תוצאות חיפוש עבור חרדת-נטישה

היי אני בת 32, רווקה ללא זוגיות כבר שנתיים ואני רוצה לדעת האם לדעתך יש לי r-ocd או התבטויות נורמליות שגרמו לסיום הקשרים הקודמים שלי. היו לי בעבר 2 מערכות יחסים רציניות (שנתיים כל אחת) ואת שתיהן אני החלטתי לסיים עקב התלבטויות עם עצמי שבסופן החלטתי שבן הזוג לא מספיק מתאים לי (למרות שסהכ הזוגיות הייתה טובה וזה יחסית בא לצד השני בהפתעה). הזוגיות הראשונה הסתיימה בגיל 26 בגלל שהפריע לי שהוא השמין (10 קילו) ובגלל שהוא לא היה מספיק אסרטיבי באופי שלו ולמרות שחוץ משני הדברים האלה הקשר היה טוב, לא רבנו והיה לנו תחומי עניין משותפים עדיין הרגיש לי שכמכלול הוא לא מספיק מתאים לי והחלטתי להיפרד (חשוב לי לציין שלא חוויתי חרדת נטישה ולא היה לי ספק בקשר לאהבה שלו כלפיי). את הזוגיות השניה שהסתיימה בגיל 29 גם אני סיימתי (החלטה חד צדדית מצידי) לאחר כשנתיים זוגיות שמתוכם שנה גרנו ביחד. ההתלבטויות התחילו אצלי רק כעבור שנה כשדיברנו על לעבור לגור ביחד, עד אז הכל היה מושלם. ואז התחילו ההתלבטויות שלי, התחיל להפריע לי הגובה הנמוך שלו (הוא 1.65 ואני 1.60) וניסיתי להתעלם מיזה אבל זה כל פעם חזר אלי בתקופות. אחרכך התחיל להפריע לי גם שהוא לא מספיק אסרטיבי וגם הרגשתי שהוא מופנם וסגור מידי (שהשיחות בינינו קצרות ולא עמוקות). הייתי שואלת חברות כמה זה קריטי לדעתן הדברים שהפריעו לי וזה היה מרגיע אותי כשהן היו אומרות שזה קטנוני ושאף אחד לא מושלם אבל המחשבות על זה היו חוזרות שוב פעם כעבור כמה ימים. גם איתו בסהכ היה קשר טוב, לא היינו רבים, היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים, הערכתי אותו והיו לו הרבה תכונות שאהבתי וגם ידעתי שהוא מאוד אוהב אותי. בסופו של דבר החלטתי שבסהכ אנחנו לא מספיק מתאימים ולמרות שהיה לי קשה החלטתי שעדיף להיפרד מאשר להישאר במקום רק כי נוח לי. מלבד שני הקשרים האלה לא היו לא קשרים רציניים נוספים, הייתי בהרבה דייטים ורובם לא המשיכו מעבר לדייט ראשון, אבל בחלקם היה רצף של 4 דייטים שלמרות שבדייט הראשון היה מאוד טוב בדייט הרביעי בדרך כלל החלטתי לסיים את זה כי היו יותר מידי פגמים לדעתי. בתחומים אחרים בחיים אני גם נוטה להתלבט בעיקר בנושאים גדולים בחיים. מנגד אני לא ocd בכל הנוגע לניקיון וסדר. אני מבולגנת לא מתייחסת לפרטים קטנים וגם לא מאוד חשוב לי הניקיון. לסיכום אשמח לדעת האם לדעתך היו אלה התלבטויות נורמליות או משהו שהוא מעבר לכך כמו r-ocd?

שלום לכולם אני חדשה בפורום,כבר כמה זמן שקוראת כאן את ההתכתבויות ומאוד מזדהה עם חלק מהדברים ואשמח לשתף אתכם חברי הפורום בתור כאלו שמבינים. קראתי הרבה כאן בנושא התלות במטפלת, קראתי התכתבויות די ישנות, אז אני מקווה שעדיין הנושא מדובר כי כל אלו שכתבו בנושא אני כל כך הזדהתי איתם , עד דמעות אפילו. אז אני אתחיל אני נמצאת שנה בטיפול,התחלתי אותו בגלל ההפרעות הנפשיות שלי ועכשיו אני מוצאת את עצמי בצרה חדשה שמאוד מעסיקה אותי וזה התלות במטפלת. היא יודעת מהנושא , אך עדיין קשה לי להתמודד עם התחושות. תמיד כמה דק׳ לפני סיום הפגישה אני מרגישה איך הגוף שלי מתחיל להשתתק ואני לא מצליחה לדבר יותר, כי אני יודעת שאני עומדת לצאת ולא להפגש איתה שבוע שלם. אני צריכה אותה כל הזמן, אבל ממש כל הזמן. אני רוצה להתפרץ בבכי בכל פעם שאני יוצאת ממנה. המחשבה שמתישהו נצטרך להיפרד מקפיצה לי את הלב והפחד הקבוע הזה שהיא תבטל/תצא לחופש ואני אצטרך להישאר לבד , אני יכולה לבכות רק מלחשוב על זה.. זה קשה לי מידי. איך יוצאים מזה? למה אני מרגישה את זה בעוצמות האלו? ועוד משהו ששבר אותי, יצאתי מפגישה לא מזמן וראיתי את המטופלת שאחריי *חייבת לציין שזה לא קורה כמעט בכלל אולי פעם אחת ממש ממזמן. ועכשיו כשיצאתי וראיתי את המטופלת שאחריי הרגשתי הרגשה חסרת פרופורציות לחלוטין, שחרב עולמי. אני לא מסוגלת לשאת בזה. ברור לי שיש עוד מטופלים אבל אני לא רוצה להתקל בהם בחיים, זה אוכל אותי מבפנים. בבקשה מישהי/ו שמזדהה? עם אותן התחושות? אני באמת אשמח שתדברו איתי, אני מרגישה כל כך לבד וחסרת אונים עם התחושה הזאת תודה רבה מראש

* נחנו נשואים 26 שנה. לפני כשנה גיליתי שבעלי נפגש עם גברים על בסיס מזדמן והוא הודה שהוא ביסקסואל אך אינו מעוניין בשום אופן לפרק את המשפחה. הוא חוזר ומצהיר שהוא אוהב אותי ובשום אופן לא מוכן לוותר עלי. * אנחנו בטיפול זוגי כבר למעלה משנה עם המון עליות וירידות. כבר בהתחלה בעלי קיבל החלטה לשים את העולם הגברי מאחוריו ולהימנע מפורנו/מפגשים וכד׳ וזאת בשל העובדה שהוא טיפוס ״מתמכר״ ופוחד לחזור לשם כי המחיר שהוא ישלם גבוה מידי (פרידה) והוא אינו מוכן . הוא טוען שאינו יכול להיות בשני העולמות בעת ובעונה אחת ולכן הוא בוחר בעולם שלי. הוא גם טוען כי הוא מצליח להתגבר על הדחפים שלו ומתמודד בהצלחה. * בנוסף , חשף בעלי התעללות מינית שעבר בילדותו אשר ככל הנראה השפיעה על נטייתו המינית. הבעיה היא, שאני מרגישה שההמנעות שלו גורמת למצב בלתי אפשרי, מצד אחד הוא פוחד לפרק את המשפחה ומצד שני קשה לו להתמודד עם היצרים והדחפים שלו. עם הגילוי חזרנו לקיים יחסי מין 3-4 פעמים בשבוע (לאחר התנזרות של 5שנים) בחלק מהפעמים הסקס היה טוב ומספק אבל בחצי שנה האחרונה אני מרגישה שהזקפה לא חזקה מספיק ולאחרונה,אין לו גם חשק מיני. לטענתו, החשק המיני תלוי בבטחון העצמי שלו שהוא ירוד כרגע בגלל ספקות שאני מעלה לגבי היכולת שלי להשאר בקשר. אני מרגישה שבעלי נתון במצוקה משום שהוא מבין שאם לא יספק אותי מינית , הוא יאכזב אותי ואני אעזוב וזה גורם לו לחרדת ביצוע. אני מתוסכלת מאוד ותוהה האם הוא מספר לי את כל האמת או שהוא בכלל הומוסקסואל ופוחד לצאת מהארון

בקשר זוגי 23/04/2021 | 13:33 | מאת: אורן שלום . אני גרוש בארון כבר מספר שנים, לאחרונה הייתי בשתי מערכות יחסים עם גברים נשואים בארון.. בשתי המקרים מדובר על מספר חודשים מועט.אני לא מצליח להבין מדוע אני הופך למוטרף אהבה, ממש אובססיה שמרחיקה, כל היום חושב, כותב, מבהיל ומרחיק. כרגע נמצא בזוגיות עם נשוי שהבין שהלכנו רחוק מידי ואין לו כוונה להתגרש, לכן עצר הכל, לאחרונה הציע פשוט לנסות להיות על אש קטנה. אני לא יודע האם אני. מסוגל עכשיו לחזור אחורה. שאלתי היא איך להמנע מלהגיע למצב של אובססיביות, אני רוצה להשאר בשליטה ולא להגזים. רציתי להיות בקשר עם גרוש או גייז מחוץ לארון אך זה סרט אחר, מבחינתי הם מוגזמים וזה לא מתאים לי.

אני שואפת לשלמות אני כל דבר מספרת לחבר שלי על המחשבות שלי כי אני לא מסוגלת להסתיר ממנו אני מרגישה בן אדם רע ואכזר ניסיתי לשכוח מהמחשבות כמו שאמרת ולהעביר היה לי ויכוח איתו פשוט הייתי איתו בתוך האוטו ונישקתי אותו עברו אנשים והרגשתי קצת מבןכה אחר כך שאלתי אותו למה הרגשתי מבוכה אולי בגלל הגיל שלו בגלל שהוא גדול ממני או בגלל שאני מתביישת אני כלכך אוהבת אותו שהגיל בכלל לא משחק פקטור בקשר כשעברו אנשים דמיינתי שזו מישהי שאני מכירה שהייתה שם למרות שאני לא בטןחה שזו היא כלכך נלחצתי האם זו היא והאם זו היא ושאני מתביישת ממנה שראתה כי אני מחזיקה ממנה ובגלל שהיא אמרה שבן זוגי מבוגר ולא כדאי לי לצאת איתו למרות שאנשים אומרים שאנחנו מתאימים והוא בן אדם עם לב זהב סיפרתי לו את כל המחשבה התחלתי לפתח תלות בלספר לו כל דבר כלכך לא נעים לי לכתוב שוב ושוב אני מרגישה כלכך רע ובאמת שזה לא בכוונה אני פשוט במצוקה בגלל שאני בצבא אין לי זמן לטיפול בגלל זה אני קובעת אחרי הסגר ביום שאוכל ואני הרגשתי שהמחשבה שחשבתי על חבר שלי כפעם היא אמיתית ואולי אני באמת סוג של מרגישה מתביישת וחבר שלי אמר אם את מתביישת בי אז תעזבי אותי ואני ממש לא מוכנה ממש לא מוכנכ לציין שאני מרגישה פסיכולוגיה כלכך שאנשים משגעים אותי על הבחירות בחיים שלי ואני כלכך אוהבת את הבן אדם.. חבר שלי כבר נמאס לו רוצה לעזןב אני מרגישה רע על המחשבה הזו האם זה באמת התחושות שלי??? אני באמת מתביישת בו?? אני לא יכולה להסכים.. זה היה כלכך אמיתי בראש שלי הפעם..שאני מדמיינת את ההיא ומתביישת בגלל מה שהיא אמרה לי עליו אבל בפועל לא יודעת אם זו היא בכלל.

שלום טלי, הבן שלי, בן 1.3 (בן יחיד, נמצא איתי בבית מהרגע שנולד ועד עכשיו). יש לו סדר יום קבוע, מתעורר בדכ ב8, אוכל, משחק עד 10 וחצי, הולך לישון עד 11 וחצי, אוכל צהריים ממשיך לשחק עד 3 וחצי בערך, ושוב ישן עד 4 וחצי, אוכל שוב, ואז משחק, מקלחת, ארוחה לפני השינה, ושינה. ישן בחדר לבד ונרדם עצמאית. מתעורר מדי פעם, שמים לו מוצץ וחוזר לישון. בתקופה האחרונה, מתמרד כשאומרים לו לא (משתטח על הרצפה ובוכה). זה לא זוכה ליחס/התרגשות מצדנו, והבכי מסתיים דיי מהר ומתחלף בצחוק ובמציאת עיסוק אחר. בזמן האוכל, הוא לרוב אוכל יפה, עד שנמאס לו ואז צריך לשדל אותו ולהביא לו משהו להתעסק בו כדי שימשיך לאכול.. הוא הרבה פעמים זורק דברים מכיסא האוכל (חפצים/אוכל), וגם מהלול שלו.. וכשרוצה לזכות בתשומת לב הוא צועק חזק.. אנחנו תמיד אומרים לו באסרטיביות לא לזרוק/לצעוק, לא מחזירים לו את החפץ שהוא זרק ומנסים גם להתעלם מהצעקות. ההתנהגות הזו באה לידי ביטוי גם בעת גזירת ציפורניים או צחצוח שיניים, מה שלא היה לפני כן. גם כאן, אנחנו עוד מצליחים להתמודד. לפני בערך שבוע וחצי, ההרדמות (בכל שעות היום), הפכו לסיוט! כשאנו מזהים שהוא עייף ובאים להשכיב אותו לישון, ישר מתחיל בכי היסטרי!!! כל עוד מישהו מאיתנו בחדר, מחזיק לו את היד, הוא רגוע, עוצם עיניים, אבל איך שהוא מרגיש שעוזבים לו את היד או יוצאים מהחדר מתחילה היסטריה. בכי מוגזם, צעקות, השתוללות עם הידיים והרגליים, זחילה היסטרית במיטה, נתקע בשלבים של המיטה, זורק את הפנים על המזרן, מעיף מוצץ/בקבוק מים שמציעים לו... בהתחלה חשבנו שמדובר בבקיעת שיניים (ובאמת גם בקעו לו כמה שיניים בכל הפה בבת אחת), אבל כשראינו שכשמוציאים אותו מהמיטה לסלון או לוקחים אותו אלינו למיטה, הוא רגוע ומשחק וצוחק, הבנו שכנראה זאת לא הסיבה העיקרית וניסינו לשנות טקטיקה... ניסינו לתת לו לבכות 5 דק, ואז שוב נכנסו לחדר ודיברנו איתו, וליטפנו, וסיפרנו סיפורים (עזר פעם אחת, בלילה אחד), כל שאר הפעמים, או שהוא נרדם בבכי או שאנחנו מחוסר ברירה ורצון לישון, מביאים אותו אלינו למיטה... מעבר לזה הוא גם מתעורר באמצע הלילה, בסביבות 2-3, וזה לא משנה אם הוא נרדם ב11 בלילה... וגם באמצע הלילה אותו הסיפור.. לא חוזר לישון, בכי היסטרי והתנהגות שמביעה זעם... חשוב לי לציין שלא היה שינוי משמעותי בחיים שלנו, שיכל לגרום להתנהגות הזו.. רציתי לשאול איך עליי לנהוג? האם להתעקש איתו על שינה במהלך היום? האם לשבת איתו ולהחזיק לו את היד עד שהוא נרדם? האם לתת לו לבכות, ואם כן, כמה זמן נחשב זמן סביר שלא יוכל לסכן אותו? באמצע הלילה, כשהוא מתעורר, האם זה בסדר שכל פעם ייגש אליו הורה אחר? ובעיקר, מתי אני אמורה לראות שיפור?? אנחנו ממש על סף איבוד השפיות מהמצב הזה, אשמח לכל סיוע! תודה!

אני אם יחידנית לילדה בת שלוש. הבאתי את הילדה לעולם בעזרת אקס שהיה מוכן לעזור טכנית, אך לא להיות מעורב בשום אופן בחיי הילדה. אני כמובן לא באה בשום דרישה לאב הביולוגי, אך המצב מורכב, היות ויש לי עדיין רגשות. האב בקשר לעתים רחוקות, אך לא מדבר על הילדה. לאחרונה הילדה מדברת המון על דמות האב ואף פתחה אב דמיוני. בעבר הסברתי שישנן כל מני סוגי משפחות ובמשפחה שלנו יש את הילדה והאמא וכל המשפחה המורכבת והחברים שעוטפים אותה בהמון אהבה. כשאני צופה בבת שלי מהצד נראה שמשחקי הדמיון בהקשר של האב יוצרים אצלה נינוחות ואין כל עצב בדבריה. אני נפגשת עם יחידניות אחרותוילדיהן במטרה להראות לה, שישנן עוד משפחות כמו שלנו. אשמח לדעת, איך נכון להסביר לה בשלב זה את העובדה שאין אבא בחייה. לפעמים אמרתי לה שאני מבינה שהיא רוצה אבא, כלומר נתתי מקום לרגש שלה, אך לא באמת ידעתי איך נכון לענות לטענה'גם אני רוצה אבא" ומה נכון לענות לשאלה" איפה אבא שלי? ". אני לא רוצה לשקר, אך איך מסבירים שיש אבא, אך הוא לא יכול להיות בקשר מבלי ליצור חרדת נטישה. אשמח לכל עצה, היות ואני מרגישה קצת אבודה. בנוסף אשמח לדעת, האם ישנה אפשרות לקבל ייעוץ פסיכולוגי מסובסד?

חברו של בני בן ה־4 התחיל להתרחק ממנו ולא רוצה להיות חבר שלו יותר, כי בני כנראה לוחץ עליו יותר מדי שהוא יהיה חברו הבלעדי. מה אני יכול לעשות? איך לעזור לו להתמודד עם דחייה?

ערבטוב, בת הזקונים שלנו כבת 7 מאד מאד קשורה אליי. ( עד גיל 4 חינוך ביתי...) ילדה מאד חברותית אך גם מאד רגישה. אני עובדת מהבית ומבלה איתה המון. אני מתכננת נסיעה עם הבן ( בר מצווה) ל 6 ימים 5 לילות. הבת הגדולה שלפני גיוס ( 18) נשארת להשגיח. ברור לי שהיא תהיה זמן רב מול מסכים וכו..מדובר בחופשת חנוכה. האם 5 ימים ( פחות יום) ישנו משהו?? דיברתי איתה והיא מגלה בגרות לצד חששות וישר בוכה שתתגעגע.....

שלום, עברנו לפני חודש דירה לעיר חדשה עם תינוקת בת שנה וחודש ופעוטה בת שנתיים וחצי....שמנו את שתיהן בחדר ביחד, החודש הראשון היה מצוין, הן התלהבו ושיחקו יחד לפני השינה, דיברו בינהן....הכנסנו אותן לקייטנה עכשיו בקיץ ומאז חל מהפך... הגדולה בת השנתיים וחצי חווה סיוטים מרובים בלילה, בלילות האחרונים לא רוצה להיכנס למיטה שלה, לילה אחד היא לא ישנה בכלל - נרדמה ב4 וחצי בבוקר על מזרון... מאז כל יום השכבות הן סיוט, לא נרדמת גם אם אני יושבת ליד המיטה שלה ומלטפת אותה.... אנחנו מנסים להסביר לה שזה הבית החדש שלה, שיש לה פה מלא צעצועים, משחקים איתה ונותנים לה מלא תשומת לב וזה לא עוזר... אשמח לעצות איך להשיב את הילדה שלי למקום של בטחון במקום החדש שלה

אודי, מאוד קשה לי לקרוא את מה שחלק מהבנות כותבות כאן. אני מחבבת את סנדיי והיא זכורה עוד מעבר (כן סנדיי אני מאוד מחבבת אותך ואת סופר חכמה ואסרטיבית) וטלאור גם היא מאוד חכמה ומתנסחת נהדר. אבל נורא מפחיד לי לקרוא את מה שאתן כותבות. גם אני חרדתית ויש לי הרבה חרדת נטישה. ויש לי הרבה פחדים שהמטפלת שלי תעזוב אותי. אבל, המטפלת שלי אף פעם לא מכרה לי אשליה שאכפת לה. היא לא מביעה כלפיי משפטים שגורמים לי לחשוב שהיא "אוהבת"אותי. והיא באמת זמינה לי בעיקר בשעה שלי, אבל עונה לי שאני מסמסת. אני לא מרגישה שאני צורכת זנות רגשית. ואני לא מרגישה שאני קונה אכפתיות ממנה. המטפלת לא חושפת בפניי שום דבר מחייה האישים ואני גם לא שואלת, כי אני מבינה שזה הקשר. והיא צריכה לשמור על עצמה, וגם היא לא מכריחה אותי לספר דברים שאני לא רוצה. ומכבדת את הגבול שלי. אני נבהלת לקרוא את מה שכותבים כאן.

תחושת נטישה מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.. נטישה של אז... נטישה של היום אימא אמרה שבתור תינוקת היתה סוגרת אותי בחדר ורק נגשת כדי לתת בקבוק.. היתי בוכה שעות אבל אימא אמרה שאני צריכה ללמוד להתמודד לבד.. זה המשיך במשך כל הילדות ונשארתי רוב הזמן בחדר כי היא אמרה שהנוכחות שלי גרם לה להרגיש חולה.. היום תחושת הנטישה היא אחד הרגשות הכי קשות שחווים.. מייד עם יצאת מטיפול וסגירת הדלת המצוקה מתחיל... לא משנה כמה שאני אומרת שאנחנו כבר גדולים והמטפלת לא נוטשת... שוכחים אותה,לא זוכרים איך היא נראת, בקושי זוכרים שהיינוו שם.. ורוצים מייד לחזוד לשם אבל אי אפשר המטפלת שמה גבולות ולא תמיד מצליחה לשלוח סמס כמו שקבענו ואז המצוקה יוצאת מכל פרופוציות... מרגשים לא רצויים ופוחדים שהיא שונאת אותנו.. נמצאת בטיפול הרבה שנים ותחושת הנטישה הוא באותה עוצמה... מנסה להעסיק את עצמי, מתאפקת בכל כוחי לא לתת להם לשלוח מלא סמסיים אבל לא תמיד מצליחה... זה מקשה על המטפלת וגורמת לי להרגיש חוסר אונים מרגישה במבוי סתום המצוקה לא פוחתת רק מתגברת מתגברת מתגברת..

ילדה בת שנה ו-7, נכנסה לגן בספטמבר - שנה שנייה בגן, אך גן אחר. מאז היא לא מפסיקה לבכות כל ערב, ונצמדת אלי, ומתקשה ללכת לישון, מתעוררת בלילה ...ולא אוכלת בערב. היא הייתה די צמודה אלי גם לפני, אך עכשיו זה נהייה קיצוני, לא מוכנה להתקרב לאף אחד אחר, נראה כאילו היא מבוהלת מאנשים אחרים. מרגיש כמו חרדת נטישה. איך אפשר לדעת אם זה תקופתי? אם צריך לעשות עם זה משהו?

הי, קודם כל- כן. ענית. לא פיספסת... מצטערת על מבול ההודעות החוזרות, פשוט היה קושי בשליחה ו"המע'" לא התנהגה כרגיל בעת שליחה. שנית- לא התייחסת למשהו בהודעתי: מה דעתך על התנאי שהפסיכולוגית שרק"חזרה" מציבה: לצרף עוד "מישהו"- לדעתי פסיכיאטרית לטיפול, לא עבור תרופות. אלא כעוד גורם מטפל פעם ב... למה? כי היא אינה יכולה לבד. האם זה דבר מקובל? לי זה לא מובן. מדוע ללכת לפסיכיאטר פעם ב, אם לא עבור תרופות? ומדוע אם היא לא יכולה, אז הפתרון הוא להוסיף עוד, ולא "פשוט" להחליף לפסיכולוגית שתוכל? הנוכחית אגב, חלוקה עליה גם בעניין הזה.... היא הסבירה לי שבמשך התקופה איתה היא התרשמה שאני זקוקה ליציבות. ללא נסיעה, ללא הריון. ללא שינוי והיפוך בהגדרת גבולות ושלמעשה היא חושבת שאי אפשר לנתק את ההתפרקות שלי מנסיבות חייה של הפסיכולוגית. ושהיו יותר מידי כאלו- בטיפול. ושזה היה קשה לכל אחד לעמוד בכזה דבר ועדיין להרגיש מוחזק. אני בעיקר עצבה. אני אוהבת את שתיהן. ונטמע בי ספק מאד גדול באשר ליכולת לטפל בי. אולי באמת הפסיכולוגית צודקת? ואני כן זקוקה לעוד גורם מלווה? היא מכירה אותי שנתיים... מצד שני- גם מה שהנוכחית אומרת נשמע לי הגיוני ומרגיש לי נכון יותר. זה די מערער את האמון -שגם ככה התרסק בפסיכולוגית. להוסיף עוד מישהו?... לא יודעת. אני גם עדיין לא החלטתי. אני באמת מרגישה שאני לא יכולה לבחור. הפסיכולוגית היא עבורי כמו "איבר" בגופי... אבל מה שהיא "העבירה" אותי הוא בלתי יאומן: קודם כל לספר לי כבר לפני שנה על נסיעה שאולי תהיה( ואגב- י לי חרדת נטישה כמו "שאתם" קוראים לזה. וגם פוסט טראומה מורכבת). אח"כ "לגרור" אותי בעל כורחי לפסיכיאטרית- שתגיד את דעתה. - והיא אמרה. שאין בה צורך. ושנמשיך. ואז- ניסינו לסדר טיפה את המסגרת ולשנות את הגבולות, אך כעבור חודש וחצי- היא הודיעה(וראו כבר) שהיא בהריון. ולפי לו"ז המקורי היא אמרה: יש לנו עוד 5 חודשים עד חופשת הלידה שלי. 3 חודשים חופשה. ואחריה- אחזור. ל3 חודשים ואז אסע לחו"ל. ואז- אני באמת התחרפנתי. (מה זה אומר? יותר מידי תקשורת בין הפגישות. כשהיא לא עמדה בזה). רק לקראת סוף ההריון, היא הודיעה שהנסיעה נדחית בשנה. והנה- עכשיו, כשהיא מציעה שנחזור לטיפול, תוך כדי הצבת תנאים, נשארה לה בערך שנה עד שהיא אמורה לסוע. אין לה משהו ברור יותר לומר על הנסיעה. רק שהיא צפויה בעוד כשנה. זה מייסר. זאת דילמה נוראית. אודי, מה נשמע לך נכון? האם אני "צודקת" כשאני די מתנגדת לתנאי הזה שלה? לא כהתנגדות רעינוית, אלא כי זה כבר נשמע יותר כמו אי יכולת שלה... מו אולי כן סיכוי לטיפול תקין אצל הנוכחית. אני פשוט מרגישה שנגרם לי נזק על ידה. גם אם לא בכוונה. וגם אם תמיד אוהב אותה. - עובדה קשה לי לעזוב אותה. אבל כרגע אני די לבד. כי אני אצל הנוכחית.. אבל נפגשת גם איתה- בפעם השנייה. במטרה שאחליט מה אני רוצה. כי במצב הנוכחי שתיהן אומרות שאין טיפול והוא רק מזיק.

שלום לכל מי שקורא ויכול לעזור אני בת 26, יש לי חברה הכי טובה בת 25, אנחנו כבר 7 שנים בחברות חזקה, החברות הכי טובות, היינו פה אחת עבור השנייה בכל הרגעים, אושר ועצבות, כאב ושמחה. סיפור החיים של חברה שלי הוא מאד כואב ועצוב. תמיד ידעתי זאת, אך האמנתי כי הכול נובע עקב משהו מסוים שעברה, ושזה יעבור. בעקבות אירועים מסוכנים בזמן האחרון אשר חברתי הייתה מעורבת בהם, החלטתי לדבר עם אמה ולפתוח את הכול, וכן, לשאול אותה שאלות, שמעולם לא הייתה לי תשובה עבורן. אתחיל בלהציג את חברתי, צד אחד שבה- החברה שאני מכירה, החברה שיש לה המון חברים ותמיכה ומקבלת המון אהבה וחום מהסביבה. היא אדם טוב במהותה, נאמנה מאד, תמיד מקשיבה לאחרים,חברותית, עוזרת ואוהבת, תעשה הכול בשביל חברים שלה, תומכת, חיננית, יפה ומקסימה, כובשת, אשת שיחה, נבונה, מתוקה, בוגרת במחשבתה, עם המון שמחת חיים ואהבה לצחוק ושמחה. יש לה המון חברים. מקרה אישי שלי אשר מוכיח האמור – עברתי תאונת דרכים קשה, בעקבותיה במשך חצי שנה הייתי בכיסא גלגלים, במשך כל התקופה של חצי השנה, היא הייתה שם בשבילי , תמכה בי בצורה ובאופן שאף חבר מעולם לא עשה עבורי, כמעט 24 שעות ביממה, הייתה אצלי בבית בכל יום עם משפחתי. בחצי שנה הזו, היא הקשיבה לי ולחששותיי, שמה אולי מעולם לא אחזור לתפקוד מלא, וכן חששות טבעיים שקיימים אצל נפגעים לאחר תאונת דרכים. וכן, שמחה אותי והעבירה את זמני. אני רואה בתמיכה הזו, כמשהו מדהים, של אדם חזק, מוסרי ונאמן אשר מאד רגיש למצוקות של אחרים. לאחר שהצגתי את הצד שאני אוהבת בה, אציג את הצד האחר שבה, הצד אשר נחשפתי בטיפות קטנות בכל השנים, ובימים האחרונים, נחשפתי אליו באופן מוחלט וברור עקב שיחה עם אמא שלה ואחותה בת ה-20. חברה שלי מגיעה מבית "הרוס", יש לה 2 אחיות ואמא, אביה נטש את ביתן (מוחית לא פיזית) כשהיא הייתה בת 4, מעולם לא היה שם עבור אף אחד מבני המשפחה, היה המון בחו"ל והתכחש לחייו כאבא וכאיש משפחה. אביה הוא שקרן אובססיבי, גנב כפייתי, אשר גנב מכל המשפחה, מהאמא, מהילדות, את החסכונות שלהן, מההורים, מכל אחד אשר היה לו קשר מולם, רוקן את כל כספי המשפחה (באופן "חוקי" עם עורך דין") הוא הוביל את המשפחה למצוקה כלכלית קשה, ומציאות מאד כבדה, אשר הובילה את אמה לעבוד 14 שעות ביממה, עם 3 בנות בבית, אשר לא זכו להדרכה, חינוך ותמיכה. חברתי, כשהייתה בת 10, גידלה את אחותה הקטנה אשר הייתה תינוקת, לבדה מכיוון שלא היה איש בבית, האב מעולם לא היה שם, ואמה עבדה בפרך בכדי לקיים את המשפחה ובכדי לצאת מהמצוקה הכלכלית הקשה שאביה הוביל את ביתה. בשנים לפני גיל 15, אמה מספרת שהיא הייתה אדם נורמטיבי, עם שמחת חיים, ולא היו תסמינים אשר מראים על בעיה או מצוקה. בגיל 15, חברתי עברה אונס, אביה באותו זמן היה בחו"ל, וכשסיפרו לו על כך, הוא לא חזר ארצה, ונשאר שם כמה חודשים (חודש, או חודשיים אני לא זוכרת) היא לא הלכה לטיפול, ועקב חוסר התמיכה מחוסר הברירה בביתה, פשוט המשיכה הלאה. אמה מספרת שכמה חודשים לאחר מכן, החלו תופעות אשר תסמיניהן זהות לאביה. היא החלה לגנוב כספים, לשקר באופן אובססיבי (כלפי חייה בלבד ולא על אחרים) , גנבה מאמה חסכונות, עשרות אלפי שקלים, אם ארנקים היו זרוקים בבית, הייתה גונבת כל מה שיש. בכל שנות החברות שלנו, לא ידעתי על הכספים ועל הצורך שלה לגנוב, ידעתי שהיא עברה אונס, ושייכתי את כל מעשיה להרס עצמי של בחורה שלא טיפלה בעצמה כמו שצריך, תמיד הייתי שם בשבילה, להקשבה, לתמיכה, ולעזר. בכל שנות חברותינו, היו לה 3 קשרים ארוכים עם גברים, הקשרים היו אובססיביים, לא טובים, הרסניים מאד, ובסוף לקראת פרידתם ממנה, היו לה רגעים מאד קשים מחשש עצום מנטישה. יש לה חרדת נטישה מאד חזקה, ובכדי להתמודד עם זה, בכל קשר כשעמד להסתיים, היא החלה קשר חדש עם בחור חדש "כל הבא ליד", וכל התהליך חזר חלילה, גם בשני הקשרים שלאחר מכן. חשוב להדגיש כי לפני כשנה וחצי היא החלה לעבוד, פעם ראשונה בעבודה שהיא החזיקה בה מעמד כשנה וחצי, ולא התפטרה אחרי שבוע, (כמו בעשרים העבודות שהייתה בהן) , אני וחברותיי גם זיהינו כי היא פוגעת בעצמה פיזית, הייתה מופיעה עם שריטות וחתכים בגוף, והוצאנו את זה בפניה, היא הייתה משקרת המון שהיא נפלה, שהיא נדרסה ע"י אופנוע, שהיא נפלה בדרך לעבודה וכו. בסופו של דבר עקב שיחה נוקבת וקשוחה, היא הודתה באמור ואמרה שהיא משקרת ופוגעת בעצמה כי היא לא מרגישה טוב עם עצמה מיום האונס, שהיא בהרס עצמי בלתי פוסק. אמרנו לה שהיא צריכה ללכת לטיפול, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי (גם אנחנו היינו איתה חיכינו בחוץ) אך הטיפול לא עזר, כי היא בחורה מאד פקחית, נבונה וכובשת, והיא הצליחה "לעבוד" על הפסיכולוג, ולא סיפרה לו את כל האמת. היא סיפרה לו מה שהוא רוצה לשמוע, וכיוונה אותו לרחם עליה ולהוביל אותו להגיד שהיא בסדר ושהיא יכולה לחזור לחייה. בחודשים האחרונים הגיעו תסמינים נוספים, היא גנבה כספים משני בני הזוג האחרונים שלה, מכמה חברות, לפני כחודש פיטרו אותה מהעבודה + מקרה קשה הוא בסוף השבוע האחרון הקשור לבן זוגה, אשר הוביל אותו להיפרד ממנה למרות האהבה הגדולה שהייתה בניהם. שהמעשה שהיא עשתה לו הוא הדבר הכי חמור שהוביל אותי ואת חברה שלי לדבר עם אמה. התבשרנו כי זו אכן סוג של הרס עצמי, אך הרבה מעבר. שאביה הוא כזה, שהיא גונבת כספים מגיל 17, ללא הכרה, שיש לה כנראה "הפרעת אישיות גבולית" כמו לאביה ושהיא שקרנית כפייתית. אני וחברתי עשינו איתה שיחה והצגנו בפניה את כל האמור, הסברנו לה שהיא עושה מעשים קשים ורעים, אשר עלולים להוביל אותה להסתבך עם החוק, שהיא כבר בגיל אשר יש תוצאות למעשים שלה, שהיא לא יכולה להמשיך כך, שהיא בגילה צריכה לקחת אחריות למעשיה, שהיא מסכנת את עצמה, את משפחתה ואת הסובבים. היא יודעת שדיברנו עם אמה, אמרנו לה שאנחנו יודעת הכול, שהיא לא יכולה להמשיך כך ושהיא חייבת ללכת לטיפול ולא, היא תהרוס את חייה, והבהרנו לה שביום שהיא תוותר על עצמה, לא תשתף פעולה, ולא תיקח את הטיפול ברצינות, גם אנחנו נוותר, כי אנחנו לא יכולות להציל אותה מעצמה. שהיא חייבת להראות רצינות. היא הודתה בכל האמור, אמרה שהיא בדיוק כמו אביה, גנב ושקרן, ושהיא יודעת שהיא הורסת לעצמה את החיים, ושהיא לא רוצה לסיים כמוהו, ורוצה ללכת לטיפול. מאותו יום אני וחברתי מנסות למצוא לה פסיכולוגים אשר מקבלים מטופלים דרך קופת חולים, מכיוון שהיא לא יכולה להגיע באופן פרטי עקב מצוקתה הכלכלית. החיפושים לא מניבים תוצאות, כל פסיכולוג ששומע על מה מדובר, ישר אומר שהיא צריכה פסיכיאטר, או שהיא צריכה להיות במסגרת, במכון לבריאות הנפש, או לא משנה מה. ושטיפול פרטני מול פסיכולוג לא יוביל לתוצאות טובות, בקיצור, הם פסיכולוגיים קליניים אשר לא מוכנים לקחת על עצמם "תיק" כזה. ניסיתי להסביר להם שאני לא בעלת מקצוע, ואני לא יכולה להגיד לחברתי שהיא צריכה ללכת למוסד, או למכון לבריאות הנפש, או לפסיכיאטר, כי הם צריכים לאבחן ולהסביר לה שהמקרה שלה קשה ושדרך הטיפול האפקטיבית ביותר היא X. אני לא רוצה לקחת אחריות על עצמי בדבר שכזה, לא רוצה להיות האדם הרע שמאפיין אותה כ- "חולת נפש" בשביל זה יש בעלי מקצוע. הצרה היא שאף פסיכולוג לא מוכן לקחת זאת כתיק דרך קופת החולים, אלא רק באופן פרטי. אני מתוסכלת, ממורמרת מהמצב, כמעט ומרימה ידיים, ולא יודעת מה לעשות יותר. האין טוב בעולם הזה? האם הכול מסתיים בכיס שלנו? איפה לבם של אנשים? גם ככה המצב קשה, כל זה לא תורם, אנא עזרו לי, אנא הציעו לי מה לעשות, אני במבוי סתום וחברתי מתדרדרת מיום ליום.

היי, הבת שלי בת ארבע וחצי, ילדה חכמה, אוהבת ואהובה. לאחרונה נצפו כמה שינויים: - רוצה כל הזמן את אבא ואמא לידה, בעיקר בלילה. גם כשאני איתה היא בוכה ומבקשת את אבא. היא מציינת גם שאינה אוהבת את הלילה ומחכה לבוקר. כשאני קמה לרגע מהמיטה, היא רצה בבהלה אחריי. - היא יותר מתחצפת ומתקשה לקבל דברים שמבקשים ממנה. לעיתים יכולה גם לזרוק דברים כשהיא כועסת. - בלילה האחרון כשבכתה שהיא רוצה את אבא, היא ממש היתה מפוחדת ושיתפה גם שהיא חולמת חלומות רעים. היא סיפרה. שהיא חולמת שהיא מרביצה בגן למרות שהיא לא מרביצה (מילים שלה) והיא סיפרה גם שהיא חלמה שהיא מרביצה לעצמה ואת זה היא גם עשתה בגן, הרביצה לעצמה ברגל. יש לציין כי הגננות אומרות שהיא ילדה מקסימה ואפילו קיבלה הצטיינות לא מזמן. על מה כל הנ״ל יכול להצביע? סליחה על האורך, אמא מודאגת.

יש לי פחד מלהיות לסבית !!!!!!!! ספקות סביב הנטייה המינית ברמה קשה (אין לי משיכה לנשים) ! יכול להיות שהפחד שלי מלהיות לסבית קשור לזה שיש לי פחד מלאכזב את אמא? את אבא? את החברים? בגלל שיש לי חרדת נטישה? זה יכול להיות קשור לזה?

שלום רב, הבן שלי בכיתה א', בן 6. בחודשים האחרונים, בכל פעם שכועסים עליו או מונעים ממנו משהו הוא מתפרץ וצורח עלינו שהוא " שונא אותנו" ושהוא רוצה למות, לאחרונה אפילו אמר לי "תהרגי אותי". לאחרונה גם התחיל לומר על עצמו ( אחרי שכועסים על משהו שעשה) " איזה טיפש אני " ולתת לעצמו מכה ברגל , למשל. אציין שאנחנו בשום אופן לא נוהגים כלפיו באלימות פיסית או מילולית, אנחנו כן מרימים את הקול וצועקים בשעת כעס לעיתים. אנחנו מודאגים מכך ולא ממש יודעים למי לפנות. הוא בן יחיד ללא אחים ואחיות, מתקשה מאוד לקבל " לא", ובשעת כעס גם יכול להיות לנסות ולהכות אותנו. שוב מדגישה, שהביטויים הללו נאמרים רק בשעת כעס / מריבה. האם ישנה סיבה לדאגה? מה המלצתך?

אנחנו הורים לילדה בת 7, היא בת יחידה. קיימת בעיה שהיא מאד קשורה אלינו וזה בא לידי ביטוי ראשית בבית שאנחנו צריכים להיות כל הזמן לידה, אם היא שותפת פנים בבוקר אני או בעלי צריכים לעמוד לידה, אם היא נכנסת לחדר לקחת תחתונים צריכים להיות לידה. כמו כן, היא מסרבת בתוקף להיות עם מישהו מבני המשפחה בכדי שאני ובעלי נצא אפילו לשעה. ברצוני לשאול האם זה יכול להיות שזה בעקבות המצב הביטחוני? מה אפשר לעשות בנידון?

היי שרון מה שלומך? היום הייתי אצל פסיכאטר פעם ראשונה . סיפרתי לו על הפחד מהתקף חרדה פחד מעילפון פחד מסכיזופרניה הוא אומר שזה לא אוסידי לדעתו זה לא אוסידי קלאסי יש לציין שכל פסיכאטר שראה אותי בעבר נתן אבחנה של אוסידי. הוא קרא לזה מחשבות שווא אמרתי לו זה לא מחשבות שוא מחשבות שוא זה שהם מאמינים למחשבות שלהם במאת האחוזים אני ההפך מפחדת הוא אומר שאני מפחדת מדברים לא הגיונים . בנוסף פגשתי שם מישהי שהייתה סובלת מחרדות וזה ידרדר לה למאניה דיפרסיה כולי פחדים מהבוקר לא יודעת מה לעשות.גם זה אמר לי מחשבות שוא של יחס כי סיפרתי לו שאני מפחדת ממה שיש לה. בקיצור הוא לא יודע מה האבחנה או מר יכול להיות משהו באישיות .

הי אודי וכולן אני פותחת עץ חדש אם אפשר שנשתף איך מרגעש ששקט כאן. התבואו? גם מי שמזמן לא נראו כאן? כששקט פה אני קצת נלחצת שהמרחב הזה פשוט יכול להיעלם עם כל המילים והא.נשים ואודי, זה די מפחיד. כששקט פה אני מרגישה קצת כמו חרדת נטישה או כמו גן סגור. יש משהו בדברים הקבועים, הימים הקבועים של אודי, ההודעות הקבועות שסוריקטה נהגה לפתוח בתחילת השבוע ויש משהו מערער בחוסר הוודאות. תבואו? ואודי, איך אתה מרגיש כששקט כאן? שלכם שירה

היי, שרון. בהמשך לשרשור האחרון, אספר לך על מקרה שהיה לי השבוע. הבחורה שהתחלתי להתכתב איתה בפייסבוק לפני שבועיים בערך, אז ביומיים האחרונים היא ממש משתפת אותי בקשיים שלה, ואני מספר לה על הקשיים שלי. הבעיה שהכל נעשה באופן וירטואלי - רק הודעות טקסט או הודעות קוליות. מעולם לא ראיתי אותה, ואני לא יודע עליה כמעט פרטים. הגעתי היום לנקודה שאני כבר לא מסוגל ממש לפתח איתה שיחה, כי אני מרגיש חוסר אמון, ולא בגלל שהיא משקרת, אלא בגלל העובדה שזה עולם וירטואלי ואני לא יודע האם התמונה בפרופיל באמת שלה, ובת כמה היא באמת, והיכן גרה, מה העדה/המוצא שלה וכו'... . יש לי שתי שאלות.. 1. האם אני צריך לנסות להציע לה להיפגש? (הסיבה שאני נמנע כרגע היא שהיא סיפרה לי לאחרונה שיש לה חרדת נטישה, ואני מפחד שהיא תיפגע במידה וארגיש שהיא לא תתאים לי. כלומר, אני דואג לה במובן מסוים) 2. האם חוסר האמון שאני מרגיש בעולם הוירטואלי הוא הגיוני, עד כדי כך שזה גורם לי לא לזרום ולהיפתח בשיחה איתה?

היי, שרון. אני מרגיש בודד, ריקני, חוסר משמעות בחיים. אין דרך לתאר את הסבל הנורא שאני עובר, ובמיוחד בתקופת הקורונה שקשה להכיר מישהי. גם לפני הקורונה, הייתי במסגרות של ריקודים, בריכה, עבודה, ולמרות הכל אני הרגשתי ריק ובודד. אני מרגיש שהדרך היחידה שבה אוכל להרגיש מלא זה להכיר מישהי ולשתף אותה בכל החוויות שאני עובר, אבל לצערי בתקופה הזו קשה להכיר, ובנוסף לכך שאני מאוד בררן. האם יש לך עיצה על מנת שאצא מהבדידות והריקנות שגורמת לי יום יום להתכתב עם בנות רק דרך אתרי אינטרנט, שגם זה חסר משמעות? אודה לך מאוד, כי אני מרגיש כבר גמור ומיואש לגמרי.

היי, אני יודעת שהשאלה שלי לא הכי לפורום.. אבל אני לא הכי מבינה את עצמי עם הבתוליות שלי... כי זה לא שאני דוחה או מכוערת אלא נהפוך הוא. אני גם תקשורתית ומתחילים איתי. התחום/ הנושא הוא פשוט במעצור. אולי חרדה בתת המודע. גם אין לי שום חשק מיני- אבל בשנים האחרונות שהתחלתי לחור יותר עצמי וקראתי חומר הבנתי שחרדה לחץ מצב נפשי ודימוי גופני יכולל גרום לזה. ואכן רוב הזמן שלי הייתי בדימוי גופני מאוד מאוד נמוך שפוט שהחלטתי שאף אחד לא יראה אותי עירומה ולא בבגד ים זה כולל גם כמובן להתפשט ליד חברות.. זה הכניס גם לדיכאון... הכל התחיל מחוסר התפתחות שלי ככה ראיתי את זה. המחזור הגיע מאוחר חזה לא היה ואני מדברת גם לא על שטוחית ואח"כ אני שטוחית אבל ממש והיה באופנה חזה גדול. והמון הערות על זה ועל הרזון שלי ושנאתי את עצמי והרגשתי פגומה. ממש פחדתי מביקורת. בשלבים מסוימים בחיים הייתי עומדת מול המראה עירומה ושפוט שנאתי את מה שאני רואה אבל בעצם גם ששינתי את משקל גופי לא הייתי מרוצה תמיד יש משהו שאני מתבישת ןזה אולי רק בראש שלי אבל קשה לי מאוד עם הקטע הגופני. זה גם גורם לי לביקורת גופנית לצד השני זה פשוט בולט וקופץ לי ומפריע לי עם המשיכה המינית. מה שעושה לי את זה זה התנהגות אבל כאן אולי אני גם לא יודעת איך זה צריך להיות בין בני זוג כי אף פעם לא היה מישהו שממש רצה אותי והתאמץ. משמע אם אני לא זורמת או מרגישים שלא היה בן זוג הם בורחים. אני לא יכולה להיכנס למיטה אחרי שבוע ואני מדברת על כדור שלג שהתחיל מגיל 19 וזה כך עם כולם וככל שהגיל עולה זה בעיתי. גם אם אלך לטיפול, אני לא יכולה ככה מהר עם הנגיעות.. אני דיי ויתרתי על עצמי ולכן הפסקתי למאת כל מי שהזמין סירבתי ודחיתי את הנושא בראש של להתחתן ןכן'... הבנתי שזה לא יקררה. אם אני יוצאת עם מישהו אני מתחילה להליחץ ככה עם עצמי שאני לא מסוגלתלשכב איתו. אני שנים עם עצמי בוכה ולא מצליחה לעבוד או לשנות את זה מרגישה פגומה... כל הנושא המיני והגופני מעורר בי גועל. לא יודעת למה לא מבינה למה מנסה לחשוב ולא מצליחה.. הבעיה הנוספת שלי שיש לי כמו חרדת נטישה. שאם יהיה לי משהו אני אהיה בת זוגו אז פרידה תביא להתמוטטות טוטלית..גם כשהקשר אפלטוני. בגלל זה אני גם נמנעת מקשר. הקטע שאני כבר בדיכאון כי כולם נשואים והבדידות... ומצד שני אני לא מסוגלת ממש פוחדת לצאת עם מישהו ושיתחיל לגעת בי. אני לא מסוגלת שכבר בדייט ראשון מתחילים עם הידים והנשיקות וכאילו אנחנו חברים הכי טובים עם בחור שאני מכירה דקה וחצי וככה זה עם כולם אבל כולם.. לא יכולה להשתנות. גם קשה לי לעמוד על טיבם ואופיים כולה דייט ראשון שני איך אני אמורה להחליט שזה זה? ומיטה? ואולי בגלל זה ובגלל הלחץ על זה אני ככה בחרדות. נראה לך שיש פתרון? איך בכלל אדם יכול לאהוב את עצמו ואת המראה שלו אם הוא לא.