תוצאות חיפוש עבור פלאשבק

שלום ד"ר לויט השאלה הקודמת "מבוטלת" ( "נשים דתיות) ערכתי וניסחתי מחדש את השאלה. בזמן האחרון "מופיעות לי בראש" מחשבות טורדניות שגורמות לי "לתחושת מבוכה". המחשבות הטורדניות הן לגביי זה שיש לי "פלאשבקים" או "זיכרונות" מפגישות עם בחורות ישראליות מעדות שונות. למשל יש לי מחשבה טורדנית שאני "מדבר אל עצמי" או שואל את עצמי האם זה בסדר ולגיטימי שיש "סקרנות" לגביי "שיוך עדתי"?האם זה בסדר שיש "העדפות"? למשל יכולה להיות לי "מחשבה טורדנית" שאני "מפנטז" על קשר מזדמן עם בחורה מעדות המזרח ומצד שני אני "מפנטז" על קשר רציני עם בחורה אשכנזיים. לפעמיים "זכרונות" גורמות לי "לתחושה מבוכה" כי אני מרגיש שזה "תופס אצלי נפח" או מאוד מעסיק אותי במהלך היום. מה את חושבת על מחשבות טורדניות כאלה? יש לך עצה לתת לי בשביל להתמודד עם "תחושות מביכות" כתוצאה ממחשבות כאלה? האם את חושבת שזה טבעי ונורמאלי שיש "סקרנות" לגביי "שיוך עדתי" או "מוצא") תודה על תשובתך

הי אודי, מה שלומך? אני מוצאת שמאז אותו היום שהכל התחיל אני בפלאשבק ארוך ומתמשך, יש משהו בסיטואציה, בשפה שבה מדבר בה כרגע הרוע שפגע גם בי באותה השפה, בחיילות ובהיותי אז חיילת... הכל חי והתחושה שממש קורעים ממני פיסות בשר ונפש. קצת קשה להסתיר ואנשים שואלים מה איתי או מציינים בחצי חיוך שנראה שמשאית דרסה אותי וכו'. אני מנסה לומר לעצמי את כאן ועכשיו, אבל לא יכולה להתנחם בדבר ויותר מתמיד מונעת מעצמי דברים שקשורים לחיים או מתעקשת להקשיב לפיסות מידע למרות שאומרים שזה לא טוב. אבל אני בתחושה שאסור לחזור לשיגרה ואסור בשום פנים ואופן להתנהג כאילו לא קרה ואסור אסור בתכלית האיסןר לשכוח. אני לא מפנה מבט, אני צורכת חדשות, אני אפילו מדברת לתמונות החטופות והחטופים. והנה היום בשיחה מישהי שיודעת מעט ממה שעברתי אמרה על החטופות 'מסכנות הן לעולם לא יוכלו לחזור לחיות' ואני מתוך טיפשות או רצון לעודד אמרתי 'אבל הנה תראי אותי יצרתי חיים ואני חיה'. והיא מיד ביטלה ואמרה 'מה את משווה זה בכלל לא אותו הדבר.' ואני שתקתי. מוטב לשתוק ודאי שאיני משווה למעשה שקרה לי וארך אולי שעתיים והיו מעורבים בו שלושה דוברי ערבית מפלצות ממש לעומת כמעט 100 ימים ארוכים של סבל מתמשך. אירוע ארוך ושטני. לא מצליחה להתנחם בדבר. מרגישה שהכל ריק ומיותר. תודה אודי על המקום שמאפשר להשמיע מעט ולשתף ועל כך שאתה דואג ומתמיד ומקיים את המרחב הכל כך לא מובן מאליו והמיוחד הזה. שירה

לפני כמה ימים כתבתי על התחושות והרגשות הקשים שעוברים עלי חשבתי שאם אעלה אותם על הכתוב יהיה יותר קל אבל לא.... נורא קשה עם החושך הזה במשך היום..ועם הקולות הבלתי מוסברים בלילות תיפופים בלתי ניתנים לתפיסה של צעדים...ואמול בלילה כאלו מישהו שם לי יד בגרון כדי לחנוק אותי .....נחנקתי... גם זה שבעלי נמצא כאן לא עוזר... אמי ישינה בחדר השינה ..שינה עמוקה ובעלי ישן בסלון..גם שינה עמוקה... רק אני לא מצליחה להרדם... שניהם לא שומעים טוב..מרכיבים מכשירי שמיעה... אין עם מי לדבר .... שוכבת לי בשקט במיטה...קפואה.. לא מצליחה להרדם...כדורי השינה לא עוזרים תמיד...גם אתמול לא עזרו רוצה כבר הביתה אבל עדיין לא יכולה... אם הייתי חולמת...הייתי הוזה....אבל לא..ואף פעם זה לא נהיה יותר קל.. חייבת להשאר לפחות עוד שבוע בגלל הטיפול באימי.. אובדת לי לבד.... אובדת ואין עם מי לדבר... הבית הזה מקולללל הוא לא רוצה לעזוב אותי כשאני כאן כמו גם כשהיה בחיים...המקולל הזה דיייייייייייייי!!!! שיגמר כבר הסיוט הזה.....!!! אני גמורה טוטאלוס... רוצה הביתה הביתה

שלום ד"ר לויט בזמן האחרון יש לי "מחשבות טורדניות" ביחס לאנשים דתיים.יוצא לי לפגוש כל מיני אנשים כאלה. יש כאלה שאני מגדיר "בעליי "בינה או שכל" שהם גם "חברותיים" ויש כאלה שאני מגדיר "טיפשים" או "בורים" שהם פחות "חברותיים". את יודעת יוצא לי לפגוש כאלה "שאפשר לדבר איתם" למשל בנושאיי דת (אינטליגנטים עם "שכל או חוכמה") ויש כאלה שפחות אפשר לדבר או לתקשר איתם בנושאיי דת.(סוג של בורים). המחשבות הטורדניות מתבטאות אצלי בכך שיש לי "זכרונות" או "פלאשבקים" מכל מיני אנשים דתיים שפגשתי בכל מיני סיטואציות במקומות ציבוריים או במרכזים קהילתיים. מה את חושבת על "מחשבות טורדניות" כאלה? אייל אני יכול "לצמצם" מחשבות טורדניות "שליליות" לגביי "אנשים דתיים" שאני מגדיר "בורים" או "לא חברותיים"? תודה על תשובתך

אחרי טיפולים בגיל 36 נקלטתי להריון ראשון כיחידנית. באולטרסאונד לא היה דופק בשבוע 8 וקיבלתי ציטוטק לפליטת תוכן ההריון. כמה ימים שאני רק בוכה ולא נרגעת, מרגישה שזה באשמתי כי יש לי CPTSD עם דיסוציאציות, פלאשבקים , התקפי פאניקה אבל למעשה אני חיה עם זה שנים, נמצאת בסל שיקום, מקפידה על טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי ופסיכולוגי צמוד. בכל זאת מרגישה אשמה שהסטרס שלי גרם להפלה וזה מעציב אותי ממש. מרגישה שנכשלתי כאמא לעתיד לשמור על העובר היקר שלי

המילים נעצרו לי כשנכנסתי וראיתי אתכן מותר לחפור מותר לשתוק הכל מותר גם אם לפעמים אין מי שיכול להקשיב עברתי ניתוח לפני כמה ימים לקחו ביופסיה ואמרו כעת תחכי לתשובה .... אז חכיתי וחכיתי ובסוף נאמר לי שיש חשד מסוים הרי התלוננתי על כאבים בלי סוף בגלל הזיהום שיש לי בגוף זה לא מדובר בסרטן חלילה רק הזיהום הזה שלא מוצאים אייך לטפל בו.. רפואה מתקדמת שאינה יודעת עדיין אייך לטפל הביאו גם זיהומולג ואמר שזה עדיין לא ברור קחי כדורים אם זה ישפיע מה טוב אם לא נחליף כדורים אווווף ואם לא נחזור שוב לניתוח שלי ושוב לקחת ביופסיה והלאה החגים בפתח עדיין לא החלמתי מהניתוח הראשון וכבר דוחפים אולי יהיה עוד אחד אני משתגעת כבר מחוסר הוודאות כואבת ונגררת בלי כיוון ... חטולית

משהו מאוד מוזר שטפתי ידיים כדי לקחת מברשת שיניים הבחנתי באסלה והתעמקתי בה ועבר לי בראש לשים את המברשת שיניים על האסלה ולגעת באסלה ואז נגעתי במברשת שיניים מה שעובר לי בראש להחליף אותה ולקחת אחרת האם כדאי? פשוט הפחד להשתמש במברשת מזוהמת זה קצת מרתיע זה היה פלאשבק מוזר לגבי האסלה זה עבר בראש נשאר שם וזה מרגיש שכן קרה.. אז להמשיך להשתמש בה או שכדאי להחליף.? אני שואלת כדי לא להחמיר את הבעיה שלי.

היי, אני נמצא בזוגיות במשך שנה וסובל לכל אורכה ממחשבות טורדניות כלפי ההיסטוריה המינית של בת זוגי. בעיקר לגבי סקס מזדמן והתנהלות מינית באופן כללי, פחות לגבי בני זוג מהעבר. לא מדובר בדמיונות שווא תיאורטיים, אלא ככל הנראה ב״פתיחות מינית״ אמיתית שבת זוגי מאמינה בה ונהגה לחיות על פיה בשנים שבהן היתה רווקה. מחשבות טורדניות מהסוג הזה בדיוק אינן זרות לי, והן כבר גמרו לי זוגיות אחת או שתיים בעבר. התחושות שאני חווה באות בגלים ומונעות ממני להגיע ליציבות רגשית בקשר בפרט ולשקט פנימי בכלל. בתקופות מסוימות המחשבות טורדות אותי לאורך כל היום, ובעיקר לקראת השינה. אם הייתי צריך לפרוט את התחושות והפעולות שבאות בעקבות המחשבה על ההיסטוריה המינית לפרטים, אלה הן: - מחשבות טורדניות - מדמיין תמונות/פלאשבקים בראש - פעולות כפייתיות (חיטוט בטלפון, מדיה חברתית, שאלות בנושא, הערות כלליות, ביקורת ושיפוטיות) - הימנעות (ממנה או מאירועים שיש בהם מידה מסוימת של ״סליז״) בחודשיים שלושה האחרונים אני נמצא בטיפול פסיכולוגי, אבל מרגיש שהוא לא נותן לי כלים להתמודד עם הבעיה או משכך אותה. מחפש עזרה בנרות. אשמח לדעת אם ישנו טיפול ייעודי לקנאה רטרואקטיבית. תודה רבה מראש

רציתי לשאול לגבי הבת שלי, היא בת 20. באחד השבתות לאחר שקמה לטול ידיים בתחילת הסעודה היא אמרה שכואבת לה הבטן, היא התיישבה על הספה והחלה לדבר בצורה מבולבלת – מלמולים של הברות ודיבורים לא לעניין – כמו למשל: "אני בכלל בבית אחר", "אני מרגישה כאילו אותו דבר". "אני רואה אתכם אבל זה לא אתם", "כואבת לי הבטן מה אני יעשה?". ניסינו לדבר איתה אבל היא הייתה במעין ניתוק. לאחר כמה דקות היא חזרה לשולחן, בהתחלה התקשתה קצת לדבר , אבל אחר-כך חזרה לדבר לעניין ולא הזכירה בכלל את כאבי הבטן. באותה שבת בסעודה אחרת – הדבר קרה שוב – בדיוק כשהיא קמה לנטילה. במוצאי שבת קראנו לה וניסינו לדבר איתה על זה. היא אמרה שיש לה את ההתנתקויות האלו כבר מתחילת התיכון. היה קשה להבין ממנה מה עובר עליה. היא אמרה "משהו במראה זורק אותי לסיטואציה, כמו פלשבק, אני לא שולטת על המילים שלי מצד שני היא אמרה – זה בשליטה, לפעמים זה בחירה שלי. היא לא הסכימה לדבר על זה יותר מדי וגם לא הצלחנו להבין באיזה מינון זה קורה לה. היא גם לא מסכימה ללכת לרופא או נוירולוג. אנחנו מאוד מוטרדים. מה זה יכול להיות? חשבנו אולי זה ניתוקים של אפילפסיה, אבל האם זה יכול להתאים לתאור? ואם לא אז מה עוד האפשרויות?

אני בזמן האחרון שומע קולות שאומרים בשבילי מה לעשות / פלשבקים מהעבר בכל סיטואציה בחיים וכעסים על כל פיפס הרבה זמן לא לקחתי מודיקט וכרגע אני מטופל בהנ"ל 25 MG פעם ב 3 שבועות - יש סיכוי להקלה / צריך להגדיל ת'מינון ?

הי כבר כמה ימים שאני חולה. לא משהו רציני, כמו הרבה אחרים שפעת של עונת מעבר. אבל המחלה מורידה אותי למטה, מציפה אותי בתחושות של חוסר אונים והרבה כעס, מעלה שאלות, מזמנת פלאשבקים ומעמיקה את העצב והבדידות. יש משהו שומר בשיגרה עם כל הקושי באינטנסיביות והחזקת החזית המתפקדת. כנראה שקצת קשה להיות באמצע. אני מוצפת רב הזמן, על סף בכי, ונדמה שאם מישהו היה מחבק אותי היו פורצים כל נהרות הבכי הכלואים. מצטערת שלא מגיבה כאן כמעט. קוראת. שלכם שירה

דיסוציאציה ואינטגרציה ומה שביניהם או המחיר הכבד של הפגיעה המינית – רבות נכתב על תהליך האמנזיה (שכחה) והדיסוציאציה( ניתוק ) כחלק מההתמודדות עם פגיעה מינית. כילדה השארתי את הגוף שלי שם והלכתי ...השארתי חלקי נפש אחרים שנוצרו כדי לעזור והלכתי למעשה אם מסתכלים על החיים שלי , אני לא יודעת איך נראו חיי ללא פגיעה ...נפגעתי לראשונה בגיל ארבע ואז נפגעתי לאורך שנים מכמה אנשים בו זמנית, עשר שנות פגיעה ...נוסיף לזה עוד כמה שנים של שחזורים וקשרים לא בריאים, שעדין קשה לי להסתכל להם בלבן של העיניים כי הם מתחזקים את הבושה והאשמה כי הרי כבר לא הייתי ילדה וגם שיתפתי פעולה. ברור לי בהגיון שזה שיחזור של מה שהכרתי מה שלימדו אותי לאן שהתוו את חיי ועדין עם ההרגשה לא מתווכחים, והכי קל לי עדין להאשים את עצמי מאשר לקבל שמשפחתי הרסה לי את החיים. @@@ אז מה היה לנו כאן כל מנגנוני ההגנה של זיגמונד פרוייד עבדו אצלי שעות נוספות : ההדחקה , ההכחשה , האידליזציה , רציונליזציה , הפנמה , נסיגה ועוד....והדיסוציאציה מאז שאני זוכרת את עצמי הדיסוציאציה שם מגינה עלי שומרת עלי מאפשרת לי לצמוח וככה כל פעם נוספו חלקי עצמי מנותקים שתפקידם היה להגן עלי . @@@ וככה עברו השנים , אחת נפגעת השנייה לומדת , אחת סופגת את הכאב והעצב השנייה לוחמת , אחת שקטה מופנמת סגורה מבוהלת השנייה כועסת בועטת יורקת אש ותימרות עשן , אחת משחזרת והשנייה נושמת ועושה צבא , אחת מתחתנת והשנייה מרגישה שאיבדה את חרותה ואת נפשה, אחת נמצאת בזוגיות והשנייה את האינטימיות ,אחת ילדה ילדים וכולם גידלו וחינכו, אחת למדה אחת ניקתה אחת בישלה ויש גם את החלקיים הזכריים שעמדו על המשמר ודאגו לשמר את הניתוק והשכחה ....עד כאן וואלה יופי של מנגנון פגיעה כזאת קשה והנה הנפש ייצרה לה מנגנון הישרדות העיקר לחיות להמשיך לחיות להיות כמו כולם .....האמנם , אז זהו שהמנגנון שומר על הישרדות לא באמת חיים . @@@ במשנה נאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך" נפוליאון בונפרטה ויגאל אלון דיברו אמנם על עם ולא על האדם הבודד "עם ללא עבר אין לו עתיד" "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ובכל זאת זה כל כך מדייק כשאין זיכרון עבר אין עתיד , וההווה דל והישרדותי. אז בניתי חיים שלמים על ריק , חיים הישרדותיים , חיים משחזרים חיים של קרבן ותקפן ,שהקרבן זאת אני וגם התקפן הוא כבר רק פנימי ומופנה כלפי עצמי ..הרס ועוד הרס ועוד הרס ....כל האנרגיה הופנתה לשרוד , לתחזק זוגיות (עם מיליון קשיים ככה זה בבית של שני אנשים עם פוסט טראומה מורכבת שמדחיקים) להתפרנס ובעיקר לגדל ילדים שלא יקבלו את השריטות שלי או של בן זוגי כמו ששר חנן בן ארי – באמן על הילדים שלי (אין ספק שהצלחתי בענק ) אבל את המחיר לדיסוציאציה הזאת אני משלמת עד היום ...בהרס העצום של הגוף שלי , בחוסר פיתוח עצמי כי ברחתי מהחיים וחייתי ליד ,במצב הכלכלי – שורדת זוכרים ואפשר להמשיך לעוד אין ספור נזקים שיישארו איתי לעד אבל איזו ברירה הייתה לי לא ידעתי שאני שורדת לא הבנתי כי לא זכרתי זוכרים מי שאין לו עבר יש לו הווה דל ואין לו עתיד ..אז גם לא היו לי רצונות או חלומות כלום הכל מת רק לשרוד @@@ ואז הזיכרונות אלו שרק דחקתי הצידה התחילו לצאת פגיעות מוקטנות ,כי הקטנתי אותם ,היום אני יודעת שפשוט ליד הפגיעה מאבא הכל נראה קטן ולא נחשב ..הגעתי לטיפול חשבתי בקטנה חודש חודשיים ואני כמו חדשה ,מנגנוני ההגנה כבר אמרתי עבדו שעות נוספות.... ואז הגיע הנקודה שהמטפלת העיזה להגיד את המילה אינטגרציה , כמה בהלה כמה כעס כמה בלבול , תחושה שעוד רגע יימחקו את כל החלקים ....לא נכנסת לתהליך האינטגרציה זה כבר סיפור אחר ...בגדול אגיד שזה תהליך סזיפי שלוקח שנים עם המון כאב והמון כעס ותסכול ועליות ומורדות צעד קדימה שניים אחורה ...אני רוצה כרגע רק להתייחס לרווח וההפסד כמו לדיסוציאציה ...אז שוב גם כאן הרווח מדובר ולקורא מהצד ייחשב שיא הצמיחה הטיפולית ...ואיפה ההפסד של היעדר ההגנות. @@@ מעבר לזה שצריך להרגיש מה שכל חיי לא ידעתי שאני אמורה להרגיש , כעס כאב תוקפנות פנימית ועוד...המחיר הזה שעכשיו כבר אין את האחת שנשואה והאחרת ששם באינטימיות זאת את שם , חווה הכל כל מגע שגורם לך לרצות לברוח כל פלאשבק שאת כבר מבינה שזאת לא פנטזיה מינית זה מה שעברת בתור ילדה ואת נלחמת לא ללכת אחורה ולא להרוס את מה שבנית כל חייך (כמתחתנים כשהכל ידוע זה אחרת מכעבור שלושים שנה .....זה לא כזה פשוט ) הפרנסה שעשית לה אידילזציה והסתפקת בה ואפילו אמרת שאת אוהבת אותה פתאום יש לך מראה את יקרה בחרת בעבודה הזו כי את נמנעת מהחיים , כי את פוחדת מאנשים , כי את רוצה להרגיש חשובה ותורמת , את יקרה פוחדת להצליח כי יהיה מי שיוריד לך את הראש חזרה לגובה דשא ...ואת בעצם עשית את זה לעצמך כל החיים ..הרס עצמי שמירת הקורבן, השורדת רק כדי שתצליחי לחיות ולא לזכור כי הכאב היה עלול להרוג אותך או שהיית משתגעת – מחיר @@@ והאינטגרציה הזו מכריחה אותך להביט לניתוק מהגוף בעיניים ולהגיד לעצמך , היום זאת את שכולאת את עצמך בכלא שניקרא גוף , שמה עלייך עוד ועוד שרשראות וחומות (שומן) מענישה את עצמך על מחשבות בריחה (מקיאה או בולסת) כשכואב פיזית (דוחפת כדור ועוד אחד מאיצה בגוף מעבר לקצה היכולת , שוחקת עד דק) וכשכואב נפשית (מכאיבה לו פיזית כדי שהכאב ייפסק) @@@ אז היום אני די מחוברת לחלקיי כן הטיפול הצליח ויש אינטגרציה , אני חיה ולא שורדת , פתאום צצים מחשבות על עתיד אבל אז מתגלה התמונה שכבר ברחה לי הרכבת ואני עוד בתחנה , וכן השמים הם הגבול ותמיד אפשר אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר...אז דיסוציאציה , אינטגרציה זה טוב או רע ...אני לא יודעת כשהייתי מנותקת רציתי להיות מחוברת לעצמי והיום שאני מחוברת אני רוצה קצת מנוחה ולהתנתק מעצמי – כן לברוח כי החיבורים האלה מעבר לכאב מול הפגיעה והנזק מציבה מראות קשות על המשמעות של חיי....והקורונה נתנה לי מתנה עצירה ,שהתבוססתי בה די ושחיתי בקורבנות של עצמי שפטתי והענשתי את עצמי די בתפקיד התקפן ...והיום אני מלאת חמלה ומודה על העצירה רגע לנשום לחשב מסלול מחדש ....ואולי לדעת איך זה לחיות ללא פגיעה כי אני כבר לא קטנה ואני גם לא הסוהרת והפוגעת של עצמי ....לחיי המנוחה ולחיי החיים ללא פגיעה . והשיר שעזר לי לשרוד עוד מאז שאני ילדה והיום מזכיר לי שכדאי לחיות ...https://youtu.be/jQCbth6yCFE

היתה פגישה טובה. אני יודעת. אבל הבוקר קמתי מוצפת כל כך... לא יודעת מה לעשות איתי ככה. פתאום פלאשבקים וחרדות וכל מה שלא צריך שיקרה. מרגישה שאני מציפה גם פה.

והכי בא לי לעשות קו ארוך רצוף ... ימים פשוט מאתגרים , כל כך הרבה ביטולים והפסדים.....ואני רק מצפה שזה יגמר מחםשת עוגנים יציבים ...ונראה שאצל כולם הכאוס שולט ואין כלום יציב מסביב הקורונה הביאה איתה המון פלאשבקים וחלומות מהסוג הפחות נעים .... לא יודעת למה כותבת ....זקוקה להנכיח את עצמי ...ולהאחז ויחד עם זאת מקווה לימים טובים יותר .... סופש מבריא לכולנו ..

אודי... המשפט הזה שכתבת לי צרם והדהד חזק בתוכי.. ביום שישי לקראת שבת התעלפתי ממש... ואז כאשר פקחתי את עיניי פלאשבקים.. ואז התחננתי לאלוקים לישון ובאמת ישנתי.. כמעט יום שלם... ועכשיו לילה ושוב החרדות... ואולי בכל זאת ניתוקים כן טובים .. כי לא מרגישים...

הי אודי, אחרי חודש וחצי הלכתי לפגישה אתמול. בשבועות האחרונים השקט ממש בלע אותי וגם הסביבה הקרובה הבחינה שמשהו לא כשורה. יש לי פלאשבקים איומים שמלווים בכאבים חזקים. ומה עכשיו? הכל נשאר כשהיה, אין דרך לטפל או להחלים (מילה שקשה לי אפילו להגיד) כשלא כל החלקים מוכנים, ולמרבה הצער מרביתם עסוקים בהרס. קשה לי לקבל ולהבין שאני מבקשת עזרה ואלה בתוכי לא מוכנים לקבל אותה וככה ממשיכים להתהלך במעגלים, הוא מנסה לגייס אותם ללא הצלחה. ואת כל זה אני בעצם גורמת והמילים קונפליקט והתנגדות כל כך חסרות משמעות מול העוצמות של מה שמתחולל בתוכי. רעש אינסופי.צ׳ תודה שירה

אני מאובחנת כסובלת מחרדות ומהפרעת אישיות תלותית שנים רבות ובילדות נחשפתי לאלימות פיזית ומילולית בבית. מתמודדת עם דיסוציאציה הקרויה בשם דה ריאליזציה 4 חודשים כבר כשמתלווה אליה הפרעת חרדה קשה ביותר והבהלות מכל רעש או מגע ותלונות סומטיות עד לפחד מאובדנות. אציין שטרם התפרצות ההפרעה נחשפתי פעמיים לאירוע מוות ולתהליך ההלוייה וכן בזמנו הפסקתי עם הציפרלקס כדור שהתחלתי לקחתנ מ2013 עקב דה ריאליזציה שהופיע לי כמה ימים אחרי אירוע אלים שעברתי מצד אבי. האם יכול להיות שאני סובלת מפוסט טראומה? איך עובד כל התהליך הזה עד להחלמה מלאה? אציין שאני נמצאת בטיפול/שיקום יום כבר חודשיים. ציינתי שמקבלת טיפול תרופתי בשם אנפרניל חודש וחצי כבר.

... העיניים לא נפקחות פיזית, אלא בקושי, הגוף כבד ובקושי מסכים לזוז. כל קרוביי ללא יוצא מן הכלל נסעו לחופש הרחק אי שם. עוד יצורה שאהבה אותי עברה מן העולם. לא פניתי בהודעה כאן לאפחד, יודעת. סוריקטה

וזה שאמא שלי עמדה, צחקה וקיללה שאני לא יכולה לקום. היא עושה הצגות בחוץ אז לא קיבלה מה שמגיע לה מבחינת החוק.

האם כדורים אמורים להעביר את הפלאשבקים של האלימות והקללות שלה?

אני בת 32, התחתנתי לפני שנה, ובחודשים האחרונים ניסינו להכנס להריון. אחרי כחצי שנה של ניסיונות ולחץ, התברר לי שאני בהריון בשבוע 7. לא ידעתי משום שהמשכתי לדמם מידי חודש. שלושה ימים לאחר מכן, בבדיקה אצל הרופא, התברר שההריון לא תקין - שק הריון ללא עובר. נשברתי. הרופא מיד הפנה אותי לבית החולים, שם עברתי שני סבבים של ציטוטק שלא צלחו, ובשבוע 9 כבר עברתי גרידה. התקשתי מאוד להתגבר על הגרידה. מצד אחד שמחתי על כך שלפחות עכשיו אני יודעת שאני יכולה להיכנס להריון, אבל מצד שני כאבתי את האובדן. האמת היא שיותר מכל כאבתי ועודני כואבת את ההליך עצמו, את העובדה שהייתי מורדמת וחשופה בזמן שחדר מלא באנשים התעסק לי באיבר המין, כך לפחות בחוויה שלי. אני לא אישה דתייה, ולא עברתי תקיפה מינית בעברי, ומי שמכיר אותי יתאר אותי כחזקה, אבל הפעם אני ממש מרגישה כאילו עברתי אונס. אני לא משתמשת במילה הזאת בקלות ראש, ויסלחו לי הנשים שחוו את החוויה הנוראית הזאת, אין לי שום כוונה לגרום לזילות שלה אבל ככה אני מרגישה. בחודש הראשון לאחר ההפלה בכיתי בעיקר בגלל זה, לא כל כך שיתפתי אף אחד חוץ מבעלי המדהים שלא ממש הבין אותי וחושב שזה כבר חלף... היום, שלושה חודשים אחרי, עם קבלת הוסת, אני שוב נשברת. אני עצובה ששוב לא הצלחתי, אני דואגת ולחוצה, אני מרגישה שהדימום וההתעסקות הזאת מחזירים אותי לאותו רגע ששכבתי פתוחה וערומה על הכיסא בחדר הניתוח, בשעה ששלושה אנשי צוות מעליי ואני לאט לאט מאבדת שליטה ונרדמת. אני מסתכלת על הפד ומקבלת פלאשים לחדר ההתאוששות, לדם שהיה לי על הירכיים, לפדים שהודבקו לי לאזור בלי שאני זוכרת או יודעת מי הדביק אותם!!! ואני לא יכולה להפסיק להשתנק מבכי. אני גמורה, לא מרגישה שאני יכולה לדבר עם אף אחד מהסובבים אותי, כל הנושא הזה נשמר די בסוד כי אני חוששת למקום העבודה שלי לו יגלו ובמשפחה אני מקבלת לחץ במקום עידוד. בבקשה, אם יש מקום דיסקרטי בו אוכל לדבר על הנושא, לנסות לעבד את כל הרגשות האלה.. או כל עצה אחרת, אשמח לשמוע.

עברתי כמה מקרים בצוק איתן שתקועים לי בראש ולא יוצאים. זה גורם לי להיות חד יותר ודרוך כל הזמן בציפייה למשהו. לקח לי לא מעט זמן להודות שיש לי משהו כזה. וכל הזמן זה הדברים יושבים לי בראש. האם זה תגובת קרב?

אז לא מיכ. אלא מכל. שיהיה. כך הוא אישר פה. מיכ תפוס 😂 היי לכלם..אודי יקר! . למה הופעתי דווקא עכשיו ומדוע חזרתי בטח תשאלו? לשם מה? ואל תכעסו שלא רוצה להופיע הרבה ובתדירות שהייתי פה. רוצה מרחב..ולא לענות כל הזמן ולקרוא וכו.. באתי גם לדרוש בשלומכן..קצת געגוע..וקצת קשה קצת לבד. .. אז לאחר תקופה ממש ממש טובה. התקדמות וכו' ובלי הודעות בין פגישות. פשוט פעם בשבוע רגיל..פתאןם היה משהו שכנראה היה בזיכרון היכן שהוא.והופיע. יש לי שאלה: האם תמונה וקול יכולים להופיע פתאום בזיכרון? כאילו קולות..באמצע הפגישה כשדובר על משהו קשה? מעולם לא היו לי פלאשבקים, או קולות או משהו כזה..רק היה קשה לשתף..ועכשיו היה טריגר שפתאום בפגישה דווקא גרם גם לקול..היא אומרת טלטלה זמנית. אני מפחדת מאי שפיות אולי זמנית.. ואתם?? ואתה אודי??? ואגב לא יודעת כמה אהיה או לא אהיה כאן. בבקשה קבלו זאת בהבנה...מצטערת. חיבוק לכלכן.

כאב זיכרונות פלאשבקים ריחות קולות ועוד קולות והלב שמרגיש שמת עצוב כל כך עצוב לראות ולהגיש את הרגשות האלו כבר לא יכולה לברוח שזה שלי גם אם מפוצל ... ועדין לא מאמינה .. מצטערת בשביל עצמי שלא מסוגלת להביט במראה ולומר .... את המילים הכואבות והאמיתיות כל כך ....פשוט לא יכולה אבל הבן .... פשוט היה כל כך מחושב שנתן לי לחשוב שמה שהוא אומר קדוש . וכל מה שהוא אומר לעשות אני חייבת ... אז בדבר אחד אני בטוחה היום אני כבר לא .@@@@.....