טוב לי לקום בבוקר ולחייך, ולחשוב על עוד יום חדש ומרתק שמחכה שאכבוש אותו. למרות הצער, הכאב, הדכאון, המחלות והמוות. מאחלת לך כל טוב! אפרת

שלום אפרת! אני באמת שמחה שטוב לך ושאת רואה את החיים באור כל כך ורוד, ואני מאחלת לך שתמיד תהיי רק מאושרת. אבל לרוע המזל, לא לכל אחד החיים מחייכים כל כך. יש מחלות ואסונות ובעיות עם בני הזוג והילדים וההורים, ויש גם דכאונות וחרדות ללא סיבה חיצונית נראית לעין. זה קרה וקורה ויקרה לכל אחד, ועלול חלילה לקרות גם לך. לאף אחד אין תעודת ביטוח נגד רגעים קשים בחיים. וכאשר זה יקרה לך חלילה, בוודאי לא תרצי שיגידו לך "תפסיקי להתבכיין". מחוסר ניסיון, את אולי לא מודעת לעובדה עד כמה זה אכזרי לשמוע משפט כזה בשעה שאת הכי הרבה זקוקה לתמיכה והכי פחות זקוקה להטפות מוסר. אבל אני ועוד אנשים היינו בסרט הזה. ואני יכולה לומר לך, שלפעמים ההטפות עושות עוד יותר רע על הנשמה מהארוע עצמו שגרם לדיכאון. ובכלל, אני שונאת את המילה הזאת, "להתבכיין". מה זה בכלל, לעזאזל? לא מכירה במושג הזה! כמו שאמרתי, למרבה הצער הרגשה רעה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, וזכותי האלמנטרית לדבר על כך, לשפוך את הלב, לקבל עזרה ותמיכה!!! ואחרון אחרון חביב: אם כל כך מפריעה לך ה"התבכיינות", כביכול (אווווףףףףףף... המילה הזאת פשוט עושה לי צמרמורת.....) - בשביל מה בכלל נכנסת לפורום? רק בשביל להציק לאנשים חסרי ישע? כל טוב לך! אחת

לאחת מסכימה עם כל מילה שלך תמר

שלום לך, אין לך מושג מה עבר עלי. אינך מכירה אותי ואת עברי.הייתי במקומות של מחלות, מוות, אסונות ודכאונות (הכוונה למעגל הכי קרוב במשפחה) והדברים שלי באים מהמקום הזה בדיוק. מכל הצער, הכאב והאובדן פרצה תשוקה טבעית לראות את החיים כמו שהם (יפים, יפים, ואפילו נפלאים) לברך על כל יום מחדש ולא לקבל דברים כמובן מאליו. להתרגש, לבכות משמחה, לצחוק מכל הלב, להסתקרן מדברים חדשים וכל זה רק בגלל שיש כל כך הרבה עצב, אסונות, מוות ודכאונות. להציב כל יום מטרה, יעד, אתגר חדש, ללמוד בכל יום עוד משהו חדש - להבטיח ולקיים. כל טוב!

ראיתי את ההודעה שלך, קצת צחקתי וקצת נעלבתי (לא נורא) כאילו- רק ראית אותי ישר התחלת לבכות... אני משערת שזה קשור לחופש ולשיגרה שעוד מעט תעלם, וללחץ של כולם ביחד בבית. אבל את זוכרת שיש סוף לחופש, נכון? ועוד מצפה לך הרבה זמן פנוי לתכנונים אישיים שלך. ויש עוד משבר לעבור, ואולי עוד אחד, אבל אחר כך יהיה חופש, ולשם שנוי-את בשליטה, את יודעת מה צפוי לקרות. זה שם את הדברים בפרופורציה אחרת, לא? אני עדיין אוספת כוחות, לא נכנסת הרבה לאינטרנט. פתאום שמתי לב כמה זמן זה לוקח ממני, וגם קצת פחתה ההתלהבות. אנחנו מבלים כמעט כל יום בבריכה, ואני חוזרת גמורה. הלכתי לישון ב8 בערב, עם הבנות. והאמת- זה לגמרי לא רע. אני רק חייבת להפסיק עם הגלידה, זה פשוט ממכר. עוד מעט אני לא נכנסת לבגד ים. מצד שני אפשר לוותר על גלגל-ים....... סתם, סתם. תשמרי על עצמך. להתראות.

היי, למה נעלבת ? להיפך, זו מחמאה ענקית ! אין לך מושג עד כמה קשה לי לבכות וכל שכן שמישהו יצליח בזה. אולי זה נשמע לא הגיוני אבל זו האמת ! ונדמה לי שכבר אמרתי לך פעם שלא משנה מה תכתבי,זה יגרום לבכי. אפשר לנסות אולי, תשלחי בדיחה ונראה למה זה גורם. :-) זה מוזר ,עוד לא התחלתי לכתוב לך והנה זה כבר מגיע...:-( על איזה חופש את מדברת ? בטח התכוונת לחופש הגדול של מוסדות החינוך ! וטוב שאת אוספת כוחות ! ומתרחקת... אולי תחזרי יותר חזקה. ואני מקווה שזה לא בגללי...שקשה לך עם הדברים שלי! ואולי את צודקת, וצריך לשים גבולות...אבל משום מה גרמת לי להיסחף... ואל תפסיקי עם הגלידה...תמיד תוכלי למצוא בגד ים במידה גדולה יותר:-) או שתמצאי משהו מהנה אחר אך לא משמין ! לא לימדו אותך לאכול ירק במקום גלידה או חטיף? תנסי את זה עם הבנות . אצלי למשל, החטיף של הילדים זה ירק כלשהו..או פרי... היית צריכה לשמוע אותי אומרת לילדים עוד כשהם היו ממש קטנים... מי רוצה משהו טעים? ואז הייתי מביאה להם צלחת עמוסה בירקות מקושטת או בפירות... ישנם צורות חיתוך אשר הן יפות למראה... וזה לא שהם לא אוכלים חטיפים או ממתקים..אבל מידי פעם והם בכלל לא מבקשים כמעט. נו טוב, יש את המשהו הטעים של אימא...:-)

תיאור המיקרה איבחון של מאניה דפרסיה , חוסר תיפקוד כ 3 שנים, תרופות שונות אחרי 3 שנים ליטיום כ 4 שנים כיום 3 שנים ללא ליטיום , תיפקוד תקין לחלוטין , חיים רגילים כולל עבודה בית חברה וכו , מעונינת להיכנס להריון (גיל 39.5 ) 2 ילידים 12 , 15 מה הסיכון שהלידה תגרום לחזרה למצב דיכאוני המשבר הקודם היה שנה לאחר הלידה

יש אתר לפני זה למטה על יולדות תכנסי ומשהי מנוסה תענה לך על שאלתך יותר ברור ומפורט.

לא נכון.. הפורום הזה מצוין לשאלתך. תחזרי יותר מאוחר לקבל את תשובתו של ד"ר עמי אבני.

חזרת המשבר אף פעם לא מחויב המציאות, זה יתכן דעכאון לידה שאובחן מאוחר, יכול לחזור, אבל זה ענן שחור, ואחר כך עובר, ותהיה לך מתנה ביד - ילד.

GL שלום לשאלתך אין תשובה מדוייקת. מובן שלאור הנתונים שהצגת חשוב שתקופת ההריון ואף התקופה שאחריה תלווה בטיפול נפשי. עצם העובדה שקיים פחד מפני המשבר הנפשי הבא זהו גורם לחץ שעומד בפני עצמו, כך שלא מדובר רק בחשש להתפרצות דיכאון בשל ההסטוריה אלא חשש ליצור מעין נבואה שמגשימה את עצמה. הייתי ממליץ להתייעץ עם הגורמים הטיפוליים שמוכרים מהעבר ובוודאי יודעים לענות תשובה יותר אישית בהתאם להיכרות זו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום בהחלט קיים סכון עם הזמן בהריון ולאחריו כרגיל לאחר זמן כה רב גם שווה לשקול אולי שוב את האבחנה (את במעקב ? לא ?) הטוב ביותר - שובי למי שמכיר אותך והוועצי בו בהצלחה עמי

אנשים מה קורה לכם ? האשה הנכבדה היתה בטיפול פסיכיאטרי מסיבי מספר שנים הגברת המכובדת חובקת שלושה ילדים היא מתקרבת לגיל 40 מה קורה לכם אסור !!!!!~ אסור !!! ושוב אסור לה להיכנס להריון סוף סוף היא חיה טוב ללא תרופות אז למה לקחת סיכונים כשיש לה כבר 3 ילדים. מה עם טיפה אחריות כלפי הילדים שלך גברת מה עם אחריות למשפחה את רוצה לקחת את הסיכון שלא תהיי מסוגלת לטפל בתינוק החדש וגם בילדים הגדולים שלך את באמת ירדת מהפסים!!!??

היי בנונות מתוקות. שלכתי אנשים שיקבלו יעווץ מימכם. אייך לא............ אז יש לי סתם שאלה יצאתי מהמחשב הלכתי לחדרי היה לי הרגשה מוזרה וההרגשה היא ש.. יצאתי מהתיכון בלי שום חברה חוף אחת ותאמינו לי אני מרגישה שהיא שונאת אותי, אבל לפעמים היא מתקשרת שואלת אם אני באה היום לעיר(זה רק בגלל שגם לה אין חברות עם היה לה היא היתה זורקת אותי, מסכימות?) השאלה שחשתי האם אנשים מהתיכון שהם חברים נשארים תמיד תמיד חברים או שהקשר מתקרר ונפסק??? תודה סתם שאלה שעינינה אותי דרך אגב נורא כייף לדבא איכןןןן

הקשר מתקרר, מתקרר, נפסק. ניתק, אבל נוצרות חברויות חדשות, כך כל החיים, החוכמה להמשיך ללכת הלאה.

שלום אני צריכה עזרה אני מרגישה בודדה בעולם אני באמת מתכוונת לזה אין לי בעייה . פשוט באמת אני לבד אני מרגישה שמי שהכיר אותי לא מצא בי ענין ומי שלא מכיר אותי אני בטוחה שיכיר הוא גם לא ימצא בי שום ענין אתם חייבים להבין זו הרגשה קשה להרגיש שאתה לא רצוי באף מקום, ויום יום לבד לבד בלי אף חבר או חברה . אני בטוחה שבמצב שלי רק אני חייה בו תודה לכם

אני במצב כנו שלך תיהיה חזקה ותקראי תהודעות שאביב ויעל רשמו לי זה יעזור גם לך כן יש אנשים כמוך אני.!

חפשי באינטרנט. הכרתי הרבה ידידים דרך הכלי הנפלא הזה. תנסי בקופידון

גם סינדרלה היתה לבד בתוך הזבל, ותראי מה יצא בסוף - אל תאבדי תקוה

היי מה שלומך כן כן כן אלייך התכוונתי גם אתמול. רשמת משהו נורא יפה באמת וגם נורא מדבר אליי באמת את חושבת שבצבא משתנים דברים? אבל אל תשכחי שאני אחת כזו שבחיים לא היו לי חברים כי אני אחת קרה כזו משדרת להם אל ת תדברו איתי וכו.. אבל כול זה כתוצאה מפחד שאחרי שאדבר ישנאו אותי או יצחקו. את חושבת שלאחת כמוני שקשה לפתח קשרים זה טוב רחוק? לא יהיה לי לפי דעתך עוד יותר גרוע מאשר לחזור יום יום הביתה? האם כמו שהיתי בבתי ספרים שונים ובכולם הייתי אותו דבר בצבא זה בטוח ימשיך נכון? אני כול כך מפחדת שהיה ליי כמו שהיה לי כול החיים אני נורא פגיעה . אנא אנא מימך תיאצי לי מה הכי כדאי לעשות??? תודה

בוקר טוב מתוקה, אומרים שלהיות אמיץ זה לפחד ובכל זאת לעשות את זה, מותר לך לפחד אבל לא להשתהות יותר מידי על מה אם ואיך ואילו. את מבקשת שאייעץ לך מה הכי כדאי לעשות ?! אז ראשית קחי בחשבון שהייעוץ שלי אליך הוא בהחלט לא מקצועי מה גם שאני לא מכירה אותך מספיק לעומק בכדי להבין את רמת הפגיעות שאת אומרת שאת חשה, יכול להיות שהשד הוא לא כל כך נורא כפי שאת חושבת, כמעט ברור שאת מבקשת תשובה מסויימת, מישהו שיחליט בשבילך שהכי טוב זה לשרת קל"ב ולהיות יום יום בבית לכן אני יכולה לאמר לך אך ורק מניסיוני שלי שהשירות רחוק מהבית אומנם העמיד בפני קשיים שלא הכרתי לפני כן ובטוח שלא הייתי מכירה אם הייתי חוזרת כל יום לחדר המוכר הפרטי והאינטימי שלי, לבישולים של אמא ובכלל לחממה הנוחה והמוגנת. אין טעם להתחבא מתחת לשמיכה, כי יום אחד את עלולה לגלות שפיספת המון. שלך יעל

יעלוש... כן האמת היא שאני רוצה רחוק גם מהקטע הזה של החברה , אבל מה שכן הכי מפריע לי וחוששת זה בגלל זה שאני יהיה איתם יום יום ואם אני לא יסתדר ואני יחוש אותו דבר זה הפחד שלי. והשאלה אם את חושבת שנכון שתמיד היתי חסרת בטחון לחלוטין ופגיע את חושבת שבצבא זה יכול להשתנות? הלוואי והייתי מרגישה אחרת ויותר פתוחה לאנשים, אבל זה בלתי אפשרי לי. וזה הפחד הגדול? תודה לך

מי היום אני יהיה נטעלי.(לא אפרת) רציתי להגיד לך רשמתי לך תשובה בשיחה שלנו אתמול אבל זה בדף השני או השלישי פשוט השבתי תשובה וזה נתפס שם אז ביי רשמתי לך זה בדפים האחרים בתשובה לשאלתך

היי נטעלי, אז קודם כל קצת התבלבלת וכתבת בשם "לאביבוש", לא כל כך נוח לי אם זה שזה מופיע בעמודת המחבר, אז תחליפי בבקשה לנטעלי ? תודה.. זה פשוט מוזר לי משום מה.. ודבר שני קראתי את התשובה שלך, ושאלת אם לי בצבא זה הסתדר הענין החברתי, אז התשובה היא כן ולא ואני מיד מסבירה. למראית עין הדברים הסתדרו, שירתתי בבסיס סגור לבקשתי, וכן היו לי שם חברות, מעצם העובדה ששירתנו במשך שבועיים אחת עם השניה, ונפרדנו רק לשישי-שבת פעם בשבועיים. ישנו יחד, שירתנו יחד, אכלנו יחד, דיברנו במשך כמעט שבועיים במשך שנתיים, והם היו החברות שלי. אבל.. כשיצאתי שישי - שבת עדיין הייתי לבד, וכשהשתחררתי עדיין הייתי לבד. הענין החברתי תוקן רק למראית עין, כביכול היו לי חברות, אבל הן לא שיפרו לי את הבטחון העצמי או את רגש הנחיתות, זה קרה רק הרבה הרבה יותר מאוחר כשהתחלתי לקבל טיפול רציני ולעבוד על עצמי. השאלה מה את באמת רוצה ? פתרון זמני שכזה, שיהיה לך קשרים חברתיים אבל זמניים, בהתאם למסגרת שבה את נמצאת, ובהם תרגישי בטוחה או פתרון אמיתי ועמוק, שבו את תעברי את השינוי הפנימי, תרכשי בטחון עצמי ותוכלי לרכוש חברי אמת, שלא יעלמו אף פעם, שלא יהיו שם רק בגלל המסגרת המשותפת. לי בתקופת הצבא, מודה, הספיקו הקשרים הללו, לא ראיתי מעבר, היום ודרך אגב אני בת 30 כמעט, זה כבר לא מספיק, היום אני רוצה חברים בלי קשר וללא תלות במקום בו אני נמצאת, שילוו אותי תמיד, באשר אלך, והיום השינוי שעברתי הוא באמת פנימי ועמוק וטיפלתי בבעיות מהשורש, בתוך עצמי, ובגלל זה אני יכולה להשיג את זה. שאלת עליי - קיבלת תשובה עליי. מה מכל זה מתחבר אלייך ? מה את היית רוצה ? שלך אביב.

לאביב, בקשר לשם אני יתבלבלתי סליחה . ובקשר לצבא כן אני נורא רוצה רחוק אבל עצם המחשבה שלהיות עם אנשים יום יום מפחידה אותי. אם יתיחסו אליי כמו בתכון עברתי 2 בתי ספר היה אותו דבר הבעייה היא אצלי לא אצלם אבל אני לא מצליחה להתגבר ולמצוא פתרון מצאתי רשמתי לך בדף הקודם אבל אני לא יכולה לייסם אותם עם כול רגשי הנחיתות שלי . את חושבת שכדאי רחוק? זה שונה בדברים? האמת ששאלתי גם את יעל ראיתי שרשמה למשהי על הצבא אז שאלתי גם אותה. בהתחלה הייתי שואלת על בטחון עצמי אייך מעלים אבל אין תשובה. בעייתי מסובכת את חושבת שיש עוד אנשים במצב שלי חברתי? אביבוש תודה.

את מוכנה להיות שלי לכמה דקות? כתבתי לך אי-מייל למרות שעדיין לא קיבלתי את שלך יש לך בעיות גם במשלוח? מה שכתבת למטה זה בערך מה שאני עושה בקשר לביצה, או יותר נכון לגל העצב שמתקרב אלי ומאיים להטביע אני מכופפת את הראש, מודה שהוא שם מעלי מחכה שיעבור הלאה, בינתיים אני מתבוננת במה שיש מסביבי, מתחת למים דגים, אלמוגים, אצות מדוזות... אולי יש כאן גם זרמים תת קרקעיים שלא הבחנתי בהם קודם? אולי אתן לעצמי להיסחף וניראה לאן אגיע? אני כאן, קצת שקועה, אבל עם הראש מעל המים

היי מתוקה שלי, שמחה שאת מצליחה לראות את הדברים היפים שמתחת למים כשאת מתחת לגל, לתת לעצמך להיסחף ? לא יודעת, לאן זה עשוי להוביל אותך ? אם בסוף תגיעי אל חוף המבטחים למרות הכל ועל אף הכל אז כן. אני שולחת לך סירת הצלה קטנה, שרוקדת בגלים, מטלטלת, אבל אני מקווה שהיא תצליח להגיע למרות הכל, ואת תצליחי לטפס עליה ולהאחז בה. בתוך הסירה יש כמה שקים, אם תפתחי את הראשון, תוכלי למצוא בו המון אופטימיות שתתפזר עבורך, אם תפתחי את השני תמצאי את התקוה, בשלישי החבאתי המון המון כוחות ממני אלייך, וברביעי אנרגיות חיוביות, בחמישי - סתם חיבוקים וחיוכים להפיח בך כל אלה מהשקים האחרים. אם חסר איזה שק שאת צריכה רק תגידי והוא מיד בדרך. אני איתך מתחת לגל, עוזרת להחזיק את הראש למעלה, וזה יסתדר. רק עוד קצת תנשמי עמוק, רק עוד קצת תחזיקי את הראש, והכל יהיה בסדר. את לא לבד מתחת למים. שלך לתמיד אביב.

בדיוק קיבלתי טלפון לבוא לראיון עבודה נוסף תגידי, יש עוד קסמים באמתחתך אני פשוט מכושפת מאיפה יש לך את זה, למען השם?? שקועה עכשיו בעיסת האופטימיות עמוק, עמוק, עד הצוואר

שלום דרור קיבלתי את התשובה שלך וגם אני מרגישה שאני צריכה להפסיק את הטיפול איתה אבל הבעיה היא שחלק מהתקנון של לגור בדירה של העמותה הוא לשוחח פעם בשבוע עם עו"ס ולבית אני לא חוזרת וכסף כרגע אין לי בשביל להזכיר דירה לבד אז זה מצב קצת בעייתי אני יכולה גם להעלות את הנושא לפניה אבל נראה לי שגם היא תאמר לי שאני חייבת להמשיך כי זה חלק מהחוזה שחתמתי איתם אשמח לשמוע את דעתך נטע

שלום נטע, ראשית, כדי למנוע בלבול, אני מציע שתבחרי בשם אחד ולא תופיעי בפורום בשמות שונים. גם אם הפגישה עם העובדת הסוציאלית מעוגנת בהסכם, אני בטוח שהכוונה איננה רק טכנית. כדאי שתשוחחי אתה על כך, ואולי בעקבות השיחה תשתנה דעתך, והקשר ישתפר. במקרה שלא תצליחו למצוא שפה משותפת, את יכולה לבקש ממנה לאפשר לך להיפגש עם מישהו אחר במקומה, ואני משער שהיא תסייע לך בזה. אם לא ניתן לשנות זאת, וחשוב לך להישאר שם, כדאי שתמצאי את הדרך להיפגש אתה בנינוחות. אם בנוסף את מרגישה צורך בטיפול נפשי, את יכולה לבקש ממנה הפנייה מתאימה, או לעשות זאת בעצמך. בהצלחה, דרור גרין

שלום לכולם, זה שוב פעם אני , איציק. כזכור לכם התלוננתי על מצבי העגום בחיים, שאני מכוער, שמן וקרח. בקיצור ניסיתי את כל הפתרונות שהוצעו קודם (חדר כושר, דיאטה) וכלום לא עוזר. תגידו יש משהו טוב בחיים האלו בכלל ?? כי אם יש, אני לא מוצא. ביי איציק

ואתה נמצא איפה שהמחשבות שלך שמות אותך אם תמשיך לחשוב על עצמך במקום כל כך נמוך אתה פשוט תמשיך להיות שם לשקוע הפתרון, ואני לא אומרת שהוא פשוט הוא למצוא דרך אל המחשבות החיוביות זוכר את פיטר פן, שהמחשבות החיוביות שלו נמצאות בגולות ואיזה כיף לחבר שלו שהוא מוצא אותן הדרך את המחשבות החיוביות יכולה להיות קשה ומפרכת אבל היא שווה כל מאמץ דבר ראשון, יש להפסיק לרחם על עצמך דבר שני לעשות רשימה של אופני פעולה ולנקוט בהם באופן יומיומי שעה של הליכה בחוץ, אימוץ כלב ויכול להיות מאד שגם טיפול פסיכולוגי לא יזיק מתוך ניסיון עלי לומר לך שהחיים מורכבים משחור מאפור, מכחול, מוורוד, מכתום צריך רק להסיר את מחסומי הראיה

תראה היופי הוא לא הכול בחיים האופי יותר חשוב ובאמת. תחשוב רגע לבד, אז מה עם אני מכוער כולם יפים בעולם? כמה אנשים מכוערים ממש יש להם חברה וכו.. אין קשר. זה תלוי בך כך אותך בידים תחליט ש מי עכשיו אתה אולי לא הכי יפה בעולם אבל בטח ובטח לא הכי מכוער!ומי עכשיו אתה שלם אם אייך שאתה , באמת החיים יפים אבל בחיים יש תקופות של חיים וורודים יותר אפורים יותר כחולים אדומים ..... אבל תזכור: זה רק, רק תקופות הכול עוד פתוח.... ובטוח דברים ישתנו כך רק את הזמן.. ומנסיון יש עוד הרבה אנשים בגילך ככה כמו שתיארתה אתמול אתה לא לבד מכול הבחינות..

היי איציק, לא הגבתי להודעתך הקודמת אבל אני אגב עכשיו. החיים יהיו שחורים עד שתתחיל לצבוע אותם בצבעים אחרים. יש משהו טוב בחיים, אתה לא מוצא ? תמשיך לחפש. אתה מכוער, שמן וקרח ? בעיניך. כרגע. תנסה לשים משקפיים אחרות,ולהסתכל טוב יותר לא מבחוץ, מבפנים. איך משנים את המחשבות ? עובדים על זה, ועובדים על זה קשה. זה לא קורה ביום ולא ביומיים. אבל אם תסתכל פנימה עמוק, תוכל למצוא תכונות טובות בעצמך שיעזרו לך בכך, אני לא יודעת ולא מכירה אותך, אבל אולי אתה טוב לב, רגיש, חכם, סובלני ועוד. אני זוכרת את ההודעה הקודמת שלך, שבה גם אמרת שאין לך חברה, ברגע שתראה את כל הדברים היפים מעבר לחיצוניות שקיימים בך, תוכל לשדר אותם ולהקרין אותם החוצה, ואז גם אנשים בחוץ יוכלו לראות אותם ולהתחבר אליהם, ואז גם הזוגיות תוכל להגיע ולחדור את המעטפת. דפני מהפורום אמרה לי פעם "היופי הוא פנימי, והפנים מקרין על החיצוניות" ואני הוסיף על דבריה - "עד כדי כך שהיא בכלל לא חשובה, היא מקבלת את התוכן ולא את הצורה", ואני מסכימה איתה. תתחיל להאמין בעצמך, בדברים הטובים שקיימים בך מעבר למראה ואז הפנימיות תחפה על החיצוניות. ניסית דיאטה, ניסית חדר כושר, ולדבריך זה לא עבד, עכשיו אולי הגיע הזמן, לשנות כיוון, לנסות דרך אחרת. קשה יותר, ארוכה יותר, אבל שתביא לתוצאות טובות יותר ולהצלחה, דרך של להסתכל פנימה ולעבוד על הראש ועל הרגש. בהצלחה אביב.

היי איציק, לא מוכרחים להיות יפים, רזים ובלונדינים כדי להינות מהחיים. האושר שלך אסור שיהיה תלוי בגורמים חיצוניים. יופי חיצוני הוא דבר קצר, חולף ונתון לשגיונות האופנה. באם אתה שלם עם עצמך ומקרין ביטחון - כולם יאהבו אותך בלי קשר לגובה, יופי או שיער. בעולם יש מקום לכולנו. קיבלנו את המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל - חיים. חבל על כל יום שחולף בלי שנוציא ממנו את המכסימום. תעשה מה בראש שלך - תשתדל להסתכל על הכל בחיוך והעיקר עם כל החור באוזון, זיהום האויר ואסונות הטבע - עדיין העולם הוא מקום מקסים לבלות בו. כל טוב!

שלום איציק באמת לא מבין אותך אני שמן קירח נמוך וחסרות לי כמה שיניים מלפנים אבל זה באמת לא מפריע לי להיפגש עם נשים ההיפך הם כל כך שמחות להיות בחברתי אולי תנסה להיות יותר מעשי ופחות לחשוב על המראה שלך פשוט לזרום עם הכול מנסיון זה עובד טוב זוכר את הניב הידוע אין אישה שלא נותנת יש גבר שלא יודע לקחת

החיים הם לא שחורים, כל אחד צובע לעצמו את המציאות.

נראה לי שבמצב כזה אתה פשוט צריך לנסות לחשוב על הדברים הטובים שכ-ן יש לך בחיים. עקרונית, זה לא קל (אני לא מצליחה)... אבל אולי אם אני אנסה לנמק את זה לך, אז זה ילך גם לי :-))) תראה: הרי כשאנחנו מרגישים בסדר(אני לא אומרת טוב) אז הדאגות די נדחקות הצידה. כשאנחנו מרגישים על הפנים, הכל פתאום עולה, כל הדברים שנדחקו, ולא התייחסנו אליהם עולים לפני השטח. האם תמיד הרגשת רע עם עצמך? או שקרה משהו ש"העלה" את זה? אני מקווה שתרגיש טוב, ביי

איציק! אני אולי רק בת 18 ולא יודעת מספיק על העולם אבל כן יש משהו אחד בעולם שאני לא מוכנה לוותר עליו- אני. הייתי לבד המון זמן ולא האמנתי שאני מסוגלת החברה אמרה שאני מכוערת, שמנה מטומטמת, אבל בסוף הסתכלתי במראה וראיתי שהייתי קורבן של הסביבה איבדתי משהו חשוב בדרך- מי שהייתי קודם אני עצמי וזה עדייף להיות אני מאשר מה שאנשים אחרים רוצים שאני אהיה זו התחלה טובה לחיים.. מנסיוני הקצר.. אשמח לקבל תגובה לימור

איציק שלום קיבלת הרבה תשובות להודעה שלך ואני מסכים עם כולם. כל אלו שענו לך הדגישו שהצבע שבו אתה צובע את המציאות תלוי גם בך, ויש לך את היכולת לשנות את הצבע, או לפחות את הגוון. כנראה שבאמת דיאטה וחדר כושר הם לא הפתרון. "מכוער שמן וקרח זו" כנראה חוויה פנימית עבורך ולא בהכרח מציאות חיצונית. יש אנשים יפים שלא מוצאים את עצמם ויש אנשים פחות יפים שחיים חיים מאושרים ומלאים. אולי אתה צריך למצוא את הדרך לגלות את היופי שמצוי בתוכך, ואם אתה תרגיש אותו, בוודאי יהיו שם אנשים בחוץ שיוכלו גם הם לראות אותו. השאלה באיזה דרך תוכל לפעול כדי לשפר את הדימוי העצמי שלך. יש כמובן דרכים התנהגותיות שונות כמו הדיאטה והכושר, כמו גם לצאת ולהכיר בשיטות שונות. יתכן עם זאת, שאתה זקוק דווקא לטיפול פסיכולוגי לא כדי לטפל במיומנויות אלא במשהו פנימי ועמוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

ובקיצור שקר החן והבל היופי

איציק שלום לטעמי פעמים רבות מדי אנו נתונים לאשלייה שדבר מה מבחוץ (יופי, כסף, בני זוג, הצלחה....) יפתרו לנו את ההרגשה הפנימית ולא היא. במיוחד אם לא הצלחת באופן עקבי לפתור את הדברים מומלץ לנסות עזרה מקצועית שהן שיחות ןבמקרים מסויימים ניתן / כדאי לשלב תרופות נגד דכאון בהצלחה עמי

.... כבר כמה ימים. אבל מסיבות טובות. אני עכשיו אמא לילד בן שנתיים. אז אני קצת עסוקה .בסופ"ש אני מכינה לו מסיבה קטנה. חוץ מזה גם חזרתי לעבודה , ושם אין לי אינטרנט. המצב בעבודה לא הכי מזהיר. יש לי התקפים מדי פעם של לחץ בראש וסחרחורות אבל אני מנסה להתגבר. זה מאוד מעייף אותי , אבל יהיה בסדר. אז מה שלומכם? אביבוש'- מה קורה איתך? ג'קי- שלחתי לך מייל. שרה-איך עוברים הימים? כמה סמיילים? אלמונית- קראתי השבוע שכתבת על אבל , ונתנו לך תמיכה מעולה. רק חודשיים זה זמן מועט כדי להתגבר על אבל. קחי לך את הזמן להתמודד עם המצב החדש, ותעזרי בכל מי שאת יכולה גם נפשית , וגם בטיפול בילד וטיפול בך (גם לך מגיע! ). ולכולם- ד"ש חם ממני. בילי

שלחתי ל מייל מ-ו-ש-ק-ע לאללה ! ונראה לי שהוא לא נשלח.... שמרתי אותו בדואר יוצא לנפי ששמרתי אותו, אבל אני לא מצליחה למצוא אותו ולנסות לשלוח לך אותו שוב... איך בא לי לשבור ת'מחשב!!!

לא להתעצבן.... תנסי לשחזר. אני אוהבת לקבל ממך מיילים. אני גמורה מעייפות. היה לי יום ממש עמוס. לכן אני מקצרת , ואנסה לשלוח לך גם משהו קטן במייל. שלך בילי

בוקר טוב, אחרי הודעה כזו... אי אפשר שלא לחייך... ועוד "על הבוקר" .... שיהיה לך יום טוב ומלא חיוכים... אליאן

זה מהלב ועל אמת. גם את עשית לי את היום עם הודעתך . טוב הריי סוכם שאני" האח המאומץ". :-)))) שלך דניאל

זה מכתב פרידה. מכתב שמח, המשלב גוונים דקים של עצב. מכתב של תקווה, עם שרידים של ייאוש שקט. מכתב של בטחון, עם תזכורות מרומזות להיסוס. מכתב אפור, ללא הדיכוטומיה האופיינית לך, של שחור מול לבן, רע מול טוב, חולה מול בריא... אני נפרדת ממך, אנורקסיה. פרידות הן דבר כואב, אפילו כשמדובר במחלה קשה. פגעת בי, הכאבת לי, הרסת - בשנים האחרונות - כל דבר שניסיתי לעשות. הבסתי אותך, אך לא לפני קרב ממושך, מתיש ועקוב מדם. קרב בו כמעט יצאת וידך על העליונה, קרב בו הייתי קרובה כל כך לאבד את חיי. אני נפרדת ממך. את, שליווית אותי אחת עשרה שנים ארוכות, לאורך ההתבגרות, הצבא, האוניברסיטה, העבודה. היית המחלה לה התכחשתי, המחלה ממנה התעלמתי, המחלה בה - אודה ואבוש - התגאיתי לא אחת, המחלה בה זיהיתי את עצמי... למדתי לשרוד אתך, אך עתה לא די לי בכך. עייפתי מההליכה השקטה בצד החיים. אני רוצה לחוות אותם! הייתי במצב נואש כשלקחת ממני את השליטה על חיי. ילדה בת חמש עשרה, מהוססת, מלאה ספקות עצמיים ורגשי נחיתות, כואבת... לא יכולתי לעמוד בפני קסמך, הקסם הכוזב. האמנתי להבטחותייך, ראיתי בך את מושיעתי היחידה ממצב שנראה חסר מוצא. טיפחתי אותך, התגאיתי בך, הקרבתי שנים... וכמעט את חיי. לפעמים שנאתי אותך. לפעמים הערצתי. היית המגן שלי, התירוץ למה שחוויתי בזמנו ככישלון המוחלט של חיי. היית הקביים עליהם נשענתי, חלשה, מסבירה לכולם שהרגל פצועה, ומסרבת להאמין להפצרותיהם ושכנועיהם - שאני בסדר, שאני חזקה, שהקביים האלו רק מפריעים לתנועתי. שנאתי אותך על חיי הנכה שנכפו עליי בגללך, אך הודיתי לך על התירוץ שסיפקת לי, תירוץ לכל הימנעות, החלטה שגויה או הצלחה שהיא פחות ממושלמת. תליתי בך את פחדיי להתמודד, וניחמתי את עצמי ברזון המחריד שדרשת ממני. כאילו זה ההישג הגדול, המטרה העליונה... כאילו זו משמעות חיי. היית הגואל שפדה אותי מעבדות, רק על מנת להפוך אותי לשפחתך. הצלת את חיי, רק כדי לקחת אותם חזרה, ככלי לשירותך... היית מקור גאווה כמו גם מושא בושה, מקור האושר וגורם הסבל בו זמנית. עינית, הרעבת ופצעת אותי, אך לא הכנעת אותי: הנה אני, עומדת כאן, ואת אינך חלק מחיי עוד. יש לי עבודה ולימודים. יש לי תחומי עניין, מעבר למשקל ולקלוריות. יש לי חברים מקסימים שנמצאים אתי, לעודד ולתמוך. יש לי שאיפות, יש לי חלומות... יש לי חיים! אחת עשרה שנות אימה, טרור וכאב בלתי נסבל נדרשו לי כדי למרוד בך, לנתק אחת ולתמיד את מוסרותייך מעליי. הייאוש המתלווה למחשבה על השנים האבודות שהקרבתי על מזבחך, הכעס - עלייך, ועל שהנחתי לעצמי להיכנע לך - כל אלו עדיין טריים בזכרוני. אבל היום, מהעמדה האסטרטגית בה אני ניצבת, אני רואה את המציאות באופן שלם יותר: נכון, יש חזיתות בהן הפסדתי, ואחרות שגבו מחיר דמים כבד בעד הניצחון... אך סירבתי להאמין לקולך המייאש, המדכא. פה ושם הפסדתי קרבות, אבל במלחמת הקיום שלי - במלחמה על חיי - ידי שלי היא על העליונה. והיום, מפוייסת יותר, בטוחה וחזקה יותר, אני יכולה לומר לך שלום. להיפרד באמת, לתמיד. אני ניצבת על שתי רגליי כעת, זורקת הצידה את הקביים הרעועים, שהגבילו כל כך את אפשרות התנועה שלי. הפיסיותרפיה כאבה ובוודאי עוד תכאב, אך החלטתי נחושה: אני עוזבת אותך למות והולכת על שתי רגליי. בלעדייך, אך לא לבד. המשפחה, המטפלים, החברים הנפלאים - כל אלו לצדי, תומכים בי, נכונים, בעת הצורך, להיחלץ לעזרה... אני חזקה, ואשאר כך. אני אתגבר. אני אחיה!

דפני, מדהים נפלא, עשית לי את היום, החדרת בי תקווה. יש לי כל מני הפרעות, כולל הפרעות אכילה. כעת כשאני עוברת תהליך של אבל אני נתמכת בהם כמו קביים. המכתב שלך כל כך מרגש, ולוואי שתפטרי מהנטל, מהחטוטרת של המחלה שאת נושאת עלייך. כה לחיי, נדמה לי שהחיים זה באמת בחירה יותר טובה. שלך, האלמונית. [email protected]

אני מחוייבת להחלמה, החיים הם אכן בחירה טובה יותר. מי כמוך יודעת זאת, את שעוברת תהליך קשה וכואב של אבל. החיים יקרים, אי אפשר לוותר כל כך מהר. אי אפשר לוותר בכלל! בזמנים קשים, כמו זה שאת עוברת עכשיו, טבעי שלפעמים אנחנו רוצים קצת "לנוח", מרשים לעצמינו להישען על הקביים האלו... אבל חשוב שתהיה לנו המודעות שאנחנו עושים את זה, ושזה לא הפתרון, שאפשר - ועדיף - אחרת. ואם קשה מדי לבד, יש כאן תמיד אנשים חמים, תומכים ואכפתיים, שיתאמצו מאוד לעזור. שיהיה לך קל...

ילדה שלי.. קראתי פעם ראשונה, בכיתי. קראתי פעם שניה, בכיתי שוב. עישנתי שתי סיגריות ואני עדיין נרגשת ומתרגשת.. אני קצת בהלם, למרות שהכנת אותי להודעת הפרידה הזו, וציפיתי לה, וחיכיתי לה בכליון עיניים, עדיין נשארתי מחוסרת מילים. רציתי לכתוב לך כבר קודם ולא ידעתי איך, רציתי להגיד לך שכל הדיבורים על השבעה והמוות מעוררים בי עצב וכאב, ונמנעתי, והנה את אמרת את הדברים בעצמך. פרידות הן דבר קשה, גם כשהן טובות, וכשמשהו מת זה סופי. נכון, האנורקסיה הפכה אותך לשפחה, אבל היא היתה חלק ממך במשך כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זמן, וזה קשה להיפרד. גם אני הרגשתי ככה, האנורקסיה והבולמיה משעבדות, אבל הן גם משרתות כל כך הרבה, ושירתו אותי בנאמנות כדי להתמודד עם כל כך הרבה דברים קשים. וכשנפרדתי מהבולמיה עדיין הכרתי לה טובה על שעזרה לי לעבור את הימים הקשים והלילות הקשים יותר בבית החולים לצד אבא והיתה שם לצידי לאורך כל המחלה שלו, היחידה שלא עזבה אותי אף פעם. אבל יחד עם כל הקושי מפרידות, ועם כל הסבל שבמוות והייסורים שבגסיסתה של האנורקסיה, יש דברים שטוב להם למות, שטוב להיפרד מהם, ושל"שבעה" שלהם מביאים בלונים ועושים מסיבה. אני לא שוכחת את הבולמיה, ואני מקווה שאת לא תשכחי את האנורקסיה, לטוב ולרע. גם כמשענת אבל גם ובעיקר כנכות. האנורקסיה היא חלק ממך כמו שהבולמיה היא חלק ממני, היא העבר שלנו, והיתה שם לצידנו. אבל הכי חשוב זה לא לשכוח את החיים שנעצרו בגללה, את הדברים שהפסדנו, את החברים שויתרנו עליהם, ואת התקופה המבוזבזת, וזאת כדי לא לחזור לשם. אני כבר מכירה אותך, ויודעת איזו בחורה נפלאה ומיוחדת ומקסימה את, ואני לא מוכנה לוותר עלייך לטובת האנורקסיה, וגם את כבר לא מוכנה לוותר על עצמך בשבילה, וזה הכי טוב שיכול להיות. אני מקווה שהדפסת את המכתב הזה, ותלית לך בסלון, ושתקראי אותו עוד הרבה פעמים, כדי לראות עד כמה את באמת רוצה להיפרד ממנה ולשים אותה בצד, כזיכרון, כמשהו שהיה שם עם הצדדים החיוביים אבל בעיקר עם הצדדים השליליים שלה. אני פה לצידך ולא רק וירטואלית, להחזיק את היד, לחבק, ולאהוב.. ל-ת-מ-י-ד !! אוהבת אביב.

את בעבודה?

חיכיתי לתגובה שלך... ידעתי שתדעי לגעת. את תמיד מצליחה לחדור אליי עמוק עמוק ללב, לעורר שם סערות... אני רוצה שתדעי, שיש לך חלק גדול בהחלטה הזו, ואף יותר מכך - באמונה שזה אפשרי, שאני יכולה. הייתי על סף יאוש כשכתבתי אלייך בפעם הראשונה לפורום. חשבתי שאני מקרה אבוד. האמנתי שאני אמורה להתרגל לרעיון של לחיות את חיי כאנורקטית כרונית, כנתמכת תמידית בקביים האלו. ואת הוכחת לי אחרת. ראיתי בחורה מדהימה, איתנה, שהקשיים רק חידדו את רגישותה לסבל. בחורה שיודעת לתמוך ברגעי המשבר, שתמיד מוצאת את המשפט המעודד, זה שעבורי היה הרבה פעמים ההבדל בין להרים ידיים ולשקוע, לבין לאזור את כל הכוחות ולמשוך קדימה. הרבה פעמים נותרתי אני ללא מילים אחרי שקראתי את מכתבייך, מתקשה להאמין שמישהי באמת מצליחה להבין כל כך טוב מה עובר עלי - ועדיין נשארת אופטימית, עדיין מאמינה בכוחי, עדיין טוענת שאני אצליח...!! ואם הצלחתי, זה אמנם קצת בזכותי, אבל הרבה הרבה בזכותך. תודה-תודה-תודה על ה-כ-ל! אוהבת אותך כל כך... דפני

לדפני, מישהי, מישהי מדהימה! הדפסתי את המכתב הזה. הדפסתי וקראתי כמה פעמים. התקוה שנתת לי! האור שנדלק חלושות! אני לא יודעת, אם ראית את מה שכתבתי כאן אתמול. ברגע שהיה נראה אפור מתמיד, הלוואי ויכולתי להגיד שהוא חלף... את הדהמת אותי עם הכוח שלך והאומץ. אני יודעת עד כמה המחלה הזאת ממכרת, ועד כמה היא הופכת לחלק מחיינו. אני חושבת, שאחרי כל כך הרבה שנים, ההתנתקות קשה ביותר. אחרי שהמחלה כבר חלק ממך, אבל היא לא את, וזה מה שגילית. אני עדיין קצת בבעית הזהות הזאת. אבל אני לא רוצה לכתוב על עצמי עכשיו ולכער את האווירה שהשרית כאן! תחיי את החיים במלואם, בלי לפספס אף טעם! מגיעה לך הכל ויותר מזה! ואני מקווה כל כך להצטרף אלייך.... בהרבה אהבה, ללה

ראשית, תודה על התגובה החמה! לא קראתי עדיין את המכתב מאתמול, אני מבטיחה לקרוא יותר מאוחר ולהגיב יותר לעומק. בינתיים, אני רק רוצה לחזק אותך. היו לי המון רגעי יאוש במהלך השנים. וזה נמשך הרבה שנים... והיו הפרוגנוזות האיומות, הפסימיות, שקטלגו אותי כמקרה אבוד, שטענו שבמקרה הטוב - ניתן לקוות שאצליח לחיות עם אנורקסיה כרונית. ובמקרה הרע... (עדיף לא לחשוב). אבל ללה, זה באמת אפשרי. אם אני הצלחתי - גם את יכולה! אתמול היה יום אפור. קורה. יהיו עוד כאלו. אבל חשוב לזכור, גם כשאפור, קודר ומדכא, שיש גם ימים אחרים! ימים בהם השמש מפציעה, מאירה מחדש את העולם, מחממת, מפיגה את הקור האנורקטי הנורא. ללה שלי, אל תאבדי תקווה. המשיכי להילחם, בסוף זה יצליח! זה חייב להצליח. וכשקשה, ועצוב, והכל נראה בלתי אפשרי - אני כאן, להדליק אור קטן באפלה, להראות לך את הדרך החוצה... אוהבת אותך, ומחזיקה לך אצבעות... דפני

שמחתי מאד לראות ששינית את הכינוי ועוד לכינוי כזה הרי דפנה היא סמל לניצחון. במיתולוגיה היוונית דפנה היתה ידועה בתור ציידת, חכמה מאד ועדינה אין פלא שאפולו התאהב בה. (מביאה קישור יפה שמצאתי http://hsa.brown.edu/~maicar/Daphne1.html סמל לניצחון אמרתי? עם כך אני עוטרת לראשך זרים ומדליות ובאשר למכתב, מקווה שאינני מפרה זכויות יוצרים בכך שהדפסתי לעצמי אותו למשמרת לעיתים נדירות אדם נתקל במסמך כל כך אותנטי ומרגש המתאר את מסעך המופלא מלמטה למעלה רק אושר, בריאות ואהבה

איזה יום מאושר, כל כך הרבה תגובות אוהבות ותומכות!! תודה , תודה! זו מחמאה גדולה, שהדפסת את המכתב... אני שמחה אם הוא יכול לעודד, כי התקווה היא היסוד לחוזק ולהצלחה - לאו דווקא באנורקסיה. יש בעיות שהדרך היחידה לנצח אותן היא ללמוד אורך נשימה... כי המסע הזה אינו ריצת ספרינט. הוא דומה יותר למרתון. צריך לנשום, צריך להאמין, צריך להמשיך על אף כאבי השרירים, וצריך - בכל רגע - לראות את המטרה מול העיניים. כתבתי גם לאביב: אמנם יש לי חלק גדול בהחלמה שלי (תודי שבלעדיי זה לא היה מתאפשר...), אך לחברי הפורום יש חלק גדול לא פחות. אני אסירת תודה לכם, לכולכם... ולך, שהיית שם בשבילי בלילות האינסומניה שלי, שידעת לכתוב דברים ממעמקי הרגש, ששיקפת לי את דבריי שלי, שנתת לי דברים להיאחז בהם במסע ההחלמה. תודה מקרב לב! ועכשיו, כשאני חזקה יותר, אשמח גם להיות שם בשבילך, כשתצטרכי... אוהבת, דפני.

שמחתי מאד לראות ששינית את הכינוי ועוד לכינוי כזה הרי דפנה היא סמל לניצחון. במיתולוגיה היוונית דפנה היתה ידועה בתור ציידת, חכמה מאד ועדינה אין פלא שאפולו התאהב בה. (מביאה קישור יפה שמצאתי http://hsa.brown.edu/~maicar/Daphne1.html סמל לניצחון אמרתי? עם כך אני עוטרת לראשך זרים ומדליות ובאשר למכתב, מקווה שאינני מפרה זכויות יוצרים בכך שהדפסתי לעצמי אותו למשמרת לעיתים נדירות אדם נתקל במסמך כל כך אותנטי ומרגש המתאר את מסעך המופלא מלמטה למעלה רק אושר, בריאות ואהבה

דפני יקרה, השארת אותי פעורת פה, ודמעות בעיניים. באמת! את ענקית מהחיים! שיהיה לך המון המון המון בהצלחה בדרך החדשה, והישארי עימנו...אל תיפרדי גם מאיתנו... :) טלי פרידמן

טלי יקרה, המילים החמות, שלך ריגשו אותי כל כך! גם אני נותרתי עם דמעות בעיניים... איזה יום מאושר: כל כך הרבה תגובות חמות, אוהבות ודואגות..!! לא חלמתי שאגיע לזה. קשה להאמין שרק לפני כמה חודשים הייתי מיואשת, בטוחה שהכל אבוד, לא מצאתי משמעות לחיים... כמה התחזקתי מאז! אני לא יודעת אם אני ענקית מהחיים, אבל אני בהחלט חוזרת חזרה למימדים טבעיים, לפחות מבחינה פיזית... :-)) הפסקתי לנסות לצמצם את עצמי, לא לתפוס מקום, או להיעלם. אני חווה מחדש את הנוכחות שלי, והתחושה לא כל כך מאיימת...! אני נשארת אתכם, כמובן! המון אנשים מקסימים ואכפתיים הושיטו לי יד כשהרגשתי שאני טובעת בביצת הדיכאון, היו שם בשבילי בנפילות , שהיו חלק בלתי נפרד מהטיפוס החוצה מהבור העמוק הזה שנקרא אנורקסיה. הפורום הפך לחלק חשוב בחיי, התמכרתי... גם לו רציתי, לא יכולתי להיפרד מכם! אז אני כאן, בטוב וברע. אני לא עוזבת ולא מוותרת, לא נפרדת מאף אחד כאן. להפך, אני מקווה שההיכרות שלנו רק החלה... טלי, אלפי תודות. באהבה, דפני.

היי דפני! שיחקת אותה ובגדול,קראתי בבוקר את השאגה הגדולה,את הצעקה ,שדיי נמאס רוצים לחיות.ואיתה הלכתי לעבוד,,כן עד עכשיו ובהרגשה שזה אכן אפשר.אני גאה בעוצמתך בחורה,ושלא תביני אני אישית חשתי היום גאווה,כשווה בין שווים,ללא אותה הרגשה זיפתית,שאוליי אני שונה.וכל זאת רק בזכותך,בזכותכם שלא נותנים לרע להתגבר,ואכן מוכיחים לי שכל יום זה קרב בפניי עצמו וסופו קרב. תודה לך על הכל דניאל

התרגשתי כשקראתי את מכתבך. ההרגשה הזו, שזה אפשרי, שניתן - וחובה! - לנצח גם את השדים המפחידים ביותר שלנו, היא הסיבה העיקרית לכתיבת המכתב הזה. כל אחד מתמודד עם משהו: אנורקסיה, דיכאון, חרדות, טראומות... לכל אחד השד שלו, וצדקת - כל יום הוא מלחמה, אבל אנחנו כאן כדי לנצח! ואם הצלחתי לחזק אותך, להפיג את התחושה הרעה, לאפשר לעוד יום לעבור טוב ...זכיתי. תודה ששיתפת אותי. תודה שנתת לי לראות שהמכתב מצליח לחדור, מצליח להזין את האש הרועדת של התקווה, מחזק את האמונה בכוחה של הנפש. אם אני גאה במשהו, זה בכך שהצלחתי לרכוש לי הרבה חברים נפלאים, שיודעים לפרגן, שמקשיבים, שעוזרים, שנותנים למילים לחדור ללב, פנימה... ושורה אחרונה לפני סיום: הכרתי אותך יחסית מאוחר, לא יצא לנו להתכתב עד כה. אבל אני באמת מקווה שזה לא יהיה המכתב האחרון שאקבל ממך. ואם רק תרצה, אני מבטיחה שזה לא יהיה האחרון שאכתוב לך... שלך, דפני.

דפני כל הכבוד אני אפילו מעריצה אותך על כך אנג'ל.

להעריץ אותי זה קצת מוגזם... אני מאמינה בכוחות הפנימיים שלנו. אני מאמינה בכוח הרצון לשנות את המציאות, או לפחות להתמודד איתה בצורה מוצלחת. גם אם היא קשה, גם אם נדמה לנו שאנו חלשים מדי, גם אם מפתה להרים ידיים ולהתייאש... הכניעה לא תוביל אותנו רחוק. הניצחון - דווקא כן! קראתי חלק מהודעותייך בימים האחרונים. עשית צעד ענק קדימה בכך שהפסקת להקיא, ועל כך באמת מגיע לך כל הכבוד!! אבל עכשיו הזמן לצעד הבא. הפתרון אינו לעבור- או לחזור - מבולימיה לאנורקסיה. אנורקסיה הרסנית, מייסרת, מכאיבה לא פחות. את יודעת, הרי היית שם... באחד ממכתבייך כתבת שאת מוגדרת כבעלת הפרעת אכילה קשה. גם אני קוטלגתי כך. גם ממני נואשו הרופאים מזמן. גם לי צפו - במקרה הטוב - חיים משמימים , בודדים, מוגבלים. לפעמים הייתי רוצה לראות את נביאי הזעם האלו, להראות להם כמה טעו... אבל אין לזה חשיבות: את ההוכחה האמיתית הייתי חייבת לעצמי, והוכחתי. ואם אני הצלחתי, גם את יכולה. אני יודעת שזה קשה, וכואב, ולעיתים קרובות מייאש... ובכל זאת: זו הדרך היחידה, הצ'אנס היחיד להגיע פעם למקום טוב יותר. אז... אני מקווה שבקרוב תרצי גם את לכתוב מכתב כזה, או שיר, או סיפור, או בלי פרידה רשמית - אבל שתגיעי להחלטה להניח את המלה הזו מאחורייך, להעיף לכל הרוחות את הקביים המגבילים האלו, ולעוף גבוה , כמו שאת מסוגלת לעשות. ולמרות שלרוב את לא נעזרת, חשוב שתדעי שאנחנו כאן - אני ואנשים נהדרים רבים אחרים - ונשמח להיות כאן בשבילך בטיפוס במסלול ההחלמה התלול, ולחגוג אתך בלב שלם, כשתגיעי לסוף המסע - לפסגה. אז... ( כמו שאומרות הדודות הפולניות שלי) - בקרוב אצלך...!! (זה בצחוק, אל תיפגעי) שלך, דפני.

קריאת תרנגול למלחמת האור בכוחות האופל ואת ניצחת........... דמעות של תקווה ..........הן אלה שזולגות דמעות של שמחה על נערה שהפכה לאשה אשה למודת ניסיון ומלחמה, אשה בריאה!!!!!!!!!!!!!!!!!! מ ז ל ט ו ב

תודה, תודה ושוב תודה! אני בקושי מאמינה לזה בעצמי... אבל כן, ניצחתי את כוחות האופל, אלו שכל כך הרבה פעמים פחדתי שישאבו אותי לתוכם. לא עוד!! נעלמת לי קצת בזמן האחרון... אני מקווה שזה פשוט מקוצר זמן, לו"ז עמוס במיוחד, או עודף מצב רוח טוב. אם את כאן ורוצה, שתפי אותי קצת במה שקורה... כמו בימים הטובים. מתגעגעת אלייך... דפני.

בוקר טוב.. כמשתתפת די קבועה ופעילה פה בפורום שנמצאת פה די הרבה זמן רציתי דווקא לא לשאול אותך שום שאלה, אלא להגיד לך כל הכבוד !! ותודה רבה !! אני חושבת שההתחלה שלך היתה רצופה פה המון קשיים שעדיין נמשכים, אנשים מנסים אותך ובוחנים אותך ואת יכולת העמידות שלך כל אחד מהמקום הקשה שבו הוא נמצא ומהנסיון המר שלו מפסיכיאטרים ובכלל. רציתי רק לאמר לך בעצם לא לוותר על הפורום בגלל הקשיים. לפי איך שאני רואה את הדברים הפורום הזה זקוק לפסיכיאטר ויש כאן הרבה שאלות בענין הזה והתמיכה והייעוץ שלך חשובים ומשמעותיים מאוד. אני יודעת שלפעמים קצת קשה לעמוד בהשתלחויות שמדי פעם עולות פה, אבל זה רק השלב הראשון. והאנשים כאן כבר מתרככים למרות הנסיון הקשה שלהם עם פסיכיאטרים בכלל ועם הפסיכיאטרים פה בפורום, וזה יעבור. אנשים זקוקים לך כאן, והאמפטיות והרגישות שלך עוזרים מאוד.. אז באמת תודה !! אביב.

ספרתי עד מיליון וזהו ! לא יכולה יותר... מסכימה עם כל מילה של אביב כולל הניקוד (פסיקים וסימני קריאה ) וחוץ מזה שעם אביב אי אפשר להתווכח ! היא תמיד צודקת ! אליאן

נשמה שלי.. לא זכור לי שביקשתי ממך להתאפק בענין הזה :-)) סתם.. תודה על התמיכה.. שיהיה לך בוקר טוב ויום מקסים.. אוהבת תמיד אביב.

תודה רבה עמי

אני מקווה שישנת טוב אנג'ל

היי אנג'ל, בוקר טוב, ישנתי מצוין והמון תודה.. ואת ? שיהיה לך יום קל, כתבתי לך גם למטה.. שלך אביב.

כן,ראיתי תודה ישנתי טוב מאוד.יותר טוב מבדר"כ. אבל את יודעת...בגלל כל הדברים,לא בא לי כ"כ ללכת היום. אני אמורה לנוח לכל הרוחות :( סתם, אגב-איך היה אתמול? ;)

איך אני יכולה לסלוח לעצמי?????. איך אני יכולה להתחיל לחשוב רק חיובי ולא להיות כזו שלילית?????? למה מגיע לי הסבל הנוראי בו אני נמצאת?????

היי נירית.. קצת קשה להתייחס לדברים שלך, כשלא יודעים על מה את מנסה לסלוח לעצמך, וממה נובע הסבל הנוראי שאופף אותך כרגע. אם תפרטי קצת יותר על שני אלה יהיה יותר קל לתת לך תשובה וגם לנסות קצת להאיר את הדברים באור חיובי יותר ולתמוך ולעזור. בכל מקרה, לענין הסליחה, כולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות בחיים, שחלקם מביאים אותנו למקומות מאוד קשים של כאב וייסורים. גם אני הייתי במקום כזה, שעשיתי לגבי עצמי כל כך הרבה שטויות שלוו בהמון הרס עצמי והובילו אותי למקום מאוד קשה של פחד וחרדה וכאב פנימי עמוק וחוסר יכולת לסלוח לעצמי. אבל ברגע שאנחנו מבינים, שאלה רק טעויות, ושרוב הטעויות ניתנות לתיקון, ומתחילים לעבוד כדי לשפר את המצב, ומתחילים להשלים עם עצמינו ולקבל את עצמינו עם הטעויות הניתנות לתיקון והבלתי ניתנות לתיקון, עם הפגמים, עם החסרונות ועם הקשיים והבעיות, אז גם אפשר לסלוח לעצמינו ולהתחיל לצאת מהמצב הקשה בו אנחנו נמצאים. אבל שוב.. אם תפרטי קצת יותר על הקשיים, תקבלי בטח עצות שיוכלו אולי לכוון אותך קצת יותר, ושתוכלי להשתמש בהם כדי לסלוח לעצמך ולצאת מהמקום הקשה שבו את נמצאת. אביב.

אביב את מה זה חמודה אבל קשה לי ,קשה לי כל כך..... אפילו פה ,כאף אחד אינו מכיר אות,י יש לי פחד להשתפך....... לא ברור לא מובן מין תהליך של הרס עצמי אין לי עם לדבר באמת על התחושות האמיתיות והקשות וכואבות ולא לאאאאאאא לא כל טעות ניתן לתקן וטעות שנבעה מחוסר שיקול דעת בזמן אמת מחוסר הבנה מחוסר ידיעה מבלבול ושכרון חושים וסתאאאאאאאם פשוט סתתתתתאם היא קרתה והסבל הוא כה נוראי כבר כמה ימים שיש לי מועקה אדירה , גוש ענק בגרון , אני לא אוכלת כמעט (מה שבדרך כלל אני עושה המון.....) לא מתקלחת ( היית מאמינה??????) מאלצת את עצמי לחייך לסביבה שלא תרגיש ולא תדע ובעיקר לא לפגוע בקרובי אך הפחד מחלחל בי!!!!!!!!!! וחוסר הידיעה לאן תוביל טעות שכזו , הורס אותי !!!!!!!!!!!

נירית שלום קושי לסלוח לעצמנו נובע פעמים רבות מדפוס נרכש בילדות מהורים שהיו נוטים לבקר יתר על המידה בצורה לא סלחנית אם זה דפוס חוזר והרסני שוה עזרה קושי לסלוח מופיע גם במצבי דכאון ושוב זה מתמשך חוזר או קשה שווה להעזר בהצלחה עמי

הבעייה העיקרית שלי היא העובדה שאני תמיד חושבת שחבל שלא נהגתי, עשיתי, אמרתי אחרת ממה שבאמת קרה עכשיו זה כבר קרה ואין לי הרי אפשרות להחזיר הגלגל אחורה ולהתנהג אחרת כעקרון אני לא אמורה להיות מיוסרת ובכל זאת אני כן למה???? ומדוע????.

שלום לפני כ10 שנים בגיל 21 חטפתי התקף חרדה ראשון חזק ביותר שנמשך כ 15 שעות אשר נבע כתוצאה מעישון מריחואנה. התקף חרדה אשר כלל בתוכו מחשבות רדיפה קשות כולל ריצת אמוק כבריחה, רעידות הזיות פראנואידיות קשות (ענפי עצים רודפים אחרי וכו') ופחד מלהשתגע. אני מטופל במשך כעשור ע"י פסיכולוג ומלווה בהשגחה של פסיכיאטר אחת לכמה חודשים. אני סרבן גדול של תרופות מעבר לתרופות הרגעה פשוטות, פרוזק עשה לי רע סרוקסטט "הרג" אותי כמעט. בקיצור אינני מוכן לבלוע כדורים. אני חייב לציין שמצבי כבר לאחר כשנה מתחילת המשבר השתפר בצורה משביעת רצון, תפקודי מלאים אני בעל משפחה, מצליח בקריירה, בעל תארים אקדמאים ראשון ושני. הסיבה שאני פונה אליכם היא: מדוע בכל פעם שאני צריך להתמודד עם מצב שהוא שונה משגרת היום אני נכנס למתחים גבוהים? מדוע בכל עת שאני עומד למבחן במבחן המציאות כמו למשל בהתמודדות על תפקיד מסויים אני על סף חרדה, הדופק שלי עולה אני מקבל סחרחורות וצריך להאבק פי כמה וכמה מכל אדם רגיל, אני יודע שמצבים אלו של התמודדות אינם קלים לכל אדם אבל אני חיב לציין שאצלי הם מלווים בהרבה תופעות של קדם חרדה, כולל חלומות לא נעימים ובכלל אינני חושב שמאז תחילת המשבר היה לי רגע אחד של שלוות נפש. אינני זוכר רגע אחד שיכולתי לומר לעצמי הנה אני לא במתח כיף לי וטוב לי. אני מרגיש שחיי הנם מאבק ארוך וקשה מיכיוון שקיים התוסף שמלווה אותי, החרדה שמקננת בי ומתגלה כל פעם בעוצמות שונות על פי המצבים השונים של ההתמודדויות הטיבעיות שעל כל אדם להתמודד עימן. רציתי לשאול אותכם, האים ישנה דרך להשקיט את חרדותיי? האים ישנה דרך להוביל אותי לשלווה? תודה מראש עמיר

עמיר אומנם השאלה מופנית ליועצים אבל הרשיתי לעצמי להכנס..... אני יגיד לך בקצרה...גם לנו יש תארים,גם לנו יש משפחה,עבודה טובה,אבל מה זה נותן לנו אם איין לנו שמחה...והכוונה לשמחת חיים..הכוונה לחום של החברה שנדע לתת וגם לקבל. לכן שמע לי חבר...מה שאני חושב שיעשה לך טוב?תקדיש מ'ס שעות בשבוע ותרום חלקך...בעזרה..ובעשייה למען אלו שבאמת קשה להם...ויש רבים. אני מתכוון בפנימיה,בביתה"ס המיוחדים,בנערים שחסר להם בבית חום ואהבה, במעונות למינהם,בעניים,באנשים שבאמת מתקשים ואיין להם היכולות. ולא חסר ארגונים שמתחננים למתנדבים...אשמח גם לתת כתובות לפי אזור מגורים. ואז....אני כמעט בטוח שתרגיש יותר טוב,יהיה לך יותר קל להתמודד בחיי היום יום,פחות חרדות מדברים חדשים,ובכלל אדם שונה. ואני מדבר מניסיון אישי...ובקרוב גם אספר אייך יצאתי מזה.(מכל הסיפטומים שאותם תיארת). יש תקווה ידידי....מתברר שייש צרות גדולות יותר. דניאל

סבורתני שאשריה של אביב שיש לה חבר נפלא כמותך

תודה,

שלום עמיר , המשבר שעליו דיברת גרם לך טראומה ,ומכאן החרדות ,שמיתלוות , כפי שתיארת ,. בכל מצב חדש שאתה ,מיתנסה ,הטראומה שעדיין לא טופלה מישום מה ,מגיחה ,ומיתבטא באותם חרדות ישנות ,שלא מניחות , לנו עד שנמגר אותן סופית , וזאת על ידי טיפול נכון שיתאים לך ,אישית . ביעוץ עם הפסיכיאטר . יש היום טיפולי טראומה , טיפול בהיפנוזה .e.m.d.r אני כמובן לא אדם מיקצועי . בהצלחה , דיאן .

שלום רב, יש גירסה לגבי פנייה למריחואנה ולשאר החומרים הללו, שהמקור לצריכה הגבוהה, עד כדי התמכרות או הרעלה - הוא לא קר כמיהה לכייף (פאן), אלא תחושת חרדה, אי ביטחון לגבי היכולת האישית, וכו'. יתכן, על כן, כי מה שאתה חווה כעת, כמבוגר, הוא לא בהכרח התוצר של ההתקף "ההוא", אלא קושי שליווה אותך במהלך שנים ארוכות, ולא זכה לטיפול נאות. מההסטוריה המעטה שנתת על עצמך, לגבי יכולותיך כבעל משפחה, כאיש קריירה וכבעל תארים אקדמיים - נראה לי שאת עניין החרדות תוכל לקטלג כאחד, ורק אחד, הסממנים האישיותיים שראויים לחיזוק. במילים אחרות: להכניס את העניין לפרופורציה. אתה גם עירני לגרויים ש"מדליקים" את תופעת החרדה, כך שאימון ב: 1. הסדרת התנאים הסביבתיים שלך (מקורות הלחץ), וב 2. הקניית דרכי התמודדות אחדות בסיטואציות מלחיצות - יכול, בסבירות גבוהה, לסייע לך, ומדובר על תקופה לא ארוכה (כמה חודשים). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה על תשובתך, א. כיצד אני אמור להתאמן ומי יכול לעזור לי בכך. ב. לא הבנתי את עיניין הסדרת התנאים הסביבתיים שלי, כידוע תנאים סביבתיים הינם דינמיים? מאחר שאני מטופל אצל פסיכולוג באופן קבוע רציתי לדעתאל מי עלי לפנות על מנת שינחה אותי לגבי דרכי ההתמודדות? האים ישנם קבוצות תמיכה או כל דבר אחר אשר עשוי להנחות אותי. תודה מראש עמיר

יש הספד (לפרסם כבר?), יש מצבה, הכל מוכן ל"שבעה"... "היא" גוססת. אני חוזרת לחיים! שולחת לך חיבוק גדול וחם, והמון אהבה, דפני.

נו...אל תהיי רעה.. עד שהיא תתעורר אני אמות מסקרנות...... דניאל

וזה עדיין לא עבר את "הצנזורה" של אביב... מתי אתה חושב שהיא תתעורר? אם זה עוד רחוק, אולי אקח את הסיכון...

היי נשמות.. כן התעוררתי.. בוקר טוב.. דפני - אני מחכה בקוצר רוח להספד הארוך מאוד שלך, ואין לך מושג עד כמה אני שמחה שהוא הגיע כבר, שהאנורקסיה גוססת ושהיא עומדת למות. אז לפרסם ומהר, לפני שהסקרנות תהרוג אותי. לדניאל - אני מחכה בכליון עיניים לקרוא גם את הסיכום שלך של איך יצאת מזה. אל תחזיק אותי במתח הרבה זמן. אתה יודע שאני לא אוהבת לחכות :-)) ((((((((((((((((((חיבוק חזק)))))))))))))))))))))))) שלכם אוהבת אביב.

הי. מה ישלי לספר? אני מרגישה טוב. לא הקאתי השבוע. יש בי צשהו אגוצנתרי. גיליתי שכשטוב לי קשה לי להגיב לאנשים בפורום, קשה לי להתחבר. אז אני עוקבת אחר המתרחש. אני לא יכולה לומר שאני לא אוכלת ומעלה במשקל אבל בצורה מסויימת, כרגע יש לזה פחות חשיבות. אולי אני בדרך להחלמה? יום טוב או לילה טוב, שרה

היי שרה, אכן, אלו חדשות טובות! את צודקת, למשקל ולאוכל באמת יש פחות חשיבות, רק שלרוב כל כך קשה להאמין בזה. אני שמחה שאת מצליחה. ושהצלחת לא להקיא שבוע - נפלא!! רק החזיקי מעמד. את בדרך הנכונה... דפני ("מישהי" לשעבר)

תודה. דפני, האם זהו שמך האמיתי. או שעדיין תחת חזות בדויה? דניאל, אני עדיין לא אומרת תודה. ודפני, הייתי רוצה לחשוב שלמשקל ושומן אין לי בעיה אבל אני מתייסרת כל רגע ורגע על המשקל והשומנים החדשים שלי. אוהבת, שרה

כמו כולנו כך גם את... יופי המשיכי את בדרך הנכונה... רק אל תשכחי לכתוב מכתב פרידה!!! דניאל

שלום, הייתי היום אצל נוירולוגית כי החלטתי שהגיע הזמן לבדוק מה אני יכולה לעשות בקשר לתופעות שנובעות מליקויי למידה מסויימים שיש לי (רגישות יתר למגע, בעיות בכישורים הוויזו-מרחביים, בעיות מוטוריות, קושי בזכירת פרצופים, קצת בעיות קשב (לא מצב שדורש ריטלין) ועוד כמה דברים "נחמדים" כאלה), בכל אופן היא אמרה שהיא לא ממש מבינה בתחום (אבל תברר ותנסה לעזור) ושמי שמבין בתחום זה נוירולוגים של ילדים, וכן מספר פסיכיאטרים. היות ואין לי "בעיה נפשית" אני מעדיפה נוירולוג ילדים למרות שאני מבוגרת. בכל אופן רציתי לדעת מה ההבדל בגישה (אם יש הבדל) לבעיות אלה בין נוירולוגים לבין פסיכיאטרים). המון תודה, אני

ניראה לי שקצת איחרתי היום

מישהי שלום אני מתנצל על האחור בתשובה אנילא חשוב שאני יכול לאפיין הבדל בגישה בין מקצועות אילו בנושיאם כל כך ספצפים נראה לי יותר שמדובר בהבדלים אישיים בהכשרה ובנסיון מכל מקום יתכן ופסיכיאטר יתמקד יותר בהיבטים רגשיים של קשייך ונוירולוג ילדים אולי בחלקים האורגנים (גופניים) המלצתי - מצאי מישהו טוב ואם את מודאגת שהכשרתו אינה מספקת לכסות את הכל לכי לשניהם בהצלחה עמי

קראתי דברים שכתבתן לאחרים.הרגישות והתמיכה שלכן עשו לי כיף. מתוך הדברים יכולתי לחוש בטיפות חמלתכן נוטפות גם עלי. נורא מעניין אותי לדעת עליכן יותר.אני אספר על עצמי בתקווה שתספרו לי על עצמכן. אני נשואה אמא לשני בנות ,אני עובדת בתחום של שרטוט ותכנון מכונות. אוהבת לקרוא המון. אני בטיפול כבר שנתיים אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל בשבילי הטיפול הוא המתנה הטובה ביותר שיכולתי לתת לעצמי. אני רוצה להתוודות שנורא קשה לי ליצור קשרים עם אנשים כי כל החיים הייתי די לבד. לבד זה אומר בתוך עצמי בלי לתת לאף אחד להכנס ממש פנימה. היום וגם זה בעיקבות הטיפול אני יודעת שהחומות שלי נפלו כבר ואני בראשיתה של דרך חדשה .אשמח מאוד אם תהיו חלק ממנה...

תודה תודה גם את מקסימה רמאית קטנה אביב אכן מקסימה בתמיכה שהיא נותנת, לי אין סבלנות לכולם אני בת 26, רווקה (כרגע חזרתי מדייט) קוראת המון גם בימים אלו אני מובטלת וזה מדכא אותי עד עפר חוץ מזה אני די אופטימית קוסמית כמו שראית בהתכתבות שלנו טיפול ומודעות אכן פותחים דלת לחיים חדשים אישית יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה (וגם לאביב) כל שכניראה אצלנו הדלת פתוחה ואנחנו מנסות לפתוח כל הזמן עוד דלתות ועוד חלונות ולהתאוורר וללמוד ולהראות לאנשים אחרים את הדלתות שלהם ואולי למצוא חדרים משותפים אני שמחה שהתחלת בדרך חדשה שאלה: מה היה השינוי שחל אחרי ההתכתבות שלנו שאלה 2: (לא חייבת לענות כלל) איך השינויים שאת עוברת משפיעים על יחסייך עם בעלך. והסיסמא הקבועה שלי לילה טוב

היי עגל הזהב, בוקר טוב.. אני אשמח לשתף אותך בסיפור שלי.. אני אכתוב את זה כאן בקצרה כי זה די הרבה, אבל מה שמעניין אותך מהכל פשוט תשאלי ואני ארחיב, כל מה שאת רוצה בלי לחשוב פעמיים, ואני אשמח לענות.. אז ככה.. אני בת 30 יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל הרבה שנים אני כבר לא בתחום. עברתי הסבה לתכנות מחשבים ובזה אני עוסקת. מה אני עושה כאן בפורום ? בעיקרון אני נלחמת בהפרעות אכילה. עד גיל 22 הייתי ילדה ובחורה שמנה (80 קילו על 1.60), במהלך התואר הראשון שלי פיתחתי מודעות לגוף ולשומן ורזיתי בדיאטה נורמלית 30 קילו בפיקוח דיאטנית. אחר כך התחילו הבעיות. אבי חלה במחלה קשה, היה צריך לעבור ניתוח מסובך, ואני התדרדרתי לאנורקסיה שלא היתה אף פעם מאובחנת. אחרי שהמצב של אבי השתפר מעט, האנורקסיה חלפה מאליה, ואני התאזנתי חזרה על המשקל התקין שלי של אחרי הדיאטה והמשכתי לשמור עליו. כמה שנים אחר כך המצב של אבא התדרדר והוא היה צריך עוד ניתוח, ואז נפלתי לבולמיה, למעגל של אכילה בבולמוסים בכמויות אדירות והקאות מיד לאחר מכן. ככל שהמחלה של אבא התדרדרה, הכמויות שאכלתי והקאתי גדלו ומספר הפעמים שעשיתי את זה עלה. לפני 9 חודשים וקצת אבא נפטר מהמחלה שלו, ובערך חודש אחרי זה הגעתי לתחתיתו של הבור השחור, הייתי כבר במצב של ייאוש טוטאלי מהבולמיה, מההתמודדות עם המוות, מהמצב שלי, לא האמנתי שאני יכולה לצאת מזה, הרמתי ידיים ורציתי למות ולהצטרף לאבא. במהלך התקופה של המחלה של אבא הייתי בטיפול פסיכולוגי לא מוצלח, וננטשתי בפגישה שמיד לאחר השבעה של אבא על ידי הפסיכולוגית, בטענות שאני מקרה אבוד, שאי אפשר לעזור לי, ושחבל על הזמן. חודש אחרי המוות של אבא, כשכבר לא יכולתי להפסיק לאכול ולהקיא ולבכות, והתקפות הפחד והחרדה היו בלתי נסבלים, השארתי הודעה כאן בפורום וטלי המדהימה והמקסימה הרימה את הכפפה, שמעה את קריאות ההצילו שלי, ושלחה לי את ידה. דרכה מצאתי את המטפלת שעזרה לי לצאת מהמצב שבו נמצאתי. בהתחלה היה לה קשה, נלחמתי בה ונאבקתי בה מתוך תחושת ייאוש וסופניות, מתוך הרגשה שאני באמת מקרה אבוד, ששום דבר כבר לא יעזור לי, שאני פשוט אוכל ואקיא עד שאני פשוט אתאבד. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא היה לי כוחות להילחם בזה. ביקשתי ממנה לעזוב אותי וללכת, אמרתי לה שחבל על הזמן שלה, וחבל על הכוחות שתשרוף עליי. אבל המטפלת שלי לא ויתרה והמשיכה להילחם עלי ובשבילי עד שלפני 4 חודשים ושבוע בדיוק, 127 ימים, התחייבתי אליה ולטיפול, והחלטתי שאני מפסיקה קודם כל עם מעגל האכילה - הקאה, ואחר כך מתחילה לעבוד על עצמי. ואכן - התחלתי לעבוד ולטפל, ואכן 127 ימים (4 חודשים ושבוע) כבר לא הקאתי, ואני מתכוונת להמשיך גם לעבוד על הדברים וגם לא להקיא. אם הטיפול הוא המתנה הכי טובה שקיבלת, בשבילי הטיפול זה משהו שבפירוש נתן לי במתנה את החיים בחזרה, שגרם לי לצאת ממצב של אובדנות, ייאוש, חוסר תקוה, ויתור, נסיגה והרמת ידיים, ולהתחיל לחיות ולהגיע למצב שבו אני היום. אבל בעצם זה לא הטיפול.. זו אך ורק המטפלת המדהימה שלי. הכוחות שלה והיכולות שלה לסחוב אותי על כפיה, בכוחותיה הבלתי נדלים, לא לוותר, לא להרים ידיים, לא לתת לי לברוח ממנה ומהטיפול ומההתמודדות, להבטיח לי שוב ושוב שהיא לא תשאיר אותי לבד ולא תנטוש אותי במצבים קשים, ובכלל.. אני מאמינה מאוד גדולה בטיפול היום, וזה לא משהו שהיה קל להשיג לאור העובדה שהיה לי טיפול באמת לא מוצלח שבו כל הזמן התדרדרתי, ושגם נזרקתי ממנו במצב הכי קשה שנמצאתי בו בחיים שלי, וזה שוב לא הטיפול, אלא המטפלת המיוחדת מאוד מאוד שלי שעומדת מאחוריו. זהו, זה היה ארוך בסוף, אבל אם יש לך מתוך כל הדברים האלו, משהו שמעניין אותך, ושאת רוצה לדעת עליו יותר ושאני אפרט, אז באמת.. רק תשאלי. שלך אביב.

לפי עצתך ,אכן קראתי את סיפורך .... לא קל מה שעברת..... היית מאוד קשורה לאביך? הערצת אותו? איפה אימך בכל הסיפור???? ואני גאה בדרך שאת מתמודדת !!!!!! האם היום את יכולה לאמר בבטחה שאת מאושרת??? שטוב לך בחיים??? האם את נשואה?? האם יש לך ילדים??? מעניין לדעת איך את מרגישה עם הפתיחות מול הסביבה הקרובה אלייך, האם גם אותם כולם את משתפת במחשבותייך או שפשוט בפורמים כאשר לא כולם מכירים אותך ממש , קל לך יותר הסביבה האנשים שמסביבנו , נח להם יותר לברוח ולהתחמק מאנשים עם בעיות, לצערי לפעמים אפילו מביטים עם אצבע מאשימה ומרכלים בצורה לא נעימה,מעדיפים לחמוק . לי משום מה קשה לסמוך על אנשים לא יודעת, אני די חשדנית וזה לא טוב אני יודעת האם את ואורה ואנגל מכירות באופן אישי זו את זו או רק דרך הפורום? איפה למדת פסיכולגיה? לי תמיד אמרו שהמקצוע הזה מאוד מתאים לי כי אני טובה מאוד בלהקשיב ואוהבת מאוד לעזור ,וגם כי קשה לי להיות רעה (אם כי לפעמים צריך) ...אבל פחדתי ללמוד אותו..... האם המקצוע שלמדת לא עוזר לך בבעיותיך האישיות? ואני חייבת לציין שהחום , האנושיות שלך והאכפתיות ראויים לציון את פשוט מקסימה!!! ולא אני לא משתמשת ב אי סי קיו.

הבדידות הפחד סף העצבנות הנמוך... סף העצבנות הנמוך... נראה לי שזה לא יעבור לי לעולם אנג'ל

נראה לי שיהיה לי מאוד קשה עד שזה יעבור...

angel אני מחפשת מילים, לא יודעת מה לומר. אני לא נמצאת כרגע במקום שאת נמצאת בו וקשה לדעת מה לומר. כל שאני יכולה לנסות הוא, לומר לך שתשתדלי לא להיות עצובה כי המחלה לא שווה את זה, ואם את צריכה שאני אטפל בפחד, קצת מכות יעזר נראה לי אז רק תגידי, השרוולים מופשלים..... :-) שרה

ניראה לי שהיום אני לא כל כך מעודדת שקועה באיזה ביצה משל עצמי קיבלתי את המייל ממך ולצערי המחשב נפל אני בטוחה שהיה שם משהו מקסים אז אני שולחת לך מראש אלפי תודות אם שתינו בודדות, א לפחות אנחנו שתינו שם וזה פחות נורא למה אביב החזיקה לך אצבעות היום? המסדר של היום עבר מחר את מתיצבת אצלי בתיבה עד 22:00 בפקודה שולחת לך ים של אהבה

אנג'ל יקרה.. קודם כל אהבתי מאוד את התיקון שלך, ואני חושבת שהוא הדבר שבאמת מעיד על השינוי שאת מתחילה לעבור, ועל התהליך שאת נמצאת בתוכו. וכן, רגעים של בדידות וקושי וחרדה ופחד סביר להניח שתמיד יהיו, מה שחשוב לראות, זה שבאמת קשה לצאת מזה, אבל אפשרי. את בדרך הנכונה התחלת, תדבקי בה. אל תתני לרגעים הקשים להפיל אותך. ורק בקשר לבדידות, זו גם בחירה שלנו בצורה מסוימת. תנסי לבחור אחרת, תנסי כן לשתף וכן להכניס אנשים לחייך ולא רק וירטואלים. אני יודעת שיש לך את האפשרות לעשות את זה, בכל מיני מקומות ודרכים, תשתמשי בזה. אל תתני לפחד ולחששות לחסום אותך. אם את לא יכולה עכשיו, רק תזכרי את זה איפה שהוא, וכשכן תוכלי, כן יהיו לך כוחות, תעשי עם זה משהו. שיהיה לך קל.. שלך אביב.

שלום רב אני עברתי אישפוז ומאז אני גרה בבית של עמותה שנקראת עמותת דרור וזה בית לדיור מוגן למשתקמי אישפוז הבעיה היא שהמצב הכניס אותי לדיכאון עמוק האישפוז שבר אותי ואני לא יודעת מהיכן לשאוב את הכוחות ולהחיות את הרגשות שלי דבר נוסף הוא שאני מתייעצת עם עו"ס שבכלל לא עוזרת לי וזה מעצבן אותי מצד אחד אני זקוקה מאוד לעזרה מצד שני זה בכלל לא מגיע ממנה ועוזר לי וזה מציק לי כי אני חייבת לדבר איתה העניין הוא שכשיהיה לי כסף אני יעבור ואני מתכוונת להתחיל לעבוד בעבודה יותר ריווחית ויכול להיות שזה מה שיציל אותי פשוטו כמשמעו עם למישהו יש רעיונות אחרים אשמח לשמוע... דבר נוסף איך אפשר להשתחרר מהרגשות של הדיכאון הריפיון האמת שיש לי רעיון איך אני אנסה אותו אבל אשמח לשמוע עצות נוספות בתודה נטע

נטע יקרה, אני חושב שאת התשובה הטובה ביותר את בעצמך נתת: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=139243&t=139102 אם העובדת הסוציאלית אינה עונה על ציפיותיך, כדאי שתפני למישהו אחר, עובדת סוציאלית או פסיכותרפיסט או פסיכולוג. אין טעם להמשיך בקשר כזה כאשר אינו מסייע לך, וכדאי למהר ולמצוא מישהו אחר. בהצלחה, דרור גרין

מתגעגעים אליך כאן אני לפחות תבוא כל יום

תודה, תודה. תודה, תודה במיוחד לטלי, לאביב, ליעל, ליוסי.......... ולכול מי ששחכתי

לפני שאת מודה, מקווה שעוד לא הלכת, ניסיתי לענות לך אז מוזמנת בכיף לכתוב לי למייל :[email protected] יעל

הי! מה שלומך? תודה שחיפשת אותי, אני מקוה שלא דאגת יותר מדי. סתם עייפות החומר- אצלי עייפות זו עייפות. ניסיתי קצת לעקוב אחרי התכתבויות פה בפורום, אבל זו משימה בלתי אפשרית. ראיתי שאמא של... ביקרה כמה פעמים. נחמד לראות שמות מוכרים. מה קורה איתך? 3 ימים והספירה לאחור התחילה........... להתראות.

וואו, איזו הפתעה ! כבר חשבתי שנעלמת מבלי לשוב ! אני שמחה ! שראיתי את ההודעה שלך, הסתכלתי שוב והתקרבתי למחשב כדי לוודא שזה באמת מה שאני רואה ! כן, שלושה ימים... והעצבים שלי לאט לאט מתפוררים... מעניין מי יחטוף בסופו של דבר !!! אני לא יודעת מאיפה כל הכעס הזה... ובעיקר אני לא יודעת מה לעשות איתו ! זה מה שקורה איתי ! אני מתפרקת לאט לאט אבל בטוח ! תבואי לבקר אותי ? על איזה בית חולים את ממליצה ? אברבנל- נס ציונה - -גהה-באר יעקב ? איזה קבלת פנים מגעילה... נכון?

מצטרפת לקריאה הנרגשת רחל!!!!!!!!! כמה טוב שבאת הביתה קצת רזה אבל מה זה חשוב עשית חיים? ראית קצת דברים אחרים?

היי רשמתי לך מכתב ולטלי האם תוכל להתיחס אליו? חשוב לי המלצתך רשמתי ב ... טלי דחוף. תודה לך

אינני מאתר את פנייתך. תני שידור חוזר, ואשמח להתייחס. ד"ר יוסי אברהם

א ב י ב ו ש !!! היי התגעגעתי אלייך... רשמתי לך למטה בהמשך שלנו... מקווה שראית שאלה לי אלייך את בטח מבינה בזה מה יותר קובע היופי או האופי??? תראי לצערי הרב הרב אני נראת טוב מכול הכוונים אבל הלוואי והייתי יכולה להיות אחת כזו שכולם יאהבו והיה כייף לי בחברת אנשים מאשר יפה יפה זה לא אומר כלום נכון? זה לא אמור לעלות תבטחון העצמי להפך כשאני מתלבשת יפה יפה אני מתביישת שיראו אותי כשאני מרגישה שאני נראת טוב... כן. זהו זה מצבי הקשה ועד בקשה מלאך........ תוכלי לקרוא משהוא שרשמתי לטלי שאני רוצה שגם את תקראי ותעני לי? קוראים לזה לטלי דחוף ביי ביי

היי... אני באמת באמת כבר לא יודעת איך להתייחס, למה את מחליפה שמות כל הזמן ופונה לאנשים שונים בשמות שונים ? מה הטעם בזה ? אמרתי ואני אומרת שוב.. זה סתם מבלבל ולא לענין.. אני ידעתי שזאת את בשניהם, את כותבת בצורה מיוחדת שלא משאירה מקום לטעויות ועדיין.. אולי תבחרי בשם אחד ותדבקי בו ? ולשאלות שלך, כן, יש עוד הרבה אנשים במצבך, לא יודעת אם הייתי במצבך, הייתי במצב הרבה יותר קשה, אבל זה לא קשור לענין. מה שכן חשוב, זה שאת הבעיה הבנו.. הסברת אותה במליון שמות וניסית באלף דברים. ושאלת מליון הדולר - מה עושים עם זה ? איך מתקדמים הלאה ? איך את רואה את עצמך יוצאת מזה ? לי יש אלף דרכים לפתרון כבר בראש, אבל הם לא רלבנטיים, וסביר להניח שלא יתאימו לך, הפתרון צריך לבוא ממך. תרדי מהענין של השמות וההסוואות, היופי הוא באמת לא רלבנטי כאן, והחיצוניות לא חשובה, לא במראה ולא בשם, מה שחשוב זה באמת מה שמתחת. לפעמים הבגדים יכולים לשנות את ההרגשה ולשפר אותה, אצלך זה לא קורה. אצלך קיים חוסר בטחון ופחדים וחששות למרות המראה החיצוני, וזה מה שחשוב. תתקדמי הלאה.. הבעיה מוכרת.. תתחילי לחשוב על הפתרון.. אל תציגי שוב את הבעיה לא בשמך ולא בשם אחר, את זה כבר הבנתי וגם כל השאר.. בואי נלך עוד צעד, בואי נתחיל לחשוב ביחד מה עושים עם זה ? איך פותרים את הבעיה ? מה יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב עם עצמך.. ואת זה את צריכה לדעת.. אין לי פתרונות לשלוף לך מאיזה כובע קסמים, את צריכה לעשות את העבודה הקשה ולחשוב, אחרי שתעשי את זה ותכווני אותי יותר במה יכול לעזור לך לרכוש בטחון עצמי אני אשמח לחזק אותך בכיוון ולתת עצות.. אבל כרגע אין לי במה להאחז, את תקועה בבעיה, במין מעגל אינסופי שכזה, ואולי במובן מסוים לא רוצה לצאת ממנו, ובגלל זה לא מתקדמת, ובגלל זה אין לך שום דבר לפתרון.. שיכול לקדם אותך לקראת היציאה מהמעגל.. אז תתאמצי קצת, קחי פסק זמן, שבי עם עצמך, תנסי לחשוב מה יכול לעזור, וכשתדעי, אני אשמח לכוון אותך בכיוון וליעץ, אבל כרגע אין לי שום תרופת פלא.. מצטערת. אביב.

אביבוש א. באמת יש לי 2 שמות קוראים לי גם ב 2 שמות. ב. מה שרשמת קשה לא לזהות אותך מהכתב? זה אומר שאני נשמעת לך דפוקה או מה? תאמת אני לא יפגע? תודה חומד...

לפני כחודשיים לקחתי אפקטין למשך 5 שבועות וזה רק החמיר את מצבי - את הדכאון ואת החרדות ואפילו היה לי חוסר תיאבון נוראי ולא אכלתי דבר במשך שלושה שבועות. האם אלה יכולות להיות תופעות לוואי של התרופה או שמדובר רק במצב נפשי? כיום החליפו לי את התרופה לסרוסקט והיא עוזרת לי מאד אם כי לא לחלוטין (ראה הודעה קודמת). מה דעתך?

אורית שלום בדיעבד יתכן ומדובר היה בתופועת לואי של התחלת אפקטין ושאם היית ממשיכה יתכן והיו נעלמות עם זאת, אם טוב לך עם סרוקסט המשיכי ובהצלחה עמי

כן אלייך יתכוונתי קראתי גם תהודעה שלך על הגיוס אני גם רוצה רחוק אומנם כול הבעיות החברתיות הקשות שיש לי אם את מעוניינת לקרוא תוכלי ב לטלי דחוף. רשמתי לה מה את אומרת לאחת כמוני עדיף קרוב נכון?: חסרת בטחון ביישנית מפחדת וכו?..... תודה לך

היי אפרתי, את באמת מזכירה לי קצת את עצמי כשהייתי בתיכון, אע"פ שתמיד הייתי חלק "מהמקובלים" תקופת התיכון תמיד תיזכר לי כתקופה שחיכיתי בקוצר רוח שתסתיים ואתגייס לצבא. אפילו היה לי חבר רציני,החתיך של השכבה , זה עם האופנוע וכו' אבל בתקופות של לפני ואחרי גם אני מצאתי את עצמי נדלקת על ההוא והזה, מנסה בכל מיני דרכים להעמיק את הקשר איתם, מתקשרת, מנתקת לפעמים מעיזה ומדברת , כשהיה יוצא "משהו", נגיד היינו נפגשים לסרט או גלידה (הוי...פעם זה היה יותר קל.....) מיד למחרת היו מתחילים הליחשושים והרכילויות. אני הייתי ידועה בתור זאת שלא שמה כל כך על מה שאמרו, להיפך , תמיד אמרתי לעצמי "מה הם מבינים, אני בוגרת יותר, עושה מה אני רוצה , עוד מעט כולנו נתגייס לצבא והכל ישכח...." הערה קטנה לגבי הבחור שלא רצית לסיים את "הקשר" איתו: במה בדיוק את נאחזת? לי זה נראה כמו התחמקות מצידו במיוחד לאחר שאמרת לו שטילפנת אליו מאה פעמים, טעות טעות טעות !!! משפט כזה תאמר אישה לבעלה ששכח לאסוף את הילד מהגן ובצדק. אני לא אומרת לך לשחק משחקים של קשוחה כי ברור שאת מחבבת את הבחור, אבל עלייך לסמן את תגובותיו לבחון ולשאול האם הוא באמת שווה את כל ההתאמצות הזו מצידך? כשיגיע הבחור הבא (ואני מבטיחה לך שהוא יבוא) אולי תיזכרי באותו אחד שלא שם לב לאותות הכל כך ברורים ששלחת לו שאת מעוניינת בקירבתו, וכשהוא יבין זאת יהיה זה מאוחר, בשבילו כמובן, ואז תגידי לעצמך :" איזה טמבל, שלא שם לב אלי.. לא הבנתי אם יש לך עוד שנה לילמוד או שאת לקראת גיוס. בכל אופן בשביל אחת שהיא חסרת ביטחון וביישנית הצבא והשירות הרחוק יכולים לעשות רק טוב, פתאום תרגישי עצמאית , תיהי מוקפת באנשים חדשים מכל קצוות הארץ , חברות חדשות , בחורים חדשים ,אנשים שמתחלפים (ולא כמו בתיכון עם אותם אנשים) . שם את יכולה להתחיל מחדש, אף אחד לא מכיר אותך ותוכלי להישתלב בכיף. ואע"פ שהכרתי ה מ ו ן אנשים בצבא, אני בקשר עד היום עם חברה אחת שהיא בעצם החברה הכי טובה שלי היום למרות שראיתי אותה מאז השחרור (וזה היה לפני שש שנים) בערך ארבע פעמים אנחנו בקשר טלפוני כמעט יומיומי - וזה עשה את כל השירות שווה. לכי על זה, תתעקשי על זה, זה כדאי. בהצלחה שלך יעל

תוכלי להשאיר לי שוב את כתובת האי מייל שלך? אני לא מוצאת את ההודעה בה השארתי אותה ואני מאד רוצה שנתכתב. וחשוב מכל - מה שלומך? שלומי בינוני. בעזרת התרופות אני מסוגלת לתפקד אבל אני מרגישה שכל הרגשות שבי כבו (ראי הודעה קודמת). אני מפחדת שזה לא יעבור לי לעולם

הייתי אתמול בים- הרחתי אותו וחשתי את החול. הלוואי והייתי יכולה להעביר לך קצת תחושת רוגע שהיה לי באותן דקות. כתבתי לך הודעה למטה. gilmom2000.hotmail.com האלמונית

אני כל כך מדוכאת - לפעמים זה מתבטא באדישות מסוימת, אפטיות, ולפעמים בעצבות נוראית ובמתח נפשי. פשוט רע לי בלי אמא שלי. אני כל כך מתגעגעת אליה וכבר עברו שבעה חודשים. אני מרגישה שהתחלתי להתאבל בקיצוניות כזו רק לפני חודשיים בערך וזה קשה מנשוא. אני לא מוצאת את עצמי, לא נהנית מכלום, כל הזמן חושבת עליה ועל הריקנות הזו שנפערה בתוכי. אני לוקחת תרופות נוגדות דכאון (חצי וחצי כדור סרוקסט ליום) וזה אמנם עוזר מעט אך לא מספיק. החשש הגדול ביותר שלי הוא שהתחושה הזו לעולם לא תעבור לי ושלעולם לא אוכל להנות שוב מדברים.

הי אורית אני אביטל וגם אני מתמודדת אם דיכאון אבל אני יודעת שהוא יכול לעבור כי היו לי תקופות קשות ופחות טובות שהתגברתי אליהם ואני יודעת שהפחד הכי גדול הוא שהתחושה הקשה לא תעבור זה לפעמים מה שהכי שובר אנשים וגורם להם להתאבד שהם חושבים שהתחושה הקשה לא תעבור אבל אני יכולה להגיד לך שמיניסיון לי היה יותר קשה ועכשיו הוקל לי ואני חשה יותר טוב עדיין סובלת מדיכאון מסוים שאני הולכת לנצח בעזרת עבודה חדשה שאני הולכת להתחיל עבודה בחברת הרבלייף שנותנת לי תחושה מאוד טובה של כוח ועצמאות ואותה אני מציעה לכל מי שמתקשה או זקוק לעזרה היא פשוט ממש מחזקת ואני יודעת שברגע שאני אתחיל והיו טלפונים ואנשים מעוניינים אני אחוש טוב יותר , הסיפוק שבלעזור לאחרים הוא ענק , כמובן שיש גם ספקות האם זה יילך האם אני אצליח וכו אבל ברגע שמתחילים ומצליחים לעזור לאנשים אחרים ושומעים את התודה מהם זה ממש מחזק אביטל

הי אורית. לפעמים בא לי לכרוך את זרועותי סביב לך ולהגיד לך זה יעבור. כל כך הרבה פעמים אומרים לי- יש זמן, התחושות לא יהיו כל כך צורבות. קשה לי להאמין והנה אני מוצאת את עצמי אומרת לך" זה יעבור" זה לא יהיה כל כך קשה. אני ממליצה לך על ספר שקראתי שנקרא אבדן השפעותיו וההתמודדות עמו של תמר גרנות. זה עוזר לי לדעת שיש עוד כאלה שמרגישים כמוני... הנה ציטוט מתוך הספר, עמ'13: " אנשים, העוברים את תהליך האבדן בצורה קשה, מרגישים פעמים רבות שהם משתגעים, מאבדים שליטה במצבם; אין הם מבינים מה קורה להם וואינם יודעים מה לצפות מהמחר. ההרגשה הכללית היא השקרקע משמטת מתחת לרגליהם, שהם חיים בעולם אחר, לא מוכר, קשה ולעתים גם מפחיד. לפתע הם אינם מכירים את עצמם: חיי המשפחה התערערו, תחושתם בעבודהשונה וגם קשריהם עם החברה אינם כתמול שלשום. לא ברור כיצד ואם רוצים להמשיך. " אני אתך, האלמונית [email protected] כמובן בעברית...

וןוןע

רק דבר אחד שאני חייבת להגיד... רונן ! למה אתה חושב שאני גבר?

נשמה שלי !!!!! :-)))))))))))))))))))))) טוב, את זה אני מרשה.. :-)) אני רואה שהאזהרות עזרו.. :-)) שלך אוהבת אביב.

זה רק בגלל שביקשת ! זוכרת שפעם כתבתי את מילות השיר ,יפה שלי" אז יש שם קטע כזה... למענך אני אתן גם את חיי... והשיר , מילותיו תקפות כמו אז..גם היום ! אה, ויש עוד שיר...זמר שלוש התשובות ! מכירה? תחשבי על זה...

כי" אחלה גבר" לא יהיה כמוך. את היחידה. דניאל.

כאחד שיש לו דכאון קל ומתפקד בסדר בחיי היום יום ונפגש לשיחות עם פסיכולוג כדי לפתור בעיות במשפחה כיצד עלי להעריך את הזמן הנדרש לטיפול ומתי אדע שעלי להפסיק

שלום רב, הערכה תקופתית היא דבר טוב, וכשאני מסייע לכאלו שבמצבך, תקופה יכולה להחשב כל 4-6 חודשים, בממוצע. לאחר עוד תקופה שכזו, אני ממליץ על שינוי דגם טיפולי, או פנייה לסיוע למישהו/י אחר, כי יתכן והמעורבות שלי אינה יעילה. תוכל לבחון את המשך הנחיצות של הליווי המקצועי ע"י דילול הדרגתי של התכיפות והכמות של המפגשים, ובמקביל ע"י בחינה עצמית של מידת הנוחות, והיכולת התפקודית שלך. מקווה שסייעתי, ד"ר יוסי אברהם

סם יקר, לטיפול נפשי אין נוסחאות קבועות, והוא מותנה במטופל יותר מאשר במטפל. הטיפול הנפשי מאפשר לך לשפר את יכולת ההתמודדות שלך בסביבה בטוחה ותומכת, וקנה המידה היחיד להצלחתו הוא הרגשתך שלך. אין צורך להעריך את הזמן הנדרש לטיפול, אך כדאי לסכם עם הפסיכולוג על הערכה משותפת מדי חודשיים שלושה, כדי לבחון את תחושותיך לגבי הטיפול. סיום הטיפול יכול לנבוע משתי סיבות (אלא אם כן הסתיים בשל כוח עליון): הסיבה האחת היא חוסר יעילותו, המתבטאת בחוסר שביעות הרצון שלך. במקרה כזה אין טעם להמשיך, וכדאי לחפש מטפל אחר. הסיבה השניה היא התחושה שהשגת את מה שחיפשת, ושבעתיד תוכל להתמודד עם קשייך בכוחות עצמך. גם במקרה כזה אין צורך להמשיך בטיפול, וזה הזמן להיפרד. לעתים קרובות קשה למטופל, וגם למטפל, לחוש ברגע הנכון לסיום הטיפול, כפי שקשה תמיד להיפרד מאדם קרוב. כדי להימנע ממקרה כזה כדאי לקבוע מראש זמן משוער להערכת הטיפול, ולבחון אותו בבוא הזמן תוך שיתוף עם המטפל. בהצלחה, דרור גרין

אני נמצא במצב נפשי נוראי. אני בן 26- לצערי נראה רע ביותר (שמן , קרח וכו') מעולם לא יצאתי עם בחורה (אפילו באינטרנט כשאני מתחיל לדבר עם בחורות הן מסננות אותי אחרי השיחה) יחסי מין, בכלל (עד היום רק עם נערת ליווי ...) החיים נראים שחורים מתמיד אנא עזרו, מה אני יכול לעשות ???

לאיציק שלום, מדוע שלא תירשם למכון כושר אז תרד במשקל תעשה פעילות גופנית תרגיש טוב עם עצמך ואז גם תרגיש טוב עם אנשים ועם בחורות כך אני הייתי עושה במכון הכושר תוכל גם להכיר אנשים וגם נשים אתה עוד צעיר ויכול לשנות המון אך אם תשקע בדכאון שום דבר במצבך לא ישתנה בהצלחה יניב

הי איציק אפשר לטפל במצב שלך אתה יכול להתחיל להפחית במשקל אני במקרה עובדת בחברת הרבלייף שמתמחה בהפחתה במשקל אני עצמי הורדתי 13 ק"ג ובדרך לעוד 8 ק"ג ויש אפשרות שהמוצרים שלהם יעזרו לך גם לצמיחת שיער יש להם מסיכה מיוחדת שיש לה פעילות גם להצמחת שיער ובכלל אתה לא במצב כזה נורא אני יודעת שבתחושה שלך הכל נראה שחור קשה ואפל גם אני נתקלת לפעמים בתחושה כזו אצלי זה קורה בגלל רגשות אשמה מהילדות ורגשות אשמה בעבודה אבל אני הולכת לשנות את זה להתחיל לעבוד בעבודה יותר חביבה ולהתחיל לעבוד בהרבלייף שתתן לי דחיפה חיובית לחיים היום למשל דיברתי עם הנהג שהסיע אותי לעבודה וסיפרתי לו על האופציה של לעבוד בהרבלייף וזה מילא אותי בתחושה ממש טובה של כוח ואחריות ויכולת עצמאית ואני יודעת שאם אני אמשיך עם זה ייצא רק טוב ושושב אני חוזרת ומדגישה זה לא שאני מקלה בעניינך אני בטוחה שאתה סובל והמחשבות מציקות וטורדות אותך ואתה לא יודע מאיפה להתחיל לטפל בהם זה קורה גם לי בעיקר כשלוחצים עליי או מאשימים אותי או מפילים עליי הרבה עבודה כשאני בעבודה אבל אני משתדלת להסתכל באופן הגיוני זה קשה אני יודעת אבי יכול להיות שאם תתחיל ותפחית במשקל ותנסה את המסיכה וייתכן ויתחיל לצמוח לך שיער יתחילו איתך יותר ויהיה לך יותר קל אני גם הייתי מציעה לך לעבוד בחברה הזאת כי היא יכולה לתת לך המון לי היא נותנת הרבה ואני רק בהתחלה לי היא עושה הרגשה טובה ויכול להיות שתקבל ביטחון והשיער כבר לא ישנה לך אבל בקשר להפחתה במשקל זה בהחלט אפשרי ואפשר להפחית וזה לא כ"כ קשה 3 מיליון עשו את זה גם אתה תצליח אם תהיה מעוניין אני אשאיר לך את המייל שלי וגם את הטלפון ותבחר מה יותר נוח לך. המייל הוא : [email protected] והטלפון : 853613-054 אביטל

,תראה המצב שלי בדיוק ההפך משלך אני נראת טוב מכול הבחינות, אבל, אבל שתדע היופי כלל וכלל לא קובע אני יחסית סנובית לא נפתחת לאנשים ותתפלא אני גם לבד המון המון המון זמן האופי של הבן אדם קובע גם אם תראה כמו ..... לא יודעת מה ואתה איש טוב מבין כפיי אז לא משנה בכלל היופי תזכור: היופי הוא מסתבר מסתתר עמוק עמוק בתוכיינו וזה נכון

שלום רב, הרגשה רעה אכן יכולה ליצור מראה רע, ומכאן לדחות קשר חברתי. אבל, סיגול מיומנויות חברתיות, כולל דרכי "התחלה" בשיחות אינטרנטיות או טלפוניות, ובוודאי צורת לבוש, הופעה, דיבור, וכו' - יכולים לייצר הצלחות, ואפילו קטנות או חלקיות, ובכך לשפר את ההרגשה. עד כאן, כללית. כדי לתת "טיפים" אישיים, נדרש לי מעט יותר מידע אישי עליך, שאותו תוכל להפנות למייל האישי שלי, כדי שאתייחס. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה לכולכם על העיצות, אבל כלום לא יעזור. ניסיתי כבר חדר כושר, אבל לא יעזור כלום אני אשאר בודד לנצח... אולי אפשר להכיר פה אנשים ???

לאיציק תראה מה שכתבתי לך במכתב הקודם אתה כן יכול להפחית במשקל זה שלא הצלחת בעבר לא אומר שלא תצליח גם היום והדיאטה של הרבלייף היא מעולה ואם אתה עדיין מתקשה תנסה לפנות לייעוץ יכול להיות שזה יעזור כנראה שאתה לא מאמין שהמצב ישתנה וזה מה שגורם לך לא להתאמץ ולהשיג את מטרותיך אבל עם קצת עידוד ותמיכה והשראה מאנשים שהצליחו תצליח גם אתה לי עוזר לשמוע שירים נחמדים שמדברים אליי תנסה גם אל תתן לייאוש להכניע אותך ותדע שמחשבות ניתן לשנות אביטל

ושוב נעלמתי לי לכמה ימים , ואולי גם לא רק במובן המטאפורי הזה... אני קצת מודאגת מעצמי, אבל מצד שני לא נוקטת בשום צעד. מנסה להתעלם, אבל יש דברים שלא נותנים - כאבי בטן, רעב, כאב ראש. רוצה להרגיש יותר טוב, רוצה להיות טיפה יותר מעוגלת, אבל מצד שני פוחדת בטירוף, שוב... יש לי רק את ארוחת הערב הנכספת, לה אני מחכה במשך כל היום, מנסה לדחות אותה כמה שיותר, מצמצמת אותה, זורקת קצת פה ושם, חוטפת עוד משהו קטן ואז לישון. גועל נפש. פתאטי, אבל מה לעשות - אלו הם חיי. כל כך קשה לי להודות בזה, במנהגיי הנתעבים. עושה טעות ועוד טעות. ממשיכה בדרך למטה עם ראש למעלה. בסוף הצוואר שלי יקרע :-) מנסה לשמוח, להנות, לעשות דברים, כי אני באמת רוצה, אבל הגוף לא תמיד נותן. אפילו מקירבה גופנית אני נמנעת לפעמים, במודע או בתת מודע. שלא ירגיש את העצמות הבולטות. בולטות פחות, בולטות יותר. מה זה כבר משנה לעזאזל. רוצה להיות קצת יותר מלאה בשבילו, אבל בשבילי אני פשוט לא מוכנה. בשבילו, בשביל אבא שלי וזהו. אולי לפעמים גם קצת בשבילי, אבל רק כשאני לבד, לא כשמישהו רואה אותי. אני שוב חושבת שאם אתחיל במקום חדש אוכל לשבור את הרגליי. להתחיל לאכול בעבודה, ליד אנשים. אנשים חדשים שלא הכירו אותי מקודם, אבל אני כבר יודעת שזה שקר אחד גדול. זה סתם נותן לי מן תקווה כזו. - הנה, יכול להיות יותר טוב. ונכון, יכול להיות יותר טוב, החיים שלי לא צריכים להיות כאלה. מגיע לי (מנסה להפנים), אבל אני לא מסוגלת. לא רוצה? אולי.... מוכנה אפילו להתאשפז, אבל זה לא שאני במצב כל כך גרוע (לא נראה לי) וזה גם לא התקופה ואני חושבת שגם לא הגיל, אפילו שאולי אנשים יגידו שהגיל לא משנה, ותמיד מגיע לי לקבל טיפול, אבל איפשהו אני מרגישה קצת "זקנה" בשביל המחלה. ממש מנוסה :-) והפסיכולוגית... עוזרת, לפעמים יותר, לפעמים פחות, עוזרת בנפש, אבל לא בגוף. אני לא יודעת למה בכלל אני כותבת את כל זה. אולי כי אני רעבה עכשיו, פשוטו כמשמעו, וכל זה פשוט מציף אותי. רוצה ללכת ולאכול, מפטנזת על מטעמים פשוטים ביותר, אבל.... שוב קפה וסיגריה? כנראה שכן. אני עוד אשוב, ובטח במצב רוח טוב יותר, ואז אצטער על כל מה ששפכתי כאן :-) בי בינתיים וערב טוב לכולם

התגעגעתי גם אלייך חיבוק יעזור?

כרגע נראה לי שכל דבר יכול לעזור :-) תודה! אני אחבק אותך בחזרה עם כל העצמות שלי :-)

הי ללה........ מה דעתך להתחיל בקטן? לא בארוחות שחיתות מפתות. להתחיל במנות קטנות , לתת לעצמך ולגוף להתרגל למצב החדש. לא להעמס אבל גם לא להכנע. את לא יכולה לזלזל בדרך שעשית. היא צריכה להיות מקור הכוח, האמונה כי מגיע לך לחיות , לחיות כאדם בריא. תכיני לעצמך שקית פירות , גבינה רזה וקרקרים. כל שעה תאכלי משהו קטן, תתרגלי, התאבון יבוא לבד. תנסי להירגע, לא לתת ללחץ ולפחד לשתק את הוושט ואותך. תשבי או תעמדי, תעצמי עיניים, תנשמי עמוק מספר נשימות, תדמייני לעצמך שאת אוכלת ונהנת, והצבע חוזר ללחייך, כאילו דמיון מודרך.......תראי תמונות אולי זה יקל. וכמובן תוציאי את הלבטים, כאן, עם הפסיכולוגית. זה רק מוכיח שאת מתמודדת עם הפחד וזה צעד מאוד משמעותי ביציאה לחיים עצמאים, ולא בצל האנורקסיה. בהצלחה.........."והעיקר לא לפחד כלל.........." כי הפחד משתק, עוצר........... שרון

היי ללה, נכון, עכשיו זה לא נשמע טוב, אבל כבר היה טוב יותר ויכול להיות.. לא לוותר.. לא להרים ידיים.. לא להתייאש.. להמשיך להילחם גם עם רק העצמות נשארו שם כרגע להאבק.. אין בדברים האלה זקנה מדי, תופתעי כמה עוד "זקנות מדי" כמוך יש.. ואל תעשי את זה בשביל אף אחד אחר, לא בשביל אבא, לא בשביל החבר, לא בשביל החברים, רק בשביל ע-צ-מ-ך, אחרת זה לא יעבוד. מה שעושים בשביל אחרים תלוי בהם ולא בך, אם תעשי את זה בשביל עצמך, תדעי שאת אוכלת בשביל עצמך וחיה בשביל עצמך, ואז יהיה לך שווה להילחם.. ואז תהיה לך שליטה על הדברים.. הבטחתי להיות כאן להדליק את הנר, ואני מדליקה.. הבטחתי להיות כאן בימים של חושך ולהזכיר את הטובים יותר של האור, ואני מזכירה.. אל תשכחי את הימים הטובים שבאים, אל תשכחי שמכל משבר שלא משנה עד כמה גרוע הוא נראה אפשר לצאת, ואל תשכחי שאני פה עם המון כוחות לתת לך וחיבוק חזק לעבור איתך את הימים הקשים האלו.. אל תישברי לי.. לא עכשיו.. אל תוותרי ואל תיכנעי ליאוש.. את יכולה קצת לנוח, קצת להרפות, לוותר לגל הקשה שתוקף אותך, אבל כשהוא עובר להתחיל לבנות את מה שקצת התפרק, לחזור לאכול לאט ובהדרגה, עשית את זה בעבר ותמיד תמיד תוכלי לעשות את זה שוב.. אני פה לעזר עם שתי ידיים מושטות לעברך.. חיבוק חזק, שלך אביב.

איך זה עוזר שאתן כאן, ברגעים הקשים, אפילו שלפעמים אני מרגישה כמו נטל, אבל אני יודעת שאין לי סיבה. אם לא הייתן רוצות ולא הייתן מתכוונות לא הייתן כותבות לי. כן, אני יודעת שהיה יותר טוב, אבל פתאום זה נראה במרחקי שנות אור. הימים בהם הייתי כן משתדלת, מביאה לי את הקרקרים, סלט, מתמידה. והנה, זה התפוגג לאיטו. בהתחלה הלכו הקרקרים, אח"כ הסלט ואח"כ התפוח. ופתאום לא יכולה להחזיר. כל יום מתכננת לי בראש איך אני הולכת וקונה לי משהו, אפילו לבד, אבל גם הלבד זה קשה. מצחיק, בדיוק דיברתי עם פסיכולוגית שלי, על כמה קשה לי לפעמים לעשות משהו בשביל ההנאה הפרטית שלי. יש לנו כאן בית קפה באיזור שמכינים את האייס קפה הכי טעים בעולם, ובכל פעם שאני רוצה לקנות לי אותו, אני מחפשת למי לקנות עוד. שאני לא אשתה אותו לבד. לא להרגיש "חזירה". מן איסור על ההנאה הזאת. ולמה בעצם? מצד אחד יש מן פחד שההנאה תחלוף אם אתמיד בה הרבה ומצד שני, וזו נראית לי הסיבה, פחד מהנאה. אני מרשה לעצמי להנות מדברים לא בריאים - התעמלות, ארוחות קלות, שתיה, עישון, אבל משהו בריא יותר, "משמין" יותר, מספק יותר - כמה כוח נדרש לי לכך. אני בטוחה שיהיו אנשים שיצחקו על זה - כולו אייס קפה, וזה פשוט יכול לגרום לי לבכי, החוסר יכולת שלי לעשות משהו כל כך קטן בשביל עצמי. אני הולכת הביתה עכשיו, לעשות טוב לבטן שלי, שצועקת "הצילו". קיבלתי קצת כוחות מכן, אבל לצערי אני ממש לא יכולה להבטיח לעצמי שמחר לא יהיה בדיוק אותו היום. מה אני צריכה כדי להוציא אותי מזה? כדי קצת להוציא אותי מזה... אולי אמונה בעצמי. אני מרגישה כרגע צורך למישהו לדבר איתו, במילים. ועד כמה שזה לא עוזר לשפוך את הלב ככה, אחרי שמכבים את המחשב הבדידות הזאת חודרת בחזרה. וגם הפחד. פשוט לפעמים אני לא מוצאת למי להגיד את כל זה, ולכן אני כאן :-) זהו, עוד רגע ואתחיל לבכות, אז כדאי שאזוז. אבלע את זה שוב... לא מוצאת ברירה אחרת, לא רוצה להכנע. אוהבת אותכן ושוב תודה על זה שאתן כאן! תודה על החיבוקים ועל האהבה.

שלום אני בת 31 ומטבעי אני בד"כ אופטימית, בעיקר לגבי מה שקורה אצל אחרים, תמיד עם חיוך, תמיד הכל בסדר וכמובן שיהיה בסדר. יחד עם זאת, אני חיה תמיד (מגיל צעיר) בתחושה שאמות צעירה !!! לאחרונה, אני נוטה לראות בכל דבר סוף !!! מבחינתי אין שום דבר שיכול להאריך ימים בצורה חיובית, הכל חייב להסתיים בצורה רעה, וזה נכון לגבי הכל ! אני מתלבטת תמיד אם זו סתם השקפת עולם חולפת או פשוט האופי שלי. מה עושים ? למי פונים ? אני

שלום, אם כל מה שעברתי בחיים (ועברתי הרבה) אני אופטימית. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. תצאי להינות!!!!!!!!!! עדי

המון תודה על העידוד.

שלום צריך לנסות ולהבין מהיכן מגיע תחושת הפסימיות הזו. יכולות להיות הרבה אפשרויות. למשל, יש אנשים שהפסימיות נותנת להם ביטחון בחיים. אם לוקחים בחשבון את הגרוע מכל אז אין הפתעות שליליות. כמובן שזה גובה מחיר יקר על חשבון שמחת החיים וההנאה מהם. כך ישנן עוד אפשרויות רבות והשאלה מה מאפיין את הנטייה שלך. סביר להניח שאת היחידה שבאמת יכולה לדעת האם מדובר בנטייה אישיותית או משהו זמני. במידה והדבר מטריד אותך ופוגע באיכות חייך יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לשנות את הנטייה, בין אם היא זמנית או קבועה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על ההתייחסות. זהו, שאני לא ממש יודעת אם זה תמיד היה בי או צץ רק לאחרונה. הכל נראה תמיד כ"כ מבטיח כ"כ בסדר, הכל היה "קטן עליי". היום לכל כיוון שאני מסתכלת אני רואה קיר או חומה גבוהים ואני כאילו נתקלת בהם כל הזמן. באיזשהו מקום אני עדיין חושבת שהכל "שטויות" ושאני יכולה לכל, אבל כשאני פורטת את זה ליום יום זה לא נכון. כל דבר משפיע עליי. כל דבר מפריע לי. אפילו מפריע לי שאני צריכה ל"השתפך" כך לפני אנשים שאני בכלל לא מכירה. זה קצת פתטי בעיניי. נראה לך שזה מצב שמצריך באמת טיפול או משהו שקצת עידוד יעזור ? אני לא מצליחה להתנתק מתחושת האבדון ולשפוט את עצמי בצורה "אובייקטיבית" יותר. לתשובתך שוב, אודה.

מה נשמע?

הכל בסדר, ואצלך ?

עם עדכון

היי דפני מתוקה שלי.. דרישת שלום מהפיל הכחול :-)) הוא מדהים.. אלפי תודות.. אבל את יותר מדהימה.. שיפרת את מצב רוחי פלאים.. ידעתי שאני צריכה תרופת פלא, והנה הופעת ועם מקל קסמים, הזלפת את הטיפות וזה עבד.. ונכון.. קצת נעצבתי אל ליבי בסוף, כי היית צריכה ללכת, וגם בגלל מה שדיברנו וראינו, אבל זה יעבור.. תרופת הקסם עוד פה, השפעתה לא פגה, וכשתתחיל.. מיד נצטרך מנה חדשה.. ושתינו כבר יודעות איך להשיג אותה.. :-))) אוהבת שלך לתמיד אביב

הקסם של תרופות הפלא הוא, שהן משפיעות לטובה על שני הצדדים. חזרתי עם חיוך ענקי ! מכירה את הפרסומת להונדה, שאי אפשר יהיה למחוק את החיוך? בדיוק כך חזרתי... מקסימה שלי, אין צורך לומר תודה. נהניתי מכל רגע, ואני כבר מצפה לפעם הבאה. נכון שהסוף היה קצת מעציב, אבל בואי נסתכל על חצי הכוס המלאה: כל זה מאחורייך עכשיו, ולא יחזור לעולם! אנחנו winners שתינו, זוכרת? ואת , שהצלחת לעשות זאת לגמרי לבד, במיוחד...! אם תצטרכי אי פעם חיזוקים לכמה רע היה, אני כאן להזכיר - בדיוק כפי שאת תמיד כאן בשבילי, רגישה, מקשיבה, תומכת... ונפלאה כרגיל. אביב שלי, חדרת עמוק לליבי. אני באמת בת מזל, שיש לי חברה כמוך... אל תעזבי לעולם, מבטיחה? אוהבת ומחבקת , דפני .

דפני מדהימה שלי, במילים של המטפלת שלי - "אין סיכוי שאני אעזוב.. אני פה מתוך בחירה.." אני מבטיחה לא ללכת, ולא לעזוב, אני ואת, את ואני, כבר אמרתי, והתכוונתי ואני מתכוונת. ועזבי את העצב, הוא עבר, נשאר רק הטעם הטוב של התקופה האחרונה, ושל היום המדהים איתך, מה שהיה - היה, טעיתי ובגדול !! עשיתי שטויות בחיים !! עברתי תקופות לא קלות והתמודדתי איתן בדרך גרועה, והן חלק ממני ומהעבר שלי, אבל היום, וזה מה שחשוב, אני במקום אחר !! אז נכון, מדי פעם נזכרים ורואים תמונות ומזדעזעים ומתעצבים, וטוב שכך - כי הזיכרון הזה מונע ממני לחזור לשם, ונכון עדיין צריך להתמודד עם הכעס והעצב על אמא, אבל לאט לאט, הכל יגיע בזמנו. ומה שחשוב, אני עכשיו מחייכת בזכותך.. בזכות היום המדהים איתך.. ומחכה כבר לשבוע הבא.. אוהבת אביב.

אשלח עדכון נוסף עוד מעט

יופי!! שיהיה ערב נעים, טלי פרידמן

גם לך. תודה מעומק ליבי על הכל אנג'ל

היי אנג'ל.. ולי לא מגיע עדכון ? איזו זריקת הרגעה קטנה ולא כואבת אחרי הבוקר ? אחרי שנתפסו לי האצבעות שהחזקתי לך כל היום ? :-))) אביב.

החזקת לי אצבעות? אוי,איזו חמודה :)