הצילו!!!

כתבתי כאן לפני כמה חודשים. כמעט בת 24 ומה שלא אעשה לא מוצאת בן זוג. שנים כבר של להשתוקק לזה, לראות את כולם מסביב מוצאים, לשמוע בצבא את כל הבנות מדברות רק על הגלולות שלהן והחבר שלהן... ואני לא מוצאת. ואז אוניברסיטה... ולהחליט שגם לי מגיע לטעום קצת מזה, מהחיים, ולמצוא את עצמי בזרועות ידיד ותיק שניפץ את ליבי בסוף. ומשם הישר לטיפול פסיכולוגי, שכבר נמשך שנה בדיוק, ולא עוזר לזה כלל. וכל מה שיש לה לומר זה שאני חכמה יפה ונחמדה ואין סיבה לזה שאין לי, וגם שאני לא עושה שום דבר לא נכון למעשה, פשוט מזל רע של להיות עם תחומי עניין שונים מרוב בני גילי, פשוט מזל רע של לא לפגוש את הנכון, שאלו שאני יוצאת איתם ולא לטעמי (רובם בליינד דייטס) - אני צודקת לגמרי שאני לא רוצה (ובחיי שהם דפוקים) וכשפעם ב- יש אחד שאני רוצה, מזל רע שהוא לא מעוניין. וזה כל מה שיש לה לומר, לפסיכולוגית שלי. ואני כל כך לבד, והיא הדבר היחיד שמקל על זה קצת, אבל בשביל זה לשלם כל כך הרבה ולא למצוא מזור... רק שאני כל כך תלויה בה ולא מסוגלת לעזוב או לבדוק אם מישהו אחר יוכל לעזור לי יותר. ואין אדם בעולם שאני יכולה לדבר איתו על הדברים האלו, חוץ ממנה. אין אחד שמבין. אומרים לי "את צעירה", "מה העניין", "את לא יכולה להיות עם עצמך" ולא מבינים שאני כבר שנים עם עצמי. שזה לא ילדונת שנפרדה מחבר ולא יכולה להיות לרגע אחד לבד. יש לי תחומי עניין ועיסוקים מכאן ועד הודעה חדשה, רק שאני כבר מאבדת את הטעם להם לאחרונה. נגמר לי הכוח. כי בשבילי זה שנים של להשתוקק - ולהיות לבד. וזה לחזור הביתה מבית של חברה שגרה עם החבר שלה, או של חברה נשואה, וללכת לישון לבד. עוד לילה ועוד לילה. ולקום לבד כל יום, בלי אף אחד שיגע בי, בלי אף אחד שיחבק אותי, בלי אף אחד שיהיה לו מספיק אכפת, שיאהב אותי, שיגיד לי את זה, שירצה אותי מספיק כדי לחלוק את חייו איתי. בלי אף אחד לאהוב ולהעניק לו מכל מה שיש בי להעניק. ולגרור את עצמי לעוד דייט מהאינטרנט, כי גם לאף חברה או ידיד לא אכפת מספיק כדי לעזור ולהכיר לי, ולעוד דייט, לעוד אידיוט שמתנפל עלי בדייט ראשון ולא מבין למה אני לא מסכימה... פשוט מפיל את עצמו עלי כשכל שפת הגוף שלי אומרת לא, דוחפת אותו ממני והוא תינוק, אפילו לא מבקש סליחה ופשוט הולך ולא מתקשר יותר. או לאידיוט אחר שמספר תוך עשר דקות היכרות איך כל שנתו הראשונה באוניברסיטה היה ממוסטל מגראס, מדבר רק על כסף וכמה הוא רוצה כסף וכמה הוא מרוויח הון, לא מעניין אותו שאני כמעט רק שותקת ומקשיבה, לא מעניין מי אני... ובמילא הספיק לי לשמוע על הסמים כדי לא לרצות. ועוד ועוד, כל אחד סיפור בפני עצמו. או זה שכמעט אהבתי, היחיד מזה זמן רב שפגשתי ביציאה עם חבר'ה לבית קפה - ידיד של אחת מהם, יצאנו כמה פעמים, ישנתי אצלו, והוא... יש לו פחד ממין. רוצה אבל לא מסוגל ללכת עם זה עד הסוף...למרות שאני רואה שהוא כמעט מתפוצץ.. ואז כשזה מתגלה הוא בורח ממני, מתחמק ולא מתקשר יותר... למרות כל רצוני לעזור, למרות שהייתי יותר ממבינה, למרות שכמעט ואהבתי אותו. מסיים סיפור של חודש בפשוט לא להתקשר יותר וזהו. ואז מסתבר אחרי כמה זמן, שהוא היה חבר של הידידה עימה בא ליציאה של החבר'ה, והם נפרדו אחרי שלוש שנים, וזה היה לפני שבע שנים, אבל הם ה"מיתולוגיים" זה של זו... ולה יש כל הזמן חברים.. והוא לבד מאז, או עם סיפורים קצרים ולא רציניים.... אז מה, כל העולם דפוק או שזו אני? ויש טעם לבדידות. כמו דם א ו מתכת חלודה בפה. וזה כמו חץ שמפלח את החזה כל פעם מחדש. השקט הזה בחדר לבד... ועוד דייט משפיל ונורא. ללכת לפסיכולוגית רק כדי להבין שאין לה איך לעזור לי. ואין הסבר ואין סיבה, אבל זה ככה. בלי חום, בלי אהבה, בלי מין... ולעזאזל אני בן אדם יצרי. ולעזאזל, התסכול והעצב האלו הם לא הטבע שלי. הייתי אדם חם ונדיב שאהב לעזור לזולת... ואין בי עוד כוח ולא נשאר מה לתת. הריק הזה מכלה אותי. ולפעמים אני מתחילה להרגיש כזה יאוש שכמעט ומתחשק לי למות... ולא שאני אעשה את זה, אני רוצה לחיות ולאהוב ולהתחתן וללדת ילדים... אבל אם זה ימשיך ככה. אם עוד כמה שנים ככה... של חיים תפלים ובודדים...אז אולי אני אתן למנת יתר של תרופה לעשות את העבודה. ואני מצטמררת מעצם זה שאני אפילו חושבת על זה. לעזאזל - אני רוצה לחיות. ואני חיה כמתה. מה אם אין פיתרון? מה אם זה מזל רע ותו לא? מה אם לא אתחתן, אם לא יהיה מי שיחלוק איתי את חיי, אם לא יהיה מי שיאהב, אם לא יהיו לי ילדים... וכל השאר חסר טעם ככה. לישון לבד. לקום לבד, לאכול לבד, לסוע לחו"ל לבד. ואין חיי מין, ואין חום ואין תמיכה מאיש. ואני מכתתת רגליים לעוד דייט ועוד דייט בגיל שכבר הייתי צריכה להתעסק בלימודים המאוד קשים שלי ובעבודה, ולחזור הביתה לבן זוג. וחוזרת לבד ומתייפחת לכרית. וחוזר חלילה. כל פעם שאני מגרדת את עצמי מהרצפה וכמעט מאמינה שזה יעבוד לי עם מישהו... תמיד משהו מתקלקל. הצילו!!! בבקשה הצילו!

היי שלום לך... תיראי אני יודעת שקשה להיות לבד גם אני אחרי יחסיים של 5 שנים פיתאום לבד אולי כבר שנה וגם אני תמיד יוצאת לבליינד דייט ותיראי אני בת 23. כך שזה לא רחוק ממך... ואם אני נפגשת איתם אני לא יודעת מה הם רוצים והם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם והתוצאה שוב לבד. מה שאני אומרת, לוקח זמן קודם תאהבי את עצמך אחרי זה תיהי בשלה לאהוב אחרים.... באמת... בהצלחה

שימי לב לכינוי שבחרת האם את מחכה לנסיך על הסוס הלבן? וחוץ מזה אני מזדהה איתך לצערי אני חייבת ללכת לישון אבל יש לי רק דבר אחד לומר לך ובטח שמעת אותו כבר 1000 פעם אז בפעם ה 1001 ז ה י ב ו א כשיבוא בהצלחה

הי סינדרלה. אני לא מאמינה לאורה, שצריך להיות פסיביים. אני כן מאמינה שצריך להמשיך ולנסות. ואני מדברת כבעלת ניסיון בכמה מצבים: עד גיל 24 לא היה לי חבר רציני (למעט אחד שלא אהבתי ונפנפתי אות אחרי 3 חודשים) , בגיל 24 פגשתי חבר בבלינד דייט, כעבור שנתיים נישאנו, ולאחר 3 שנים הבאנו ילד. נשמע מהאגדות נכון? לא כל כך. הוא נפטר לפני חודשיים מסרטן. כן. אני מבינה את הבדידות שלך. הייתי יכולה להגיד לך שזה לא נורא וזה יבוא וכו' אבל אני יכולה רק להזדהות. עוד הרהור שעולה בליבי הוא שזה טוב שאת הולכת לטיפול. בעל וילדים לא משנים את התפיסה העצמית, את המהות. זה רק עוזר קצת להרגיש לא לבד, אבל לא מתקן לחלוטין חוסר ביטחון תהומי או דברים כאלה - שהיו לי. בקיצור תמשיכי לנסות, אל תאבדי אמונה. להתראות בפורום או באי מייל [email protected]

אאוצ'! כואב לשמוע על בעלך. צר לי באמת. אולי חלק מהעניין זה פסימיות, אני תמיד פוחדת מהרע שהחיים יודעים להביא... אבל הנה, הם עולים לפעמים על כל דמיון. בכל מיקרה תודה על העידוד. באשר לטיפול - הוא אכן יכול לשפר תכונות בי ולגרום לי להרגיש יותר שלמה, ועשה זאת להפליא עד כה, אך לא למצוא לי בן זוג. אגרתי את כל הביטחון, הכוחות והאופטימיות שבעולם לאחר כמה חודשי טיפול - כל הדייטים שתארתי התרחשו אחר כך. יצאתי עם יותר מעשרים בחורים - כל דייט נראה פחות או יותר כמו השלושה שתארתי. ואמנם קראתי לעצמי סינדרלה בהומור, אך לא, אינני מצפה לנסיך על סוס לבן, רק לאדם חכם וטוב, שיהיה לנו כיף ביחד, ושאוהב על מגרעותיו. האם זה כמו לצפות לשלמות? הייתי רוצה להאמין שלא. סינדרלה

אין לאף אחד דרך לעזור לי? רעיון? משהו?

את מידה על עצמך שכל מה שאת רוצה זה מישהוא לאהוב, ובכלל מציגה עצמך כאילו מה כבר את דורשת. אבל בין השורות נראה שבעצם בכל פעם שמושיטים לך יד יש לך הרבה מאוד ביקורת, ומעט מאוד יכולת לקחת את היד המושטת, וזה אכן מוביל אותך לסבל ניכר. מכאן המחשבות על מוות, שאינן קשורות כלל לעניין. איני יודע את הסיבות, אבל כדאי שתנסי לברר אותן לעצמך, ותקחי על כך אחריות, מבלי להטיל את האחריות על הפסיכולוגית, שבסך הכל הינה גורם חיצוני שנמצא שם בשבילך.

אתה ממש לא הבנת אותי נכון. אמת שיש לי הרבה ביקורת, אך הפסיכולוגית שלי לחלוטין מצדיקה אותה בכל בחור חדש שאני יוצאת איתו. והיא לחלוטין לא חושבת שלא ניסיתי לקחת ידיים שהושטו לי או להושיט יד. שתינו הגענו למסקנה שניסיתי. יש כאלו שלא ארצה את ידם, וזה לגיטימי. יש גם כאלו שלא רוצים בי. את האחריות לקחתי לגמרי על עצמי כשבאתי לטיפול לפני שנה. חשבתי שאני דפוקה לגמרי וודאי עושה משהו לא בסדר. הבעיה היא בדיוק שעם הטיפול אני (בתמיכת הפסיכולוגית) מבינה שאני לא עושה כלום לא סביר או לא בסדר. שלא יכלתי לפעול אחרת. שפשוט לא יוצא לי לפגוש בחור שמתאים לי ושגם ירצה בי. שאני בחורה בת 24 שאוהבת אופרות ושונאת דיסקוטקים ופאבים, וממש קשה להתאים לבני גילי ככה. אינני מאישמה את כולם או מנקה עצמי מאחריות, אך ודאי אינני חושבת שיש משהו שמסביר את היותי לבד ולכן אני מרגישה כיום שזה מחוץ לי ומעבר לשליטתי כבר. ניסיתי הכל, כולל טיפול שזה שיא הלהודות שהבעיה בי, אך מסתבר שלא ממש כך הוא. ובודאי שלא הטלתי את האחריות על הפסיכולוגית, אך אני אומרת שהטיפול לא עוזר לי לצאת מזה. עוזר להרבה דברים, אך לא לבדידות, וכפי שהיא עצמה הודתה, היא לא יכולה לעזור לי למצוא מישהו. לקיים זוגיות טובה יותר אם היתה - זה כן, למצוא מישהו - לא.

שכחת הפעם מהכדורים!!!!! רק הזכרתי לך דוקטור טיחו